פרשת תבא בס"ד
במדרש רבה והיה אם שמוע תשמע זש"ה לריח שמניך וכו' מה השמן הזה אפילו אתה נותנו בכמה משקין הוא נעשה עליון על כלם כך הן ישראל עליונים על כל אומות העולם כמו שכתוב ונתנו ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ:
חסד ה' מעולם קר"ן לעמו צאן מרעיתו באהבתו ובחמלתו עדי"ו בחותמיו. בשגם הוא בצ"ר ויט ישראל בכל פרשת העבור ופרץ פצימיו. אכתי חביבותיה גבן נפרע ממנו מעט מעט לכלא הפשע ולהתם חטאות כי לא כלו רחמיו.
וכמו שאמרו בפ"ק דע"ז דף ד' ע"א משתבח להו רבי אבהו למיני ברב ספרא דאדם גדול הוא שבקו ליה מיכסא דתליסר שנין יומא חד אשכחוה אמרי ליה כתיב רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותכם מאן דאית ליה סיסיא ברחמיה מסיק ליה אשתיק ולא א"ל ולא מידי רמו ליה סודרא בצואריה וקמצערו ליה אתא רבי אבהו אשכחינהו א"ל אמאי מצעריתו ליה א"ל ולאו אמרת לן דאדם גדול הוא א"ל אימור דאמרי לכו בתנאי בקראי מי אמרי לכו וכו' א"ל אמשול לכם משל למה הדבר דומה לאדם שנושה בשני בני אדם אחד אוהבו ואחד שונאו אוהבו נפרע ממנו מעט מעט שונאו נפרע ממנו בבת אחת עכ"ל.
ולדקדק תחילת לשון המאמר דקאמר משתבח להו רבי אבהו וכו' נקדים מ"ש ערכין דף ט"ז, תני רב דימי אחוה דרב ספרא לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי רעתו, ופירש"י בא לידי רעתו שכשהוא מספר בטובתו. יותר מדאי הוא עצמו אומר חוץ ממדה רעה זו שבו או אחרים שומעים שזה משבחו ואמרי הלא כך וכך מידות בידו עכ"ל, וכן כתב הרי"ף פ' במה מדליקין שלא יספר אדם בשבחו של חבירו יותר מדאי, אמנם הרמב"ם פ"ז דהלכות דעות כתב וכל המספר בטובת חבירו בפני שונאיו הרי זה אבק לשון הרע שזה גורם להם שיספרו בגנותו, וכתב מרן בכ"מ וז"ל פ"ג דערכין וכו' ומפרש רבינו דהיינו בפני שונאיו וה"ק שמתוך שבחו בא לידי גנותו ששונאיו אומרים אינו כן אבל מדה זו יש בו, אבל בפני אוהביו משמע מדברי רבינו שמותר עכ"ל. ויש להעיר דמאי משמע דקאמר והרי בהדיא קאמר שונאיו. ותו דמדברי הרמב"ם מוכח דדוקא בפני שונאיו אסור אבל אם אינן שונאיו אף שאינן אוהביו מותר, דאי לא תימא הכי הו"ל להרמב"ם לאשמועינן דכל המספר בטובת חבירו בפני מי שאינן אוהביו הרי זה אבק לה"ר, ומדנקט שונאיו מוכח דכל שאינן שונאיו שרי אף שאינן אוהביו.
והפשוט בזה דהרמב"ם כתב דמספר טובת חבירו בפני שונאיו הרי זה אבק לשון הרע, ואפשר היה לומר דאם סיפר בפני שונאיו אז ודאי הוי אבק לשון הרע דעל הרוב שונאיו יזכירו גנותו, ואף שיש ודאי על הרוב גנות לא הוי לה"ר דכיון דאינו מדבר בעצמו ולא הוי אלא גרמא לכן הוא אבק לשון הרע, אבל אם הוא מספר בשבח חבירו אף לפני אוהביו לאו שפיר עבד אלא דאינו אבק לשון הרע כיון דאינו ודאי שיבא לידי גנותו ומ"מ אפשר שהוא או אוהביו לפעמים ידברו בגנותו, זה היה אפשר לומר לדעת הרמב"ם ולכן כתב מרן משמע מדברי רבינו שמותר, ודעת מרן דהדעת נותן דהרמב"ם סבר דבפני אוהביו מותר, אי בעית אימא סברא דכיון שהם אוהביו לא יספרו בגנותו, וגם אם המספר אינו אוהבו יזהר לספר בגנותו דמסתפי מאוהבו, ואי בעית אימא דכיון דהרמב"ם נקט שונאיו תיסגי לן לומר דבפני סתם בני אדם שאין אוהביו ולא שונאיו לאו שפיר עבד, ובפני שונאיו הוא אבק לה"ר אך בפני אוהביו מותר, ותו דאי גם בפני אוהביו לאו שפיר עבד הו"ל להרמב"ם להשמיענו כזאת ולא לסתום, ותו דאשכחן כמה תנאים ואמוראים דמשבחין לחבריהם וזאת היתה לו למרן להכריע דדעת הרמב"ם דלאוהביו מותר.
ואחזה אנכי להרב פרי חדש בהגהותיו שכתב וז"ל הכ"מ דמפרש רבינו דהיינו בפני שונאיו ולא משמע הכי פ' גט פשוט דף קס"ד ע"ב עכ"ל, גם ראיתי להרב מגן אברהם בא"ח סי' קנ"ו שהביא פירושי הרמב"ם ורש"י וכתב וצ"ע דבבתרא דף קס"ד איתא שהיה אומר כמה נאה כתב זה וא"ל ר"ש לאו אנא כתבתיה יהודה חייטא כתביה וא"ל כלך מלה"ר עכ"ל, והיותר שיש לדקדק הוא בדברי הסמ"ג לאוין ט' שכתב ז"ל, בפ' גט פשוט תני רב דימי לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי רעתו, פירוש אל יספר בטובתו לפני שונאיו ועל זה אמר שלמה (משלי כ"ז י"ד) מברך רעהו בקול גדול קללה תחשב לו, אבל בפני אוהביו מותר כדתניא ה' תלמידים היו לו לריב"ז הוא היה מונה שבחן עכ"ל, הרי דסמ"ג מייתי לה מפ' גט פשוט ועם כל זה פירש דהיינו בפני שונאיו ולא משמע הכי התם, גם ק"ק על מרן כ"מ שכתב דבפני אוהביו מותר ולא הזכיר שכ"כ הסמ"ג, גם רשב"ם שם פ' גט פשוט פירשה לזו דמרבים בשבחו ומסוגיא דהתם משמע דאף דליכא רבוי כלל, דבעבור שאמר ר"ש בר' שזה כתב ר' יהודה חייטא א"ל רבי כלך מלה"ר הזה, משום הא דלא יספר בטובתו כמו שאמרו שם בש"ס וכמו שהקשה הרב מגן אברהם, וכן הקשה הרב מהרש"א שם באגדתיה.
ונראה לישב דעת קדושים ואימא רישא איזה הערות בסוגית גט פשוט וכך היא שנויה, ההוא מקושר דאתא לקמיה דרבי ואמר רבי אין זמן בזה א"ל ר' שמעון בר' לרבי שמא בין קשריו הוא מובלע פלייה וחזייה הדר חזא ביה רבי בבישות א"ל ליה לאו אנא כתבתיה ר' יהודה חייטא כתביה א"ל כלך מלשון הרע הזה, זמנין הוה יתיב קמיה וקפסיק סדרא בס' תהילים אמר רבי כמה מיושר כתב זה א"ל לאו אנא כתבתיה יהודה חייטא כתביה א"ל כלך מלשון הרע הזה, בשלמא התם איכא לשון הרע אלא הכא מאי לה"ר איכא משום דרב דימי דתני רב דימי אחוה דרב ספרא לעולם אל יספר וכו'. וממדב"ר קדמו"ת נהלך ברג"ש קצת הרגשות אף שיש לדחותן בכמה דחויי מ"מ מהם נקח לדרכנו ליסדו ולישבו, ולא נעלם ממנו שהרגשות אלו כמו רגע יש לתרצן בכמה אופנים אך הוא הדבר אשר דברתי המה יעלו להמתיק הענין בס"ד, תחילת דיבר נדעה נרדפה לדעת אמאי אצטריכא ליה לש"ס לאתויי הני בי תרי עובדי והלא ליתי בתרייתא דר"ש בר' דיבר בשבחו, הלא מזער קמיה רבי ומתיבתיה קדישי עליונין דודאי לא סנו ליה לר' יהודא חייטא, ואף גם זו הלא כה דברו לצורך מקומו ושעתו ושלא להחזיק לעצמו טובת זולתו ובכל זאת א"ל רבי כלך מלשון הרע והיינו רבותא טובא, ואחר שידענו זה מה צורך בעובדא קמא דאתיא מק"ו, ומדמייתי תלמודא להני תרתי וכחדא שריין מוכח דאי לאו עובדא קמא לא הוה אמר רבי בעובדא בתרא שהוא לה"ר, אך מכח דבעובדא קמא ר"ש בר' נראה כמספר גנותו של ר' יהודא חייטא דלא שפיר עבד דהבליע הזמן במקושר, גם עתה בהך עובדא בתרא להיותו בענין כתיבה לא יבצר לבא לידי גנות ר' יהודה חייטא, דהכא שכל את ידיו ויש"ר אות"ו בחרט, ואלו מקושר שכתבו לא עשאו כהוגן וזמנו מוכיח ולהכי מייתי תלמודא הני תרי עובדי, דבתרא לחוד לא סגי דאלו לא קדם עובדא דמקושר לא שייך הכא בבתרא שמץ לה"ר כלל, ומאחר שכן כי לא אייתא קמא אלא לגלויי מילתא דבתרא מאי פריך הש"ס דמאי לה"ר איכא בבתרא והלא מפורש מעובדא קמא. ותו להבין דקדוק לשון התרצן דקאמר משום דרב דימי דתני רב דימי וכו', דלשון משום דרב דימי יתר והול"ל דתני רב דימי וכו' ותו לא, אמנם כך היא שיטת הסוגיא דהמקשן סבר דכל שהאומר הגא מפיו יצא כהוגן באר"ש טוב, וגם האומר לא כיון לשום צד שאינו טוב כלל אין בו שום סרך אבק לה"ר כלל, ומשום הכי פריך שפיר דהכא ר"ש בר' דיבר טוב ובודאי לא חשיד ר"ש בר' שכיון שיזכרו אותו מקושר שלא כתבו כהוגן ומאחר שכן מאי לה"ר איכא, ותירץ משום דרב דימי, כלומר שדבר זה נלמד מדרב דימי דהרי התם האומר דיבר טוב וגם אינו מכוין כלל שיבא לידי גנותו אך להיות שאפשר שיבא לידי גנות כגון שדיבר בפני שונאיו או שהרבה בשבחו אסור והוא אבק לה"ר, וכן הכא אף שר"ש דיבר טוב והוא לא כיון לגנותו מ"מ כיון שקדם ענין המקושר בא לידי גנותו קרינן ביה כי השומעים יעלה על לבם גנותו שהכא נתחכם לישר הכתב ושם קלקל במקושר, ומשום הכי א"ל רבי כלך מלה"ר, ובהכי מתישב דעת רש"י והרמב"ם וסיעתם והסוגיא אזלא שפיר.
ובזה אפשר לרמוז בפסוק משלי סי' כ"ח, בעלוץ צדיקים רבה תפארת ובמקום רשעים יחופש אדם. כי הנה נראה דלענין דינא הרמב"ם ורש"י שוין כי עיקר הענין דבכל אופן שיבא מסיפור טובתו גנות אל יספר ובין אם מרבה בשבח בין אם הוא בפני שונאיו אסור, אבל לפני אוהביו או סיעת צדיקים וקדושים מותר אף להרבות שבחו אם הוא אמת, וזה ירמוז בעלוץ צדיקים דהיינו במעמד צדיקים אשר ששים ושמחים לעשות רצון קוניהם אז רבה תפארת יכולים להרבות בשבח בני אדם ואין חשש שיבא לידי גנות, אך בקום רשעים במעמד רשעים יחופש אדם, מלשון התחפש ובא במלחמה כמו שפירשו קצת מפרשים, כלומר ישתנה אדם שאף אם יש לו ממעלות ומדות טובות ישננה כי אין להזכיר שבחו בפני שונאיו הרשעים.
אתאן למאמרין דר' אבהו משתבח להו למיני ברב ספרא דאדם גדול הוא, ולכאורה הול"ל ר' אבהו משבח רב ספרא למיני, אמנם יספר צדקת ר' אבהו שלא שיבח להם למינים את רב ספרא, דגם שהיו מינים ואין לחוש בם היה עושה גדר לעצמו שלא לשבח שום אדם משום דרב דימי דאל יספר בטובתו של חבירו, וצדיק יאחז דרכו גם אם רחושי מרחשן שפותיה הללוהו במיני"ם, והיה עושה המצאה לשבח את עצמו, כלומר ר' אבהו עצמו היה משבח שזכה להתעסק עם אדם גדול ומנו רב ספרא באופן שהיה נראה שלא בא לשבח רב ספרא רק לשבח עצמו, שהוא יש לו אהוב אדם גדול שהוא רב ספרא וזה דקדוק עצום לקיים דברי חכמים, והיינו נמי הא דקאמרינן בנדה דף י"ד משתבח ליה ר' לר' ישמעאל בר' יוסי ברבי חמא בר ביסא דאדם גדול הוא וכו' ע"ש דרבינו הקדוש לרוב צדקתו היה משבח עצמו שזכה לעסוק עם אדם גדול ומנו ר' חמא בר ביסא, וכיוצא בזה אמרו בשאר דוכתי דזה גדר עשו קדושי עליון כדי שלא לעבור על מספר בטובת חבירו.
ובמאי דקמן בהא דר' אבהו אפשר לומר על דרך שאמרו בזהר פ' ויחי דף רל"ה ע"ב על פסוק ראובן בכורי אתה, לרחימא דמלכא דהוה ליה ברא והוה בעי דמלכא יעביד ליה טיבו יומא חד אעבר ברי' בשוקא אמר למלכא דא הוא ברי ודאי רחימא דנפשאי שמע מלכא וידע דהא שאיל על ברי' כך יעקב אמר ראובן בכורי אתה כחי וכו' הכא פקדיה למלכא עכ"ל. וכיוצא בזה פעולת צדיק ר' אבוהו כי רצה שהמינים יטו אליו חסד במכס, ומשורת דרך ארץ לא שאל בפירוש שיניח המכס כלו או מקצתו לרב ספרא, אך שיבח עצמו שיש לו אהוב אדם גדול והוא רב ספרא ותו לא, והמינים ידעו מאי דמחוי להו במחוג ושבקו ליה מכסא דתליסר שני להיותו אדם גדול וחביב לר' אבוהו שהוא נשוא פנים והוא נכבד בי קיסר.
ולהבין שאר המאמר נקדים מ"ש במציעא דף ע"ז ע"ב, אמר רבא האי מאי דאוזפי מאה זוזי לברי' ופרעיה זוזא זוזא פרעון הוי אלא דאית ליה תרעומת גביה דא"ל אפסידתנהו מינאי, וכתב המרדכי שם וז"ל מכאן מביאין ראיה דיכול לפרוע לחבירו חד זוזא ואין לו אלא תרעומת, אבל בע"ז פ"ק אמרינן משל לאדם שנושה בשני בני אדם אחד אוהבו וא' שונאו מאוהבו נפרע מעט מעט משונאו נפרע בבת אחת, משמע שאינו יכול לפרוע לו חד חד זוזא, ולאו ראיה היא דמצינו למימר כגון שלוהו לזמן, מאוהבו נפרע קודם הזמן מעט מעט אבל משונאו ימתין עד הזמן ואז יפרע ממנו בבת אחת עכ"ל. והרי"ף השמיט מימרא דרבא וכתב מרן בבדק הבית בח"מ סי' ע"ד שדעתו דזה אינו אלא בדיעבד דפרעיה זוזא זוזא אבל לכתחילה יכול מלוה למאן לקבל פרוטרוט, וכ"כ הרב ש"ך שם סי' ע"ד ס"ק י"ז וכתב שכן דעת הרמב"ם והסמ"ג, אבל דעת בעל העטור ובעל התרומות דהמלוה צריך לקבל פרוטרוט דפרעון הוי, ודעת המרדכי מבואר דבתוך הזמן צריך לקבל המלוה פרוטרוט אבל אחר הזמן יכול למאן.
ועתה נבא למאמרינו דיש לדקדק דמאי הוצרך ר' אבהו לעשות משל לשני בני אדם וכו', היה לו להשיב בפשיטות שהמינים שאלו מאן דאית ליה סיסיא ברחמיה מסיק, והי' לו לומר שמאהבת ה' נפרע מהם מעט מעט בעוה"ז כדי שיהיו נקיים לעוה"ב וזה היה מפורש הכתוב, ומה לו להיות ממשל משלי'. אך אפשר דרבי אבהו בא לתרץ מה שיש לדקדק בכתוב אחת דכתיב רק אתכם ידעתי, ורק הוא מיעוט ומה בא למעט. ועוד לדעת בעל העטור ובעל התרומות כן הוא הדין דלכתחילה נפרע מעט מעט ומה אהבה היא זו לישראל דכתיב אתכם ידעתי שפירושו אהבתי וחיבבתי, ומי שעושה הדין אין שייך לומר שמאהבה עשה. לכך בא ר' אבהו ומשו"ל ימשו"ל לאדם שנושה בשני בני אדם אחד אוהבו ואחד שונאו, להגיד דאינו תלוי בהיותו ישראל דאם ח"ו יהיה אחד מישראל שהקב"ה שונאו שהוא רשע גמור יוצא מכלל זה ונדון כאומות, וזהו המיעוט רק אתכם ידעתי למעט איזה אדם אשר בשם ישראל יכונה והוא רשע גמור שלזה הקב"ה שונאו ואינו בכלל הזה, ולענין הדין נדון זה אין לו יחס עם דין בעל העיטור ובעל התרומות וסיעתם, דכל עיקר המחלקת בין הפוסקים הוא אם בא ללוה לפרוע פרוטרוט דמר סבר שאינו רשאי למאן ומר ספר דלכתחילה הרשות ביד המלוה לומר לא אקבל, אבל כשהלוה אינו מביא פרעון הקולות יחדלון כי ודאי הפרעון בבת אחת, והן הן רחמיו יתברך לישראל שהוא מעצמו בלי דעתם נפרע מעט מעט מאליו ומעצמו, והיינו דקאמר קרא אתכם ידעתי וחיבבתי על כן אפקוד אני מעצמי מעט מעט בלשון זה של פקידה שפירושו מעט מעט כמו שפירש"י שם פ"ק דע"ז וזהו גדולה אהבה, והיינו דאמר ר' אבהו משל לאדם שנושה בב' אדם אחד אוהבו ואחד שונאו לאוהבו נפרע מעט, דייק לשון נפרע כי הוא מעצמו נפרע בלי שהלוה יביא הפרעון מעט מעט וזהו לפנים משורת דין מצד אהבה, ולשונאו אף שהדין שלא יוכל לסרב בפרוטרוט כדעת בעל העטור וסיעתו כיון דשונאו אינו משתדל לפרוע פרוטרוט על פי דין נפרע ממנו בבת אחת, ומשום הכי נקט המשל כדין שמתוכו עין בעין נראה שעם אוהבו עושה לפנים משורת הדין ולשונאו אינו עובר על הדין ח"ו.
ובזה יתבאר מאמר ספרי פ' האזינו אל אמונה כשם שמשלם שכר לצדיק גמור שכר מצוה שעשה בעולם הזה לעולם הבא כך משלם לרשע גמור שכר מצוה קלה שעשה בעה"ז וכשם שנפרע מרשע גמור מעבירה שעשה בעה"ז לעוה"ב כך נפרע מצדיק גמור על עבירה שעשה בעה"ז, ואין עול כשאדם נפטר מן העולם באים כל מעשיו ונפטרים לפניו וכו', צדיק וישר הוא והוא מצדיק הדין ואומר יפה דנתוני עכ"ל. ויש לדקדק דמהיכא תיתי דח"ו יהיה עול דהוצרך לומר ואין עול. ועוד אחרי אומרו אל אמונה ואין עול מאי אצטריך לומר צדיק וישר הוא, פשיטא דכיון דאין עול ממילא משמע דצדיק וישר הוא. ובספרי דריש ואין עול כשאדם נפטר וכו' צדיק וישר שמצדיק הדין, אמנם דרך דרש יש להמשיך כל הפסוק על מה שדרשו בתחילה בספרי אל אמונה על שכר מצות ועבירות כמו שכתבנו, ועוד יש להבין דרז"ל דרשו בן אין לו עיין לו, ואמרו פ"ק דקדושין דף ד' דכתיב מאן בלעם מאן יבמי בלא יו"ד והכא כתיב ביו"ד שמע מינה לדרשא וכפי זה אנן מה נענה בהאי קרא אל אמונה ואין עול, והרב תוספת י"ט פ"ב דיבמות כתב דהוא אסמכתא והביא דברי הסמ"ע ודחאם ע"ש, אמנם המפרשים נשתמשו בדרשא זו אין לו עיין עליו בכמה מקומות דכתיב אין וגם רז"ל במדרשים.
ואפשר לומר דיש להעיר עוד דעל מה עשה ה' ככה דהצדיק שסיגל כמה וכמה מצות ועסק בתורה יום ולילה כל שכרו משומר ובא לעה"ב ואין נגרע כי לו במותו יקח הכל, והרשע גם כי דל חלקו קצת מצות ונער יכתבם משלם לו בעה"ז והלך בנסיסי לשאול, ואמאי אותו המעט מצות לא יתן לו לעה"ב והיה שכרו הלא מזער ותחי נפשו לעוה"ב. ושמעתי תירוץ לזה כי הקב"ה עושה לאדם על פי מדותיו מדה כנגד מדה, דהרשע דרצונו בתענוגי ותפנוקי העה"ז ושם כל מעייניו ימיו ושניו בכל עניניו להשיג תאות נפש הבהמית, כן בא בשכרו למלאת רצונו בעה"ז כי כל טרח ומשאו להשיג הבלי העה"ז, והצדיק הוא טורח כל הימים להשיג שכר העה"ב ואינו חש כלל להנאות העה"ז, ולכן לעשות רצונו נשאר לו שכרו כלו לעה"ב ע"כ שמעתי. ובזה נבא אל הביאור אל אמונה שנותן שכר עבירה לצדיק בעה"ז ושכר מצות הרשע בעה"ז, ואין עול כי כל דרכיו משפט ואפילו לצדיק גמור שעושה לו נחת רוח תדיר עכ"ז מענישו על העבירה, והרשע אף שמכעיסו תמיד אינו מקפח לו שכר מצותיו שעשה, ומ"מ ח"ו לאומר שיטעון דזה עול בחוקו יתברך שלמה משלם שכר מצות מועטות לרשע הלא טוב שיהיה לו קצת שכר לעה"ב, וזהו ואין עיין שיהיה איזה טוען ויעיין בזה ח"ו, לזה אמר צדיק וישר הוא כלומר כל העיון בזה אינו אמת כי צדיק וישר הוא והוא יושר כי הוא דן לאדם כפי דעתו, והרשע רצונו וחשקו בעה"ז וגם המצות שעשה הם ליוהרא ולהתכבד בעה"ז והם שלא לשמן, ולכן גם הוא יתברך שלם ישלם לו מצותיו אשר פעל ליוהרא בעה"ז, ובזה מתוקן הכל.
ועל פי דרכנו יאמר נא אל אמונה שמשלם שכר לצדיק שכר מצוה לעה"ב כך משלם לרשע בעה"ז שכר מצוה, וכשם שנפרע מרשע מעבירה שעשה לעה"ב כך נפרע מצדיק על עבירה בעה"ז וכמ"ש בספרי, והשתא יקשה דיש הפרש גדול שלרשע נפרע ממנו העבירות לעה"ב בבת אחת ולצדיק נפרע ממנו בעה"ז מעט מעט, ואי דינא הוא כדעת הרי"ף והר"מ שפרעון מעט מעט אינו פרעון ולזה פורע לרשע בבת אחת, גם ענוש לצדיק לא טוב שיהיה מעט מעט דזה אינו פרעון, לזה אמר ואין עול דהדין הוא כהעיטור ובה"ת דפרעון מעט מעט הוי פרעון, והצדיק רוצה בכך לפרוע מעט מעט בעה"ז ופרעון הוי, אבל הרשע אינו חושב שיש פרעון, ולכ"ע אם אין הלוה מביא הפרעון זוזא זוזא אין למלוה לומר לו שום דבר ונפרע בבת אחת, אבל הצדיק הוא חושב לפרוע ומקבל היסורין באהבה ודעתו לפרוע ולכך הוי פרעון גמור כדעת העטור ובעה"ת. ואם נפשך לומר מאחר דמשלם בעה"ז המצות לרשע ישלם לו שכרו בבת אחת וזימנין דגם שכר מצות לרשע בעה"ז משלם לו מעט מעט, ויקשה בזה דתפיס חבלה בתרי רישין דהמצות משלם לרשע מעט מעט בעה"ז והעבירות בבת אחת לעה"ב והוו תרתי דסתרן, לז"א צדיק וישר הוא דכיון דכביכול הוא המשלם שכר המצות הו"ל כביכול כדין לוה שרוצה לשלם בפרוטרוט שהדין הוא דפרעון הוי ומוכרח הרשע לקבל, וצדי"ק הוא והוא ישר שמשלם העבירות בבת אחת ונפרע מהרשע הכל לפי שהרשע לא שם על לב לפרוע, וכשהלוה לא נתן לבו לכ"ע נפרע בבת אחת כאמור.
ומתוך הדברים נלכה נא דרך המדב"ר בפסוקי הסדר, ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלהיך וכו' ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך יתן ה' את אויביך הקמים עליך נגפים לפניך בדרך א' יצאו אליך ובז' דרכים ינוסו לפניך יצו ה' את הברכה באסמיך ובכל משלח ידיך וברכך בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך. ואני טרם אחלה לדבר אתה גרגיר בכתובים אלו אמרתי אבא העי"ר, דעין רואה כל האמור בפרשה גם את זה לעומת זה סדר ברכות ולעומתם אלות הברית, ואלו הני ארורים דסליק קרא מינייהו נקטינהו לארורים אך כי לעומתן ברוך יאמרו, וכן הוא מפורש בש"ס בבלי וירושלמי דבתחילה נאמרו בברוך וכמו שפירש רש"י בש"ס, ומאחר דהוו תרוייהו ברוך וארור אמאי הכתוב אמר ארור ולא הברוך ואדרבא הכתוב הו"ל לכתוב ברוך ולא יזכיר הארור. ותבט עיני בספר בנין אריאל להגאון שושילתא רבי נשיאה מהר"ר שאול בחיר ה' נר"ו אב"ד בק"ק אמשטרדם שנדפס עתה חדש ממש בסדר היום, אשר בנה ואשר נטע אותה שאמרו פ' אלו נאמרין דף ל"ז, דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דר"ל כל הפרשה כלה לא נאמרה אלא בנואף ונואפת, ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה בארור סגי ליה, אלא זה הבא על הערוה והוליד בן ועבד ע"ז ארורין אביו ואמו של זה שכך גרמו לו, וכתב על זה הגאון מהר"ש הנז' בספרו דקשה הלא נואף ונואפת נמי במיתה וא"כ עליהם יקשה נמי וכי בארור סגי להו, ופירש במ"ש בקדושין פ' האומר בשלמא לר"מ דאמר בעינן תנאי כפול היינו דכתיב אם בחוקותי תלכו ברכה ואם בחקתי תמאסו קללה, אלא לר' חנינא בן גמליאל דאמר מכלל הן אתה שומע לאו אם בחוקותי תמאסו למה לי, ומשני אי לא כתיב וכו' אם תמאסו לא ברכה ולא קללה קמ"ל, וכעין זה צ"ל כאן דכתיב ארור האיש וכו', ומפרש פ' ראה שאמרו גם כן ברוך האיש אשר לא יעשה פסול וכו', וצ"ל הא דהוצרכו לומר הארורים ולא אמרינן מכלל ברוך נשמע הארור, משום דהו"א אם יחטאו לא ברכה ולא קללה קמ"ל, אך על זה תיקשי להפך כיון שאמרו ארור אשר יעשה פסל וכו' ממילא נשמע ברוך אם לא יעשה וכו', דהא מדה טובה מרובה בכל מקום ולמה ליה למימר ברוך כלל, וצ"ל דקמ"ל לענין הטובה אף על המחשבה יבא שכר טוב משא"כ בענין הרעה שאינו נענש אלא על המעשה, ואי אפשר ללמוד מכלל ארור לכלל ברוך על המחשבה הטובה לכך הוצרכו לפרש ברוך אשר לא יעשה וכו', ואם נפרש הכתוב על ע"ז א"כ מיירי אף על המחשבה דבע"ז מחשבה רעה מצרפה למעשה, וא"כ הקושיא במקומה למה הוצרכו לומר ברוך הלא מכלל הארור נשמע, אלא קרא בנואף ואז יש לומר שפיר שהוצרך ברוך על מחשבה טובה, וז"ש בארור סגי בניחותא, כלומר הלא די בארור לחוד ולמה הוצרכו לומר ברוך עד כאן לשונו בקיצור. ולפי דברי הרב יש לישב לחקירתנו דאמאי הכתוב לא כתב הברוך ולשתוק מארור כיון דתרוייהו הוו והכתוב לא פירט אלא חד לימא ברוך לחוד במקום ארור שכתב, דכיון דברוך לא נאמר אלא על המחשבה לכך לא נכתב ברוך דרצה הכתוב לדבר בעיקר הדבר ולכך אמר ארור, ואעיקרא לדעת רבי חנינא בן גמליאל הוצרך לומר ארור דהו"א לא ברכה ולא קללה כמ"ש בש"ס גבי אם בחוקותי ולכך אמרו ברוך וארור, והכתוב נקט חד ונקט הארור דהוי על מעשה העבירה משא"כ ברוך דלא נאמר אלא על המחשבה וכמו שכתב הרב הנז'.
ואיידי דחביבא לן שמעתיה דרב הגאון הנז' אבא העי"ר דיש לדקדק קצת בדרך הרב נר"ו, דמאי קשיא ליה לר' יהודה בר נחמני הא לימא דקרא כפשטיה דאיירי בע"ז מחשבה כמעשה, מ"מ אצטריך לומר ברוך משום הני דמכלל ארור לא שמעינן אלא ברוך במעשה ולא ברוך על המחשבה, ותו דבפסיקתא בסדר היום הובא דרשת ר' יהודה בר נחמני וגריס וכי עובד ע"ז בארור סגי ליה הרי דלאו בניחותא הוא מ"ש בארור סגי ליה אלא בתמיה וכמו שפירש"י, ולעיקר הקושיא בש"ס הדבר פשוט דהכי קפריך עובד ע"ז בארור סגי ליה בתמיה, כלומר דודאי קרא אתא לאוסופי על המיתה כי איכא עדים והתראה ועל כרת כי ליכא עדים והתראה דליקום בארור, משום דארור בו קללה ובו חרם כמ"ש בשבועות דף ל"ו, ואי עובד ע"ז בארור סגי ליה להוסיף על עונשו בתמיה הלא אין לו חלק לעה"ב דכופר בעיקר הוא כמו שפירש"י, ומה זה התוספת בארור הרי כיון שכפר בעיקר נאבד לגמרי מן העה"ז ומן העה"ב ומחה ה' את שמו לא יזכר ולא יפקד, אבל אי קאי בנואף ונואפת ניחא דכשלא יש עדים הוא בכרת ואסופי קמוסיף ארור לקללם וחרם, וגם אי איכא עדים דהוי במיתה לא נצרכא אלא להעדפה תקולל חלקתו יגורהו בחרמ"ו, דאף לאחר מיתה אין לו מנוח מכח החרם כנודע.
וצופה הייתי להרב מהרש"א באגדתיה במאמר זה שתמה על רש"י שנדחק לפרש כל הארורים בנואף ונואפת בכמה דוחקים, ולדעתו שכונת ר' יהודה בר נחמני דוקא על עושה פסל ומסכה לחוד דפ' זה הוא פרשה כולה דסתומה לפניו ואחריו עכ"ד. ועמו הסליחה דלשון כל הפרשה כולה דאמר ר' יהודה בר נחמני מוכח כפירש"י דאיירי בכל ארורים, דבעבור פסוק א' לא נכון לומר כל הפרשה כולה. ותו נעלם מהרב דבפסיקתא מפרש בהדיא כל הארורים בנואף ונואפת כשיטת רש"י, וגם רש"י לא זכר הפסיקתא דהוא ז"ל כתב מטה משפט גר לא ידעתי לדורשו ובפסיקתא נתפרש, וגם בפסיקתא יש קצת שינוי בארורים מעט ממה שביאר רש"י ז"ל ורש"י מזכיר הפסיקתא לפעמים, וכן אשתמיט הפסיקתא מהרב כלי יקר דהוא דרש מדנפשיה מטה משפט גר ע"ש ולא זכר הפסיקתא, וגם מה שפי' הרב עיון יעקב דנואף ונואפת לאו ממש קאמר אלא בבני ט' מדות וכו', ע"ש בפסיקתא מפורש בזנות ממש, ולשון הש"ס נמי דקאמר בנואף ונואפת שבא על הערוה והוליד בן קרי בחיל נגד פירושו דנואף ונואפת אינו אלא בבא על אשת איש כמשז"ל והביאו רש"י פ' יתרו וגם בא על הערוה הכי משמע, ואם איתא לדבריו הוי לרבי יהודה בר נחמני לומר לשון ברור ולאשמועינן רבותא.
ולפום הא דאתמר משמיה דרב מהר"ש נר"ו דאצטריכו לומר ברוך לומר דעל המחשבה יש שכר טוב, לפי זה אם חשב שלא לעשות עבירה יש לו שכר על המחשבה, ובהכי ניחא לן הא דאמרינן בש"ס סוף יומא ובקדושין דף ל"ט ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה ומוקי לה שבא דבר עבירה לידו וניצול, דדייק טובא לשון נותנין לו שכר כעושה מצוה כלומר שנותנין לו שכר כאלו עשה מעשה, דבחשב לבד שלא לעשות עבירה הנה שכרו אתו על מחשבתו אשר חשב כדאמרן, וזה שבא עבירה לידו ופירש יוסיף אומץ דמלבד שכר מחשבה יש לו שכר כאלו עשה מעשה לעשות נחת רוח ליוצרו אף דהיה בשב ואל תעשה, וז"ש נותנין לו שכר כעושה מצוה דייקא, דבעושה מצוה בא בשכרו על המחשבה והמעשה, וגם זה כמוהו נוטל שכר מחשבה ומעשה.
ויראה וירצה בזה כונת הכתובים (תהילים קי״ט:א׳-ב׳) אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו אתה צוית פקודיך לשמור מאד, וכך הוא פירושן של דברים אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה', שלומדים תורה לשמה בענוה כמשז"ל על פסוק ודוד ואנשיו הולכים בדרך ענוה, דבזה מכונים אל האמת כמו שכתב מרן בכללי הגמרא שבית הלל על ידי הענוה כיונו אל האמת, וז"ש תמימי דרך שהם ענוים, ההולכים בתורת ה' שתורתם היא אמת תורת ה', אשרי נוצרי עדותיו, מקיימים מצוות עשה, אף לא פעלו עולה, שבא דבר עבירה לידם ולא היה חסר כי אם הפעולה ולא פעלו, חשוב כאלו בדרכיו הלכו כאלו קיימו מ"ע ויש להם שכר על המחשבה ומעשה, וזהו בדרכיו הלכו ממש שקיימו מ"ע, וכי תימא מנא לן דמי שבא לידו דבר עבירה וניצול יש לו שכר מחשבה וגם כמקיים מצוה במעשה, ודילמא אין שכרו אלא על המחשבה שחשב מורא שמים שלא לעבור מצותו ויטמא נפשו, אבל שיהיה כמקיים בפועל מצות עשה לא, לז"א אתה צוית פקודיך לשמור מאד, כשעשית מ"ח בריתות וברוך בכלל וברוך בפרט כמ"ש בבבלי וירושלמי שם פ' אלו נאמרין, ומשם אנו למדין דנאמר ברוך להורות שכר על המחשבה כמ"ש הרב הנז', וזהו במחשבה לבד שלא לעשות ומינה דכשנזדמנה לידו עבירה וניצול דין הוא שיהיה כעושה מצוה וכמו שאמרתי בדרכיו הלכו לתת שכר על המחשבה וכמקיים במעשה, ועמ"ש בעניותנו לעיל פרשת בראשית בפסוקים אלו בס"ד.
פש גבן חקור דבר במעמד שבטי ישורון בהר גריזים והר עיבל, דאמאי ליעיילוהו ללוי על הר גריזים והלא זקני כהונה ולויה היו למטה באמצע לראב"י ולר' יאשיה כל הראוי לשרת למטה, וכיון דעיקר השבט רוב בנין היה למטה בין למר ובין למר ראוי היה שהטפל ימשך אחר העיקר ויהיה כל השבט למטה ולא יהיה משבט לוי למעלה כלל, והגם שזה דבר שיקל תירוצו אפשר לומר דרך דרש במשז"ל דאחד עשר ארורים הם נגד אחד עשר שבטים ונגד שמעון לא כתיב ארור שלא היה בלבו לברכו, וכבר ידוע מה שנהגו שקורין בס"ת פ' העגל ללוי והטעם שבני לוי לא חטאו בעגל כמו שמבואר בכנסת הגדולה א"ח סי' תכ"ח, אמור מעתה דאחד עשר ארורים כל אחד נגד שבט אחד מי"א חוץ משמעון, ומסתמא מהשבטים שגבי הר גריזים מתחלינן ולכי מדלית שמעון מהשבטים העומדים על גבי הר גריזים נמצא הראשון הוא שבט לוי וכנגדו הוא ארור הראשון והוא ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה, ומאהבת ה' את עמו ראה והתקין שיהיה ארור זה הראשון מכוון לשבט לוי שהוא לא עשה העגל, ומהאי טעמא הוצרך לעמוד קצת שבט לוי למעלה על שאר שבטים בהר גריזים כדי שעל שבט לוי יסוב ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה שהם לא עשו העגל, והוא על דרך המנהג שקורין ללוי פרשת העגל כאמור.
ובהמצאה זו שמעתי באומרים משם רבני אשכנז זלה"ה כונת מאמרם ז"ל בשבת דף נ"ה, אמר ר' שמעון בן אלעזר מוצל ראובן מאותו עון אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר ארור שוכב עם אשת אביו ויבא חטא זה לידו דר"ש בן אלעזר בחכמה יסד אר"ש, ודיבר בדקדוק גדול כי הנה האחד עשר ארורים הם כנגד אחד עשר שבטים, ובנעריך האחד עשר ארורים כנגד י"א שבטים ונתחיל משבט לוי בא יבא ארור שוכב עם אשת אביו שהוא ארור הששי נגד ראובן שהוא השבט הששי כשנתחיל מלוי, והוא אומרו אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר ארור שוכב עם אשת אביו וכו', כי זה הארור הוא מכוון כנגד שבט ראובן ככל אשר דברנו.
ומעתה הבה נא אבא לפרש הכתובים דסמיכי ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך וכו' הנתנין למעלה כאשר יעדנו בס"ד, דיש לדקדק תיבת והשיגוך מה ענינה. ותו מהו כי תשמע בקול ה' אלהיך הו"ל לומר אם תשמע בקול וכו'. ותו אומרו נגפים לפניך ינוסו לפניך הני תרי לפניך נראין ח"ו כיתרים. ואפשר לפרש לי פשוטו בסדר עולם כי עין רואה ואזן שומע כי הן צדיק בארץ ישולם בכל הטובות, ואם יש לו עושר אין לו בנים ואם יש לו בנים אינם מהוגנים וכיוצא אין נקי מאיזה חסרון או יסורין בגופו או בבני ביתו, ואף כי רשע וחוטא לא שלם בטובות ומי שיש לו זה חסר לו זה, גם אנו רואין שכמה בני אדם יגעים מאד עד שרואים בטובה, כל קבל דנא יברך ישראל ובאו עליך כל הברכות האלה, והוא פלא שבכל ענין יהיה מבורך ולא יאונה רע ויהיה מוקף בכל הברכות בבית ובשדה וכו', ולא די זה אלא והשיגוך שהם ירדפו ואחריך ומלבד שלא תטרח לרדוף אחר הטובות כארח כל ארעא שהם ירדפוך והשיגוך, כי תעשה הישר ותשמע בקול ה' אלהיך, כלומר שכל אלה הברכות הגשמיות אינם עיקר שכר רק הן להיות לך השקט ובטח לקיים מצותיו כמ"ש הרמב"ם שהיעודים הגשמים הן הכנה לעבודת ה' שלא יטרידוהו מצוק"י ארץ וילדי הזמן, וז"ש והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלהיך שהטובות הללו מרב כל יהיו לעזר ולהועיל, כי תשמע בקול ה' אלהיך יתן ה' את אויביך וכו' נגפים לפניך שתהרגם ולא יפלו לאחוריהם רק יפלו לפניך כדי שיהא נשכר כמה אמות, כמו שנעשה לדוד הע"ה כשהרג גלית דכתיב ותטבע האבן במצחו ויפול על פניו ארצה ואמרו רז"ל שלאחריו היה לו ליפול אלא כדי שיהא נשכר דוד הע"ה כמה אמות, וז"ש נגפים לפניך ואמר בז' דרכים ינוסו לפניך, אפשר במשז"ל אפי' צדיק רודף לרשע האלהים יבקש את הנרדף, וז"ש ינוסו לפניך כלומר שאתה לא תרדוף אחריהם רק הם יפחדו מעצמם וינוסו, וזהו לפניך שאתה עומד על עומדך ולא תרדפם רק הם ינוסו מלפניך מעצמם ואין רודף.
ולפי דרשת רז"ל שדרשו וברוך אתה בצאתך ביציאתך מהעולם אפשר להמשיך קצת פסוקים הסמוכים לאחר יציאתו מן העולם, ונקדים מה שראיתי להרב הקדוש מהרח"ו זצ"ל בקונטריס דרך חיים כתב יד והמכתב מכתב יד הקדש הרב ז"ל עצמו שהביא מרז"ל במדרש כ"י, כי כשאדם נפטר מן העולם המלאכים המלוין לאדם מניחין הנשמה במקום שיש ל"ב אלף רבבות נתיבות וכלם נקראים מוקשי מות דרכי שאול ובכל נתיב אש אכלה, ויש שם מזיק כדמות כלב וכשהנפש רוצה ליכנס לאיזה נתיב הכלב צועק ומלאכי חבלה והמזיקין באין ותופסין הנפש וקולעין אותה לגהינם, ודוד הע"ה אמר על זה הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי, ובין אותן הדרכים יש דרך אחד ששמו ארח חיים שנאמר ארח חיים למעלה למשכיל, והוא גם כן חשך בתחילתו ואח"ך כלו אור שנאמר וארח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום, וכל שאר הנתיבות חוץ מזה תחילתו וסופן אש אכלה וחשך ואפלה וכלם הולכים עד גהינם, עכ"ד רז"ל שהביא הרב ז"ל.
ויען הימים האלה כל ישראל התאוו תאוה להתעורר בתשובה ביומי דאלול"א וחיובא רמיא לאיש העומד בקהל רב מר אמר כוב"ש דברי כבושים ודברים פשוטים בפשטי המקראות ותוכחות מוסר גם אני בעוניי אנכי עשיתי אר"ש להתעורר בתשובה בס"ד, הנה מאמרם ז"ל הלזה יעורר לב האבן והחי יתן אל לבו לעשות צידה לדרך המסוכן והנורא ביום צרה ותוכחה יום המות, וכבר אמרו כי יום המות קשה מכל אשר לפניו ונוח מכל אשר לאחריו, ואחשבה שאל ענין דרך קשה הלזה רמז הכתוב במשלי סי' י"ד יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות, ויש לדקדק דהול"ל ואחריתו, ועוד ואחריתו מות מיבעי ליה, מאי דרכי מות. אמנם הנה נודע כי חיים העה"ז מיום הולדו הוא נצב בדרך כל הארץ יום יום הולך ומתקרב אל המות וכל החיים הם דרך ומסלול לבא ליראות את פני ה' לעה"ב, וכי ישאל איש מעם רעהו אם זך וישר פעלו בדרך הזה יאר פניו הוא ענ"ה ברוך ה' אך עשרתי מצאתי הון לי אני לומד מה שיודע ונותן לעני מה שיכול בבקר השכם תכון תפלתי וכל היום אני מקיים יגיע כפיך כי תאכל וכיוצא באופן כי הוא טהור בעיניו ומאושר בעניניו, וז"ש יש דרך ישר לפני איש הוא סובר כי כבר עשה מה שמוטל עליו והכין לו הדרך הישר, ואחריתה של הנשמה העלובה דרכי מות, אותן רבבות של נתיבות מוקשי מות בזאת יבחן כי לא דרך בדרך הישרה וכמה חטאים ועונות הקיפו עליו יחד, ומעט אשר היה לפניו מן התורה ומן המצות סם המות נתון בתוכן וזר מעשהו אם בלימודו ירדוף הקור"א יסבור ולא ידע וקוטף מלוח עלי שיח ותפלתו תהיה לחטאה כי לבו לא נכון עמו אשר הלך חשכים ולשונו תהלך באר"ש ודבר דבר באמצע פרק וכיוצא, ומשאו ומתנו בכמה תחבולות וכזבי"ם לכל דבריהם וכיוצא.
ובלכתך בדר"ך הזה אתה תבא"ר אמרי קדוש מזמור ט"ז, כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת תודיעני ארח חיים וכו', ונקדים מאמרם ז"ל פ' תפלת השחר גבי רבן יוחנן בן זכאי שהיה בוכה בשעת פטירתו ההוא אמר ולא עוד אלא שיש לפניו שני דרכים אחת לג"ע ואחת לגהינם ואיני יודע באיזה מוליכים אותי ולא אבכה, ומאמר זה מבהיל הרעיון לראות ריב"ז אשר לא הניח מה שלא למד ונשיא ישראל מאין כמוהו בחכמה ומעשים טובים יבכה בעת פטירתו ולא שבק חיי לכל בריה, והרא"ש ז"ל בהנהוגותיו כתב ומטתך בדמעה תמסה ויבהלוך רעיוניך בזוכרך חרדת ריב"ז, והמפרשים פירשו דחס ליה לריב"ז שנסתפק אם ח"ו ילך לגהינם, אמנם יש רשעים בגהינם שאינם עולים עד שיעבור צדיק אחד ומתעטפות בו נשמותיהם ועולות עמו, ועל זה היה בוכה ריב"ז שמא יוליכוהו לג"ע בדרך שצריך לעבור גהינם ואח"ך ללכת ג"ע, וז"ש שתי דרכים לפני, כלומר שתי דרכים ללכת לג"ע אחת לג"ע פירוש דרך ישרה וסלולה ודרך הקדש יקרא לה, ואחת לגהינם דרך גהינם ללכת לגן עדן, עד כאן דברי המפרשים ז"ל. וז"ש כי לא תעזוב נפשי לשאול, פירוש פשיטא לי שאיני הולך לגהינם, אך אחת שאלתי לא תתן חסידך לראות שחת שלא יוליכונו לג"ע דרך גהינם, אין רצוני לראות שחת אף בראיה בעלמא כמו שהיה חרד על זה רבן יוחנן בן זכאי, אך תודיעני ארח חיים אותו הנתיב שנאמר עליו ארח חיים למעלה למשכיל שהוא הדרך הישר ללכת לג"ע ונקרא ארח חיים כמשז"ל ליהנות ממך שובע שמחות ונעימות נצח.
ולי מה יקרו דברי רז"ל על פי הקדמה הנז' שאמרו ויקרא רבה פרשה ל' וז"ל, תודיעני ארח חיים שובע שמחות אמר דוד לפני הקב"ה תודיעני באתה פילון מפולש לחיי העה"ב עכ"ל. ולכאורה יפלא מה באו רז"ל לומר, אמנם לפי הקדמתנו מבואר שרצו לרמוז בזה שהיה שואל להודיעו הדרך שהוא פתוח לעה"ב, כי יש רבבות דרכים ואינו ניכר הדרך הטוב והישר לג"ע, לז"א תודיעני באיזה פילון מפולש לחיי העה"ב שאדע הדרך הפתוח לג"ע שהוא נקרא ארח חיים שמשם זוכה לחיי העה"ב, ועפ"ז יתבארו הכתובים מזמור ל"ב על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו אתה סתר לי מצר תצרני רני פלט תסובבני סלה אשכילך ואורח בדרך זו תלך איעצה עליך עיני, והנה רז"ל דרשו לעת מצוא זו מיתה וכו', וז"ש על זאת יתפלל כל חסיד לעת מיתתו רק לשטף מים רבים, רמז למלאכי חבלה והמזיקין מים הזדונים רבים מסטרא דפירודא אליו לא יגיעו בעת פטירתו שרוצה ללכת לג"ע והנו נצב משתאה משתומם בין כמה מזיקין ומלאכי חבלה, אתה סתר לי מצר אותו הכלב המזיק אשר בתחילת כל דרך תצרני רני פלט וכו', ורוח קדש אומרת אשכילך ואורך בדרך זו תלך, אשכילך שתהיה משכיל ותזכה ארח חיים למעלה למשכי"ל בדרך זו תלך, אלמדך להועיל הדרך אשר תלך וארמוז לך זה, וז"ש איעצה עליך עיני.
הנה כי כן יבורך גבר במטבע ברכות בפרשתנו דאתאן עלה, וברוך אתה בצאתך ודרשו רז"ל ביציאתך מן העולם ותן את אויביך הקמים עליך, רמז לאותן אויבים עיקריים הצודים את נפשך ביציאתך מן העולם בלכתך בדרך שם אתה מוצא לרבבות מזיקין אויבים גמורים הקמים עליך, וכשתהיה מבורך בצאתך יתן אותן נגפים תבירין קדמך, כמו שתרגם אונקלוס בדרך א' וכו' ובז' דרכים וכו' כי יש כמה נתיבות חשך וצלמות, ועל זה טעון ברכה ברוך אתה בצאתיך להצילך מהם, יצו ה' אתך את הברכה באסמיך באוצרותיך אשר סגלת מתורה ומצות והוא סמוי מן העין לא ראתה אלהים זולתיך וה' יצוה הברכה באוצרותיך שלא יגעו הסט"א ונכ"ה לא ינכ"ה, ואדרבא תמצא ברכה בהם שמצות זורע אותם ה' וגדלים פירות ופירי פירות ובפרט הצדקות כמ"ש זרעו לכם וכו', ובכל משלח ידיך לדבר מצוה דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, וברכך בארץ חיים אשר ה' אלהיך נותן לך אוצרות מלאים כל טוב.
נחזור על הראשונות שכתבנו לעיל, שלדעת בעל העטור ובעל התרומות הלוה שפורע פרוטרוט צריך המלוה לקבל דפרעון הוי, והשתא כביכול הוא צריך לפרוע לצדיקים שכר בעה"ז מפירות המצוה ולעה"ב שכר המצות עצמן וכפי דעת העטור וסיעתו, היה יכול הקב"ה כביכול לפרוע פרוטרוט בין בעה"ז בין בעה"ב, וכל קבל דנא אמר אלהים ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך, כלם כאחד יבואו פרעון בבת אחת והשיגוך, כלומר לאפוקי פרעון פרוטרוט שהוא קמא קמא בטיל וכמ"ש רבא דהמלוה יש לו תרעומת דאמר אפסידתנהו, וכאן להפך והשיגו כלם כאחד, וזהו כי תשמע בקול ה' אלהיך, שאם לאו בעה"ז יפרע המצות מעט מעט לאבדן דפרעון הוי, וגם בעה"ב כמ"ש וברוך אתה בצאתך ביציאתך מן העולם, יצו ה' אתך את הברכה באסמיך שיפרע לך בבת אחת גם לעה"ב אוצרות מלאים תכף ומיד, וזה ירמוז הכתוב בתחילת הפ' ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך, כלומר אף שהדין הוא לפרוע בפרוטרוט אני מבטיחך ושמחת בכל הטוב שהפרעון יהיה בבת אחת כל הטובה ויהיה בו ברכה ואז תשמח, ואם נפשך לומר דהדין הוא כהרי"ף והרמב"ם וסיעתם דסברי דהמלוה יכול למאן בפרעון פרוטרוט ודוקא כשקבלו בדיעבד אז אמר רבא דפרעון הוי, וא"כ לאו רבותא היא ושמחת בכל הטוב, לז"א אשר נתן ה' אלהיך שזהו מתנה ואינו חוב דהקב"ה אומר מי הקדימני ואשלם רק הוא בתורת מתנה, ועם כל זה ושמחת בכל הטוב שיותן לך כל הטוב בבת אחת.
ואפשר לרמוז עוד ובפסוקים הקודמים ובעניותנו נתן טעם למצות בכורים דרך דרש, ובטרם כל יאמר נא דכתיב בריש סדרא והיה כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נותן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום וכו' ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה וכו' ושמחת בכל הטוב וכו'. ויש להרגיש אומרו נותן לך נחלה הוו תרתי דסתרן, דאי הויא מתנה אינה ירושה. וכן הא דקאמר אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נותן לך אינו מתישב שפיר דארצך מוכח שהיא שלך אשר ה' אלהיך נותן לך מוכח שהוא נותן מתנה. ועוד תיבת נותן היא הווה שהוא נותן תדיר. ועוד לישב ענין הטנא הזה שיביא ויהא מונח לפני ה'. ובזה אעלה על אר"ש זכרון אחד המיוחד הרב הגדול מאריה דארעא דישראל מהר"ש בן חביב זלה"ה אשר שמעתי משמו במ"ש פ' חזקת אי דלא ליה איהו גופיה צנא דפירי לאלתר הוי חזקה, וכתבו רשב"ם והטור בח"מ סי' קמ"ב משום רבינו חננאל דהכי פירושא אי המחזיק שלח למערער סל מלא פירות דורון וקבל הוי חזקה שאם הקרקע היה של המערער לא היה לו לקבל דורון, ומפיו לפידים יהלוכו הלא הקרקע שלי וגם את הכל אקח והס כי לא להזכיר לקחת מעט פירות מי שהכל שלו, ועתה שקבל הדורון העיד על עצמו שאין הקרקע שלו והנה הוא שם עלילות דברים, וזה טעם למצות בכורים כי רצונו יתברך להודיע חיבתן של ישראל ולעשות מופת כי ארץ כנען שלהם, וזהו שציוה לבא לקחת לו סל מלא פירות ולהביאו לפני ה' כמביא דורן והני כהני שלוחי דרחמנא הם יקבלו במצות ה', וכל זה להורות שהארץ של ישראל, דאם ה' לא נתנה להם איך הוא לוקח דורן מהארץ שהיא שלו, וז"ש והיה כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך במתנה גמורה, להראות זה תקח לך פירות ושמת בטנא וכו' ולקח הכהן הטנא מידיך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך, וזה אות שהארץ שלך כדין דלא ליה צנא דפירי לפירוש רבינו חננאל, ואז ושמחת בכל הטוב כל טוב הארץ תיכול ותחדי כי הארץ שלך, עד כאן שמעתי משם גדול הרב הנז' ושפתים ישק.
ולי ההדיוט אפשר לומר בכונת הכתובים במה שהקשה הרשב"א ז"ל אההיא דאמרינן מכאן מודעא רבא לאורייתא דאם יש להם מודעא איך נענשו, ותירץ דהמודעא אהניא עד שלא באו לארץ, אבל כשבאו לארץ בטלה מודעא כי ה' נתן להם הארץ כדי שיקיימו התורה והמצות וכמ"ש הכתוב ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים ירשו בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו, וכיון שקבלו הארץ אין כאן מודעא ומשום הכי נתחייבו, ומקשים על הרשב"א דהא מסיק הש"ס פ' יש נוחלין דארץ ישראל מוחזקת מאבותנו ובנות צלפחד נטלו פי שנים מצד בכורה וכמ"ש הרי"ף והרא"ש שם והרמב"ם בפירוש המשנה, וא"כ כיון שהארץ של ישראל חזרה המודעא למקומה דלא היתה מתנה שנתן להם הקב"ה כדי לבטל המודעא ומאי קאמר הרשב"א ז"ל, וכד הוינא טליא שמעתי מהרב המובהק כמהר"ם בולה זלה"ה שתירץ במ"ש בראש השנה דף י"ג בעו מיניה חבריא מרב כהנא עומר שהקריבו ישראל בכניסתם לארץ מהיכן הקריבוהו אם תאמר דעייל שליש ביד נכרי קצירכם ולא קציר נכרי אלא דלא עייל שליש ביד נכרי, והתוספות כתבו שם קצירכם ולא קציר נכרי ואע"ג דירושה היא להם מאבותיהם כדאיתא ע"ז וכו', מ"מ יש לו במה שזרע וכו' עכ"ל. ועל פי דברי התוס' ניחא דגוף הארץ כמו שהיתה בימי האבות ודאי ירושה היא לנו, אמנם מזמן האבות כל הגוים מוסיפין על העיירות הבונים חרבות למו קשקושי ואברורי ובתים מלאים כל טוב ויזרעו שדות ויטעו כרמים ואילנות מינים ממינים וכל זה שלהם ואינה בכלל הירושה, וזוהי מתנת הארץ שנתן ה' לישראל כל הבנינים ונטיעים מגודלים שהוסיפו מזמן האבות עד כניסת ישראל לארץ ובעבור זה נתחייבנו בשמירת התורה, זהו תורף מה ששמעתי מפי הרב הנז' כד הוינא טליא. ועל פי זה אפשר לפרש פסוקי הסדר והיה כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה שהיא מתנה ונחלה, וכי תימא אחת דיבר אלהים שתים זו פלג"ן בהדיהו סתר"אי נינהו דאם היא מתנה אינה נחלה, לז"א וירשתה וישבת בה, כלומר הירושה היה שתשב בה דיקא בגוף הארץ כמו שהיתה אבל זרעים ובנינים ממינים שונים נתונים נתונים, וז"ש ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך דיקא שהיא ירושה לך, אמנם האילנות ותוספות מבנינים וכיוצא זהו אשר ה' אלהיך נותן לך במתנה.
ועוד יראה דרך דרש, במה דידוע דישראל עם ה' כביכול יש לנו דין אשה ובעלה כמו שכתבנו בעניותנו כמה פעמים מרז"ל והמפרשים נשתמשו הרבה מזה כנודע, וארץ ישראל מוחזקת וירושה היה לנו מאבותנו כדאמרינן פ' יש נוחלין ופ' ר' ישמעאל דע"ז וכמש"ל, וידוע דקרקע שלא הכניסה האשה לבעלה יש לו דין נכסי מלוג שהקרקע לאשה והבעל אוכל פירות, ונמצא דארץ ישראל שהיא ירושה לנו היא נכסי מלוג ודינא הוא דהבעל אוכל פירות, ואפשר דרך דרש לומר שזה טעם למצות בכורים, דכיון דדינא הוא שכל הפירות לבעל ציוה ה' להביא הבכורים בבית המקדש מקום השראת שכינתו, דמן הדין כל הפירות שלו ומחסדו יתברך רצה דגם הפירות יהיו לאשה בית ישראל, רק למען דעת כל עמי הארץ כי מדינא כל הפירות שלו זכר עשה להביא הבכורים, וזה אפשר לרמוז בפסוק פ' משפטים ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך, הכונה ראשית בכורי אדמתך שהארץ שלכם מירושת אבות, וא"י מוחזקת היא נכסי מלוג והפירות לבעל, לכן ראשית בכורי אדמתך תביא, ונתן טעם בי"ת ה' אלהיך לרמוז דישראל הם עמו כדין אשה ובעלה כביכול, וזהו בי"ת ה' אלהיך אין בית אלא אשה, והפירות שלי באופן דמאמר בית ה' אלהיך קאי לכללות ישראל שהם בית ה' כדין אשה ולפי פשוטו היינו שיביא הבכורים למקדש, ובזה אפשר לרמוז בפסוקי הסדר ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך, כלומר כל הפירות אני נותן לכם במתנה את ראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך, שהיא ארצך ודאי ירושה מהאבות אשר ה' אלהיך נותן לך הפירות דכל הפירות שלו ונתרצה בראשית לבד, וז"ש נותן בהוה דתדיר נותן לך הפירות דהפירות לבעל והוא נותנם תדיר רק הראשית תביא, וז"ש ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי, כלומר כל הפרי נתתו לי והבאתי הראשית ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך, דכל הפירות וכל טוב הארץ נתונים נתונים המה לך מאת ה' מן השמים השם נפשנו בחיים.