פרשת בשלח בס"ד
מכילתא, את השירה הזאת לה'. לה' אמרוה ולא אמרוה לבשר ודם כמו שנאמר (שמואל א י״ח:ז׳) ותצאן הנשים מכל ערי ישראל לשיר במחולות הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו, אבל כאן לה' אמרוה ולא אמרוה לבשר ודם:
בפרוע פרעות לפרעה ולמצרים שבעתים אל חיקם ביום נקם ואכלו את חוקם במלאת ספקם על הים לקו מכות גדולות יוצאין בצי"ר ונמשכין בצי"ר צרי"ם וצרו"ת, אז ישיר משה ובני ישראל נענו כלם מינא דזמ"ר נינהו ונשי בהאי זכיין כחדא שריי"ן בכלי שהוא כליין זמרן נשי ועניין שרים ושרות, וכן אתה מוצא גדולי הדורות ותשר דבורה וברק ודכוותיהו אצילי בני ישראל שרי עם קדש שרי"ם ושרו"ת.
ואני טרם אחלה לדבר איזה גרגיר לפי קצורנו בשירת הים ודבורה יעלה ברא"ש עלי באר מאמר הכתוב (שופטים ד' ה') ודבורה אשה נביאה אשת לפידות היא שפטה את ישראל בעת ההיא והיא יושבת תחת תומר דבורה וכו' ויעלו אליה בני ישראל למשפט. ויש לדקדק במ"ש היא שפטה דתיבת היא יותרת היא, גם תיבת דבורה בסוף דקאמר והיא יושבת תחת תומר דבורה האי דבורה יתר ואינו מתישב כל כך, ויתר דקדוקים המורגשים.
ובפ"ק דמגילה (דף י"ד) אמרו והיא יושבת תחת תומר אר"ש בן אבישלום משום יחוד דבר אחר מה תמר אין לו אלא לב אחד אף ישראל שהיו באותו הדור לא היה להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים. ובטרם נבא לביאור הכתוב כפי קצורנו ניחזי אנן במאי קמפלגי ר"ש בן אבישלום והדבר אחר, ויראה דפליגי בפלוגתא דהרמב"ם והטור כאשר נבאר בס"ד, והוא דהרמב"ם פסק (פכ"ב דאיסורי ביאה) דאשה אחת אסורה להתיחד אפילו עם אנשים הרבה, וטעמו דבש"ס (בשילהי קדושין דף פ"א.) אמר רב לרב יהודה דהא דתנן דאשה אחת מתיחדת עם שני אנשים והיינו כשרים לאו כגון אנא ואת אלא כגון ר' חנינא בר פפי, והגם דנראין הדברים דרב מחסידות וקדושה שבו אמרה דרך חומרא סבר הרמב"ם דאנן בדידן נקיטינן כחומרת רב וכמו שכתבו ז"ל, אבל הטור (בא"ה סי' כ"ב) פסק דבתרי וכשרי אשה אחת מתיחדת, ואפשר דר"ש בן אבישלום סבר כהרמב"ם דראוי להחמיר אף בתרי וכשרי ולא שרי אלא כשהם מופלגים בחסידות וקדישי עליונין כר' חנינא וחביריו, ולכך אף דכשבאים לדין שנים שנים באו יש להחמיר משום יחוד, ובודאי דדבורה הנביאה היתה חוששת לזה ולכך ישבה תחת תומר . אך הדבר אחר סבר כסברת הטור דדוקא תרי ופריצי הוא דאסיר אך תרי וכשרי שרי ורב חומרא יתירתא הוא דעבד ולא קי"ל כוותיה, וישראל שבאותו הדור היה להם לב אחד כלפי מעלה וקרא להכי הוא דאתא ללמדנו כי דבורה נשענה על עדת ישראל דמתה לתמר.
והנה הרמב"ם והטור פסקו דאשה שבעלה בעיר שריא ליחודי ולית לן בה, ובס' כלי יקר פירש לדרכו דדבורה כשהתחילה לדון פירשה מבעלה ע"ש, ומהכתוב נראה שלא היה בעלה ברק שרוי אצלה דכתיב ותשלח לברק מקדש נפתלי. ובזה נבא לביאור הכתוב ודבורה אשה נביאה אשת לפידות כלומר דהות אגידה ביה ולא פירשה הימנו ולכך היא שפטה את ישראל כיון שבעלה בעיר היא לבדה אף שלא היה בעלה בבית שפטה את ישראל בעת ההיא שלא פירשה ממנו דכיון דבעלה בעיר לא חיישינן, אך אח"ך כשראתה דהדינים בעו דעתא צלותא לרדת לעומקא דדינא פירשה ממנו והיא יושבת תחת תומר משום יחוד, וזהו כשהיתה דבורה לחוד שפירשה מבעלה ולא היה בעלה בעיר לכך הוצרכה לישב תחת תומר ויעלו אליה בני ישראל למשפט.
ועוד לאלוה מילין אפשר לפרש ואקדים סברת רש"י והר"ן בהא דהא דאמרינן דבעלה בעיר איך בו משום יחוד היינו דוקא להלקות אבל איסורא איכא, וכתב הרב בית חדש (שם בא"ה סי' כ"ב) דנקיטינן כוותייהו, ובירושלמי התם שילהי קדושין אמרו דאבא שאול סבר דתנוק נקבר באיש אחד ושתי נשים דאין יצר הרע מצוי בבית הקברות ע"ש והתם בתלמודין (דף פ'.), והנה הרא"ש ז"ל בפסקיו סוף קדושין על מאי דתנן התם כל שעסקו עם הנשים לא יהא לו עסק עמהן, כתב משום רבינו חננאל דאף שהיה ראוי להתיר לו יותר משום דבעבידתיה טריד או משום שאינו יכול ליזהר עם כל זה אסור, והנה מהר"י אבראבאניל בפירושו כתב משם רז"ל במדרש במאי דכתיב תחת תומר דבורה דדבורה מנקת רבקה שם נקברה תחת אותו תומר. ועל פי ההקדמות הללו הנתנים למעלה יתפרש הכתוב כפי קצורנו באופן זה, ודבורה אשה נביאה אשת לפידות שהיתה עם בעלה בעיר ואגידא ביה כדרך נשים אחרי הבעלי"ם, והיותה אשת לפידות ובעלה בעיר זו טיבותא חדא דמציא ליחודי בהדי גברא לדעת רוב הפוסקים, וזאת שנית והיא שפטה את ישראל דיש סברא דבעבידתא טרידא, ותו דלא מציא למיקם בזיהר"א על דרך שפירש ר"ח גבי עסקו עם הנשים דהוה ס"ד מתרי טעמי למשרי ליה דבעבידתיה טריד, ותו דזה עסקו ולא מצי ליזהר, ושתים זו שמענו כאן בדבורה דכיון דהיא שפטה את ישראל וטרידא טובא על הדין ועל האמת בכמה חבילות דינים מינים ממינים שונים לכל ישראל וגם אי אפשר ליזהר כי רק היא נשארה חכמה ודעתה רחבה, ואעיקרא יש צד להקל בה טפי ממי שעסקו עם נשים, כי האף אמנם במי שעסקו עם נשים משנתנו היא דלא פלוג וכמו שפירש ר"ח דהני סברות דבעבידתיה טריד ואי אפשר ליזהר לא מעלין ואזהרה שמענו דלא יתיחד עמהן, מ"מ בהא יש מקום להתיר דאלו התם מצי למעבד עבידתא אחריתא ויתעסק בעסק אחר אף דטריד טובא, אבל הכא הן בעון בדור ההוא דדבורה אבדה חכמת חכמיו ורק היא יחידה לתורה ולתעודה ובהא שפיר הוי אי אפשר ליזהר טפי מעסקו עם נשים, ותו דהתם דמהדרינן אתקנתיה דידיה מחמרינן עליה אבל הכא דהוא דבר מצוה ותקנתא דישראל ולאו לתקנתא דידה שרי, ותו דדא מילתא חדתא ומילתא דלא שכיחא ובכגון זו יש מקום להקל, ובכל זאת בא הכתוב להגיד צדקת דבורה שהחמירה על עצמה וכל צדדי ההיתר המרווחים הללו לא שוה לה להתיחד עם הבעלי דינין דסברה כרש"י והר"ן דבעלה בעיר איסורא איכא, וגם אותם הצדדין דהוי תקנת ישראל ולא סגי בלאו הכי לא סמכה עליהם וחשבה מחשבות להנצל מהכל, לכן והיא יושבת תחת תומר שאין כאן יחוד וענפיו מועטין ונגלה כבודה לכל מראה עיני, ואף גם זאת עוד נתכשרה בחסידותה אל מקום השבת תחת תומר דבורה אשר נקברה שם דבורה מנקת רבקה, דבהא לחוד בעוד קבר"ת ארץ אבא שאול שרי לאיש ושתי נשים דאין יצה"ר מצוי בבית הקברות, ובא וראה מה עמקו מחשבות חסידותה וזהירותה.
ויתכן לפרש במ"ש מור"ם (בי"ד סי' ר"ס דין ז') דאם הבן גדול בתורה ואין אביו דש בעירו איכא למיחש לבזיון התורה אם יתבזה הבן לפני האב וירחיקו זה מזה וכן עשה מהר"ם עם אביו, ואפשר שזה רמז הכתוב ודבורה אשה נביאה אשת לפידות דכנוח עליה רוח נבואה היתה עם בעלה במקום אחד וזהו אשת לפידות, האמנם כאשר אצטריכא לה שעתא כי אין בדור שופט צדק ונתמנתה לדון ישראל שאז משכימים לפתחה כל אשר לו ריב ונגע וכלם עוברין לפניה כבני מרון, אז לכבוד ישראל פירשה מבעלה שלא יהיה בזיון לתורה וישראל בהיותה עם בעלה ומשרתת אותו כהלכת גוברין, לכן והיא שפטה את ישראל כלומר היא לבדה פרושה מבעלה והרחיקה נדוד וזהו דקדוק, והי"א שפטה את ישראל דכיון דהיו באין אצלה מכל ערי ישראל היה בזיון אם תשב עם בעלה לכן פירשה ונתרחקה מבעלה על דרך שעשה מהר"ם עם אביו כמדובר.
וכלפי מה שאמרו בירושלמי (ריש פ' שני שעירי ופ"ג דסנהדרין ופ"ד דשבועות) דאשה פסולה לדון והכי פסקו רוב הפוסקים, אפשר לרמוז מאי דכתבו המפרשים לחד שינויא דעל פי הנבואה הותרה דבורה וז"ש ודבורה אשה נביאה, ומצד היותה נביאה היא שופטה את ישראל בעת ההיא דעל פי הנבואה שאני ועיין בתוס' (פ' החולץ דף מ"ה וספ"ג דשבועות וגיטין דף פ"ח וקמא דף ט"ו ונדה דף נ'.) ועמ"ש הרשב"א והר"ן (ריש פ' שבועת העדות), וראיתי למהרח"ש בתשובה בס' תורת חיים (ח"ג סוף סי' צ"ג) שפירש מאמר הכתוב בעת ההיא כלומר להוראת שעה, ועמ"ש בשו"ת דברי יוסף (נ"ט).
ולפי פשוטו אפשר לומר במ"ש בנדרים (דף ל"ח) אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור עשיר ועניו, והרמב"ם (ריש פ"ז דיסודי התורה) כתב שיהיה גבור במדותיו ומתגבר על יצרו תמיד, וראיתי למרן בכסף משנה שם שכתב דס"ל להרמב"ם דמ"ש אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם וכו' היינו בקביעות כמ"ש הרא"ש בפירושו, ולא איירי בהא הרמב"ם אלא סברא דנפשיה קאמר ע"ש.
וק"ק דהרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה כתב וז"ל, כשיתייחס האדם לנבואה ויהיה הגון לה כגון שיהיה מאנשי החכמה והאמונה והנזירות והשכל ונועם המדות כאשר העיקר אצלנו שאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר עכ"ל. ומשמע מדבריו דמפרש לה גבור במדותיו ושמח בחלקו, ובש"ס משמע איפכא כמו שהקשה מרן ומה שהליץ מרן בעדו דבריו שבפירוש המשנה הנז' עמדו מנגד, וכיוצא בה ראיתי להרב לח"מ שהקשה מדבריו בס' המורה ע"ש. והנה בש"ס פ' המצניע (שבת דף צ"ב) אמרו נמי בעל קומה והשמיטו הרמב"ם, ובס' לחם יהודה להרב מהר"י עואייאש כתב דשלם בגופו שכתב הרמב"ם היינו בעל קומה ע"ש, ואינו מחוור דשלם בגופו היינו לאפוקי בעל יסורין ומום בו וכמ"ש הרמב"ם פ"א דתלמוד תורה בין שלם בגופו בין בעל יסורין, והרב מופת הדור מהרח"א בס' ישרש יעקב דף קפ"ו תריץ יתיב ע"ש, ולנו בעניותנו הרהורי דברים עליו כמ"ש במקומו בס"ד, ומ"ש הרב מהר"י פינטו בשבת דמשה רבינו עד לוחות שניות נבואתו עראי אינו מחוור כלל דאיזה נביא זכה קביעות שכינה יותר ממשה רבינו עד לוחות שניות, ופשיטא דלא הוקבע שכינה אצל נביא כמו שהוקבע אצל משה רבינו ממראה הסנה עד לוחות שניות.
ובזה נבא להבין קראין, ודבורה אשה נביאה, וכי תימא הרי איש באנשים אין השכינה שורה בנבואת קבע אלא אם כן הוא חכם גבור ועשיר ועניו וגבור במדות לדעת הרמב"ם ואיך אשה זכתה להיות נביאה, לזה בא הכתוב לרמוז דזכתה דבורה והיתה שלימה בכל, זה יצא ראשונה אשת לפידות, ופירש מהר"י אבראבאניל שהכונה לרמוז על שלימות מעשיה כי חיים הם וזריזים מאד עד שהיתה כמו לפיד אש, ובזה הורה שלימות מדותיה מאירות ומזהירות כידודי אש בזהירות וזריזות וזהו גבורה במדות כמ"ש הרמב"ם, והיא שפטה את ישראל הביטה וראה חכמה לאשה אחת היתה ופרסמה הכתוב לשפוט ישראל וקורין לה חכמה מכל אדם מישראל, בעת ההיא, שלהוראת שעה שאין כמוה בחכמה וידיעת משפטי ה' אמת הותר לה לדון מה שכל אשה פסולה לדון זו עלתה על כולן, והרי איך חכמתה היא נפלאת בעינינו והיא יושבת תחת תומר שהיו לה תמרים ביריחו והיתה עשירה כמ"ש רש"י ונמצא דכבר ידענו גם כן שהיא גדולה בעושר, דבורה בא ללמד ענותנותה וכל שום שיש לה, דבורה שם פשוט, לא נביאה ולא חכמה ולא שופטת כי אם דבורה שמה הפשוט בלא שם ליווי, כי היא לא רצתה שיחשיבוה ויקראוה כי אם דבורה כאשה הדיוטית דעלמא, וזהו שכתוב אחר והיא יושבת תחת תומר, דבורה, לרמוז על ענותנותה, ותשלח ותקרא לברק וכו' והלכה למלחמה שהיה בה גבורה לעמוד בקשרי המלחמה, נמצאת למד שעם היותה אשה נקבצו באו לה כל מעלות ומדות כאיש גדול ונביא לבב חכמה.
ורז"ל הובא בילקוט אמרו לפידות על שם שעשתה אשתו פתילות והיא מתבוננת ועושה פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה, והקב"ה בוחן לבות וכליות א"ל דבורה את נתכוונת להרבות אורי אף אני ארבה אורך ביהודה וירושלם. ולפ"ז הכתוב מדוקדק דהול"ל ודבורה אשת לפידות נביאה ושפטה את ישראל, אבל כוונת הכתוב הכי ודבורה אשה ועם כל זה נביאה, וכי תימא איך בדור ההוא שנתמעטה תורה מישראל איך אשה אחת זכתה לכל הכבוד הזה, לז"א אשת לפידות שעל ידי שעשתה פתילות וכו' זה שכרה הניתן לה מאת ה' להרבות אורה, ואל תתמה על החפץ כי דחקה ונכנסה אשה בעזר"ה עזרת ה'.
והא דאתמר במדרשא והיא מתבוננת ועושה פתילות עבות, צריך להבין התבוננות זה מהו לעשות פתילות עבות, והרי נערה דמן נעורן כלאחר יד עושה פתילות ברוב עוביין והיקפן ומהו ההתבוננות הזה ואחר כבוד שחלק לה ה', ולפי פשוטו יש לומר דבר פשוט כי הנה העושה מעשהו עב וגס אדרבא מורה ובא גנותו ועצלותו כי על כן כל ענינו דרך גסות ומשבח העצלנים, האמנם דבורה חשבה מחשבות שאם תעשה בחכמה פתילות דקות כחכמת נשים אנחת לן חדא ואקשת לן חדא, כי האמנם הפתילות יפות ותצאן כל הנשים שבח יתנו על דקותן ויופיין אבל אורן מועט, ולכן היא מתבוננת לעשות פתילות עבות שהרואה יבין שלא מחמת עצלות עבות, ואדרבא יש בהן טורח גדול לעשותן בכל שלימות וגם שיהיו עבות, גם שלענין האורה המבוקשת בכל אופן שהן עבות ירבו אורה, מ"מ לצאת מחשדא שלא יאמרו דמחמת עצלות עבות ואין זה כבוד המקדש להתעצל בדבר הנוגע לו, לכן היתה מתבוננת בפתילות ענין פרטי מחודש להורות עוצם כונתה כי כל חפצה להרבות אורן ולא מתוך עצלות ומתוך עצבות היו עבות, וזה מוסר השכל כי כאשר האדם ידבנו לבו לעשות מצוה ויש מקום חשדא במעשהו חיובא רמיא עליה למעבד טצדקי לאפוקי נפשיה מחשדא, ולא כי הא דאמרי אינשי רחמנא לבא בעי ומה אכפת בשיחת הבריות דלדידי חשדן ליתנהו להני מילי, וזה משקל החסידות לשקול בפלס כל ארחותיו ומי יודע אם מה שנותן מקום לחושדו ויחטאו כמה אנשים על ידו אין חטא זה שקול כפלי כפלים ממצותו אשר עשה ולבו לשמים וכתיב (במדבר ל"ב) והייתם נקיים מה' ומישראל, וזה פשט דברי רבי במשנת חסידים (אבות פ"ב מ"א) איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, הורה לדעת כי גם שהיא תפארת לעושיה כי לבו לשמים לא סגי בהכי עד אשר תפארת לו מן האדם שלא יתן מקום לחושדו, וזה סניף מצוה מלבד עיקר מצותו שאינו רוצה לתת מקום לרבים לחושדו ויחטאו על ידו. והכל חשוב לפני אל דעות ולו נתכנו עלילות.
ואפשר דהיינו דקאמר במאמר הנז' לכלול כל האמור זאת, ועוד אחרת דמאחר שזהו מצוה דאינה מוטלת עליה והוא סניף מצוה לעשות פתילות להאיר במקדש וגם שהיא טורחת ככל האמור והיתה דבורה יכולה בכי האי גוונא לעשות ע"מ לקבל פרס, על דרך שכתב הרב מהר"ש פרימו דדבר שעושה האדם תוספת במצוה שרי ליה לעשותו על מנת לקבל פרס, ועל פי זה תריץ יתיב מאי דהוו בה קמאי ורמו בריתא (פסחים ח'.) דאומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, אמתניתין (אבות פ"א מ"ג) דהיו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס. דבריתא מיירי במי שכבר יצא י"ח ממצות צדקה כדת מה לעשות וזו תוספת, דייקא נמי דקתני סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני זהת"ד, והשתא דבורה במצוה זו דלא מחייבא בה והיא סניף מצוה ומה גם בטרחתה שהיתה טורחת נוסף על מנהג הנשים יכולה היתה לעשות ע"מ לקבל פרס, והיא לא כן עשתה רק דוקא לעשות נ"ר לפניו בלי שום פניה אל עצמה ואל בשרה, וז"ש והיא מתבוננת ועושה פתילות עבות, מתבוננת דייקא לצאת מחשדת העצלות שלא יחטאו על ידה, והקב"ה בוחן לבות וכליות לפניו נגלו דקדוקי טוב כונתה וגם שלא כיונה לכבוד עצמה לשום שכר כלל וקדשה עצמה במותר לה. וז"ש את נתכוונת להרבות אורי, שכל כונתך לא היתה לשום שכר אלא להרבות אורי וגם כיוונת להרבות אורי כולל שהראית בעצם טוב כונתך שלא תבא לידי חשדא אף אני ארבה אורך וכו'.
ולפי מדרשו אפשר לומר במה שידוע דרוב הפוסקים ס"ל דכרך דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בו ומכוין להוסיף אורה אסור לפתילות נר שבת כמ"ש בטור וש"ע או"ח סי' רס"ד והמפרשים כמבואר למעיין, וכתב מרן בבית יוסף משם הרשב"א והר"ן דאף לדעת רש"י אם כרך דבר הנדלק על גבי דבר דלא חזי לפתילה שרי ואף להעבותה להוסיף אורה ועמ"ש הרב מגן אברהם, וידוע דפתילות שאסרו בשבת אסורות למנורת בית המקדש כמ"ש פ' במה מדליקין (כ"א.), ואפשר דהיינו דקאמר במאמר הנז' והיא מתבוננת ועושה פתילות עבות להוסיף אורה, דודאי כל כי הא בעי התבוננות ואם היתה כורכת דבר שאינו נדלק בתוך הפתילה אף דבמכוין להקשות לדעת הרמב"ם ודעמיה מותר, מ"מ היא שמכוונת להוסיף אורה אסור לדעת הר"מ וסיעתו, ולכך היא מתבוננת לכרוך על דבר דלא חזי לפתילה דליכא למגזר ביה אטו בעיניה, ושפיר יכולה בהא להעבותם להוסיף אורה. ולפי דאכתי אפשר דכונתה להקשות הפתילה לזה קאמר והקב"ה שהוא בוחן לבות וראה שאין כונתה אלא להוסיף אורה ונתבוננה שיהיה על פי הדין ובאותה מדה הרבה אורה בישראל.
ובאופן אחר יראה לרמוז בקראין ודבורה אשה נביאה וכו', ונקדים פסוקי חולדה הנביאה (מלכים ב' סי' כ"ב) וכה תוארם. ויצו המלך את חלקיה הכהן וכו' לאמר לכו דרשו את ה' בעדי ובעד העם וכו' וילך חלקיהו הכהן וכו' אל חולדה הנביאה אשת שלום בן תקוה בן חרחם שומר הבגדים והיא יושבת בירושלם במשנה וידברו אליה ותאמר אליהם כה אמר ה' אלהי ישראל אמרו לאיש אשר שלח אתכם אלי כה אמר ה' הנני מביא רעה אל המקום הזה ועל יושביו אל כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה תחת אשר עזבוני ויקטרו וכו' ואל מלך יהודה השולח אתכם לדרוש את ה' כה תאמרו אליו כה אמר ה' אלהי ישראל הדברים אשר שמעת יען רך לבבך ותכנע וכו' וישיבו את המלך דבר. ודקדוקים והערות הנופלים במקראי קדש הללו עין בעין יראה עין הקור"א, ומתוך הביאור כלים מאליהם בס"ד. והנה פ"ק דמגילה (דף י"ד) אמרו על חולדה ובמקום דקאי ירמיה היכי מתנבאה איהי, אמרי בי רב משמיה דרב חולדה קרובת ירמיהו היתה ולא הוה מקפיד עלה וכו', רבי יוחנן אמר ירמיהו לא הוה התם שהלך להחזיר עשרת השבטים וכו', וצריך להבין במאי פליגי רב ור' יוחנן, ותו מאי פריך היכי מתנבאה והרי הנבואה שרתה עליה מאת ה' ומאי אית לה למעבד.
ויראה במ"ש פ"ק דסנהדרין (דף טו"ב) דמאי דאמר יהושע על אלדד ומידד אדוני משה כלאם היינו משום דהוה ליה כמו תלמיד המורה הלכה לפני רבו, ופירש הרב מופת הדור מהר"ח אבואלעפיא בס' עץ החיים דהגם דהנבואה יורדת מן השמים מ"מ אין הנבואה שורה אלא בהכנה דתוף וכנור לפניהם וכיוצא, וז"ש אלדד ומידד מתנבאים עושים הכנה לנבואה, והא להכין הכנות לשרות הנבואה עליהם הוי כמורה הלכה בפני רבו עכ"ד. והנה מור"ם בהגהה בי"ד סי' רמ"ב דין ד' פסק דאף נטילת רשות לא מהני אם הוא תוך ג' פרסאות כשהוא רבו מובהק, וכתב שם הרב ש"ך דדעת הראב"ד והרשב"א והריב"ש דנטילת רשות מהני תוך ג' פרסאות, ובזה נבא אל ביאור המאמר הנזכר דפריך על חולדה ובמקום דקאי ירמיה היכי מתנבאה איהי, כלומר איך עושה הכנה לנבואה על דרך שפירש הרב הנז' מתנבאים במחנה שעושים הכנה לנבואה ותוף וכנור לפניהם, והיינו מאי דפריך הש"ס על חולדה היכי מתנבאה שעושה הכנה לנבואה דהוי כמורה הלכה לפני רבו, ומשני דקרובת ירמיהו הות ולא מקפיד עלה והוי כנטילת רשות דמהני תוך ג' פרסאות כדעת הראב"ד וסיעתו, וכבר כתב מרן בב"י או"ח סי' תע"ב גבי הסבה דרואה ושותק כנתינת רשות הוי, ברם שכנגדו חלוק עליו הוא ר' יוחנן דסבר כמו שפסק מור"ם דאף נטילת רשות לא מהני תוך ג' פרסאות כשהוא רבו מובהק וירמיה חשוב כרבו מובהק, ולהכי קאמר דירמיה לא הוה התם וחוץ לג' פרסאות מהני נטילת רשות, וה"נ מאי דלא מקפיד עלה ירמיה הוי כנטילת רשות, ומיהו אהני כי לא הוה התם ירמיה דהוי חוץ לג' פרסאות.
או אפשר דפליגי רב ור' יוחנן בפלוגתא דהרב תרומת הדשן ומהר"י קולון, כי התוס' פ' אין עומדין (ל"א:) כתבו דהא דעלי אמר לשמואל מורה הלכה בפני רבו את וחייב מיתה אף שעדיין לא למד ממנו, היינו טעמא דכיון דגדול הדור הוי ובא ללמוד לפניו הוי כרבו מובהק, ונחלקו בזה הרבנים הנז', דהרב תה"ד סי' חל"ק ס"ל דדברי התוספות הנז' הם תרי שינויי וגדול הדור לבד חשיב כרבו מובהק וכן בא ללמוד לפניו חשיב כרבו מובהק, אבל מהר"י קולון שרש ק"ע ס"ל דהכל תירוץ אחד וגדול הדור לחוד לא חשיב מורה הלכה בפני רבו, אמור מעתה דרב סבר כמהריק"ו דהגם ירמיה גדול הדור מ"מ לא חשיב כרבו מובהק כיון דלא למדה ולא באה ללמוד לפניו, וכיון דהוי רבו שאינו מובהק סגי בנטילת רשות אף בתוך ג' פרסאות, אך ברבו מובהק גם רב סבר כמור"ם. ור' יוחנן סבר כהרב תרומת הדשן דגדול הדור לחוד חשיב כרבו מובהק, וא"כ אי הוה התם ירמיה לא מהני רשות רק דלא הוה התם.
ומעתה נבא לפרש סדרן של כתובי"ם הנתנין למעלה, ונקדי"ם מ"ש בעירובין דף ס"ג ר"א מהגרוניא ורב אחא בר תחליפא אקלעו לבי רב אחא בריה דרב איקא באתריה דרב אחא בר יעקב בעי רב אחא בריה דרב איקא למעבד להו עגלא תלתא אייתי סכינא וקא מחוי להו א"ל רב אחא בר תחליפא לא ליחוש ליה לסבא א"ל ר"א מהגרוניא הכי אמר רבא צורבא מרבנן חזי לנפשיה חזי ואעניש ר"א מהגרוניא והאמר רבא צ"מ חזי לנפשיה שאני התם דאתחילו בכבודו, שמעינן מהא דאף בדבר המותר להורות אם התחילו בכבודו של גדול אסור ונענשין על זה, והנה מהר"י פינטו שם פ"ק דמגילה בהא דאמרו ובמקום ירמיה היכי מתנבאה איהי הקשה דהרי מרים בימי אהרן וחנה בימי עלי נתנבאו, ותירץ דשאני הא דחולדה דהות נבואה כללית על ישראל ועל בית המקדש, וידוע מאי דקי"ל בי"ד סי' רמ"ב דין ט' דכל הכתוב בספרי הגאונים יכול להורות, ואמרו שם פ"ק דמגילה דמאי דשדר יאשיהו לחולדה משום דנשים רחמניות, ולפי האמור לדעת רב להיות חולדה קרובת ירמיהו ולא מקפיד עלה יכולה להתנבאות, ומ"מ נראה דבכל זאת אם פתחו בכבוד ירמיהו אסור ע"ד ההוא עובדא דר"א מהגרוניא הנז'. ובזה נבא אל הביאור ויצו המלך את חלקיה וכו' לאמר לכו דרשו אל ה' כלומר שבלכתם אצל חולדה יאמרו לה שמה שאמר להם יאשיהו היינו לכו דרשו אל ה' ולא פתח בכבוד ירמיהו, וז"ש לאמר לכו דרשו אל ה' שיאמרו כלשון הזה אל חולדה דהכי אמר להו ושרי לה להתנבאות כל שלא פתחו בכבודו, וילכו אל חולדה הנביאה, וכי תימא הא דלא פתחו בכבודו אהני היכא דשרו ליה אבל אעיקרא חולדה אסירא לה באתרא דירמיה, לז"א בן תקוה רמז שבאת מרחב דכתיב את תקות חוט השני וא"כ היתה קרובת ירמיה שגם הוא בא מרחב כמשז"ל (מגילה י"ד:), ומשום דקי"ל בי"ד סי' רמ"ב דחוץ לג' פרסאות ובדרך אקראי שרי, לז"א דהכא אין זאת ולא שריא אלא דירמיה לא מקפיד עלה כי קרובה היא שהרי היא יושבת בירושלם בתוך ג' פרסאות, ועוד במשנה ותרגם יונתן בבית אולפנא שקבעה מדרש לעצמה, והא אסיר משום ירמיה דגדול הדור חשיב כרבו מובהק כדעת הרב תרומת הדשן, אלא דלא מקפיד עלה הקרובה אליו. וידברו אליה כזאת, פירוש כאשר נצטוו שיאמרו שלא פתח בכבוד ירמיהו, ותאמר אליהם כה אמר ה' אלהי ישראל אמרו לאיש אשר שלח אתכם אלי, דה' אומר להם שיאמרו לאיש וכו' כלומר שהם דברי ה' ומשו"ה אמרה אמרו לאיש וכו', ולא אמרה אמרו למלך כי ה' דיבר, ואע"ג דבש"ס פ"ק דמגילה (שם) חשבו זה ליהירותא, דרך דרש יש לפרש כדכתבינן בעניותין להליץ טוב בעד חולדה הנביאה שהיתה כונתה דכיון דנבואה זו לכוללות ישראל ובית המקדש לא הות ראויה להתנבאות באתריה דירמיה. ולכך התנצלה על זה באומרה כה אמר ה' אמרו לאיש וכו' כלומר כי הוא ציוני לומר לכם שתאמרו לאיש וכו' והם דברי ה' אליכם, ואדרבה דקדקה בכוונה לומר אמרו לאיש ולא אמרה למלך להורות שהם דברי ה' אשר נצטוית לומר להם שיאמרו לו ולא שהיא שולחת אותם למלך, רק ה' שולח אתכם לומר לו ואין בידי לעשות, וכך גזר ה' שאני אומר אליכם שתאמרו אליו כה אמר ה' הנני מביא וכו'. אל כל דברי הספר וכו', וזה טעם אחר שאני נטפלתי בזה שאין כאן דבר חדש מעתה, כי הכל כתוב על ספר והא שרי ודמי למ"ש מהר"ם ופסקו מרן דכל הכתוב בספרי הגאונים שרי להורות כמש"ל, ואחר שסיימה נבואה דשיוכא לכל ישראל אמרה ואל מלך יהודה השולח אתכם לדרוש את ה', כלומר ולא פתח בכבוד ירמיהו כה תאמרו אליו שאני שולחת אתכם, ומשו"ה עתה שינתה ואמרה אל מלך יהודה כה תאמרו אליו כה אמר ה' וכו', דכיון שהיא נבואה לו לבדו אין לי קפידא אם תאמרו שאני שולחת לו, אבל הנבואה הראשונה שהיא לכללות ישראל אתם מצווים מה' שתאמרוה ולא שאני שולחת, משום דנבואה כללית אי לאו תרי טעמי כי ה' דיבר שאומר לכם וגם שאינה חידוש לא הייתי אומרה לכבוד ירמיהו, ומכאן נראה דקדוק חסידותה כי גם דידעה דירמיה לא מקפיד עלה פסקה הנבואה לשני חלקים, ומאי דהוי נבואה כללית שלחם בשם ה' וגם נתנה טעם כי הן הן הדברים כדברי הספר כמש"ל, וחלק נבואה ליאשיה אמרה בשליחותה. ולפי האמת לא היתה צריכה לזה דירמיה לא הוה קפיד עלה וגם אינה נבואה חדשה, ומשו"ה חלקיה ודעמיה כשבאו אל יאשיה לא הוצרכו לחלק הנבואה בשני חלקים כדברי חולדה רק אמרו הכל בדיבור אחד, וז"ש וישיבו את המלך דבר ושתיהן בדיבור אחד נאמרו, ולדעת ר' יוחנן שירמיה לא היה שם מדוייק אומרו והיא יושבת בירושלם היא ולא ירמיה. ואפשר שזהו שיעור הכתוב דאתאן עליה, ודבורה אשה נביאה, וכי תימא איך יתכן שדבורה אשה תהיה נביאה במקום אנשים גדולי הדור דהוי כמורה הלכה בפני רבו כמ"ש בש"ס, לז"א והיא שופטה את ישראל בעת ההיא כלומר שהיא היתה אם בישראל בחכמה, והראיה דגם דאשה פסולה לדון, היא שפטה את ישראל בעת ההיא להוראת שעה כמש"ל דאצטריכא לה שעתא מאין כמוה בישראל, ולזה גם נבואה יכלה להתנבאת ואין כאן מורה הלכה בפני רבו כי היא גדולה על ישראל ועל רבנן.
נמשך לזה אפשר לפרש מ"ש בסוטה פ' כשם (ל':) והובא בילקוט, ת"ר דרש ר' יוסי הגלילי בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה וכיצד אמרו שירה עולל מוטל על ברכי אמו ותנוק יונק משדי אמו כיון שראו השכינה עולל הגביה צוארו ותינוק שמט דד מפיו ואמרו זה אלי ואנוהו שנא' מפי עוללים ויונקים יסדת עז. ויש לדקדק מאי קבעי כיצד אמרו שירה הלא היא כתובה על ספר הישר, ואם כונתו באיזה אופן אמרו שירה אם כקורין ההלל וכו' וכמ"ש שם לעיל מזה דפליגי באיזה אופן אמרו, מאי משני עולל וכו' ועל פי האמור אפשר לפרש בהקדים ביאור הכתוב תשובת משה רבינו שהשיב ליהושע שאמר (במדבר י״א:כ״ח-כ״ט) אדוני משה כלאם ויאמר לו משה המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם. וכבר כתבנו דאז"ל (סנהדרין י"ז) דמ"ש לו יהושע אדוני משה כלאם היינו משום דהוו כמורה הלכה בפני רבו, ובעירובין (דף ס"ג) אמרו כל דמותיב מלה קמיה רביה אזיל לשאול בלא ולד שנא' ויען יהושע וכו' אדוני משה כלאם וכתיב נון בנו יהושע בנו, ואמרינן בכתובות (דף ס') אמר אביי האי מילתא דאמור רבנן אפי' ביעתא בכותחא לא לישרי איניש במקום רביה לא משום דמחזי כאפקירותא אלא משום דלא מסתייעא מילתא. וע"פ זה נבין הכתוב הנז' כי הנה יהושע אמר אדוני משה כלאם דסבר דהוי כמורה הלכה בפני רבו כמ"ש בסנהדרין כמש"ל, ועל זה באה תשובת משה רבינו ליהושע לומר לו אדרבא אתה חטאת בזה שאמרת כמ"ש בעירובין דנענש על זה שלא היה לו בן משום דאותיב מלה קמיה רביה, וז"ש המקנא אתה לי כלומר אם יש להקפיד הוא עליך דהוית מותיב מלה קמי רבך, וזהו המקנא אם יש מציאות לרב לקנאת היינו אתה לי שאתה עשית שלא כהוגן לומר אדוני משה כלאם, האמנם אלדד ומידד אני מוחל להם ומי יתן כל עם ה' נביאים ואין בהם עון, ולא דמי להוראה דלא מסתייעא מילתא אפילו בנטל רשות, רק הכא בנבואה מאחר שאני לא אכפת לי כי מי יתן כל עם ה' נביאים מסתייעא מילתייהו, והראיה מן השמים יוכיחו ואסכימו על ידייהו, והראיה כי יתן ה' את רוחו עליהם והרי נסתייעו מן השמים ושרי להו.
ובזה נבא אל ביאור מאמר הנז', כי הנה אז"ל ששרתה שכינה על ישראל ואמרו שירה ואמרו בזהר דבשירה רמוזים כמה נפלאות ועתידות מלבד פשטן של דברים שיש כמה עתידות, וא"כ יש מקום לפקפק דלא היה להם לישראל לומר שירה ומה גם למ"ד דהיו אומרים מה שלא אמר משה רבינו הרי כל השירה נבואות ועתידות, וישראל הו"ל כמורה הלכה בפני רבם משה כי גדול הדור הוא וגם למדו ממנו במצרים כמה הלכות ק"פ ומצה ומילה וכהנה וכהנה והוא רב מובהק ולא היה להם לפצות פה ולצפצף בשירה למ"ד שהיו אומרים כאחד, ובפרט למ"ד שהיה משה פותח וישראל גומרין כמ"ש במדרש וכמ"ש התוס', ותיסגי להו לענות אחר משה מה שהוא אומר דוקא ולא יאמרו מעצמם שום דיבור, וז"ש בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה דהיינו ששרתה עליהם נבואה לומר שירה הנוראה הזו, וכיצד אמרו שירה כלומר כיצד יכלו לומר שירה שהוא נבואה במקום משה רבינו שהוא קרוב למורה הלכה בפני רבו וכמ"ש יהושע על אלדד ומידד, והשיב עולל וכו' כלומר ודאי משה רבינו מחל ומסתייעא מילתייהו שהרי עולל ויונק נמי אמרו ומן השמים זיכום וסייעום ואין בזה פקפוק.
ויתכן שזהו כונת הפסוק אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר. והנה אמרו בזהר דף ס' מן שירתא דא תחמי דכלהו בחכמתא אסתכלו דאי לאו הכי איך יימרון מילין אחידין דלא סטו אילין מאילין ומה דאמר דא אמר דא עכ"ד, וז"ש אז ישיר משה ובני ישראל וכו', וכי תימא איך ישראל שוררו שירה והיו אומרים מעצמם והם דברי נבואה לפני משה רבינו דמחזי כמורה הלכה לפני רבו, לז"א דמסתייעא מילתייהו משמיא שהרי ויאמרו לאמר כלם כיונו לאמירה אחת ושפה אחת לכלם וזה מורה עזר משדי, וז"ש ויאמרו לאמר אמירה אחת כמ"ש בזהר דמה דאמר דא אמר דא.
ועוד אפשר והן קדם נלכה נא להבין קצת פסוקים הקודמים וקצת מאמרי רז"ל והנמשכים, וישב הים לפנות בקר לאיתנו וכו' וישובו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה הבאים אחריהם וכו' ויושע ה' ביום ההוא וכו' וירא ישראל את היד הגדולה וכו' אז ישיר משה וכו'. והנה רז"ל בשמות רבה פכ"א אמרו אמר משה לפני הקב"ה אתה אומר לי שאקרע הים וכו' א"ל הקב"ה וכו' כך התניתי עמו מתחלה שאני קורע שנאמר וישב הים לפנות בקר לאיתנו לתנאו שהתניתי עמו מתחילה וכו'. ונהירנא שראיתי במכתב להרב המקובל הגדול מהר"ר מאיר פאפירש כ"ץ זלה"ה בס' טל אורות כ"י שדקדק דאם לאיתנו פירושו לתנאו כמשז"ל הא הו"ל לכתוב לאומרו בבקיעת המים לא בחזירתם, ופירש בשם רבו מהר"ר ישראל אשכנזי במשז"ל שקריעת ים סוף תהיה לעתיד לבא כמש"ה (ישעיהו י״א:ט״ו) והחרים ה' את לשון ים מצרים, לכן אי כתב רחמנא גבי הבקיעה הוה אמינא דתנאי אחד התנה הקב"ה בו בפרק ולא עוד, לזה כתב לאיתנו לתנאו בחזרת המים להורות דגם אחר שנקרע הים וחזר כמנהגו הנה זה עומד עדיין בתנאו ליקרע לישראל לעתיד, אלו דבריו דברי פי חכם חן. ועל פי דבריו יתבאר אצלי לשון בראשית רבה פרשה ה' וז"ל א"ר יוחנן תנאין התנה הקב"ה עם הים שיהא נקרע לפני ישראל הה"ד וישב הים לאיתנו לתנאין שהתנה עמו עכ"ל. ולכאורה יפלא מה הלשון אומרת תנאין התנה וכו' לתנאין שהתנה וכו' ומאן נינהו תנאין לשון רבים אין כאן אלא תנאי זה וכך כתוב לאיתנו לתנאו יחיד. וכבר הרב מהר"ש יפה נתקשה בזה, ועל פי דברי הרב הנז' מה טוב ומה נעים דשפיר דייק רבי יוחנן לומר תנאין התנה הקב"ה עם הים וכו' תנאין תרי ודאי חד תמן וחד לעת"ל כדכתיב והחרים ה' את לשון ים מצרים, וז"ש הה"ד וישב הים לאיתנו כלומר דמדכתיב לאיתנו בחזרת המים ולא כתיב כשנבקע הים שמעינן דאכתי פש תנאי אחר לעת"ל, וז"ש לתנאין שהתנה עמו.
ועתה נבא להבין הא דכתיב וישובו המים ויכסו את הרכב וכו', דלפום ריהטא האי וישובו המים יתר דכבר כתיב וישב הים לפנות בקר וכו' וינער ה' את מצרים בתוך הים, ואי הוה כתיב אחר וינער ה' את מצרים בתוך הים לא נשאר בהם עד אחד לא היה המקרא חסר כלום ונמצא רובא דקרא דוישובו וכו' יתר לגמרי לפום ריהטא. ויתכן לפרש בהקדים משז"ל פ"ק דסוטה (י"א.) הבה נתחכמה לו להם מיבעי ליה אמר ר' חמא ברבי חנינא בואו ונתחכם למושיען של ישראל במה נדונם נדונם באש כתיב כי באש ה' נשפט נדונם בחרב ובחרבו את כל בשר בואו נדונם במים שכבר נשבע שאינו מביא מבול לעולם שנא' וכו', והם אינם יודעים שעל כל העולם אינו מביא אבל על אומה אחת מביא, אי נמי הוא אינו מביא אבל הם באים ונופלים לתוך המים וכן הוא אומר ומצרים נסים לקראתו וינער ה' את מצרים בתוך הים, והיינו דאמר ר' אלעזר מאי דכתיב כי בדבר אשר זדו עליהם בקדרה שבשלו בה נתבשלו מאי משמע דהאי זדו לישנא דקדירה הוא דכתיב ויזד יעקב נזיד. ויש לעורר קצת בהאי דקאמר והם אינם יודעים דהול"ל ולא נודע להם דלשון אינם יודעים משמע דידעו רק שעתה אינם יודעים כמ"ש בש"ס ביבמות (דף כ"ג) ובקדושין (דף נ"א) דייקא נמי דקתני אינו יודע ולא קתני ואינו ידוע, ופירש"י דאינו יודע משמע השתא ואינו ידוע משמע דלא נודע הדבר מעולם.
וחזינא לגאון הרב שמלה חדשה דף קי"ז ע"ג שכתב וז"ל וצ"ע ממ"ש בנזיר דף נ"ז דייקא נמי דקתני ואיני יודע ופירשו התוס' דמשמע שלא נודע לו מעולם מדלא קתני שכחתי, ואפי' למ"ש התוס' ביבמות דאינו יודע משמע הכי ומשמע הכי מ"מ אין מיושב שפיר מאי דדייק הכא איפכא מדיוקא דהתם עכ"ל. וזו של כת הקודמין היא והכי הקשה בחידושי קדושין לחד מקמאי והיא נדפס"ה בקושטנדינה, ואיהו מפרק לה דאיני יודע משמע דידע ושכח אי נמי דלא ידע מעולם, ובנזיר הכי דייק אי הוה גבייהו הול"ל ידעתי ושכחתי לאשמועינן דלא הוי ספק טומאה ברשות הרבים אלא ש"מ דהאי איני יודע פירושו שלא ידע מעולם, אבל גבי קדושין ודאי בשהוכרו ולבסוף נתערבו מדלא קתני אינו ידוע עכ"ד. וצ"ל כפ"ז דלדעת אביי דהוו קדושין והתנא לא דייק הכא למנקט לשון מבורר ולמתני אינו ידוע אפי"ה שפיר קאמרינן בנזיר דייקא נמי דקתני דהתם מיהא דאיק, והעולה מזה דהלשון מדוקדק כשאמר ואינו יודע הכונה דהשתא אינו יודע וא"כ במאי דקמן לפי דקדוק הלשון הול"ל ולא נודע להם.
ועוד יש להעיר קצת במאי דקאמר והיינו דאמר ר' אלעזר וכו', דסוגיא דהך לישנא היינו דמקמי הך דהכא לא עמדנו בסוד האיך מימרא והן עתה כי ידעינן הך דהכא ממילא רווחא אידך. וא"כ בהא דידן יש להבין מה הרווחנו יותר בהבנת מימרת ר' אלעזר בקדרה שבשלו, דלפום ריהטא גם אלמלא הך ידענו היטב דהמצרים דנו לישראל במים ולקו במים, ובר מן דין אעיקרא דדינא ניחזי אנן דאי מאי דקאמרי הבה נתחכמה לו פירושו כדקאמר א"כ מהו דכתיב בתריה וישימו עליו שרי מסים וכו' הא זה דבר חדש שלא הסכימו בו, דמה שעלתה הסכמתם היתה לדונם במים. וראיתי למהר"י חנין שפירש משם חכם אחד דנסתפק פרעה אי יכול ה' להביא מבול לאומה אחת, ופשיט לה משבועת ה' לאבות להרבות זרעם לכך שעבד קצת ישראל וקצתם לא שעבד והם שבט לוי ויש אומרים גם שבט ראובן, והפליא לענות ישראל ולהניח ילדים בבנין, ובזה בחן דאם רואה שישראל שהם משועבדים כלים, א"כ נשמע מזה דשבועת ה' להרבות זרע אברהם מתקיימת בלוי וראובן, ומזה נבין דעל אומה אחת יכול להביא מבול ותתקיים השבועה בשאר, וכאשר ראה דהיו פרים ורבים מאד והעינוי והשעבוד הקשה המופלא לא יעצרם לא להחלישם ולא למעטם, מזה שפט בדעתו דשבועת ה' צריך שתתקיים בכל, וא"כ דין הוא דגם על אומה אחת אינו מביא ואז גזר כל הבן הילוד וכו', זהו תורף דבריו בקצור עש"ב, ובס' שארית יעקב פ' מטות דלא סיימוה קמיה דמר.
ומעתה לדידן ניחא טובא לשון חכמים דנקטי במאמרין והם אינם יודעים שעל כל העולם אינו מביא אבל על אומה א' מביא, דמשפט הלשון לפי סוגיות הש"ס הוא דהשתא לא ידעו אבל כבר עלה על לבם, וכן הוא בדבר הזה דהמצרים כבר נסתפקו בזה אלא דלפי שקול דעתם פשטו דאף על אומה אחת אינו מביא והם אינם יודעים שאין האמת כן, אלא קושטא הוי דעל כל העולם אינו מביא אבל על אומה אחת מביא, וכל חכמתם תתבלע דמאי פשיטותייהו מישראל המשועבדים שלא כלו דדרך טבע לפי קושי עבודתם ומרירותם היה להם לכלות ותתקיים הבטחתו יתברך בשבט לוי וראובן, וכי מה ענין רוב ישראל שלא כלו להבאת מבול על אומה א' מע' אומות דהוי מיעוטא דמיעוטא, דאף לר"מ דחייש למיעוטא למיעוטא דמיעוטא לא חייש כנודע, וכאשר יתקיימו ס"ט אומות וישראל שלא ילקו במבול היינו כולי עלמא דקי"ל רובו ככולו מדאוריתא כמ"ש בנזיר (מ"ב.), וז"ש והם אינם יודעים עתה אף שכבר נסתפקו בזה שעל כל העולם אינו מביא והיינו כל העולם רובו ככלו אבל על אומה א' מיעוטא דמיעוטא מביא.
ויתכן שזהו כונת משה רבינו בתפלתו בעגל (שמות ל״ב:י״ב) למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג וכו', כי הנה הקב"ה אמר לו ועתה הניחה לי וכו' ואעשה אותך לגוי גדול וכו' והיינו לקיים בו שבועת ה' לאבות, כל קבל דנא השיב משה רבינו תשובה נצחת למה יאמרו מצרים לאמר ברעה וכו' כי הנה מצרים הם עמדו בספק זה אם תקיים השבועה שנשבעת לאבות להרבות זרעם בשבט או שבטים ויכלו השאר, ועין בעין המה ראו כי כונתך להרבות כל השבטים כלם איש לא נעדר, ולכן עתה יאמרו ברעה הוציאם וכו' כי ידענו שאין שבועתו מתקיימת בשבט אחד, ובזה נבין כונת הכתוב וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, כי הנה כונת פרעה ומצרים למען דעת אם הקב"ה מדקדק לקיים שבועתו בכל ואף על אומה א' אינו מביא, ופשטו זה משבועתו לאבות להרבות זרעם אם יכלו אלו שהם בעינוי כאמור, והנה טח מראות עיניהם דבזה מתקיימת גזרת הקב"ה כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם דאף דקצתם לא נשתעבדו אזלינן בתר רובא, ומזה עצמו היה להם להוכיח דאזלינן בתר רובא ועל אומה א' יכול להביא מבול. וז"ש וכאשר יענו אותו דבזה מתקיימת גזרת כי גר יהיה זרעך כי הם הם רוב ישראל ואף דשבט לוי וראובן לא נשתעבדו לא אכפת לן דרובא דרובא בשעבוד קשה, ומטעם זה דאזלינן בתר רובא כן ירבה דברובא צריך לקיים הבטחת ריבוי זרע האבות, והמצרים המה כשלו ונפלו באין מבין דאין זה ענין להבאת מבול על אומה א' דהו"ל מיעוטא דמיעוטא דלא חשיב, וז"ש והם אינם יודעים וכו' לאשמועינן פתיותם דגם שעל מבוכה זו ישבו באחת יבערו ויכסלו ולא סלקא בידיהו דעל אומה א' מביא א"נ הם באים ונופלים וכו', והיינו דאמר ר' אלעזר וכו' כלומר דפשט דברי ר' אלעזר היינו שהם גזרו כל הבן הילוד וכו' ונטבעו במים מדה כנגד מדה, אבל לפי דרשא זו דנתחכמו וחשבו מחשבות ורשעים בחשך ידמו ולא ידעו ולא יבינו אחר שכבר נכנסו בזה דעל אומה אחת מביא א"נ הם באים ונופלים לתוכו, נודע ה' משפט עשה דקדוק דק עיקרי שהם גזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו להפיל הולדות ליאור, ובמדה זו ממש נדונו ליפול הם בים, ודא היא תברתון דבזה אין כאן שבועה דהוא נשבע שמבול לא יביא אבל הם באים ונופלים לתוכו והוי ממש באותה מדה דגזור להפיל הולדות ליאור, והיינו דא"ר אלעזר בקדרה שבשלו, דמלבד המפורסם דנדונו במים עוד נבין דבר חדש ודקדוק עיקרי שנפלו בתוכו על דרך גזרתם כל הבן הילוד, ואופן זה היה בעוכרם דבאופן זה אין כאן שבועה. וגם בדרשא זו ידוקדק מאי דא"ר אלעזר בקדרה שבישלו והיינו נמי לישנא דקרא בדבר אשר זדו בלשון ויזד יעקב דשייך שפיר לשון בישול, דהם נתחכמו ונשאו ונתנו בזה ובישלו והסכימו לדונם במים, ותבשילם מר להם כי בזה נלכדו ובאו ונפלו בתוכו מעין דוגמא לגזרתם ובה נתבשלו דייקא, ושפיר קאמר הש"ס והיינו דא"ר אלעזר וכו' דעל פי דרשא זו דהבה נתחכמה נעמוד בסוד דברי ר' אלעזר בדקדוק מאי דלא הוה מעיקרא. ועוד נבאר לז"ש ר' אלעזר מאי דכתיב כי בדבר אשר זדו דמלבד דצריך להבין פשט הכתוב מאי קאמר בדבר אשר זדו, עוד יש לדקדק אמאי קאמר אשר זדו, וגם תיבת עליהם אינה מיושבת והול"ל כי בדבר אשר עשו להם ומאי זדו עליהם. ואתא ר' אלעזר ומפרשה בדקדוק עצום שהכונה בעצתם אשר יעצו עליהם, וקרי למחשבתם ולהכנתם בעיונם בישול דשקלי וטרו והסכימו עליהם בעצה רעה, וזהו בדבר אשר זדו שבישלו בעצתם הרעה עליהם דייקא, והיינו בקדרה שבשלו שיעצו עצות רעות ועצתם הועילה להרע להם שעפ"י עצתם כל הבן הילוד תו ליכא שבועת המבול באופן זה שהם באים ונופלים לתוכו, ומדוקדק מאד מש"ה כי בדבר אשר זדו עליהם, וגם לשון ר' אלעזר בקדרה שבשלו בה נתבשלו כמבואר.
איברא דחזיתה לרא"ם פ' יתרו עמ"ש רש"י ורבותינו דרשוהו לשון ויזד יעקב נזיד דהקשה על רש"י דמנ"ל דרז"ל דרשוהו מלשון ויזד וכו' ע"ש באורך. וזה שנים רבות כד הוינא טליא שראיתי מי שהשיג על הרא"ם דנעלם ממנו סוגיין בפ"ק דסוטה דאמרינן בהדיא מאי משמע דהאי זדו לישנא דקדירה הוא דכתיב ויזד יעקב נזיד, והרי תלמוד ערוך קרי בחיל כדברי רש"י שכתב ורבותינו דרשוהו לשון ויזד יעקב וכו'. ובו בפרק אמרתי בישיבה דאין לתלות בוקי סריקי בגאון הרא"ם ולומר שלא ראה הגמרא עצמה דעסיק בה, אבל האמת הברור דנסחא דקמן בש"ס אינה אמיתית ועל פי שלשה עדים יקום דבר, שתים הנה נסחת עין יעקב והילקוט דליתיה להך סיומא כאשר יראה הרואה, ובא הכתו"ב השלישי דברי רש"י שם פ"ק דסוטה שפירש שבשלו לשון ויזד יעקב נזיד. הראת לדעת דגם בנסחת הש"ס דקמי רש"י לא הוה גריס כי נסחא דקמן.
אבל אי קשיא הא קשיא לי על הגאון הרא"ם ז"ל, דהא אמרינן פ' בן סורר (דף ס"ט ע"א) תנא וכי יזיד איש איש מזיד ומזריע ואין קטן מזיד ומזריע א"ל רב מרדכי לרב אשי מאי משמע דהאי מזיד לישנא דבשולי הוא דכתיב ויזד יעקב נזיד, ופירש"י וכי יזיד מדאפיקיה בלשון מזיד ולא כתיב וכי ירשיע איש למימר דרוש ביה נמי האי מזיד מבשל עכ"ל. ומעתה הגם דאינו מפורש בש"ס פ"ק דסוטה בנסחת רש"י והרא"ם דבדבר אשר זדו דרשוהו מלשון בישול, יפה כתב רש"י דרבותנו דרשוהו לשון בישול כדאשכחן בסוגית בן סורר הנז' דדרוש וכי יזיד איש מזריע ומבשל, ותימא על הרא"ם דמפירש"י פ' בן סורר מוכח דגריס כנסחתנו התם. ובדברי רש"י הנז' תבנה ותכונן דרשת ר' אלעזר דקמן, דהיינו דקשיא ליה מאי דכתיב כי בדבר אשר זדו דאמאי נקט אשר זדו ולא אשר עשו להם כדאמרן או אשר הרשיעו, ופריק שפיר דפירושו אשר בשלו.
ואני שמעתי מעטרת ראשי מורי הרב זלה"ה שהיה דורש הא דאמרינן והם אינם יודעים שעל כל העולם אינו מביא אבל על אומה א' מביא אי נמי הם באים ונופלים בתוכו, על פי מאי דאמרינן בסנהדרין (דף ע"ח) ת"ר הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות ומת בין בבת אחת בין בזה אחר זה פטורין, ר' יהודה בן בתירה אומר בזה אחר זה האחרון חייב מפני שקירב מיתתו, ואמר ר"י ושניהם מקרא אחד דרשו ואיש כי יכה כל נפש אדם רבנן סברו כל נפש עד דאיכא כל נפש ור' יהודה בן בתירה סבר כל דהו נפש והשתא רחמנא אמר בשבועת המבול ולא אוסיף להכות את כל חי, ולדעת רבנן כל חי היינו כל העולם אבל על אומה אחת מביא, אך לדעת ר' יהודה בן בתירה דסבר כל דהו נפש א"כ כל חי נמי היינו כל דהו ואף אומה אחת בכלל, ומשו"ה אמרו במאמר הנז' והם אינם יודעים שעל כל העולם אינו מביא אבל על אומה אחת מביא והיינו כרבנן דכל חי היינו כל ממש אבל מקצת אינו בכלל. ואם נפשך לומר דר' יהודה בן בתירה פליג וסבר כל דהו נמי ולדעתו אף אומה אחת בכלל, דע שגם לדעה זה יש לומר שהם באים ונופלים וכו' זהו תורף דברי מורי הרב זלה"ה. ולי ההדיוט נראה דמצינן לפרושה כולה כרבנן דהלכה כוותיהו, אמנם כבר כתבנו לעיל פ' ויגש דגם לדעת רבנן הא פטורין היינו ממיתת ב"ד כמ"ש הרמב"ם פ"ד דרוצח, וכתב הרב דינא דחיי לאוין קס"ג דגם לדעת רבנן חייבין מיתה בידי שמים, וא"כ הכי הוי פירוש מאמרינו והם אינם יודעים שעל כל העולם כלו אינו מביא אבל על אומה אחת מביא, דקרא כתיב להכות כל חי ופירוש כל חי כלו ממש כדעת רבנן דהלכה כוותייהו דאיש כי יכה כל נפש היינו כל הנפש, וא"כ גם כאן על אומה א' מביא ואין אומה אחת בכלל כל חי דהוי כל דהו לגבי כל העולם, וכי תימא דגם לרבנן איסורא איכא הגם דאין נדון זה דומה להתם, דהכא תיסגי דאומה א' ליתא בכלל השבועה ומה דמות יערוך להתם דרצח זה על כל פנים, ואף דפטור ממיתת ב"ד דין הוא שחייב מיתה בידי שמים מיהא, אבל הכא שאומה א' בעונם ורשעתם ספו תמו אין פקפוק בדבר ותיסגי דלא ליהוו בכלל כל חי, אמנם לאומר שיאמר דכי היכי דהתם איסורא איכא גם הכא אין נאה למלך הכבוד להקל, לז"א אי נמי הם באים ונופלים דעתה אין לפקפק כלל ויכולים למות בעונם, דהגם דכתב הרמב"ם דשנים שדחפוהו לתוך המים הוי כהכוהו כאחד שפטורין ממיתת ב"ד ומשמע ודאי דאיסורא איכא גם בשנים שדחפוהו, הכא הם באים מעצמם ונופלים לתוכו ואין כאן שום לתא דשבועה.
ועל פי זה אני אפרש מקראי קדש הנז', ויט משה את ידו על הים והיה מוכרח משום דבעת בריאת העולם כך התנה הקב"ה שיבקע לישראל ואחר שקיים תנאו דין הוא לחזור לנהוג כמנהגו, וזהו וישב הים לפנות בקר לאיתנו לתנאו שמאחר שקיים תנאו צריך לחזור לאיתנו, ובדין הוא לשוב הים כי אורחיה ומצרים נסים לקראתו. והיה זה לרמוז ענינם מתחילה ועד סוף כי הם נתחכמו לנוס מגזרה זו כמשז"ל וכמבואר לעיל, וחכמתם להנצל היא הגורמת שנלכדו שגזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו ובאותה מדה הם יפלו בים כמש"ל, וזהו הרמז שעתה נסים לקראתו לרמוז שבעצתם וחכמתם היו נסים ובורחים מגזרת המים והיתה עצה נבערה ותהי להפך והיו נכונים אל פני הגזר"ה, ויצדק מאד אומרו נסים לקראתו. והשתא קאמר וישובו המים בהא הידיעה פירוש המים הזדונים אשר כלו העולם במבול עתה שבו לבלע ולהשחית וישוב"ו המי"ם, וכי תימא הרי נשבע הקב"ה שלא יביא מבול, לז"א ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה, והוא אומה אחת והשבועה היתה לכל העולם כמ"ש ולא אוסיף להכות את כל חי והיינו כל חי כלם ממש, וכדעת רבנן דכל נפש הוא כל הנפש, וכי תימא האיכא למיחש דכל חי ר"ל כל דהו ואף אומה אחת במשמע וכדעת ריב"ב, לז"א הבאים אחריהם בים דהם באים ונופלים לתוכו, והשבועה היתה שלא יביא עליהם המבול כדכתיב ולא אוסיף להכות את כל חי כאשר עשיתי אבל הם באים לתוך הים ונטבעים.
ועוד אפשר לומר בדרך פשוט לדקדק לשון והם אינם יודעים, דפשטו משמע כי הוא הדבר שעתה לא ידעו אבל אינו דבר שלא נודע להם מעולם וכמש"ל, והוא על פי מאי דתרגמה מורי הרב זלה"ה בהך פלוגתא אי כל חי יפורש כל העולם כלו דוקא כדעת רבנן או אפי' כל דהו כדעת ריב"ב, והם דפשיטא להו שלא ידונם במים תפסו השיטה דלא אוסיף להכות את כל חי היינו כריב"ב אפי' כל דהו וגם אומה אחת בכלל השבועה, וטח מראות עיניהם מהשכיל לבותם דודאי אין פירוש להכות את כל חי אפילו כל דהו דהרי בכל דור ודור לא יבצר איזה יחיד שטף מים רבים אליו לו יגיעו ונחנק במים והכל בידי שמים, וא"כ מינה ידעינן כי אין פירוש כל חי כל דהו, דאי הוי כל דהו אף יחיד בכלל וזה אינו דהוא דבר מצוי גזרת עלאה די מטת על יחיד או יחידים, ומזה נשמע דכל חי היינו לכל העולם דוקא דלכי מודית דלאו כל דהו הא אין עליך לומר אלא כל כלו דוקא ונמצא דהוא דבר מפורסם, אלא דהשתא נעלם מעיניהם והם אינם יודעים עתה דעל אומה אחת מביא, ואם נפשך לומר דלעולם פירוש כל הוי כל דהו ואם יחיד או יחידים אלו הן הנחנקין היינו שהם נופלים בים או בנהר, אבל להביא עליהם המים הזדונים תאמרו דלא הוה ושבועת המבול היא אף על כל דהו, א"כ תימא על עצמך דאף הם באים ונופלים לתוכו, וכל זה רמוז בכתוב וישובו המים ויכסו וכו' הבאים אחריהם וכו' כדאמרן, ודייק לומר הבאים אחריהם משום דהוה ס"ד לומר דסוף סוף הקב"ה השיב את מי הים עליהם כמו שהעיר מהרש"א באגדתיה, לז"א הבאים אחריהם של ישראל ובני ישראל הלכו ביבשה, כלומר הים לא נבקע אלא להשלים התנאי והם שבאו אחריהם שכבר נצולו ישראל מוכרח הים לחזור לאיתנו כמנהגו דכבר קיים תנאו ובני ישראל הלכו כבר ביבשה, ונמצא דליכא תו תנאי והים מוכרח לחזור כמנהגו.
אמנם יש לדקדק בכתוב, דברישא כתיב ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, ובסוף כתיב ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חמה מימינם ומשמאלם ויושע וכו'. עין רואה שינוי המרגש דברישא כתיב בתוך הים ביבשה ובסוף כתיב ביבשה בתוך הים. ותו דברישא חומה כתיב מלא ובסוף כתיב חמה חסר ודרשו ז"ל (מכילתא) מלשון חימה. ושמעתי משם הרב החסיד מהר"ר יהודה חאבילייו זלה"ה שהיה מפרש שמשבט בנימין ויהודה קפצו לתוך הים, ורבים מישראל לא האמינו עד שיהיה יבשה, וכנגד יורדי הים קודם שנעשה יבשה עליהם אמר הכתוב הראשון ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה, ודייק לומר בתוך הים כי הן בעודנו ים באו והאמינו, ולכן כתיב והמים להם חומה מלא דאלים זכותייהו חומה נשגבה, וכלפי שארית ישראל אשר לא רצו לירד עד אשר עיניהם תחזינה יבושת המים כתיב בקרא אחרינא ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים דכשהלכו היה יבשה בתוך הים, ולכן כתיב והמים להם חמה חסר ודריש מלשון חימה יען עשו שלא כהוגן ולא אמון בם, ע"כ שמעתי משם הרב הנז' זלה"ה.
ולפי פשוטו אפשר לומר כמה שנודע לדעת קצת מרז"ל והמפרשים שהים לא נעשית כלה יבשה כאחד וחזרו המים כאחד, רק מקצת ישראל היו ביבשה בים ומקצת מצרים היו במקום שעברו ישראל כבר ושב עליהם הים ועדיין ישראל היו מהלכים בקצה הים ביבשה כאשר יראה הרואה בש"ר ובמפרשים. ועפ"ז נבין פשטן של כתובים הנז' וגם דקדוק הכתוב, דברישא אמר קרא ויבואו בני ישראל ואח"ך כתיב ובני ישראל הלכו ומה טעם שינה. ועוד דבסוף השירה כתיב כי בא סוס וכו' ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים ומה טעם נקט הכא כקרא בתרא ולא כקרא קמא. אבל הדבר מבואר דבראש הענין הכתוב מדבר כשהים היה בתוקפו וישראל קפצו לתוכו, וז"ש ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה תחלת ביאה היתה בתוך הים, ואחר זה שכבר נעשית יבשה לישראל וירדפו מצרים ויבואו אחריהם וכו' ויט משה את ידו וכו', ואז כתיב ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, ופסוק זה נאמר אחר ששב הים במקום המצריים כי לא היה יבשה רק במקום שישראל עומדים בו, ולכך לא נאמר ויבואו שכבר היו כל ישראל בים ובמקום שהיו עומדים ישראל היה יבשה, והוא אומרו ובני ישראל הלכו ביבשה, ולפי שהיו ישראל אומרים כשם שאנו עולים מצד זה כך מצריים עולים מצד אחר, לכך כתיב והמים להם חמה חסר כי נתעורר חימה עזה עליהם שלא האמינו, וגברו רחמיו ית' ויושע ה' ביום ההוא וכו', ולכן בסוף השירה דכתיב כי בא סוס פרעה וכו' כתיב בדקדוק ובני ישראל הלכו ביבשה, והיינו אחר שכבר התחילו המצריים לטבוע בים, והם דברים פשוטים.
ויראה לפרש ויושע ה' ביום ההוא וכו', ונקדים מה שנתבאר אצלנו פסוק (במדבר כ״א:י״ד-ט״ו) על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער וכו', דידוע דאין האומה נופלת עד שיפול השר מלמעלה, וגורי האר"י זצ"ל האריכו למענית"ם בפרט זה דאין לך דבר פה בעולם השפל יעשה יצליח וכן להפך אם לא שבתחילה נעשה בשמים בשר שלמעלה או הממונה על הדבר הפרטי ההוא, וכמות זה כן מות זה, ואף בדומם על ההרים ועל הגבעות הוא כן, וק"ו לצומח כדכתיב (איוב ל״ח:ל״ג) אם תשים משטרו בארץ, ואולם באומות אשר מלכים מדיינים זה עם זה וכיוצא כי יקום איש על רעהו ורצחו וכדומה, הנה הרגיל והמצוי הוא כי השר או הממונה בטל או שפל וכיוצא על ידי צבא השמים, והאומה או האיש בטלה או לוקה על ידי אדם במלחמה כוללת או פרטית, והוא פשט הפסוק (ישעיהו כ״ד:כ״א) יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה, הכונה יפקוד ה' להעניש על צבא המרום השרים והממונים יפקוד להענישם במרום, כלומר בשרים עליונים וכיוצא אשר במרום, וכן יפקוד על מלכי האדמה להענישם ולבטלם באדמה באנשי האדמה ומין במינו בטיל.
אכן נודעה יד ה' את עבדיו זרע ישראל, ומצינו שתים זו ניסי ים סוף ונחלי ארנון שתיהן בין למעלה בין למטה גם את הכל נעשה על ידו יתברך, כי הנה בקריעת ים סוף מלבד ששר מצרים למעלה נפל שדוד גם המצריים נטבעו ומתו שלא ע"י בשר ודם, וכן בנחלי ארנון עבוד נקירותא אמוראי ואמרי כיון דאתו ישראל למעבר ניפוק ונקטילינהו כיון דאתא ארון אדביקו טורי בהדי הדדי וקטלינהו כמ"ש בשילהי ברכות (נ"ד.), ובמדרש הובא בילקוט. ונמצא דבים סוף ונחלי ארנון אידי ואידי חד שיעורא דשתי המלחמות למעלה ולמטה נעשו על ידו יתברך, ואפשר שז"ש רז"ל כשם שמזכירין ניסי ים סוף כך יזכירו ניסי נחלי ארנון, הכונה דשניהם דומים זה לזה דהני בי תרי מה למעלה מה למטה גם שניהם נעשו על ידו יתברך שלא כמנהג, וזה כונת הכתוב על כן יאמ"ר בספר, על זאת ישובח מלשון (דברים כ"ו) האמרת היום, בספר כשיספרו נס זה שבח יתנו מלחמות ה' מלחמות תרתי משמע, דשתי המלחמות למעלה ולמטה ה' עשה גם שניהם שהכניע וביטל שר האמורי למעלה וגם האומה למטה חפץ ה' להמיתם, דאדביק טורי אהדדי וקטלינהו, את והב בסופה כמו שהיה בים סוף שהכל היה על ידו יתעלה, ואת הנחלים ארנון כן עשה בנחלי ארנון, והענין היה ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער וכו', כמשז"ל דרמז הקב"ה ונכנסו שיני ההרים לתוך המערות וכו'.
ובזה יתבאר קראין דאתאן עליה, וכבר ידוע משז"ל על פסוק והנה מצרים נוסע אחריהם והביאו רש"י ז"ל שראו שר של מצרים, וז"ש ויושע ה' את ישראל מיד מצרים הוא השר שהיה עוזר לאומתו ומקטרג על ישראל ונענש והושפל, וירא ישראל את מצרים האומה מת על שפת הים, וירא ישראל את היד הגדולה דייקא, אשר עשה ה' במצרים שעל ידו היתה מפלת השר והאומה וזהו היד הגדולה, כי הדרך הוא כי השר נשפל בצבא המרום והאומה על ידי אדם, ולא כן עשה למצרים כמבואר. ואפשר לומר את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, שהגדילם עד למעלה ובעודם בגדולתם נשמדו, כי הם היו עובדים למזל טלה ששולט בחדש ניסן ובזמן גדולתו ותוקפו שם נפל שדוד. וגם האומה הגדילם למעלה למעלה ויאמר השמד, וזהו היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים אשר בתוקפם וגדולתם כרעו ונפלו, ואז וייראו העם את ה' וכו'.
ויתבאר עוד וירא ישראל את מצרים מת וכו' אז ישיר וכו', במשז"ל (סנהדרין ל"ט:) באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה א"ל הקב"ה מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה. וכתבו המפרשים דמה שאמרו ישראל שירה היה על הנס שנצולו הם ולא על טביעת המצריים, אי נמי יש לחלק דהיינו דוקא בעוד שהרשעים נדונים ומתים אבל לאחר שיתגלה הנס שכבר מתו ונגמר הדין אז שרי לומר שירה, דייקא נמי דקאמר באותה שעה בקשו מה"ש לומר שירה באותה שעה דייקא, וכך השיב להם ה' מעשה ידי טובעים דייקא ואתם אומרים שירה, דבעודם טובעים ונדונים אין לומר שירה עד כאן דברי המפרשים. ובהכי ניחא לי אותה שאמרו פ"ק דברכות (ט':) דדוד הע"ה ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה שנאמר יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה', ומקשים דהרי אמרו כי אמר ה' מעשה ידי טובעים בים וכו', ולק"מ דזהו דוקא בעידן רתחא שהם נדונים וכדדייק לומר באותה שעה וכו' ודייק לומר טובעים בים וכמ"ש המפרשים כאמור, אבל אחר שנתגלה הנס ונגמר הדין שרי לומר שירה, וגם דוד הע"ה לא אמר שירה כשהם נופלים הרשעים רק אחר מפלתם, וז"ש יתמו חטאים ורשעים עוד אינם שכבר אינם בעולם ונעשה הדין בהם אז ברכי נפשי את ה', ועוד יש לחלק באופנים אחרים אין כאן מקומו.
וזהו שאמר וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, כי כבר טבעו והקיאם הים ליבשה וכבר נגמר דינם, אז דייקא אחר שכבר נתגלה הנס ולא קודם בשעת טביעה ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת, דכיון שנגמר הדין יכולים לומר שירה, והוא אומרם אשירה לה' וכו' סוס ורוכבו רמה בים וכבר נעשה מה שנעשה לכן אשירה לה', ועוד טעם אחר שאני יכול לומר שירה משום שאני בעל הנס ואני שר על הצלתי, וז"ש עזי וזמרת יה כל תוקפי ושירתי הוא ויהי לי לישועה ובעל הנס יכול וחייב לומר שירה ואינו ענין למלאכים.
ויתכן לפרש עוד כאשר נשים לב על שירת מרים הנביאה וכל הנשים אחריה כחדא שריי"ן והרי קי"ל (ברכות כ"ד.) קול באשה ערוה ואיך נעשה כזה במעמד הקדוש ההוא. וכת הקודמין תירצו לזה במ"ש פ' כל היד (י"ג.) דשמואל ורב יהודה הוו יתבי אאגרא דבי כנישתא דשף ויתיב בנהדרדעא וא"ל שמואל לרב יהודה אחוז באמה והשתן, ופריך והיכי עביד הכי וכו' ומשני כיון דבעית לא אתי להרהורי, והכא מאי בעיתותא, ומשני בעיתותא דלילא או דאיגרא או דרביה או דשכינה או אימתא דמאריה עליה דקרי שמואל על רב יהודה אין זה ילוד אשה, והכא בים סוף אימתא דשכינה עלייהו ומשום הכי לא אתו להרהורי ושפיר מצו נשי לומר שירה, אלו דבריהם ז"ל.
ואני שמעתי ממעלת עטר"ת החיים מורי הרב זלה"ה שהיה מפרש בזה כונת הפסוק בישעיה (סי' י"ב) צהלי ורוני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל, הכונה דנקט לשון נקבה לרמוז דגם אשה יכולה לשורר ואין לחוש לקול באשה ערוה וז"ש בלשון נקבה צהלי ורוני יושבת ציון, וצהל"ה אשה ואין לחוש כלל כי גדול בקרבך קדוש ישראל דניכרת השראת ה' בישראל ואימתא דרבוניה דעלמא עלייהו ולא אתו להרהורי עכ"ד ז"ל. ובזה אפשר כונת הכתוב בשירת דבורה שמעו מלכים האזינו רוזנים אנכי לה' אנכי אשירה אזמר לה' אלהי ישראל. כי הנה דבורה הנביאה על מבוכה זו ישבה שעם היותה נביאה אשה היא וקולה לא ישמע ואיככה תוכל לשיר בקול נעים נגד כל ישראל באזניהם, ולכן בראש דבריה זאת אומרת שמעו מלכים האזינו רוזנים ואזניכם תשמענה דבר ואל תחושו עתה אם שמוע תשמעו בקולי קול באשה, הלא תדעו אנכי לה' שאני מרכבה לשכינה ויש כאן השראת שכינה וכיון דאיכא אימתא דשכינה אנכי עם היותי אשה אשירה אזמר וכו' דאימתא דשכינה מסלקת ההרהורים ואין לחוש לכן שמעו מלכים. וזה אפשר כונת הכתוב (תהילים ס״ח:כ״ה-כ״ז) קדמו שרים אחר נוגנים בתוך עלמות תופפות במקהלות ברכו אלהים אדני ממקור ישראל שם בנימין צעיר רודם שרי יהודה רגמתם וכו'. הכונה קדמו שרים ונוגנים ובתוך עלמות תופפות, וכי תימא זה הדבר אשר לא כדת זמרן נשי ישור על אנשים הרי יש כאן קול באשה ערוה, לז"א במקהלות אנשים ונשים ברכו אלהים. אדני, כלומר יש גילוי שכינה ואימתא דשכינה מסלקת ההרהורים, והראיה על זה ממקור ישראל שאף עוברין אמרו שירה כמשז"ל (סוטה ל':) וזה מורה תוקף גילוי שכינה ושפיר מצו זמרן נשי, ובר מן דין איכא אימתא דים שהיו בצרה גדולה, וז"ש שם בנימין צעיר רודם רד ים, ושרי יהודה ונפתלי רבים לוחמים ורוגמין אותם וכל זה מהני לסלק כל הרהור, ובזה נבא אל הביאור ונקדים משז"ל בש"ר (פ' כ"ג) אז ישיר משה הה"ד פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, מיום שברא הקב"ה העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר להקב"ה שירה אלא ישראל וכו' ע"ש. ויש לדקדק דהאי קרא דמייתי פיה פתחה בחכמה באשת חיל מיירי ומאי שיאטיה הכא בהאי קרא דאז ישיר משה, ועל פי האמור אפשר דהנה אמר הכתוב ויראו העם את ה' הרי אימתא דשכינה, ויאמינו בה' ובמשה הרי אימתא דרביה, ואיכא נמי בעיתותא דים, וגם על ידי האמנה שרתה עליהם ריח הקדש ואמרו שירה, וז"ש אז ישיר משה וכו' דבהך קרא רמיזי כל הני בעיתותא דים ובעיתותא דמאריה ודרביה ובו בפרק כתיב אז ישיר משה וכו'. ואמר בעל המאמר הה"ד פיה פתחה בחכמה רמז דבכי האי גוונא גם האשה יכולה לשיר בהדי גברי, דמאחר דהוו כל הני בעיתותי וגם הם עצמם חבל נביאים תו ליכא איסורא אם שוררו נשים דאין כאן הרהור, ואמר בחכמה משום דכל כי הא צריכא רבה למען דעת בעצם הי בעיתותא מהני, כי הלא תראה דפוסקי הלכות השמיטוהו משום דלא בקיאינן בהי בעיתותא מסלק ההרהור וכאשר ביאר מרן בב"י א"ח סי' ג' ע"ש באורך, ולזה אמר בחכמה דבעי רוח חכמה לשער הי בעיתותא מספיק, וזו חכמת מרים לעשות מעשה דיש בה ידיעה מכרעת דבהאי סגי ותען להם מרים ותצאן כל הנשים אחריה דכלהו נשי סמכי עלה דבהך בעיתותא ליכא הרהור, וזהו שרמז פיה פתחה בחכמה דבמעמד כזה נקבה תסובב הומיה היא ושורר"ת.
ואפשר לומר באופן אחר מאי דנקט האי קרא במאמר הנז' פיה פתחה בחכמה וכו', ונקדים משז"ל בתנחומא בשעה שעלו ישראל מן הים באו ישראל ומלאכי השרת לומר שירה וכו' אמר להם הקב"ה למלאכי השרת הניחו ישראל תחילה שנאמר אז ישיר משה נמצאו הנשים ומלאכי השרת עומדין מי יקלס תחילה א"ר חייא בר אבא רב השלום עשה שלום ביניהם שנאמר קדמו שרים אחר נוגנים קדמו שרים אלו ישראל אחר נוגנים אלו מלאכים בתוך עלמות תופפות אלו הנשים אמר רבי לוי השמים לא אקבל דבר זה אלא הנשים קלסו תחילה דכתיב בתוך עלמות תופפות העלמות בתוך התחילו מלאכי השרת להתרעם אמרו לא דיינו שקדמו לנו האנשים אלא אף הנשים א"ל הקב"ה חייכם כן. ויש לדקדק מאי בינייהו דר' חייא בר אבא ור' לוי דמר סבר דהני נשי באחרונה אמרו שירה ומר סבר קודם המלאכים. וראיתי להרב שארית יעקב פ' ראה כתב בשם מהרד"ך בכונת הפסוק (תהילים ס״ח:י״ג) מלכי צבאות ידודון ידודון ונות בית תחלק שלל, דאין ספק דטעם דנשי קדמי למלאכי רום היינו משום דנשי פלגאן בהדי גברייהו ואית להו דין דקרי ותני והדין נותן דכי היכי דגברי קדמי משום דקרו ותנו מילתא דליתא במלאכי השרת כי לא בשמים היא, הכי נמי נשי דפלגן בהדייהו דגברי דין דמאן דקרי ותני אית להו ובדין שיקדימו למלאכים דליתנהו בתורה ומצוות, וז"ש מלכי צבאות ידודון חד זימנא מקמי גברי ידודון עוד הפעם מקמי נשי, ונתן טעם ונות בית תחלק שלל דזאת האשה פלגא בהדי גברא עכ"ד. ולפי דרכו אפשר לפרש דבהכי פליגי ר' חייא בר אבא ור' לוי, כי הנה הרא"ש בפסקיו ריש פ"ב דכתובות מייתי פלוגתא בהא דיש מפרשים דדין האשה כמאן דלא קרי ותני, ויש מפרשים דדינה כמאן דקרי ותני וכו', והביאו הרב שארית יעקב שם. וא"כ נכון לפרש דר' חייא בר אבא סבר כיש מפרשים קמא דדין האשה כמאן דלא קרי ותני ולהכי ס"ל דמה"ש קדמו לומר שירה, ור' לוי היינו רתחיה ע"ד שאמרו פ' היה נוטל (כ"א.) מי לא פלגאן בהדייהו, ופשיטא ליה דדין נשים כהלכת גוברין מאחר דלפלגו בהדי גבריהו, והקרוב אלי שגם הרב מהרד"ך הכי תרגמיה למאמרין אלא שהרב שארית יעקב קיצר או דלא סיימוה קמיה, וס' שמע יעקב איננו פה עמנו.
ולי ההדיוט אפשר לפרש בפסוק מלכי צבאות וכו' הנזכר לפי דרך הרב מהרד"ך שפירשו על המלאכים, ואתהלכה ברחבה במאמר הנז' במ"ש בתחילתו, אמר ר' אבין הלוי משל למה הדבר דומה למלך שירד למלחמה ונצח ובאו בנו ועבדו ועטרה בידם וכו' א"ל שוטים שבעולם עבדי קודם לבני יכנס בני תחלה, כך כיון שעלו ישראל מן הים באו ישראל ומה"ש לומר שירה וכו' ע"ש. וצריך להבין מה בא ללמד ר' אבין הלוי וישא משלו. ותו מאי דעתם של מה"ש להקדים. אך אפשר לפי מונח הרב הנז' דישראל קדמו משום דאיתנהו בתורה ומצות, אף אנו נאמר דידוע משז"ל (שבת פ"ח:) דהמלאכים אמרו תנה הודך על השמים כי היו רוצים התורה, וכתבנו לעיל פ' בא (בד"ה ואפשר לפרש באופן אחר) דכתבו ז"ל דמלאכי השרת באים בטענת דינא דבר מצרא, אך לא זכו בדינם כי לגבי בן ליכא דינא דבר מצרא וישראל בני אל חי ע"ש. ומעתה אפשר דמה"ש מטעם התורה עצמו היו רוצים לשורר קודם דסברי דהם זוכים בתורה מדין בן המצר וקדמי לישראל בכל, והקב"ה סתם וא"ל דישראל ישירו תחלה ועדיין לא הכריעו בדעתם אי מה שקדמו בשירה מטעם שהם זוכים בתורה או מטעם שאז"ל דישראל קודמים דשייך בהו מיתה או מטעמים אחרים, ולכן שאלו תנה הודך על השמים ולא זכו והתורה נתנה לישראל, וא"כ למפרע ידענו טעם כעיקר שקדמו ישראל לומר שירה מטעם דאיתנהו בתורה ומצוות דלגבי בן ליכא דין בן המצר, אי לזאת מוש"ל ברוחו ר' אבין הלוי לבן ועבד שעשו עטרה ובאו ואמרו למלך בנך ועבדך וכו', והיינו דסבר העבד שהוא קודם כיוצא בדבר שאמרו דעבד עייל בלא בר וכל טוב אדוניו בידו, ועוד דהוא קרוב לזכות משום בן המצר, ולכן א"ל המלך שוטים שבעולם עבדי קודם לבני היתכן שיהיה שום קדימה לעבד לגבי בן הא ודאי הבן הוא זוכה ואין לעבד אף דין בן המצר, וזה רמז ר' אבין במשלו.
ובר מן דין שמעתי אומרים כונת הפסוק (דברים ל״ג:ד׳) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, ואז"ל (פסחים מ"ט:) אל תקרי מורשה אלא מאורשה, כי הנה קי"ל בח"מ סי' קע"ה דהמוכר לאשה אין בו דדנא דבר מצרא, ואנו יש לנו עם ה' דין אשה ובכן לא זכו המלאכים בטענתם דלגבי דידן ליכא דינא דבר מצרא, וז'ש תורה צוה לנו משה לנו ולא למלאכים, וכי תאמרו חלילה השופט כל הארץ לא יעשה משפט גבר דנוהג דינא דבר מצרא, לז"א מורשה קהלת יעקב אל תקרי מורשה אלא מאורסה ואנו כאשה ארוסתו של מלך וכל לגבי אשה ליכא דינא דבר מצרא, ע"כ שמעתי. וז"ש מלכי צבאות מלאכים ממש זה פעמים קרבו ויאתיון לאקדומי לישראל בשעת השירה לשיר תחלה, ובקבלת התורה לקבלה ושתים זו משום שהם בן המצר וזוכים בתורה, ולכך רצו להקדים בשירה ולא זכו כי ישראל כאשה וזוכים בתורה דלגבי דידהו ליכא בן המצר וכיון שזוכים בתורה הקדימו בשירה, והוא אומרו מלכי צבאות ידודון בשירה נסעו מזה והקדימו לשיר ישראל, ואח"כ ידודון מקבלת התורה שקבלוה ישראל וניטלה מהם ובשתים לא עלתה להם, וכי תימא מלאכי עליון דינא קא תבעי כי הם צבא השמים ומצרנים וכמה גבהו דרכינו מהם כגבוה שמים, לז"א ונות בית תחלק שלל, הא בית"א קמך בי"ת ישראל אנן דינא דאשה ובעלה אית לן ולא שייך גבן דינא דבר מצרא וזכינו בתורה, והלא מראש זאת על ישראל להקדים בשירה.
ויראה דאפשר לפרש מלכי צבאות על ישראל ועל רבנן, שכבר נודע דבמעמד הנורא מעמד הר סיני לא היו רוצים ישראל לקבל התורה וכפה עליהם ההר כגיגית וקבלנו התורה, ובכל זאת לא הוטהרנו והיה לנו תמיד טענת מודעא כמ"ש פ' ר' עקיבא (פ"ח.) עד שבאת אסתר וקבלנוה ברצון, וכמשז"ל קיימו וקבלו קיימו מה שקבלו כבר, וזה ירמוז מאמר הכתוב והעיר שושן צהלה ושמחה ליהודים היתה אורה ושמחה. ותיבת היתה טפילה, אך אפשר לפרש דכאשר נתכבד הר סיני שקבלו התורה, כן בצד מה יתרון הכשר לעיר שושן שזכתה שבה ישראל קבלו התורה, וז"ש והעיר שושן בעצמה צהלה ושמחה והטעם משום ליהודים היתה כבר אורה זו תורה, אך הן מעציבי"ן שהיה באונס, ועתה ושמחה שקבלוה בשמחה ברצון, לכן עיר שושן עצמה הגדילה השמחה שזכתה לכל הכבוד הזה במקום שאמרו לחתום לטובה ולקבלה בשמחה. וז"ש מלכי צבאות ישראל בני מלכים ידודון בהר סיני לקבל התורה, ידודון גם שקבלוה בסיני עוד הפעם בטענת מודעא, ועד אחרן ונות בית זו אסתר נוה שאנן, ותלבש אסתר מלכות נאוה קדש, תחלק שלל תורה ומצות דקבלוה בשמחה כמוצא שלל רב.
ברם לדרך הרב מהרד"ך דפירש מלכי צבאות על המלאכים, אשר שבעו נדודים והקדימום גם הנשים, אפשר לפרש קצת באופן אחר ויש בו בנותן טעם פשוט על אשר גם נשים הקדימו למלאכי מרום בשירה, והוא דכבר נודע משז"ל פ"ק דסוטה (י"א:) בשכר נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים ובזכותן זכו לביזת מצרים וביזת הים, ומאחר שכן כיון דהני נשי הן הן סב"ת עשויה יציאה להויה יציאת מצרים ולבוז בז דין הוא שיזכו לומר שירה קודם כי רבות בנות עשו חיל, ומשו"ה כי היו בגר"ם המעלות אמר ה' להקדימן למלאכים ולומר שירה אחר האנשים, וז"ש מלכי צבאות ידודון ידודון כמו שפירש הרב מהרד"ך ידודון מפני אישי ישראל ידודון מפני נשיהם, ואל ירע לבבך בתת הקדימה גם לנשים כי הן פנת יקרת לביזות מצרים וים וריבוי ישראל ויציאתם, והוא אומרו ונות בית תחלק שלל, כי כנסת ישראל בית תפארתם זאת האשה תחלק שלל בזכותה, הלא תראה כשרון מפעלן אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה וכו' כמו שדרש ר"ע בשכר אם תשכבון בין שפתים וכו' כמ"ש באורך פ"ק דסוטה.
ואולם במאמרינו דהוינן ביה דפליגי ר' חייא בר אבא ור' לוי אם הנשים לאחרונה יסעו או המלאכים נסוגו אחור ויבואו הנשים על האנשים. אפשר לומר דפליגי אפלוגתא דרבותינו בעל התוספות, כי הנה אשכחן דריב"ל אמר דנשים חייבות בד' כוסות וחנוכה ומגילה שאף הן היו באותו הנס, ומדברי התוספות בפסחים (דף ק"ח) משמע דבמצות דאוריתא לא אמרינן דנשם חייבות מטעם שאף הן, דדוקא במילי דרבנן אמרינן שאף הן דהם אמרו והם אמרו, וכן כתוב במרדכי ריש מגילה וכ"כ הרא"ם בתוספותיו לסמ"ג הלכות מגילה. אכן מדברי רבינו יוסף איש ירושלם שהביאו התוס' פ"ק דמגילה (דף ד') ומדברי מהר"ם בתשובות הארוכות סי' תע"ג נראה דגם במצות דאוריתא אמרינן דנשים חייבות מטעם שאף הן כאשר יראה המעיין בדברי קדשם, ומעתה אפשר לומר דמה שהקב"ה אמר שיקדימו ישראל והם יתחילו לומר שירה קודם המלאכים, הטעם הוא כי ישראל חייבים להודות על נס הנעשה להם שהיו בסכנה עצומה ויצילם ה' ומשו"ה הם צריכים להקדים לצאת י"ח, משא"כ המלאכים דאין להם עצמם שייכות והשתא הא הוי כמצוה דאוריתא, ור' חייא בר אבא סבר דאין הנשים חייבות מטעם שאף הן היו באותו הנס דזו מצוה דאוריתא ולא נאמר שאף הן, ומאחר שזה מצוה שהזמן גרמא דהיום ההוא בה שעתא צריכים לומר שירה נשים פטורות, וכיון שהם פטורות המלאכים קודמין. ור' לוי סבר כדעת רבינו יוסף איש ירושלם דגם במצות דאורייתא שהזמן גרמא נשים חייבות מטעם שאף הן, וא"כ גם הנשים חייבות לומר שירה וקדמי למלאכים דאינם בעלי הנס, ברם הנשים אף הן בנס היו עומדות וחייבות.
ובאופן אחר יראה לפרש פלוגתייהו, ונבין מ"ש ר' חייא בר אבא רב השלום עשה שלום ביניהם שנאמר קדמו שרים וכו'. ולכאורה אינו מובן היכי עביד שלמא בין הנשים ובין המלאכים כיון דהמלאכים קדמו והנשים נזורו אחור אין זה נקרא שלום רק משפט כי כה אמר ה' שהמלאכים קודמין. ואפשר דפליגי בפלוגתא אי עיקר שירה בכלי או עיקר שירה בפה כמבואר בשילהי סוכה (נ:), ור' חייא בר אבא סבר דעיקר שירה בפה ומשום הכי קדמו מלאכים כיון דהני נשי נפוק בכלי שהוא כליין עלי עשור ועלי נבל, א"כ לאו היינו עיקר שירה ודין הוא שיקדמו המלאכים, וזהו השלום כי ה' נתן בלב הנשים לצאת בתוף ומחול, והשתא לא מנכר אי הא דקדמי המלאכים הוי מצד חשיבותם יותר מן הנשים, או לעולם דנשים קדמי וחשיבי, אך להיותן שרות בכלי הקדימו המלאכים לשורר בפה דעיקר שירה בפה, והיינו דקאמר ר' חייא בר אבא רב השלום עשה שלום שנאמר וכו' בתוך עלמות תופפות, דכיון שהיו תופפות קדמום המלאכים דעיקר שירה בפה, וזהו השלום שהיה טעם לקדימה. ואפשר שזה כונת הכתוב ותקח מרים וכו' את התוף וכו' ותען להם מרים שירו לה' וכו'. דהא דקאמר ותען להם צריך ביאור דהול"ל ותען להן כי היא היתה אם ומדברת לנשים, אבל היא שהיתה נביאה ויודעת שרב השלום עשה שלום שיקחו תופים ולא יוכר חסרונם נגד מלאכי עליון, לכן ותקח מרים הנביאה שידעה כל פרשת העבור את התוף וכו' ותען להם למלאכים שקדמו שירו לה' וכו', כלומר אתם המלאכים שקדמתם שירו בפה כי עיקר שירה הוא בפה ולזה הוא שהקדמתם, אבל לעולם דנשים קודמות למלאכים מצד החשיבות, ואי בעית אימא ותען להם לאנשים לא תסברו דעיקר שירה בכלי כיון שאני נטלתי תוף או כי הדדי נינהו שירה בכלי ושירה בפה אידי ואידי חד שיעורא, לא היא אלא עיקר שירה בפה וז"ש שירו לה' כי גאה גאה שירו בפה, ור' לוי סבר עיקר שירה בכלי ומשום הכי סבר דודאי קדמו הנשים, דאי נמי מלאכי מרום חשיבי מ"מ להיות הנשים משוררות בכלי הם קודמות, וז"ש בתוך עלמות תופפות, כלומר דבאמצע ישראל ומלאכים היו הנשים ויען דהיו תופפות על כן עלמות באמצע.
מעתה הבה נא אבא לביאור המאמר הנז', אז ישיר משה הה"ד פיה פתחה וכו'. דכבר כתבנו דלדעת ר' לוי גם הנשים קדמו למלאכים משום דטעם ישראל שקדמו שיש להם תורה ומצות ומטעם זה גם הנשים קודמות דפלגן בהדי גברייהו כמ"ש מהרד"ך הנז', וז"ש אז ישיר משה ובני ישראל כלומר אז תכף שראו את מצרים מת האמינו וענתה השירה ולא קדמום המלאכים, והיינו מטעם שעתידין לקבל תורה וקדמי למלאכים, וז"ש אשירה לה' אני קודם למלאכים כי גאה וכו', וכי תימא מה אנוש כי תקדמנו למלאכי מרום, לז"א עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה, כלומר עזי, אין עז אלא תורה שאני זוכה בתורה ומשם נמשך זמרת יה שאני קודם, וזאת התורה היתה לי לישועה כמ"ש והמים להם חומה מימינם, ואמרו במדרש אבכיר הובא בילקוט שגבריאל היה מכריז למים הזהרו בישראל שעתידים לקבל התורה א"כ אני קודם למלאכים, זה אלי ואנוהו, לשון נוה כביכול שע"י התורה ומצוות אני גורם זיווג עליון ומיחדו בנוה שלו יחוד קבה"ו לחבר הדודים יחדיו, וזהו ואנוהו אלה"י אב"י וארוממנהו ולגדולת"ו אין חקר. והוא הדבר אשר דברו בעל המאמר אז ישיר משה הה"ד פיה פתחה בחכמה לרמוז דגם הנשים קדמו כמו האנשים, ואם כה יאמר האומר תינח אנשים דקודמים למלאכים מכח תורתם אבל נשים דליתנהו בתורה מה טעם קדמי, לז"א ותורת חסד על לשונה כלומר גם הנשים יש להם תורה מכח חסדם לבעליהן גם בניהן פלגן בהדייהו, וזהו תורת חסד ודינם כמאן דקרי ותני כמ"ש הרא"ש ולזה גם הם הקדימו, ועוד אמרו ז"ל שהטעם שהקדימו ישראל למלאכים כי לא ידע האדם עתו אף צבא השמים על עמדם יעמודו מלאכי אלהים חיים.