עיון באכילת פירות שביעית, פרשת בהר – ויקרא כה
"תנו לה מפרי ידיה"
בשנים כתיקונן, אכילת הפירות היא שיאו של התהליך החקלאי. כל השנה עבדתי בכרמי, זמרתי, כסחתי, השקיתי, וטיפחתי – והנה הבשיל הפרי. חקלאי פיקח בוצר את פירות הכרם, דורך אותם בגת, יוצא אל השוק למכור יין ופירות ומרוויח שכר רב. "נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ"1משלי כז, יח., אמר החכם מכל אדם. מי ששומר על התאנה, ממתין להבשלתה ודואג לטיפוחה – יזכה גם לאכול את פריה, וליהנות מכספי מכירתה. מובן שדגש משמעותי ישנו על עיבוד הפרי, ההופך אותו מחומר גולמי לסחורה שניתן לשווקה: ענבים יש לדרוך בגת, מהזיתים יש להפיק שמן בבית הבד, ואפילו מן התאנים יש לעשות "עיגול של דבילה" בטרם ניתן יהיה לשווקן.
אך פירות שביעית שונים כבר משלב קטיפתם מן העץ:
אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר, שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ.2ויקרא כה, ה.
התורה לא אוסרת לקטוף את הפירות מהעץ, שהרי הפסוק הבא מפרש:
וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה.3שם, ו.
מה אם כן מקומו של איסור הבצירה בפסוק? חז"ל ראו אותו כאיסור על בצירה מסחרית-תעשייתית:
לא תבצור כדרך הבוצרים,
מיכן אמרו תאינים של שביעית אין קוצים אותה במוקצה, אבל קוצה אתה בחורבה,
אין דורכים ענבים בגת אבל דורכים בעריבה,
אין עושים זיתים בבד ובקוטבי, אבל כותש ומכניס לבדידה.4ספרא בהר, א.
המפעלים התעשייתיים – הגת, בית הבד והמוקצה (מקום הכנת עיגולי דבילה מן התאנים), אינם מקומם של פירות שביעית. פירות אלו נאכלים "מן השדה", כפי שהם, ללא עיבוד אנושי אינטנסיבי. כך ניסח זאת הרמב"ם:
שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה,
ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה, כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר...
אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל.5רמב"ם, שמיטה ויובל ד, א.
תפקידו של הקציר בכל שנה הוא לנצל עד תום את תבואת השדה, לעבד בהיקפים גדולים את השיבולים תוך עימור התבואה לערמות גדולות, ודישתם (הפרדת הגרעין מן המוץ) בעזרת בקר. אך בשביעית תפקיד הקציר שונה – "קוצר מעט מעט וחובט ואוכל" – כאורח בשדה, שאינו חושב עליה כעל עסק תעשייתי, אלא מקבל בענווה את מתנת תבואתה מתוך מטרה לאכלה לשימוש אישי.
היחס המיוחד לפירות השביעית ממשיך בהיבטים נוספים רבים: ישנו איסור לסחור בפירות שביעית, לאכלם שלא כדרכם, להשתמש בהם להפקת תכשירים רפואיים, ולהפסיד אותם.6"לאכלה ולא לסחורה" (בבלי עבודה זרה סב, א); "לאכלה ולא להפסד" (בבלי פסחים נב, ב); "לאכלה – ולא למשרה, לאכלה ולא לכבוסה" (בבלי סוכה מ, א; בבלי בבא קמא קב, א) "לאכלה ולא לשריפה" – (בבלי בכורות יב, א; בבלי מנחות פד, א). מה מהותם של איסורים אלו? מהו הסוד הטמון בפירות השנה השביעית?
"תוצרת הארץ"
אם נרחיב מעט את אופק מבטנו, נגלה שכל מפגש עם פירות ארץ ישראל הינו מפגש מיוחד, הזוקק ברכה לעצמו. עוד במעמקי שעבוד מצרים, מוצגת הארץ המובטחת לעם המיוסר דרך הברכה והמתיקות של פירותיה – "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ "7שמות ג, ח. , וכהסבר הרמב"ן שם:
שפירותיה שמנים ומתוקים עד שתזוב כולה בדבש מהם.
גם המרגלים נצטוו להביא לעם ההולך במדבר מפרי הארץ, "וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ",8במדבר יג, כ. והם אכן קיימו ציווי זה "וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ" (במדבר יג, כו)9במדבר יג, כו.. לימים, כשעם ישראל כבר יושב בטח בארצו, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, נקרא החקלאי לקחת את ביכורי פירותיו ולהעלותם למקדש בתודה ובברכה:
כיצד מפרישין הבכורים?
יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה אשכול שביכר רמון שביכר
קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים.10משנה ביכורים ג, א.
בחגיגה גדולה עולה החקלאי מן השדה ומגיע יחד עם אחיו לירושלים. שם, בבית המקדש, הוא מספר את ה"סיפור הגדול" שמאחורי הפרי הקטן שצמח בשדהו:
ופרשה זו אינה אלא תיאור המהלך הגדול שהביא את עם ישראל משעבוד מצרים ועד לשפע המתוק של פירות ארץ ישראל:
אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:
וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה...
וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה...
וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'... וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ... 12דברים כו, ה-יא.
המפגש עם פירות הארץ אם כן, אינו מהווה רק הנאה מהמתיקות הטמונה בטבע: כפי שהפרי יונק את לשדו ואת מתיקותו מהשורשים העמוקים ששולח העץ לאדמה, כך האדם האוכל את הפרי נזכר בשורשיו, במצב האבוד אותו חווה במצרים, ובנס הגדול שהביא אותו לארץ, לזכות לטובה ולמתיקות פריה.
המפגש עם טובה של הארץ מתבטא גם בנוסח ברכת מעין שלוש:
ועל ארץ חמדה טובה ורחבה, שרצית והנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה.
חלק מהראשונים חלקו על נוסח זה. לדבריהם עיקר השמחה בארץ אינו בטובה ובפריה החומרי, כי אם בקיום המצוות התלויות בה:
...וי"א ונאכל מפריה ונשבע מטובה,
ואין לאומרו שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה אלא לקיים מצות התלויות בה...
ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא היה אומרו.13טור, אורח חיים הלכות ברכת הפירות, סימן רח.
לדעה זו, השמחה בארץ היא שמחת קיום המצוות. לפירות אין ערך עצמאי משמח. אך על דברים אלו חלק בחריפות הב"ח, תוך הסבר נעים על קדושת פירות הארץ:
...קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה
היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ... ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו ונאכל מפריה ונשבע מטובה כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה.14ב"ח אורח חיים, שם.
הפירות ניזונים כביכול מהשראת השכינה המצויה בארץ, ועל כן השמחה בארץ היא דווקא שמחת הטבע הפשוטה, הטוב והמתיקות שיש בפירות, ולא רק שמחת המצוות התלויות בארץ.15נראה שמחלוקת זו משקפת שתי תפיסות הקיימות כבר בחז"ל. תפיסה אחת מדגישה את ערכה של הארץ מתוך עושר המצוות התלויות בה אותן ניתן לקיים רק בארץ ישראל: "דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י? וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי" (בבלי סוטה יד, א). פריה וטובה של הארץ אינם ערך כשלעצמו, וכל משמעות הכניסה לארץ היא לשם מצוותיה. תפיסה שנייה רואה בעצם החיים בארץ ערך קדוש כשלעצמו: "ת"ר: לעולם ידור אדם בא"י אפי' בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל - דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ - דומה כמי שאין לו אלוה", (בבלי כתובות דף קי, ב). עצם החיים בארץ, אפילו במקום שמאפשר אולי פחות אווירה של מצוות (עיר שרובה עכו"ם), מקשר את האדם לאלוקיו. אכילת תאנה או רימון בארץ ישראל, טומנת בחובה מפגש עם כוחות החיים של הארץ, עם אופייה המיוחד וקדושתה, ועם סיפור הקשר הבל יינתק בין עם ישראל וארצו.
כאמור, ייחוד זה מתגלה בפירות הארץ בכל שנה ושנה. מה מייחד, אם כן, את פירות השנה השביעית?
"טעם גן עדן"
כיוון ראשון להבנת מהותם של פירות השביעית, טמון בלשון הפסוק:
וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה.16ויקרא כה, ו.
הפסוק אינו מתאר את אכילת "פירות הארץ", כי אם את אכילת "שבת הארץ". ביטוי זה מלמד כי ישנו הבדל יסודי בין פירות אלו לפירות שאר השנים - מדובר על פירות שהוציא האילן בטבעיות, ללא מגע ושליטה של יד אדם:
והיתה שבת הארץ - הטעם כל מה שהוציאה מעצמה.17אבן עזרא ויקרא כה, ו.
עיבודו של האדם את שדות האילן, הזמירה, הכיסוח, העידור והבצירה, מגבירים אולי את הפריון של הארץ, אך מסתירים מן האדם את כוחה הטבעי. האדם עלול לשכוח שבסופו של דבר כח הצמיחה טמון באדמה. פירות השנה השביעית הם זיכרון וביטוי לכוחה העצמי של הארץ, וממילא לקדושה הטמונה בה.
הדבר מזכיר את אכילת פירות גן העדן:
וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:
וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל.18בראשית ב, טו-טז.
האדם מתהלך בגן עדן ושומר על עציה ופירותיה. אחריותו של האדם היא לשמר את הקיים, ליהנות מהטוב הטמון בארץ, ולא להצמיח עצים חדשים.19כך הסביר האבן עזרא: "וטעם לעבדה להשקות הגן. ולשמרה מכל החיות שלא יכנסו שם ויטנפוהו". האדם אינו אלא משמר את הקיים, ולא עליו המלאכה ליטוע עצים חדשים, לזמור ולכסח. על פי המדרש המובא למעלה, אפילו השקיה לא הוטלה על האדם – גם היא התנהלה בידי שמים.
...ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, ושמא תאמר כי יש מלאכה בגן עדן לפתח ולשדד את האדמה? ולא כל האלנות נצמחין מאליהן?!
או שמא תאמר יש מלאכה בגן עדן להשקות את הגן?
והלא כבר נהר יוצא מעדן להשקות את הגן שנ' ונהר יוצא מעדן וכו'!
ומה הלשון הזה לעבדה ולשמרה?
לא אמר לעבדה ולשמרה אלא לעסוק בדברי תורה ולשמור את כל מצותיה.20פרקי דרבי אליעזר ("חורב") פרק יא.
ללא מלאכה וללא עיבוד אנושי, מהווה אכילת הפירות עצמה מפגש עם השפע האלוקי הטמון במציאות. כך הסביר את הציווי "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל" ה"משך חכמה":
מכל עץ הגן אכול תאכל. פירוש הוא מצוה להחיות נפשו וליהנות מפרי הגן,
וכמו דאמר סוף ירושלמי דקידושין:
עתיד אדם ליתן דין וחשבון (על כל שראה עיניו) ולא אכל (פרק ד, הלכה יב).21משך חכמה בראשית ב, טז.
מדוע עתיד אדם ליתן את הדין על מה שראתה עינו ולא אכל? מפני שבעצם האכילה, כאשר היא מחוברת לשפע החיים שמשפיע הקב"ה במציאות, טמון מפגש עם השכינה השרויה בעולם.
אכילת פירות השביעית דומה אם כן לאכילת האדם בגן עדן: את הפירות הוציאה הארץ מעצמה. האדם קוטף פירות אלו בענווה, ללא עיבוד, ללא שליטה, תוך ידיעה שלא הוא הצמיח את הפירות: אלו פירות היונקים מהברכה האלוקית השרויה בארץ.
תשומת לב לאוכל
בדרך כלל, אכילה היא אחת הפעולות המבוצעות באופן הכי אגבי ושגרתי בחיינו. בכל יום אנו אוכלים כמה פעמים, ולעיתים קרובות אכילה זו נעשית תוך כדי פעולות אחרות – הליכה, נסיעה, צפייה בטלוויזיה או במחשב, שיחה או סתם חשיבה. הרגשת האוכל הנכנס לפה, טעמו, מקורו, כוחות החיים מהם הוא מגיע ואותם הוא מכניס לגוף – הופכת את הסעודה לחוויה משמעותית ובעלת תוכן משמעותי.
אכילה, מסביר רבי נחמן, היא מפגש, "בחינת זיווג".22ליקוטי מוהר"ן קמא ג, ו. אכילה ראויה, בה האדם נפגש עם אוכל ראוי ובאופן מתוקן, משפיעה על מצבו התודעתי של האדם. "...שעל ידי שלא אכל לא היתה דעתו צלולה, כי על ידי האכילה נכנע הכסילות ונתגדל השכל"23ליקוטי מוהר"ן קמא יז, ג., ההשפעה חלה גם על מצבו הרגשי: "על ידי אכילה נסתלק הכעס"24ספר המידות, כעס, חלק א, לז.. דברים אלו מבוססים על הדרכות רבות של חז"ל, לפיהן אכילה מתוקנת משפיעה על היבטים אלו:
א"ר אבדימי דמן חיפה: קודם שיאכל אדם וישתה יש לו שתי לבבות, לאחר שאוכל ושותה - אין לו אלא לב אחד.25בבלי בבא בתרא יב, ב. רש"י הסביר שהמילים שתי לבבות מתייחסות למצב של בלבול וחוסר יישוב הדעת: "כמה לבבות שאינו מסכים לדעת שלמה". אמנם יש שחלקו עליו והסבירו שהגמרא דווקא משבחת את חוסר האוכל. עיין מהרש"א חידושי אגדות שם ד"ה "יש לו ב' לבבות כו'".
או לגבי ארוחת הבוקר:
תנו רבנן: שלשה עשר דברים נאמרו בפת שחרית:
מצלת מן החמה, ומן הצנה... ומחכימת פתי, וזוכה בדין, ללמוד תורה וללמד, ודבריו נשמעין, ותלמודו מתקיים בידו, ויש אומרים: אף מוציא את הקנאה ומכניס את האהבה.26בבלי בבא מציעא קז, ב.
אכילה בריאה, סדירה ומיושבת, מרוממת את החיים ומייצבת את דעתו ואת ליבו של האדם. תפיסה זו באה לידי ביטוי מובהק בדברי הרמב"ם:
ורוב החלאים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים, הוא ששלמה אמר בחכמתו שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, כלומר שומר פיו מלאכול מאכל רע.27רמב"ם, דעות ד, טו.
ברמות עמוקות יותר, המודעות לאכילה פותחת את האדם לעולמות השפע העשירים ולכוחות החיים הטמונים במאכל. האדם האוחז פרי בידו, מתוודע לכך שהפרי אינו משמש רק ל"חילוף חומרים" - הוא כומס בתוכו אוצרות של חיים ושפע מידו הפתוחה של אלוקים. לדעת ר' צדוק הכהן מלובלין, זו מטרתה של "ברכה ראשונה":
וזה גם כן כוונת הברכה שתיקנו חכמים קודם אכילה שענינה ההכרה שה' יתברך הוא הבורא ומהוה מאכל זה שיהיה מאכל.28פרי צדיק, בראשית קונטרס עת האוכל בעניני האכילה, אות ו.
בשיאה, מהווה האכילה מפגש בין האדם ואלוקים, ולדעת ר' נחמן מברסלב היא אף מעוררת ייחודים בעולמות העליונים:
דַּע, שֶׁעַל יְדֵי אֲכִילָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיך הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ אַפִּין בְּאַפִּין.29ליקוטי מוהר"ן קמא, סב. (תרגום: ייחוד הקדוש ברוך ושכינתו פנים בפנים).
דברים אלו נכונים בכל סעודה וסעודה, אך מובן שיש אכילות שערכן רב יותר. כך הוא בשבתות וימים טובים, בהן העונג מהאכילה הוא חיבור נקי יותר להשראת החיים הטמונה במאכל:
ְאָמַר: הֲלא אֲכִילַת שַׁבָּת יְקָרָה מְאד מְאד...
שֶׁבְּשַׁבָּת צְרִיכִין דַּוְקָא לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת וּלְהַרְבּוֹת בְּמַעֲדַנִּים
וְאָמַר בְּפֵרוּשׁ שֶׁצְּרִיכִין בְּשַׁבָּת לְהַרְבּוֹת בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה כִּפְשׁוּטוֹ
כִּי אֲכִילַת שַׁבָּת הִיא כֻּלָּהּ אֱלקוּת כֻּלָּהּ קדֶשׁ וְכוּ'30ליקוטי מוהר"ן קמא, קכה.
השבת מפגישה את האדם עם המאכל במובנו הנקי. לכן, דווקא ריבוי מעדנים והתענגות יתירה – הם ממטרות השבת. באופן עמוק, יש בהם חיבור לעונג ולשפע האלוקי. מתוך כך נקרא האדם לאכילה הממוקדת בחוויה ובהווה: לא לאכול רק על מנת להשביע את הרעב, כי אם לתת מקום לאכילה עצמה.31אנו מוצאים עקרון דומה באכילת הפסח, שהיא אכילה "על השובע". האדם כבר שבע, וכעת הוא אוכל לשם התמקדות בחוויית האכילה עצמה. עיין שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תעז.
...לפעמים אוכל בִּשְׁבִיל שֶׁרָעֵב מֵאֶתְמוֹל, וְלִפְעָמִים בִּשְׁבִיל שֶׁלּא יְהֵא רָעֵב לְמָחָר אַך בְּכָל סְעֻדָּה מִשָּׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת שֶׁל שַׁבָּת - לא יאכַל כִּי אִם בִּשְׁבִיל הַיּוֹם הַיְנוּ סְעֻדָּה זוֹ לא בִּשְׁבִיל קדֶם וְלא בִּשְׁבִיל אַחַר כָּךְ.32ליקוטי מוהר"ן, קמא, קכה.
פירות השביעית מזמינים אותנו לפתוח תחום זה בחיינו: כיצד אני חווה את האוכל שלי? האם אני אוכל בריא ומסודר? האם אכילתי ממוקדת בהישרדות, או שמא אני רואה בה הזדמנות לעונג נקי, ולמפגש עמוק עם השפע האלוקי הקיים במציאות? אכילה מפירות שבת הארץ מדגישה במיוחד את השפע הטמון באדמה, שכן האדם לא ייצר פירות אלו בכוחו. כל טיפת עסיס שבפרי, כל המתיקות והברכה – הן תוצר ישיר של האדמה ושל בוראה.
קדושת המקדש – בביתו של כל אחד ואחד
כיוון מפתיע נוסף בהבנת ייחודם של פירות השביעית קושר אותם לעולם המקדש וקודשיו. כידוע, אחד הדברים המרכזיים הנעשים במקדש ובירושלים הוא האכילה: אכילת הקרבנות, מעשר שני, שתי הלחם, ביכורים, קרבן הפסח ועוד. אכילה זו מלווה בכללים נוקשים, השייכים לעולם המקדש: חלק מן המאכלים מותרים לכהנים בלבד, חלקם מוגבלים לאכילה במקום המקדש וחלקם לירושלים כולה, חל איסור לאכלם בטומאה ובאנינות (אדם שמת לו מת ועדיין לא קברו) ועוד. אכילה זו מכונה על ידי חז"ל "אכילה משולחן גבוה", היינו אכילה שאינה עסק פרטי של האדם כי אם, כביכול, הנאה מסעודה אלוקית.
לכאורה, לפירות השביעית אין קשר לעולם זה של הקדושה. פירות אלו גדלים בשדה הפרטי של האדם, ואף שהוא מפקיר אותם לכל העולם, אין להם קשר גלוי לעולם המקדש. אך מן הפסוק הנאמר ביובל: "כי יובל היא קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה",33ויקרא כה, יב. למדו חז"ל שלפירות השביעית ישנם מאפיינים של קודש! למשל, כשם שקודש "תופס את דמיו", כלומר קדושתו עוברת למעות ששולמו תמורתו, כך "שביעית תופסת את דמיה"34בבלי סוכה מ, ב., וכסף שניתן כתשלום על פירות השביעית הופך להיות בעצמו קדוש בקדושת שביעית!35תפיסת הדמים בפירות השביעית היא בעלת מאפיין ייחודי: בדרך כלל, כאשר מחללים חפץ קדוש על מטבע או על מאכל, הקדושה "פוקעת" מן החפץ הקדוש, ועוברת אל המטבע או המאכל. אך בשביעית, הפרי המקורי עצמו נשאר קדוש בקדושת שביעית, והקדושה עוברת גם למעות או למאכל שניתן תמורתו. בלשון חז"ל, "אחרון אחרון נתפס בשביעית ופרי עצמו אסור". נראה שעקרון זה מסביר גם הוא את קדושתם המיוחדת של פירות שביעית: אין זו קדושה ה"מוחלת" על חפץ סתמי מתוך זיקתו אל המקדש, אלא קדושה הטמונה בטבעם של הפירות. קדושה זו לא ניתן לחלל, והפרי עצמו תמיד יוותר בקדושתו. במקורות אחרים נלמדות הלכות נוספות מהגדרת פירות שביעית כקודש.36לדוגמא, האיסור לאכול פירות בוסר (עיין ירושלמי, שביעית פרק ד, הלכה י).
מדוע להתייחס אל פירות ששייכים לרשות הפרטית של האדם כפירות קודש? הרי אין שום מצווה להקריב פירות אלו או להביאם למקדש – להיפך, ישנו איסור להשתמש בפירות אלו במקדש!37כדברי מדרש ההלכה: "לאוכלה ולא להביא ממנה מנחות, ולא להביא נסכים ממנה" (ספרא בהר פרשה א, וכן ראה על כך בבבלי בכורות יב, א ובמנחות פד, א).
פירות אלו הם פירות פרטיים, הצומחים ב"גבולין" הרחק מן המקדש. אך בעומק, גם בהם ישנו פן של "אכילה משולחן גבוה", כפי שקיים במאכלי הקרבנות. זו הופעה ישירה וגלויה של השראת השכינה במציאות, בדומה לעוצמת השכינה שבמקדש. במילים אחרות, הנוכחות האלוקית יוצאת מן המקדש, ומקדשת את פירות הארץ כולה – "כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי".38ויקרא כה, כג.
עיקרון זה יכול להסביר לנו את הזהירות היתירה שאנו נוהגים כיום בפירות השביעית, ואפילו בגלעיניהם וקליפותיהם.
פירות עם כבוד
סקירה של הלכות פירות השביעית, מלמדת שאכן ההלכה עיצבה את היחס לפירות אלו כאל פירות מיוחדים במינם, שונים לחלוטין מפירות כל שנה ושנה. נמנה מעט מהיחס המיוחד לפירות אלו:
- אסור לקטפם קודם זמנם – בכל שנה אני יכול לקטוף את הפירות במועד שנוח לי. בשביעית – יש איסור לקטוף פירות בוסר
- איסור לסחור בהם למטרות רווח;
- אסור לשנות מדרך אכילתם הרגילה;
- אסור להשתמש בהם לכביסה, שרייה וכדומה;
- אסור להשתמש בהם לרפואה ועוד.39עיין רמב"ם, שמיטה ויובל , ו .
כל אחד מאיסורים אלו נימוקו עמו, ומערכת שלמה של הלכות וגדרים הוקמה סביבו בדברי חז"ל, ראשונים ואחרונים. אולם התמונה המתקבלת מהלכות אלו, היא שכאשר אני אוחז פירות שביעית בידי אני מודע לכך. אין שום אפשרות לחמוק מהידיעה שפירות אלו אינם פירות רגילים, אלא הם פירות שצמחו לבד ב"שבת הארץ" והינם קדושים בקדושתה. כבר משלב ההחלטה על עיתוי קטיפתם, דרך האיסור לסחור בהם בשוק, ועד החובה להשתמש בהם רק בדרך אחת – אכילה כדרכם הטבעית – אני נשלח לחשוב על מהותם של פירות אלו.40דוגמה להלכה בפירות שביעית אותה הסבירו הראשונים כמכוננת תודעה, היא האיסור למכור פירות אלו במידה במשקל ובמניין. מה התועלת באיסור זה? פרשני המשנה הסבירו על פי הירושלמי: "מתוך שאין מוכרין אותן כדרך שמוכרים בשאר שנים ינהגו בהם קדושת שביעית ולא אתו לזלזולי בהו" (ר' עובדיה מברטנורא על משנה שביעית ח ,ג). באכילה שלי אני נפגש עם מציאות אחרת, עליונה:
והיתה שבת הארץ לכם לאכלה...
אין חלול-קדש של קפדנות רכוש פרטי בכל תוצאות-יבולה של שנה זו
וחמדת-העשר, המתגרה על-ידי המסחר, משתכחת "לאכלה ולא לסחורה".
עין-טובה והוקרה נאמנה באה לכל ברכת ד' אשר בפרי-הארץ, "לאכלה ולא להפסד".
והאדם חוזר אל טבעו הרענן, עד אשר לא יצטרך לרפואות למחלות...
"לאכלה ולא למלוגמא ולא לרפואה, ולא לעשות ממנה אפיקטוזין".41הרב קוק, הקדמה ל"שבת הארץ", עמוד יח.
דיני פירות השביעית הופכים את אכילת פירות אלו והטיפול בהם למפגש עם עולם מתוקן ומיוחד, ללא קפדנות, מלא בעין טובה ואהבה לברכת הארץ, ונקי מכל הפסד ומחלה.
"לקחת ללב"
את פירות השביעית אנו פוגשים כיום באופנים שונים, שכמעט בכל ערב שנת שמיטה מעוררים פולמוס ודיון נרחב. גדולי ישראל בדורות האחרונים נחלקו בשאלה כיצד להתמודד עם ציוויי השמיטה ועם המחיר שהם גובים מיכולתנו לאחוז בארץ ישראל. פתרונות שונים הוצעו - קניית יבול חו"ל, גידול במצעים מנותקים, היתר מכירת הארץ לגוי ועוד. בנוסף, בשמיטות האחרונות מתחזקת המגמה לארגן "אוצר בית דין" - מעין ארגון לא מסחרי האחראי על חלוקת פירות הארץ תוך שמירה על קדושתם ותשלום לחקלאי על עבודתו עבור בית הדין.42על מקורו של אוצר בית דין ויישומו בימינו עיין, "לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל" הרב זאב וייטמן מכון צומת תש"ס. דיון בעקרונות הלכות אלו ובפרטיהן הוא מלאכה גדולה.43מומלץ לעיין בספרו של הרב י"ץ רימון "שמיטה", אלון שבות תשס"ח. מובן הדבר שעמידה על סודם וערכם של פירות השביעית מעוררת כיסופים לטעום מפירות אלו, "בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי". יש בה גם פתח לקיים את הלכות קדושת הפירות לא כסעיף של הלכות "איסור והיתר" הרגילות במטבח, כגון בשר וחלב או טריפות, אלא כתמצית רעיונותיה של השביעית, וקדושתה המיוחדת המתגלה בפירותיה.
אם בפרקים על שמיטה ונטישה על גילוי קדושת הארץ עמד האדם כמתבונן מן הצד ונמנע מלפגוע בארץ, הרי שאכילת הפירות הינה כבר מפגש ומגע ממשי שלו עם פירותיה. מפגש זה – המגיע לאחר שהאדם שמט, נטש ושבת – יש בו בכדי להעניק חוויה חדשה של אכילה. לאכילה זו ערך כה גדול, עד שהיו שראו בה מצוות עשה בפני עצמה – מצווה לאכול מפירות השנה השביעית.44הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות לרמב"ם, מצווה ג, ועיין שבת הארץ עמוד רפג. הראי"ה קוק אף טען שגם אדם הרגיל ומבקש להתענות תענית רשות בשנה השביעית, אסור לו להימנע מאכילת פירותיה;45שבת הארץ, קונטרס אחרון כא. אין מדובר בעוד אכילה, מדובר בפירות שביעית.