פרשת בא ושבת הגדול בס"ד
פ"ק דברכות(ט'.) דבר נא באזני העם אין נא אלא לשון בקשה א"ל הקב"ה למשה בבקשה ממך אמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם:
שבת הגדול מעוז ומגדול אידלי יומא וישימהו על הנס קורין ומקרין והולכי על דרך שיחו, אשר חכמים הגידו מילי"ן על גבי מילי"ן הלכות גדולות וקבועות שנו בית המדרש יוביחו, מפיהם אנו חיים מפיהם ומפי כתבם אמור רבנן בטעמא ספרין פתיחו, ומאבות יצאו תולדות יום יום ידרשון יציצו ויצמחו ציצים ופרחים בחצרות אלהינו יפריחו, איכו השתא מה ליחיד הקל יש בו בנותן טעם ובריא, אולם ראה זה חדש ומקום הניחו אין זאת כי הן רבים עתה ספרן של צדיקים מלאים זיו מפיקים הבונה כמה יבנה יסבו"ר ולא ידע שקדמוהו רבנן דבש ותבלין והשביחו, על כן אמרתי העולה על רוחי ומינייהו ומני יתקלס עילאה דילנא אמרי דילהון היא הפגים שהזריחו.
בטרם אקרב לתת טעם לשבת הגדול נדעה נרדפה קרוא מקרא בסדר היום ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח. ויש לדקדק מאי שיאטיהו דזקני ישראל הכא.
ואפשר במ"ש הרב מחנה אפרים (בדיני משיכה סי' ב') שאם קנה אתרוג ועשה משיכה כל שלא נתן דמים לא יצא י"ח דאוריתא, דיש מן הראשונים דסברי דבמילתא דאוריתא לא מהני אם קנה הדבר בקנין דרבנן, וכיון דקנין משיכה מדרבנן לא יצא ידי מצוה מדאוריתא עד שיתן הדמים ע"ש באורך וברוחב. ובזה אפשר לרמוז דרך אסמכתא בפסוק הנז', ונקדים מה שכתבנו במקום אחר דלא סגי בכסף לבד לקנות אף דקני מדאוריתא דכיון דרבנן תקון משיכה הדמים לא קנו כל דלא משך דהפקר ב"ד הפקר, ומוכרח לומר כן לישב כמה סוגיות ואין כאן מקום להאריך. ואפשר להסמיך בפסוק הנז' דין זה אשר הוא בתר דתקון רבנן משיכה דכיון דקרבן פסח מצוה דאוריתא בעו תרוייהו כסף ומשיכה, וז"ש ויקרא משה לכל זקני ישראל, אין זקן אלא שקנה חכמה כי רצה לרמוז משפטים ישרים משכו במשיכה וקחו בכסף כמ"ש פ"ק דקדושין (ד':) דקיחה בכסף לכם דבעו שיהיה משלכם ושחטו הפסח דהוא מצוה מדאוריתא, ובעו תרוייהו כאמור כדי שיהיה קנוי לכם מדאוריתא ותצאו י"ח מדאוריתא, ובזה יראה לרמוז בפסוק גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' אלהינו, דיש לדקדק מה הלשון אומרת תתן בידינו הול"ל גם אתה תתן לנו זבחים ועולות, ואפשר בהקדים מ"ש בהגהת מחנה אפרים שם להרב בנו דמדברי הרמב"ן (שהביא בשיטה מקובצת מציעא דף ק"ך) דאף מתנת מטלטלין אינה נקנית כי אם בחליפין או בחצר או באגב, ולפי זה כתב דאם נתנו לו אתרוג במתנה וקנאו במשיכה יש לחוש שלא יצא י"ח מצוה מדאוריתא.
אכן ראיתי להרב הנז' בסוף הספר בהשמטות דכל שלקח הדבר בידו וכיון לקנות לכ"ע קנה מן התורה ע"ש, והגם דמדברי הרב מר אביו לא משמע הכי כאשר צדיק, יבחן מ"מ נראין דבריו נכונים וטעמן ונימוקן עמם, וכפ"ז נראה דבהמה דקה אם אוחזה בידו קנה מדאוריתא, וז"ש גם אתה תתן בידינו ממש דכיון שהם בידינו אחוזות קנינו מדאוריתא. ובדקדוק דבר גדול דבר הנביא גם אתה תתן בידינו ממש זבחים ועולות דכיון דהוא מתנה אין דרך לקנותה מדאוריתא אלא כשיכול ליטלה בידו ואם לאו בעי חליפין או אגב או חצר, ונתן עעם בעצם ועשינו לה' אלהינו דצריך שיהיה קנין מדאוריתא למצוה דאוריתא.
ועוד אפשר לרמוז דרך אסמכתא בסברא דמייתי מור"ם בהגה בח"מ סי' קצ"ז דמסירה קונה בבהמה דקה וגסה אם הוא בפני המוכר ר"ל דבעינן מסירה מיד ליד, ואפשר להסמיך סברא זו בפסוק הנז' גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות הכונה אתה הנותן צריך שתתן בידינו מיד ליד כדי שנקנה אותה כדין ואז ועשינו לה' אלהינו, ולפי מ"ש שם בח"מ סי' הנז' דמשיכה דבהמה אפילו קרא לה ובאה או שהכישה במקל ורצתה לפניו או שהנהיגה בקול כיון שעקרה יד ורגל קנאה, אפשר להסמיך בקראין משכו וקחו לכם צאן דהכונה כך משכו ולאו דוקא משיכה ממש אלא שתעשו המצאה וקחו לכם צאן בין בקריאה שתקראוה ותבא בין להנהיגה בקול או במקל כיון שבאה אצליכם, וז"ש וקחו לכם צאן בכל גוונא שמה משיכה וקרינן משכו.
ויתכן לפרש באופן אחר, ונקדים מאמרם ז"ל (מכילתא פ' יתרו) ואתם תהיה לי ממלכת כהנים מכאן ראוים היו ישראל לאכול בקדשים עד שלא עשו העגל משעשו העגל ניטל מהם וניתן לכהנים, ויראה במשז"ל בפרקי ר' אליעזר דאותו הדור ששמעו קול הקב"ה לא ראו קרי, אך מצינו שאז"ל דבעגל ראו קרי, ואמרו ז"ל בפ' ויעלו עולות שמי שלא יצא ממנו קרי ראוי להעלות עולות, וזה אפשר שהיה טעות קרח לחלוק על אהרן בעבור הכהונה באומרו כי כל העדה כלם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה', ואמרו רז"ל (במ"ר פ' י"ח) כי כל העדה כלם קדושים כלם שמעו בסיני אנכי ולא יהיה לך, ולכאורה אין לו יחס אשר שמעו בסיני לזכות לכהונה, ועל פי האמור יתבאר ונקדים מה שפירשו כת הקודמין על פי מאמרי רז"ל האמורים כונת הכתוב ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי וכו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, דהכונה אם שמוע תשמעו בקולי דייקא שתזכו לשמוע קול ה', וגם ושמרתם את ברית"י שלא תראו קרי, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים שתהיו ראוים לכהונה וגוי קדוש כמשז"ל (ברכות י':) איש אלהים קדוש מנא ידעה שלא ראתה קרי על סדינו עד כאן דבריהם ז"ל, וז"ש קרח כלם שמעו בסיני אנכי ולא יהיה לך כלומר השמע עם קול אלהים, וכל השומע קול ה' ראוי להיות כהן וא"כ כל העדה ראויים להיות כהנים, והוא לא ידע שהטעם הוא שאינו רואה קרי ובעגל ראו קרי כמ"ש רז"ל ולזה ניטל מעלה זו מהם, וכבר העיד העיד הוא יתברך ואמר אם שמע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי כאמור, ואפשר שזה טעם המשורר במקראיו דאחר מחלוקתו של קרח חזר לאחור במעשה העגל כמאמר הכתוב (תהילים ק״ו:י״ז) תפתח ארץ ותבלע דתן וכו' יעשו עגל בחורב וכו', כיוון בזה דעל ידי מחלוקת קרח חוזר ונעור ענין העגל, דעד שלא עשו העגל היו ראוים כל ישראל להיות כהנים דשמעו קולו יתברך ולא היו רואים קרי, והן בעון העגל נעשו בעלי קריין כמשז"ל ונדחו מלהיות כהנים, והם רצו להיות כהנים במעלה שהיה להם קודם העגל ולכן נתעורר עליהם דין העגל, וכל זה השמיענו המשורר באומרו יעשו עגל אחר מחלקת קרח, ואפשר שזהו ששבח משה רבינו וללוי אמר כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו כלומר דשבט לוי שלא חטאו בעגל זכו שנשארו במעלתם ששמעו קול הקב"ה ולא ראו קרי, וזהו בעצם כי שמרו אמרתך דייקא ששמרו מה ששמעו אמרתך וזכו שנשאר בהם מעלתם שלא ראו קרי וברית"ך ינצורו, אמנם מלבד שנלוו עם קרח רבים מישראל וכלם בקשו הכהונה ואינם ראויים שאר ישראל שחטאו בעגל ונעשו בעלי קריין, עוד בה דגם שבט לוי שלא חטא בעגל ולא ראה קרי מ"מ כאשר למעלת הכהונה היו ראויים כל ישראל וכלם טעו חוץ משבט לוי ניטלה מעלה זו כי כרובם כן חטאו ונתיחד אהרן, וממוצא דבר מבואר מאמר הנז' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים מכאן היו ישראל ראוים לאכול בקדשים עד שלא עשו העגל דכיון ששמעו קולו יתברך כל שלא עשו העגל שלא ראו קרי היו ראויים להיות כהנים וכמו שביארו הראשונים פסוק זה כמדובר, ומשעשו העגל ניטל מהם שנעשו בעלי קריין והפסידו וניטלה מעלתם וניתנה לאהרן ובניו הכהנים וכמו שאמרנו.
ואולם רבני אשכנז פירשו במאמר זה ואמור רבנן בטעמא אשר רצה הקב"ה לפני צאת ישראל ממצרים לקדשם בדם פסח ודם מילה, כמ"ש הרב מהר"ם אלשיך פ' פנחס דבעשות האיש הישראלי מצוה אחת מתקדש אבר אחד הנוגע למצוה ההיא, אבל המוסר עצמו על קדושת ה' מתקדש כל גופו בבת אחת, וזה חשב פנחס ומסר עצמו על קדוש השם ונתקדש כל גופו וזכה לכהונה, וכן ישראל על ידי שלקחו שה תועבת מצרים וקשרוהו ובפיהם ירצו לשוחטו, מסרו עצמם על קדוש השם ונתקדש כל גופם והיו ראויים לכהנים על דרך שזכה פנחס לכהן כשמסר עצמו על קדוש ה' ושרתה עליהם רוח הקדש כיון שמסרו גופם על קדוש ה', ומה גם שמלו והיו מסוכנים בהיותם כואבים, וזהו כונת המאמר הנז' שהיו ישראל ראויים להיות כהנים ולאכול בקדשים כי מה שמסרו עצמם על קדוש ה' הכשירם להיות כהנים כפנחס אלא שחטאו בעגל, זהו תורף דברי רבני אשכנז ז"ל. ועל פי זה אפשר שזה רמז הכתוב ויקחו להם איש שה וכו', הכונה ויקחו להם שיקנו גופם ויקחו להם ממש דעל ידי שמוסרים עצמם על קדוש ה' נתקדש כל גופם והם קונים עצמם, וז"ש ויקחו להם רמז שעל ידי זה קונים עצמם בלקיחת שה וכו' ועל ידי זה ראוים לכהונה.
וזה אפשר שהוא רמז קראין משכו וקחו לכם ואמרו רז"ל (מכילתא פ' בא) משכו ידיכם מע"ז וקחו צאן של מצוה, וע"פ דרכנו זה פתרונו כי ישראל היו גוי מקרב גוי עכו"ם, והעכו"ם מטמאה כנדה ונטמא כל גופם ואיך יזכו לנס גדול של יצ"מ הכולל כמה נסים עוד טומאתם בכל גופם, על כן בא האלהים וציום בדם פסח ודם מילה שעל ידיהם מוסרים עצמם על קדוש ה' וכלה גרש יגרש כל טומאתם ויתקדש כל גופם, וכל זה רמז משה רבינו באומרו משכו, דהכונה משכו ידיכם מע"ז אשר נטמאתם בה, וקחו לכם תקנו ותקחו לעצמכם ממש שיתקדש כל גופכם ותהיו בריה חדשה במה שתקחו צאן ותמסרו עצמכם על קדוש ה', ועי"ז ראוים לכהנים ושחטו הפסח ולקחתם וטבלתם וכו'.
ומכלל הדברים עת לדבר בעצם היום שבת הגדול, כי הנה במדרשו של הרשב"י על פסוק (בראשית מ״ז:כ״ט) ויקרבו ימי ישראל למות שם נאמר כי כל יום שהאדם מקיים מצוה תיקן אותו יום ובא חשבון, ואם לאו הוא נדחה ע"ש שהאריכו בזה, והכא שבת זו במצרים כל ישראל בלקיחת השה תועבת מצרים לפסח מסרו עצמם על קדושת השם, כי המצריים עיניהם הרואות אלהיהם מכינים לטבח ובזה נתקדש כל גופם ותיקנו כל רמ"ח אבריהם כאחד, ולא מצינו יום גדול כזה שכל ישראל תקנו כל גופם בבת אחת, כי האף אמנם המצא ימצא רבים מישראל שמסרו עצמם על קדוש ה' לא נמצא שכל ישראל כאחת ביום אחד מסרו עצמם על קדוש ה' ונתקדש כל גופם בבת אחת והכל מתוקן והוא פלא, על כן בא זכרונו וקורין אותו שבת הגדול, כי באמת יקר תפארת גדולתו אין ערוך אליו ולא היה כיום ההוא שישראל כלם היו בלתי מתוקנים ורובם היו טמאים כל גופם בטומאת עכו"ם, וכמו רגע קנו כל גופם בבת אחת על כן זכה לשם וקורין אותו שבת הגדול.
ודרך הלציי אפשר במה שנודע (מכילתא פ' בשלח) שאין האומה נופלת עד שהשר של מעלה נופל וכמ"ש (ישעיהו כ״ד:כ״א) יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה, ושמעתי משם הרב המוסמך מהר"ר חיים אבואלעפיא ז"ל זקנו של הרב מופת הדור מהרח"א ז"ל שהיה מפרש שבהיותו השר למעלה בתוקף גדולתו ועוצם מעלתו ה' ישבור גאון עזו ותפארתו והיה כאין, כאשר מצינו במצרים שהיו עובדין למזל טלה, וניסן שולט בו מזל טלה ובט"ו בו שהוא תוקפו של חדש כרע נפל, שבי"ד בניסן שחטו הטלה להורות כי בו בפרק בתוקף גדולתו היה למס, וז"ש יפקוד ה' על צבא המרום במרום, פירוש במרום בעוד שהם רמים במעלה רמה ועליונה, וזש"ה (ירמי' ב') בחדשה ימצאונה והוא על דרך הנז'. איכו השתא בעשור לחדש שישראל משלו בטלה אלוה של מצרים וקשרוהו בכרעי המטה, נודע ה' משפט עשה בשר של מעלה בהיותו רם ונשא וידע כל ישראל כי נפל שדוד ש"ר צילם מעליהם ונשבתה ממשלתו ועברה גדולתו, על כן לא יחרץ איש מצרי את לשונו ויהי לנ"ס, ועל כי יום העשור היה בו בפרק בשבת קבעו לקרותו שבת הגדול שם העצם ליום הקדוש, וגם הוא רמז כי נשבת ונתבטל גדול כלומר שר מצרים שהיה גדול ברום המעלות שבת ונתבטל על דרך (ישעי' י"ד) שבתה מדהבה, ומשום הכי יצדק מאד שם שבת הגדול לרמוז כי נתבטל הגדול שהיה מושל ובתוקפו וגדולתו נשבת ונתבטל, והיינו שלא קראו יום הגדול.
ואחשבה רמז הרומז באופן אחר והוא כי כבר כתבנו בעניותנו בראש פרשת ויחי, דיוסף הצדיק הוה ס"ל דהאבות היה להם דין בני נח ומה שהיו נוהגים בדת ישראל היינו בדבר שאין בו קולא לדין ב"נ וכך היה נוהג בכל חומרות ב"נ ומקיים מצוות ישראל, וזאת היתה לו שהיה שומר השבת ומענגו במאכל ומשתה כדין ענג שבת, אך היה חש לדין ב"נ דגוי ששבת חייב מיתה והיה עושה מלאכה קצת ביום שבת, וכתבנו שם דהקב"ה ראה טוב לבבו ועוצם כונתו לעבוד עבודתו וקבלה ברצון, ועיין מה שפירשנו שם כפי צד זה. ובטרם אבא לענין רמז שבת הגדול אמרתי ויהי מה על פי עיקר הקדמה זו לפרש קצת פסקות בהגדה, מתחלה עע"ז היו אבותינו וכו' ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וכו' ברוך שומר הבטחתו וכו' היא שעמדה לאבותינו ולנו וכו' צא ולמד מה בקש לבן הארמי וכו' וירד מצרימה אנוס על פי הדבר. וכבר ברוב המקומות נהגנו שלא להאריך בהצעות ודקדוקים וסמכנו אל עין הקור"א אמ"ת מרגיש כפל הדברים והשינויים ודקדוק התיבות וקשר"ן של דברים מתוך הביאור, גם עתה עיניו יחזו עפעפיו יבחנו. והנה מילתא כדנא שוגר"ת ומשוגר"ת מחלקת קדום אם האבות יצאו מכלל בני נח לגמרי או לא, והרב פרשת דרכים עשאה סימן והרגילה לפום רבנן ותלמידיהון כנודע. ומן המודיעי"ת שהרב פרשת דרכים מייתי ראיה להכריע דהיה להם דין ישראל לגמרי מאותה שאמרו בבתרא (דף ק') לר"א דאברהם אע"ה קנה א"י בהלוך שנא' קום התהלך בארץ מדין חזקה, ומזה מוכיח שיש לאבות דין ישראל גמור בין להקל בין להחמיר שהרי כתב הרמב"ם (פ"א דזכיה) דגוי אינו קונה בחזקה ואיך קנה אברהם אע"ה אלא שהיה לו דין ישראל. ועוד הביא ראיה הרב הנז' מדאמרינן בשבת (קנ"ו.) אמר רב יהודה אמר רב מנין שאין מזל לישראל שנאמר ויוצא אותו החוצה אמר אברהם רבש"ע נסתכלתי באצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד א"ל צא מאצטגנינות שלך אין מזל לישראל, והרי בהדיא דאברהם ב"ר מזליה הוה כהלכת גוברין יהודאין דאין מזל לישראל. וכבר ידוע מה שהביא הרמב"ן פ' אמור (כ"ד י') ראיה לזה דיש להם דין ישראל ממ"ש פ"ק דקדושין (דף י"ח) גוי יורש את אביו דבר תורה שנאמר כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר ודילמא ישראל משומד שאני, אלמא קרי ליה לעשו ישראל משומד, כי הנה א"א וזרעו דין ישראל יש להם ונמצא דיש בידינו ג' ראיות לזה, אבל שתי ראיות הרב פרשת דרכים יש להשיב עליהם, כי מאי דמייתי ממה שקנאה א"י אברהם אע"ה בחזקה וגוי אינו קונה בחזקה, ראיתי בכתבי הקדש של החכם השלם הרב הכולל כמהר"ר חיים הלוי זלה"ה שדחאה דהא דכתב הרמב"ם דגוי אינו קונה בחזקה היינו דוקא גוי בישראל אמנם גוי בגוי קונה בחזקה וכמ"ש פ' השולח (ל"ח.) עמון ומואב טהרו בסיחון, ובמקום אחר כתבנו בעניותנו בס"ד להעמיד דברי הרב פרשת דרכים ז"ל ומ"מ יד הדוחה נטויה לדחות.
גם הראיה השנית שהביא הרב הנז' שאמר הקב"ה צא מאצטגנינות שלך אין מזל לישראל יש לדחות, דלעולם דלכל דיני ב"נ בחומריהון על דיני ישראל גם אברהם אע"ה חיובא רמיא עליה בכל דין ב"נ שלא יצא מכללם להקל, אכן לדבר זה שאינו נוגע לדת ודין רחמנא אחשיביה לאברהם אע"ה באהבתו ובחמלתו כישראל, והיה שכרו על כל צדקותיו וחומרות ישראל ומצוות התורה דלדבר זה ישראל שוויה ויולד אברהם, וזהו שיש לדוחה לדחות, אבל פשט הלשון מורה כדברי הרב פרשת דרכים דזו מילתא דפשיטא טובא דדין ישראל יש לו בכל ולדבר פשוט א"ל אין מזל לישראל, כלומר שהידיעה היתה עיקר הדבר דאין מזל לישראל דאכתי לא ידע אברהם מזה וזה הודיעו אבל לא שהודיעו שהוא כמו ישראל, וזה מצד החסד אף דבדררא דאיסורא דינו כב"נ אבל ראית הרמב"ן נראית יותר חזקה. והנה אי אמרינן דאברהם אע"ה וזרעו יצאו מכלל ב"נ לגמרי ויש להם דין ישראל בכל, א"כ קנה אברהם אע"ה ארץ ישראל בהלוך דישראל קונה בחזקה וארץ ישראל מוחזקת, וזו היתה כונת יהושע בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל לפני מותו סמוך למיתתו, ורצה לברר הדברים כשמלה למען דעת לבן של ישראל אם נכון לשמים וחפצים בלב שלם לעובדו, על כן באו דבריו להראות להם דבין אם יהיו עובדי ה' והן לא ארץ ישראל מוחזקת היא מאבותיהם, וכל זה פנים הנראין למראה וחזותא דלאו מילתא לדעת אשר בלבם באמת, כי אם לא יראה להם איזה צדדין דארץ ישראל שלה' לא אפשר שיאמרו ח"ו דאין רצונם לעובדו דיסברו דצריכים להתגרש מהארץ ובעבור זה העלם יעלימו רצונם, לכן בא אליהם יהושע בטענות ואופני ראיות להראות דארץ ישראל אינה תלויה בעבודת ה', וזה לגלוי מילתא דוקא אז ידבר יהושע, דישראל ח"ו יכולים לפרוק עולו יתברך וצדיק יבחן אם הם חזקים באמונתם וכתורה יעשו או אם שורש פורה נמצא בם, והנה נודע דישראל יצאו לטעון דאנוסים היו בקבלת התורה וכמ"ש פ' ר' עקיבא (פ"ח.) מכאן מודעא רבא לאוריתא, אבל הרב פרשת דרכים בטולי בטיל למודעא זו מטעם דינא דמלכותא דינא, וזה דוקא אם ארץ ישראל אינה מוחזקת שיכול לגרשם מארצו דזהו הטעם דדינא דמלכותא דינא, אבל אם ארץ ישראל מוחזקת לא שייך דינא דמלכותא דינא כמ"ש הרב הנז' בדרך הערבה, לכן הקדים הקדמה זו יהושע להראות להם פנים דאברהם אבינו וזרעו דין ישראל יש להם כמו שנבאר, וכפי זה יש פנים לומר דקנה ארץ ישראל בהלוך לר' אלעזר מדין חזקה וא"כ ליכא דד"ד ומצו ישראל לפרוק עול ח"ו, וכמו שפירש הרב מופת הדור מהרח"א באש דת פ' בראשית סדרן של כתובים הבאים אחר זה על אופן זה, וכונת יהושע למען דעת טיבה של אומתנו הקדושה אם בלב שלם עובדים את ה' ופתח פתח להם לראות מה בלבם.
ודון מינה ומינה דאם אברהם אבינו וזרעו דין ישראל יש להם וקנה הארץ בהלוך וא"י מוחזקת, א"כ בהכרח דזרע יעקב יגלו בראש גולים מא"י לקיים מאמרו ית' גר יהיה זרעך בארץ לא להם כי ארץ כנען שלהם היא וישיבתם בה לאו גרות מיקרי, ולפ"ז לא יתחשב גרות יצחק ויעקב אבותינו בארץ כנען מכלל הת' שנה של גזרת בין הבתרים, וא"כ בצרי להן שנות מספר גזרת הת' שנה. ונודע שאז"ל (פדר"א) ומפורש במפרשים דכביכול השכינה היתה עמהם בגלות והיא השלימה החשבון, ובזה נבא אל הביאור דכל זה מערכה אל הדרוש להוכיח דאברהם אע"ה דין ישראל יש לו ולפי זה ארץ ישראל מוחזקת דקנה הארץ בחזקה, ותו ליכא דינא דמלכותא דינא דאינו יכול לגרשם מארצו, ואתיא מכללא דגירות ת' שנה לא התחילה רק מעת שבאו אבותינו בארץ מצרים, וז"ש יהושע בדבר ה' ואקח את אביכם אבר"ם הוא אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען, ואול"ך דייקא שאמרתי לו לך חזק וקני קום התהלך בארץ, ומזה מוכח דדין ישראל יש לו מדקנה בהלוך ומתורת חזקה דאלו דינו כגוי לא הוה קני בחזקה, וא"כ ארץ ישראל מוחזקת וכמו שהביא ראיה זו גאון עוזנו הרב פרשת דרכים כמש"ל.
ומשום דיש פתחון פה לבעל דין לחלוק ולדחות ראיה זו דלא מכרעא, כי האף אמנם דגוי אינו קונה בחזקה הוא דוקא גוי בנכסי ישראל אבל גוי בנכסי גוי וקרקעותיו קונה בחזקה, ולעולם דאברהם אע"ה לא יצא מכלל ב"נ להקל אלא שכיון שמה שהחזיק היה בארץ כנען גויי הארצות עלתה לו חזקה וכמו שדחה הרב מהר"ח הלוי כמש"ל, לזה אמר וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק ופירשו המפרשים וארבה את זרעו היינו ישמעאל, ואתן לו את יצחק אגב אורחיה השמיענו דבזכות אברהם אע"ה באה ליצחק נשמה מסטרא דדכורא בעקידה, וז"ש וארבה את זרעו דאף כי מזלו שלא יוליד אין מזל לישראל ואברהם מוליד ומעת שהיה באור כשדים תיקן פגם אדה"ר באות ה"א וזו היא שנתוספה בשמו אח"כ, ונמצא דהן בעודנו מעבר הנהר שפיר קרינן ביה אביכם ובכח היה שמו אברהם והוליד ישמעאל כמו שביארנו במקומו, וזהו ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר דבעודו בעבר הנהר כבר היה אברהם שתקן אות ה"א כמ"ש הרב האר"י זצ"ל וארבה את זרעו שנתתי לו ישמעאל ואתן לו דייקא את יצחק שבזכותו באה לו נשמה מסטרא דדכורא, ואחר זה שתקנו אברהם ויצחק חלקם בפגם אדה"ר והיה ליצחק נשמה מסטרא דדכורא ואתן ליצחק את יעקב בחיר שבאבות ואת עשו והקדים ליעקב כי הוא חלק הטוב והקודם והראשון ועשו סיגי הזוהמא, ומכללן של דברים דאברהם אבינו וזרעו דין ישראל יש להם שהרי נשתנה מזלו לטובה שהוא היה טומטום ואברם אינו מוליד ולפי שמעבר הנהר כבר היה לו דין ישראל כשיטת הרב פרשת דרכים נשתנה מזלו אשתני למעליותא כי אין מזל לישראל ויש לו דין ישראל בכל ומעתה קנה הארץ כדין ישראל וא"י מוחזקת, וזו ראיה השנית של הרב מהרר"י רוזאניס כמש"ל.
ויען כי גם בראיה הזאת השנית יש לדחות כדדחינן בעניותין דאין מופת חותך לומר דדין ישראל יש לו, דאיכא למימר דעד שקבלו ישראל התורה בסיני לא היה לאבות דין ישראל לגמרי להקל בחומרות בני נח ומה ענין דת ודין לטיבותא דנשתנה מזלו לטובה דאימור דמשום חיבה ועוצם אהבה היה לו מעלה זו כישראל דישתנה מזלו לטובה, אבל לדבר הנוגע לדינא מחוייב היה אברהם אבינו ע"ה וכל זרעו לעשות משפט ב"נ להחמיר. לזה אמר ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו דייקא מתורת ירושה והיינו מדין ישראל משומד, ואם עשו מושך בערלתו משומד ובא מן המזיקין אית ליה סרך ישראל וישראל משומד קרינן ביה, א"כ זו ראיה שהי"ל לאבות דין ישראל והיא ראית גדול המורים הרמב"ן ז"ל כמש"ל דמהא דעשו נפקא לן האי דינא דישראל משומד יורש אביו כמ"ש הרב המגיד (סוף פ"ו דנחלות) ועיין בח"מ (סי' רפ"ג) ובשו"ת מהרימ"ט (א"ח סי' ו') ובשו"ת פני משה (ח"א סי' נ"ד) ובשו"ת עדות ביעקב (סי' ע"ב) באריכות גדול.
ומאחר כי הנה שמענוה בכמה הוכחות דאברהם אע"ה דין ישראל היה לו וכל טענות החולק והדוחה ליתנהו, א"כ נמצא דהי"ל דין ישראל וקנה הארץ בחזקה ואי מוחזקת ולא היה אפשר לקיים גזרת בין הבתרים בארץ כנען דארץ לא להם אמר רחמנא וזו ארץ ישראל מוחזקת, ועתה תשכיל טעם כעיקר דאצטריך טלטלה גבר בחיר שבאבות אל ארץ אחרת ארץ מצרים וז"ש סמוך לזה ויעקב ובניו ירדו מצרים כי הוא נמשך בעצם מן האמור דמחמת כי ארץ ישראל מוחזקת לא יכלו להתמהמה בארץ כנען ויהיו עבדים למלכי כנען דאינה ארץ לא להם וזהו ויעקב ובניו ירדו מצרים, וכיון דארץ ישראל מוחזקת זו היתה כונת יהושע לגלות אשר בלבם דאם שורש דבר נמצא בם יש להם פתחון פה לומר אם א"י מוחזקת לא אפשר להו ח"ו לקבל עול התורה וטענת המודעא במקומה דאנוסים היו ואין כאן דינא דמלכותא דינא דאם לאו יגרשם מארצו כיון דא"י מוחזקת, וכל כונתו לחזות בנועם מה בפיהם של עם ה' ישראל קדושים אם חזקים ביראת ה' וקבלת תורתו הקדושה, והמגיד נטע נטיעה מקרא קדש הלז בהגדה דמשם מבואר דהך שינויא דמשנ"ו רבנן במספר שנים ת' של גלות מצרים דנמשכים מלידת יצחק לאו שינויא הוא, דמאחר דא"י מוחזקת ורחמנא אמר כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם מה מקום להעלות בחשבון שני גרותם של יצחק ויעקב על ארצם ונחלתם.
וזאת היתה לי זה שנים כי אעבור בסך מאמרי רז"ל חזה הוית, דאיכא מ"ד דגזרת בין הבתרים אלהים חשבה משנולד יצחק דנתקיים בהם הגרות, ובש"ר (פט"ו) אמרו ישראל רבון העולמים ת' שנה אמרת ועדיין לא שלמו א"ל כבר שלמו שנאמר כי הנה הסתיו עבר, ופירשו המפרשים שכונתם דקושי השעבוד כסתיו השלים, וראוי לדעת במאי פליגי דמר אמר חדא דנשלמו ת' שנים כשנים הללו שסדורות וכך היה מונה משנולד יצחק ומר סבר דאתחולי פורענותא משעבוד מצרים דוקא וקושי השעבוד שלימת עבידת"א, והייתי אומר בעניותי דפליגי בהך פלוגתא אם א"י מוחזקת או אינה מוחזקת דמ"ד משנולד יצחק קסבר א"י אינה מוחזקת ושפיר קרינן כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם דאכתי ארץ כנען היא ואינה מוחזקת, אמנם מ"ד דקושי השעבוד השלים סבר דא"י מוחזקת כדאמרינן בבתרא (דף קי"ט), ופירש הרב תורת חיים בשיטתו לבתרא (דף קי"ז) דמ"ש ירושה להם מאבותיהם דאברהם אבינו ע"ה קנה הארץ בהלוך לר' אלעזר כמ"ש שם דף ק', ואף לרבנן דס"ל דבעלמא לא קני בהלוך מודו גבי אברהם ע"ש באורך, וכן פירש"י בסוגיית ע"ז (דף נ"ג) וז"ל מכדי הארץ וכל אשר בה ירושה לישראל היא מאבותיהם שהרי לאברהם נאמר כי לך אתננה וכו' ע"ש, ומאחר שכן לא אפשר לומר דהת' שנה נמנים מלידת יצחק, דבארץ לא להם כתיב וא"י קנאה אברהם והארץ לעולם עומדת לו ולזרעו, ומוכרח דבמצרים תחילת חשבון וקושי השעבוד השלים.
ואחשוב דאל זה יסבו בלכתן דברי רב ושמואל פ"ק דסוטה (י"א.) דאמרינן התם ויבן ערי מסכנות רב ושמואל חד אמר שמסכנות בעליהן וחד אמר שממסכנות את בעליהם, ופירש"י מסכנות על ידי העבודה נטבעו וחד אמר ממסכנות נדלדלו וינצלו את מצרים בשביל העבודה, וצריך ביאור במאי פליגי. ואפשר דרב ושמואל אזדי לטעמייהו דהנה רב לפי דברי ר' אלעזר בע"ז (דף נ"ג) שביאר טעם רב דקסבר ישראל שזקף לבנה להשתחוות לה ובא גוי והשתחוה לה אסרה משום דיליף מדכתיב ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכו' א"כ סבר רב א"י מוחזקת, ושמואל שמעינן ליה בבתרא (דף קי"ט) דסבר א"י אינה מוחזקת דאוקמה למתני' דבנות צלפחד ביתדות אהלים. והשתא אפשר לומר דרב הוא דקאמר ממסכנות דהיינו שנדלדלו דכתיב וינצלו את מצרים, וכתב הרב פרשת דרכים דף י"ד דס"ל דקושי השעבוד משלים הקץ ומשום הכי זכו לרכוש גדול ע"ש, ואתיא כסברתו דסבר א"י מוחזקת, וליכא למימר דשני שעבוד ת' שנה מנינן מלידת יצחק כיון דבארץ לא להם כתיב וארץ כנען מינייהו הוי, ומוכרח לומר דקושי השעבוד משלים ומשו"ה דריש ערי מסכנות ממסכנות דע"י קושי השעבוד נשלם הקץ וינצלום ונדלדלו, אבל שמואל סבר א"י אינה מוחזקת כסברתו בבתרא הנז' ושפיר מנינן מזמן שנולד יצחק וזכו לביזה שנשלמו ת' שנה ממש והיינו דלא דריש כרב ממסכנות דלא תלי בהכי ודריש מסכנות. ועלה בידינו דלמ"ד ארץ ישראל מוחזקת לא יצדק תירוץ דהחשבון משנולד יצחק כאמור וצריכים אנו לתירוץ אחר, ונחזור לדברי המגיד אשר נטע מקראי קדש דיהושע אשר הם המדברים להוכיח דא"י מוחזקת כמו שביארנו, וא"כ בל יכון באר"ש לומר דת' שנה משנולד יצחק ככל הדברים אשר ראו עיניך, ומאחר שכן צריך טוב טעם למען דעת טעם צאת ישראל ממצרים אלפני דלפני זמן ת' שנה, והמגיד בחר לו תירוץ הנז' שכב יכול השכינה שהיא עמהם בגלות היא היתה אם מצטערת בצערם ובעבור זה נשלמו הת' שנה, ולכן אחר פסוקי יהושע אשר מהם הוברר דתירוץ משנולד יצחק אינו עולה יפה פתח בברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא שהקב"ה מחשב את הקץ, הכונה לרמוז שהשכינה כביכול השלימה החשבון, וז"ש שהקב"ה מחשב את הקץ כביכול הוא בכבודו משלים החשבון לעשות מה שאמר לאברהם אבינו וכו', כלומר דאלמלא כן לא היה להם תקומה לצאת שהיו במ"ט שערי טומאה וכמו רגע אם שהו עוד נכנסו בשער החמישים ושוב לא היה להם תקומה, והוצרך כביכול להשלים החשבון בשכינה לשמור הבטחתו ולא יהיו נטמעים ח"ו, ואם יוציאם לפני זמנם אינו מתקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, ולכן לעשות מ"ש לאברהם אע"ה הוכרח להשלים זמן ת' שנה כביכול בגלות השכינה, ובזה הרוחנו שני דברים אחד שיוצאים בתשלום ת' שנה בצד מה ואחד שמתקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול.
ונמשך לזה קאמר היא שעמדה לאבותינו ולנו וכו' וכתב רבינו האר"י זצ"ל היא שעמדה כלפי מלכו"ת שמים, ולפי דרכנו יבא על נכון דזה עצמו אשר מלפנים ממצרים שכינת עוזו אגוני מגנא ואצולי מצלא להשלים החשבון היא עצמה שעמדה לאבותינו ולנו בגליות שלא אחד וכו' והקב"ה שהוא עמנו כביכול מצילנו מידם וכימי צאתנו ממצרים יראנו נפלאות בעבור השכינה וכמשז"ל. וסובב הולך לקוטב דרושנו הנה אנכי נצב על הקושרי"ם אומרו צא ולמד וכו', והענין שהתוס' בקדושין (דף ל"ט) כתבו דהא דמחשבה רעה בגויים מצטרפת למעשה הנה שמענוה מעשו דכתיב (עובדי' א') מחמס אחיך יעקב וכו', ובס' פתח עינים שם כתבנו בעניותנו דהתוס' אזלי לשיטתם דס"ל דהאבות לא יצאו מכלל ב"נ לגמרי עד עת קבלת התורה וכמ"ש הרמב"ן פ' אמור בשם חכמי צרפת, אבל כפי דעת הרמב"ן דסבר דהיה להם דין ישראל לגמרי ותלי זייניה באותה שאמרו על עשו ודילמא ישראל משומד שאני וכמש"ל א"כ גם עשו הי"ל דין ישראל ומחשבתו אשר חשב יש לצדד דאינה מצטרפת כדין ישראל, ופירוש הכתוב מחמס אחיך יעקב כמ"ש הראב"ע מחמס שעשו אדום בגלות ירושלם, וא"כ מחשבה רעה דבגויים מצטרפת לא למדנו מעשו רק נלמד מלבן דכתיב ארמי אובד אבי על מחשבתו אשר חשב וכמו שפירש"י פ' תבא, ושם בעניותנו צדדנו צדדים אחרים ע"ש אך עתה הדרשא תדרש לצד זה שכתבנו, ולפום מאי דאמרן הנה המגיד עסיק ואתי להוכיח במישור יקר תפארת שבח שפר מפלאות תמים דעים בצאת ישראל ממצרים אשר באהבתו ובחמלתו השלים שנות מספר ת' בגלות השכינה, וזה במה שהוכיח דא"י מוחזקת דאברהם אע"ה וזרעו יש להם דין ישראל גמור ועשו יש לו דין ישראל משומד כדכתיב לרשת אותו וכמש"ל, ולפי זה מחשבה רעה דמצטרפת בגוי ליכא למילף מעשו ממאי דכתיב מחמס אחיך וכו' וכמש"ל וצריך ללמוד מלבן כאמור, וז"ש צא ולמד מה בקש לבן הארמי וכו' כלומר צא מלימוד עשו לענין מחשבה רעה בגוי משום דעשו ישראל משומד כמו שהוכחנו מקרא דלהכי הוא דאתא ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו כאמור ומפורש לעיל, ולמד ענין זה וראה בעיניך מה בקש לבן הארמי וכו' דחשב לבד ובקש לעקור נטוע ועל מחשבתו אשר חשב כתיב ארמי אובד אבי, ומשם אתה למד דמחשבה רעה מצטרפת בגוי דמעשו ליכא למילף, והגם שכתבנו דיש לצדד בזה מ"מ אינו לימוד גמור מעשו כיון דיש לדחות דעשו גם לזה דין ישראל משומד יש לו וקרא בגלות ירושלם מיירי, ולכן צא מאותו לימוד ולמד מה בקש לבן וכו' שהוא לימוד מרוח וילפותא מוכחת ולא רבו עליה.
ומכח הדברים הנאמרים באמת דקרא קאמר ארמי אובד אבי ללמד על מחשבה רעה דגוי דמצטרפת, הנה זה בא מאי דגמר אומר הכתוב וירד מצרימה. והענין במשז"ל (ילקוט פ' בא רמז קפ"ז הובא ברש"י ריש בראשית) מה טעם פתח בבראשית שאם יאמרו האומות לסטים אתם וכו' יש להשיב דכל הארץ של הקב"ה ונטלה מהם ונתנה לנו, וגם כתבו המפרשים לטענת לסטים אתם וכו' דאינה טענה משום דא"י מוחזקת וקנאה אברהם אע"ה בהלוך, וזהו שאמר והיה כי תבא אל הארץ וכל מקום שנאמר והיה לשון שמחה, וכי תימא אין זה שמחה שיאמרו א"ה לסטים אתם, לז"א אשר ה' אלהיך נותן לך כמשז"ל כי הוא השליט בעולמו וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו, ועוד נחלה וירשתה וכו' רמז טענה אחרת כי א"י מוחזקת מאברהם אע"ה שקנה הארץ בחזקה שהי"ל דין ישראל גמור שקונה בחזקה ולקחת מראשית וכו' אשר תביא מארצ"ך ולא מן הגזל כי ארצך היא מתרי טעמי והזהר מהגזל, ומשום דיש לצדד דאברהם אע"ה אינו קונה בחזקה דהי"ל דין ב"נ, לז"א וענית ואמרת ארמי אובד אבי כלומר הלא תראה כי הגם שעשו הוא היה שורש פורה ראש ולענה וחשב הרבה להרע ליעקב בכמה אופנים עכ"ז מאחר דלא אהנו מעשיו ומחשבתו נשאר מעל אין אני מצרפה למעשה כי אינו גוי רק ישראל משומד, ואיני מזכיר לעשו רק ארמי אובד אבי שהוא לבן דמחשבה דגוי מצטרפת למעשה וקרינן ביה אובד, לא כן עשו אף שהרבה להשחית במחשבות רעות כמפורסם בכתובים ובמאמרי רז"ל, עם כל זה שבקנא עשו ואנא דאמרי על לבן ואתה תשמע דעשו ישראל משומד ואין ללמוד הא דמחשבה רעה דגוי אלא מלבן, ואחר שא"י מוחזקת וירושה לכם זה טעם וירד מצרימה ויגר שם דכיון דאברהם אע"ה קנה הארץ בחזקה א"כ לא היה אפשר הגרות והשעבוד בארץ כנען דארץ לא להם אמר רחמנא וזו ארץ ישראל מוחזקת, ולכך וירד מצרימה ויגר שם דייקא במצרים כי היא ארץ לא להם וא"כ שפיר קאמינא נחלה וירשתה וישבת בה וכו' אשר תביא מארצך כי היא ארצך ממש, וכל זה מתיחס סריך וסביך ואביק טובא לכל דברי המגיד.
וכבר כתבנו בכמה מקומות מאי דכתבו המפרשים דיוסף הצדיק היה סבור שיש להם דין ב"נ ולכן הביא דבתם רעה אל יעקב אבינו שהיו מקלין באיסורי ב"נ, וישראל אהב את יוסף מכל בניו והסכים עמו ונמצא דלשיטת ישראל סבא בחיר שבאבות אפשר היה הגרות והשעבוד בארץ כנען דלדידיה דלא הי"ל דין ישראל גמור אם כן ארץ ישראל אינה מוחזקת דאברהם אע"ה לא מצי קני בחזקה דגוי אינו קונה בחזקה ושפיר קרינן ארץ לא להם בארץ כנען, אך מחשבת המקום קדמה ואפיקיה מארץ כנען דלא כיוון להלכה וא"י מוחזקת וגרות דארץ כנען לא חשיב נגד סברת יעקב אע"ה, וזהו מ"ש המגיד וירד מצרימה אנוס על פי הדיבר כלומר שהיה הפך דעתו של יעקב אע"ה דלדידיה לא אצטריך לירד למצרים כמש"ל, אבל היה אנוס על פי הדיבר דה' לא הסכים לדעתו וירד מצרימה אנוס ע"פ הדיבר כמו שביארנו.
ובזה הם מבוארים דברי הפסיקתא פ' תבא וז"ש וירד מצרימה אנוס על כרחו עפ"י הדיבור שנאמר לאברהם אע"ה כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם עכ"ל. והדברים מבוארים ופשוטים על פי הקדמתנו, והכונה אנוס על כרחו כי הוא היה סובר דא"י אינה מוחזקת ושפיר הוה מצי לגור ולהשתעבד בארץ כנען דלפי שעה אכתי מיקריא ארץ לא להם, אבל על כרחו נגד סברתו הוצרך לרדת למצרים דלפי האמת ה' הכריע דהלכה כסברת השבטים דיצאו מכלל ב"נ לגמרי ובארץ כנען לא דהיא מוחזקת דאברהם אע"ה יש לו דין ישראל וקנאה בחזקה, וז"ש שנאמר לא"א כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וארץ כנען שלהם היא.
ומעתה נהדר אנפין למאי דאתאן עלה ברמז קריאת שבת הגדול, וכבר הלא מראש דברתי מה שצדדנו פ' ויחי דיוסף הצדיק עמד בשמועתו ולכן היה מענג שבת באכילה ושתיה כישראל ועושה מלאכה כדין ב"נ כמש"ל, ושם כתבנו כי הוא יתברך ראה טוב כונתו ובשגם לא כיוון להלכה ה' יראה ללבב שעוצם כונתו לכבוד ה', על כן בא בשכרו שנשיא אפרים הקריב קרבנו בשבת ובא האות כי כל מעשה יוסף נבחר לה' מזבח אשר הקריב בן בנו נשיא אפרים דעשה מלאכה ושמר השבת וערבה לה' מנחתו ועולתו עש"ב, ואפשר דצדיקי וחסידי אשר בארץ מצרים תפסו שיטה זו והיו מענגי שבת במאכל ומשתה כדת ישראל, אך יען גוי ששבת חייב מיתה עשו גם המה קצת מלאכה בשבתות ה' דהוו סברי כיוסף, על כן בא האלהים להורות חיבתו באהבתו ובחמלתו אשר מעשיהם רצויים ויפקד"ם בטלאים משכו וקחו לכם צאן ביום השבת בעשור לחדש להורות דכשם דאף דיעשו מלאכות דאוריתא להביא כבשים מרשות לרשות ולקושרם וכיוצא בשבת שריותא נינהו לישראל, כי כה אמר ה' גם כל אשר עשו מלאכה מראש מקדם בשבת אין נגרע מערכם וטוב כונתם, עד האלהים יבא גם שלא כיונו לאמת. ויהי מאז הפקי"ד על דם פסח ודם מילה נתנו אל לבם לשמור שבת כישראל לגמרי, ועל טוב כונתם נצטוו במרה על השבת, וזהו הטעם שקורין שבת זו שבת הגדול דעד עתה כל הצדיקים וחסידים שמרו שבת אך היו מענגים ועושים מלאכה, ועתה לא כן כי לא עשו רק המלאכות שנצטוו לעשות בק"פ, וזהו שבת הגדול כי עד עתה איננו גדול לפי שעשו מלאכה אבל מן [היום] הוא והלאה קבילו אנפשייהו לשמור שבת בכל, וזה יקרא בעצם שבת הגדול כי רב הוא להזהר ממלאכה ולענגו אי לזאת תרב גדולתו יתר שאת משבתות הקודמים, על כן קורין אותו שבת הגדול.
ועוד מילתא בפומאי כי הנה כבר כתבנו בדרושים הקודמים (פ' שמות) כי טעם זה דקושי שעבודם עלה לתשלום שנים שחסרו מת' שנה לא יתכן אלא במונח דישראל יש להם דין בנים, ועל כן אשר הרעו המצרים וימררו את חייהם עולה לחשבון גדול, ברם אי ישראל יש להם דין עבדים קושי שעבודם אינו עולה לכלום כי אם שני גלותם במספרם המה יעלו שנות מספר פשוט שנה לשנה אחת לאחת למצוא חשבון ושנותם בבהלה במרירות ותוקף שעבוד לא יוסיפו בחשבון, וכתבנו כי ז"ש רז"ל (שמו"ר פט"ו) שהקב"ה בא מצרים מלאה גלולים להציל ישראל להורות דיש להם דין בנים והכהן מטמא לבנו, על דרך שכתבו התוס' פ' אחד דיני ממונות (ל"ט.) במ"ש כי קבריה למשה במאי טביל, דהא דלא קשיא ליה היאך נטמא משום דישראל נקראו בנים למקום, והוצרך הוא יתברך לזה להורות דהם בנים בו בפרק דבזה יוודע טעם צאתם לפני זמנם דקושי ומרירות השעבוד הכל בא לחשבון להשלים חסרון השנים לתשלום ת' שנה דכיון שהם בנים אפילו כל דהוא תוספת שעבוד לבן מלך לא יפול מצער"ת ראשו ארצה, אמנם על דברי התוס' קשה דזה דין כהן הדיוט שמטמא לבנו ואין הפה יכול לדבר לצד עילאה כביכול שדין כהן הדיוט ח"ו יש לו, ולעיל פ' שמות כתבנו משם רבני אשכנז דזה תוקף חיבתו יתברך ואנן בעניותין סמכינן ליה אמאמרם ז"ל ע"ש, ועוד בה אצל עין רוגל כתבי הקדש רבינו האר"י זצ"ל בסוד ברכת הדיוט וסוד כהנא רבא דין הוא אבא ימצא מנוח, אך עתה הדרשא תדרש דרך אחרת וזאת התורה אור נוצץ כפטיש יפוצץ.
הנה הרב מהרש"א באגדתיה שם פ' אחד דיני ממונות כתב דקבורת משה רבינו כעין מת מצוה כיון דלא ידע איש קבורתו ומת מצוה מותר לכהן עכ"ד, וע"פ דברי התוס' ומהרש"א אפשר לפרש משנת סוף פ"ק דסוטה (ט':) מי לנו גדול ממשה שלא נתעסק עמו אלא שכינה שנאמר ויקבור אותו בגיא, ולא על משה בלבד אמרו אלא על כל הצדיקים שנא' והלך לפניך צדקך וכבוד ה' יאספך. כי הנה בטעם שכביכול נטפל במשה יש לנו שני תירוצים מהתוס' וממהרש"א, ולפי דברי מהרש"א דהטעם משום מת מצוה דקבורת משה הויא כעין מת מצוה מאחר שכך גזרה חכמתו יתברך ולא ידע איש את קבורתו א"כ דין הקב"ה כביכול כדין כהן גדול דאינו מטמא אלא למת מצוה כי אין כ"ג מטמא לבנו, אך לדעת התוס' דאשר נטפל כביכול במשה היינו טעמא דישראל נקראו בנים למקום, נמצא דכביכול לתוקף ענותנותו ואהבתו עושה כדין כהן הדיוט דמטמא לבנו וז"ש מי לנו גדול ממשה שלא נתעסק עמו אלא שכינה, ועדיין הדבר שקול דאשר נתעסק עמו שכינה אפשר שהוא מטעם דהוי כמת מצוה וכמ"ש מהרש"א, לז"א לא כן הדבר כי אין הטעם משום מת מצוה אלא הטעם כמ"ש התוס' דישראל נקראו בנים דלא על משה בלבד אמרו אלא על כל הצדיקים ובשאר צדיקי ליכא למימר משום מת מצוה ועל כרחין משום שנקראו בנים, ומייתי ראיה מקרא והלך לפניך צדק"ך כי מהצדקה מורה דיש לנו דין בנים וכמ"ש ר' עקיבא לטורנוסרופוס פ"ק דבתרא (י'.), וזהו בעצם והלך לפניך צדק"ך צדקתך אשר הן צדקת לפי שסברת דישראל בני אל חי וכל המטיב עמם עושה נ"ר ליוצרו ובאותה מדה ממש וכבוד ה' יאספך ויטפל בך כדין בנים כמ"ש התוס', ויען במשה רבינו היו תלתא לטיבותא שהיה כמת מצוה שאין לו קוברין מאחר שלפי גודלו כך היה צריך, וגם יקר תפארת גדולת ערכו, וגם יש לו מעלת בן גדול שבכלם, לכן ניכר בעצם שלא נטפל בו אלא המקום כביכול, אך שאר צדיקים שאין שייך בהם רק שהם בנים ודין כהן מטמא לבנו הוא דוקא בכהן הדיוט ואין זה כי אם מתוקף ענותנותו יתברך ולאו מדינא, לכן הוא בהעלם נמרץ טיפול שכינה בהם.
ועתה נהפוך השטה לתת פנים לדברי מהרש"א לדרוש ולתור במאי דקמן כפי דברי מהרש"א, דהרי כתבנו דלפי דברי התוס' לפי פשטן של דברים צריך לידחק כדתרגמוה רבני אשכנז דכביכול עושה כדין כהן הדיוט לתוקף אהבתו, ועל זה יש להרהר דכהן גדול אם נפשו אותה לעשות ענוה אגב חביבותא דבריה וליטמא לו לא מצי ואסיר ליה ואף דהכל משל כפי המשל לא יונח לומר זה כלפי מעלה דלתוקף אהבתו זאת עשה לבא מצרים ומצד ענותנותו עשה ככהן הדיוט שמטמא לבנו כיון דכ"ג לא מצי עביד לא ענוה ולא מפטר באהבה רבה, והנה בטעם הדבר אשר נצטוו ישראל בדם פסח ודם מילה אפשר לומר לפי קוטב דרושנו כי טעם יצ"מ לפני זמנם בעבור קושי השעבוד ולא יעלה לתשלום אלא אם יש לנו דין בנים כאמור, וא"כ הדבר מוכרח דם פסח לפרוש מע"ז וכמ"ש משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה לשחוט אלוה של מצרים, כי איך יתכן לומר דיש לישראל דין בנים והם גוי מקרב גוי עובדי ע"ז, ודם מילה כמ"ש בזהר אי נטרין ברית אינון בנין ולכן נצטוו בדם פסח ודם מילה להורות שהם בנים כי היא היתה אם פנת יקרת לצאתם לפני זמנם, ומעתה אשר נשמע שפיר כי אנו בני אל חי מדם פסח ודם מילה אשר נצטוינו תו לא צריכנא לומר כי כביכול בא מצרים מטעם שהוא מטמא לבנו ככהן הדיוט, דאעיקרא דבר זה מפוקפק בידינו כאמור. ועוד שכבר יש הוכחה לזה ממצות פסח ומילה דמשתים זו שמענו דיש לנו דין בנים והא תו למה לי, אלא טוב לנו לומר דלעולם דכביכול יש לו דין כהן גדול והיה מוכרח כביכול לבא במכת בכורות במצרים, ואף שהוא כ"ג הו"ל כמת מצוה שאין לו קוברין דכ"ג מטמא ודמי ענין זה למת מצוה דלא סגי בלאו הכי שמותר לכ"ג וכן במצרים לא הוה סגי בלאו הכי, ואף כי לא אתנו יודע על כרחין לומר דמטעם הידוע אצלו יתברך לא הוה אפשר בלעדו גואל, והנה מהשבת כתבו קצת מפרשים דנלמד היותנו בנים למקום דהוא כביכול הכתיב מנוחה לעצמו וינח ביום השביעי ואין משתמשין בשרביטו של מלך ולכן גוי ששבת חייב מיתה כדין המשתמש בשרביטו של מלך, אבל ישראל בני עליון ושרי לן לעשות כמעשהו ממנו כביכול, ולכן בעשור לחדש שנצטוו על פסח ומילה שהם להורות דאנו בנים היה בשבת דכבר ממצרים היינו שומרי שבת כמשז"ל (שמ"ר פ"א), ויצדק מאד ציווי פסח ומילה בשבת דבמעמד שלשתן כחדא שריין שמורי"ם לכל בני ישראל דיש לנו דין בנים, וזהו הרמז שקורין אותו שבת הגדול דעתה דמציווי פסח ומילה שמעינן דיש לנו דין בנים, א"כ אין צורך דאשר ירד למצרים כביכול היה ככהן הדיוט שמטמא לבנו אלא הוי ככהן גדול שמטמא למת מצוה ולימוד בנים למדנו מפסח ומילה ביום שבת, ולכן קורין שבת הגדול דמהשבת ומה שנצטוו בו מורה שהוא כהן גדול ולא כהן הדיוט ח"ו, וז"ש שבת הגדו"ל שם רמז דכי תידוק בשבת זו תדע כי הוא כהן גדול ולא הדיוט ח"ו וזהו שבת הגדול.
ויתכן לפרש הרמז בזה עצמו באופן אחר פשוט על דרך שאמרו רז"ל (בר"ר פ' נ"ג) ויעש משתה גדול, גדול העולמים היה שם, ולהיות כי יצי"מ עיקרה תלוי להורות שאנו בנים כאמור ולזה נצטוו דם פסח ודם מילה ובשבת כמדובר, לזה עצמו קורין שבת הגדול כלומר הביטו וראו כי ביום הזה שבת ונח כביכול הגדול גדול העולמים, ואנו שומרי שבת ומשתמשין בשרביטו להיותנו בנים ולזה נצטוינו בפסח ומילה, ולזה קושי השעבוד השלים שאנו בנים ועל כן אנו שובתים יום אשר שבת הגדול העולמים דאנו בנים ככל אשר דברנו.
ובכן אבא לפרש על פי עיקר הקדמתנו ויתר הקדמות פסוקי יחזקאל (סי' י"ו) וכה תוארם, ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמיך חיי רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים ואפרוש כנפי עליך ואכסה ערותך ואשבע לך ואבא בברית אותך נאם ה' אלהים ותהיי לי. וכאשר ירדוף הקור"א סדרן של כתובים הללו נראין הדברים כפולים ומכופלים ויתר דקדוקים המורגשים, וכדי לבא עד תכונתם לפי קוצר דעתנו עוד נשוב ונסדר ההקדמות אשר כתבנו קצתם בדרושים הקודמים בס"ד. הנה מאי דסליקנא מינה בנותן טעם מבא בדמים דם פסח ודם מילה ודמן טעון להגיד כי ישר משפט עשה בצאת ישראל ממצרים אשר הכבידו עולם עבודה קשה יתר מאד היא העולה לתשלום גזרת ת' שנה, כי בנים המה ושורת הדין שכל תוספת עינוי נכה לו ינכה משנים הנותרות כאשר ביארנו, ואף גם זאת יש לומר במופתים זה הד"ם כי יקריב כי על ידי המילה מתקדש האדם וכמ"ש אשר קדש ידיד מבטן וכאשר האריכו הרב מטה משה והרב רצוף אהבה בדרושים לכל חפציהם, וכיון שנמולו והופרשו מע"ז על ידי הפסח נתקדשו וקי"ל (יבמות מ"ו.) דהקדש מפקיע מידי שעבוד והיו נכונים לצאת מידי אדונים קשים בסוד קדושים, גם ידוע מאי דאמור רבנן בטעמא כי על ידי ריבויים יצאו בגרעון משני גלותם, כי ששים רבוא ישראל נגזר עליהם לעבוד ת' שנה ואתוספו כהנה וכהנה, ועוד אחרת כתבנו בעניותנו דמצוה דרבים שהיו נאבדים כל ישראל דחי לגזרת ועבדום וענו אותם כדאשכחן (ברכות מ"ז:) דר' אליעזר משום מצוה דרבים דחי עשה לעולם בהם תעבודו ושחרר עבדו, איכו השתא נלכה נא דרך לבאר הכתובים הנאמרים באמת, ואעבור אליך ואראך מתבוססת בדמיך שהיית מתגוללת בדמים פצע וחבורה וצרה כמבכירה ויעל בצערה צרת תוקף השעבוד, ואומר לך בדמיך חיי דם פסח ודם מילה, כי במה שהופרשו מע"ז ונימולו נקראו בנים למקום ומאחר שנקראו בנים דין הוא שיעלה ויוסיף קושי השעבוד לחשבון גדול כמדובר, וזהו בדמיך חיי מן הגלות הקשה כמות, ואם תאמר ומי מפיס דכך היא המדה כי הקשה פרעה שעבודם עד אשר קושי השעבוד יעלה לחשבון ת"ל שנה ואלו דברים שאין להם שיעור ידוע, לזה אמר ואומר לך בדמייך חיי כלומר עוד טעם כעיקר איכא בדם פסח ומילה דע"י המילה היו אנשי קדש ויקדשו והקדש מפקיע מידי שעבוד וע"י זה חיי מן הגלות, ומשום דעדין יש קצת פקפוק דכיון שזכו מצרים בישראל והם תחת רשותם והיה זה על פי גזרתו יתברך, א"כ לא נאה למלך הכבוד אדון הכל למעבד טצדקי להפקיע שעבודם אשר קדמה גזרתו יתברך אלה יעמדו ת' שנה, ומעיקרא כבר גלוי לפניו שעתידין לימול והדבר יצא מפי המלך ת' שנה, לזה אמר רבבה כצמח השדה נתתיך רמז בזה טעם האחר דכיון שהם רבים מצוה דרבים דחי לעשה ועבדום וענו אותם כמש"ל, אכן יש להרהר על זה דכי אמרו בגמרא דמצוה דרבים דחי לעולם בהם תעבודו אינו אלא כי התם דהעשה קיל, ויש מי שכתב דהוי דרבנן כידוע, לא כן ועבדום וענו אותם דהוי מדאוריתא והגזרה אעיקרא על זרע אברהם אף שהם רבים, לז"א ותרבי שהיו רבים ויולדות ששה בכרס אחד והיו ה' פעמים ששים רבוא, ובדקדוק חשבון השלימו ת"ל שנים הנגזרים על ס' רבוא שהיו על חד חמש ואף שלא עבדו אלא פ"ו שנה כמשז"ל (סדר עולם רבה פ"ג) הרי ה' פעמים פ"ו הם ת"ל, ואם נפשך לומר אין זה מעלה ארוכה כל כך דאם נגזר גלות על ס' רבוא הוא על בריאי בשר ומה דמות יערוך תאומים ששה משמותם לכר"ס האחת תאו"ם אל תאו"ם חלוש"י צבא, ואינו דומה עבודת עבד ילד יולד בפני עצמו לתאומים חלושי הטבע וק"ו ששה בכרס אחד וכרובם כן חטאו מעבודתם, ואינו דומה ס' רבוא בריאים העובדים לחלשים אכי"ן ורכי"ן מיעוטים, לז"א ותגדלי שהיו גדולים בכח ועוצם כמ"ש השר מהר"י אבראבאניל בפירוש ויעצמו במאד מאד שעצמו בכחם ולא דמו לתאומים דעלמא, וז"א ותגדלי ומאחר שכן בא החשבון מדוקדק ואין מכלים.
וכיון דחכמה טעמי יצאו בדימוס ישראל שנשלם גלותם א"כ דין הוא ותבואי בעדי עדיים ביזת מצרים לקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול כמשז"ל (מכילתא פ' בא), ומזה נמשך שדים נכונו ואז"ל (שהש"ר פ"ד) זה משה ואהרן הם המדברים לפרעה להוציאם, והענין במ"ש רבני אשכנז דמה שנגאלו ע"י משה ואהרן ולא נעשה הכל על ידו יתברך היינו טעמא שאם הגאולה על ידו יתברך דוקא היה השלל קדש כרכוש יריחו שהכל היה על ידו ושלל לו יחסר כי קדוש הוא ולכן היתה גאולתם ע"י משה ואהרן. וזה אצלי דקדוק הכתוב סוף המעשה במחשבה תחילה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, ויש להרגיש כי היכי דאמר דן אנכי הול"ל ואחרי כן אוציאם ברכוש גדול, אבל דברו יתברך בא בדקדוק עצום דן אנכי אנכי אשלח את כל מגפותי אבל ואחרי כן יצאו לא על ידי וכיון שיצאו ולא אוציאם יהיה ברכוש גדול דאם אני המוציא ליכא רכוש גדול דהשלל קדש, וז"ש ותבואי בעדי עדיים ביזת מצרים וביזת הים לקיים אומרו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, לכן שדים נכונו משה ואהרן אף כי ושערך צמח זמן גאולה כמשז"ל והיה נראה שתהיה הגאולה על ידו יתברך, מ"מ שדים נכונו משה ואהרן מסיבת ותבואי בעדי עדיים ותזכו בשלל.
וכי תאמרו אף שיש טעמים למהר קץ פדותם עין רואה ואזן שומעת כי כל כי הני מילי אין בהם כדי שביעה לאשר לא ישבו ת"ל שנה ממש כפשוטן, וכל אלו הכרכורים למה לזה אמר ואת ערום ועריה, הכונה שהוכרחתי לכל זה מסיבת ואת ערום בלי מצוות ועריה שהטומאה כבר נדבקה בכם ונכנסתם במ"ט שערי טומאה, וזהו ועריה כבר הייתם כמעט בכל רע ועריה בעמקי הקליפה, לכן ואעבור עליך לישנא דאקדומי וכמשז"ל (פסחים ז':) עובר לעשייתן לישנא דאקדומי כמו ויעבור אחימעץ, וה"נ הכי פירושו ואקדים עליך הזמן לפי מספר השנים דקושי השעבוד היו פ"ו שנה כשני מרים כמשז"ל, אבל מצד אחר והנה עתך עת דודים כי בא מועד הת"ל שנה לפי חשבון הריבוי, והרי זה תרתי דסתרן שהקדים והגיע הזמן, והכל אמת דכשנבא לחשבון שני גלותם הם פ"ו חומש מת"ל שנה, ומצד אחר זמניה הוא אם מצד הריבוי ואם מצד קושי השעבוד דבכל אחד מהנה הגיע הזמן, וז"ש אף כי ואעבור עליך הקדמתי הזמן עם כל זה והנה עתך עת דודים כי בא מועד, וזה מעין דוגמא שפירש הרב פרשת דרכים (ישעי' ס') אני ה' בעתה אחישנה, דעל ידי ריבוי נשלם הקץ וזה נקרא בעתה וקרי ביה אחישנה שלפי ההראות לא נשלם הזמן ע"ש באורך, ואף אנו בעניותנו נאמר ואעבור עליך, ואקדים כי למראה עינים הרי חסר לפנינו זמן זמנם והנה עתך הגיע הזמן עת דודים לפי קושי וריבוי כאמור, ואפרוש כנפי עליך רמז למתן תורה שנמשלו ישראל לכלה והוא כחתן כמשז"ל, וז"ש ואפרוש כנפי עליך לשון נשואין מן (רות ד') ופרשת כנפיך על אמתך ואכסה ערותך, דעל ידי נשואין נתכפרו עונותיכם כי כך היא המדה שהחתן מתכפרין לו עונותיו כמשז"ל (ירושלמי בכורים פ"ג ה"ג) והוא הדין לכלה, ואשבע לך וכו' כמ"ש במדרש חזית דאלמלא נשבע הקב"ה לא היתה מדת הדין נותנת שיצאו משם לעולם שהיו גוי מקרב גוי, וז"ש ואשבע לך וכו' ותהיי לי כמ"ש (שמות י״ט:ו׳) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים ואז"ל (ויק"ר פ"ב) כל מקום שנאמר לי אין לו הפסק וזהו ותהיי לי.
ואפשר לפרש באופן אחר, ואפרוש כנפי עליך נושא משך והנה עתך עת דודים על פי הקדמתנו, רק נקדים משז"ל (שבת פ"ח:) דמלאכי השרת היו רוצים לקבל התורה כמ"ש תנה הודך על השמים, וכתבו ז"ל דהיו באים בטענה מדינא דבר מצרא כי הם צבא המרום ומצרנים לתורה. והנה הרב ש"ך (ח"מ סי' קע"ה) נסתפק אם לגבי בן איכא דינא דבר מצרא, אבל שמעתי שהדבר מפורש בשיטה מקובצת מציעא מיסוד ראשונים דלגבי בן לא מצו לטעון דינא דבר מצרא, וכיון שישראל הם בנים א"כ לשוא טענו המלאכים דינא דבר מצרא, ולפי שיטה זו נמצא דמה שהקב"ה נתן התורה לישראל והניח המלאכים אף שהם מצרנים היינו משום שהם בנים, וכיון שהם בנים הדין נותן שקושי השעבוד יעלה ויבא לתשלום ת' שנה כמו שהארכנו לעיל וז"ש והנה עתך עת דודים כי בא מועד מטעם קושי השעבוד, וכי תימא התינח אם יש לישראל דין בנים אך אם הם עבדים קושי השעבוד לא אהני מידי, לז"א ואפרוש כנפי עליך רמז לקדושין כאמור שקבלו התורה, ואיך יתכן לקבל ישראל התורה במקום דאיכא מלאכים הן אראלם צעקו תנה הודך על השמים שהם בני מצר, אלא מוכרח דישראל בנים ולגבי בן לא שייך דינא דבר מצרא, וא"כ קושי השעבוד עושה רושם להשלים הגלות.
וזהו אצלנו כונת הכתוב (שיר השירים ב׳:י׳-י״ב) קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו, הכונה קומי לך רעיתי יפתי מגלות מצרים ולכי לך, וכי תאמרו עוד חזון למועד ועדין חסר הרבה לת' שנה, לז"א כי הנה הסתיו עבר כבר זמן הגלות עבר כמו שפירש"י, הגשם קושי השעבוד כמו שפירש"י חלף הלך לו, וע"י קושי השעבוד הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע כי בא קץ הגאולה מטעם קושי השעבוד הנערך לתשלום ת' שנה, וכי תימא זה דוקא אם יש להם לישראל דין בנים אך אם יש להם דין עבדים לא אהני, לז"א וקול התו"ר נשמע בארצנו התור אותיות תורה שנתן בארצנו ועזב את מלאכי רום והלא יש להם דין בן המצר, אלא מוכרח שאנו בנים וא"כ גשם קושי השעבוד סגי ומסגי ועת הזמיר הגיע.
וקוטב דרוש זה ינהלני נפשי יסוב"ב ינחני לפרש פ' שמות, ויאמר משה אל האלהים מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. ולא אעלה ארוכ"ה בדקדוקים רק נקדים מאמרם ז"ל (שמו"ר פ"ה) למה משה ואהרן אתם למה ודבריכם למה, וכבר דשו ביה רבים בתורה. ואפשר במ"ש המפרשים דיש שני פירושים בפ' (בראשית נ׳:כ״ה) פקוד יפקוד אלהים אתכם, שהפירוש פקוד כמו פה קוד כלומר על משה רבינו שנכוה פיו בגחלת והיה כבד פה הוא הגואל ויפקוד אתכם, ויש פירוש אחר פקוד גי' ק"ץ יחסרו ק"ץ שנים מת' של הגלות וזהו פקוד יפקוד, ואפשר זה כונת פרעה אתם למה שהוצרכתם שנים ודאי הטעם כי משה כבד פה כי הוא הגואל פה קוד, וזהו פירוש פקוד יפקוד, וא"כ דבריכם למה להוציאם ק"ץ שנים קודם דזה פירוש אחר בפ' פקוד יפקוד, וממה שאני רואה כי אתם באים אלי ש"מ דפירוש פקוד יפקוד אתם סוברים פה קוד יפקוד וא"כ דבריכם למה דאין כאן הפירוש שני דק"ץ שנים יחסרו מגלות הת' שנה, וממה נפשך בא עליהם.
ועתה אמת אגיד שראיתי בתנחומא שכתוב אתם למה ודבריכם למה כביכול, וזה מורה שהפירוש אתם הבל ודבר שלכם ח"ו וזהו כביכול דקאמר, וה' הטוב יכפר בעד כמה וכמה פירושים ודרכים שאמרו וכתבו והדפיסו המפרשים והאמת הוא כמבואר בתנחומא, ובזה אפשר לפרש הפסוקים הנז' דכבר ידענו מרז"ל דמשה רבינו יצא לטעון שעדיין לא הגיע זמנם לצאת וכונתו היתה שישלימו הת' שנה כדי שתהיה אח"ך גאולה שלימה שאין אחריה שעבוד, והיה כראותו כי הוא יתברך חפץ למען צדקו לדלג על הק"ץ שנה הנותרים פיו פתח בחכמה ואמר מי אנכי כי אלך אל פרעה, כלומר ממה נפשך אני מקשה שאם פירוש פקוד יפקוד הכונה דמנין פקו"ד ק"ץ שנה יחסר מת' שנה כאשר אני רואה שעתה רצונך לגואלם, א"כ מי אנכי כי אלך אל פרעה לא איש דברים אנכי כי נכויתי בפי ולשוני ואיני ראוי לדבר לפני מלכים, וכי תימא דלכך נבחרתי שזהו פירוש פקוד פה קוד כמוני היום נכוה בגחלת יפקוד ואני גואלם, א"כ קשה וכי אוציא את בני ישראל שעדין לא הגיע זמנם לצאת, ויאמר אליו ה' הלא ידעת אם לא שמעת כמה פנים לפנים ושני הפירושים אמת, ע"ד שאמרו בבתרא (דף קי"ט) במאי דקאמר מורשה דהוה מספקא ליה למשה אם ירושה מאבותינו או מורישין ואינם יורשים ופשטו ליה תרווייהו, וה"נ כה אמר ה' כי אהיה עמך דייקא דפירוש פקוד יפקוד פה קוד יפקוד אלהים אתכם שתהיה אתה אלהים לפרעה ואהרן נביאך, כמ"ש לו אח"ך ואהיה עמך וגם פקוד יפקוד פירושו ק"ץ יחסר, וזה לך האות כי אנכי שלחתיך דהא והא איתא, והם ת' שנה בהעריך קושי השעבוד לפי שהם בנים וכיון שהם בנים כל מה שהוסיפו להרע הן נגרע מהת' שנה, והראיה שהם בנים שיקבלו התורה והמלאכים צבא מעלה לא יזכו בטענת דינא דבר מצרא דלגבי בן ליכא שום דינא דבר מצרא, וזהו אות לטובה דלפי האמת נשלמו ת' שנה אך כל אדם חזו דיצאו ק"ץ שנים לפני זמנם במספר שני דורות, אבל באיכות עבודתם נטלו איפופוסין שלהם על ת' שנה, וכל זה תשכיל במה שיקבלו התורה שזו ראיה שהם בנים כאמור.
ומתוך מה שכתבנו לעיל הבה נא אבא להבין מאמרם ז"ל פ"ק דסוטה (דף י"א), דרש ר"ע בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו אבותינו ממצרים שבשעה שיוצאות לשאוב מים מזמין להם הקב"ה דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים ובאות ושופתות שתי קדירות א' של חמין וא' של דגים ומוליכות אותן אצל בעליהם לשדה ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות ומשקות אותם ונזקקות וכו' וכיון שמתעברות באות לבתיהן וכיון שמגיע זמן מולדיהן הולכות ויולדות וכו' שנאמר ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים אל תקרי בעדי עדיים אלא בעדרי עדרים וכו'. ולפי מה שהקדמנו לעיל נבין סוף המאמר אומרו אל תקרי בעדי עדיים וכו', אמנם אמרתי לפרש כל המאמר כי כל אדם חזו לפום ריהטא שפת יתר יתו"ר נפי"ש והלא מראש נדעה נרדפה להבין מאי שהיו באותו הדור דקאמר ותיסגי לומר בשכר נשים צדקניות נגאלו אבותינו וכבר מזכיר מעשיהן רח"ב רח"ב ומאי קפידא לומר שהיו באותו הדור, ועוד יש הרגשות ודקדוקים המבוארים אל עין הקור"א, ואפשר במ"ש המפרשים בטעם גזרת כל הבן הילוד וכו' כי הנה עם בני ישראל בו בפרק היו גלגול דור המבול ואנשי סדום על עסקי קרי וזנות וטפות קרי של אדה"ר ולכך נגזר עליהם להשליכם ליאור, והקדמה זו יסודתה בהררי קדש זקוקין דנורא דנפקי מפה קדוש רבינו האר"י זצ"ל כנודע, והנה נודע מגורי האר"י זצ"ל דרוב נשים אין באות בגלגול איכו השתא בעידן רתחא דא עקא בלהן זעו"ן ועק"ן שאירעו את אבותינו בארץ מצרים הכל במפקד עונות נפשם אגלגולים הקודמים, אבל הני נשי שלא היו מגולגלות רובן ונפשותיהן חדשות מעתה אשר גם המה רבו מצערות ראשן צרותיהן וצרות צרותיהן בצדקתן שלא היו חייבות פוטרות השעבוד, וז"ש נשים צדקניות שהיו באותו הדור למעט שלא היו מגולגלות וגדל צערן בלי פשע ונוסף על זה ענתה בם צדקתם ראויות הללו להביא גאולה על ידן.
ולפי פשוטו כעת יאמר דשכר מצוות בהאי עלמא ליכא, אך יש מצוות גדולות שקרן קיימת ואוכלים מפירותיהן בעה"ז ותרי מינייהו גמילות חסדים והבאת שלום, והני נשי איתנהו בשמירה להטות חסד על בעליהן ומרבים שלום ביניהן ולא עוד אלא שמשיבות נפשם בצרת גלותם ראויות הללו לאכול מפירות מעשיהם בעוה"ז, וכולי האי העדיפו מטובם אשר כח בפירותיהם להביא גאולה לעולם, ובפרט שאמרו רז"ל (תדא"ר פ"ט) אין לך אשה כשרה בנשים כעושה רצון בעלה ובאה תשועה על ידה כיעל שהיתה עושה רצון בעלה ובאת תשועה על ידה, אמור מעתה כל זה רמזו רז"ל בלשון הזהב שאמרו נשים צדקניות שבאותו הדור דלא תימא הני נשי כבר הלכו לעולמם ובעת קבלת שכרן בעוה"ב אהני להביא גאולה דשכר מצות בהאי עלמא ליכא, לז"א שהיו באותו הדור כי חיו"ת הנה בטרם תבא אליהם עת פקודתן, ועם כל זה תוקף מעשיהן עלו זה אשר מפירותיהן רבות בנות עשו חיל לגאולת ישראל.
ולפי מדרשו אדברה אך הפעם ע"פ משז"ל בש"ר (פ"א) ואפס קצהו במס' סוטה (י"א:), וימררו את חייהם בעבודה קשה וכו' בתחילה בחמר ובלבנים ולבסוף ובכל עבודה בשדה ולבסוף את כל עבודתם מהו את כל עבודתם רשב"ן אר"י מלמד שהיו מחליפין מלאכת האנשים לנשים ומלאכת הנשים לאנשים, והביא מהר"ש יפה מתנחומא שהיו אומרים לאנשים קום לוש ואפה ואומרים לאשה מלאי חבית זו בקעי עץ זה וכו', ונמצא כי גברה רשעת מצרים לשעבד בסוף לנשים ולא עוד אלא שהיו מחליפין את של זו בזו, ואמרו פ"ק דקדושין (ל':) איש אמו ואביו תיראו אין לי אלא איש אשה מנין כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים א"כ מת"ל איש איש ספק בידו לעשות אשה אין ספק בידה לעשות שרשות אחרים עליה, והשתא דאשכחן דפטרה תורה לאשה מכבוד אב ואם שרשות אחרים עליה, א"כ כי יקרה דמלך או שר בחזקת היד יטיל עול כבד לאשה א"כ היא פטורה מכבוד בעלה כי היכי דבעבור כבוד בעלה היא פטורה מכבוד או"א ה"נ כשיש רשות אחר עליה היא פטורה מבעלה, וזהו שבח נשים צדקניות הללו דהגם שהיה רשות פרעה עליהן והיו פטורות מכבוד בעליהן עכ"ז מטוב רצונם דחקו עצמן לעשות יקר ונחת רוח לבעליהן, וזאת היתה להן לקרב הגאולה יען עשו דבר שלא היו חייבות כלל והעדיפו מטובם יתר מאד, וז"ש בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור דייקא הדור האחרון שהרבו להרשיע מצרים לשעבד גם הנשים ולהחליף אומנותם לומר לאשה מלאי חבית מים, וז"ש שבשעה שהולכות לשאוב מים כלומר לעבודת מצרים אשר רדו בפרך לומר מלאי חבית מים בו בפרק של עבודת שאיבת מים היו דוחקות ומוליכות כדיהן גם כן מלבד חבית מצרים, ובפרק חבית ותמלא כדה ותעל בתוך הכד דגים וז"ש מזמן הקב"ה דגים קטנים בכדיהן דייקא לאפוקי חבית מצרים, ומרחיצות וסכות ומאכילות ומשקות דסדר הני מילי יחליפו כח כמ"ש פ"ק דכתובות (י':) בההוא דאתא בשני בצורת ורבי ציוה והכניסום למרחץ והאכילום והשקום, כה היו עושות הני נשי, ועתה יגדל נא כח גברא בעוניים ועבודת פרך וכל מעשיהן לשם שמים, ולהכי דייק לומר וכיון שמתעברות באות לבתיהן וכיון שמגיע וכו' להורות דימים שבינתים בין עיבור ללידה חדלו ליזקק, דעוצם כונתם למצות פריה ורביה וזו מעלתן דאינהי לא מפקדי וגם שרשות אחרים עליהן ועושות לפני ולפנים לעשות נ"ר ליוצרן לכבד ולהטיב לבעליהן ולפרות ולרבות דוקא, והיה שכרן שרש פורה תשועת ישראל, ולזה אין צריך ראיה דאם אמרו באשה יושבת שפי"ר יושבת שאנ"ן כתפארת אדם לשבת בית דכל שעושה נחת רוח לבעלה באה תשועה על ידה כיעל כמ"ש בתנא דבי אליהו הובא בילקוט שופטים (רמז מ"ב) והביאו בהגהות מיימוניות פט"ו דאישות, הדברים ק"ו לאשה יושבת מרו"ת עזובה ועצובת רוח הנדחקת לעשות נ"ר לבעלה פשיטא דמקרבת הגאולה, והא ממילא רווחא דכשהזכיר צדקתם אגב דוחקא שמעינן דראויות לקרב הגאולה. אך עוד זאת יתירה דרש בשכר אם תשכבון בין שפתים זכו ישראל לביזת מצרים שנאמר כנפי יונה וכו', והענין במ"ש מן המפרשים דביזת מצרים סהדא רבה שלא שלטו בנשותיהם ע"ד שאמר הכתוב (בראשית כ׳:ט״ז) הנה נתתי אלף כסף לאחיך הנה הוא לך כסות עינים, וזהו שדרש בעל המאמר אישו"ר מוסיף כי גדלה מעלת הני נשי דזכיין ומנטרן לגברייהו ובכל צרתם ליונה אמתילו שאינה מחלפת בן זוגה על כן זכו לביזת מצרים, וז"ש בשכר אם תשכבון בין שפתים שהיו דוחקות וטורחות ליזקק לבעליהן על ידי כמה המצאות על דרך שעשה רבי בשני בצורות לההוא חתנא כמש"ל ולא החליפו בן זוגם והצילו מחטא גם לבעליהן עי"ז זכו לביזת מצרים על דרך כסות עינים דאבימלך, וז"ש כנפי יונה שנדמו ליונה בצניעות נחפה בכסף זכו לביזת מצרים.
ויתכן שזהו רמז הכתוב רבבה כצמח השדה נתתיך, כלומר שהיו יולדות בשדה ונבלעים בקרקע וחורשים עליהם כמ"ש במאמרינו ותרבי ותגדלי רמז לנשים צדקניות שגרמו ריבוי וזהו ותרבי, ותגדלי במעשים טובים ובצניעות ועי"ז ותבואי בעדי עדים שני ביזות ביזת מצרים בשביל עדות שלא שלטו בנשותיהם, וביזת הים לקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, ועי"ז שדים נכונו משה ואהרן כדי שתזכו בשלל, שאם היה על ידו יתברך היה שלל קדש כיריחו כמש"ל, ואם נפשך לומר הלא טוב יציאתנו על ידו יתברך ממצרים ואם יהיה השלל קדש קדוש יהיה וממקום אחר ישלח משמים, לז"א ואת ערום ועריה שם רמז טעם לשני ביזות, אחת יען את ערום ואין כבוד בני המלך להיות בערום ובחוסר כל, וזאת שנית ועריה שאם לא היתה ביזה שנית היו אומרים ששלטו בנשותיהם ועתה עדות היא כמש"ה הנה נתתי אלף כסף לאחיך הנה הוא לך כסות עינים ואת כל ונוכחת, וז"ש ואת ערום ועריה ולסלק שתים, זו שלא תהיה ערום, וגם שלא יאמרו עריה עליך הוצרכו השתי ביזות כמדובר, וזש"ה (תהילים ק״ה:ל״ז) ויוציאם בכסף וזהב ויוציאם דייקא שהוצרך דגם יציאתם יהיה בכסף וזהב ולא הספיק ביזת הים, ה"ט ואין בשבטיו כושל כדי שידעו כל העולם שלא שלטו בנשותיהם ואין למו מכשול, ונמשך למעשה נשים צדקניות סיימו במאמרנו אל תקרי בעדי עדיים אלא בעדרי עדרים, ובכמה מקומות פירשנו כונת אל תקרי שהכונה דאי אפשר קרוא מקרא כדכתיב עד אשר הציבי לך ציונים לומר תיבה אחרת ועל ידה תבנה ותכונן קריאה נאמנה אשר כתובה על ספר וגם כאן נפרש על דרך זה, כי הנה אם לא היה ריבוי עם הפלא ופלא אשר הפלא ה' באמצעות הני נשי ויצטרך הוא יתברך שלא יאבדו זרע קדש ולא יזכר שם ישראל עוד להוציאם לפני זמנם, לא היה הדין נותן שיזכו לרכוש גדול מאחר שהרעו והשחיתו ככל תועבות מצרים ולא יכלו להתמהמה להשלים חק וזמן נתן להם ת' שנה, ובמה יזכו לרכוש גדול וק"ו לשתי ביזות, וא"כ ותבואי בעדי עדיים אתקיף לן כי אף ביזה אחת בל ימצא להם זכות כי לא השלימו ת' שנה, וק"ו בעדי עדיים שהם שתי ביזות. האמנם כאשר תקרא מבחוץ בעדרי עדרים שם רמז תוקפן ושבח צדקת הני נשי אשר הרבו להטיב הן בהפלגת צניעותן ולהן כנפים ככנפי החסידה כנפי יונה נאמנה דליתא בחליפין לבן זוגה, והן להעמיד צבאי צבאות למופת ולאות, בזה תנוח דעתנו קרוא מקרא דכשנזכיר בעדרי עדרים אז תבין בעדי עדיים שזכו לשתי ביזות אחת חלף עבודתם שעל ידי ריבויים נשלמו ת' שנה בדקדוק כמש"ל וצריך לקיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, וזאת שנית להעיד שלא שלטו בנשותיהם כאמור, ונמצא לפי זה דביזת מצרים היה לעד בבני ישראל שלא שלטו בנשיהם וביזת הים לקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, ואפשר שבזה יובן מאמרינו המוקדם דבר נא באזני העם אין נא אלא לשון בקשה בבקשה ממך לך אמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם.
ולפי פשוטו יובן עם האמור דלפי האמת ביזת מצרים לא חלו בה ידים מטעם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול כי זה נתקיים בביזת הים, ובמדרש אבכיר אמרו וישובו ויחנו לפני פי החירות כאן נתקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, והיינו שנגלה להם אוצרות יוסף, ולכל הדברות מה שהוציאו בשאלה וינצלו את מצרים לא היה בעבור הבטחת ואחרי כן יצאו כי זה נתקיים אח"ך, וביזת מצרים לפי טעם המפרשים היה משום שהיו גדורים בעריות ומשו"ה אמר ה' בבקשה וכו' כדי שלא יאמר אותו צדיק ואחרי כן יצאו דייקא לא קיים בהם, דלשון יצאו מורה שביציאתם ממש יוציאם בכסף וזהב ולזה דבר נא וכו', אף שלפי האמת אח"ך תתקיים וזו לאו מטעם זה מ"מ לשון ואחרי כן יצאו לא תתקיים בעצם, אך כאשר ישאלו וכו' תתקיים גם היציאה בכסף ורכוש אף שיהיה מטעם אחר וכדאמרן.
ולפי מדרשו נדייק לשון בבקשה ממך דמה זו בקשה למשה רבינו ומאי אית למשה רבינו שטעון בקשה, ואפשר בשנבין קודם מאז"ל בש"ר (פ"ה) מהו והצל לא הצלת ר' ישמעאל אומר והצל לא הצלת ודאי ר' עקיבא אומר יודע אני שאתה עתיד להציל אלא מה אכפת לך באותם הנתונים תחת הבנין, וצריך לדעת במאי פליגי. ויראה דר' ישמעאל ור' עקיבא אזדי לטעמיהו דאמרינן בסנהדרין (דף צ') הכרת תכרת הכרת בעה"ז תכרת לעוה"ב דברי ר' עקיבא א"ל ר' ישמעאל והלא כבר נאמר את ה' הוא מגדף ונכרתה וכי ג' עולמים יש אלא ונכרתה בעה"ז הכרת לעה"ב הכרת תכרת דברה תורה כלשון בני אדם. למדנו דר' ישמעאל ור' עקיבא פליגי אי דברה תורה כלשון בני אדם, ואף אנו נאמר דהכא בהא פליגי וזה ענף הנמשך ממקור המחלוקת הנז', ויען ר' ישמעאל סבר התם דברה תורה כלשון בני אדם אי לזאת גם הכא סבר דהא דכתיב והצל לא הצלת הוי כלשון בני אדם ולכך קאמר והצל לא הצלת ודאי, ובא רעהו ר' עקיבא דאיהו לא סבר דברה תורה כלשון בני אדם וכל אות ואות דריש ליה וגם הוא היה אומר על כל קוץ וקוץ תלי תלים וכמ"ש גורי האר"י זצ"ל דכל התורה היה דורשה ורומזה בטנת"א ולכן מכ"ש דדריש תיבות התורה, וגם כאן דריש והצל יודע אני שתציל אלא מה אכפת וכו' ולאותם הנתונים תחת הבנין לא הצלת.
ובזה אפשר לפרש לדעת ר' ישמעאל מאי דהשיבו ה' עתה תראה אשר אעשה לפרעה וכו', ואמרו רז"ל (שמו"ר פ"ה) עתה תראה ולא במלחמת ל"א מלכים. וצריך להבין עונש זה איך נמשך מדבריו של משה רבינו, ועל פי האמור אפשר לומר כי הנה לסברת ר' ישמעאל קושטא דמילתא אין לשון תורה לחוד אלא דברה תורה כלשון בני אדם, ולדידיה זו היא שיטת משה רבינו וכה אמר משה רבינו בדברו למקום והצל לא הצלת כי גם לשון תורה ככה יעשה, ולפי שיטה זו אין לו מקום למשה רבינו ע"ה לדבר ולומר למה הרעות כי הנה פ' אלו מציאות (ל"א.) אמרו הוכח אין לי אלא רב לתלמיד תלמיד לרב מנין ת"ל תוכיח, ולפי שיטה זו דדברה תורה כלשון בני אדם יש מקום לומר דתלמיד לרב אסור להוכיח משום דכפל הוכיח לא משמע מידי דדברה תורה כלשון בני אדם, ואמרו רז"ל שאמר ה' למשה רבינו ששה עונות עשית ואחד מהם הוא מה שאמר והצל לא הצלת כמ"ש בתנחומא פ' ואתחנן, והנה משה רבינו ע"ה השיב מה שאמרתי שמעו נא המורים ממך למדתי שאמרת לבני מרי כמבואר שם, ולכאורה יפלא מה תשובה היא זו הן לו יהי כדבריו כי מדלית חדא הא פשו להו חמש, ופירשו רבני אשכנז ז"ל דמשה רבינו ע"ה תפס השיטה דפירוש (איוב ל״ג:כ״ט) פעמים שלש עם גבר היינו חמשה פעמים ושלש כי הדדי, וכי מפטר מחד אינך חמשה כמאן דליתנהו כי ירבה לסלוח, והשתא לשיטתו דדברה תורה כלשון בני אדם מאי דאמר והצל לא הצלת הוא כפשטו והוא עון, וליכא למימר דבדרך תוכחת אמרה, דלדידיה אין לנו לימוד לרב דשרי להוכיח ומשום דהוכח תוכיח הוי כלשון בני אדם, ולפי זה אי לא אמר והצל לא הצלת לא הוו ששה הרגשות אלא חמשה והיה נכנס לארץ דחמשה שביתין ושביקין כי כך היא המדה פעמים שלש עם גבר כמדובר, אך עתה כי הוא אמר והצל לא הצלת כפשטו לדעתו דדברה תורה כלשון בני אדם א"כ הוו להו ששה דטענת ממך למדתי לא אהניא ותלמיד לרב אסור להוכיח, וכיון דהוו ששה לא מצי עייולי בא"י, וז"ש לו עתה תראה ולא במלחמת ל"א מלכים, כי זה שאמרת והצל לא הצלת נחשב לעון כמדובר והוו להו ששה דליתנהו בסליחה ולא תכנס לארץ.
ובהכי ניחא מאמרין דאתאן עלה, והנה אמרו רז"ל בספרי (פ' ראה) דביזת מצרים היה מדין הענקה, וגם רש"י ז"ל בפירושו פ' ראה פירש וזכרת כי עבד היית והענקתי ושניתי לך מביזת מצרים וביזת הים אף אתה הענק ושנה לו, גם אמרו פ' אלו מציאות (ל"א:) דאף אם לא נתברך הבית בגללו מעניקין דכתיב הענק תעניק, ולראב"ע דוקא נתברך הבית בגללו מעניקין אותו אבל אם לא נתברך הבית בגללו אין מעניקין אותו, והענק תעניק דברה תורה כלשון בני אדם. וא"כ לדעת משה רבינו לשיטת ר' ישמעאל דאמרינן דברה תורה כלשון בני אדם א"כ אין כאן הענקה שני פעמים משום כפל הענק תעניק ואף פעם אחת אם לא נתברך הבית בגללו אין מעניקין, והשתא ישראל במצרים דלא נתברכו המצריים בגללן למ"ד דברה תורה כלשון בני אדם אין מעניקין אותם וק"ו שאין להעניקם ולשנות כאמור, ולדעת משה רבינו לפי מה שצדדנו ליתנהו בהענקה כלל וכ"ש דהאיכא ביזת הים, והיינו מאי דאמר ה' בבקשה ממך כלומר אף שלפי דעתך אינם טעונים הענקה דהענק תעניק דברה תורה כלשון בני אדם, ותו דהאיכא ביזת הים ואומר חלותי היא בקשה את שאהבה נפשי, לך אמור להם לישראל וכו דגם לדידך איכא משום שלא יאמר וכו'.
ודרך הלציי ודיניי אפשר כי הנה רז"ל (בר"ר פ' פ"ב) קראו שעבוד מצרים שטר חוב כידוע, וכבר נודע סברת הרמב"ם ורבותיו (פי"א מהל' מכירה) דאין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב, והגם דפליגי עליה רובא דרבוותא המוחזק מצי למימר קים לי כהרמב"ם ורבותיו לדעת רוב האחרונים ככתוב על ספר הישר כנסת הגדולה (ח"מ סי' ס'), והאף אמנם דיש מן האחרונים דסברי דלא מצי לומר קי"ל, מ"מ אמור רבנן בתראי גדולי הדור שלפנינו הלא בספרתם דאף במקום דפליגי אי מצי לומר קי"ל וכיוצא יש לטעון קי"ל דכל שאתה מרבה ספיקות וספיקי ספיקות אין מוציאין מיד המוחזק, וכבר אנו בעניותנו בתשובת שאלה הזכרנו להקת תשובות האחרונים בזה, איכו השתא האי שעבודא דאוריתא בארץ לא להם אשר יקראוהו באמת שטר חוב הוי דבר שאינו קצוב ערך ושיעור ותוקף עבודתם, וכל לעומת זה הבטחתו ית' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול נמי הוא דבר שאין לו קצבה ופרשת גדולת רכוש זה אין לו גבול, ונמצא דמדינא לדעת הרמב"ם ורבותיו כביכול אם באים אנו לדון כהלכת גוברין אין כאן חיוב שהוא דבר שאין קצוב ולא סמכא דעתין בחיוב זה, ומצי כביכול שהוא מוחזק לומר קים לי כהרמב"ם ורבותיו אם תצאו מזה ריקם, אך עין רואה צרת ישראל בשעבודם דהוי דבר שאינו קצוב הוא ית' הביאם במסורת השעבוד והמרירות והוו תרתי דסתרן, אבל לפום דינא מצי המוחזק לומר קי"ל בשתי' זו סתראי נינהו דכל שנפסק דין אחד מצי לומר בדין שני קי"ל הפך מהראשון כמבואר בס' כנה"ג שם (כללי הקי"ל אות ל"ב), ולפ"ז גם דישראל רבים שתו אשכלות מרורות ונזק צרורו"ת בכי וצירות מדהרות דהרות בעבודה קשה בדבר שאין לו קצבה בגזרתו ית', עתה שכבר נגמר השעבוד כי פרו"ע הוא לענין הרכוש גדול מצי טעין המקום ב"ה איני חייב ברכוש גדול כיון דהוי דבר שאין לו קצבה אף שגם שעבוד ישראל נפרע מהם והוא דבר שאינו קצוב, אבל רצה הקב"ה לקיים הבטחתו כדי שלא יאמר אברהם אבינו ועבדום וענו אותם קיים בהם אף שאינו קצוב, ואחרי כן יצאו וכו' לא קיים בהם ותהי להפך ואין כאן אלא תרעומת. ויש שפירשו שהכונה משום דביזת הים לקחו ישראל אחר שנעקרו המצרים והם עצמם לא ראו ולא נתנו להם, משא"כ השעבוד שהם בגופם הטמא ונפשם הכלבית נתעללו בהם, וז"ש כדי שלא יאמר אמירה בעלמא ועבדום וענו אותם קיים בהם דייקא בחיים חייתם בעוד רוח חיים באפם כי עז, ולעומת זה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם באופן זה משום דבפרק ביזת הים ספו תמו ורשעים כים נגרש, ולכן בבקשה ממך לך אמור להם שאלו וכו' כי רצוני לקיים גם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול שהם בידם זה יתנו לישראל כשהם חיים.