וידבר י"י אל משה לאמר. אשה כי תזריע וילדה זכר וגו'. מכאן אמרו רבותינו ז"ל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר וכו'. ואם נאמר כי הטפה הבאה באחרונה היא המתגברת אם כן הראשונה היא הכנה אל האחרונה כמו השדה חרושה לזרוע בו והאחרונה היא הזרע. וכן נראה מדברי החכם רבי עזרא ז"ל שכתב חמשה דמים הם שמראיהם נוטה לאודם. והיו החכמים הבקיאין מכירין במראה אם מן המקום שחזקתן מן השמאל. והוא דם הבא מן החדר וכו' וטהור וטמא כפלים בנקבה מן הזכר. וכן הדין כי הזכר בא מתגבורת טפת הזכר שיזריע לובן אחר שתזריע הנקבה אודם ולובן טפת הזכר הבאה באחרונה מתגברת על טפת הנקבה שכבר נחלש כחה ויולדת זכר ואין הטומאה נמשכת כל כך. כי הזכר רוב הרכבתו הטפה הבא מצד ימין. אבל יולדת נקבה היא כשהזכר מזריע תחלה והנקבה באחרונה ומתגברת טפת הנקבה ולכך הטומאה נמשכת כפלים מפני התגבורת ההוא הבא מצד שמאל עכ"ל ומדברי הרב רבי אלעזר מורמשא נראה הפך שכתב הדבר תלוי בתאוה האיש מתאוה לנקבה והאשה מתאוה לזכר כשהוא מזריע תחלה יולדת מה שנתאוה והנקבה מתאוה לזכר לכך כשהזריעה תחלה יולדת זכר. נראה מדבריו שהטפה הראשונה מתגברת. סימן לשתי דעות אלו עילאה גבר תתאה גבר ונראה לי להכריע כדעת הראשון ממה שאמרו רז"ל הרוצה שיהיו כל בניו זכרים יבעול וישנה ועוד אמרו הנה נחלת י"י בנים שכר פרי הבטן (תהלים קכז ג'). בשכר שמשהין הצדיקים עצמן על בטן האשה הויין להו בנים זכרים והטעם שיזריעו באחרונה. אמנם בירושלמי מצאתי סיוע לדברי הרב רבי אלעזר אמרו שם בפסוק אשה כי תזריע לשני ציורים זה צד דמותו של זה וזה צד דמותו של זה לעולם הזכר מן האשה ונקבה מן האיש מנין ובתואל ילד את רבקה. ואת דינה בתו ושם בת אשר סרח. זכר מן האשה מנין ואשתו היהודיה ילדה את ירד וגו' (ד"ה א' ד חי). פלגשו ושמה ראומה ותלד וגו'. אשה כי תזריע וילדה זכר א"ר אבן לית ספרא דמספר לגרמיה. וטעם המילה להיותה בשמיני פירשתיו וטעם לדם טהור נרמז לי בספר הזוהר (אדרא רבא קמ"ג א') אמרו שם בענין לידת קין והבל וכד נפיק דא קין מסטרא דנוקבא נפיק תקיף קשייא. <תרגום - וכשיצא קין זה מצד הנוקבא יצא חזק וקשה>. תקיף בדינוי קשייא בדינוי. <חזק בדיניו קשה בדיניו>. כיון דנפק אתחלשת ואתבסמת. <כיון שיצא קין ממנה נחלשה ונתבשמה>. בתר דא נפיק אחרא בסימא יתיר. <אחר זה ילדה נשמה אחרת שהיא מתוקה יותר>. וכבר ידעת טעם איסור הנדה ותראה כי אותו הכח גובר עליה בעת הלידה והם חבלי יולדה ועל כן באים מיד ימי הטומאה ואחר הסרת הכח ההוא מתחלש עד שאין שם טומאה זהו טעם לדברי רז"ל מעיין אחד והתורה טמאתו והתורה טהרתו והבן זה. אמנם למספר ל"ג לא מצאתי בו טעם. ואני נ"ח (אולי נחמה) מצאתי בספר הזוהר (תזריע מ"ג ב) וז"ל וכמה אלף ורבון נפקי בזימנא חדא לעלמא. <תרגום - וכמה אלפים ורבבות נשמות יוצאות בפעם אחת לעולם>. ומן יומא דאפקת לון לא אקרון נפשן עד דאישתרשן בגופא. <ומיום שהוציאה אותם אינן נקראות נפשות עד שנשרשים בגוף>. וכמה הוא. <וכמה הוא>. לל"ג ימים. <ל"ג ימים>. הה"ד ושלשים יום ושלשת ימים וגו' עכ"ל. <היינו שכתוב "ושלשים יום ושלשת ימים">. אמנם רז"ל אמרו שרמז לל"ג דורות שמאברהם אבינו ע"ה עד חורבן הבית ואף כי דבריהם דברי אלהים חיים והרמז נאה אינו מספיק לטעם פשט המצוה עד יערה עלינו רוח ממרום:
וביום השמיני ימול בשר ערלתו. כבר ביארתי טעם הברית בפרשת לך לך. ובספר הזוהר [ח"א צ"ד א'] ומבשרי אחזה אלוה מאי ומבשרי. <תרגום - "ומבשרי אחזה אלוה" מהו ומבשרי>. ומעצמי מבעי ליה. <ומעצמי היה צריך לומר>. אלא ומבשרי ממש. <אלא מבשרי ממש דהיינו היסוד הנקרא בשר>. ומאי הוא דכתיב ובשר קדש יעברו מעליך. <ומה הוא שכתוב "ובשר קדש יעברו מעליך" (שהוא סוד ברית קדש)>. וכתיב (בשר ערלתו) והיתה בריתי בבשרכם. <וכתוב "והיתה בריתי בבשרכם" (שפירושו יסוד)>. דתניא בכל זמן דאתרשים בר נש בהאי רשומא דהאי את מיניה חמי לקב"ה ממש. <כי למדנו בכל זמן שהאדם נרשם ברשימה הקדושה הזו של אות זה מתוכו רואה את הקב"ה ממש>. ונשמתא קדישא אתייחד ביה. <והנשמה הקדושה נאחזת בו באות הברית>. וכד לא נטיר האי את מאי כתיב מנשמת אלוה יאבדו. <וכשלא שמר אות זה מה כתוב עליו "מנשמת אלוה יאבדו" (איוב ד ט')>. דהאי רשימא דקב"ה לא נטיר. <כי הרשימו של הקב"ה לא נשמר>. ואי זכי ונטיר ליה שכינתא לא איתפרשא מיניה. <ואם זוכה ושומר אותו השכינה אינה נפרדת ממנו>. אימתי אקשרא ביה כד אתנסיב והאי את עייל באתריה דאזדמן בהדיה. <מתי מתקיימת בו השכינה כשהוא נושא אשה ואות זה נכנס במקומו ונמצא עמו>. [שם צ"ג ב'] מכאן אוליפנא מן דנטיר להאי את קיימא מלכו אתנטירת ליה. <תרגום - מכאן למדנו מי ששומר אות ברית הזה המלוכה נשמרת לו>. מנלן מבועז דכתיב חי יי' שכבי עד הבקר. <מאין לנו מבועז שכתוב "חי יי' שכבי עד הבקר">. דהוה מקטרג ביה יצריה עד דאומי אומאה ונטר להאי ברית. <כי היצר היה מסיתו עד שנשבע שבועה זו ושמר את הברית>. בגיני כך זכה ונפקו מיניה מלכין דשליטין בכל שאר עמין ומלכותא אתקרי בשמא דקב"ה. <משום זה זכה שיצאו ממנו מלכים ששליטים על כל העמים והמלכות נקראה בשם הקב"ה:
ובמלאות ימי טהרה לבן או לבת וגו'. אין חטאת באה רק על חטא. ואף כי רז"ל נתעוררו על זה על דרך האגדה בשעה שכורעת לילד וכו' לפי האמת נראה לי סוד הענין על חטא נחש הקדמוני כטעם חטאת חובה ובמקומו יתבאר בגזירת האל:
אדם כי יהיה בעור בשרו וגו'. הצרעת הוא מחלקי הטומאה ואצבע אלהים היא על כן אסור להשתדל ברפואתו ר"ל לקוץ סימני הטומאה שנאמר השמר בנגע הצרעת רק רפואתו היא ע"י הכהן המכפר כי בחסד יכופר עון (משלי טז ו) כמו הטומאה שלא תסור אלא במים וכמו שהטומאה צריכה הכשר בתחלתה כן המצורע לא תחול עליו הטומאה רק על פי כהן. וטעם להסגר השבעה ידעת מסוד השביעיות. וטעם ואת הנתק לא יגלח הפך השחתת הפאות כי השערות אשר באדם הם רמז לכחות האלהיות הנאצלים מן האדם העליון. וכתב הרמב"ן ז"ל כי ענין הנגעים רובם להראות לאדם כי יי' סר מעליו כי נגעי בתים והבגדים אינם בטבע כלל רק בהיות ישראל שלמים ליי' יהיה רוח יי' עליהם להעמיד גופם ובגדיהם וממונם במראה טוב וכאשר יקרה באחד מהם דבר חטא ותראה בבשרו או בבגדו או בביתו יהיה זה להורות על חטאו וכי יי' סר מעליו ולכך אמר הכתוב ונתתי נגע צרעת כי היא מכת השם בבית ההוא ומצוה זו אינה נוהגת אלא בארץ ישראל כמו שאמר הכתוב כי תבואו אל ארץ כנען. ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע אלא מפני שלא יקרה הענין הזה אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה ומפני זה אינן נוהגין אלא בבגדים לבנים ולא בצבועים כי אולי הצבע הוציא הכיעור ההוא ולא אצבע אלהים היא עכ"ל ז"ל. וטעם פרטי המצוה זו לא יובנו רק ליודע כחות הטומאה הנשפעים מהנחש הקדמוני והבן זה היטב:
והצרוע אשר בו הנגע וגו'. אחר ששלטה עליו רוח הטומאה צריך להתנהג כפי המדה ששופעת עליו וזהו וטמא טמא יקרא. והוא כענין ויתגודדו כמשפטם (מלכים א' חי כח) וזה טעם מחוץ למחנה מושבו משום והיה מחניך קדוש. או יהיה על דעת רז"ל שרבים יבקשו עליו רחמים ותסור רוח הטומאה ממנו שתנוח עליו מדת הרחמים. וטעם נתיצת הבית ושריפת הבגדים ידוע ממה שכתבתי: