מתני' פרוזבול המוקדם כשר. כדמפרש טעמא בגמ' מפני שהוא מרע כחו של המלוה לפי שאין הפרוזבול מועיל אלא להחוב שלפניו שהוא מוסר להב"ד ואינו משמט החוב ולא למה שהלוה לו לאחר כתיבת הפרוזבול ונמצא אם הפרוזבול היה כתוב בניסן והקדים זמנו בתוכו לומר שנכתב באדר אם כן אינו מועיל אלא להלואה שהיא קודם אדר ולא להלואה שהיא לאחר אדר דאותה נשמטת והמאוחר פסול מפני שמייפה כחו של מלוה שלא כדין שהרי אם מסר להב"ד בניסן ונכתב בו זמנו מאוחר שהוא באייר ונמצא כל הלואה שהיא עד אייר אינה נשמטת וזהו שלא כדין שהרי בניסן הוא נכתב כשמסר לפני הב"ד ואינו מועיל להלואה שהיא אחר המסירה לב"ד:
שט"ח המוקדמין. שלוה ממנו בניסן והקדים לכתוב זמנו בתשרי שלפניו:
פסולין. לפי שטורף מהלקוחות של תשרי עד ניסן שלא כדין וקנסו רבנן שלא יטרוף מהלקוחות כלל ואפי' מאותן שלקחו מהלוה מניסן ואילך אבל מבני חורין של הלוה גובה הוא:
והמאוחרין כשרין. שעומד בניסן וכותב הזמן הלואה בתשרי שלאחריו וא"כ הוא מורע כחו של המלוה נגד הלקוחות שמניסן ועד תשרי ולפיכך כשרין:
אחד לוה מחמשה כותבין פרוזבול לכאו"א. מן המלוין לפי שהמלוה הוא שמוסר להב"ד וצריך כל מלוה ומלוה לפרוזבול בפ"ע אבל חמשה לוין ממלוה אחד דיו כשמוסר כל חובותיו להב"ד וא"צ אלא פרוזבול אחד לכל הלוין:
מתני' אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע. שיש לו קרקע להלוה דאז חשיב הוא כגבוי במסירת חובו להב"ד:
אם אין לו. להלוה מזכה הוא המלוה להלווה בתוך שדהו כל שהוא וסגי בכך משום דקרקע כל שהוא ראוי לגבות בה כל חובו דגבי והדר גבי ואע"ג דחוב הוא ללוה תקנת חכמים הוא דכל דהו כותבין פרוזבול:
היתה לו להלוה שדה ממושכנת בעיר משל אחרים כותבין עליה דהשתא הויא כשלו:
על נכסי אשתו. נכסי מלוג שלה לפי שמשועבדין הן לו לפירות:
על נכסי אפוטרופין. שלוו לצורך היתומין ואין להן קרקע כותבין על נכסי האפוטרופין וכן הלכה דליכא מאן דפליג עליה:
מתני' כוורת דבורים וכו'. בגמ' מפרש דלא פליגי אלא כשמונחת ע"ג הקרקע ואינה מחוברת בטיט להקרקע:
הרי היא כקרקע. לענין שיש לה דין קניית קרקע שנקנית בכסף וכו' כשאר הקרקע:
וכותבין עליה פרוזבול. אם יש להלוה כוורת דבורים וקמ"ל דאע"פ שאין המקום שעומד עליו הכוורת של הלוה אלא שהעמידה בתוך שדה של אחר שלא בידיעתו מ"מ כותבין לפי שהכוורת עצמה נחשבת כקרקע:
ואינה מקבלת טומאה במקומה. כקרקע שאינה מקבלת טומאה דסד"א להחמיר בטומאה הואיל והיא מיטלטלת קמ"ל:
והרודה ממנה. דבש בשבת חייב כדדריש בגמ' דכתיב ביערת הדבש מה יער התולש ממנו בשבת חייב אף דבש הרודה ממנו בשבת חייב:
וחכ"א וכו'. והלכה כחכמים והרודה דבש בשבת אסור הוא משום שבות כחכמים דברייתא בפ' המצניע (דף צה):
מתני' המחזיר חוב בשביעית. כלומר חוב שעברה עליו שביעית ואף על פי כן מחזיר לו זה צריך שיאמר לו המלוה משמט אני וכבר נפטרת ממני:
אמר ליה הלוה אף עפ"כ אני רוצה ליתן לך יקבל הימנו שנא' וזה דבר השמיטה בדיבור שאמר משמט אני יוצא הוא ידי חובתו ואחר כך כשיאמר לו אף על פי כן אני רוצה ליתן לך ולא משום החוב אלא בתורת מתנה יקבל הימנו:
כיוצא בו וכו'. וזה דבר הרוצח. שצריך שיאמר בתחלה רוצח אני ואם אמרו לו אעפ"כ אז יקבל מהן: