פרשת אחרי מות
פ"ב דיבמות (כ'.) איסור קדושה מדברי סופרים ואמאי קרי ליה איסור קדושה אמר רבא קדש עצמך במותר לך וכו':
מאן דדחיל מעינא ולבא תרי סרסורי האיש מקדש עצמו עייל שייף נפיק לא יגרע מצדיק עינו ולבו מסור בידו וייראו מגשת, כי יצר לב האדם מכרכ"ר בכל עז כמה כרכורים דאית בהו חידקי ואימא שויסקי עד שאין האיש מנוקה פרש רשת, ואולם מסורת בידינו הבא ליטהר מסייעין משמיא מיהב יהבי כח גברא וממחתה כי לא תקרב הרחק מאד מאד נזקא ופלגו נזקא כמטחוי קשת.
וכמשז"ל בסוף קדושין (פ"א.) דמכרזי עליה ברקיעא הזהרו בו ובתורתו ועל ידי זה פרשי מיניה, ובזה שמעתי שפירש הרב מהר"ם אלשיך זלה"ה משז"ל (ע"ז ד':) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא שאם חטא יחיד וכו' הכונה דלפי קדושת המלך דוד וחסידותו ודבקותו הפלא ופלא והכל לפי רוב הענוה היה ראוי כרוזא קרי בחיל ברקיע השמים הזהרו בו ובתורתו והוו פרשי מיניה, וז"ש לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, פי' שהקב"ה היה שומרו אלא שאם חטא וכו' ומה גם דראויה בת שבע לדוד וכו' והיה ראוי שיטה אליו חסד הוא יתברך ככל צדקותיו שלא תבא בת שבע אליו בעקיפין כי אשתו היא וישאנה בשלום ובמישור, אך הטעם שאם חטא יחיד וכו' ולהורות תשובה.
וזהו דקדוק לשון חכמים פ"ק דמגילה (י"ד:) ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול זאת מכלל דאיכא אחריתי ומאי ניהו מעשה דבת שבע, אמנם כל מילי דרבנן מחמדים מזהב בדקדוק גדול ולשון חכמים מרפא, דבת שבע גופא דידיה היא והיא עצמה אינה לפוקה ולמכשול כי היא היתה אם המלוכה וממנה הושתת מלכות בית דוד, אמנם מעשה דב"ש זאת היא הפוקה גופא דעובדא היכי הוה, הא ודאי צורת ענינה וכל אותו מעשה היה לפוקה, וזוהי שדקדקו בלשון הזהב לומר מעשה דב"ש.
או יאמר ונבין סדרן של כתובים שמואל א' סי' כ"ה, שא נא לפשע אמתך כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמת ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך מימיך ויקם אדם לרדפך ולבקש את נפשך והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע והיה כי יעשה ה' לאדוני ככל אשר דיבר את הטובה עליך וציוך לנגיד על ישראל ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדוני ולשפוך דם חנם ולהושיע אדוני לו והטיב ה' לאדוני וזכרת את אמתך ויאמר דוד לאביגיל וכו' וברוך טעמך וברוכה את וכו'. והדקדוקים וכפל המלות הם מורגשים לעין כל ולא נאריך לפרטם, אחשוב כי מתוך הביאור כל הדקדוקים המה כרעו ונפלו וכלים מאליהם.
ובטרם אקרב אליהם רגע אדבר אעיקרא דדינא פרכא, מה זו סמיכה ואחרי מי יצא מלך ישראל אחר נבל המפורסם בשמו ובמעשיו, והרי אמרו (סוטה ל"ח:) כל הנהנה מצרי עין עובר בלאו. ותו איך קבל אח"כ מאביגיל המנחה והא אין מקבלים מן הנשים אלא דבר מועט, ואף דבר מועט אם הבעל מוחה אין מקבלין. ואפשר לומר במ"ש הר"ן פ' שני דייני גזרות והביאו מור"ם בח"מ סי' רס"ד סוף דין ד', כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה לא יוכל לומר בחנם עשית לי הואיל ולא ציויתיך אך צריך לתת לו שכרו, ובהא ניחא דגם נבל שהוא כילי בעי לשלומי מה שחייב לפום דינא, ודוד הע"ה לא שאל ממנו מתנת חינם כי כבר ידע שהוא רע עין, אבל הכא על פי הדין היה חייב לשלם נבל דקי"ל דמי שעושה שירות אחד וטובה לחבירו גם כי לא ציוהו צריך לשלם לו כאמור, והוא הדבר אשר שלח לומר דהע"ה לנבל הרועים אשר לך היו עמנו לא הכלמנום ולא נפקד להם מאומה וכו', תנה נא את אשר תמצא ידך לעבדיך ולבנך לדוד, כלומר איני שואל ממך מתנה אך שכר שימור אני שואל כי לא נפקד להם מאומה ואיני עמך בדקדוק למען דעת מה שכרי בדקדוק רק תנה את אשר תמצא ידך אם מועט ואם הרבה, וז"ש דוד הע"ה אחרי כן אך לשקר שמרתי את אשר לזה במדבר, דמן הדין חייב לשלם כדבר האמור.
וקרוב לזה פתר להם יוסף במאי דחזיתיה להרב מופת הדור בס' מחנה אפרים ה' נזקי ממון סי' ב' שהוכיח מדברי התוס' בקמא דף ק"א דנהנה גופו או ממונו נהנה על ידי מעשה בהמתו חייב לשלם אבל כשממונו נהנה על יד אחר פטור, והרב ז"ל הוכיח ממ"ש במציעא דף מ"ב דאף בהנאה דמטי לממונו הנאה דאי אפשר בלאו הכי או שהיה עומד לכך חייב, ועוד האריך בדברי הרב שפתי כהן בח"מ סי' שצ"ב, עיין בדבריהם באורך, ואפשר שז"ש דוד הע"ה הרועים אשר לך היו עמנו לא הכלמנום ולא נפקד להם מאומה וכו' שאל את נעריך ויגידו לך, וא"כ בחון בהם וחקור מהם ועיניך תחזינה משרים שנהנית בממונך, והגם שהוא שלא מדעת כיון דאי אפשר בלאו הכי או שהיה עומד לכך חייב, וימצאו הנערים חן בעיניך כי בזה נהנית בשמירת הצאן ואביזריה, ויען נבל וכו' רבו עבדים וכו' ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה, כלומר שהיה שלא מדעתי ולא ציותים ואיני נותן כלום דמטי הנאה לממונו שלא מדעתו לא בעי שלמי, ולאביגיל הגיד וכו' והאנשים טובים לנו מאד וכו' חומה היו עלינו וכו', הכונה דאי אפשר בלאו הכי וכיון שכן מדינא חייב לשלם.
ואמרה האשה אביגיל בחכמתה אל נא ישים אדוני את לבו אל איש הבליעל הזה על נבל כי כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו וכו', הכונה אל תחשוב כי שמו נבל שפירושו שאינו נדיב והוא כילי כמש"ה (ישעיהו ל״ב:ה׳) לא יקרא עוד לנבל נדיב, אמנם דבר שהוא חייב על פי הדין שלם ישלם, וז"ש אל ישים אדוני את לבו כי כשמו כן הוא, ר"ל לא יהיה בדעתך כי תכונתו הוא אשר ישא את שמו ותו לא, כלומר תחשוב כי כילי הוא וריח נדיבות לא עדת ביה אבל ודאי ישלם חובתו על פי הדין, אבל לא כן הדבר כי עוד רעה חולה אתו עמו נוסף על שמו, וז"ש נבל שמו ונבלה עמו נבל שמו שהוא כילי ונבלה עמו שהיא פרה ורבה, על דרך שפירשו הראשונים (בראשית י״ג:ז׳) ויהי ריב בין רועי מקנה וכו' כי ריב לשון זכר, ויאמר אברהם אל נא תהי מריבה לשון נקבה, פרה ורבה כי היום ריב בין הרועים ולמחר תהיה מריבה פרה ורבה, ולא עוד כי עתה היא בין הרועים ותהיה מריבה נוקבית פרה ורבה ביני ובינך עד כאן דבריהם, ואף אנו נאמר דזה כיונה אביגיל באומרה נבל הוא ונבלה עמו פרה ורבה נוסף על שמו, כי אף אשר חייב על פי הדין אינו משלם וזה יתרון וחסרון נוסף על שמו אשר חשבת.
ויתבאר עוד על דרך אשר שמעתי בכונת דוד המלך ע"ה שאמר (תהילים נ״א:י״ד) ורוח נדיבה תסמכני, כי מדת הנדיבות היא מסטרא דקדושה ולכן לא כל אדם זוכה לה, ואף מי שזוכה למדת הנדיבות לפעמים משנה את טעמו ובעת מן העתים או ימים שאינו נדיב כלל כי קרוב הוא להיות נבל, והענין כי סטרא דקדושה אינה רודפת אחר האדם רק אם ישים אליו לבו להטיב את דרכו תכף באה ונהייתה ותשרה הקדושה בו, אך אם יחטיא השערה עמדה ונשא"ת ובורחת ממנו, אך היא מרחפת עליו לראות אם חוזר לכשרות ואז היא מעט מעט תשב לקדמותה, ואם מחזיק בשטותו לסלק מורא שמים ונוטה לצד אחר הקדושה מסתלקת מעט מעט וכמשז"ל (ירושלמי סוף ברכות) שאמרה תורה אם יום תעזבני ימים אעזבך, אבל סטרא אחרא תדיר היא רודפת אחר האדם ומקשת וממתנת עד אשר תמצא נקב צר והיא פותחת מעט מעט ונכנסת על ראש רשעים תחול, וכיון שהנדיבות היא מדה קדושה מן המדות המעולות זימנין דמשכחת היא כפורחת כי לא יהיה האדם מוכן, ולכן דוד הע"ה היה מתפלל רוח נדיבה תסמכני סלה תסובבני ולא תזוז מינן רוח נדיבה, כי היא מדה קדושה האחת אהובה ע"כ שמעתי.
כל קבל דנא הכיליות מהסטרא אחרא כי היא מדה מגונה, ויש לך אדם אשר לו עושר גדול ואינו שליט לאכול ממנו רעב ללחם ומדיו קרועים וכילי כליו רעים וזו רעה חולה כמ"ש בזהר, ואמנם גם במי שהוא כילי המצא ימצא איזו שעה שיהיה נדיב קצת לעתים רחוקות, ותכף רע בעיניו פתגם אשר נעשה ויחרט חרטה גדולה, והענין הוא כי עשה איזה מצוה בלב שלם, ולזה נראה בעליל ושרתה קדושה בו ולכן הי"ל נדיבות קצת, אבל כאשר לא יש בו הכנה ולא נתחזק בלימוד תורה ומצות הלכה לה הקדושה ויחזור לסורו, וז"ש אביגיל נבל שמו, ולא יעלה בדעתך דאף שהוא כילי איזו שעה יהיה נדיב וגם שיהיה לעת רחוק, לז"א ונבלה עמו קשורה בנפשו ותתצב אחותו ויצא מכלל הכיליים כי המות יפריד בינו ובין הכילייות.
וממוצא דבר תנוח דעתנו איך דוד הע"ה קבל מאביגיל, כי כבר נתבאר שנבל היה חייב מן הדין לשלם לדוד הע"ה ומשלו נתנו לו, ואין זה. דומה למקבל מתנה מן הנשים כי חיובא רמיא על נבל ונכסוהי ערבין ליה לשלם במיטבא לדוד הע"ה ובדין הוא שיטול שכרו, ואחר זמן רב הן כל יקר ראתה עיני בספר החסידים שכתב סימן שט"ו דאביגיל נתנה מאשר כתב לה ולא מבעלה, ועמ"ש עוד שם סי' תתרע"ז.
ומעתה אשית אל המדבר פני עלי באר הכתובים הנתנין למעלה, ואפשר להבין פשר דבר בהקדים מ"ש פ"ק דקדושין (ל"ב:) מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, ולפי זה דמה שאין כבודו מחול היינו מדכתיב תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, א"כ בעת ההיא דעדיין שאול המלך על כסא מלכותו ודוד הע"ה לא יצא טבעו בעולם, וכמו שאמרה לו אביגיל כמשז"ל פ"ק דמגילה מצי מחיל, דדרשינן טעמא דקרא דכתיב שום תשים עליך דדוקא היכא דשייך שתהא אימתו עליך אז אין כבודו מחול, לא כן עתה דדוד הע"ה עדין לא יצא טבעו, ואפשר דאף מאן דסבר בעלמא דלא דרשינן טעמא דקרא הכא בנדון זה מודה דשפיר מצי מחיל, והנה אמרו פ' הערל (ע"ו:) דיצא ערעור על דוד הע"ה אם ראוי לבא בקהל דאתי מרות המואביה ואמרי מואבי ולא מואבית, ופריך אי הכי מצרי ולא מצרית, ומשני שאני הכא דכתיב על דבר אשר לא קדמו ואין דרכה של אשה לקדם כלל, ונמצא דכדי שיהא דוד ראוי לבא בקהל צריך לדרוש טעמא דקרא דעל דבר אשר לא קדמו דדרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם. עוד נקדים מ"ש הרב טירת כסף דף פ' דאיכא מ"ד דז' אומות אף שיתגיירו נהרגין ואיכא מ"ד דאין נהרגין דכתיב לא תחיה כל נשמה למען אשר לא ילמדו ודרשינן טעמא דקרא וכשהם מתגיירין תו ליכא למען אשר לא ילמדו. עוד נקדים מ"ש פ"ק דחגיגה (ד':) דנספה בלא משפט רעי להו דומה עד דמטא זימנייהו והנהו שני מיהב יהבי לצורבא מרבנן דמעביר אמיליה, ועפ"ז נבא לבאר הכתובים ועתה שא נא לפשע אמתך, ועתה דיקא דלא יצא טבעך בעולם ודרשינן טעמא דקרא שום תשים עליך שתהא אימתו עליך ואז הוא דאין כבודו מחול, וא"כ ועתה בפרק הזה דכך לא שייך טעמא שתהא אימתו עליך שא נא לפשע אמתך כי שפיר אתה יכול למחול, וכי תימא אנן לא דרשינן טעמא דקרא וכל מדותיו של הקב"ה הם גזרות ודינא הוא דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ואני מלך כי משחני שמואל הנביא בדבר ה' ואין אני יכול למחול, על זה פיה פתחה בחכמה אביגיל להורות לו כי הוא מוכרח לדרוש טעמא דקרא, לזה אמרה כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן, דעושה ויעשה לך בית נאמן אין בית אלא אשה, והרי אתה בא מרות המואביה ואיך יכולת לישא אשה ולבא בקהל והכתיב לא יבא עמוני ומואבי, ונימא ה"ה מואבית כמצרית ומוכרח אתה לדרוש טעמא דקרא על דבר אשר לא קדמו ואין דרכה של אשה לקדם, וכיון שלישא אשה אתה מוכרח לדרוש טעמא דקרא א"כ אמינא ולא מסתפינא דמצית למחול דדרשינן טעמא דקרא שתהא אימתו עליך והאידנא לא שייך גבך, וא"כ הוא בקשר אמיץ מ"ש ועתה שא נא לפשע כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן, והוא נתינת טעם לשבח יפה והגון דצריך אתה למחול דהיכא דאפייסו ליה לצורבא מרבנן צריך למחול, וטעם אין כבודו מחול דמלך עתה לא שייך דזיל בתר טעמא כי היכי דאזלת כדי לבא בקהל, כי מלחמות ה' אדוני נלחם מלחמתה של תורה ואתה ידעת כמה שקלא וטריא צריך עד יצא כנגה שתהא ראוי בקהל, ועיקר שריותא משום טעמא דקרא כמדובר, והוא נתינת טעם כעיקר למ"ש שימחול לה, זה שאמרה כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן אין בית אלא אשה, וגם מלכו קיימא כמו שתרגם יונתן ומינה לדרוש טעמא דקרא זאת היתה לי אני האשה הנצבת עמך לבקש מטו ורעה לא תמצא בך מימיך כי המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו וא"כ רעה לא תמצא בך, וכיון דמעלת מעביר על מדותיו הוא דיוסיפו לו שנות חיים מהנספה בלא משפט, מכ"ש שאם אירע ויקם אדם לרדפך ולבקש את נפשך לא יוכל להרגך ולא נתנו אלהים לשלוט בך, ואדרבא והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים בעוה"ז, החיים בה"א הידיעה חייו של נספה בלא משפט, את ה' אלהיך בעוה"ב כמו שפירשו המפרשים לאפוקי שלא יהרגך אדם ותהיה ביד דומה עד דמלו להו שנות דור, ואת נפש אויביך הנקל להם לימסר ביד דומה אלא יקלענה וכו', והיה כי יעשה ה' לאדוני וכו' וציוך לנגיד אז לא תמחול דכיון שאתה מלך בפרסום אין כבודך מחול, לא כן עתה שמע בקולי למחול לי ולא תהיה זאת לך לפוקה, כי כ"ע יחדיו ירננ"ו עליך אם תהרוג נבל דמוכח דסברתך דלא אזלת בתר טעמא דקרא ויהיה לך לפוקה שלא תהיה מותר לבא בקהל, וכ"ש להיות מלך, ויברך דוד ואל האשה אמר וברוך טעמך דייקא, דאסברת לי דמוכרח לדרוש טעמא דקרא וזכית בדין, וזהו וברוך טעמ"ך כי כל טענתה דאזלא לטעמא דקרא כמדובר.
ולפי דרכנו מ"ש ולא תהיה זאת לפוקה, רמזה רמז מכלל דאיכא אחריתי דיהרוג אוריה מטעם דחתי הוה ואף בגרותן קרי בהו לא תחיה כל נשמה, וזו לפוקה לדידיה דמוכרח לדרוש טעמא דקרא על דבר אשר לא קדמו, א"כ אם נתגיירו מז' עממין דינא הוא דאון נהרגין, דהא כתיב למען אשר לא ילמדו ודרשינן טעמא דקרא דאם נתגיירו דתו לא שייך למען אשר לא ילמדו ליכא לא תחיה כל נשמה ואין נהרגין, וזהו ולא תהיה זאת לך לפוקה, דהשתא תנצל ויתפרסם דדרשת טעמא דקרא וטבא לך דאתה ראוי לבא בקהל, דדרשינן על דבר אשר לא קדמו מכלל דאיכא אחריתי דגבי אוריה אי דרשת טעמא דקרא אינו נהרג מטעם שהוא חתי כאמור.
ואפשר כי הוא הדבר אשר דיברו הנביא נתן את אוריה החתי הכית בחרב ואת אשתו לקחת לך לאשה, כלומר עבדת תרתי דסתרן את אוריה החתי להיותו חתי הכית בחרב דלא דרשת טעמא דקרא למען אשר לא ילמדו, וא"כ איך אשתו לקחת לך לאשה והרי מאחר דלא דרשת טעמא דקרא אסור אתה לבא בקהל דאין לומר מואבי ולא מואבית, דא"כ מצרי ולא מצרית והסכלת עשה דבר והפכו בהעלם אחד בכי תרי עבדת וזו תוכחת מגולה לכל מראה עיני.
ומכללן של דברים אתה תבחר ותקרב לזה מאמרם ז"ל, הן לו הובא בס' שתי ידות להרב המקובל מהר"א חזקוני ז"ל בפ' במדבר וכה תוארו, בחר לך אחד משלשה אמר רבי ינאי אתה עשית שלשה דברים הרגת אוריה ושכבת עם בת שבע ומנית ישראל בחר לך אחד משלשה דברים, והלא במאמר אחד באחד יגשו מבין עם תלמיד דק"ו כחדא דהרי ה' מחל לו על חטא בת שבע כדכתיב גם ה' העביר חטאתך. ותו דכבר הוה מאי דהוה ושילם ארבעתים וקביל עליה יסורי א"כ איך באחרית הימים חוזר ונעור ענין בת שבע. ותו מנינא למה לי. ועוד נרגיש דהוא עשה שלש דברים ותחת שלש רגזה אר"ש לומר לו אחד משלשה בחר לך. ולהבין פשר דבר רחש לבי כי אמר אקדמה מה שכתב הרב שתי ידות הנזכר שם בנותן טעם, למה שמנה דוד הע"ה את ישראל דסבר דאין העין שולט אלא בדבר שיש בו חידוש כגון בצאת ישראל ממצרים שלא היו מוחזקים למרובים כל כך, ובו בפרק אם מונין את ישראל וימצאו רבים אז הוא דהעין שולט, אבל אם הוחזקו כבר למרובין ונמנין אין העין שולט, ובאמת בכל גוונא אסור למנותן דילמא אתי לאחלופי עכ"ד. והנה הרב יבין שמועה כלל שצ"ד כייל לן משמא דגמרא דמאן דדריש בעלמא טעמא דקרא כאשר יהיה האופן דהכתוב עצמו מפרש הטעם אז לא דריש ומאן דלא דריש בעלמא טעמא דקרא אם הכתוב ביאר טעמו אז הוא דרש כי לו פורש בכתוב עצמו. והנה במה שהרג אוריה מצי אמר אנא לא דריש טעמא דקרא וא"כ לא תחיה ישנו אף בגרותן, אבל מה שלקח בת שבע הוא סותר זה דאיך הותר לבא בקהל אם לא דדריש טעמא דקרא על דבר אשר לא קדמו, ואם גם בזה יוכל לומר אנא דרישנא טעמא דקרא ומה שהרגתי אוריה היה מטעם אחר דאין שליח לדבר עבירה ושולחיו פטור, ולעולם דמצד מה שהיה חתי כיון דנתגייר ליתיה בכלל לא תחיה כל נשמה דדרישנא טעמא דקרא דכתיב למען אשר לא ילמדו, אכתי קשה דמנית את ישראל דדרשת טעמא שלא ישלוט העין ולחלק יצאת בין הוחזקו למרובים ללא הוחזקו, ומאן דדריש טעמא כשהטעם מפורש בכתוב לא דריש אלא כשאין הטעם מפורש בכתוב, ופ' תשא אין הטעם מפורש בכתוב ולא היה לו לחלק בין הוחזקו למרובים ללא הוחזקו, וז"ש הרגת אוריה ולא דרשת טעמא דקרא ושכבת עם בת שבע, ומוכח דדרשת טעמא כשהטעם מפורש בכתוב, וכי תימא הריגת אוריה מטעם אחר קשה עליך דמנית ישראל, וטעמא טעים דורש הן לה היכא דלא כתיב בקרא, וממה נפשך בשלשה דברים הללו לא יבצר דאחת מהנה לאו שפיר עבדת, ומאחר שכן בחר לך א' משלש. ובהכי א"ש דיש לו תירוץ לכלם אך במעמד שלשתן מוכרח שחטא באחד מהן, כל קבל דנא בא העונש והוא באחד.
ומתוך דברינו יובן מאמרם ז"ל בשוחר טוב (תהילים ג׳:ג׳) רבים אומרים לנפשי ר' שמואל פתר קרא בדואג ואחיתופל שהיו רבים בתורה אומרים לנפשי אומרים לדוד ששבה הכבשה והרג הרועה והפיל ישראל בחרב יש לו ישועה אין ישועתה לו ע"כ. ואפשר דהני תלתא דנקטי היינו דממה נפשך יתחייב דהע"ה ח"ו שבה הכבש"ה ולקח ב"ש, ובודאי דהוי משום שהוא מותר לבא בקהל ודריש טעמא דקרא על דבר אשר לא קדמו, וא"כ איך הרג הרועה מטעם דהיה חתי הא אית לן לדרוש טעמא דקרא למען אשר לא ילמדו וליתיה בכלל לא תחיה, וכי תימא לעולם דריש טעמא דקרא והריגת אוריה מטעם מורד במלכות אכתי הפיל ישראל בחרב שנהרגו עם אוריה, והא דנקטי במאמר הנזכר להורות דדריש טעמא דקרא על דבר אשר לא קדמו מבת שבע חדא מינייהו נקטי, אך ניחא להו למנקט הכל בענין אוריה עצמו.
ודרך אחר אפשר בהקדים מה שנחלקו רש"י ורבותינו בעלי התוס' סוף פ"ק דחגיגה גבי מאי דאתמר התם בבא על אשת איש נטרד מן העולם, ופירש"י דאין לו תשובה, וכתוב שם בפסקי תוספות דגם הבא על אשת איש אפשר בתשובה, וז"ש שבה את הכבשה והבא על אשת איש אין לו תשובה כדעת רש"י, ואי תימא דקושטא דמילתא דיש לו תשובה ודהע"ה שב בתשובה שלימה, לזה אמר והרג את הרועה שהרג אוריה ויש סברא דשפיכות דמים אין לו תשובה כדכתיב ולארץ לא יכופר, וכמ"ש גדול הדור הרב מהר"ח אלפאנאדרי ז"ל בס' אש דת דף ל', וכי תאמרו דאוריה בדין הרגו משום דהיה מורד במלכות, אכתי הוה ליה שפיכות דמים דהפיל ישראל בחרב אותן שנהרגו עם אוריה ואין לו תשובה.
או כלך לדרך זו דהכונה שבה את הכבשה, ואם כה יאמר האומר גזרת מלך היא דאמר ליה מנסינא לך בדבר שבערוה וכך גזרה חכמתו יתברך דלא לימרו עבדא זכי למאריה, הרי מצינו דלא זו בלבד ששבה את הכבשה דהוא דבר שבערוה כי הוא אמר ויהי, אלא שהרג את הרועה ונפל ברברבתא שפיכות דמים אשר לא ניסה בזה, וכי תימא אכתי יש זכות תולה בהריגת אוריה שהיה מורד במלכות כמשז"ל, הלא תענה במה שהפיל ישראל בחרב והוא שפיכות דמים.
ויתבאר עוד בהקדים מ"ש הרב שתי ידות פ' במדבר, דהנה אמרו פ"ק דקדושין דאוריה מורד במלכות וכתבו התוס' שהמורד היה שלא הלך לשכב את אשתו כאשר דיבר המלך, ויש להעיר בזה דכדין עבד אוריה דלא הלך לביתו מאחר דהיתה מעוברת ואין לשמוע למלך לעבור על דת, אלא דלזה יש לומר דנהי דלפי האמת יפה עשה, אך אוריה לא ידע פרשת העיבו"ר וכיון דלא ידע ולא קיים מצות המלך נקרא מורד, אמנם כפי זה יש לדון דאמרו בזהר דטען דומה לפני הקב"ה דוד קלקל ברית ואמר לו כי בת שבע ראויה לו ואוריה לא שמש בה לעלמין, והשיב אי קמך גלי קמיה מי גלי, והשתא אם אוריה הרג בחרב אף דמעשיו לפי האמת טובים ונכוחים משום דלא ידע, א"כ גם דהע"ה אף דלפי האמת בת שבע ראויה לו ואוריה לא שמש בה, מכל מקום קמי לא גלי זהו תורף דברי הרב, ובזה אפשר לפרש מאמרין שבה את הכבשה, ואם כה יאמר מה היתה לו ואוריה לא שמש בה וכיון דהמעשה טוב אף דהוא לא ידע פטיר ועטיר, א"כ גם אוריה אינו מורד במלכות דכדין עשה ואף דהוא לא ידע לא אכפת לן, והנה הוא הרג הרועה, וכי תימא דאוריה חתי היה ואף דנתגייר אסור בישראלית ולא תפסי בה קדושין כמ"ש הרב שתי ידות שם, וא"כ אוריה נהרג משום מורד ובת שבע לא תפסי בה קדושין, הרי הפיל ישראל וכו'.
ומן האמור אקומה נא עלי בא"ר מאמרם ז"ל בשבת פ' הבונה והוא קללני קללה נמרצת נוטריקון נואף הוא מואבי הוא רוצח הוא צורר הוא תועבה הוא, ויש להבין מנא להו לרז"ל להוסיף כל זה והלא בכתובים מפורש דשמעי לא קאמר לדוד אלא איש הדמים ואיש הבליעל, וידוע דתועבה כינוי לע"ז וגם בליעל כמוהו, וצריך להבין מה שמץ מצא שמעי באדונינו דוד הע"ה מסרך ע"ז דקרי ליה הכי, אמנם זאת מצינו בזהר משפטים דף ק"ז אמרו שם דחטא דוד הע"ה היה שנהרגו ישראל בחרב בני עמון והוה חקיק ביה ע"ז וח"ו יהיב יקרא לע"ז, והנה רש"י פירש קללה נמרצת מפורשת כמו מה נמרצו אמרי יושר, ואפשר לומר דדא ודא חדא היא דנוטריקון נמרצת הנז' נמי לאו למימרא דכל אלה חברו אל דוד הע"ה, אלא כונת שמעי לפרש שיחותיו וכפירוש תיבת נמרצת דהוא מפורשת, והוה מסדר מערכה גדולה והיתה ארש"ת מזורה הרשת ללכוד דוד הע"ה מתוך הויכוח, וכה אמר נואף הוא בבת שבע, וכי תימא ראויה היתה בת שבע לדוד ואוריה לא שמש בה לעלמין כמו שאמרו בזהר, לזה אמר מואבי הוא דבשלמא אם היה מיוחס מישראל יש מקום לומר מאת ה' היתה זאת, אך עתה דהוא מואבי ואסור לבא בקהל מי שם פה לומר ראויה בת שבע לדוד, וכי תאמרו הא דמואבי בדותא היא דמואבי ולא מואבית וחזר הדין לומר ראויה בת שבע לדוד, לזה אמר רוצח הוא, כלומר דלא סגי לומר ראויה היתה לו ואוריה לא שמש בה לעלמין דהא קמיה לא גלי ומאי אית לך למימר כיון דלפי האמת לא שמש בה אוריה אף דהוא לא ידע אזלינן בתר קושטא דמילתא ולא איכפת לן בידיעתו, א"כ רוצח הוא דאיך הרג אוריה בטענת מורד במלכות שלא הקים את דברו לשוב לאהלו, הא לפי האמת שפיר עבד אף דלא ידע ופטור הוא ונמצא דרוצח הוא, ואם נפשך לומר אוריה מורד במלכות הוא דלא ידע ובת שבע לא תפסי בה קדושין דאוריה גר חתי ואסור בישראלית כמש"ל, אכתי צורר הוא שהפיל ישראל בחרב והו"ל לדון אוריה בהדיא ולהורגו כדין מורד במלכות ולא לצרור ישראל שנהרגו עמו, ועוד תועבה הוא דיהב ח"ו יקרא לע"ז דהוה חקיק בחרב בני עמון כמ"ש בזהר, ונמצא דסוף דבר גם שמעי עצמו לא מצא לו עון אלא דהפיל ישראל בחרב ויהב יקרא לע"ז, וזהו שאמר לו שמעי איש הדמים שהיה סיבה להריגת ישראל וכמשז"ל על פסוק אשר הכה ביד גדליה וכי גדליה הרגן וכו', ואיש הבליעל דיהב יקרא לע"ז ח"ו, ולפי האמור עיניך תחזינה משרים דמה שכתוב ומפורש בפס' שאמר לו שמעי איש הדמים ואיש הבליעל והנוטריקון של נמרצת כפי מה שפירשו רז"ל, ופירוש תיבת נמרצת שהוא מפורשת דא ודא חדא היא כחדא שריין אידי ואידי חד שיעורא.
הנה זאת עולה מן המדב"ר דראויה בת שבע לדוד ככל אשר דברנו, ועתה נבא לדקדק לשוך הזהב של מאמר זה בסנהדרין דף ק"ז, דרש רבא מאי דכתיב כי אני לצלע נכון ומכאובי נגדי תמיד, ראויה היתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית אלא שבאת עליו במכאוב, וכן תנא דבי ר' ישמעאל ראויה היתה בת שבע בת אליעם לדוד אלא שאכלה פגה, וחזיתיה להרב באר שבע בתוספותיו שכתב וז"ל ראויה היתה ב"ש לדוד מששת ימי בראשית, אע"ג דבריש סוטה אמרינן מ' יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני וא"כ איך אמר הכא מששת ימי בראשית, יש לומר דמששת ימי בראשית בשעה שברא הקב"ה אדם הראשון עם כל הנשמות התלויות בו זה בראשו וכו' מאותה שעה גזר הקב"ה בת פלוני לפלוני, כי בלי ספק יש לו להקב"ה ידיעה מה שעתיד בת קול להיות מכרזת וידיעת הקב"ה היא גזרה, רק שהבת קול אינה מכרזת זה עד מ' יום קודם יצירת הולד עכ"ל. ולשון הרב שכתב וידיעת הקב"ה היא גזרה אינו מיושב, דבאנו לחקירה העמוקה דאם ידיעתו מכרחת אין כאן שכר ועונש, ומוכרח לומר שיש בחירה ואין לנו ידיעה בידיעתו, וכמו שפירש הרמב"ם במשנת הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון, וגם בענין הזיווגים אם האדם יקלקל מעשיו לא יזכה לבת זוגו ואין כאן מקום להאריך. וגם בעיקר תירוצו לא נחה דעתי, חדא דכיון דהוא בידיעתו יתברך גם קודם ששת ימי בראשית הכל גלוי לפניו. ותו אמאי קפדי הכא למנקט כי האי לישנא, ותיסגי לן בכרוז דקודם יצירה דלשמועינן, הלא זאת בת שבע היא האשה דמכרזי עלה.
ותו חזה הוית להרב באר שבע שם שכתב וז"ל, אלא שאכלה פגה נראה דלית ליה הא דאמר ר' יוחנן בשם רשב"י פ"ק דע"ז לא היה דוד ראוי לאותו מעשה דכתיב ולבי חלל בקרבי אלא שאם חטא יחיד וכו', ופרש"י גזרת מלך היא לשלוט יצה"ר בדוד שיחטא כדי ליתן פתחון פה לשבים וכו', אם כן אי אפשר לומר ראויה היתה בת שבע לדוד לישאנה בהיתר, ואפשר לומר דלית ליה הא דלא היה דוד ראוי משום דאמרינן בעלמא אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך עכ"ל. ועמו הסליחה שחלק עלינו את השוין, דהא אמר הכא אלא שאכלה פגה, ופירש"י שקפץ את השעה ליזקק על ידי עבירה, והיינו דאמרינן דלא היה דוד ראוי שיבא הדבר בדרך זה דזה נחשב לדוד הע"ה חטא, וגזרת מלך היה להורות תשובה ליחיד כי דוד הע"ה רוח הקודש העידה עליו ברכי כשלו מצום וכו', וקבל עליו יסורין כמ"ש ששה חדשים נצטרע וכו', והכא אתי לאשמועינן דמ"מ בעיקר הדבר אשתו היא ולא חטא בעיקר הדבר, וזה מרחמיו יתברך דאף דגזר דדוד יחטא להורות תשובה, וגם דאמר ליה מנסינא לך בדבר שבערוה וכו', לא כלו רחמיו וזימן לו את אשתו שממנה יצא מלכות, וגם לא שמש בה אוריה לעלמין כמ"ש בזהר, ואין זה ענין לאין אומרים חטא שיזכה חבירך ופשוט.
ובזה אפשר לרמוז כונת הפסוק במזמור פ"ו עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו כי אתה ה' עזרתני ונחמתני. ונקדים מ"ש הרב עיר בנימין ח"ב דף ט' ע"ב משם גדול אחד בכונת פסוק זה, כי דוד גימטריא דואג ולכן נכתב דוד בדברי הימים ביו"ד, וזה עשה עמי אות לטובה בתוספת יו"ד ויראו שונאי דואג וכו', עד כאן דבריו ע"ש באורך, ואני ברגליו אעבורה כי עתה ארחיב הדיבר בס"ד, הלא עינינו הרואות כי בשמואל א' סי' כ"ב כתיב ויאמר המלך לדויג סוב אתה ופגע בכהנים ויסוב דויג ואז"ל שנתפס כדג ולכך נשתנה שמו, ובסנהדרין דף ק"ו אמרו בתחילה כתיב דואג א"ר יוחנן שהיה דואג הקב"ה שיצא לתרבות רעה, לאחר שיצא אמר וי שיצא זה, והשתי דרשות יבואו על נכון, דבשם דויג יש תיבת וי ותיבת דג ולמדנו מזה שלדואג נכתב עליו יו"ד לרעה לרמוז שתים רעות, וי שיצא ונתפס כדג, וזהו שאמר דוד הע"ה עשה עמי אות, כלומר אותה האות שעשית לרעה לדואג זו עצמה עשה עמי לטובה שיכתב דויד מלא יו"ד, ודויד מלא גימטריא כ"ד צירופי אדנ"י שהוא שלימות התיקון, אך דויג גימטריא כ"ג חסר תיקון, ועוד דויד מלא קרי ביה דודי והוא שבח גדול כמ"ש (שיר השירים א׳:ט״ז) יפה דודי אף נעים. ועוד לאלוה מילין חנני אלהים רמז נכון בסוד מלכות ובתוספת יוד על שם המחשבה ויכתב בס"ד בקונטריס שפת היאור, ונמצא כי מאד מדוקדק אמרי קדוש עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו כי עלתה יוד בשמי לטובה, אותה האות עצמה אשר בה נתכנה לרעה דואג, כי אתה ה' עזרתני מלשון אעשה לו עזר כלומר כי אתה ה' גזרת שבת שבע תהיה לי עזר, ונחמתני שישתלשל המלכות ממנה וזהו מופת חותך שראויה בת שבע לי ומאת ה' היתה זאת, רח"ם רחמתי"ם שיהיה הענין באשה ההוגנת לי וכמדובר.
ואחשבה לדעת לרמוז ולפרש נמשך לזה פסוקי שמואל ב' סי' כ"ג, אמר אלהי ישראל לי דיבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים וכאור בקר יזרח שמש, בקר לא עבות מנגה ממטר דשא מארץ כי לא כן ביתי עם אל כי ברית עולם שם לי ערוכה בכל ושמורה כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח ובליעל כקוץ מנד כלהם כי לא ביד יקחו ואיש יגע בהם ימלא ברזל ועץ חנית ובאש שרף ישרפו בשבת. ואין צריך לדקדק בכתובים הללו כי אף פשטן אינו מיושב, ונקדים מ"ש שם פ' חלק (ק"ז.) דאמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אומרים אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ואין אומרים אלהי דוד, אמר אינהו מינסו לי את לא מינסת לי, אמר לפניו רבש"ע נסני א"ל מינסא לך וכו'. עוד נקדים מ"ש בס' גלגולי נשמות מהרמ"ע שקבל ממהר"י סרוק דבת שבע לא מיחתה שהיתה כתמר ושתיהן בקשו להוציא מהן מלכים ע"ש באורך. ובזה נבא אל הביאור אמר אלהי ישראל, אמר אמירה רכה שא"ל הקב"ה דשאני האבות שנתנסו, ואח"כ לי דיבר צור ישראל דיבור קשה שאמר שינסה אותי, כי הקב"ה מושל באדם בכל ומלכותו בכל משלה, אמנם כך גזרה חכמתו צדיק מושל יראת אלהים כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ומשום הכי נקט צדיק דהנסיון הוא בדבר שבערוה כי שומר הברית נקרא צדיק, והוה מה דהוה ענין בת שבע, אך גם שבאו הדברים באופן זה מ"מ וכאור בקר יזרח שמש, כי מזה זרח אור לכל מלכות בית דוד ולמשיח, והוא אור בהיר בקר לא עבות ומאיר ובא יותר נגה ממטר וכו' כמו שפירש"י, לא כן ביתי עם אל שיהיה בקר עבות, כי ברית עולם שם לי, כי הוא אמר (שמואל א ט״ז:א׳) כי ראיתי בבניו לי מלך, וכל מקום שנאמר לי אין לו הפסק כמשז"ל (מדרש שמואל שם), וזהו ברית עולם שם ל"י, ובת שבע ערוכה בכל מששת ימי בראשית ושמורה שלא נגע בה אוריה, וזה חסד עליון שהנסיון היה בבת שבע המוכנת לי וגם שמורה שלא ידעה אוריה כלל, כי כל ישעי ורצוני וכל חפץ בת שבע כי לא יצמיח המלכות לאחר, כי גם בת שבע זה רצונה ונטהרה לבא אליו, ורצתה כי בנה יהיה מלך ונשבע לה כמשז"ל, וזה אות ומופת כי זאת היתה לי, ובליעל שהם דואג ואחיתופל החולקים על מלכות בית דוד כקוץ מונד וכו', ובנמשל כי לא ביד יקחו רמז שהתפלל עליהם שישכחו תלמודם, וזהו כי לא ביד יקחו תורה שעסקו בה, ואיש לא יגע בהם וכו' הרמז בנמשל דשאול ואבשלום ששמעו להם נהרגו בכלי זיין, ובאש שרף ישרפו כמ"ש שם פ' חלק (ק"ו) על דואג שנשרף נשמתו ופיזרו עפרו בבתי כנסיות ובתי מדרשות, וזהו הנמשל שרף ישרפו ואפרם בשבת, מקום מוכן לישיבה בבתי כנסיות ומדרשות כמשז"ל.
ומעתה נבא להבין המאמר דראויה בת שבע וכו' הנז', ונקדים מ"ש בספר שכחת לקט ערך דוד אות כ"א משם ספר הפליאה וז"ל, דוד המלך היה מכיר התמורות וידע שהוא א"ה ואוריה הנחש ובת שבע היא חוה, ורצה דוד להורגו כי מסית היה, אלא אמר דוד פן יחשדוני כי יבקשו ממני אות שהוא הנחש ועשה בעקיפין ונתחייב הריגה ונהרג דמאריך אפיה וגבי דיליה, ומה שנענש דוד הוא על שמיהר ולא המתין לעשות ה' משפטו, גם בא עליה בלי תיקון שמתחילה היה לו להעביר זוהמת הנחש ממנה דהיינו שתבעל להדיוט תחילה ואח"כ לו, ולכן מת בנה הראשון כי היה מזוהמת הנחש, ואח"כ מלך בנה על ישראל שהיתה בת זוגו עכ"ל. ובזה נבא אל הביאור דהנה בפשט הפ' כי אני לצלע נכון יש לדקדק איך דוד הע"ה פתח פיו לשטן שהיה מוכן למכאובים ולהיות צולע כמו שפירשו רש"י ורד"ק, ולכן דרש רבא מאי דכתיב כי אני לצלע נכון דקשיא ליה לפי הפשט האמור, ודרשה כמין חומר דרמז דוד הע"ה כי בת שבע היא חוה שנבראת מהצלע, כי הוא אדם הראשון והיא חוה והיה נכון לקחתה כי היא צלע"ו ומצודתו, וז"ש כי אני לצלע נכון, וז"ש ראויה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית, כלומר מעת שנבראו אדם וחוה כי זו היא חוה והוא אדם, ובהכי ניחא קושית הרב באר שבע דזו נשתנית משאר נשים כי שאר"ה הנה מ' קודם יצירת הולד, אבל זו היא אשתו מששת ימי בראשית אלא שבאת עליו במכאוב כי זוהמת הנחש עדיין מכשכש במעיה, וז"ש תנא דבי ר' ישמעאל שאכלה פגה טרם בישולה דאכתי לא מטא זימנה. ואחרי כן ראתה עיני בס' תורת חיים בשיטתו שדרך בדרך הזה, רק שהרב לא אשכח דבת שבע היא חוה וכתב כן מסברתו ובדיק בשמה בת שבע מל' בנות שבע ע"ש באורך, ואנן בעניותין פרישנא לה על פי דברי ס' הפליאה וכונתי במקצת לדעת הרב ז"ל.
ועל פי האמור יבא אל נכון דברי אביגיל זאת אומרת ולא תהיה זאת לך לפוקה, ורמזה לו מכלל דאיכא אחריתי מעשה דב"ש וכמשז"ל כאשר דברנו מראש מקדם, כי הנה כתבנו לעיל פ' וישלח מש"ם גדול רבינו האר"י זצ"ל דיעקב אבינו ע"ה שופריה דאדה"ר טרח להוציא לאור שתי טפות קדושות שיצאו מאדה"ר בנחש הקדמוני והם לאה ורחל, ובעבור שעבד ללבן בא ההוא רוחא דיליה דיהב בלאה באביגיל ונשאת לנבל הוא לבן לעובדו, ודוד הע"ה גלגול אדה"ר הוצרך להוציא מנבל טיפה זו שעדין היתה ביד הנחש, והוצרך לעשות כיעקב ללבן לשמור צאן נבל ואח"כ לקח אביגיל, ושם כתבנו שארית הענין ע"ש. ולמדנו מזה שהוצרך דוד ליקח אביגיל מטעם שהוא אדה"ר וכו' והוא כענין בת שבע שהיא חוה אשתו, וכשם שהרג לאורי' ולקח ב"ש כך היה רוצה להרוג לנבל וליקח אביגיל, ואביגיל רמזה לו שלא נאה לעשות כן רק לכן יחכה שימות נבל וישאנה, וכך היה צריך לעשות להמתין שימות אוריה ותהיה ב"ש מוכנת וישאנה, והוא לא כן עשה ויצר לו, וכל זה רמזה לו אביגיל בנבואתה ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול, דהגם שהדין עמך כי אתה אדה"ר ומקום יש בראש להרוג לנבל הוא לבן והוא נח"ש ינח"ש והצל תצילני, מ"מ לא תדחוק השעה ותמתין ולא תהיה זאת לך לפוקה, זאת מכלל דאיכא אחריתי דומה בדומה שיעלה על דעתך להרוג אוריה ולקחת ב"ש אף שהיא שלך, מ"מ הוא לך לפוקה שאתה דוחק את השעה וכמו צער בנפשך.
או יאמר במה שראיתי בס' שבלי הלקט ח"ב כתיבת יד סי' מ"ח, דדוד הע"ה היה רוצה לבא על אביגיל בטענה שנבל חשוב כמת שמורד במלכות, והיא השיבתו דעדיין לא יצא טבעו בעולם עכ"ד. והנה אז"ל דשאול המלך בטענה זו נתן מיכל בתו לפלטי בן ליש דדוד חשוב מת שמורד במלכות, וז"ש ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול, כלומר טענה זו להתיר האשה שמורד בעלה במלכות הן בעודנו חי כבר היא לפוקה לדואג שהורה לשאול כך במיכל, והיא שקר דעדין לא מת ואגידה ביה עד אשר ימות ממש, ולא נאמר בזה כל העומד ליהרג, וז"ש זא"ת ל"ך מכלל דאיכא אחריתי לאחר שהוא ענין מיכל שהתירוה לפלטי בן ליש.
אדהכי והכי הא מילתא יוצאה בהינומא דבת שבע ראויה לדוד והיא בת זוגו, ועד ממהר כי ממנה נשתלשל מלכות בית דוד ואוריה לא שמש בה לעלמין. ובזה נבא לרמוז דרך רמז כתוב אחד אומר בסדר היום סדר קדושים ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנואף והנואפת, ויש לדקדק דאשר ינאף את אשת רעהו יתר, ואפשר במ"ש בהקדמת הזהר דדומה קטרג על דוד הע"ה ואמר מארי דעלמא כתיב בתורה ואיש אשר ינאף את אשת איש וכתיב ואל אשת עמיתך וכו' דוד דקלקל ברית בערוה מהו א"ל קב"ה דוד זכאה איהו וכו' ע"ש באורך. והשתא בהאי קרא דעתיד דומה לקטרג לדוד הע"ה בפסוק זה עצמו רמזה תורתנו הקדושה לזכות דוד הע"ה לאפוקי דומה, כי דוד הע"ה אינו בכלל זה דגט כריתות אוריה כתב לאשתו ולא שמש בה לעלמין, ובת שבע אשתו היא וראויה לו מששת ימי בראשית, וז"ש ואיש אשר ינאף את אשת איש לאפוקי בת שבע דמגורשת היתה ולא נהג עמה אישות מעולם, ועוד אשר ינאף את אשת רעהו ובת שבע לאו אשת אוריה היא, ואדרבא היא אשתו וכמשז"ל דעל ידי שנדר דוד הע"ה לאוריה לתת לו בת ישראל נתנו לו חלקו זו אשתו בת שבע וא"כ לאו אשת רעהו היא, וא"כ דוד הע"ה פטיר ועטיר מכל ערורי.
ובאופן אחר אפשר לרמוז בפסוק זה אשר נסתפק הרב מהר"ר אהרן ששון בתשובותיו סי' קצ"ו, בהא דקי"ל דאסורה לבועל אם הוא דוקא בועל ראשון שאסרה על בעלה אבל בועל שני דהא אסירא וקיימא מכח בועל ראשון שריא לדידיה, או דילמא גם בועל שני אסירא ליה, ופשיט לאיסורא מתשובת הרא"ש כלל ל"ב ע"ש. והרב כנסת הגדולה א"ה סי' קע"ח והרב מהר"י ליב בקונטריס אחרון מס' שער אפרים הקשו עליו, דזה תלמוד ערוך בסנהדרין דף מ"א לאוסרה על בועלה שני, ואפשר דהיינו דמרבה קרא אשר ינאף את אשת איש ואחריו אשר ינאף את אשת רעהו בועל שני, מות יומת לרבות שניהם דתרויהו במיתה גם את הראשון גם את השני ואידי ואידי חד שיעורא תורה אחת להם בכל, בדין מיתה ובדין אסורה לבועל ואין ביניהם חילוק.
ויתכן לרמוז עוד בקראין אשר נסתפק הרב מהר"י אלפאנדארי ז"ל בס' מוצל מאש סי' מ"ט, בראובן הבא על אשת שמעון שעומד במדינת הים והיא בחזקת אשת איש ותרויהו הנואף והנואפת לאיסורא איכוונו, ואחר זמן נודע כי בו בפרק אשר ראובן בא אל אשת שמעון כבר שמעון היה מת במדינת הים והיא פנויה בזמן ההוא, ונסתפק הרב ז"ל אם האשה הזו מותרת לבועל כיון דלפי האמת אגלאי מילתא שהיתה פנויה שכבר מת בעלה, או דילמא אסורה לבועל מאחר דהם נתכוונו לאיסור כי שניהם סברו דשמעון חי ולא אסיקו אדעתייהו מיתתו כלל. ואחרוני זמנינו חתרו להביא ראיות דרכו קסתם הלא בספרתם ואין כאן מקום להאריך, ולכל הדברות הדבר פשוט כי הבועל פטור ממיתה כיון דבעת ההיא היתה פנויה, וז"ש אשר ינאף את אשת איש שדעתו לאיסור לבא על אשת איש, האמנם לאו בכונה דידהו תליא מילתא רק אשר ינאף את אשת רעהו באמת, לאפוקי אם נתגלה כי בעת ההיא כבר מת בעלה אינה אשת רעהו ופטורים ממיתה, וכן אם היו קדושי טעות וכיוצא דאינה אשת רעהו פטירי ממיתה, דצריך דבזמן ההוא תהיה אשת רעהו ואז מות יומת וכו'.
ועוד אפשר דרמז הכתוב משז"ל פ"ק דסוטה (י'.) אין האיש מזנה אא"כ אשתו מזנה אחריו והיינו דאמרי אינשי איהו בקרי ואיתתיה בבוציני, וז"ש אשר ינאף את אשת איש, וזה האיש שנאף זה את אשתו הוא אשר ינאף את אשת רעהו, וכשהוא זינה גם אשתו זינתה אחריו, וזה אפשר שרמז הכתוב פ' אחרי איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני ה', הכונה איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו שזה גורם לגלות ערוה אחרת היא אשתו שתזנה אחריו.
ואי בעית אימא ונדקדק אומרו איש איש במשז"ל (סנהדרין נ"ח:) אם תאמר קין נשא אחותו חסד הוא דלא סגי בלאו הכי כי אין בלתה, גם ידוע מה שכתבו המפרשים בטעם העריות דאין משתמשין בשרביטו של מלך והדברים עתיקים כמ"ש הרדב"ז בתשובותיו סי' תרצ"ו ע"ש, וז"ש איש איש עתה שכבר יש אנשים הרבה בעולם ושכיחי רבות בנות בהתר, לאפוקי קין שנשא אחותו שאז היה הדבר מוכרח לא כן עתה, וזה רמז באומרו איש איש לא תקרבו לגלות ערוה ונתן טעם אני ה' כי אין משתמשין בשרביטו של מלך.
ורוח אחרת אתי לרמוז משז"ל (נדרים כ':) לא ישתה בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר ואפילו שתיהן נשיו, וזה רמז אל כל שאר בשרו לא תקרבו דאף נשיו הרמוזות בכל שאר בשרו אין שארו אלא אשתו לא תהיין לאיש שתי נשים במחשבתו, וזהו לא תקרבו דבקרב איש לאחת מהנה לא יהיה לו מחשבת פגול אל כל שאר בשרו שיתן עיניו בכוסו האחר כי גם זה חשוב לגלות ערוה, והגם דהן הן הדברים שבלב אשר לבו הלך חשכים במחשבתו אשר חשב, אני ה' בוחן לב ונאמן בפרו"ע פרעו"ת בישראל.
ועוד אפשר לרמוז במשז"ל (חולין י"ג:) איש איש לרבות הגוים, וידוע סברת ר"ת שהביאו התוספות ריש כתובות ושאר דוכתי, ולדעת המרדכי פ' בן סורר והגהות מיימוניות סבר ר"ת דגוי הבא על אשת איש מותרת לבעלה, והיא סברא תמוהה וכאשר התוס' הרבו להשיב על סברא זו, וז"ש איש לרבות הגוים, אם בא הגוי אל כל שאר בשרו זו אשתו לא תימא דמותרת לבעלה כדעת המרדכי בסברת ר"ת, לא היא דהדין הוא דאסורה לבעלה, וז"ש לא תקרבו לגלות ערוה דודאי אסורה וכדעת התוספות ז"ל, וטוביה לדזכי שומר הברית והיתה לו ולזרעו החיים והשלום מה הוא בחיים אף זרעו בחיים.