Recanati on the Torah, Ki Tisa

כי תשא את ראש בני ישראל וגו'. כבר ידעת מה שאמרו רז"ל כי עין הרע שולט בדבר המנוי שנאמר יצו י"י אתך את הברכה באסמיך מכאן שאין הברכה שורה אלא בדבר הסתום מן העין כדאמר בספר הזוהר ונטיל ברכאן בחשאי ובהפרד ממנה הברכה אז מדת הדין פועלת שם ולזה צוה הש"י ליטול כופר מהם שלא תשלוט בהם מדת הדין:

ספר הזוהר [כי תשא קפ"ז ב'] תא חזי הא אוקמוה לית ברכתא דלעילא שרייה על מלה דאתמני. <תרגום - בוא וראה הרי העמידו שאין ברכה עליונה שורה על דבר שנמנה>. ואי תימא ישראל היך אתמנון אלא כופרא נטיל מינייהו. <ואם תאמר ישראל איך נמנו אלא לקח מהם כופר נפשם>. והא אוקמוה וחושבנא לא הוי עד דאתכניש כל ההוא כופרא וסליק לחושבנא. <והעמידו שלא עשו חשבון עד שנתקבץ כל הכופר והוא עלה לחשבון>. ובקדמיתא מברכין להו לישראל ולבתר מנין ההוא כופרא ולבתר אהדרן ומברכין לון לישראל. <נמצא שמתחלה מברכים את ישראל ואחר כך מנו את הכופר ואחר כך חוזרים ומברכים את ישראל>. אשתכחו ישראל מתברכאן בקדמיתא ובסופא ולא סליק בהון מותנא. <נמצא שישראל נתברכו בתחילה ובסוף ולא היה בהם נגף>. מותנא אמאי סליק במניינא. <נגף למה עולה במנין>. אלא בגין דברכתא לא שרייא במניינא. <אלא משום שהברכה אינה שורה בדבר שבמנין>. כיון דאסתלק ברכתא סיטרא אחרא שרייא עליה ויכיל לאנזקה. <וכיון שנסתלקה הברכה שורה עליו הסטרה אחרא והוא יכול להזיק>. בגיני כך נטלין כופרא ופדיונא לסלקא עליה מניינא. <משום זה מקבלים כופר ופדיון להעלות עליו המנין>. ומכאן תבין כמה עונש גדול יש בגלוי סתרי תורה כביכול כאילו מכחיש הסדר של מעלה ומעורר עליו עונש מדת הדין:

ספר הזוהר [זוהר ח"א ס"ד ב'] כל מילוי דבר נש דאינון בסתימו ברכאן שריין עלייהו. <תרגום - כל דברי האדם שהם בהעלם אצלו שורה עליהם ברכות>. וכל דאינון באתגלייא ההוא אתר בי דינא שרייא עלייהו. <וכל שהם בהתגלות מקום ההוא של בית דין שורה עליו>. בגין דאיהו אתר באתגלייא. <משום שהוא מקום הגילוי>. וכולא הוא ברזא עילאה כגוונא דלעילא. <והכל הוא בסוד עליון כעין של מעלה>. [אדרא רבא קל"ח א'] האי אודנא סתים לבר. <תרגום - אוזן זו סתומה מבחוץ>. ועקימא עייל לגו ההוא נוקבא. <והאלכסון נכנס בפנים לנקב האוזן שבו>. דנטיפה ממוחא. <הנוטפים מהמוח>. בגין למיכנש קלא לגו ולא יפוק לבר ויהא נטיר וסתים מכל סטרוי. <כדי להכניס הקול לפנים שלא יצא לחוץ ויהא שמור וסתום מכל צדדיו>. בגין כך הוא רזא. <משום זה הוא סוד>. ווי לההוא מגלה רזין. <אוי למי שמגלה סודות>. דמאן דמגלה רזין כאילו אכחיש תקונא דלעילא דאתתקן למיכנש רזין ולא יפקון לבר. <כי מי שמגלה סודות כאילו גורע תקון העליון שנתתקן לאסוף הסודות בפנים שלא יצאו לחוץ>. [אדרא רבא קכ"ח א'] רבי שמעון פתח ואמר הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר. <תרגום - רבי שמעון פתח ואמר "הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר">. האי קרא קשיא כיון דאמר רכיל מאי הולך איש רכיל הוה ליה למימר. <מקרא זה קשה כיון שאמר רכיל למה אמר הולך היה צריך לומר איש רכיל>. מאי הולך אלא מאן דלא אתיישב ברוחיה ולא מהימנא. <אלא מהו רכיל מי שאינו מיושב ברוחו ואינו נאמן>. ההוא מלה אזיל בגויה כחיזרא במייא עד דרמי ליה לבר. <דבר ההוא הולך בתוכו כמוץ במים עד שמשליך אותו לחוץ>. מ"ט משום דלית רוחיה רוחא דקיומא. <מהו הטעם משום שרוחו אינו רוח מתקיים>. אבל מאן דרוחיה רוחא דקיומא כתיב ונאמן רוח מכסה דבר. <אבל מי שרוחו רוח של קיום, בו כתוב "ונאמן רוח מכסה דבר">. ונאמן רוח קיומא דרוחא ברוחא תלייא מילתא. <ונאמן רוח פירושו רוח מתקיים וברוח תלוי הדבר>. וכתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. <וכתוב "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך">. ולית עלמא מתקיימא אלא ברזא. <ואין העולם מתקיים אלא בסוד>. וכי במילי דעלמא איצטריך רזא. במילין רזין דרזייא דעתיק דעתיקייא דלא אתגליין אפילו למלאכין עילאין לא כל שכן. <ואם בדברי העולם צריכים סוד, בדברי סודי הסודות דעתיק יומין שאינם נמסרים אפילו למלאכים העליונים לא כל שכן>. [אדרא זוטא רצ"ד ב'] זכאה חולקהון דצדיקייא עלייהו כתיב נאמן רוח מכסה דבר. <תרגום - אשרי חלקם של הצדיקים שעליהם כתוב "ונאמן רוח מכסה דבר">. נאמן רוח ודאי דהא רוחא דלהון מאתרא קדישא אישתליף ובגין כך נאמן רוח איקרון. <נאמן רוח ודאי כי הרוח שלהם נשלף ממקום קדוש ומשום זה נקראים נאמן רוח>. וסימנא אוקימנא כל ההוא דמגלה רזין בידוע דנשמתיה לאו איהו מגופא דמלכא קדישא. <והעמדנו סימן זה מי שמגלה סודות ידוע שנשמתו אינה מגוף המלך הקדוש>. ובגין כך לית ביה רזא ולא מאתר דרזא הוא. <ומשום זה אין בו סוד ולא ממקום הסוד הוא>. וכד יפוק נשמתיה לאו דבקא בגופא דמלכא קדישא דהא לא אתריה הוא. <וכאשר יוצאת נשמתו מגופו אינה מתדקבת בגוף המלך הקדוש כי אינו מקומה>. ווי לההוא בר נש ווי ליה לנשמתיה. <אוי לאותו אדם אוי לנשמתו>. זכאה חולקהון דצדיקייא מכסייא רזין. <אשרי חלקם של הצדיקים המכסים הסודות>. כל שכן רזין עילאין דקדוש ברוך הוא רזין עילאין דמלכא קדישא. <כל שכן סודות העליונים של הקב"ה סודות עליונים של המלך הקדוש>. עלייהו כתיב צדיקים לעולם ירשו ארץ. <עליהם נאמר "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ">. ומכאן תבין י' קבין שיחה ירדו לעולם תשעה נטלו נשים וכו'. וכתיב כי כקול הסירים תחת הסיר (קהלת ז ו') והנשים דברניות כתולדות האש לשרוק ולהשמיע קול ושמא על כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה לתורה שבעל פה למוציאיהם בפה. ובעבור כי בצורת האדם נרמזו בו עשר ספירות על כן כפרו עשרה גרה ועל כן העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט מוסף על זה בעבור כי מחצאי השקלים אלו היו קונין תמידין ומוספין של כל השנה רצה שתהיה יד כולן שוה בקרבנות הציבור:

ועשית כיור נחשת וגו' ורחצו אהרן ובניו ממנו וגו'. הכיור רומז אל השכינה כמה דאת אמר כל הנחלים הולכים אל הים (קהלת א ז') וכתיב יקוו המים מתחת השמים ועל כן ירחצו בו בבואם להקריב כמה דאת אמר בזאת יבא אהרן אל הקדש. וטעם הרחיצה לפי הפשט כי כל הקרב לשלחן מלכים לשרת וליגע בפת בג המלך וביין משתיו (דניאל א ח') רוחץ ידיו בעבור היותם עסקניות והוסיף לרחוץ גם הרגלים בעבור היות הכהנים משרתים יחפים ויש ברגליהם זוהמא וכיעור. ועל דרך הסוד בעבור היות ראש האדם וסופו הידים והרגלים כי הידים למעלה מהכל בהגביהן למעלה והרגלים למטה והגוף בנתים רמז לעשר ספירות שיהיה כל גופו כלול בנתים כדאמרינן בספר יצירה כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו ועשר אצבעות רגליו והם ה' כנגד ה' ורצה השם יתברך שיהיה מספר ההויות בתחלתו וסופו לרמוז שהם סבת מציאותו ובהם קיומו. וטעם היותה במים בעבור כי בלילה זמן ממשלת מדת הדין על כן רוח רעה שורה על הידים. ובבא היום שהוא הרחמים מעבירין אותן במים וברכה וטובה באה לעולם כי הוא רומז לנשיאות כפים. ומכאן תקנו נטילת ידים דלתפלה וכמו שקדוש ידיו ורגליו תחלה לעבודת היום כך על נטילת קודם לכל ברכות של שחרית:

ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. כבר ידעת פירוש חכמה ותבונה ודעת בפרשת בראשית. וסמך חכמה לרוח אלהים כי היא רוח אלהים חיים והפסוק הרומז לזה הוא מי חכם ויבן אלה נבון וידעם וגו'. הזכיר הנה חכמה ותבונה ודעת והבנין כלו ואמר כי צריך להקריב ייחוד אצילות החכמה בבינה וזהו מי חכם ויבן כמו שאמר בספר יצירה הבן בחכמה וחכם בבינה וצריך לייחד אצילות הבינה בדעת זהו נבון וידעם כי ישרים דרכי י"י (הושע יד י') זהו יכין ובועז הרומזים לנצח והוד צדיקים זהו יסוד עולם ופושעים יכשלו בם הרמז למדת הדין של מטה והענין לומר כי בצלאל היה חכם להבין סוד המשכן וכל כליו למה צוו ואל מה ירמוזו כמו שאמרו רז"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ כי המשכן ירמוז באלו והוא יודע ומבין סודו. והנה בצלאל והעושין במלאכה נאמר בהם לחשוב מחשבות ומעשה חושב. ולפעמים מעשה רוקם. מעשה חושב רומז לה' ספירות עליונות ומעשה רוקם לה' ספירות אחרונות דוגמא לדבר תמצא בשיר השירים אשכול הכופר וצרור המור הכחות שהם בכבוד פנימיים ונעלמים ואשכול הכופר הגלוין והמפורסמין:

ואתה דבר אל בני ישראל אך את שבתותי תשמורו וגו'. אמר שבתותי ולא שבתי לרמוז לזכור ושמור ועל כן אמר אות היא האות לזכור והיא לשמור ועל כן אמר אחריו ושמרתם את השבת רמז לשמור ואמר כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה מדה כנגד מדה כי מזכור הוא אצילות הנשמה למטה כמה דאת אמר ממני פריך נמצא (הושע יד ט) וכשאינה חוזרת למקום הראוי לה אז היא נכרתת ונאבדת מן המקום אשר היא ראויה לשוב שמה וזהו מקרב עמה ועל הצדיק הוא אומר שם עולם אתן לו אשר לא יכרת (ישעיה נז ה). ובמדרש שיר השירים תוכו רצוף אהבה אלו נפשות הצדיקים הנזנות עמו במרום. וחכמי המחקר אמרו כי נשמת האדם יש לה בריאות וחולי. חוליה הם המעשים הרעים ובריאותה הם המעשים הטובים ואמרו על החכם כשהוא נפטר מן העולם תהי נשמתו מדרך חכמתו נאצלת מכל יצירי מטה ונוגעת אל הצורה העליונה הטהורה והקדומה ובאה בתוכה ועוד אמרו כי אין המבוקש ממנו אלא שתשוב נפש האדם אלהית. ואמר לדורותם ברית עולם כי הברית רמז לשבת:

ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים וגו'. כבר פירשתי כי במלת אות רומז ליסוד והיא רומז לכנסת ישראל ומלת ששת לא תחסר אות ב' וגם טעם שבת וינפש פירשתי בסוד נשמה יתירה. ויש מפרשים וינפש כלומר נשלמו הכחות והצורות העליונות ונתפשטה נשמה בגוף והחלו התולדות מכאן ואילך. ואמרו רז"ל בפרק ב' דביצה אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי כל מצוה שנתן להם הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא חוץ משבת שנתן להם בצנעה שנאמר ביני ובין בני ישראל. ובאלה שמות רבה פירש המאמר הזה. ראו כי י"י נתן לכם את השבת לכם ניתנה ולא לאומות העולם. מכאן אמרו אם יבואו בני נח וישמרו את השבת לא דיין שאינן נוטלין שכר אלא חייבין מיתה שנאמר יום ולילה לא ישבותו ואזהרה לבני נח זו היא מיתתן וכן הוא אומר ביני ובין בני ישראל אות היא. משל למלך יושב ומטרונה יושבת כנגדו העובר ביניהם חייב מיתה והרמז לכנסת ישראל של מעלה. ובאלה הדברים רבה אמר רבי חייא בר אבא בנוהג שבעולם מלך ומטרוניתא יושבין ומשיחין זה עם זה מי שבא ומכניס עצמו ביניהן אינו חייב מיתה כך השבת הוא בין הקב"ה ובין ישראל שנאמר ביני ובין בני ישראל לפיכך כל גוי שמכניס עצמו ביניהם עד שלא מל חייב מיתה. וזהו מאמרם עוד גוי ששבת חייב מיתה. והנה השומר שבת כהלכתו מייחד הקב"ה וכנסת ישראל וגורם ברכה למעלה ולמטה בייחוד ההוא ולזה אמרו רז"ל כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מחול לו שנאמר אשרי אנוש יעשה זאת וגו' (ישעיה נו ב). וסוד הענין הוא כי איסור עבודה זרה הוא עקרו כי מפריד בין השכינה אל הבנין והשומר שבת מתקן מעוותו וזו תשובה שלימה:

ויתן אך משה ככלותו וגו'. אמרו רז"ל כי ככלתו רמז לכלה הכלולה ועל כן נכתב חסר וי"ו. וטעם שני הלוחות ופירוש אצבע כבר פירשתי. וירושלמי תרגם שני לוחות העדות תרי לוחי סהדותא לוחין דאבן סנפרינון מכורסי יקרא מתקלהון ארבעין סאין. וסוד זה ארמוז לך בפרשת זאת תהיה בגזירת האל:

וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר וגו'. הכתוב הזה הוא מפתח לענין העגל ולדעת מחשבת עושיו כי בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלהים ושהוא בכחו עשה להם האותות והמופתים אלא אמרו משה שהורה לנו הדרך והיו המסעות על פי י"י בידו אבד ממנו ועל כן בקשו משה אחר שיורה להם הדרך על פי י"י כמשה ועל כן היו מזכירים אשר העלנו מארץ מצרים וזה התנצלותו של אהרן למשה כשאמר לו מה עשה לך העם הזה והשיב אליו אל יחר אף אדוני וכל הענין אמר כי הם לא יבקשו העגל להיות להם לאלוה ממית ומחייה רק שיורה להם הדרך כמשה אחר. והנה אהרן היה המוציא הצורה הזאת כי הם לא אמרו לו מה יעשה להם שור או כשב וזולתם. וזהו מאמר רז"ל שאיוו לאלוהות הרבה כי לא ידעו במה יבחרו ואי זה הטוב להם. והכוונה לאהרן היתה מפני שישראל היו במדבר מקום חורב ושממון והחרבן ושממון העולם יבא מן הצפון שנאמר מצפון תפתח הרעה (ירמיה א יד) כי שם מדת הדין של מעלה שולטת שאין הכוונה במלך בבל בלבד כפשט הכתוב רק כי מהשמאל תדין מדת הדין לעולם להשיב אל כל יושבי הארץ כרעתם. והנה במעשה מרכבה ופני שור מהשמאל לארבעתן (יחזקאל א י') לכן חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החרבן כי שם כחו הגדול וזהו חג לי"י מחר שיהיו העבודות והזבחים לשם המיוחד להפיק רצון ממנו בבעל הצורה כי בהיותה לפניהם יכוונו לעניינה. ורז"ל למדו הענין הזה לנו וגלו סודו אמר ראה ראיתי את עני עמי אמר לו הקב"ה למשה משה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות אתה רואה אותן באין לסיני ומקבלין תורתי ואני רואה איך מתכוונין בי שאני יוצא בקרוכין שלי שאתן להם התורה שנאמר רכב אלהים רבותיים אלפי שנאן (תהילים ס״ח:י״ח חי') ושומטין אחת מטטרמולין שלי שנאמר ופני שור מהשמאל לארבעתן ומכעיסין אותי בו. ספר הזוהר (לא מצאתי מקור) אמר רבי שמעון הא אתמר קח לך עגל בן בקר לחטאת לכפר על ההוא חובא דאיהו חב אבל תא חזי רזא איהו ואוקימנא דאית שור דאיהו מסטרא שמאלא כמה דאת אמר ופני שור מהשמאל כמה דאית שור אית בקר ועגל ופרה וכלהו בסטרא שמאלא ומתפשטי דרגין כל חד וחד דקא חזי ליה. [פקודי רל"ו ב'] תא חזי כד עבדו ישראל ההוא עובדא וגרמו לההוא חובא מאי טעמא עגל ולא סטרא אחרא. <תרגום - בוא וראה כאשר עשו ישראל אותו מעשה וגרמו חטא ההוא מה הטעם עגל ולא בחינה אחרת>. דאי תימא דאינון ברירו עגלא לאו הכי הוה. <ואם תאמר שהם בחרו עגל לא כך היה>. אלא אינון אמרו קום עשה לנו אלהים וגו'. <אלא הם אמרו "קום עשה לנו אלהים אשר ילך לפנינו">. ואהרן רעותיה הוה לעכבא לון. <ואהרן רצונו היה לעכבם>. אלא ודאי עיבידתא איתעביד כדקא חזי. <אלא ודאי העבודה נעשתה כראוי>. דהא מסיטרא דדהבא סוספיתא כד אתבריר דהבא. <כי מצד הזהב יוצאת פסולת בעת שנברר הזהב>. מתמן מתפשטי כל אינון סיטרי שמאלא דאינון היתוכא דההוא סוספיתא דדהבא ומתפרשן לכמה סטרין. <ומשם מתפשטות כל אלו בחינות השמאל שהם היתוך של פסולת הזהב ונפרדות לכמה בחינות>. וכל אינון דאית לון חיזו סומקא. <ולכל אלו שיש להם מראה גוון אדום>. גוון דדהבא קיימי בטורי כד שמשא בתוקפיה. <שהוא מראה הזהב הנמצא בהרים בעת שהשמש בתוקפו>. בגין דתוקפא דשמשא אחזי דהבא לעלמא ואוליד ליה בארעא. <כי תוקף השמש מראה הזהב בעולם ומוליד אותו בארץ>. וההוא דממנא על ההוא תוקפא דשמשא חיזו דיליה כעיגלא ואיקרי קטב ישוד צהרים. <והממונה על תוקף השמש ההוא המראה שלו הוא כעגל ונקרא "קטב ישוד צהרים" (תהלים צא ו)>. ודא נפק מגו עגלא התוכא סומקא דדהבא. <וזה ההיתוך האדום של זהב יוצא מתוך העגל>. וכל הני אתיין מההוא סומקא רוח מסאבא. <וכל אלו באים מצד ההוא האדום שהוא רוח הטומאה>. דכל אינון רוחי מסאבא מתפשטי מיניה בעלמא. <שכל אלו היוצאים מרוח הטומאה מתפשטים בעולם>. והאי רוחא מסאבא איהו חוייא בישא. <ורוח הטומאה ההוא הוא נחש הרע>. ואית מאן דרכיב עליה ואינון דכר ונוקבא. <ויש מי שרוכב עליו והוא זכר ונקבה>. ואיקרון אלה דאינון מזדמני בעלמא בכל אינון סטרין דלהון. <ונקראים "אלה" שהם מזדמנים בעולם בכל אלו הבחינות שלהם>. ורוח קדישא איקרי זאת. <ורוח הקדש נקראת "זאת">. דאיהי רזא דברית רשימא קדישא דאשתכח תדיר עמיה דבר נש. <שהוא סוד הברית רושם הקדוש הנמצא תמיד עם האדם>. וכן זה אלי. <וכן נקרא זה שכתוב "זה אלי">. אבל אילין איקרון אלה. <אבל אלו נקראים אלה>. ועל דא כתיב אלה אלהיך ישראל. <ועל זה כתוב "אלה אלהיך ישראל">. ובגיני כך כתיב גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך רזא דזאת לא אשכחך. <ומשום כך כתוב "אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך" (ישעיה מט טו) "ואנכי" שהוא סוד זאת לא אשכחך>. ואי תימא הא כתיב אלה דברי הברית הכי הוא ודאי. <ואם תאמר הרי כתוב "אלה דברי הברית" כך הוא ודאי>. דכל אילין לא מתקיימין אלא באלה. <כי כל אלו הקללות אינן מתקימות אלא מתוך אלה>. דתמן כל לווטין כמה דאוקימנא דאיהו ארור. <ששם כל הקללות כמו שהעמדנו שהוא ארור>. ובגין כך אקדים ואמר אלה דקיימין על מאן דיעבר על דברי הברית. <ומשום זה הקדים ואמר אלה, העומד על מי שעבר על דברי הברית>. אלה המצות אשר צוה י"י. <"אלה המצות אשר צוה יי' את משה">. בגין דפקודייא דאורייתא לאתדכאה בר נש ולא יסטי לארחא דא ויסתמר מתמן ויתפרש מינייהו. <משום שמצות התורה הם לטהר האדם שלא יסטה לדרך הזה וישמר מהם ויפרד מהם>. ואי תימא אלה תולדות נח הכי הוא ודאי. <ואם תאמר "אלה תולדות נח" כך הוא ודאי>. דהא נפק חם דאיהו אבי כנען. <כי יצא חם שהוא אבי כנען>. וכתיב ארור כנען. ואיהו רזא דא דאלה. <וכתוב "ארור כנען" והוא סוד זה שכתוב אלה>. ועל דא כל הני היתוכי סוספיתא דדהבא. <ועל כן כל אלו הם היתוך פסולת הזהב>. כד קריב דהבא דאיהו מסיטרא דיליה. <כאשר הקריב אהרן הזהב שהוא הצד שלו>. ותוקפא דאשא דכולא חד וסיטרא חד דהבא ואשא. <שהוא כלול בתוקף האש והכל אחד וצד אחד הוא זהב ואש>. ורוח מסאבא אשתכח תדיר במדברא אשתכח אתר בההוא זמנא לאתתקפא ביה. <ורוח הטומאה הנמצא תמיד במדבר מצא מקום באותו הזמן להתחזק בו>. ומה דהוו ישראל דכיין מההוא זוהמא דאטיל בעלמא וגרים מותא לכלא כד קאימו על טורא דסיני. <ומה שהיו ישראל טהורים מאותה זוהמא שהטיל הנחש בעולם וגרם מות לכל מעת שעמדו על הר סיני>. גרים לסאבא לון כמלקדמין ולאתתקפא עלייהו. <גרם להם חטא העגל עתה לטמא אותם כמקודם ולהתחזק עליהם>. וגרים לון מותא ולכולי עלמא לדריהון בתריהון. <וגרם להם שוב המות ולכל העולם ולדורותם אחריהם>. הה"ד אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם אכן כאדם תמותון. <זה שכתוב "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם אכן כאדם תמותון" (תהלים פב ו)>. ובגין כך אהדר אהרן לבתר לאתדכאה ברזא דמהימנותא עילאה באינון שבעה יומין קדישין. <ומשום זה חזר אהרן אחר כך להטהר בסוד אמונה העליונה באלו ז' ימים הקדושים>. ולבתר לאיתדכאה בעגלא. <ואחר להטהר בעגל לחטאת>. ותא חזי בכולא בעי אהרן לאתדכאה דאי לא הוה אהרן לא הוה נפק עגלא. <ובוא וראה בעיקר היה צריך אהרן להטהר כי לולא הוא לא היה יוצא העגל>. מאי טעמא בגין דאיהו הוה ימינא ואיהו תוקפא דדהבא ושמשא. <מהו הטעם משום שאהרן הוא ימין והוא תוקפו של הזהב והשמש>. ואשא רוח מסאבא נחת ואתכליל תמן. <ואש רוח הטומאה ירד ונכלל שם>. ואסתאבו ישראל ואסתאב איהו עד דאתדכי. <ונטמאו ישראל ונטמא אהרן עד שיטהרו>. מאי טעמא אסתאב בגין דנפק עגל דאיהו מסיטרא דשמאלא דאיהו שור. <מהו הטעם שנטמא משום שיצא עגל שהוא מצד השמאל שהוא שור>. ומיניה עגל. <וממנו יצא העגל>. ואיהו שמאל. <הוא שמאל>. כדכתיב ופני שור מהשמאל לארבעתן. <כמו שכתוב "ופני שור מהשמאל לארבעתן">. ואהרן דאיהו ימינא אתכלל ביה שמאלא ונפק על ידיה. <ואהרן שהוא ימין נכלל בו השמאל ויצא על ידו>. ועל דא אתיהב ליה עגל כמה דאיהו גרים. <ועל כן ניתן לו עגל לחטאת כמו שהוא גרם>. וישראל קריבו שעיר דאיהו כדקא חזי. <וישראל הקריבו שעיר שהוא כפי שנראה>. בגין דשעיר לא איתקריב אלא מגו לאתדכאה מרוח מסאבא ובכלא אתדכי. <משום שהשעיר לא נקרב אלא בכדי להטהר מרוח הטומאה ובכל נטהר>. כתיב וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב. <כתוב "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב">. מאן תבנית שור. <מיהו תבנית שור>. דא עגל. <זה עגל>. שור שמאלא. <שור הוא מצד השמאל>. אהרן ימינא אתכלל שמאלא ביה ואתתקף ביה ונפק על ידיה. <אהרן ימין, נכלל בו השמאל ונתחזק בו ויצא על ידו>. תא חזי וימירו את כבודם. <בוא וראה "וימירו את כבודם">. דא שכינתא דאזלא קמייהו. <זו שכינה שהלכה לפניהם>. ואחלפו לה בדוכתא מסאבא אל אחר. <והחליפו אותה במקום טומאה אל אחר>. ובגין כך לא אתעבר זוהמא דא מעלמא עד ההוא זימנא דיעבד ליה הקב"ה. <ומשום זה לא עברה הזוהמא הזו מן העולם עד הזמן ההוא שהקב"ה יעביר אותה מן העולם>. כמה דכתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. <כמו שכתוב "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכריה יג ב)>. מדרש חזית דרש רבי פמייס וימירו את כבודם בתבנית שור שור של מעלה:

ויאמר אליהם אהרן פרקו וגו'. בחר בזהב ולא בכסף בעבור שהוא מורה על מדת הדין ומראהו כמראה אש וכמו שאמרו רז"ל זהב פרויים (ד"ה ב' ג ו) שדומה לדם הפרים ולכן נעשה בית הקרבנות כלו מזהב וכן מזבח הקטורת והכרובים ודרשו בהם שאם היו של כסף הרי הן כאלהי כסף ואלהי זהב. ועל כן אמר אשר באזני נשיכם ולא אמר באזניכם והבן זה. ופירוש אלה אלהיך ישראל פירשתי. והנה עברו על לא יהיה לך אלהים אחרים ויעשו להם אלהי זהב דווקא. ובפרק אין עומדין אמר גם אלה תשכחנה (ישעיה מט טו) זה מעשה העגל וכן הוא אומר אלה עשן באפי (ישעיה סה ה) והבן זה. ואמר אשר העלוך וגו' לרמוז כי ישראל לקחו להם זה במקום היד הגדולה ועל כן לא תמצא בעגל שיאמר בשום מקום אשר הוציאנו ממצרים כי לא כפרו במי שאמר אנכי וכן אשר הוצאתיך רק אמר אשר העלוך. והבן אמרו ויקומו לצחק. ודרשו רבותינו ז"ל זה גלוי עריות כמה דאת אמר בא אלי לצחק בי. והבן זה במה שפירשתי בשבעה מצות שנצטוו בני נח:

ויאמר י"י אל משה לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים. ענין השחתה הריסת הבנין כענין איש כלי משחיתו בידו (יחזקאל ט א'). הנני [אליך] הר [ה]משחית (ירמיה נא כה) ופירוש השחתה בכאן מה שקראו רז"ל קצוץ בנטיעות ועל כן אמרו שיחת ולא נשחת והכוונה כי הפרידו את הדברים ונעשו חברים לאיש משחית זה ירבעם שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים וכתב החכם רבי עזרא ז"ל דעת ישראל במעשה העגל ודעת ירבעם אחד. ובאמת כי לא היתה סיבת ירבעם כאחאב וכוונתו היתה לאחר שהמלכות נחלקה וצדק וצדקה בירושלים וחסד ופחד בבית אל. ובאמת היה קצוץ אם לא נחלקה המלכות אך כשנחלק המלכות והכחות ההם היו בבית אל עשה את העגלים וזהו לשלמה אלהים משפטיך למלך תן (תהלים עב א) בעבור עצמו וקרא משפטיך כל הדברים וצדקתך התפלל שיתן לרחבעם בנו אחר שתחלק מלכותו ירושלם ששם צדק וצדקה. ויש לשאול מפני מה היו שניהם זהב שהרי כתיב לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב וחטאו נרמז כשאמר לו אחיה השילוני בדבר י"י הגדול ואותי השלכת אחרי גוך (מלכים א' יד ט) והבן זה. ומזה תבין מאמר רבותינו ז"ל כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל הקב"ה וכנסת ישראל. וסוד הענין הוא כי החפץ ביצירה הוא שישתפוה ויברכוה כענין שנאמר תנו לה מפרי ידיה (משלי לא לא) והגוזל ממנה שפע וברכה הרי הוא משחית הבנין למעלה. ומכאן תבין מאמר הש"י למשה מי אשר חטא לי. כי לשמו הגדול חטאו כענין הכצעקתה הבאה אלי. ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם וגו'. אמרו רז"ל ועתה הניחה לי א"ר אלעזר אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו כביכול שתפס משה בהקב"ה כאדם שתופש בחבירו ואמר לפניו רבש"ע איני מניחך עד שתסלח ותמחול להם. וכבר ידעת מה שאמרו רז"ל בפסוק צדיק מושל יראת אלהים (שמואל ב' כג ג) אמר הקב"ה אני מושל בכל ומי מושל בי צדיק שאני גוזר גזירה והוא מבטלה. והענין הוא כשיגיע האדם למעלת צדיק עולה עד הבינה וקורעת לו גזירה שגזרו לו בבית דין של אבות העליונים שהם ע' סנהדרין העליונים. ובספר שבע היכלות אמרו רז"ל (זוהר בראשית מ"ה ב') מאן דידע לקשרא ייחודא דא זכאה חולקיה. <תרגום - מי שיודע לקשר יחוד הזה אשרי חלקו>. רחים לעילא רחים לתתא. <הוא אהוב למעלה ואהוב למטה>. הקב"ה גוזר ואיהו בטיל. <הקב"ה גוזר והוא מבטל>. סלקא דעתין דאיהו מקטרגא דמריה. <וכי יעלה על הדעת שהצדיק מקטרג לבורא>. לאו הכי. <אינו כך>. אלא בגין דכד איהו קשר קשרין וידע לייחדא יחודא. <אלא כשהצדיק קושר קשרים ויודע ליחד יחודים>. כל אנפין נהירין וכל שלימו אשתכח וכולא מתברכא כדקא יאות. <ומאירים כל הפנים ונמצא כל השלימות והכל מתברך כראוי>. כל דינין מתעברין ומתבטלין ולא אשתכח דינא בעלמא. <כל הדינים עוברים ומתבטלים ולא נמצא שום דין בעולם>. זכאה חולקיה בהאי עלמא ובעלמא דאתי. <אשרי חלקו בעולם הזה ובעולם הבא>. וזה המאמר דומה למאמרם אחר ז"ל בענין ההיפוך ממדת הדין למדת רחמים. שאמר ועתה הניחה לי בעבור כי יש כח ביד הנביאים להפך מדת הדין למדת הרחמים אמר כך כי מדת הדין תפעול פעולתה זהו ויחר אפי בהם ואכלם. ולזה רמזו רז"ל בויחל משה שהתיר לו נדרו כי כשהצדיק מעלה כוונתו למקום הנקרא בטול נדרים מבטל גזירות כמו שאני עתיד לכתוב בפרשת נשא. ויש מפרשים הניחה לי כי עמי אין לה רשות לחבל אך אם תהיה דנה בפני עצמה יהיה לה רשות וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל שכתב הניחה לי על דרך האמת תניח הרחמים ומדת הדין תתחרה בהם ואכלם כי עמי אין לה רשות בהם:

ויחל משה את פני י"י אלהיו וגו'. בעבור שמשה נצטרך למדת הדין שלא תחול עליהם על כן אמר ויחל כי היא התחלה אלינו וזהו פני י"י אלהיו הרמז לפנים שאינן מאירים ויהיה את פני כמו עם פני והבן זה. והנה משה התחיל מן המדה ההיא שלא תכלה אותם כרגע ומשה יעלה להתפלל לתפארת ישראל עד שהמלך במסבו שהוא התשובה. ויאמר למה י"י וגו'. לפי הפשט הענין קשה לפרשו כי מאחר שכולם עבדו עבודה זרה מה שאלה היא למה י"י והנה כולם נתחייבו כלייה והיה ראוי להתפלל דרך וידוי ותחנה אנא חטא העם הזה וגו' כמו שהתפלל עזרא דכתיב התודותו על מעל הגולה. ועל דרך האמת אמר למה תתן רשות למדת הדין להיות שולטת בעמך כי אתה הוצאת אותם בשמך הגדול במדת רחמים בהם ובמדת הדין לשונאיהם וזהו אמרו בכח גדול וביד חזקה שהיה הכל עם ישראל מיוחד רחמים ודין. וידעת כי כח גדול הוא כח חסד הרומז לתפארת ישראל. ויד חזקה מדת הדין. והנה כאשר אמר למשה הניחה לי מיד הבין משה כי הדבר תלוי בו ומיד קודם רדתו מן ההר התפלל כי היה ירא לעכב תפלתו פן יצא הקצף מלפני השם ותחול עליהם ויכלה אותם כרגע. וכן אמרו רבותינו ז"ל באלה שמות רבה אמר משה איני זז מכאן עד שאבקש עליהם רחמים מיד התחיל ללמד עליהם סניגוריא וכו'. ודע כי לשון תפלה נופל על תפארת ישראל ושכינת עוזו. אמנם לשון תחנה אינו נופל רק על כנסת ישראל. סימן לדבר שמעה אדני תחנתי י"י תפלתי יקח (תהלים ו י'). אליך י"י אקרא ואל אדני אתחנן (תהלים ל ט'). והבן מכאן טעם תפלת משה רבינו ע"ה הכתובה כאן ובמשנה תורה והבן זה:

למה יאמרו מצרים לאמר וגו'. אמר ברעה הוציאם לרמוז למדת הדין זהו להרוג אותם בהרים. שוב מחרון אפך על דרך שובה י"י רבבות אלפי ישראל מלשון בשובה ונחת תושעון (ישעיה ל טו) או יהיה פירוש שובה ממש על דרך שפירשתי בפסוק ועתה הניחה לי:

והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב וגו'. אמרו רז"ל במדרש רות (זוהר חדש פ"ג טור ג ד) בשעתא דבעא קב"ה למיהב אורייתא לישראל הלוחות היו כתובים פנים ואחור שנאמר מזה ומזה הם כתובים והלוח אחד פנים ואחור והלוח אחר ימין ושמאל שנאמר והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא תרין. ועל מה תרין זמנין והמכתב מכתב אלהים קודם שעשו ישראל העגל ובעא קודשא בריך הוא למיהב תרין אילין על ידא דמשה לישראל היה כתוב בלוחות והלוחות מעשה אלהים המה והלוחות היו בדוגמת ו"ה לוח אחד ו"ה מכתב דא הוא ו"ה. והלוחות ו"ה לוחות מעשה אלהים המה בינה עילאה ו"ה אינון תרין דרועין ו"ה והמכתב דא יעקב ורחל שנקראו שמש וירח ונקראו שני שדים ואתקריאו חד ועל דא מכתב אלהים מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות מהו חרות אלא חירות ממלאך המות ומשעבוד מלכיות ומכל מרעין בישין דעלמא וכיון דעבדו ית עגלא פרחו אתוון מתרין סטרין פנים וימין. ואני אפתח לך הדרך הישר שתבין אלימלך ונעמי. מחלון ורות. בדוגמא דא תרין אלימלך ונעמי לוח אחד ימין ושמאל מחלון ורות פנים ואחור לוח אחרת. וכד עבדו ישראל ית עגלא אסתלקו אלימלך ומחלון נשארו נעמי ורות תרין נקבות אזלו תרווייהו כי פקד יי' את עמו לתת להם לחם דיהבו זמנא אחרא אורייתא ותלכנה שתיהן עד בואנה בית לחם וגו'. ותהום כל העיר עליהם, כל, דא צדיק. העיר, דא ציון עיר דוד. ותאמרנה הזאת נעמי שבשעתא דיהבת על טורא דסיני וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים כדין צווחת אורייתא ואמרת אל תקראן לי נעמי. אני מלאה הלכתי מכל חידו ומכל טביא דעלמא ומשעבוד מלכיות ותשאל למה תקראן לי נעמי ודא הוא רזא דאמר קב"ה לישראל וראית את אחורי ופני לא יראו כשאני רציתי למיהב אורייתא לישראל ימין ואחור פנים ושמאל הם לא רצו דעברו ית עגלא וכאן שאם הם ירצו אני לא ארצה. אמר הכי שמענא בשעתא דבעא קב"ה למיהב אורייתא לישראל נטל תורה שבכתב ותורה שבעל פה ואזל בהו לגבי שאר עמין ולא בעו לקבלא לון עד דנחית לון לישראל על גבי טורא דסיני. אמרו מלאכי השרת למאן קא בעי קב"ה למיהב תרין תורות אילין אמר לישראל אע"ג דבעינא למיהב לון לישראל ערבין דילי עוללים ויונקים ובגיניהון איתערון תרין תורות אילין דכתיב מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. ומהכא נפקא מהתם נפקא דכתיב את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה את מי יורה דעה דא תורה שבכתב ואת מי יבין שמועה דא תורה שבעל פה. לגמולי מחלב ולעתקי משדים דבגינהון נחתת אורייתא לישראל על טורא דסיני. דבר אחר ותלכנה שתיהן עד בואנה בית לחם לאן הלכו לשאר עמין עד דאתו לטורא דסיני דקיימו ישראל על טורא דסיני כיון דנחתו תורה שבכתב ותורה שבעל פה מיד ותהום כל העיר עליהם ותאמרנה הזאת נעמי אזדעזע כולי עלמא. וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים כדין אמרה הזאת נעמי דא הוא נעמי דאורייתא שפירו דילה ולא ידעו ישראל עונשין דאורייתא וגזרין דאורייתא עד דאתו למרה דכתיב ויבאו מרתה וכתיב שם שם לו וגו' וכדין אמרה אורייתא קראן לי מרה וגו':

וישמע יהושע את קול העם ברעה וגו'. כמה דאת אמר ברעה הוציאם וזהו קול מלחמה במחנה כי היא רמוזה בעגל. וטעם אין קול ענות גבורה וגו'. כבר ידעת כי מדת הדין של מעלה נקראת גבורה ומדת הדין של מטה היא רפה וחלושה. ואמר משה רבינו ע"ה כמסתפק בחטאם אם קצצו בין חמש לחמש או אחרונה מן הבנין. אין קול ענות גבורה ר"ל מדת הדין עזה. ואין קול ענות חלושה למדת הדין רפה וחלושה רק קול ענות. וירא את העגל ומחלת. עשו מחלת לעגל להעציבו כי הוצרך לכך והבן כי מחלת חסר וי"ו והבן זה. וישבר אותם תחת ההר אמרו רז"ל בירושלמי רבי עזריה בשם ר' יוסי הלוחות משאן ארבעים סאה והכתב היה סובלן כיון שפרח הכתב כבדו ונפלו ונשתברו. כך כל דבר שהב"ה מסלק שכינתו ממנו שוב אינו מתקיים. דוגמא זו אמרו רבותינו ז"ל בחגיגה שהכל תלוי בזרוע של הקב"ה ונושא הכל וכן הארון נושא את נושאיו וחיות הקדש וכסא הכבוד נראות נושאות והן נשואות סימן לדבר כשהנשמה פורחת מן הגוף מכביד הגוף:

ויקח את העגל אשר עשו וגו'. לפי הפשט עשה זה לבזות מעשיהם כי טחן האלוה שלהן והכניסו בבטנם שיוציאוהו ברעי ובצואה שנאמר תזרם כמו דוה צא תאמר לו (ישעיה ל כב) ולפי דעת רז"ל שאמרו נתכוין לבודקם כסוטות והיה זה בסוד אפר הפרה האדומה הנתונה במים חיים וזה הסוד יתבאר במקומו:

ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם וגו'. לא אמר חטא גדול רק חטאה גדולה והרמז לרוח הטומאה וזהו מאמר משה רבינו ע"ה אנא חטא העם הזה חטאה גדולה והנה הוצרכו בעשיית העגל ג' דברים אהרן לעשותו כמו שרמזנו כי האש יצא ממים כדאמר בספר יצירה אש ממים ואמרו עוד המים הרו וילדו אפלה. הזהב לעשותו ממנו הרומז למדת הדין. המדבר להעשות שם שנאמר נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים. ומכאן תבין טעם לדברי רבותינו ז"ל שאמרו ביתא מייתבא יתיב שנאמר ושאייה יוכת שער (ישעיה כד יב). ספר הזוהר [פקודי רל"ז א'] והכא כלא אתתקן לרוח מסאבא למיהב ליה דוכתא לשלטאה. <תרגום - וכאן (במעשה העגל) הכל היה מתוקן לרוח הטומאה לתת לו מקום לשלוט>. אשכח מדברא דאיהו חרוב מכולא. <מצא מדבר שהוא חרוב מכל>. כמה דכתיב נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים. <כמו שכתוב "נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים">. דתמן איהו שולטנא דיליה. <שמשם הוא השליטה שלו>. אשכח דהבא ספוקא כדקא יאות. <מצא די זהב כראוי>. אשכח אהרן לאתכללא בימינא לאתתקפא ביה. <מצא את אהרן להכלל בימין ולהתחזק בו>. כדין אשלים דוכתיה כדקא יאות ונפק ואשתלים. <אז נשלם מקומו כראוי ויצא ונשלם>. מנלן דרוח מסאבא הוה. <מאין לנו שהיה רוח הטומאה>. דכתיב אנא חטא העם הזה חטאה גדולה. <שכתוב "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה">. רוח מסאבא נחש קדמאה כדאמרינן בכמה דוכתי. <זה רוח הטומאה נחש הקדמוני כמו שאמרנו בכמה מקומות>. ואומר להם למי זהב התפרקו וגו'. [שם] עגל מסכה וכתיב ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. <תרגום - "עגל מסכה" וכתוב "ואשליחהו באש ויצא העגל הזה">. דמשמע דלא עבד ליה. <משמע שלא עשה אותו>. אי הכי מאי ויעשהו. <אם כן מהו "ויעשהו">. אלא ודאי כמה דאוקימנא דאלמלא אהרן לא אתתקף רוח מסאבא לאתכללא בדהבא. <אלא ודאי כמו שהעמדנו שלולא אהרן לא נתחזק רוח הטומאה להכלל בזהב>. אבל כל תיקונא דאיצטריך אשכח לאתכללא. <אבל כל תיקון שצריך, צריך להכלל>. אמר כי אהרן לא עשה בו שום פעולה רק אמר ויעשהו כי לא היה יכול להעשות רק על ידו כמו שרמזנו. מכאן תבין טעם לכמה ענינים הנעשים הן ע"י טהרה הן ע"י טומאה הנעשים ע"י אדם אחד ולא ע"י אחר וכן גם בעתים כתב רבינו האיי גאון ז"ל יש עתות הבאות לפועל ויש עתות שאינם מהנות כלום וכן אמרו רז"ל מזליה דהאי גברא מקביל כתבא מזליה דהאי לא מקביל כתבא:

ויאמר להם כה אמר יי' אלהי ישראל שימו וגו'. כבר ידעת כי הלוים באים מכח הגבורה וזהו שתרגם אונקלוס מי לי"י אלי מאן דחלייא דיי' והנה להם מוטל לעשות דין בעובדי עבודה זרה ואמר אלהי ישראל לרמוז לשם הנכבד וכוונת משה בענין זה לטובת ישראל כדי שתתרצה מדת הדין בזה ולא תכלה אותם כרגע כמו שאני עתיד לפרש בענין פעור בגזירת האל ולכך הרג עובדי העגל בפרהסיא כדי שיתקדש שם שמים בהם תחת החלול שעשו ועל כן אחר מעשה העגל אמר ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם אתם חטאתם חטאה גדולה ועתה אעלה אל יי'. ואמר עברו ושובו בסוד נע ונד תהיה בארץ נבראשית. וכתיב משוט בארץ וגו' (איוב א ז') ספר הזוהר [זוהר ח"א ס"ג ב'] וכד קמו ליואי לקטלא כדין אתער חוייא בישא. <תרגום - וכשעמדו הלויים להרוג הרג אז חזר ונתעורר נחש הרע>. והוה אזיל קמייהו ולא יכיל לשלטאה בהו. <והיה הולך לפניהם ולא יכול למשול בהם>. בגין דהוו ישראל מזרזין כלהו בחגורי מזוינין. <מכיון שהיו ישראל מזוינים בחגורות כלי זין>. ולא יכיל ההוא נחש לשלטאה בהון. <ועל ידי זה לא היה יכול הנחש לשלוט בהם>. וכיון דאמר משה הורד עדייך מעליך אתייהיב רשו לההוא נחש קדמאה לשלטאה עלייהו. <וכיון שאמר משה "ועתה הורד עדייך מעליך" ניתן רשות לנחש לשלוט עליהם>. וטעם מחני נא מספרך אשר כתבת הוא כטעם והרגני הרוג כי ו' קצוות נקראים ספר כי הם בין אותיות וכתיבה והמת נמחית צורתו משם וזהו ימחו מספר חיים וגו' (תהלים סט כט) ועל ספרך כלם יכתבו (תהלים קלט טז). ועל כן השיבו הש"י מי אשר חטא לי אמחנו מספרי כי לשמו הגדול חטאו. וכוונת משה רבינו ע"ה באמרו מחני נא רוצה לומר למות תחתם לסבול ענשם כענין והוא מחולל מפשעינו (ישעיה נג ה) כי מיתת צדיקים מכפרת וזהו סוד גדול יתבאר בסוד עגלה ערופה בגזירת האל:

ושלחתי לפניך מלאך וגו'. המלאך הזה אינו מלאך הברית הנאמר בו בעת רצון פני ילכו כי עתה סלק הקב"ה שכינתו מביניהם ורצה להנהיגם ע"י מלאך אחר:

ויאמר י"י אל משה אמור אל בני ישראל וגו'. הש"י רחמן מלא רחמים כאשר ראה שנתאבלו על חטאם חזר ואמר בדרך רחמים אמור אל בני ישראל כי עד עתה הזכיר עמך והעם אבל עתה הזכירם בשמם החביב ויאמר למשה שיאמר להם כי בטובתם לא יעלה בקרבם שלא יכלה אותם כרגע והטיבו אשר עשו להנחם ולהתאבל על חטאם ופירוש אדעה כמו ואם לא אדעה כי במדת רחמים יעשה בהם. ענין אחר הפסוק הזה מן התוכחה. ואמר הורד עדיך ליתן רשות למדת הדין לשלוט בהם כמו שרמזתי למעלה. זהו ויתנצלו בני ישראל את עדיים מהר חורב ותרגם יונתן בן עוזיאל ולא שתו איש עדיו עליו ולא שויאו גבר תקון זייניה דאתייהיב לון בסיני דביה שמיה רבה וקדישא חקיק ומפרש עלויה. וענין העדי הנזכר על דעת רז"ל וגם על דעת אונקלוס שתרגם תקון זייניה הוא כי בשעת מתן תורה חגר להם הקב"ה כלי זיין להנצל מכל פגע רע וממלאך המות שנאמר חרות על הלוחות ודרשו בו חירות ממלאך המות והם שמותיו של הקב"ה ויהיה פירוש עדיך כמאמר הנני מיסב את כלי המלחמה אשר בידכם (ירמיה כא ד). ואמרו רז"ל במדרש איכה חלל ממלכה ושריה (איכה ב ב') אלו שרים של מעלה אתה מוצא בשעה שהיה ירמיהו מתנבא על ישראל היה אומר להם עשו תשובה עד שלא יבואו השונאים והיו אומרים לו אם יבואו השונאים מה הם יכולים לעשות דין אמר אית בי מקפלא שור דינור ואחרא אמר אית בי מקפלא שור דמיא ואוחרנא אמר אית בי מקפלא שור דפרזלא אמר להם הקב"ה בדידי אתם מתגאים חייכון אנא מודע לכון דלית אתון כלום. מה עשה חילף שמם של מעלה דין דהוי ממני על מיא מניתיה על נורא דין דהוי ממני על נורא מניתיה על מיא וכיון שבאו השונאים לשם הוה חד מנהו קרי למלאך והוה עני ליה והוא אמר ליה עביד מלה פלוני והוה מלאכא אמר ליה לא אית בי מה אעביד לך דכבר מורם אנא מיניה הה"ד חלל ממלכה ושריה אילין שרים של מעלה. ואולי כי לזה רמז הכתוב ותבט ביום ההוא אל נשק בית היער (ישעיה כב ה). וכן מצאנו במדרש בפסוק כל רעיה בגדו (איכה א ב') בה רומז לזה ואמרו רז"ל רבי יעקב דכפר חנן אמר זה מיכאל וגבריאל. במדרש תהלים רבי אבא בר כהנא אמר שתי דורות היו משתמשים בשם המפורש אנשי כנסת הגדולה ודורו של שמד ויש אומרים אף דורו של חזקיהו היו יודעין שם המפורש שנאמר הנני מיסב את כלי המלחמה אשר בידכם (ירמיה כא ד) איזהו כלי המלחמה זהו שם המפורש כשהיו יוצאין למלחמה לא היו יוצאין להלחם אלא השונאים נופלים לפניהם וכיון שחטאו וגרמו העונות וחרב הבית היו נופלין ביד שונאיהם. רבי אייבו ורבנן ר' אייבו אמר המלאכים היו מקלפין השם שהיה חקוק עליו ורבנן אמרי מעצמו היה נקלף. מדרש איכה מה אעידך כמה קשוטין קשטתי אתכם כמה דאת אמר ואעדך עדי (יחזקאל טז יא) רבי יוחנן אמר ס' רבוא של מלאכים ירדו עם הקב"ה לסיני ועטרה ביד כל אחד ואחד לעטר כל אחד ואחד מישראל. רבי אבא בר כהנא בשם רבי יוחנן מאה ועשרים רבוא אחד מקשט ואחד לובש עטרה. רבי יוחנן דצפורי אמר זיינין היה חוגרם כמה דאת אמר מוסר מלכים פתח (איוב יב חי). ובמדרש ילמדנו ר' שמעון אמר כלי זיין נתן להם והשם הגדול היה חקוק בזיין וכל הימים שהיה בידם לא היה מלאך המות יכול לשלוט בהם שנאמר חרות על הלוחות מהו חרות רבי יהודה אומר חירות מן המלכיות רבי נחמיה אמר ממלאך המות. אמר רבי פנחס הכהן בר חמא בשם רבי אלעזר בשם ר' אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמר הקב"ה אם יבא מלאך המות ויאמר לי למה נבראתי אני אומר לו אם בראתיך על האומות בראתיך לא על בני למה שעשיתי אותם אלהים שנאמר אני אמרתי אלהים אתם (תהלים פב ו). מדרש איכה תני ר' שמעון בן יוחאי כלי זיין היה להם לישראל בסיני והיה שם המפורש חקוק עליו וכשחטאו נוטל מהם הה"ד ויתנצלו בני ישראל את עדים. באיזה צד נוטל מהם רבי אייבו ורבנן רבי אייבו אמר מאליו היה נקלף ורבנן אמרי המלאך היה יורד ומקלפו. ספר הזוהר (נח ס"ג ב) תא חזי מה כתיב ויתנצלו בני ישראל את עדיים ויתנצלו וינצלו מבעי ליה אלא ויתנצלו על ידא דאחרא בגין דאתיהיב רשו לנחש לשלטאה. את עדים מהר חורב דקבילו מטורא דחורב כד אתייהיב אורייתא לישראל. <תרגום - בוא וראה מה כתוב "ויתנצלו בני ישראל את עדיים מהר חורב" "ויתנצלו" וינצלו היה צריך לכתוב אלא ויתנצלו מורה שנתנצלו על ידי אחר כי ניתן רשות לנחש לשלוט עליהם>. ואמרו רז"ל ר' יהודה אומר סמאל נכנס לתוכו והיה גועה להתעות את ישראל שנאמר ידע שור קונהו (ישעיה א ג') רבי אלעזר בן ערך אומר כשירד הקב"ה על הר סיני ליתן תורה לישראל ירדו עמו ששים רבוא מלאכי השרת כנגד ששים רבוא של גבורי ישראל ועטרן לישראל כתר שם המפורש וכשהיו לובשים אותו השם היו טובים לפני השם כמלאכי השרת. וכיון שעשו אותו מעשה אמר לו הקב"ה הורד עדיך מעליך באותה לילה ירדו ששים רבוא של מלאכי השרת ולקחו מהם כל אחד מה שנתנו עליהם ונמצאו ערומים שלא ברצונם שנאמר ויתנצלו בני ישראל וינצלו אין כתיב אלא ויתנצלו. ויש אומרים מאליו היה נקלף. ודע והבן כי זה העדי עתיד הקב"ה להחזירו לנו זהו שנאמר כי כלם כעדי תלבשי (ישעיה מט חי'). ואמרו רז"ל הזיין שנטל מיוצאי מצרים השם היה חקוק וכתוב עליו שנאמר הורד עדיך מעליך וסופו לחזור שנאמר כי כולם כעדי תלבשי לכן ידע עמי שמי (ישעיה נב ו). וטעם כל מבקש י"י יצא אל אוהל מועד כי משם יבקשנו וכבר רמזתי זה:

ודבר י"י אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו וגו'. כבר ידעת נבואת משה רבינו ע"ה ועיקרה ונרמזה באמרו פנים אל פנים בפנים הראשונים רמז לפנים המאירים ובשניים רמז לאספקלריא שאינה מאירה כי השיג בכבוד והבין בתפארת. והבן כי לא אמר פנים בפנים כי זה נאמר על כל ישראל שנאמר פנים בפנים דבר י"י וגו'. ואמר כאשר ידבר איש אל רעהו כי היה מקבל כח הנבואה ולא נזדעזע:

ספר הזוהר [אדרא רבא קל"ג א'] מאן הוא בנבואה עילאה כמשה. <תרגום - מי הוא בנבואה עליונה כמשה>. דלא זכה בר נש כוותיה. <שלא זכה אדם כמותו>. דהא שמע דבורא באכרזא באוכחא ולא דחיל ולא אזדעזע. <שהוא שמע דבור בהכרזה בהוכחה ולא פחד ולא נזדעזע>. ושאר הנביאים אפילו באמירה מזדעזעין. <ושאר הנביאים אפילו באמירה נזדעזעו>:

ויאמר משה אל יי' ראה אתה אומר אלי וגו'. עד עתה לא היה צריך לאמר לשאול מי ומי ההולכים עמו כי היה עת רצון אבל עתה מפני החטא הוצרך לדקדק ולהזכיר לו התנאים ואע"פ שכבר אמר למעלה ושלחתי לפניך מלאך מאחר שלא פירש לו שם המלאך שישלח עמו אין דבר זה מסור בידו ויש לו עדיין רשות לבקש מי שהוא גדול ממנו שאין השליחות נמסר לשליח עד שעת מעשה. ראיה לדבר אמרו רז"ל שהתנה הקב"ה עם שר של אש שיציל חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש ואעפ"כ בקש שר של ברד להצילם בשעת מעשה עד שאמר לו שר של אש מנהגו של עולם שהמים מכבין האש וכו' בפרק ערבי פסחים ואילו היה השליחות נמסרת בידו בשעת התנאי לא היה מבקש של ברד בשעת מעשה להצילם זהו שנאמר במלאכים עושה דברו (תהלים קג כ') כלומר שהדיבור הוא להם בשעת מעשה עד אותה שעה יכול המאמר להתבטל וכאלו לא נגזר הוא דומה:

ואתה אמרת ידעתיך בשם. כלומר שידעתני בשמך הגדול להסתכל באספקלריא המאירה כמו אשר ידעו השם פנים אל פנים. ויתכן שיהיה ואתה אמרת ממה שאמר לו ושמי י"י לא נודעתי להם וכבר פירשתי. וגם מצאת חן בעיני בקש ממנו שיהיה מוצא החן הגדול תפארת ישראל והוא דבקות הדעת. ענין אחר ידעתיך בשם ר"ל בשם הנכבד ועוד רוממתני בחן הגדול ולולי שאני ירא לחלוק על דברי הרב הגדול ז"ל הייתי מפרש ידעתיך בשם פירוש בשם הגדול והחן רמז לשכינת עוזו כמו שמשמעות מחנה בכל מקום ואתחנן אל יי'. ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך במדת הדין הודיעני נא את דרכיך נתיבות הדרכים כאשר אתה נודע בשמך. ואדעך ר"ל לייחדך וזהו דעת אונקלוס אודעני כען ית אורח טובך ואדע רחמך. ענין אחר בקש להודיעו כבוד למעלה מכבוד ורצה בזה שימסור מפתח להמשיך לכל דבר כפי מה שיצטרך ולא תעכב מדת הדין על ידו:

ויאמר פני ילכו והניחותי לך ויאמר אליו אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה. אמרו רז"ל בפרק קמא דברכות מניין שאין שואלין לאדם בשעת כעסו שנאמר פני ילכו והניחותי לך המתן עד שיעברו פנים של זעם משמע לפי דבריהם כי הפנים של כעס וכוונתם כי הבטיח הקב"ה את משה שעדיין יהיה עת וזמן שיתרצה לו ולא פירש ממי יהיה זה ועל כן השיבו אם אין פניך הולכים עתה אל תעלנו מזה והנה לפירוש הזה הולכים וילכו ר"ל יסתלקו לא שיבואו עמנו. ענין אחר ועיקר פני ילכו רוצה לומר המלאך הגואל שנאמר ומלאך פניו הושיעם (ישעיה סג ט) ומלאך הברית אשר אתם חפצים (מלאכי ג א') ונקראים פני כי הם פני הזעם לכלות האויבים וכן היתה כוונת אונקלוס שאמר שכינתי תהך ואניח לך. והניחותי לך שלא אתנהג עמך במדת הדין העזה אלא במדה כלולה מרחמים מלשון והיה בהניח יי'. ומשה השיבו אם אין פניך הולכים גדולים צדיקים שיודעין לפתות את בוראם. הפנים האלו הם פני האמת והרחמים ואע"פ שאמר לו פני ילכו אמר לא אבקש פנים של זעם אחר שחטאו כי לא יוכל לשאת עון ופשע רק בקש שיבוא עמהם פנים בפנים וימחול פשעם כי כן היו התנאים בפרשת וארא. וטעם כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם פירשתי למעלה לפי הפירושים והבן כי בכאן הזכיר החן קודם ואחר כך ואדעך בשם ולמעלה בדברי משה רבינו ע"ה הזכיר הפך וזה יאמת פירוש הרב ז"ל:

ויאמר הראני נא את כבודך. מן התשובה שהשיב לו לא תוכל לראות את פני למדנו כי השאלה היתה ראיית פנים הנקראים כבוד כי יש כבוד למעלה מכבוד ומלת הראני פירושה הבינני מלשון ולבי ראה (קהלת א טז) או פירושה במראה הנבואה. ויתכן שיהיה כבודך בכאן ההוד הגדול היא אספקלריא המאירה כלומר אשיג לדעת מהות פנימיות הכבוד הזה וההפרש שיש בינו ובין אשר למטה ממנו והשיב לו לא תוכל לראות את פני כלומר לא תוכל להתבונן בו עד שתשיג מהות פנימיותיו. ואע"פ שמשה רבינו ע"ה היה מתנבא מהמדה ההיא לא היה משיג בה דבר רק שהיה מרגיש כי משם בא אליו הדיבור ומה שהיו שאר הנביאים משיגים במדת לילה היה משה משיג במדת יום:

ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וגו'. אין לפרש שיבטיחהו להראות כל טובו רק אמר שישיג במדת כל שהיא טובו כי טוב האדם בביתו כי מראה הפנים לא יוכל להשיג. וקראתי בשם י"י לפניך שאקרא לפניך השם הגדול שלא תוכל לראותו וחנותי בו את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם. והזכיר חנינה ורחמים לרמוז לתפארת ישראל ולשכינת עוזו שתדע בקריאה ההיא מדת החנינה ומדת הרחמים אשר יחוננו וירוחמו בשמי ובטובי ועל זה נאמר בכל ביתי נאמן הוא ר"ל בכל שהוא ביתי כי טוב האדם בביתו ואמרו רז"ל וחנותי את אשר אחון אע"פ שאינו ראוי והגון וכבר רמזתי זה בסוד העבור. ובמדרש תנחומא אומר ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך טובי וכל טובי מדת הטוב ומדת הפורענות וחנותי את אשר אחון באותה שעה הראה לו הקב"ה כל אוצרות מתן שכרן של צדיקים כל אחד לפי מעשיו והוא שואל האוצר הזה של מי הוא והוא אומר לו של בעלי תורה והאוצר הזה של מי הוא של מכבדיה ומראה לו אוצר גדול והוא אומר רבון העולמים האוצר הגדול הזה של מי הוא אמר לו מי שיש לו מעשים טובים אני נותן לו משכרו ומי שאין לו אני עושה ונותן לו חנם שנאמר וחנותי את אשר אחון. וכתב החכם ר' עזרא ז"ל תמצא במקומות רבים בדברי רז"ל אין לו חלק לעולם הבא ר"ל אין לו בית בפני עצמו אוצר שהוא ברשותו והוא מושל עליו וזהו עושין לו מדור לפי כבודו ומי שאין לו זכות הוא עומד במקום שעומדים רבים:

ויאמר לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי. אין לפרש כי לא יראני שיראה אותו כשהוא מת כי אפילו המלאכים וחיות הקודש לא השיגוהו שנאמר עין לא ראתה אלהים זולתך (ישעיה סד ג) כי הוא אור הגנוז רק פירושו כי טרם שישיג שם תפרד נפשו מגופו כי אפילו במראות המלאכים נאמר במראה נהפכו צירי עלי ולא עצרתי כח (דניאל י טז). ויש מפרשין כי על כן אמר וחי כי לאחר מותו ישיגהו כי הוא גנוז לצדיקים לעתיד לבוא. ואל יקשה לך זה עם פסוק כי את המלך יי' צבאות ראו עיני (ישעיה ו ה'). כשתדקדק במלת את שנאמר ואשמע את הקול מדבר אלי. ועל כן אמר יראני ולא אמר ירא אותי שהיה משמעותו אתי ואין המכוון כך. ויש מפרשים כי האדם הנזכר כאן הוא האדם החקוק במרכבה שנאמר ודמות פניהם פני אדם (יחזקאל א י'). וחי רמז לחיות הקודש:

ויאמר י"י הנה מקום אתי ונצבת על הצור. אמר לו הנה מקום אתי בהר אשר שכינתי שם ונצבת על הצור שהיה בהר כמו שנאמר הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב. ואמרו רבותינו ז"ל שהקב"ה נקרא מקומו של עולם ועל כן אמרו רבותינו ז"ל ברוך המקום והכוונה על השכינה והשם בחשבון המרובע עולה כחשבון מקום. ואמר לו הש"י כי המקום הנזכר ישיג בהשגה ולא בראיה והעבירו והראו אחוריו ולא פניו שהוא כל טובו כאדם העובר לפני חבירו ורואה אחוריו ולא פניו ומסר לו בעברו כשליח ציבור עטוף בטליתו ומזכיר שלש עשרה מדות רחמים שלא יחזור ריקם בתפלתו. ובי"ג מדות אלו היו החסידים הראשונים מתפללין ולא חוזרין ריקם. וכתב הרב רבי אלעזר ז"ל מויעבור עד ונקה השמות בקריאתן ובכתיבתן בגימטריא ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם:

והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי עליך עד עברי. הוצרך לשכות כפו פן יהיה כאשתו של לוט כי אלהים וכל קדושיו עמו. ואמר עד עברי ולא אמר עד עברו רמז לייחד הכל באין סוף. ופירוש ונצבת על הצור ידוע ממלת צור כמה דאת אמר הנני עומד לפניך שם על הצור:

והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו. הבן כי לא אמר ופני לא תראה רק לא יראו כלומר אין כח בשום בריה להשיגם. ופירוש הפסוק ידוע ממה שפירשתי. ואמרו רז"ל מלמד שהראהו קשר של תפילין והרמז לתפלה של יד שכל הספירות נקשרות בה וכן תרגם יונתן בן עוזיאל ותחמי ית קטר דבירא דתפילי יקר שכינתי:

והיה נכון לבקר ועלית בבקר אל הר סיני ונצבת לי שם על ראש ההר. אמרו רבותינו ז"ל כי משה לא נתנבא אלא ביום שנאמר ביום צוותו והרמז למדת יום וכבר פירשתיו. וזהו והיה נכון לבקר לקבל כחו כמה דאת אמר יי' בקר תשמע קולי (תהלים ה ד') כי לא יחסר אות ב' ובעבור כי שאר הנביאים לא זכו למעלה הזאת על כן אמר ואיש לא יעלה עמך כי בתחלה היה בעבור כל ישראל וזה למשה לבד וגדול היה הכבוד הזה מן הראשון:

וירד יי' בענן ויתיצב עמו שם ויקרא בשם יי'. כענין כי שמי בקרבו. אמר כי ה' הגדול וירד בענן הכבוד ויתיצב עמו שם השם המיוחד נתיצב בכבודו וכן אמרו רבותינו ז"ל ותתצב אחותו על השכינה וזהו רמז מלת שם כדאמרינן בספר הבהיר משם רועה אבן ישראל הוא המקום הנקרא שם ושם חביון עוזו (חבקוק ג ד'). ופירוש ויקרא בשם יי' פירשתיו בענין אברהם אבינו ע"ה:

ויעבור יי' על פניו ויקרא יי' יי' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת. כבר ידעת כי באלו השלש עשרה מדות נחלקו בו הגאונים ז"ל יש אומרים כי פוקד עון אבות על בנים מן המנין ולפי דבורם יהיה השם הראשון מן שם הקריאה שבא להודיענו מי הקורא אמנם המנהג ברוב המקומות שלא למנות רק עד ונקה ומנהג של ישראל תורה היא כי השלש עשרה מדות הם רחמניות כלם ואין להזכיר בהם לא ינקה ופוקד עון אבות וגו'. ועתה הבן פירוש הענין וסודו כאן קיים הקב"ה הבטחתו שאמר למשה רבינו ע"ה אני אעביר כל טובי על פניך כלומר השכינה הנקראת אני עבר על פניו ועל כן תרגם ואעבר יי' שכינתיה. ויקרא יש אומרים כי השכינה קרא אלו המדות. ויש אומרים כי מדת רחמים אמרן. ויש אומרים כי משה רבינו ע"ה אמרן כי משם נבואת משה רבינו ע"ה. יי' יי' אל שלש מדות הללו הם שמות וקראו אותן רז"ל מדות והראשון מדת המלך בעל התשובה והשני כסא המלך שהוא תפארת ישראל והשלישי מדת טובו הרומז לשכינת עוזו. והעשרה הנותרים נכללים בשלשה שהזכרנו כי רחום וחנון וארך אפים לתשובה. ולא אמר מרחם ומחונן ומאריך אפים כי הוא יתעלה פועל במדות הללו והוא הרחמים והרחמים הוא החנינה והחנינה הוא אריכות אפים ואע"פ שאנו אומרים בשמונה עשרה המרחם כי לא תמו חסדיך זה כשאנו מזכירים אותו יתעלה על פעולותיו אמנם כשאנו מזכירין מדותיו הדבוקות בו כשלהבת הקשורה בגחלת אז יש לומר רחום וחנון. ועוד יש לפרש כי הרחמים והחנינה נרמזים ברחום וחנון ר"ל כי ממנו הרחמים והחנינה הרומזים לדיו פרצופים. ועוד אמרו שלשה מדות אחרים לבעל הרחמים והם ורב חסד כי טובו מן החסד וזהו מטה כלפי חסד כי הוא מרבה חסד באמת על גבורתו ועוזו ואמת כך שמו. נוצר חסד לאלפים כי זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל אז נוצר כמו מצמיח כמו נצר משרשיו יפרה (ישעיה יא א). עוד אמרו שלש עשרה מדות אחרות למדת הטוב והם נושא עון ופשע וחטאה וראיה לדבר אני עשיתי ואני אשא (ישעיה מו ד) כי אני הוא הנושא וכבר ידעת פירוש אני והמדה האחרונה היא ונקה רמז בו לסוד העיבור כי ע"י הפקידה יתלבנו ויתנקו כתמי הנפש. והשם יתעלה יסלח לנו העונות והפשעים. ומפני כי הנשיאות אינו שוה בעון ופשע וחטאה כי כפי חטא האדם כך היא פקודתו ובכל אחד ענין אחד מיוחד יקרא בכל אחד מדה אחת. והנה נרמזו בשלש עשרה מדות כל ההויות כי הענפים בכלל הזרועות והמכריע שני בכלל הראשון. זהו דעת הרב הגדול ז"ל בפירוש שלש עשרה מדות ואחריו נטו רוב חכמי הקבלה:

ובספר הזוהר [אדרא זוטא רצ"ב ב'] פירש ארך אפים מלשון ארוכה שפירושו רפואה ואמרו שם כד מסתכלין אנפוי דזעיר אפין באפוי דעתיקא קדישא כלא ארך אפים איקרי. <תרגום - וכשמסתכלים פניו של ז"א בפנים של עתיקא קדישא נקרא הכל ארך אפים>. מאי ארך אפים. <מהו ארך אפים>. אסותא דאנפין. <רפואה מן הפנים>. דהא לא אשתכח אסותא בעלמא אלא בזמנין דאשגח באנפוי. <כי לא נמצאת רפואה בעולם אלא בזמן שמשגיח בפנים>. ויש עוד מבעלי הקבלה שפירשו פירוש י"ג מדות בענין אחר וזהו כוונתם כי השם הראשון הוא עצם ומה שמונה אותו בכלל המדות אינו מצד עצמו כי אם ממה שמגיע לנו ממנו יתברך בפעולותיו כי הוא יתברך מקור ומעיין לכל פועל במדותיו כפי רצונו וכנגדו הזכיר משה רבינו ע"ה האל בתחלת שבחיו ואחר שהזכירו יתעלה הזכיר הנשארים סוד מדותיו שהם י"ב מהי"ג הארבעה ראשונים הם רחמים והארבעה שניים חסד והארבעה שלשיים דין כי אין מדה אחרת זולת אלו והקדים להזכיר הארבעה של מדת רחמים קודם אף כי היא אחרונה. וגם משה רבינו ע"ה הזכיר אותה באחרונה כאמרו והנורא לפי שנצטרך למדה זו משאר המדות שעדיין לא עשו תשובה שלימה ולא נתכפר עונם פתח במדת הסליחה שנאמר כי עמך הסליחה למען תורא (תהלים קל ד). אמר תורא מגזירת נורא שהרמז למדת רחמים. וטעם לייחד כל מדה מן השלשה הנזכרים ארבע מדות לכל אחת ואחת מפני שמצינו כי השלשה מדות כל אחת ואחת מהן מתחלק לארבעה כאשר נפרש. ועתה אפרש לך הארבעה חלוקי הרחמים שהם יי' אל רחום וחנון. אלו הם ארבעה מדות רומזים למדת רחמים כי השם בי"ה ידעת שרומז לרחמים. אל הוא רחמים שנאמר אלי אלי למה עזבתני (תהלים כב ב). רחום כמשמעו רחמים וחנון חנינה כי גם הוא רחמים. והמדה הזאת יש בה ארבעה מיני רחמים האחת שהקב"ה סולח לאדם קודם שיבקש מחילה מעביר ראשון ראשון ובלבד שלא יוסיף עליהם כמו שאמרו רז"ל ועון עצמו אינו נמחק ר"ל כי חוזר ונעור אם חטא אחרי כן. השנית שמוחל וסולח לשבים בכל לבם ויום הכפורים מכפר. השלישי שהתשובה ויום הכפורים תולין וייסורין ממרקין. הרביעית שכולן תולין עד המיתה ומיתה ממרקת. ואל תתמה היאך קראנו החלוקות האלו רחמים מאחר שנידון בהם במיתה ויסורין לפי שהן בנוהג שבעולם והקב"ה סולח לו על ידיהן אין לך רחמים גדולים מאלו שניצול מדינה של גיהנם ע"י ייסורין ומיתה שהם בנוהג העולם ולא עוד אלא שזוכין לחיי העולם הבא ומקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים עומדים. ובכל אחד מאלו ארבעה חלוקי הרחמים ייחד לו שם אחד מהשלש עשרה מדות לפי עניינו כראוי לו כי השם הראשון נזכר על חלוקה הראשונה שמוחל בלא תשובה כי הוא מדת הרחמים. השני אל מוחל בתשובה שנאמר אלי אלי למה עזבתני כלומר ודי לו בתשובה שנאמר יי' אלהינו אתה עניתם (תהלים צט ח) שמוחל להם ע"י תשובה. השלישי רחום מוחל ע"י ייסורין שנאמר והוא רחום יכפר עון ולא ישחית (תהלים עח לח) כלומר לגמרי מכלל שהתחיל. ולשון השחתה נאמר בייסורין שנאמר כן משחת מאיש מראהו (ישעיה נב יד) וכתיב אכן חליינו הוא נשא (ישעיה נג ד). הרביעי חנון מכפר במיתה שנאמר ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר (איוב לג כד) ר"ל מצאתי כופר שלא ימות ולפירוש זה על כן לא אמר מרחם וחונן לפי שאינו כל שעה אלא פעמים שהוא כובש רחמנותו וחנונו ממנו עד שידון אותו במיתה וייסורין ואחר שהזכיר במדת רחמים פתח במדת החסד כי מדה זו דרכה לעשות חסד עם הבריות בין זכו בין לא זכו. ומדה זו מתחלקת לארבע חלוקות ועל כן ייחס למדה זו ג"כ ארבע שמות והן ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים. החסד הראשון שעשה הב"ה עם דורות הראשונים כ"ו דורות שהיו קודם מתן תורה ועליהם אמר דוד המלך ע"ה כ"ו פעמים כי לעולם חסדו שאע"פ שלא זכו בתורה ובמצות הקב"ה זן אותם בחסדו שנאמר עולם חסד יבנה (תהלים פט ג) ועל החסד הזה נאמר ארך אפים כי מאריך הקב"ה אפו לרשעים אע"פ שלא זכו ממתין להם שמא יעשו תשובה. החסד השני הוא החסד שעשה הקב"ה את ישראל שהוציאם ממצרים מבית עבדים וזה החסד נעשה לתשלום גמול שע"י ההוצאה יקבלו עליהם אלהותו ועל זה החסד נאמר ורב חסד מטה כלפי חסד. החסד השלישי הוא החסד שעשה הקב"ה לישראל כשקבלו עליהם תורה ומצות שנאמר זכרתי לך חסד נעוריך (ירמיה ב ב'). החסד הרביעי הוא החסד שעושה הקב"ה עם המתים מלבישן ומכבדן ומלוה אותן כביכול שזה החסד עשה הקב"ה עם משה רבינו ע"ה שנאמר ויקבור אותו בגי. ואחר כן הזכיר נושא עון ופשע וחטאה ונקה ארבע כנגד ארבע מיני חלוקות דין שהם ארבע מיתות בית דין סקילה שריפה הרג וחנק. עוד יש ארבעה חלוקי דינין. הראשון דין בן סורר ומורה שאמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב זהו ענף ממדת הדין שעדיין לא חטא חטא שיתחייב עליו מיתה וגם לא להיותו בסקילה החמורה רק בחנק הקל. הדין השני הנהוג בבית דין בעדים והתראה. הדין השלישי מלקות ארבעים. הדין הרביעי מי שלקה ושנה בית דין מכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורים עד שכרסו נבקעת. כלל הדברים כי הבורא יתעלה ויתברך פועל במדותיו כפי רצונו ובמוסר אלהינו כלולים בו כל המדות שהם חסד ודין ורחמים והוא יתעלה פועל בהן כאומן בכליו וכמו שלא תתכן הפעולה זולתי הכלים כך לא תתכן השגחתו על ברואיו זולתי המדות למדוד לנו בהם כרצונו יתעלה ועל כן שלשה מדות האלו קראם הכתוב כסא החסד שנאמר והוכן בחסד כסא (ישעיה טז ה) וענין כסא כלומר שהוא מיוחד לישיבת המלך כך הקב"ה משפיע למדה ההיא מאורו הגדול כדי לפעול פעולתה המיוחדת לה. הדין נקרא ג"כ כסא שנאמר מלך יושב על כסא דין (משלי כ ח') שהמלך הנזכר הוא הבורא יתעלה שהרי כתוב אחריו מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי (שם) והקב"ה יתעלה לבדו הוא הדן דינין שבלב ולא מלך בשר ודם. מדת רחמים גם היא נקראת כסא שנאמר עד די כרסוון רמיו (דניאל ז ט') ואמרו רז"ל תרין כסאות הללו למה אחת לדין ואחת לצדקה עוד דרשו אחת לו ואחת לשרפרף עוד אמרו אחת לו ואחת לדוד הכוונה כולה היא לרמוז אחת לרחמים ואחת למדת הדין. ודע כי הכנויין שמותר למוחקן שאינן שמות הקודש כמו רחום וחנון ודומיהם הם כמו כלים לשמות הקודש שאסור למוחקן ובהם פועלים שמות הקודש פעולתן כיצד כי השם הממונה על החסד שהוא אל הכנויים שהם צורת חייליו הם רחום וחנון חסיד רב חסד סולח ארך אפים. והשם הממונה על הדין שהוא אלהים הכנויים שלו שהם צורת חייליו הם קנא ונוקם פוקד עון אבות איש מלחמה אדיר שופט דיין. והשם הממונה על הרחמים בן ארבע אותיות הכנויין שלו נושא עון אמת עובר על פשע נוצר חסד ודומיהם. ועתה אבאר לך בפרט איך הקב"ה כולל במדה אחת כל המדות או מקצתן כפי צורך הפעולה כשהקב"ה עושה דין ברשעים באותו דין עצמו עושה חסד לצדיקים שנאמר ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע (תהלים נח יא) הנה כי בדין הרשע מרחם על הצדיק שהיה אותו רשע מיצר לו. גם הטובה שעושה לצדיק פועל בה לרשעים דין שנאמר פזר נתן לאביונים (תהלים קיב ט') וכתיב בתריה רשע יראה וכעס ועל זה אמרו רז"ל מחצתי ואני ארפא במה שאני מוחץ אני מרפא וכן מצינו באברהם אבינו ע"ה שהיה יושב פתח האהל כחום היום לרפאות המילה דרשו רז"ל שהוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים וכו'. והיה אותו השמש מזיק לעולם ומרפא לאברהם. וכן לעתיד לבוא כתיב וזרחה לכם יראי שמי (מלאכי ג כ') לטובתן של צדיקים והרשעים נשרפין בהם כי העיקר אצלי כי המדות כלולות זו בזו שאם לא כן לא יתחברו לעולם והרי ח"ו היחוד נפרד ונחש וחוה יוכיחו כשקללם ריחם עליהם אמרו רז"ל נישא קלל את הנחש הרי פרנסתו מזומנת. קלל את האשה הכל רצין אחריה. ובספר הזוהר (אדרא רבא קמ"ז ב') תני תורי זהב ונקודות כסף אתבסמו דיני ורחמי דלית דינא דלא הוו ביה רחמי ועל דא כתיב נאוו לחייך בתורים צוארך בחרוזים. בתורים כמה דאת אמר תורי זהב. בחרוזים דכתיב עם נקודות הכסף. הרי לך ראיה ברורה כי כשהקב"ה פועל במדה אחת כולל בה כולן או מקצתן והכל מכחו יתעלה ויתברך שנאמר שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד הזכיר שלשה שמות כנגד שלשה אבות שהזכרנו ואחרי כן אמר אחד שהוא בגימטריא שלשה עשר והענין שאין מדותיו חלוקות ונפרדות רק כולן אחד וזהו ייחוד שלם ממיני הייחוד שאין המדה נפרדת וחלוקה רק כולן אדוקות בו ופועל בכולן כרצונו ולכך נקרא אחד שאין אחד כמותו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וטעם על שלשים ועל רבעים יתכן היות סודו בדרך הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר (איוב לג כט) וכבר פירשתיו:

וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו. השתחואה לשם הנכבד שעבר על פניו כי קיים לו הבטחתו. ונחלקו רז"ל במסכת סנהדרין אמרו שם מה ראה רבי חנינא בן רבן גמליאל אמר ארך אפים ראה ורבנן אמרי אמת ראה תניא כמאן דאמר ארך אפים ראה וכו'. ועוד אמרו על אי זה מהן השתחואה אמר רבא על החסד שנאמר וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו ורבנן אמרי על מדת הרחמים. וכבר פירשתי פירוש ארך אפים על דעת רבותינו ז"ל שפירשו המשכת החסד לשכינה. אמנם יש מפרשים המשכת הגבורה לתורה שבעל פה זהו ארך אפים. ר"ל אריכות האף שהוא הגבורה:

ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אדני ילך נא אדני בקרבנו כי עם קשה עורף הוא וסלחת לעונינו ולחטאתנו ונחלתנו. לא ידעתי למה נכתבו שני השמות באל"ף דל"ת שהרמז בהם לשם הנכבד שהרי משה לא נתרצה רק בפנים המאירים. וכתב הרב הגדול ז"ל ולא יתעלם ממך למה נכתבו שני השמות הללו באל"ף דל"ת ומפני זה אמר הנה אנכי כורת ברית ואת מעשי יי' כי נורא הוא עד כאן לשונו. ויש מפרשים דברי הרב ז"ל כי מטעם זה נכתבו שניהם באל"ף דל"ת לפי שהיה דבק בדבור השם הנכבד והכל שוה בו להיותו כלול מהכל כאשר רמז הרב למעלה שענין התפלה שוה בשניהם אלא ששם רמז לגדול וכאן לנכבד והבן מה שבאר הרב ז"ל כי מפני זה אמר הנה אנכי כורת ברית ואת מעשה יי' כי נורא הוא כי הוא הנכבד והנורא והברית אשר כרת ה' עמהם ואל תטעה בגבור ונורא כי שם נאמר בגבורה ואז נוראות ימינך והבן כל זה. ואמר כי עם קשה עורף הוא כי מאחר שנתרצה להם יהיה השם הנכבד טוב למקשי ערפם יותר ממלאך אחר כי הם עמו ונחלתו וכאשר בשעת הכעס היה נוח להם במלאך בעבור כי הם קשי עורף שנאמר פן אכלך בדרך כן בעת רצון טוב להם בשכינה שירחם עליהם:

ויאמר הנה אנכי כורת ברית נגד כי עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה יי' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך. מאמר נגד כל עמך אעשה נפלאות היא תשובת שאלתו ששאל ונפלינו אני ועמך וגו'. כי זה הלשון נופל על השכינה שנאמר היפלא מיי' דבר ושאל שיהא חלקם במופלא כמו שאמרו רבותינו ז"ל בקש משה רבינו ע"ה שתשרה שכינה על ישראל ולא באומות העולם כי לא יתכן לפרש שיבטיח לעשות עם ישראל נפלאות אשר לא נבראו שהרי לא נעשו להם מעולם נסים כיציאת מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה שיבטיח עתה בגדולים מהם אלא שהענין ירמוז אל שיכון השכינה בישראל ועל היותו עם משה לשם ולתפארת בנעלם ובמופלא וזהו כי נורא הוא אשר אני עושה עמך וכבר ידעת פירוש נורא:

ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם. הטעם בחמור יותר מבהמה אחרת תבין ממה שכתבתי לך בפירוש משמרה ראשונה חמור נוער. וענין העריפה דומה לעגלה ערופה והבן זה:

כי לא תשתחוה לאל אחר כי יי' קנא שמו אל קנא הוא. אל אחר הוא אחד מאלהים אחרים והרי עתה הזהיר על אלהי זהב זהו אחר והנה הזהירם שלא יטעו עוד כאשר טעו במעשה העגל וזהו כי לא תשתחוה נתינת מעם לפסוקים של מעלה. מדרש רות (זוהר חדש ע"ה טור א') ולסטרא דמסאבא לא יהב קודשא בריך הוא שמא דיליה שנאמר אני יי' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים. אני רמז לשכינה שנאמר ויסרתי אתכם אף אני רמז למדת הדין. מהו לאחר לא אתן שנאמר לא תשתחוה לאל אחר דהוא מסיטרא דמסאבא טמא. וזה טעם ותהלתי לפסילים לכחות הטומאה. וידעת פירוש תהלתי:

וטעם לא יראו פני ריקם הזהירנו כשנעלה לרגל להקריב קרבן לשם יתעלה כדי שכל הכחות יהנו מהם ויטלו פרס מאת המלך יתעלה ולא יקטרגו עלינו זהו שנאמר את קרבני לחמי לאשי מלשון איש אל תקרי לאשי אלא לאנשי. ועוד כי ע"י הקרבנות תתעלה כנסת ישראל למעלה כמה דאת אמר והקרבתם אשה ליי' ויהיה יי' אחד ושמו אחד. ואמרו קצת מחכמי הקבלה כי העובר על מצוה זו יתגלגל בפסח או בסומא שיהיה פטור מן הראייה כי כיון שעבר בה הותרה לו. ואם קבלה נקבל:

וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו ויראו מגשת אליו. הרמז בקירון פני משה כי נסתכל באספקלריא המאירה כי לא נדבר עמו אלא ביום ועל כן זכה לקירון עור פנים מדה כנגד מדה. אף לפי הפשט כל הדבק ביוצרו ומתלבש ברוח הקודש יראה אות הנפש על גוף האפל. וכן אמרו רבותינו ז"ל על פנחס בשעה שהיתה רוח הקודש שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים וגם על רבי אליעזר כשהיה דורש במעשה בראשית היה קרנותיו כקרנות משה רבינו ע"ה ואין אדם מכיר אם יום ואם לילה. וכתב הרב ז"ל אף כי דעותינו לא ישיגו בחקירה הזאת מאיזה צד תהיה המדה הזו אבל נאמן שהוא כן. כי הבורא אותה יתעלה ויתברך שמו יודע מסודות הנפש ומהותה יותר מהתחכמותינו ועוד אנו רואים שחפצי הנפש המזומנים ברצונה נותנים לגוף ומוסיפין זוהר והוד ושומן ובריאות אפילו בבואה אליו בעמל וביגיעה כל שכן חכמה לחכמים כענין שכתוב חכמת אדם תאיר פניו ועוז פניו ישונה קהלת ח א) עד כאן דבריו. וכבר כתבתי בפרשת ויחי מזה הענין. וטעם וייראו מגשת אליו כי כשראו קרני ההוד פחדו וחזרו אחורנית אולי חשבו שהיה שם כבוד השם ומלאכי עליון עמו ופחדו פן יפרוץ בהם השם. וכתב ה"ר אלעזר ז"ל הזקנים הראשונים כשקראו בספר תורה וחוזרין ויושבים היו מכסין פניהם ואמרו השומע מפי קורא כשומע מפי משה דכתיב ויצא ודבר ויתן את המסוה על פניו ואומר וילט פניו באדרתו (מלכים א' יט יג) ואמרו רבותינו ז"ל קודם שחטאו ישראל היו רואין שבע מחיצות של אש ולא היו יראים ולא היו מזדעזעים וכשחטאו אפילו פני הסרסור לא היו יכולים לראות: