ה׳ בחכמה יסד ארץ: מדרש שנוסד על הפסוקים, ה׳ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו ושחקים ירעפו טל (משלי ג׳ י״ט—כ׳).
מדרש כונן מתחיל ג״כ בפסוק הזה מפני שכתוב בו כונן שמים וגו', ובאמת החלק הראשון ממנו שוה בשניהם, והחלק הזה נמצא ג"כ במדרש ארקים (ע״ע), מלבד שנוים קטנים בנוסחותיהם שיש לתלות בהמעתיקים, אמנם בחלקים האחרים שונים הם זה מזה הרבה גם בתוכנם.
הרעיון העקרי בראשית המדרש הנוכחי הוא, כי בית המקדש הוא מרכז כל הבריאה כמו הטבור באדם, וביהמ״ק דלמטה מכוון כנגד ביהמ"ק דלמעלה, וכשנחרב הבית נחשבו תפלות ישראל כקרבנות לפני המקום. ודורש הפסוק יסד ארץ לעומת כונן שמים זה לעומת זה, ובא זה לכפר על זה, כי זכיות יעקב אשר איקוניו חקוק בכסא הכבוד יכפרו על חטאות בניו בעוה״ז; כי שעבוד מלכיות בעוה"ז קשה יותר מדינה של גיהנם בעוה״ב ושניהם ביחד הם "תהומות" עמוקות. ובחכמתו הנעלה ברא תרופה למכה, כדי שלא יהיו ישראל נבלעים ע״י או״ה, כמו שמציל את הרפה מהחזק והעני מגוזלו גם בין החיות והעופות. וזה הוא "התיקון" הגדול שתקן בורא עולם בתבונה.
בסוף המדרש דורש ה' בחכמה יסד ארץ— זו תורה, והתורה היא קיום העולם; התורה נבראת רק בשביל ישראל, ובכל מלאכתם יש מצוה ממצותיה, שהן חייהם ואורך ימיהם. הרעיון הזה נדרש גם בתחלת מדרש בראשית רבה, כי התורה נקראת ראשית פדגוג מכוסה מוצנע ואמון שהיא כלי אומנתו של הקב"ה, ומהרעיון הזה לקחו להם חכמי אלכסנדריא ובראשם פילון השם "לוגוס" לחכמת אלהית. ומסיים בפסוק בישעיה מ״א: מי פעל ועשה קורא הדורות מראש, שהקב״ה ראשון בכל מעשיו, ואת האחרונים אני הוא, שהוא עמהם בגלות עם כל הממלכות האחרונות אשר העיקו את ישראל, והם סובלים גדופי אדום, ועתיד הקב"ה למלט את ישראל מהגלות.