פרקי סיכום
קבלת שבת וקבלת שביעית
שקיעת השמש בכ"ט אלול מבשרת תמיד התרגשות מיוחדת ואף חרדת דין: "בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון".1משנה ראש השנה, א,א. אולם בערב השנה השביעית, מתווסף לשקיעה זו נופך מיוחד. מעתה והלאה, נכנסים אנו למציאות שונה, מציאות המחילה עלינו את דיני השנה השביעית, איסורי המלאכה וקדושת הפירות, ויותר מכך – מכניסה אותנו אל תוך שנה שכולה שבת: "ושבתה הארץ שבת לה'".2הרב קוק ראה את השנה השביעית כולה כפועלת פעולה מקבילה לפעולתה של השבת:
היחיד מתנער מחיי-החול לפרקים קרובים, - בכל שבת. "בא שבת באה מנוחה", מתחלת הנפש להשתחרר מכבליה הקשים, "ביום הניח ד' לך מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה אשר עובד בך"..."טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות, עלי עשור ועלי נבל, עלי הגיון בכנור"... נעם אלהי, המתכנס לנקודה רוחנית של נשמה-יתרה, שרוי בלבו של כל יחיד מבניה.
את אותה הפעולה, שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמטה על האומה בכללה:
צרך מיוחד הוא לאומה... כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור האלהי שלה בכל מלא זהרו, אשר לא ישביתוהו חיי-החברה-של-חול עם העמל והדאגה, הזעף, והתחרות אשר להם, למען תוכל להתגלות בקרבה פנימה טהרת נשמתה בכללותה כמו-שהיא... "וכשם שנאמר בשבת בראשית,"שבת לד'", כך נאמר בשביעית: "שבת לה'". (שבת הארץ, הקדמה, עמוד יז).
אנו מקבלים את השבת בכמיהה ובציפייה, ויוצאים לקראתה אל השדה:
רבי חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא, אמר: בואו ונצא לקראת שבת המלכה. רבי ינאי לביש מאניה מעלי שבת, ואמר: בואי כלה בואי כלה. 3בבלי שבת קיט, א.
תרגום: רבי חנינא מתעטף ועומד עם פנות היום בערב שבת, אמר: בואו ונצא לקראת שבת המלכה. רבי ינאי לובש את בגדיו בערב שבת, ואומר: בואי כלה בואי כלה.
אנו שרים "לכה דוד לקראת כלה פני שבת נקבלה", רחוצים ולבושים חגיגית, ומקבלים פני שבת באהבה.4כמו בשבת כך גם בשביעית, ישנה "תוספת שביעית", וערכים מסוימים של השביעית מתחילים לבוא לידי ביטוי כבר בדמדומי השנה השישית. אמנם כיום אין משמעות רבה לתוספת שביעית (עיין רמב"ם, שמיטה ויובל ג, א) אך הדברים נכונים באופן עקרוני. האם יש מקום "לקבל" עלינו את השביעית? האם גם כניסת "שבת" זו משנה את מציאותנו, ומכניסה איכות חדשה אל חיינו?
את השבת אנו חווים על בשרנו באיסורי המלאכה הבולטים, בשביתה מעבודה, בקידוש, הדלקת נרות, בתפילות מיוחדות ובמצוות כיבוד ועונג. כיצד נחווה את השביעית במציאות חיינו?
כך מספר הרב מרדכי אליהו זצ"ל, בשיעורי "קול צופיך":
מסופר על רב אחד שבכניסת שנת השמיטה, בערב ראש השנה, היה נושק את האדמה שהיא מעתה בבעלותו של הקב"ה – שבת לה'... ואני חושב שבשנת השמיטה ראוי לברך אחד את חבירו בברכת 'שביעית שלום' כמו שמברכים בשבת שבת שלום...5מאמר מרדכי, ושבתה הארץ הלכות שמיטה, תשע"ד עמוד כח.
פרק זה מנסה "לתפוס" את דמדומי השביעית, ולהציע בדרך קצרה צידה לדרך עם פרוס השנה. יש כאן מעין סיכום של כל הנלמד עד כאן, תוך ניסיון לתת "עצות" מעשיות למימוש השביעית בחיינו. מחולק העצות מסודרות בשבעה שערים, כמנין ימי השבוע ושנותיה של השביעית.
על העצות
עצה היא פעמים רבות הדבר לו אנו נזקקים ביותר. היא אינה הוראה כללית, הנכונה בכל עת ועת, כי אם דווקא הארה המבהירה את מציאות חיינו במקום בו אנו מצויים כאן ועכשיו. רבי נחמן מברסלב עמד על חשיבותה של העצה בעבודת ה':
בְּתוֹךְ כָּךְ שָׁמַע אֶחָד שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל תְּפִילַּת עַרְבִית וְאָמַר וְתַקְּנֵנוּ בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ
וְאָמַר אוֹתוֹ הָאִישׁ בִּמְהִירוּת אֵלּוּ הַתֵּבוֹת...
וְעָנָה רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְאָמַר לְזֶה שֶׁעָמַד אֶצְלוֹ: הַרָאִיתָ שֶׁזֶּה חוֹטֵף בִּמְהִירוּת אֵלּוּ הַתֵּבוֹת?...
הֲלא אֵלּוּ הַתֵּבוֹת צְרִיכִין לְהִתְפַּלֵּל בְּהִתְעוֹרְרוּת גָּדוֹל וּבְכַוָּנָה גְּדוֹלָה מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא מְאד,
כִּי זאת הִיא תְּפִילָּה יְקָרָה מְאד מְאד...
שֶׁיִּתֵּן לָנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עֵצָה טוֹבָה שֶׁנִּזְכֶּה לֵידַע אֵיךְ לְהִתְנַהֵג וְכוּ'.6שיחות הר"ן, רלח.
העצה איננה "מותרות". יש חשיבות ומשמעות לתפילות על יועץ טוב ועל עצה טובה, המגיעה אל האדם בשעה שהוא נבוך ונזקק לה. בזוהר מכונות המצוות כולן "עצות" – "תרי"ג עיטין" (613 מצוות).7ועיין מאור ושמש שמות פרשת יתרו: "ונקראים בזוהר הקדוש (ראה ח"ב צו ב) תרי"ג עיטין, דהיינו עצות שעל ידם יָבֹא האדם להכיר את בוראו. וענין עצה שייך בדבר אשר האדם חפץ להשיג איזה דבר והוא מסופק אם לעשות אם לאו, נותנין לו עצה ככה תעשה וככה לא תעשה." וכן ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק דברים לשמחת תורה "כל התורה עצות תרי"ג עיטין איך להתנהג". בקריאה החסידית, כל מצווה של תורה – גם כזו אותה לא ניתן לקיים – מלמדת "שכל" בעבודת ה', מעניקה לאדם עצה להתקרב ולהשלים את חייו.8. דברים דומים מובאים בשם הבעש"ט: "נודע מה שאמר הבעל שם טוב ז"ל ששאלוהו על ענין פרה אדומה היכן הוא רמוזה לבוא מזה לעבודת ה' יתברך תמיד... שכל המצוות הם נצחיות בשכל, אף שבפועל הם בזמן ובמעשה... כמו שאומרים כל תלמידי הבעש"ט ז"ל בשמו, שכל התורה צריכה להמצא תמיד בכל זמן בדרך חכמה ושכל, שיש ללמוד מכל מצוה רמיזתה..." (בעש"ט על התורה, פרשת חקת). יישום עיקרון זה בהתייחס לשנת השמיטה, מבקש לחפש בהוראותיה והלכותיה – הן אלו שאנו מקיימים והן אלו שלא ניתן לקיים – עצות להתקרב לה' ולהשלים את חיינו. הניסיון איננו מבקש לחפש עצות בדרך "משל" ורמז, אלא להעמיק בתוכנה של השביעית והלכותיה, ומתוכם להצמיח עצות חיות.
בנקודה זו חשוב להבהיר עניין מסוים. לכאורה העצות המוצעות כאן אינן "הלכתיות": הן מתעלמות מדיניה של שביעית הממוקדים באיסורי המלאכה בשדה, ומציעות "הלכות" ומשמעויות חלופיות חלילה.9לאחרונה מחה על כך הרב ישראל רוזן במוסף שבת של 'מקור ראשון', ח' בסיון תשע"ד, 6.6.2014 עיין גם בתגובות הרבות שם בגיליון כ"ב בסיון תשע"ד, 20.6.2014. הכיוון המוצג כאן הולך בדרך שונה: מימושה של השביעית הוא קודם כל בפרטיה והלכותיה, שכללותיהם ופרטיהם ניתנו בסיני. אך אין מימוש זה שלם ללא הפנמת ה"עצה" שנותנת השביעית. בתחום שמיטת מלאכות הקרקע לדוגמא, עצה זו חורגת מתיקון הבעלות על השדה אל תיקון היחס לבעלות בכלל. טיפוח הרחמים והנדיבות צומח מן השמיטה ומהתחומים החקלאיים ומשפיע גם על תחומים נוספים בחייו של האדם..10לחשיבות הפנמת ה"עצה" של המצווה, והיחס אליה כאל מתקנת ומשלימה את האדם, יש גם השלכות מעשיות. כך לדוגמא הכריע הרמב"ם בענין הצדקה, שמוטב לתת לעני אלף פעמים פרוטה אחת, מאשר לתת לו אלף פרוטות בבת אחת. הכרעה זו מעדיפה את התיקון שעובר האדם על פני הנתינה המהירה לעני: "שהאדם אם יתן למי שראוי אלף דינר, בפעם אחת ולאיש אחד, לא תושג לו מעלת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול, כמו שתושג למי שיתנדב אלף פעמים באלף דינר, ויתן כל דינר מהם על צד הנדיבות, לפי שזה ייכפל על ידו מעשה הנדיבות אלף פעמים, ויושג קנין חזק, וזה פעם אחת בלבד התעוררה הנפש התעוררות גדולה למעשה טוב, ואחר כן פסקה מזה". (פירוש המשנה לרמב"ם, אבות ג, טו). התעוררות הנפש וטיפוח הנדיבות עומדים כאן במוקד הצדקה.
עצה ראשונה: לימוד
ללימוד רעיונות והלכות, ישנה השפעה עמוקה על הנפש, גם כאשר לומדים דברים שיישומם חלקי. כך כתב הרב קוק:
תלמוד מביא לידי מעשה,
שינון ההלכות בברור והרחבה, עשות ספרים והרבות מחקר בהן, מביאים את ההכרה והאהבה אל המצות-התלויות-בארץ, אשר נשכחו שנות- מאות רבות...11הרב קוק, שבת הארץ עמוד כה
מעבר להכרה ולאהבה שמעורר הלימוד, הוא גם מניע לשינוי אישי-פנימי. כל מי שילמד את מסכת שביעית במשנה, את התלמוד הירושלמי, ואת ספרי הפסיקה וההדרכה, יתבשם מריחם של פירות ארץ ישראל וגידוליה. הלכות וריחות אלו מחזקים את הקשר בין האדם ובין החומר הנלמד, בינינו ובין השמיטה. לימוד זה הוא המאפשר לשמיטה לחולל באמת את תפקידה במציאות, כפי שכתב הרב קוק:
אנו מערימים על שמירת השמיטה במכירה לנכרי את הקרקעות, מקיימים את נתינת המעשרות לכהן וללוי ע"י תקון שאין בו הפסד גדול לנותן, ולא ריוח גדול למקבל, מברכים ומפרישים... אבל אלה הגרגרים הזעירים כח צמיחה גדול גנוז בהם, אל כל מה שהם עורגים... כל מה שהם עתידים להצמיח להבא... וכן הם פועלים בחשאי על הנשמה המקימת, פועלים להלהיב בהתמדה אש קודש לאהבת הארץ באלה המניות של קדושה.12אורות התחיה, ה.
יישומה המעשי של השמיטה אולי כרוך בהערמה והקטנה של עוצמת הלכותיה. אך קיום זה והלימוד שסביבו, הוא היכול להצמיח את השביעית בעתיד לקומתה השלמה.
עצה שנייה: תיקון הבעלות
הכוח והביטחון המתלווים לבעלות זוכים למבט חיובי ביסודם, בעיקר כאשר הם מבוססים על רווחים כשרים – "גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים".13בבלי ברכות ח, א. הרכוש מאפשר להרחיב את החיים, לפתח את הקיום המשפחתי, להגיע למנוחה ולנחלה ולא לחיות בדאגות ובחוסר ודאות קיומי. עם זאת, אחיזה חזקה מדי ברכוש "משכיחה" לעיתים מן האדם את עצמו. אני בוחן כל הזמן את ערכי ביחס להישגי, למשכורתי, למעמדי המקצועי. השמיטה מזמינה ליחס אחר לרכוש, ולתשומת לב מחודשת ל"אני" הנקי מהרכוש, הקודם לו.
בלשונו של הרב ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון:
יש בענין השמיטה כדי להחדיר את המודעות האקזיסטנציאלית של האדם. את אותה גישה דיאלקטית שבין האדם, לא רק לרכושו, אלא לקיומו.14הרב אהרן ליכטנשטיין, הרצאה בכינוס השנתי של האגף לתרבות תורנית סוכות תש"ם, פורסמה בחוברת "השמיטה לאור המקורות"בעריכת צבי שינובר, תשמ"ז, עמ' 128.
נקיות זו מתקנת את סיגי הבעלות: הדורסנות, התחרותיות, האדישות לזולת. בשדה ובגינה שלי קל ליישם זאת – אני נוטש את עבודת הקרקע ופותח את עצי הפרי שלי לקטיף של כל שכניי. אך שנת השביעית, בהקשר זה, היא שנה של תיקון גם במקום העבודה. חיזוק יחסי האנוש, הפעולות המפתחות את אישיותם של חברי הצוות ואת הקשר ביניהם, ולא רק ממוקדות רווח ומטרות מקצועיות. זו עצה הרלוונטית גם למעסיק וגם למועסקים: לצד המיקוד המתמיד בייעול וברווח, יכולה החברה לגלות את ערך האנושיות. מובן שתיקון זה מוביל גם לריבוי צדקה, ולהבנה שיש מקום לשתף בפירות העשייה שלי גם את שכניי ובייחוד את העניים – "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חיית השדה".15שמות כג, יא. גם אם אין לי שדה, הרי שבעלות על רכוש יש לי, ואת סיגיה עלי לתקן – ראשית בהתבוננות חדשה על עצמי, על זהותי ועל חיי, ואחרית – בבחירות ובוויתורים המרככים את בעלותי ונותנים מקום לזולת ולעני.
עצה שלישית: לגלות את הארץ
כולנו מהלכים על הארץ, בונים עליה את בתינו וסוללים עליה את כבישינו. קל מאד להתייחס לארץ בתור "אותו משטח עליו עומדות רגליי". עצתה של שנת השביעית בהקשר זה היא "לפתוח עיניים". לגלות שהאדמה אינה רק "דומם" חסר חיים, כי אם ישות חיה, בעלת סוד. האדם נברא מן האדמה, ובשנה השביעית הוא מתבקש לעסוק בקשר בינו ובינה. זכינו לחיות בארץ ישראל, ומלבד מאמצינו ליישבה, לטפחה ולבנות בה, בשביעית ננסה לזכות להרגיש אותה. ושוב, בעל הגינה והשדה ייאלץ לחוש את ייחודה של הארץ בהימנעות שלו מעבודה, ולא פחות מכך בקדושת פירותיה. אך גם מי שאין ברשותו שדה או גינה, יכול להרגיל את עצמו להתבונן באדמה אחרת, לגלות את סיפורה שקשור באופן כה עמוק לסיפורו של האדם.
לפי דברי הרמב"ם, שהשביעית נועדה לאפשר לאדמה לחדש את כוחותיה ולא להגיע למיצוי יתר של כוחותיה, ניתן לראות את השביעית גם כקוראת לשמירה על המשאב היקר הזה, האדמה. להבנה שלאדם המהלך על פני האדמה ישנה אחריות:
בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר ליה, ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי - בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך.16קהלת רבה (וילנא) פרשה ז.
בשיאה מגלה לנו השביעית שההתהלכות בארץ ישראל היא זכות, "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי",17ויקרא כה, כג. ובעצם החיים בארץ טמון מפגש עמוק עם אלוקים. "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלו-ה".18בבלי כתובות קי, ב. מלבד תפילה ומחשבה המעצימים את המודעות לקדושתה של הארץ, עצה מעשית בהקשר זה היא הקדשת השביעית לחיזוק האהבה לארץ, טיולים בשביליה ולימוד על קדושתה.
בנוסף, כוחה העצמי של הארץ חושף גם את כוחה של ה"מלכות", את המימד הנשי שבמציאות. זהו המימד שבו טמונים כוחות הצמיחה העמוקים של המציאות, אלו שלא מדגישים את הפעולה אלא את ההיות, לא את המלאכה אלא את השביתה, לא את המודע אלא את התת מודע.19"נפילתה ועלייתה של השכינה", ראובן מס 2007, מבוא. לעיתים "נזנח" מימד זה לעמדה משנית בחיים, והשביתה קוראת לחדש את מקומו ואת קדושתו.
עצה רביעית: תיקון האביונות והרחמים
המציאות היא שהאביונים קיימים סביבנו. אמנם האביונות בת-ימינו בדרך כלל אינה איומה כמו פעם, ולחרפת רעב היא מגיעה רק לעיתים נדירות. אך כדברי התורה, "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ".20דברים טו, יא. לשמיטת הכספים יישום מעשי מסוים בהקשר זה: גם היום אנו מצווים בסיומה של השביעית לשמוט את חובותינו, או לכתוב פרוזבול המשמר את החוב למרות שמיטה זו. אך נראה שבשמיטת הכספים שתי עצות נוספות: האחת היא פתרון שורשי יותר לבעיית האביונות. לא רק צדקה רגילה, אלא "מענק" המאפשר לעני "מרווח נשימה" וגיוס משאבים פנימיים לצורך יציאה ממעגל העוני. הנגישה המתמדת מנציחה את מצבו המנטאלי והכלכלי של העני, ורק ביטולה מאפשר לו להתחיל מחדש. בהקשר זה יש מקום לחזק את ארגוני הצדקה ואת תפיסת הצדקה הפועלת בדרך זו: לא רק חסד מקומי, אלא ראיית העוני כבעיה מערכתית, ששינוי פנימי של האביון הוא חלק בלתי נפרד מפתרונה.21דוגמא ליישום עקרון זה, מתוך האתר של "פעמונים: "...משפחות רבות בישראל נתונות בקשיים כלכליים. חלק ניכר מהם מצוי באופן קבוע ב"משיכת יתר", בחובות לבנקים, לחברות האשראי ולעתים אף לבני משפחה, לחברים ולשוק האפור. כמו כן, משפחות רבות הגיעו למצב שבו מתנהלים נגדם הליכים משפטיים בגין אי-עמידה בהתחייבויותיהם... רוב ארגוני הצדקה והקרנות השונות מספקות פתרון מקומי, נקודתי וזמני, אם בסל מזון, אם במענק כספי, ציוד וכדו'. מניסיוננו נוכחנו שסיוע נקודתי שכזה אינו מספק ולאחר תקופה קצרה משפחות שבות לשחר לפתחם של נדיבים, עובדים סוציאליים ומנהלי קופות צדקה - שהרי שוב מתעוררים צרכים קיומיים ושוב הבנק לוחץ לסגור את משיכת היתר וחוזר חלילה.... הגענו למסקנה שחובה לטפל בבעיה מן השורש, למצוא שיטה שתעמיד את המשפחה על רגליה הכלכליות, תלמד אותה לחיות באיזון כלכלי על פי יכולתה, כך שבמהלך ארוך ומחושב המשפחה לא תזדקק יותר לעזרה". ((http://www.paamonim.org/vision.php)) עצה שנייה מתייחסת דווקא לנותן, ומזמינה אותו לפתוח את הלב והיד. שגרת החיים מתמקדת בטיפוח הכלכלי האישי, וגם טובי הלב שבינינו "נשחקים" לעיתים ביכולת להרגיש את צער הזולת. הרחמים, יציאת הלב והנפש אל הזולת, יקרים הם כשלעצמם:
ד"א שאם אין בידך ליתן לו פתח לו בדברים,
ואמור לו בני תצא נפשי עליך שאין בידי ליתן לך
וה"א 'ותפק לרעב נפשך'.22ישעיה נח, י. המובאה מתוך מדרש תנאים לדברים פרק טו.
גם אם אין בידי לתת לך מטבע, יכול אני לתת לך את נפשי. הרחמים אינם צומחים מאליהם, יש לפעול טיפוחם. כפי שהסביר רבי נחמן, גם לאדם נדיב יש צורך לתקן את ה"אכזריות" ולפתח רחמים אמיתיים. תשומת לב למקומו של העני בתודעתנו בשנה השביעית, ושל הזולת בכלל, מתקיימת בהיענות לקריאת התורה: "לא תאמץ את לבבך, לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון... כי פתוח תפתח את ידך לו... ולא ירע לבבך בתתך לו".
עצה חמישית: קבלת התורה מחדש
בחג הסוכות של השנה השמינית מתרחש מעמד הקהל. ראיית שנת השמיטה כהכנה למעמד הקהל, מאפשרת להתמקד בשנה זו בחידוש מקומה של התורה בחיינו. ההתחדשות עם התורה שייכת הן לאנשים שאינם שומרים תורה, הן לכאלו השומרים אותו במלואה והן למקיימים מצוותיה בחלקיות. גם אצל צדיקים ההוגים בתורה יומם וליל, עלולה להישכח החוויה הראשונה, מתיקות הדבש המרוח על האותיות, עוצמת האהבה לתורה. השמיטה מציעה אם כן לחדש את "חסד נעורייך, אהבת כלולותייך" ביחס לתורה, לחדש את הברית, את המחויבות ואת האהבה מתוך שמחה, כפי שהתרחש בימי עזרא ונחמיה: "...כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה... וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ... וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְקֹוָק הִיא מָעֻזְּכֶם".23נחמיה ח. גדולי ישראל הציעו בהקשר זה עצה מעשית: חידושו של מעמד הקהל, אם במעמד לאומי בירושלים, ואם בנוסף במעמד קהילתי, בדרשת הרב או באירוע לימוד תורה קהילתי במוצאי השביעית. מלבד עצה זו, יש לכל אדם מקום לחשוב על חידוש מקומה של התורה – אם בשיעור חדש, בקבוצת לימוד בקהילה, ואם בספרים חדשים או תחומים בתורה שעדיין אינם חלקו ונחלתו.
עצה שישית: אכילה של קדושה
אט אט מגיעים אל השוק ואל הבית פירות השביעית. לענבים, לתאנים ולתפוחים של שנה זו דינים מיוחדים ומהות מיוחדת. פירות אלו, הקדושים בקדושת השביעית, מכוונים לאכילה שונה. גם אם לא מוסכם על כולם שאכילתם היא אכילת מצווה, הרי שהם פירות שונים, פירות שגדלו מתוך "שבת הארץ", מתוך כוחה הצומח של הארץ ללא מעורבות האדם. ה"עצה" של פירות אלו מזמינה להתבוננות מחדש על האכילה. מה מתרחש כאשר אני מכניס אוכל אל פי? האם אני מודע לשורשי האוכל, לשפע הברכה הטמון בו, ברכת הטבע וברכת השמים? מעבר לעצם המודעות לאכילה, בעומקה אכילת הפירות היא כאכילת קודש, ואולי הדבר הקרוב ביותר שיש לנו היום לאכילת קודשי מקדש. ההשלכות המעשיות – איסור הסחורה וההפסד, איסור השינוי מדרך האכילה הרגילה ועוד – מביאות אותנו בהכרח להתייחס אל הפירות אחרת, לכבד אותם, ולהבין שבברכת הארץ טמונה קדושה, שאינה מובנת מאליה.
אכילה זו דומה לאכילה בשבת, בה יש נחת מיוחדת, ועונג המקשר את האדם לקדושה. אכילת שבת הוסברה על ידי רבי נחמן מברסלב כאכילה הממוקדת בהווה, לא בשביל להשביע רעבון ולא בשביל "למלא מאגרים לעתיד":
...שֶׁלּא לֶאֱכל בַּסְּעֻדָּה שֶׁל שַׁבָּת רַק בִּשְׁבִיל הַיּוֹם כי לפעמים אוכל בִּשְׁבִיל שֶׁרָעֵב מֵאֶתְמוֹל וְלִפְעָמִים בִּשְׁבִיל שֶׁלּא יְהֵא רָעֵב לְמָחָר אַך בְּכָל סְעֻדָּה מִשָּׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת שֶׁל שַׁבָּת לא יאכַל כִּי אִם בִּשְׁבִיל הַיּוֹם 24ליקוטי מוהר"ן קמא, קכה.
חוויית האכילה עצמה היא חוויה נקייה, של הנאה, קדושה ואמונה. מעניין שחווייה זו אינה כרוכה בסיגוף ובהימנעות מהנאה, כי אם להיפך, בהעצמת ההנאה:
וְאָמַר: הֲלא אֲכִילַת שַׁבָּת יְקָרָה מְאד מְאד וְכַמְבאָר בְּכָל דִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁבְּשַׁבָּת צְרִיכִין דַּוְקָא לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת וּלְהַרְבּוֹת בְּמַעֲדַנִּים.
וְהֵבַנְתִּי שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ בְּמַאֲמָר זֶה הַנַּ"ל, לְמַעֵט בַּאֲכִילַת שַׁבָּת, חַס וְשָׁלוֹם.
עצה שביעית: דרור וגורל
העצה השביעית והאחרונה קשורה לשיבה אל המשפחה, השיבה אל הגורל. בחירתו החופשית של האדם היא מיסודות חייו ומיסודות אמונתנו:
כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם או חכם או א סכל או רחמן או אכזרי... וכן שאר כל הדעות, ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה.25רמב"ם, תשובה ה, א.
לעיתים לבחירה זו שעבודים חיצוניים ופנימיים – עבדות ומחויבות לזולת, התמכרות וכפייה להרגלינו ועוד. שנת היובל קוראת דרור לשעבודים אלו, ומזכירה: "עבדי הם ולא עבדים לעבדים", "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה". אך החירות איננה "תלישות" וניתוק. אדם הבוחר להינתק משורשיו עלול להיות כעץ הבוחר לעבור דירה. כיצד יתיישבו יחד הדרור והבחירה החופשית עם גורלו של האדם ושורשיו?
שנת היובל מציעה חיבור ביניהם: ראשית, העצמת הדרור, הניתוק מהשעבודים הקיימים בין בני האדם. ממש כמו ציפור הדרור, שאינה שרה את שירה כי אם מתוך חירות מוחלטת. אך הדרור הזה אינו תלוש: הוא קורא לאדם לשוב אל משפחתו ואחוזתו, לגלות את הקשר העמוק שלו לשורשיו, את הברכה והשמחה שב"חלק" שהועיד לו הקב"ה.
סיום
ששת ימים תעשה מעשיך, וביום השביעי תשבות.
לאחר המאמץ הגדול, עבודת התיקון והפרנסה המלווה את כל ימי השבוע, מגיעה השבת ובכנפיה מנוחה. "לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱ-לֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ".1קהלת ט, ז. מאמצים והכנות אחרונות עוד נעשים ביום השישי, "חייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשיכה שמא ישכח ויצא",2רמב"ם, שבת, יט, כו. אך עם התקדש השבת מרפה האדם, ורק פורש ידיו וליבו לקבל את קדושתה. בסיום ספר זה, רוצה אני לממש במשהו את רעיונותיה של השביעית, לשמוט ולנטוש את מאמץ הכתיבה ולפתוח את הלב בתפילה:
יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שמסרו נפשם על קדושתך ושמרו שביעית בתנאים קשים, כגיבורי כח מופלאים, שתזכה אותנו לקיים את מצוות השביעית באמת על כללותיה ופרטותיה. שנזכה שאורה של שבת הארץ יאיר בנפשנו, ומתוך כך נעמוד על סודה של השמיטה והנטישה, על סודה של הארץ. שנזכה לתקן את יחסינו לאדמה ואת יחסינו לעניים בארצנו. שנזכה לתת צדקה מתוקנת ואמיתית, שנזכה לקבל תורה מחדש. לבסוף, שנזכה לחירות אמיתית, "לקרוא דרור" בארץ ושמתוך חירות זו נגלה את שורשינו ואת קשרנו העמוק אליך. ברוך אתה ה', מקדש השבת וישראל, מקדש השביעית.