פני שביעית נקבלה, מפגש עם סודה של הארץ

עיון בשבת הארץ, פרשת בהר - ויקרא כה

סיפור של ארץ

פרשיית השביעית בפרשת משפטים שבספר שמות מסתכמת בשני פסוקים. לעומתה, בולט תיאור השביעית בפרשת בהר שבויקרא באורכו, בפירוט שבו, ובתמונה הרחבה שהוא מצייר. גם פרק הזמן בו עוסקת הפרשייה ארוך בהרבה: אין מדובר רק במחזור של שש שנים ושנה שביעית, אלא במחזור גדול יותר; שבע השנים הופכות להיות פרק בספירה לקראת שנת היובל, שנת דרור, שחרור עבדים ושיבה אל האחוזה של כל אחד ואחד. הפרשייה נפתחת בפסוק שאולי כבר הוא מעניק את המפתח להבנתה:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם
כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'.¹ויקרא כה, א-ג.

הרקע לפרשייה הוא הביאה אל הארץ, וגם השביתה היא שביתה של הארץ כלפי ה'. המילה "ארץ" מופיעה בפרק זה יותר מעשרים פעמים. ממילא, זווית המבט להבנת הפרשייה צריכה להיות בהתבוננות בארץ ובמתרחש בה בשנה השביעית.

כי לי הארץ

למי שייכת הארץ?

בספר שמות הצטווה האדם ליטוש ולשמוט את בעלותו על ארצו. כביכול ציוותה שם התורה – אכן הארץ היא שלך, "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ",²שמות כג, י. אך בשביעית עליך ליטוש את השייך לך.

אך כאן, בספר ויקרא, מתגלה שמראש הארץ כלל איננה של האדם:

וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת,
כִּי לִי הָאָרֶץ
כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי.³ויקרא כה, כג.

הארץ שייכת לה'. האדם חי עליה כגר וכתושב, אך לא כאדון, וכ'אזרח'.⁴אזרח משול לצמח הגדל בקרקע ביתית, וממילא מתפתח היטב. לעומתו, הגר הוא אורח תלוש, ללא שורשים: "וטעם אזרח כאילו בעל ענפים רבים וכמוהו מי שיש לו משפחה רבה, והפך זה הגר כי הוא כמו גרגיר נכרת מהעץ". (אבן עזרא תהלים לז,לה ד"ה). בתפילותיו של דוד המלך, חוויית הגרות היא לעיתים העמדה הבסיסית של האדם בעולמו: "שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה' וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ תּוֹשָׁב כְּכָל אֲבוֹתָי" (תהלים לט, יג). "...כי האדם בעולם הזה אין לו מעמד וקיום בו, כי כל יום הוא בדרך שיסע ממנה ולא ידע יומו" (רד"ק שם). חוויית הגרות היא אמנם חוויה קשה, ועל כן הוזהרנו במקומות רבים בתורה שלא להונות ולצער את הגר. אולם, למרות הקושי הכרוך בה, יש בחוויה זו תיקון מסוים לעמדת העולם בעולמו: היא מתקנת את אשליית היציבות והנצחיות, ומעניקה לאדם מבט כן יותר ועמוק יותר על חייו. מתוך כך היא גם מאפשרת קשר עמוק יותר עם הקב"ה. תפיסה זו איננה נותרת רק בעולם האידיאות. היא מחוללת מערכת כלכלית שלמה שבבסיסה עומדת ארץ ה', שלה "חיים משל עצמה", ואשר אינה משועבדת ושייכת לאדם. במערכת כלכלית זו כלל לא ניתן למכור שדה – אפשר למכור רק את "מספר התבואות"⁵כוונת המונח "מספר תבואות" היא לכך שהמוכר למעשה אינו מוכר את השדה, אלא מוכר את שוויין של מספר שנים בהן יוציא השדה את תבואתו, עד היובל. במילים אחרות, המכירה אינה של הנכס, של ה"נדל"ן", אלא של התפוקה אותה ניתן להפיק ממנו עד היובל. עיין ויקרא כה טו-טז. - חישוב פוטנציאלי של כמות התבואה שתצמיח השדה עד שנת היובל, אז ישוב אליה בעליה המקורי.⁶"לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ" (ויקרא כה, טז). גם הבתים אינם נמכרים באופן רגיל: ניתן לגאול ולפדות אותם מן הקונה בשנה הראשונה לממכרם, ואם אינם נגאלים – חוזרים הם לבעליהם ביובל.⁷יוצאים מן הכלל הם "בתי ערי חומה". את הבתים האלו, הנמצאים בעיר מוקפת חומה, ניתן אמנם לגאול בשנה הראשונה לממכרם, אך אם לא נגאלו בפרק זמן זה – אינם יוצאים עוד ביובל.

יש להדגיש: התורה איננה קובעת ש"הכל שייך לה'", וממילא על האדם לשתף אחרים ברכושו. עדרי צאן אינם חוזרים ביובל, וכן כמובן כלי כסף וזהב, כלי עבודה ומחרשות או כל קניין אחר של האדם. התורה מלמדת שהארץ שייכת לה', "כי לי הארץ".⁸הרעיון לפיו הכל שייך לה', וממילא אדם הנותן צדקה או מקדיש דבר לה' "משיב" לו למעשה את השייך לו, מופיע אמנם בדברי דוד המלך: "...כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ" (דברי הימים א, כט, יד) וכפי שלימדתנו מסכת אבות: "תן לו משלו שאתה ושלך שלו (משנה אבות ג, ז)". אך שייכות זו של הממון לקב"ה הינה נסתרת ואינה מחייבת את האדם "להפקיר" בפועל את כל השייך לו. בניגוד לכך, העובדה שהארץ שייכת לה' מחייבת את האדם לשדד את מערכות הבעלות והקניין שלו בארץ, להפקיר את שדהו בשמיטה, ולהשיב את האחוזה ביובל. אם נשוב לראשית הפרשיה, נגלה שהארץ לא רק שייכת לה', אלא גם "שובתת לה'". כביכול יש לה לארץ חיים משל עצמה, קשר משלה עם הקב"ה. מה סודו של קשר זה?

אדם מן האדמה

כדי להבין את שביתת הארץ בשנה השביעית, יש להיזכר במהותם של הארץ והקשר בין האדם והאדמה. כולנו נבראנו מן האדמה, אך פעמים רבות אנו מתייחסים אליה באופן פונקציונלי, בתור הקרקע שעליה עומדות רגלינו, ולא יותר מכך. מעין משטח המחזיק את מציאות חיינו. עיון בסיפורה של האדמה בתורה מגלה קשר עמוק בין האדם והאדמה, ומעלה הרהורים על הדרך ליישמו בימינו.⁹חלקים נרחבים מהנאמר כאן נכתבו בהשראת הרב פדיה נגר ותלמידים, "אדם מן האדמה", הוצאת גילוי ישיבת עתניאל תשס"ח.

את סיפור האדם והאדמה ניתן לצייר בשלושה שלבים, מבריאת העולם ועד החיים בארץ ישראל. השלב הראשון הוא המציאות שלפני חטא אדם הראשון. האדם היה קשור אל האדמה, נברא ממנה, ואף עובד אותה – "לעבדה ולשמרה".¹⁰בראשית ב, טו. ביטוי זה נאמר לגבי גן עדן. אכן, לפני הכניסה אליו, כבר מוצג האדם כאחראי לעבודת האדמה – "ואדם אין לעבוד את האדמה" (בראשית ב, ה). גם עבודה זו נראית כמשלימה את האדמה ולא כרוכה בבעלות ובסבל. עבודה זו היא עבודה מלאה חופש. נעדרת ממנה הקללה של "בזעת אפיך תאכל לחם", וודאי שקללת "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ",¹¹בראשית ג, יח. שהגיעו בעקבות חטאי האדם בעץ הדעת. מדובר על מעין עבודה הרמונית, שלמות של אדם ואדמה. כך מופיע הרעיון בדברי הרב קוק:

לעבדה ולשמרה בגן עדן, זהו זיו החיים העליון, לאכל מעץ החיים, ולא לדעת כלל משום רע... האלהים עשה את האדם ישר... יסוד של התשובה אל הטבע.¹²שמונה קבצים, ג סו

המפגש הנקי עם הטבע, יוצר קשר בל יינתק בין האדם לאדמה. ממילא, כאשר חוטא האדם נפגעת האדמה ומתקללת. טבעה העצמי יורד מדרגה, והיא כבר אינה מעניקה ממלוא כוחה לאדם. כאן מגיע השלב השני: הידרדרות הקשר בין האדם לאדמה. הידרדרות זו חלה במספר שלבים: חטא אדם הראשון והקללה –"אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ... בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב"¹³בראשית ג, יז-כ. ; חטא קין ועונשו – "וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ: כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ"¹⁴שם ד, יא-יב. ; ולבסוף חטא דור המבול, המשחית את האדמה ומנתק סופית את הקשר בין האדם והאדמה: "...וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו".¹⁵שם ח, כא.

העולם לא עמד בקישור הישיר בין האדם ובין האדמה, ממנה נברא ועליה חי. הקב"ה מנתק קשר זה, ועתה אכן האדמה היא רק מקום לפסוע עליו, ולא עוד ישות חיה, הקשורה בטבורה אל האדם.

חידוש הקשר בין האדם והאדמה בארץ ישראל

במקום אחד בעולם, התמונה שונה. במקום יחיד זה עוד נשמר הקשר החי בין האדם והאדמה. זוהי ארץ ישראל, שבה כאשר האדם חוטא חלילה הארץ מתקללת, כפי שאנו קוראים בכל יום:

הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים...
וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ
וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה.¹⁶דברים יא, טז-יז.

במקביל לקללתו של אדם הראשון – "לא תוסף את כוחה לך", מתקיימת בארץ ישראל קללת "האדמה לא תתן את יבולה", ובמקביל לעונשו של קין "אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה... נע ונד תהיה בארץ" – מתקיים בעם ישראל "ואבדתם מהרה מעל האדמה". קשר זה מתבטא כמובן גם לצד השני:

וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי... לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ.¹⁷שם, יג-טו.

ההליכה אחר היושר, שמירת המצוות ואהבת ה', מביאה ברכה לא רק לאדם אלא גם לאדמה, הנותנת בעין יפה את יבולה. תיאורים נוספים בתורה מלמדים שבארץ ישראל, לאדמה יש כביכול "אופי". היא מקיאה את האדם כאשר חטאיו אינם מתאימים לאופייה:

כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם. ¹⁸ויקרא יח, כז-כח.
התועבות אינן פוגעות רק באדם – הן פוגעות גם באדמה הטהורה, שנטמאת בעקבותיהן וכביכול מתעורר בה רצון עצמי להקיא את העם המטמא אותה. אולי מכך נבעה דרשת חז"ל על מהותה של ארץ ישראל:
למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה.¹⁹בראשית רבה (וילנא,) פרשת בראשית פרשה ה.

לארץ יש רצון המתאים לרצון קונה. בהתאמה זו היא קוראת את האדם לתיקון דרכיו ולהתאמתם לחיי האדמה.

עצם החיים בארץ ישראל

תובנה זו על סודה של הארץ מסבירה את הערך הגדול שראו חז"ל בעצם המגורים בה. לערך זה ביטויים הלכתיים רבים, וביניהם הקביעה:

ת"ר: לעולם ידור אדם בא"י אפי' בעיר שרובה עובדי כוכבים,
ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל.²⁰בבלי כתובות לו, ב.

ישנה עדיפות למגורים בארץ, אפילו כאשר ההקשר הסביבתי עלול לפגוע בקיום המצוות או בחינוך הילדים – גם בעיר שרובה עכו"ם. ומסבירה הגמרא:

שכל הדר בארץ ישראל - דומה כמי שיש לו אלוה,
וכל הדר בחוצה לארץ - דומה כמי שאין לו אלוה.²¹שם.

עצם החיים בארץ הם מפגש עם אלוקים, שרצונו טמון ומבוטא ברגבי אדמת ארץ ישראל – "דומה כמי שיש לו אלוה". כך משבחים חז"ל את ההתהלכות בארץ:

ורוח להולכים בה – א"ר ירמיה בר אבא א"ר יוחנן: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל – מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ²²שם, קיא, א.

עצם ההליכה בארץ נותנת "רוח", המזכה את האדם ומרוממת את חייו. דבר זה אינו תלוי ברמתו הרוחנית של האדם:

נותן נשמה לעם עליה... אפילו שפחה כנענית שבא"י - מובטח לה שהיא בת העולם הבא.²³שם.

הסיפור שמבטא אולי יותר מכל את האהבה הגדולה שחוו התנאים לארץ ישראל, מופיע בספרי:

מעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר,
שהיו הולכים לנציבים אצל רבי יהודה בן בתירה ללמוד ממנו תורה. והגיעו לציידן וזכרו את ארץ ישראל - זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם... אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה חזרו ובאו להם לארץ ישראל.²⁴ספרי דברים ראה, פ.

שני התנאים יוצאים מארץ ישראל למטרה חשובה – ללמוד תורה אצל רבי יהודה בן בתירא. אך בדרכם הם זוכרים את ארץ ישראל, בוכים, קורעים את בגדיהם ומחליטים לשוב על עקבותיהם. "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה". עצם החיים והישיבה בארץ מחברים את האדם לאלוקיו, במידה שווה לקיומן של כל המצוות יחד.

אך התודעה המופלאה זו - לפיה הארץ קדושה וטהורה, והיא קוראת את האדם לחיים מתוקנים, אהבת ה' וקיום מצוותיו - עלולה להישחק מהסיבה הפשוטה שהאדם עובד בארץ ומתפרנס ממנה. הארץ, הנשגבת והגבוהה, משמשת אותו לצרכיו היומיומיים ביותר. ניתן לומר שהוא כמעט ואינו חווה אותה כאדמת ארץ ישראל, אלא כשדה פרטי, כעסק כלכלי לכל דבר ועניין. לשם כך באה השביתה פעם בשבע שנים, ומכריזה – "ושבתה הארץ שבת לה'". כביכול גם הארץ עצמה "משתחררת" מעבודת האדם, ושבה לשנה של גילוי אופייה העצמי וקשרה המיוחד עם הבורא.

השביעית - בין האדמה לה'

היות השנה השביעית שנת גילוי אופיה של הארץ וקשרה לאלוקים, מתבטאת יותר מכל בעונש הגלות החמור הבא בעוון השביעית:

בעון גלוי עריות והשמטת שמיטין ויובלות גלות באה ומגלין אותן ממקומן ובאין אחרים ויושבין במקומן²⁵ילקוט שמעוני, תורה, פרשת אחרי מות רמז תר.

התורה מסבירה שהגלות מאפשרת לארץ לשבות את השביעיות שעם ישראל לא שמר:

אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ.²⁶ויקרא כו, לד.

לאמור: גם כשעם ישראל אינו בארצו, יש משמעות לשביעית! שנה זו קשורה לסיפור בין הארץ ובין הקב"ה; העם נדרש לאפשר אותה, לשבות מזריעה וקצירה, אך גם כאשר הוא נמנע מכך – הארץ כבר תמצא את דרכה לשבות.

האדם נברא "עפר מן האדמה", ומדרש מעניין מציג את הזכר כ"עפר" ואת הנקבה כ"אדמה":

רבי הונא אמר: עפר - זכר, אדמה - נקבה,
היוצר הזה מביא עפר זכר, ואדמה נקבה, כדי שיהיו כליו בריאין.²⁷בראשית רבה (וילנא), פרשת בראשית, פרשה יד.

אימוץ נקודת המבט של המדרש יאפשר לנו לדמות את שביתת הארץ לתהליך תיקון זוגי:²⁸התיקון הזוגי עליו מדובר כאן אינו בהכרח מתייחס לאשה. בביטוי "המימד הנשי" כוונתי למערכת רחבה יותר של הקשרים, הרלוונטית כמובן גם לגברים ולתהליכים המתרחשים בנפשם. להרחבה על תהליך תיקון זה ושורשיו בתורת הנגלה ובייחוד בתורת הנסתר, אני ממליץ לעיין בספרה הנפלא של שרה יהודית שנירר, "נפילתה ועלייתה של השכינה", הוצאת ראובן מס 2008. במשך שש השנים, האדמה קנויה לאדם. הוא זורע בה והיא מצמיחה. היא חווה את עצמה כמעט אך ורק ביחס אליו, מצמיחה את זרעיו, הוא אוכל את פירותיה – וכאילו אין לה אופי ורצון עצמי. באה השנה השביעית, ומאפשרת למימד הנשי לבטא את טבעו העצמי, לגלות את הקשר שלו עם הקב"ה שאיננו עובר רק דרך הזכר, העובד וזורע. "ושבתה הארץ שבת לה'!"

"לקחת ללב"

איזו עבודה פנימית ניתן לעשות עם תובנות אלו, על מהותה של הארץ?

נראה שהעבודה אליה מזמינה אותנו פרשיית השביעית בחומש ויקרא היא כפולה.

ראשית, גילוי טבעה של הארץ. המושג "קדושת הארץ", עלול להיתפס אצלנו לפעמים כמגיע מן החוץ, כמוכתב לנו על ידי הספרים ועל ידי תובנות הזרות לנו. לרעיונות המגיעים מן החוץ יש חסרונות רבים, כדברי הרב קוק:

כל מה שנכנס בנשמה אחת מהשפעת חברתה,
אף על פי ש... סוף כל סוף הוא מקנה לה איזו ידיעה...
הוא עם זה מזיק לה גם כן, במה שהוא מערב יסוד זר במהותה.
ואין העולם משתלם כי אם במעמד של שלילת ההשפעה הזרה,
ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את ד',
כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם.²⁹אורות הקודש א עז, "שלילת ההשפעה הזרה".

השנה השביעית מזמינה אותנו להתבונן מחדש בארץ. לחוש את אדמתה ואת עציה, ולנסות לנשום אל תוכנו את אווירה המיוחד והמחכים. לגלות בתוכנו את המקום בו אכן נבראנו מתוך האדמה, ובו קיים בינה ובינינו קשר חי וקיים. מתוך כך ייפתחו אולי שערים בלב לאהוב את ארץ ישראל, לשמור עליה מכל רע, ולהצמיח שורשים בתוכה. "תן לי זמן, הושט לי יד עד נגלה ביחד את הארץ".³⁰השיר נכתב על ידי יורם טהרלב, בהזמנה של קול ישראל לקראת יום העצמאות השלושים ושבעה למדינת ישראל. למרות שהוא מתאר יחסים של איש ואשה, הוא הובן על ידי רבים – שלא במקרה – כמתאר אהבה וכיסופים לגילוי סודה של הארץ.

עבודה שנייה, שעליה נרמז לעיל, היא גילוי עמידתו העצמית של המימד ה"נשי" של המציאות. האדמה המצמיחה, הנדחקת לעיתים לעמדה של "שימוש" לטובת האדם המצמיח, מגלה לפתע שגם לה עצמה יש חיים. לתובנה זו השפעה על יחסי איש ואישה, וגם על יחסי האדם עם עצמו: לא רק "שימוש" בעולמות הרגש והנפש לטובת הצלחת החיים החיצונית, אלא הענקת מעמד עצמי להם, וגילוי קדושתם.