פסיקתא חדתא
[בית המדרש חדר ו׳]
[לחג הפסח]
כתיב ה׳ בחכמה יסד ארץ (משלי ג׳:י״ט), מלמד ששם הקב״ה קרקע וברא אותה מטבורה, בתחלה היתה מים ואח״כ שלג ולבסוף אדמה, שנאמר כִּי לַשֶּׁלַג יֹאמַר הֱוֵא אָרֶץ (איוב ל״ז, ו'), וברא הקב״ה ממנה אדם, ובראו בדמות של אדמה שיש בה קנקנים, מהם מים מלוחים ומהם מים מרים ומהם מים מתוקים, מהם עכורים ומהם צלולים ומהם חיים. מים מלוחים שבאדם – אלו מי העינים, מים מרים – אלו מי האזנים, מים מתוקים – אלו מי רוק, עכורים – אלו מי החוטם, צלולים – אלו מי הרגלים, חיים – זה הדם. ופתקין בגופו של אדם, מקצת אברים מרתיעים ומקצת אין מרתיעין, הידים והרגלים מרתיעים, ושאינם מרתיעים – זה האח הכבוד עליו הדם (?), לכך נאמר ה׳ בחכמה יסד ארץ. ולהגיד גדולתו של הקב״ה, אדם טובע מאה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זו לזו, והקב״ה טובע כל העולם בחותם אחד ואין אחד דומה לחבירו, שנאמר תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם (איוב ל״ח י"ד), ואין פרצופיהן דומין זה לזה, כדי שלא יראה אדם בחבירו אשה נאה ודירה נאה ויאמר שלי הם, שנאמר וימנע מרשעים אורם (איוב ל״ח ט"ו).
כתיב מי ימלל גבורות ה׳ ישמיע כל תהלתו (תהילים ק״ו:ב׳), מכאן שאין יכול לדבר גבורותיו של הקב״ה אפילו מלאכי השרת, אבל אנחנו חייבים לספר קצת גבורותיו, וכשברא הקב״ה עולמו, ברא ספר יצירה וצפה בו, וממנו ברא עולמו. כיון שסיים מלאכתו, הניחו בתורה והראה לו לאברהם ספר יצירה ולא הבין בו דבר. יצאה בת קול ואמרה: האתה רוצה לדמות דעתך עם דעתי, כלום אינך יכול להבין בו יחידי, לך אצל שם ועבר, הלך אצל שם ועבר והביטו בו ג׳ שנים עד שידעו לצור עולם. ואף רבא ור׳ זירא עסקו בספר יצירה ונברא להם עגל ושחטוהו, וכן ר׳ חנינא ור׳ אושעיא כל מעלי יומא דשבתא אברא להם עגלא תילתא והם אוכלין הלשון בחרדל כדי ללוות המלכה, ואף ר׳ חייא ובן סירא עסקו בו ג׳ שנים ונברא להם אדם.
—חביבין ישראל לפני הקב״ה יותר ממלאכי השרת, שישראל ראוים להזכיר השי״ת לאחר שתי תיבות, שנאמר שמע ישראל ה׳ (דברים ו'), אבל מלאכי השרת אינם ראוים להזכיר השם אלא לאחר ג׳ תיבות, שנאמר קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות (ישעיה ו׳ ג׳), ולא עוד אלא שאין אומרים שירה עד שיאמרו שירה למטה, שנאמר בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר, והדר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים (איוב ל״ח ז'). ולא עוד, אלא שישראל אומרים שירה כל זמן שירצו, ומלאכי השרת אינם אומרים אלא פעם אחת ביום, ויש אומרים פעם אחת בשבוע, וי״א פעם אחת בחדש, וי״א פעם אחת ביובל, וי״א פעם אחת בעולם. ומרוב אהבתו שחבבם, ירד הוא בעצמו להצילו ממצרים, דכתיב וארד להצילו מיד מצרים (שמות ג׳:ח׳), וכל שעבוד שהיה מושיע כביכול היה עמהם. א״ר אבהו, ויושע ה׳ ביום ההוא (שמות י״ד:ל׳) – אל תקרי וַיוֹשַׁע אלא וַיִוָשַׁע.
כתיב ופרעה הקריב (שמות י״ד:ט״ו), מהו הקריב? שהקריבם לתשובה. דבר אל בני ישראל ויסעו (שם ט״ו), א״ר ברכיהו יום שביעי של פסח היה, והיו מתיראים לירד לים כי יו"ט היה, ומנין, שכך אתה מוצא שאמרו לפרעה, דרך שלשת ימים נלך במדבר (שם ה׳), מה עשה פרעה? שלח עמהם שוטרים, לאחר שלשה ימים מה עשו ישראל? הרגו מהם הרבה, ומה שנשתייר חזרו והגידו לפרעה שברחו ישראל, שנאמר ויוגד למלך מצרים כי ברח העם (שם י״ד) מה שהלכו ישראל בג׳ ימים חזרו השומרים ביום ומחצה ופרעה הלך ג״כ יום ומחצה הוא ששה, כיון שקדש יום שביעי, השונא רודף והים סגור ולא היו יכולים לברוח שלא יחללו השבת, א״ל הקב״ה למשה בני בסכנה ומתיראים לחלל שבת, אמור להם שירדו. ואתה הרם את מטך על הים ונטה ידך (שם ט״ז), מהו הרם את מטך? א״ל הקב״ה הסר מטך ונטה ידך שלא יאמרו ישראל לולא המטה הזה לא היה עושה כלום. וכיון שאמר למשה שיקרע הים, אמר משה, רבש״ע! שמא לא ישמעני, א״ל אם לא ישמעו לך טול מטך והך על ראשו. וידו של משה בוקעת הים? א״ר אלעזר המודעי, משל למלך בשר ודם שבא גבור להלחם עמו, אמר לבנו צא והרוג אותו, השיב הבן איני יכול לו, א״ל האב הרכב ידך על הקשת שאני נוטל ויצא החץ מבין שנינו כדי שיאמרו פלוני הרג הגבור, כך הקב"ה הרכיב ידו על ידו של משה ונקרע הים, שכן הוא אומר מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ (ישעיה ס"ג י"ב). במדה שאדם מודד מודדין לו, כשם שגאו המצרים להשליך הילדים ביאור, כך גאה גאה. ר׳ שליא אומר, כל הילדים שהשליכו המצריים ליאור לא מתו אלא היאור פלטן למדבר, והיה הקב״ה מביא סלע בפי כל אחד וסלע מצדו, הסלע שבפיו היה מיניקתו דבש, וסלע שבצדו מסיכתו שמן כחיה שמסיכה את בנה, שנאמר וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר (דברים ל״ב י"ג), וכשבאו ישראל (בניהם) במדבר הכירוהו וקלסוהו להקב״ה, שנאמר זה אלי ואנוהו (שמות ט״ו:ב׳), באותה שעה [כשעברו את הים], ברא להם הקב״ה ארץ חדשה כמו בבריאת העולם בששת ימי בראשית: ביום הראשון ברא ארץ חדשה מתוך המים, אף כאן קרע להם הים וברא ארץ חדשה מן הים. ביום שני ברא רקיע, אף כאן פרש עליהם ענני כבוד. בשלשי ברא דשאים שנאמר עשב מזריע זרע – זו היא החטה, אף כאן הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. ברביעי היו מאורות, אף כאן נתן להם שני עמודי אש – אחד מהלך לפניהם ואחד עומד על המשכן. בחמישי ברא עופות, אף כאן נתן להם שליו. בששי דבר עם אדם בן עדן, אף כאן דבר עם בני אברהם בהר סיני. בשביעי שבת, כתיב שבת וינפש.
ואעבור עליך ואראך (יחזקאל ט״ז:ו׳) – לא נאמר אלא על כנסת ישראל שהיא שמחה בהקב"ה, כמו שנאמר שוש אשיש בה׳ תגל נפשי באלהי (ישעיהו ס״א:י׳), והקב״ה ג״כ שמח בה, שנאמר וְגַלְתִּי בִירוּשָׁלִַם וְשַׂשְׂתִּי בְעַמִּי (שם ס"ה). וכי מאחר שישראל חביבים כ״כ למה מסרם ביד אויב? א״ר חנינא, לפי שכל מדותיו של הקב״ה מדה כנגד מדה, בתחלה קודם שירדו למצרים היו בני האמהות מבזין בני השפחות ולא נהגו בהם מנהג אחוה, והיה הדבר קשה מאד בעיני הקב״ה והיתה רוה"ק צווחת ואומרת כלך יפה רעיתי, אמר הקב״ה היאך אעשה להם שיקבלו בני השפחות? אורידם למצרים ויהיו כולם עבדים, ובשעה שאגאלם אתן להם מצות פסח שיעסקו בה הם ובניהם ובני בניהם ויאמרו כולם עבדים היינו לפרעה, נמצאו כלם שוים, וכל כך למה, להודיע גדולתו ושבחו של הקב״ה לכל באי עולם וידעו לעשות שלום בין בריותיו, לכך נקרא שמו שלום, שנאמר ויקרא לו ה' שלום (שופטים ו' כ״ד).
[לחג השבועות]
כתיב ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו (דברים ל״ג:ב׳), זו היא נאמרת ברוה״ק. ירעם אל בקולו נפלאות (איוב ל״ז:ה׳), מה ירעם ה׳ בקולו? בשעה שנתן הקב״ה התורה לישראל, הראה להם קולו בפלאי פלאות, כתיב וכל העם רואים את הקולות (שמות כ׳:ט״ו), את הקול לא נאמר אלא את הקולות, א״ר יוחנן היה הקול יוצא ונחלק לשבעה קולות, ומשבעה קולות לשבעים לשונות, כדי שישמעו כל העולם, וכשהיה יוצא הקול לא היה יוצא אצל ישראל אלא לפי כחו של כל אחד ואחד לפי מה שהיה יכול לסבול (עי׳ שמות רבה פכ"ה ופכ"ט). מכאן הוא אומר קול ה׳ בכח (תהילים כ״ט:ד׳) – בכח של כל אחד ואחד. א״ר יוסי בר חנינא, אם תמיה – למד מן המן שירד לישראל במדבר שהיה טעמו לכל אחד ואחד. לבחורים – היה טעמו כמו לחם, שנאמר הנני ממטיר לכם לחם (שמות ט״ז:ד׳). לזקנים – היה טעמו כאשישות בדבש, שנאמר וטעמו כצפיחית בדבש (שם ל״א). ליונקים – טעמו כחלב משדי אמם. לחולה – טעמו כסולת מעורב בה שמן ודבש, שנאמר ובשלו בפרור (במדבר י״א:ח׳), ואם היה המן משתנה לכמה טעמים כדי שיוכלו לשאת אותו, הקול כדי שלא יזיק אעכו״כ שהיה לפי כח של כל אחד ואחד. אריב״ל, בתחלה כשבקש ה׳ ליתן תורה לישראל הלך אצל בני עשו הרשע ואמר להם רצונכם לקבל התודה? אמרו, מה כתיב בה? אמר, לא תרצח. אמרו, לא הבטיחו אביו אלא על החרב שנאמר על חרבך תהיה (בראשית כ״ז:כ״ה) ואיך נקבל התורה? (עי׳ מכילתא יתרו פ״ה). הלך אצל בני עמון ומואב, א״ל רצונכם לקבל התורה? אמרו, מה כתוב בה? אמר, לא תנאף. אמרו, איננו באים אלא מזימה, שנאמר ותהרין שתי בנות לוט מאביהן (בראשית י״ט:ל״ו) ואיך נקבלה. הלך אצל בני ישמעאל, א״ל רצונכם וכו׳, אמר, לא תגנוב. אמרו, כל אותן האנשים אין חייהם אלא מגניבה וגזל, דכתיב והוא יהיה פרא אדם, ונקבל התורה?! הלך אצל בני ישראל, אמרו נעשה ונשמע. עלי עשור ועלי נבל (תהילים צ״ב:ד׳) – עלינו לקבל עשרת הדברות עלי נבל, עלינו לקבל אפילו בימי השמד. ובשעה שהקב״ה ירד על הר סיני ליתן תורה לישראל נדמה להם כזקן, שאין תורה נאה אלא א״כ זקן. ובשעה שעלה אלהים לעשות מלחמה נדמה להם כבחור, שאין מלחמה נאה אא"כ בחור, שנאמר ה׳ איש מלחמה (שמות ט״ו:ג׳).
פתח ר׳ נהוראי, כתיב בחדש השלישי (שמות י״ט), למה? לפי שהוא מזל אדם *(עי׳ פסיקתא רבתי פ״כ), מכל מזלות אין בהם מזל אדם אלא תאומים לבד, וכן הוא אומר שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה (שה״ש ד׳ ה'). כתיב ביום הזה באו מדבר סיני (שמות י״ט), ושם הוא אומר ויושע ה׳ ביום ההוא (שם י״ד), ללמדך שבכל שנה ושנה חייב אדם לראות את עצמו כאלו עמד על הר סיני, לכך נכתב ביום הזה גבי מתן תורה. ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני (שם י״ט) ה׳ שמות יש לו: מדבר סיני, מדבר קדמות, הר האלהים, הר בשן, הר חורב. סיני – שממנו יצאה שנאה לאו״ה, קדמות – שנתנה עליו קדושה לעולם, הר אלהים – שכן השרה שכינתו עליו, שנאמר וישכון כבוד ה׳ על הר סיני (שם כ״ד), הר בשן – שכל מה שאדם נותן בשנים הוא בזכות אותו הר, הר חורב – שממנו יצאה חורבה לעולם, שנאמר וְהַגּוֹיִם חָרֹב יֶחֱרָבוּ (ישעיה ס׳ י"ב) מהר חורב יחרבו. ויחן שם ישראל (שמות י״ט) – ובכל מקום ויחנו כתיב? אלא מגיד שהשוו כולם כאחד, לכך כתיב ויחן – לשון יחיד, ובשאר מקומות נוסעים במחלוקת וחונים למסעות הרבה. כה תאמר לבית יעקב וגו׳ (שם), א״ל הקב״ה כל מה שראית הגד להם. אעשה אותם ראשים, שנאמר ועתה אם שמוע תשמעו וגו׳. ויבא משה ויקרא לזקני העם (שם), א״ל רצונכם לקבל התורה, אמרו מה כתוב בה? אמר להם עשרת הדברים, אמרו לו, כבר קימו אבותינו, אנכי ולא יהיה לך קיים יעקב, שנאמר והיה ה׳ לי לאלהים, וכתיב הסירו את אלהי הנכר (בראשית ל״ה), לא תשא וזכור קיים יוסף – וטבוח טבח, כבד [את אביך] קיים יצחק שהושיט צוארו לשחיטה, לא תרצח – קיים יהודה, שאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו, לא תנאף – קיים יוסף, לא תגנוב – קיימו כל השבטים, לא תענה – קיים יהודה, שנאמר ויכר יהודה (בראשית ל״ח), לא תחמוד – קיים אברהם, שנאמר אם מחוט ועד שרוך נעל (בראשית י״ד). ויענו כלם בפה אחד, אבותינו קיימו התורה ואנחנו לא נקיים? א״ל הקב״ה, למחר אני מבקש שיעמוד הענן שלא יאמרו יום עננים היה, קולות שמענו מראה לא ראינו. הנה אנכי בא אליך וגו׳, לך ואמור להם שלא יסתכלו בזיו השכינה, כמו שנאמר וידבר ה׳ אל משה לך רד וגו׳ (שמות ל״ב). הלך משה ואמר, היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה, והקב״ה לא אמר לו כך, אלא וקדשתם היום ומחר, א״ר יוחנן הקב״ה מסכים עם פיהם של צדיקים, וכן תמצא במכת בכורות, משה אמר כה אמר ה׳ כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים (שמות י״א), והקב״ה לא אמר כן אלא ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה (שם י״ב) אלא הקב"ה הסכים על פיו שנאמר ויהי בחצי הלילה (שם ט״ו). וכן היו נכונים לשלשת ימים, הקב״ה הסכים עמו ולא השרה שכינתו עד היום השלישי, שנאמר ויהי ביום השלישי (שם י״ט), לכך נאמר מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים (ישעיה מ״ד כ"ו).
בהיות הבקר – א״ר חייא בר אבא, כל המקיים ק״ש כאלו קיים עשרת הדברות, שבשעת ק״ש נתנו עשרת הדברות. בקשו חכמים לקבוע עשרת הדברות בק״ש, ומפני מה לא קבעום? לפי שכולם כלולים בו: אנכי = נגד שמע ישראל, לא יהיה לך = נגד ה׳ אחד, לא תשא = ואהבת, דרחים ליה למריה לא משתבע בשמיה, זכור = למען תזכרו, כבד = למען ירבו ימיכם, לא תרצח = ואבדתם, לא תנאף = אשר אתם זונים אחריהם, לא תגנוב נגד ואספת דגנך – ולא דגן חברך, לא תענה נגד השמרו לכם, לא תחמוד נגד ולא תתורו. וכתיב ויהי קולות וברקים, ארבעה קולות נשמעו מסוף העולם ועד סופו: קול הדבור וקול השופר וקול הרעש וקול אבנים מתפוצצים. קול הדבור מנין? שנאמר יודוך ה׳ כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך (תהילים קל״ח:ד׳), קול השופר מנין? שנאמר כל יושבי תבל וגו׳ וכתקוע שופר תשמעו (ישעיהו י״ח:ג׳). קול רעש – שנאמר נְמֹגִים אֶרֶץ וְכָל יֹשְׁבֶיהָ אָנֹכִי תִכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ סֶּלָה (תהלים ע״ה ד'). קול אבנים מתפוצצים – שנאמר הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע (ירמיה כ״ג כ"ט), כיון שפתח הקב״ה בדברות הרעיש כל העולם כלו, והיה הקול יוצא מתחת שבע מרכבות מתוך ברקים, מתוך רעמים, מתוך חשך, ואח״כ נעשה כמין נצוצים וישראל רואים אותם. ובשעה שאמרו ישראל כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע, זימן הקב״ה לכל אחד מישראל שני מלאכים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, אחד אמר את ה׳ האמרת (דברים כ״ו) ואחד אמר והשבות אל לבבך (שם ד׳), וקושרים כתרים לישראל, ואז נתרעשה הארץ וימים ונהרות ונפתחו רקיעים, והראה הקב״ה כבודו לישראל, שנאמר הן הראנו ה׳ אלהינו את כבודו (דברים ה׳:כ״א). אמר להם הקב״ה מקבלים אתם את התורה? אמרו הן. אמר להם, ערבים מכם אני מבקש. אמרו, אבותינו יהיו ערבים. אמר, יש לי ערעור עליהם: אברהם יצא ממנו ישמעאל, יצחק יצא ממנו עשו, ויעקב אמר נִסְתְּרָה דַרְכִּי מה׳ (ישעיה מ׳ כ"ז), אלא ערבים טובים יש לכם – בניכם ובנותיכם, אם אתם מקיימים התורה אקיים אותם בידכם, ואם לאו אטלם מידכם, וכן הוא אומר וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹהֶיךָ אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם אָנִי (הושע ד׳ ו'). ונתנו בניהם ובנותיהם לערבות וקבלו עליהם באלה ובשבועה, הֲלֹא מֵאָז הִשְׁמַעְתִּיךָ וְהִגַּדְתִּי וְאַתֶּם עֵדָי (ישעיה מ״ד ח'), כי את אשר ישנו פה וגו׳ (דברים כ״ט:י״ד). כיון שפתח הקב"ה בדבור אנכי, הארץ רעדה וימים ונהרות רעדו, דכתיב הרים נזלו מפני ה׳ (שופטים ה׳:ה׳). והתחילו השמים מנטפים מים, שנאמר גם עבים נטפו מים (שם), והיו הלפידים נראים לארבע רוחות העולם. אמר הקב״ה, אני הוא שאמר והיה העולם, ומנהיג סדר בראשית, ועתיד אני לכלות אותה ולחדש אותה כי אנכי ה׳ אלהיך.
ד״א, אנכי ה׳ – בלשון זה דאנכי בראתי שמים וארץ, שנאמר אנכי עשיתי ארץ וגו׳ וידי נטו שמים (ישעיהו מ״ה:י״ב), ובלשון זה דאנכי מפחד הים, שנאמר אנכי ה׳ אלהיך רוגע הים (שם נ״א), ובלשון זה נגלתי לאברהם, שנאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך (בראשית ט״ו:א׳), ובלשון זה נגליתי ליעקב, שנאמר אנכי ארד עמך מצרימה (שם מ״ו), ובלשון זה נגליתי למשה, שנאמר אנכי אהיה עם פיך (שמות מ׳), ובלשון זה גאלתי ישראל ממצרים, שנאמר אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שם כ׳), ובלשון זה הכרתי האמורי, שנאמר ואנכי השמדתי את האמורי (עמוס ב׳:ט׳), ובלשון זה אנכי עתיד לשלוח לכם את אליהו, שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא, ובלשון זה אני עתיד לנחמכם, שנאמר אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם (ישעיה נ״א י"ב), ובלשון זה אני נותן לכם עשרת הדברות, שנאמר אנכי ה׳ אלהיך. כתיב אנכי ה׳ אלהיך, א׳ – זה הקב״ה שהוא אחד, נ׳ – חמשים, כ׳ – עשרים – אלו ע׳ אומות שירדו בעולם *(בפסיקתא רבתי הגירסא 'אלו שבעים איותנטיות שברא הקב״ה בעולמו), י׳ – ישראל, ואחרון חביב ולא בחר אלא ישראל.
ד״א, אנכי א׳ – זה אברהם, נ׳ – לנ׳ (?) שנה הכיר בוראו, כ׳ – לעשרים דור חתך המילה לאברהם, י׳ – אלו עשרה נסיונות שנתנסה ועמד בכולם.
ד״א, א׳ – זה ישראל, דכתיב אחת היא יונתי תמתי (שה״ש ד׳); נ׳ – אלו חמשים ימים שבין פסח לעצרת; כ׳ – אלו עשרים מכות שהביא הקב״ה על המצרים, י׳ במצרים וי׳ על הים; י׳ -אלו עשרת הדברות.
תני ר׳ שמעון בן יוחאי (עי׳ פסיקתא רבתי פכ״א) בשעה שאמרו ישראל לעגל אלה אלהיך ישראל אשר העלוך (שמות ל״ב:ד׳), בקש הקב״ה להשמידם דכתיב לולא משה בחירו עמד בפרץ לפניו (תהילים ק״ו:כ״ג), ואמר להקב״ה, רבש״ע! אמרת לי בסיני אנכי ה׳ אלהיך, לכל ישראל היה לך לומר אנכי ה׳ אלהיכם. א״ל, פה למדת סנגוריא על ישראל, לשעבר הייתי אומר בלשון יחיד, מכאן ואילך בלשון רבים, אנכי ה׳ אלהיכם. ואמר רשב״י אין אנכי אלא לשון תנחומים, דכתיב תנחומיך ישעשעו נפשי (תהילים צ״ד:י״ט). משל למלך שנשא מטרוניתא והלך למדינת הים, שהה שם ימים רבים והיו חברותיה אומרת (אל תנשאי וסב בעל) עד מתי תמתין (בפסיקתא רבתי הגירסא 'היכי לך בעל עד דאת עלייה עד דחייליך עליך', ובמדרש איכה הגירסא 'הניחו המלך והלך לו למדינת הים ושוב אינו חוזר אליך), והיתה הולכת לתוך הבית ונטלה כתובתה וקוראת בה ומתנחמת. אחר זמן בא המלך בעלה ואמר בתי תמה אני איך המתנת לי כל אלו השנים, ואמרה לו אדוני המלך לולי כתובתי מרובה היו חברותי מאבדות אותי ממך. כך ישראל בעוה״ז, או״ה אומרים להם עד מתי אתם ממתינים הישועה, ראו כמה בזויים אתם בינינו וכמה צער ויסורים באים עליכם, שובו לכם אצלינו ונעשה אתכם דוכסים ושרים וראשים, וישראל נכנסים לבתי כנסיות ובתי מדרשות ונוטלין ס״ת וקורין בה ופניתי אליכם והפריתי אתכם (ויקרא כ״ו:ט׳) ובזה מתנחמים, ובשעה שיבא הקץ יאמר הקב״ה לישראל, תמה אני היאך המתנתם כ״כ זמן ארוך, ויאמרו ישראל, רבש״ע! לולא היה הס״ת שנתת לנו היו האו"ה מאבדים אותנו, דכתיב זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי עַל כֵּן אוֹחִיל (איכה ג׳ כ"א), וכן אמר דוד, לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי (תהילים קי״ט:צ״ב). למה נאמרו עשרת הדברות בלשון יחיד? כלומר שאף היחידים בטלו אותם. אנכי – בטל מיכה, לא יהיה – בטל ירבעם, לא תשא – בטל מקלל, זכור – בטל מקושש, כבד – בטל אבשלום, לא תרצח – בטל יואב, לא תנאף – בטל זמרי, לא תגנוב – בטל עכן, לא תענה – בטל ציבא, לא תחמוד – בטל אחאב.
לא יהיה לך, למה נאמר "לא" ד׳ פעמים – לא יהיה לך, לא תעשה לך, לא תשתחוה, לא תעבדם, כנגד ד׳ מלכיות שעתידים לעמוד על ישראל. אמר הקב״ה לישראל, ראו בני שלא יטעו אתכם האומות בהבליהם, כי עתיד אני לנקום מהם לסוף, כי אני פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים – פוקד עון נבוכדנצר על בלשצר. ועל שלשים – זה מדי. ועל רבעים – זה יון. לשונאי – זה אדום הרשע, שנאמר וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי (מלאכי א' ג'), כיון שפתח הקב״ה 'לא יהיה לך', נפתחו הרקיעים וקלסו לו כל בריות שבעולם. לא תשא – אמר להם הקב״ה לישראל מה לכם להשבע בשמי לשוא, שבעון זה בנים מתים, שנאמר לשוא הכיתי את בניכם (ירמיהו ב׳:ל׳). למה זכור מרובע ולא תשא משולש (זכור בד׳ אותיות תשא בשלש אותיות), לומר לך שכל הנשבע לשקר מכחיש בשלישי שביניהם, וזכור (מרובע) לומר לך זכרהו בד׳ דברים: בדבור, בקדוש, בטלטול, ובנפישה. כבד משולש, לומר לך שכל המואס בכבוד אב ואם מואס בכבוד שמים, לפי ששלשה שותפים בו. כיצד? האיש מזריע הלובן שממנו עצמות וגידין וצפרנים ולובן שבעינים ומח שבראשו, והאשה מזרעת אודם שממנו העור והדם והבשר והשחור שבעינים, והקב״ה נותן בו רוח ונשמה ודעת ובינה ושכל וראיית עין ושמיעת האזן ודבור ומישוש ידים והלוך רגלים. נמצא, שלשה שותפין בו. והשוה כבוד הורים לכבוד המקום, שנאמר כבד את אביך ונאמר כבד את ה׳ מהונך (משלי ג׳:ט׳), והשוה גם יראת האב ליראת שמים, שנאמר איש אמו ואביו תיראו (ויקרא י״ט:ג׳), ונאמר את ה׳ אלהיך תירא (דברים ו׳:י״ג). מפני מה זכו בני עשו למלכות? לפי שכבד אביו, שנאמר שְׂמָמִית בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ וְהִיא בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ (משלי ל' כ"ח). ומפני מה לא תרצח מרובע, לומר לך שלא תהיה משתתף עם הרצחנים, לא ביד ולא ברגל ולא בפה ולא בדעת. יואב הרג ביד, שנאמר אשר פגע בשני אנשים צדיקים (מ״ב ב׳), דואג – בפיו, שנאמר בבוא דואג האדומי ויגד לשאול (תהילים נ״ב:ב׳), מרגלים – ברגליהם, הורג בדעת – זה שראה חבירו בעבירה ואינו מוכיחו, ואם מוכיחו כתיב וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ (יחזקאל ג׳:י״ט). לא תנאף מרובע, לומר לך לא תנאף לא ביד ולא ברגל ולא בעין ולא בלב. לא תגנב מרובע, לפי שיש בגנבה ד׳ דברים, ואלו הם: הגונב מזה שגנב אינו משלם אלא הקרן, המודה בקנס פטור, ואם נמצאת הגנבה בידו משלם הכפל, גנב שור או שה וטבחו או מכרו משלם ה׳ בקר תחת השור וד׳ צאן תחת השה. לא תענה מרובע, לומר לך לא תענה שקר נגד בוראך ולא נגד דיין ולא נגד המלוה ולא נגד הלוה. לא תחמוד, וכי יש לך אדם שחומד כל הדברים הללו? אלא מתוך שבא על אשת חבירו ומוליד בן ובעל האשה סבר שהוא בן שלו ומורישו שדהו וכל אשר לו.
כתיב וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת (שמות כ׳ י"ד), מלמד שהקול היה מתחלף לכמה מיני מדות: כקול להבת אש, שנאמר קול ה׳ חוצב להבות אש (תהילים כ״ט:ז׳); כקול מים רבים, שנאמר כקול מים רבים כקול שדי (יחזקאל א׳ כ"ד); כקול שאגת אריה, דכתיב אריה שאג מי לא יירא ה׳ אלהים דבר מי לא ינבא (עמוס ג׳:ח׳).
ד״א, וכל העם רואים – מלמד שלא היה אחד מהם סומא. ויענו כל העם – מלמד שלא היה אחד מהם אלם. ויאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע – מלמד שלא היו בהם חרשים. וכמה דברות שמעו מפי הקב״ה? שתים, אנכי ולא יהיה, שנאמר שתים זו שמעתי (תהילים ס״ב:י״ב). אמר הקב״ה לישראל, אם אתם מקיימים אנכי ה׳ אלהיך – מקיים אני אני ה׳ אלהיכם, ואם לאו – אקיים בכם אנכי ה׳ אלהיך אל קנא (שמות ה׳). אם אתם מקיימים לא יהיה לך – אקיים לכם והייתי לכם לאלהים, ואם לאו – אקיים בכם שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ (ירמיה ט״ו א'), אם אתם מקיימים לא תשא – אקיים בכם נשבע ה׳ בימינו ובזרוע עזו (ישעיהו ס״ב:ח׳), ואם לאו – אקיים בכם ויקצף וישבע לאמר אם יראה איש וגו׳ (דברים ל״ה). אם אתם מקיימים זכור – אקיים ונזכרתם לפני ה׳ אלהיכם ונושעתם, ואם לאו – אקיים בכם וראו את כל ערותך (יחזקאל ט״ז:ל״ז). אם אתם מקיימים כבד את אביך – אקיים למען יאריכון, ואם לאו – אקיים בכם אָב וָאֵם הֵקַלּוּ בָךְ (יחזקאל כ״ב ז'). אם אתם מקיימים לא תרצח – אקיים לכם וחרב לא תעבור בארצכם (ויקרא כ״ו:כ״ה), ואם לאו – אקיים בכם והבאתי עליכם חרב (שם). אם אתם מקיימים לא תנאף – אקיים לכם אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל (ירמיה ל״א י"ב), ואם לאו – אקיים נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ (איכה ה׳ י"א). אם אתם מקיימים לא תגנוב – אקיים לכם חלקו את שלל אויביכם (יהושע כ״ב:ח׳) ואם לאו – ויעל שישק מלך מצרים וגו' (דברי הימים ב י״ב:ט׳). אם אתם מקיימים לא תענה – אקיים לכם אתם עדי נאם ה׳ (ישעיהו מ״ג:י׳), ואם לאו – אנכי היודע ועד (ירמיהו כ״ט:י״א). אם אתם מקיימים לא תחמוד – אקיים לכם לא יחמוד איש את ארצך (שמות ל״ד:כ״ד) ואם לאו – מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה (ישעיה ס״ד י').
בעשרה מאמרות נברא העולם, ולא בי״א, נגד עשרה דברים שבהם נתנה תורה לישראל.
הא כיצד? ביום הראשון -, ויאמר אלהים יהי אור כנגד אנכי ה׳ אלהיך, וכתיב והיה לך ה׳ לאור עולם (ישעיהו ס׳:י״ט). ביום השני – יהי רקיע בתוך המים כנגד לא יהיה לך ולא תעשה לך וגו׳ ואשר במים. מאמר השלישי – ויאמר אלהים יקוו חמים כנגד לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא, וכתיב אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם (ירמיה ה' כ"ב). מאמר הרביעי – ויאמר אלהים תדשא הארץ כנגד זכור את יום השבת, אם אתם משמרים את השבת כתקונה הקב״ה מזמין לכם יציאת שבת. מאמר החמישי – ויאמר אלהים יהי מאורות כנגד כבד את אביך, שכל המכבד אב ואם הקב״ה מאיר לו בעוה״ז ובעוה״ב. מאמר הששי – ויאמר אלהים ישרצו המים כנגד לא תרצח, כדי שלא תהא שוחט האדם כדרך ששוחט את העוף. מאמר השביעי – ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה כנגד לא תנאף, כדי שלא תהיה כבהמה שנזקקת לאמה ולאחותה. מאמר שמיני – ויאמר אלהים נעשה אדם, כנגד לא תגנוב, כדי שלא יביא אדם מן האילן ונטרד. מאמר תשיעי – ויאמר אלהים הנה נתתי לכם, כנגד לא תענה, מה הארץ אין דרכה לזרוע פולין ולקצור חטים, עדשים ולקצור שעורים, כך לא תענה עדות שקר אלא אמת. מאמר עשירי – ויאמר אלהים לא טוב היות האדם לבדו, כנגד לא תחמוד, מה האדם הראשון לא היה לו אלא אשה אחת ולא חמד אשה אחרת, כך לא תחמוד אשת רעך.
דרש ר׳ פנחס, מאי דכתיב וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ (ירמיה ל״א ב')? יתברך שמו של הקב״ה שאלמלא כך שהוא אהב אותנו אהבת עולם היתה מדת הדין מעכבת אותנו, שבכל יום אומרת לפני הקב״ה היכן האהבה שישראל אוהבים אותך שאינם מונעים עצמם מלישבע בשמך לשקר ומספרים לשון הרע ומסתכלים בנשים, ואומר הקב״ה אין אומה בעולם כמותה, וראה שבכל יום ממליכים אותי על מעשה שמים וארץ, וכתבתי בתורה ואכלת ושבעת וברכת (דברים ח׳:י׳) והם מברכים אפילו על כזית ועל כביצה, ומשכימים ומעריבים בבתי כנסיות, ומרביצים תורה, ונותנים צדקה לעניים, ומקדשים על היין ואומרים ויכולו, ומקדשים שמי בעולם, בפתחיהן מזוזה, ובראשיהם ובזרועותיהם תפילין, ובבשרם מילה, ובבגדיהם ציצית, ותורה בפיהם, בא וראה אם יש אומה חביבה כזו. ועל אותה שעה נאמר, ויאמר ה׳ אל השטן יגער ה׳ בך השטן (זכריה ג׳:ב׳).
תנו רבנן מאי דכתיב קדש ישראל לה׳ (ירמיהו ב׳:ג׳)? אמר הקב״ה לישראל, בני, היו קדושים לפני ואל תיראו מיום הדין. לעתיד לבא מביא הקב"ה עפר הארץ ועפר מתים ומגבלם זה בזה ונותן בו עור ובשר וגידים ועצמות, והמלאך הממונה על הנשמות יבא ויתן בהם נשמה, ואח״כ יכנסו לבית המדרש, אברהם יצחק ויעקב יושבים לפניו, מלכי ישראל ויהודה מלפניו ומלאחריו, ודוד יושב ראשון (באמצע) והעגולה י״ח אלפים פרסאות סביב שמונה עשר אלף (יחזקאל מ״ח:ל״ה) ודוד רוכב על סוס אש. כיוון שראה הקב״ה דוד ומשיח, קורא את דוד ואומר לו, בני! שב לימיני, שהבאתי עליו יסורים ושבח אותי, שנאמר ואני בתומי הלכתי (תהלים מ״ג), ויושב הקב״ה ומגלה להם טעמי תורה *(ע״ע גן עדן – סעודת גן עדן): מפני מה אסר לנו חזיר ודם וחלב ובשר בחלב וכו׳, ואח״כ אומר הקב״ה לצדיקים הכנסו בג״ע ואכלו סעודה המתוקנת לכם ושתו יין המשומר בענביו. ואומרים לו, רבש״ע, כלום יש סעודה שאין בעלה בתוכה? אם ירצה הקב״ה אדונינו ישרה שכינתו בינינו. ואומר דוד לפני הקב״ה, רבש״ע, עשה עמנו לטובה אות ושב עמנו. מיד נכנס הקב״ה וישב וכל הצדיקים עמו, ודוד ישב כנגדו, שנאמר וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי (תהלים פ״ט ל"ז), וכל הצדיקים שותים שלש כוסות מיין עסיס, שנאמר אשקך מיין הרקח מעסיס רמוני (שיר השירים ח׳:ב׳-ג׳), וכוס של ברכה הוא מאתים ועשרים וחד לוג כמין רוי"ה, שנאמר תערוך לפני שלחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה (תהילים כ״ג:ה׳). מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם (שם ל״א), שלום רב לאוהבי תורתך (שם קי״ט), וכל בניך למודי ה׳ ורב שלום בניך (שם נ״ד).
[לחג הסוכות]
כתיב גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים (קהלת ז׳ י"ד), וכתיב ה׳ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ (משלי ג׳ י"ט), כל מה שברא הקב״ה בעולמו ברא דבר כנגדו וברא לעומת זה. (ע״ע מדרש כונן ומדרש ה׳ בחכמה יסד ארץ). ברא ישראל וברא או״ה, ולולי רחמיו של הקב״ה ותקנה שתיקן, לא היו יכולין לעמוד שעת אחת בפני האומות. ואיזה תקנה תיקן להם? ברא לאו״ה שרים ולישראל שרים והם מיכאל וגבריאל, בזמן שישראל עוברים על רצונו של מקום שרי או״ה עומדים ומקטרגים ושרי ישראל עומדים לפני הקב״ה בתחנה, וכיון שמתחברים תחנות ישראל עם קטרוגי שריהם, מיד מתרצה הקב״ה ונותן כח וגבורה לשרי ישראל ומתגברים ונופלת אימתם על או״ה ומתישים כחם ונכנעים לפניהם, ואלמלא זה לא היו ישראל יכולין לעמוד שעה אחת לפני או״ה. ברא בני אדם וברא שדים, ואלמלא רחמיו של הקב״ה ותקנה שתיקן להם, לא היתה יכולה שום בריה לעמוד לפניהם, ואיזה תקנה תיקן להם? שכל תקופת ניסן שרפים מתגברין ומרוממין ראשיהן ונופלת אימתם על המזיקים וסוככים באברתם על בני אדם כדי להגן מהמזיקים, כמו שנאמר באברתו יסך לך וגו׳ לא תירא וגו' (תהילים צ״א:ד׳). ברא בהמות וחיות, וברא כנגדן דובים ואריות ונמרים, ואלמלא רחמיו של הקב״ה לא היתה בהמה טהורה יכולה לעמוד בפני הדובים והאריות, וזו התקנה – שכל תקופת תמוז נותן הקב״ה כח לשור השוכן בהררי אלף שמגביה עצמו ונופלת אימתו על פני דובים וכו׳ שאינם מזיקים כ׳׳כ. ברא עופות, מהם בישוב ומהם שלא בישוב, וברא כנגדם הפרס והעזניה, ואלמלא רחמיו של הקב״ה וכו׳, והתקנה היא שכל תקופת תשרי נותן כח בזיז שדי שמרים ראשו ונופלת אימתו על הפרס והעזניה. ברא דגים גדולים וקטנים, ואלמלא רחמיו של הקב״ה וכו׳, שכל תקופת טבת לויתן מרים ראשו ונופלת אימתו על כל דגי הים, והוא שנאמר ה׳ בחכמה יסד ארץ, שברא עולמו בארבע רוחות – מזרח מערב צפון ודרום, מזרח – שממנו יצא אור לעולם, מערב – שם אוצרות שלג וברד ומשם יצא קור וחום לעולם. צפון – משם יצא חשך לעולם, דרום – משם יצא גשם וטל ברכה. וכשם שברא ד׳ רוחות לעולם כך ברא ד' חיות מסובבות כסא, וכסא הכבוד למעלה מהם, וכך סדרם יעקב לבניו בשעה שהיה מצוה אותם ואמר עתיד להיות ד׳ דגלים במדבר, בסדר הזה תהיו מוליכים מטתי. ואמר להם כי לצד מזרח – יהיה לוי יהודה יששכר וזבולון, לצד דרום – ראובן שמעון וגד, לצד צפון – דן נפתלי ואשר, לצד מערב – בנימין אפרים ומנשה. וכסדר הזה היו הארבעה דגלים במדבר. מזרח שממנו יצא אור לעולם – לוי כנגדו שהוא אור המקדש, ויהודה שהוא מלך ישראל, ויששכר שיודעים התורה שנקראת אור, שנאמר ובני יששכר יודעי בינה וגו׳ (דברי הימים א י״ב:ל״ג). דרום שממנו יצאו גשמי ברכה – כנגדו ראובן שהוא בעל תשובה, שבשביל בעלי תשובה הקב״ה משפיע ברכה לישראל, וגד שהוא בעל גבורה, שגשמי ברכה בגבורות, ושמעון באמצע לכפר עליו (במדרש כונן הגירסא: ושמעון דסני זימה הוא ומדתו מדת הדין לכך הרג אנשי שכם). לצד מערב אוצרות שלג וקור וחום – כנגדו בנימין אפרים ומנשה. במערב לעולם שכינה שררה, שנאמר ולבנימין אמר וגו׳ (דברים ל״ג:כ״ד). לצד צפון שממנו חושך יצא לעולם – כנגדו דן שיצאו בניו שהחשיכו העולם בע״ז, שנאמר ויקימו להם בני דן הפסל (שופטים י״ח:ל׳), ועליו בני נפתלי ואשר שמאירים על החשך, וכן הוא אומר רצוי אחיו וטובל בשמן רגלו (דברים ל״ג).
כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה (משלי ג' י"ט) – שאף העליונים לא בראם אלא לשבחו, כיצד? שכל בקר ובקר עומד מלאך לפניו ואומר ה׳ מלך ה׳ מלך ה׳ ימלוך לעולם ועד, וכל גדודי מעלה עונין אחריו, וחיה אחת עומדת באמצע הרקיע וישראל שמה, ואומרת ברכו את ה׳ המבורך, וכל גדודי מעלה עונין אחריה ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד, וטרם שיגמרו שרפים עומדים וגומרים אותה קדוש קדוש קדוש, וחיות הקדש מתרעשים ומתרעדים ואומרים ברוך כבוד ה׳ ממקומו, ואח״כ עומדים כלם ואומרים בפה אחד ימלוך ה׳ לעולם וגו׳ ה׳ אלהינו ה׳ אמת. יתברך שמו של הקב״ה שנתן לישראל תורת אמת והלכותיה ודקדוקיה ופירושיה ע״י משה, והזהיר הקב״ה לישראל כדי שילמדו וישמעו וישאלו את ת״ח, ולא יסורו ימין ושמאל מן ההלכות שיאמרו להם חכמים שקבלו ממשה, שנאמר לא תסור מן הדבר וגו׳ (דברים י״ז:י״א). כתיב ושמרתם ועשיתם אותם אני ה׳ (דברים ד׳:ו׳) – אני נאמן לפרע ממי שאינו מקיים, ונאמן אני לשלם שכר טוב למי שמקיים, והיינו דאריב״ל כל מצות שישראל עושים בעולם [הזה] באות ומעידות להם לעוה״ב, שנאמר יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ וְיִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת (ישעיה מ״ג ט').
דרש ר׳ חנינא בר פפא, לעתיד לבא מביא הקב״ה ס״ת, ומניח בחיקו ואומר כל מי שעסק בתורה יבא ויטול שכרו (עי׳ פסיקתא דר״כ פ׳ אחריתא דסוכות ומס׳ ע״ז ב׳), מיד מתקבצים כל או״ה ובאים, שנאמר כָּל הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ יַחְדָּו וְיֵאָסְפוּ לְאֻמִּים מִי בָהֶם יַגִּיד זֹאת (ישעיה מ״ג ט'), ונכנסו מלכי רומי תחלה לפי שהם חשובים, דכתיב וְתֵאכֻל כָּל אַרְעָא וּתְדוּשִׁנַּהּ וְתַדְּקִנַּהּ (דניאל ז' כ״ג), וא"ר יוחנן זו רומא שטבעה יוצאת בכל העולם, ואמר להם הקב״ה מה מעשיכם ובמה עסקתם? ואומרים ערי חומה בנינו, ומרחצאות ושווקים הרבה עשינו, וכסף וזהב הרבינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה, וא״ל כל מה שעשיתם – לצורככם עשיתם, ערי חומה ושוקים להושיב בהם זונות, ומרחצאות לעצמכם, כסף וזהב לי הוא שנאמר לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' (חגי ב' ח'), כלום יש בכם מגיד זאת – זו התורה, דכתיב זאת התורה, מיד יוצאים בפחי נפש. ואחריהם מלכי פרס דחשיבא בתריהון, וא״ל הקב״ה במה עסקתם? וא״ל, רבש״ע! הרבה גשרים גשרנו וכרכים כבשנו, והרבה מלחמות עשינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל שיתעסקו בתורה. וא״ל, כל מה שעשיתם לצורככם עשיתם: גשרים – לטול מהם מכס, כרכים – לעשות מהם אנגריא, מלחמות – אני עשיתי, שנאמר ה׳ איש מלחמה (שמות ט״ו:ג׳), כלום יש בכם מגיד זאת, מיד יוצאים וגו׳, וכן כל אומה ואומה. וכי מאחר שמלכות רומי יצאה חייב למה נכנסו מלכי פרס? סברי אינהו סתרו ביהמ״ק ואנן בנינן ליה. ומאחר דאלו שנים יצאו בפחי נפש למה נכנסו שאר אומות? סברי אינהו אשתעבדו בישראל ואנן לא משתעבדינן בהו. אז יאמרו, רבש״ע! כלום נתת לנו התורה ולא קיימנו? וכי מצי למימר הכי, והא כתיב ויאמר ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו (דברים ל״ג:ב׳), וכתיב אלוה מתימן יבא (חבקוק ג׳:ג׳) – מאי בעי בשעיר ומאי בעי בתימן? אלא א״ר יוחנן מלמד שחזר הקב״ה על כל אומה ואומה אם דעתה לקבל התורה, ולא מצא אומה שרצתה לקבל כי אם ישראל וכו'. לעתיד לבא יאמרו, רבש״ע! תנה לנו עתה ונקיימנה. ויאמר להם, שוטים! מי שלא הכין מזונות ביבשה ונכנס בים, מה יאכל בים? ואעפ״כ יש לי מצוה קלה וסוכה שמה, שיכול אדם לעשות בקל בלא רב חסרון כיס, ועשו אותה. מיד כל אחד ואחד ילך ויעשה סוכתו בראש גגו, ויוציא הקב״ה חמה מנרתיקה וילהט עליהם היום, ויניחו סוכותם ומבעטים בה ויוצאים. והא אין הקב״ה בא בעלילה עם בריותיו והיאך יוציא חמה מנרתיקה? זמנין דמשכא תקופת תמוז וחייב נמי לישראל, ולא מבעטי. והא אמרת דמצטער פטור מן הסוכה? נהי דפטור – אינהו בעוטא בעטי, אבל ישראל שקבלו התורה באהבה ומקיימים אותה, מתרפאים באותו חום. ר׳ ינאי ור״ש בן לקיש תרווייהו אמרי אין גיהנם לעתיד לבוא, אלא שהרשעים נדונים באותו חום של חמה וילהט אותם, שנאמר כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר (מלאכי ג׳ י"ט). וחכמים אמר – יש גיהנם לעתיד לבא, שנאמר נאום ה׳ אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן וְתַנּוּר לוֹ בִּירוּשָׁלָים (ישעיה ל״א ט').
א״ר פנחס הכהן בשעה שהיו ישראל על הים והיו אוכלסין של פרעה זורקין חצים על ישראל, הקיפם הקב״ה בענני כבוד וסכך עליהם שלא יזיקו, שנאמר סכות לראשי ביום נשק (תהלים ק״מ ח׳), וכתיב ועננך עומד עליהם (במדבר י"ד י"ד), ועתידים כל האומות ליכנס בירושלם על ישראל להלחם עמם, שנאמר ואספתי כל הגוים אל ירושלם למלחמה (מלכים ב ט״ז:ה׳), ויצא הקב״ה ונלחם עמהם, שנאמר ויצא ה׳ ונלחם בגוים ההם (זכריה י״ד:ג׳), והיינו דכתיב הנה יום בא לה׳ (שם). ד״א, הנה יום בא לה׳ – למה באים בירושלם? אמר שמואל בר נחמני מפני שפתחו של גיהנם בירושלם, שנאמר נאום ה׳ אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלם (ישעיהו ל״א:ט׳), ויפתח להם הפתח ויעלו לירושלם, וידין אותם שם, לפי שבמקום שקפחו הלסטים שם צולבים אותם, ויאמרו לפני הקב״ה מתי יהיה זה הדין? וא״ל, אין לכם לידע אלא לחכות לי, שנאמר לָכֵן חַכּוּ לִי נְאֻם יְהוָה לְיוֹם קוּמִי לְעַד כִּי מִשְׁפָּטִי לֶאֱסֹף גּוֹיִם לְקָבְצִי מַמְלָכוֹת לִשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי כֹּל חֲרוֹן אַפִּי כִּי בְּאֵשׁ קִנְאָתִי תֵּאָכֵל כָּל הָאָרֶץ (צפניה ג׳ ח'), והיאך יהיה הדין שלהם? יהיו מסורין ביד מלאכים או יהיו נדונים בגיהנם? וא״ל לישראל הרשות בידכם להמית אותם במיתה שאתם רוצים, שנאמר גואל הדם הוא ימית את הרוצח (במדבר ל״ה:י״ט), ולא עוד אלא כל מי שעשה עמכם בעוה״ז כאלו עשה עמי, שכך אמר הקב״ה למשה נקום נקמת בני ישראל (במדבר ל״א:ג׳), ואח״כ אמר לתת נקמת ה׳ במדין (שם). ואף לעוה״ב עומדים כל האומות על ישראל להכחידם, שנאמר לכו ונכחידם (תהלים פ״ג), לא עליכם לבד עומדים אלא גם עלי, שנאמר יתיצבו מלכי ארץ וגו׳ על ה׳ ועל משיחו (שם ב׳), ואמסרם בידכם ואתם גובים את נקמתי, שנאמר וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל (יחזקאל כ״ה י"ד).
כתיב וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם (ישעיה ד׳ ו'), א״ר לוי כל מי שמקיים מצות סוכה בעוה״ז הקב״ה מסיך עליו מן המזיקין, שכן הוא אומר באברתו יסך לך (תהילים צ״א:ד׳). ד״א, כל מי שמקיים מצות סוכה, הקב"ה מושיבו בסוכה של לויתן לעתיד לבא, שנאמר הַתְמַלֵּא בְשֻׂכּוֹת עוֹרוֹ וּבְצִלְצַל דָּגִים רֹאשׁוֹ (איוב מ׳ ל״א), ובשעה שיהיו הצדיקים בסוכות עורו של לויתן, יאמר הקב״ה כל מי שעשה מצות רגילות יבא ויאכל מראשו, מיד באים וניכרים עליו, שנאמר יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים (שם) מי שחבר עצמו במצות. ד״א, יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים – חבורות חבורות בעלי משנה, בעלי תלמוד ואגדה, בעלי מצות ומעשים טובים, כל חבורה וחבורה נוטלת חלקה. שמא תאמר יש ביניהם מריבה, ת״ל יֶחֱצוּהוּ בֵּין כְּנַעֲנִים (שם מ׳ ל׳), אל תקרי בין כנענים אלא כבין כנענים, מה כנענים פרגמטוטין לוקחין אבן טובה בשותפות וכשהן מוכרין אותה חולקין דמיה ואין להם תגר זה עם זה, כך לעתיד כל אחד מן הצדיקים נוטל חלקו לפי מעשיו, לכך נאמר יֶחֱצוּהוּ בֵּין כְּנַעֲנִים, ואין כנענים אלא פרגמטוטין, דכתיב אֲשֶׁר סֹחֲרֶיה שָׂרִים כִּנְעָנֶיהָ נִכְבַּדֵּי אָרֶץ (ישעיה כ״ג ח').
כתיב ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך (דברים ט״ז:י״ד), אמר הקב״ה ד׳ בני בתים יש לך – בנך, בתך, עבדך, ואמתך, וכנגדם יש לי ג"כ ד׳ – הלוי, הגר, היתום, והאלמנה, אם תשמח את שלי עם שלך – מוטב, ואם לאו – תבוטל שמחה.
אריב״ל בא וראה כמה גדולים מכיכי רוח לפני הקב״ה – בזמן שביהמ"ק קיים אדם מקריב קרבן בידו, אבל מי שדעתו שפלה ורוחו נמוכה, מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות, שנאמר זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב וגו׳ (תהלים נ"א י"ט). ולא עוד אלא כל שדעתו נמוכה אין תפלתו נמאסת, שנאמר לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה (שם), ואין מדה קשה לפני הקב״ה מגסות הרוח, ואמרו חכמים על ז׳ דברים נגעים באים – וזו אחת מהם, ואמר ה׳ מלך גאות לבש (תהילים צ״ג:א׳), נמצא אותו שיש בו גאות כגוזל לבוש של הקב״ה.
דרוש לחנוכה ע״ע חנוכה
דרוש לפורים ע״ע אסתר
[לראש השנה:]
כתיב מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה׳ כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ (תהלים ק״ד כ"ד), ארכו של עולם מהלך ת״ק שנה, ורחבו ג״כ ת״ק שנה וגבהו ככה, וים הגדול מקיף העולם כמו כיפה. הקב״ה הוא ראשון והוא אחרון, שנאמר אני ראשון ואני אחרון (ישעיה מ"ד), והכל גלוי וידוע לפניו והנסתרות הוא רואה, דכתיב אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה׳ הלא השמים והארץ אני מלא (ירמיה כ״ג כ"ד), וכתיב אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און (איוב ל״ד כ"ב). ועתיד הקב״ה להחיות המתים, כיצד עושה? נוטל שופר גדול ותוקע בו שבע תקיעות, בתקיעה ראשונה – העולם כלו יתרעש ויחילו כיולדה, בשניה – העפר מתפזר והקברים נפתחים, בשלישית – העצמות מתקבצים, ברביעית – נמתחים האברים, בחמישית – עורות מתהווים, בששית – רוחות ונשמות נכנסין בגופן, בשביעית – הם חיים ועומדים על רגליהם בלבושיהם, שנאמר ה׳ צבאות יגן עליהם (זכריה ט׳), ועומד הקב״ה ומסדר סדרן של באי עולם – של צדיקים, ושל חסידים, ושל מלכים, ושל נדיבים, ושל כל נשמה ונשמה, ומוריד חנוך ששמו מטטרון, ואת ד׳ חיות מתחת כסא הכבוד, ומעלה קרח וכל עדתו ומעמידן על רגליהם ומסדר דינם בפני הבריות, וא״ל כלום ראיתם אלוה מבלעדי בשמים ממעל ובארץ מתחת? ואומרים ומי צור זולתי אלהינו וגו׳ (תהלים י"ח) אין כמוך באלהים ה׳ ואין כמעשיך (תהלים פ״ו), מיד אומר הקב״ה לכל באי עולם, ראו עתה כי אני אני הוא – פי׳ אני הוא ואין אחר מבלעדי, אני הוא שמחצתי בעוה״ז וארפא לעוה״ב, ואין מידי מציל (דברים ל״ב) – ליום הדין, מחצתי ואני ארפא (שם) – כשם שאדם נפטר מן העולם כך חוזר לעוה״ב שיכירוהו, נפטר סומא – חוזר סומא, חרש – חוזר חרש, ואח״כ ישוב הקב״ה ומרפא אותו, שנאמר בורא ניב שפתים שלום שלום וגו׳ (ישעיה נ״ז). כתיב, את הרשום בכתב אמת (דניאל י׳ כ״א) – אדם חוטא כל ימות השנה, הקב״ה רושם עליו. כיון שבאו עשרת ימי תשובה, אם שב – הרשום מתבטל, ואם לאו – בכתב אמת.
קודם שנברא העולם היה כלו מים ותהו ובהו שנאמר והארץ היתה תהו ובהו וגו׳, תהו – דומה לקו ירוק המקיף כל העולם וממנו יצא חשך לעולם, ובהו – הם אבנים מפולמות ומשוקעות בתהום שמהם יוצאים המים, שנאמר וְנָטָה עָלֶיהָ קַו תֹהוּ וְאַבְנֵי בֹהוּ (ישעיה ל״ד י"א), וכשעלה במחשבה להבראות, היה הקב״ה מחשב איך יברא העולם ויעמוד מפני עונותיו של אדם שעתידים לחטוא, והקדים וברא תשובה ואח״כ ברא העולם.
שבעה דברים נבראו קודם שברא העולם, ואלו הן: תורה, וכסא הכבוד, וגן עדן, וגיהנם, ותשובה, וביהמ״ק, ושמו של משיח. תורה מנין? דכתיב ה׳ קנני ראשית דרכו (משלי ח׳). כסא הכבוד מנין? דכתיב נכון כסאך מאז (תהלים צ״ג). ג״ע מנין? דכתיב ויטע ה׳ אלהים גן בעדן מקדם (בראשית ב׳). גיהנם מנין? דכתיב כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה (ישעיה ל׳). תשובה מנין? דכתיב בטרם הרים יולדו וגו׳ תשב אנוש עד דכא וגו' (תהלים צ׳). בית המקדש מנין? דכתיב כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן (ירמיה י״ז י"ב). שמו של משיח מנין? דכתיב יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ (תהלים ע״ב י"ז).
א״ר יאשיה, כתיב אשרי העם יודעי תרועה (תהלים פ״ט), וכי ישראל יודעים תרועה ואין או״ה יודעים? אלא אשרי העם שיודעים לפתות בוראם בתרועה, ואימתי? בחדש השביעי באחד לחדש. ר׳ ברכיה פתח, כתיב תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו (תהלים פ״א) וכל החדשים אינם מכוסים? אלא בכסה שיש בו חג ביומו – וזה חדש תשרי. כתיב, הוּא רָשָׁע בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ (יחזקאל ל"ג ח'), כשלא הזהרתם אותו ולא שב מרשעו הוא בעתו ימות וגו׳ ואתם את נפשכם הצלתם (שם). כיוצא בו בר״ה, אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר – בר״ה, בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ – מיום הדין, שבר"ה ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני הקב״ה, ובו ביום יוצאת גזרה מי יחיה ומי ימות, אם יחרדו ושוברים את לבם ויעשו תשובה כענין שנאמר יעזוב רשע דרכו (יחזקאל נ״ח) – מוטב, שאין הקב״ה חפץ במיתתם של רשעים, כמו שנאמר חי אני נאם ה׳ אם אחפוץ במות הרשע וגו׳ (יחזקאל ל״ג). ואם לא – כתיב אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וה׳ לא עשה (עמוס ג׳ ו').
שאלו לחכמים (צ״ל לחכמה, והוא כנוי לכתובים, ובפרט לס׳ משלי), נפש החוטאת מה ענשה? אמרו חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה (משלי י״ג כ"א). שאלו לנבואה, החוטא מה ענשו? אמרה, והנפש החוטאת תמות (יחזקאל י"ח). שאלו לתורה, חוטא מה עונשו? אמרה, יביא אשם ויתכפר לו, דכתיב ונרצה לו לכפר עליו (ויקרא א׳). שאלו להקב״ה, חוטא מה ענשו? א״ל יעשה תשובה ויתכפר לו, דכתיב טוב וישר ה׳ על כן יורה חטאים בדרך (תהילים כ״ה:ח׳) – פי׳ לעשות תשובה, דא"ר יצחק יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין, ותניא ר״ע אומר מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח? כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות, ושתי הלחם בעצרת – כדי שיתברכו לכם פירות האילן, ואמרה תורה נסכו לפני מים בחג – כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, ואמרו לפני בר״ה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות – שתמליכוני עליכם, זכרונות – שיבא זכרוניכם לפני לטובה, ובמה – בשופר. א״ר אבהו למה תוקעים ומריעים בר״ה? שהרי רחמנא אמרה תקעו גבי ר״ה ולא יותר, אלא הוא כדי לערבב השטן. א״ר יצחק ד׳ דברים מקרעים גזר דינו של אדם, ואלו הן: צעקה, צדקה, שנוי השם, ושנוי מעשה. צעקה מנין? דכתיב ויצעקו אל ה׳ בצר להם וגו׳ (תהלים ק״ז), צדקה – דכתיב וצדקה תציל ממות (משלי י׳), שנוי השם – דכתיב ויאמר ה׳ אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה (בראשית י״ז), וכתיב וברכתי אותה וגם נתתי לך ממנה בן (שם), שנוי מעשה – דכתיב וירא ה׳ את מעשיהם כי שבו וגו׳ וכתיב וינחם האלהים על הרעה (יונה ג׳). וי״א, אף שנוי מקום – דכתיב ויאמר ה׳ אל אברם לך לך מארצך וגו׳, והדר ואעשך לגוי גדול ואברכך (בראשית י״ב), ואידך – ההוא זכותא דארץ ישראל אהניא ליה.
א״ר יהודה ג׳ ספרים נפתחים בר״ה לפני הקב״ה: אחד של צדיקים גמורים – והם נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, ואחד של בינונים – והם תלוים ועומדים מר"ה עד יוה״כ, זכו – נכתבים לחיים, לא זכו – נכתבים למיתה. א״ר אבין, מאי קרא? יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ (תהלים ס״ט כ"ט), רשעים גמורים – נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. שמא תאמר, הא חזינן רשעים מאריכים ימים וצדיקים אינם מאריכים? א״ר יוחנן בצדיקים גמורים ורשעים גמורים, או שמא לדין ג״ע וגיהנם קאמר לאחר מיתתם. תניא בית שמאי אומרים ג׳ כתות עוברות ביום הדין – של צדיקים גמורים, ושל רשעים גמורים, ושל בנונים. צדיקים גמורים – נכתבים לאלתר לג״ע, רשעים גמורים – לאלתר לגיהנם, בינונים – יורדים לגיהנם ומצפצפים ועולים, שנאמר וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִשִׁית בָּאֵשׁ וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת הַכֶּסֶף וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת הַזָּהָב (זכריה י״ג ט'), ועליהם אמרה חנה, ה׳ ממית ומחיה מוריד שאול ויעל (שמואל א ב׳:ו׳). ובית הלל אומרים ורב חסד (שמות ל״ד) – מטה כלפי חסד, ועליהם אמר דוד אהבתי כי ישמע ה׳ את קולי תחנוני (תהילים קט״ז:א׳). אמר רבא, מאי דכתיב אהבתי כי ישמע ה׳ את קולי, אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה, אימתי אני אהובה לפניך? בזמן שתשמע קול תחנוני, אע״פ שדלה אני במצות – לי נאה להושיע. שאלה מטרוניתא לר״ג, כתיב בתורתך אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד (דברים י׳:י״ז), וכתיב ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום (במדבר ו׳:כ״ו), נטפל לה ר׳ יוסי הכהן ואמר לא קשיא, כאן בעבירות שבין אדם לחבירו וכאן בעבירות שבין אדם לקונו, עד שבא ר״ע ולמד כאן קודם גזר דין וכאן לאחר גזר דין *(עי׳ במדבר רבה פי״א). א״ר שמואל בר אוניא משמיה דרב, מנין לגזר דין דצבור שאינו נחתם, והא כתיב נִכְתָּם עֲונֵךְ (ירמיה ב׳ כ"ב), אלא אעפ"י שנחתם – מתקרע, שנאמר מי כה׳ אלהינו בכל קראנו אליו (דברים ד׳:ז׳), והא כתיב דרשו ה׳ בהמצאו (ישעיה נ״ח) – הא ביחיד. ואימתי הוא קרוב? בעשי״ת שבין ר"ה ויוה"כ. Rabbi Yehuda said, "Three books are opened on Rosh Hashanah before the Holy One, Blessed be He: One of wholly righteous people; and they are immediately written and sealed for life. One of middling people; and they are left with their judgment suspended from Rosh Hashanah until Yom Kippur. If they merit, they are written for life; if they do not merit, they are written for death." Rabbi Avin said, "What is the verse [that alludes to this]? 'Let them be blotted out of the book of the living, but not be written with the righteous' (Psalms 69:29)." "One of wholly wicked people; they are immediately written and sealed for death." Lest you say, "Behold we see that [some] wicked people live long lives and [some] righteous people do not live long!" [Hence] Rabbi Yochanan says, "[This is talking about] wholly righteous people and wholly wicked people." Or perhaps it is speaking about the judgement of the Garden of Eden and Geihinnom after their death. It was learned [about the latter]: Beit Shammai says, "Three groups will pass by on the Day of Judgment: One of wholly righteous people, one of wholly wicked people, and one of middling people. Wholly righteous people will immediately be written for the Garden of Eden; wholly wicked people immediately for Geihinnom. Middling people will descend to Geihinnom and they will cry out and ascend, as it is stated (Zechariah 13:9), "And I will bring the third part through the fire, and will refine them as silver is refined, and will try them as gold is tried." And about them, Channah said (I Samuel 2:6), "The Lord kills, and gives life; he brings down to the grave, and brings up." Beit Hillel says, "'And abundant in kindness' (Exodus 34:6) tilts the scales in favor of kindness [for the middling people]. And about them, David said (Psalms 116:1), 'I love the Lord, Who hears my voice and my supplications.'" Rava said, "That which is written, 'I love the Lord, Who hears my voice" - the Congregation of Israel said before the Holy One, Blessed be He, 'When am I beloved in front of You? When You hear the voice of my supplications. Although 'I am poor' in mitzvot, nevertheless it is fitting to 'save me.'" A matron asked Rabban Gamliel, "In your Torah, it is written (Deuteronomy 10:17), '[God...] Who shows no favor nor takes graft'; yet it written (Numbers 6:26), 'The Lord shall show favor to you and give you peace!'" Rabbi Yose the Priest joined in and said, "It is not difficult. Here it is about sins between a person and his fellow; but there it is about sins between a person and his Maker." [That was] until Rabbi Akiva came and taught, "Here it is before the sentence is issued; there it is after the sentence has been issued" (see Bamidbar Rabbah 11). Rav Shmuel bar Oniya said in the name of Rav, "From where [do we know] that the sentence of a community is never sealed?" But isn’t it written (Jeremiah 2:22), "the stain of your iniquity [is before Me]" (implying that the sentence of a community can be sealed). Rather, "[From where do we know that] although it is sealed, it can still be torn up?" As it is stated (Deuteronomy 4:7), "As is the Lord our God whenever we call out to Him." But behold, it is written (Isaiah 55:6), "Seek the Lord while He may be found!" There it is about an individual. And when is He close? During the Ten Days of Repentance, which are between Rosh Hashanah and Yom Kippur.
כתיב בענינו של יום, וה׳ פקד את שרה וגו׳ (בראשית כ״א:א׳), ר׳ אלעזר אומר כל מקום שנאמר וה׳ – הוא ובית דינו. אמרו המלאכים לפני הקב״ה, רבש״ע! בנות לוט הולכות ושוכבות עם אביהן, ומן בעילות ראשונות מתעברות ויולדות ממזרים, וכדר׳ אלעזר דאמר אעפ"י שאין דרך לאשה להתעבר מביאה ראשונה, בנות לוט שלטו בעצמן ונתעברו מביאה ראשונה, ואברהם הצדיק מצטער כל השנים הללו ואין אתה פוקדו, דין הוא שתפקדו! היינו דכתיב וה׳ פקד את שרה וגו׳ ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר (בראשית כ״א:א׳), היינו שהחזירה לנערותיה. ר׳ חנין בשם ר׳ שמואל בר נחמן אמר, כל העקרות שהיו בעולם נפקדו עם שרה ועיברו עמה, וכשילדה – ילדו עמה, היינו שאמרה שרה צחוק עשה לי אלהים (שם). ולא זו בלבד, אלא כל פסח נתפשט, וכל סומא שהיה בעולם נתפתח, וכל שוטה נתרפא בשעה שילדה שרה.
ד״א, וה׳ פקד את שרה, – ג׳ מפתחות לא האמין הקב״ה לא למלאך ולא לשרף אלא בידו הם נתונים, ואלו הם: מפתח של גשמים, שנאמר יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב (דברים כ״ח:י״ב); ומפתח של תחיית המתים, שנאמר הנה אנכי פותח את קברותיכם (יחזקאל ל״ז:י״ב); ומפתח של רחם, שנאמר וה׳ פקד את שרה. וכן הוא אומר ויזכור אלהים את רחל (בראשית ל׳:כ״ב). כתיב, אתם נצבים היום כלכם (דברים כ״ט:ט׳), לעתיד לבא כשיבא הקב״ה ליתן שכר לצדיקים, הוא מראה להם בהמות ולויתן, בהמות על אלף הרים ואלף הרים מעלים עשבים והוא אוכלם, ומנין שהם באלף הרים רבוצים? שנאמר בהמות בהררי אלף (תהילים נ׳:י׳-י״א), וכל מה שהירדן מושך הוא שותה, שנאמר יִבְטַח כִּי יָגִיח יַרְדֵּן אֶל פִּיהוּ (איוב מ׳ כ״ג).
כתיב, ועשיתם עולה לריח נחוח לה׳ פר בן בקר אחד ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים וגו׳ ושעיר עזים אחד חטאת (במדבר כ״ט:ב׳), הרי עשרה קרבנות כנגד עשרת ימי תשובה, ואם עשיתם תשובה בהם ואתם באים לפני ביוה״כ נקיים, אפילו היו לכם עונות מן הארץ ועד השמים אני מלבינם כשלג, כמו שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו (ישעיהו א׳:י״ח). עשרת דברות הללו (פי׳ עשר מילות שלפסוק הנ״ל, ובפסיקתא רבתי פמ״ב ובילקוט ישעיה יש גירסא אחרת) כנגד עשרה מאמרות שבהם ברא הקב״ה עולמו, שכל עוה"ז כולו עמד בדין, ובדין נתחייב כלייה מפני עונותיו של אדם, והקב״ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים ומזכה עולמו, נמצא הוא כאלו ברא עולמו בו ביום.
כתיב, פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים (ישעיה כ״ו ב') – אל תקרי אמונים, אלא אמנים – שעונים אמן, ובשביל אמן שיענו הפושעים יעלו מגיהנם. כיצד, הקב״ה יושב בג״ע ודורש וכל הצדיקים יושבים לפניו וכל פמליא של מעלה עומדים על רגליהם, חמה ומזלות מימינו ולבנה וכוכבים משמאלו, והקב״ה דורש להם טעמי תורה חדשה שעתיד ליתן להם לישראל ע״י משיח, ואח״כ עומד זרובבל על רגליו ואומר קדיש ויהיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל העולם באים ועונים אמן, ואף פושעי ישראל וצדיקי או״ה שנשתיירו בגיהנם עונים אמן מתוך גיהנם עד שנתרעש כל העולם כלו ונשמעים דבריהם לפני הקב״ה, ושואל מה קול רעש זה ששמעתי? ומשיבים מלאכי השרת ואומרים, רבש״ע! הכל גלוי וידוע לפניך, הם רשעי ישראל וצדיקי או״ה שנשתיירו בגיהנם שעונים אמן מתוך גיהנם, מיד יתגלגלו רחמיו ונוטל מפתחות של גיהנם בידו ונותנם לגבריאל ומיכאל, וא״ל לכו ופתחו שערי גיהנם והעלו אותם מגיהנם, שנאמר פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים. מיד הולכים מיכאל וגבריאל ופותחים שערי גיהנם ומעלים אותם כמו אדם המעלה חברו מן הבור, שנאמר העלני מבור שאון מטיט היון (תהילים מ׳:ג׳), ויהיו מיכאל וגבריאל עומדים עליהם ורוחצים אותם וסכים אותם ומרפאים אותם ממכות של אש גיהנם, ומלבישים אותם מלבושים נאים וטובים, ותופשים אותם בידם ומביאים אותם לפני הקב״ה וכל הצדיקים, שנאמר כהניך ילבשו צדק (תהילים קל״ב:ט׳) כהניך – אלו צדיקי או״ה שהם מכהנים לפני הקב״ה בעוה"ז, כגון אנטיגנינוס בן אסוירוס וחביריו. וחסידיך ירננו – אלו רשעי ישראל שנקראו חסידים (ע' עקיבא אות ז'), שנאמר אִסְפוּ לִי חֲסִידָי (תהלים נ' ה') וגו', וכשנכנסים לפתחי ג״ע, נכנסים גבריאל ומיכאל תחלה, ונמלכין בהקב״ה וא״ל הניחו אותם ליכנס ויראו כבודי. וכיון שנכנסים, יפלו על פניהם ומשתחוים ומברכים לשמו של הקב״ה, ואף הצדיקים הישרים שיושבים לפני הקב״ה יתנו הודאה ושבח להקב״ה, שנאמר אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ (שם ק״מ י"ד), ויהיו מקובלים כצדיקים גמורים שלא חטאו מכאן ואילך, לפי ששברו לבם בתשובה, שנאמר קרוב ה׳ לנשברי לב (תהילים ל״ד:י״ט).
כתיב, מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן (ישעיהו מ׳:י״ב) – מלמד שכל הארץ וכל התהומות פרסת רגל אחת ארכן, ופרסת רגל אחת רחבן, ופרסת רגל אחת קומתן, עד רום רקיע ראשון, ושמים ושמי השמים זרת אחת ארכם, וזרת אחת רחבם, וזרת אחת קומתם. א״ר אבא בר יהודה, מום שפסל בבהמה הכשיר באדם. פסל בבהמה עוורת שבור חרוץ, והכשיר באדם שנאמר לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה (תהלים נ"א י"ט).
כִּי גָדוֹל יוֹם ה׳ (יואל ב׳:י״א) – זה ראש השנה, וְנוֹרָא מְאֹד וּמִי יְכִילֶנּוּ – זה יוה״כ, שספרי חיים ומתים לפניו פתוחים. כתיב, תפלה לדוד שמעה ה׳ צדק וגו׳ (תהלים י״ג) מלפניך משפטי יצא (שם) – אומרים ישראל, רבש״ע! אתה יושב לדון אותנו, וקטגורים וסנגורים עומדים לפניך, יהי רצון מלפניך עיניך תחזינה מישרים. א״ל, חייכם כך אני עושה, שאני חפץ בזכותכם, שנאמר ה׳ חפץ למען צדקו (ישעיהו מ״ב:כ״א). תניא ר׳ אליעזר הגדול אומר, אין לך כל דבר שעתיד הקב"ה לעשות לימות המשיח שלא עשה מקצתו בעוה״ז, ואפילו רוח סערה שעתיד הקב״ה להביא, כבר נעשה מקצתו בעוה״ז.,ומאי ניהו? אלו המתים שהחיו ע״י יחזקאל. ועתיד הקב״ה ליתן לכל צדיק יד ושם בירושלם, שנאמר וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת (ישעיה נ״ו ה'), ועתיד לגלות להם שם המפורש שבו נבראו שמים וארץ וכל העולם כדי שיהיו חיים וקיימים לעד, ושיהיו עושים אשר ירצו, שנאמר שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ (שם). מנין שהוא שם המפורש? נאמר כאן שם עולם, ונאמר להלן זה שמי לעולם (שמות ג׳:ט״ו), מה להלן שם המפורש אף כאן. ד״א, שם עולם אתן להם – כדי שלא יכרת שמם מן העולם ויהיו חיים וקיימים לעולמי עולמים. וכשם ששמים וארץ חדשים לא יכלה ולא יפסק שמם, כך הצדיקים לא יכרת ולא יפסק שמם לא מזרעם ולא מזרע זרעם.
[ליום הכפורים:]
בריך שמיה דקודשא בריך הוא שהוא מקום עולמו ואין העולם מקומו, כמו שנאמר הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ (מ״א ח׳ כ"ז). קולו חוצב להבות אש, מפרק הרים, ומשבר סלעים. קשתו אש, חיציו שלהבת, רוחו לפיד, ומגינתו עננים, חרבו ברק, יוצר הרים וגבעות, ובורא רוח, דכתיב כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ (עמוס ד׳ י"ג) וצר העבור במעי אמו, מכסה שמים בעבים, מוריד טל ומטר, זן ומפרנס כל העולם, מקרני ראמים עד ביצי כינים, דכתיב פותח את ידיך (תהילים קמ״ה:ט״ז), וכתיב מי ימלל גבורות ה׳ ישמיע כל תהלתו (שם ק״ו). וכי יש אדם שיכול למלל גבורותיו ולהשמיע כל תהלתו, אפילו מלאכי השרת אינם יכולים לספר כל שבחו אלא מקצת גבורותיו, והוא אחד ואין שני ואין כמוהו ואין כערכו במלאכים, דכתיב כי מי בשחק יערוך לה׳ וגו׳ (שם פ״ט), אשר לשבחו אין קץ, ולתהלותיו אין מספר, ולנפלאותיו אין חקר, ולכך אין לו לאדם לספר בשבחו של מקום יותר מהראוי, שכל המספר בשבחו יותר מדאי נעקר מן העולם, שנאמר הַיְסֻפַּר לוֹ כִּי אֲדַבֵּר אִם אָמַר אִישׁ כִּי יְבֻלָּע (איוב ל״ז כ׳), והוא הטעם כשמזכיר בשבחו יותר מדאי נראה כרוצה לספר כל שבחו, וזה אינו יכול להיות כמו שכתוב מי ימלל גבורות ה׳ ישמיע כל תהלתו. קודם שנברא העולם היה הקב"ה לבדו בגבורתו ועלה במחשבתו לבראות העולם והיה מחריש וחושב היאך יברא ויתקיים מפני עונותיהם של בני אדם, וברא תשובה קודם שברא העולם, וע״ז נתן דוד המלך ע״ה שבח להקב״ה ואמר אם עונות תשמר יה ה׳ מי יעמוד וגו' (תהילים ק״ל:ג׳). ומנין שהקב״ה תופש האדם לפי מעשיו, דתנן הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה (אבות פ״ג י״ט). כיצד, אדם יוצא לשוק ונשבע לשקר על מקח וממכר, רואה נשים ומהרהר, נכנס לפני השלטון ואינו מתנקה מלספר לשון הרע, ונכנס לביתו מלא עונות, ישן על מטתו והפקיד רוחו ביד הקב״ה, שנאמר בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי (תהלים ל״א ו'). אמר דוד לפני הקב״ה, אם אתה גובה מאדם עונו לא יעמוד לעולם ממטתו, אלא בראת תשובה בעולמך, אע״פ שחטא – כיון שעשה תשובה מוחלין לו, ואף לאחר גזר דינו, שנאמר מי כה׳ אלהינו בכל קראנו אליו (דברים ד׳:ז׳). המסית בסתר והמחרף בגלוי והמוציא דבה רעה על חביריו שלא ראה בעיניו, הרומזים בעיניהם והקורצים בשפתותיהם, עליהם הכתוב אומר ימטר על רשעים פחים וגו׳ (תהלים י׳) יַכְרֵת ה׳ כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת (שם י"ב ד').
כתיב, וּמַה תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָּה (ישעיה י׳ ג'), שתי פקידות הללו למה? אחת ליום המיתה ואחת ליום הדין, ליום המיתה – דכתיב וּמָה אֶעֱשֶׂה כִּי יָקוּם אֵל וגו' (איוב ל״א י"ד), ואין מועיל לא עושר ולא ממון, לא אח ורע, ולא חכמה ובינה, לא עצה וגבורה, ומי משיב ליום עברה ומי יכול לפדות את עצמו, שנאמר אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ לֹא יִתֵּן לֵאלֹהִים כָּפְרוֹ (תהלים מ״ט ח'). אמר הקב״ה לישראל, (ע״ע מרגניתא דבי רב) בני, לא הועיל לכם לא יסורים קשים ולא תוכחות ולא התראה ולא גלות ולא עניות ולא הבטחה ולא אריכת רוח ולא צווי ולא שליח ולא ברכות ולא קללות ולא יראה ולא פחד ולא אימת המות ולא חבוט הקבר ולא דין גיהנם ולא ביהמ״ק שחרב ולא שמי המחולל בין הגוים, והוא כל מי שעמד ברשעו נדון בדינים משונים, וכל הטובות שעשה לא תזכרנה לו, ועליו אמר איוב, כָּל יְמֵי רָשָׁע הוּא מִתְחוֹלֵל (איוב ט״ו כ׳) – פי׳ הוא מת וחלל, ועתיד ליתן דין וחשבון לפני הקב״ה על המעשה שעשה בעוה״ז, מה תעשו ליום פקודה וליום ה׳. החוטא בעיניו – עיניו כהות, החוטא באזניו – שומע חרפתו, בפיו – אין דבריו נשמעים, בעצה – פרנסתו מתמעטת, במחשבה – חייו נדחקים, בלשונו – יסורים באים עליו, בידיו – יורד מכבודו, בלבו – מת בדאגה, ברגליו – שנותיו מתקצרין, ביצרו – יצרו מעיד בו, החוטא ומחטיא את אחרים – קובר אשתו ובניו, החוטא בליצנות – גזר דינו נחתם, המתחבר לרשע טורד עצמו מן העולם, הנושא פנים לרשע הרי זה ממרגיזי אל, [המרמה] (המדמה?) בדרכיו מתחבל בגופו המסית חברו ומטהו מדרך טובה לדרך רעה הרי זה מנאץ, המלעיג על המצות – אין מרחמין עליו מן השמים, המלעיג על תלמידי חכמים – אין רפואה אל מכתו, והמלעיג על עניים – לסוף ימות בעוני, לפיכך מה הנאה יש לאדם לחטוא, כי בעל כרחו ימות ויצא מן העולם הזה לעוה״ב, וידונו אותו שם מלאכים אכזרים אם לא ישוב ויכנע רום לבבו. וראה כמה עשירים שיצאו מן העולם בפחי נפש ונצרכו לבריות, וכמה גבורים יצאו מן העולם חלשים, כמה חכמים היו בהם וחכמתם לתקלה, כמה בנים נולדו להם ולא שמחו בבניהם ותקלה אירע להם, וכמה חתנים לא שמחו בחופתן, וראה דרכך לפניך וחכם ואת מצות אלהיך שמור כי זה כל האדם. וכן הוא אומר, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, וכן הוא אומר, ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת המות את הטוב ואת הרע (דברים ל׳), באיזה דרך שיחפוץ האדם לילך הרשות בידו. הגביר עליו יצרו והלך בדרכי לבו – לא יוסיף עוד לעשותו, וישוב על מה שעשה, ומן השמים ישמעו לו ומוחלין לו, כמ״ש ויתפללו ויבקשו פני וישובו מדרכיהם הרעים ואני אשמע מן השמים וגו׳ (דהי״ב ז׳ י״ד). וגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר שובה ישראל עד ה׳ אלהיך (הושע י״ד), וגדולה תשובה שמארכת ימים של אדם, שנאמר ובשוב רשע מרשעתו וגו' נפשו יחיה (יחזקאל י״ח). היכי דמי בעל תשובה? א״ר יהודה אמר רב כל שבא עבירה לידו וניצל ממנה. א״ר יהודה אמר רב כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך (ישעיה ס״ד), ופליגי דר׳ אבהו, דא׳׳ר אבהו במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב (ישעיה נ״ז) – רחוק קודם לקרוב. רשב״י אומר אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה – אבד הראשונות, שנאמר צדקת הצדיק לא תצילנו (יחזקאל ל״ג), ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה – אין מזכירין לו הראשונות, שנאמר וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ (שם). א״ר אלעזר ב״ר צדוק למה צדיקים גמורים דומים בעוה״ז, לאילן שכלו עומד במקום טהרה ונופו נוטה במקום טומאה, נקצץ נופו – נופל למקום טהרה, כך הקב״ה מביא יסורים על הצדיקים בעוה״ז כדי שיירשו העוה״ב, שנאמר וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד (איוב ח׳), והרשעים דומים לאילן שעומד במקום טומאה כולו, ומשפיע להם הקב״ה טובה כדי להורידם למדרגה התחתונה, שנאמר יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות (משלי י"ד), וכן אמר קהלת יש צדיק אובד בצדקתו (קהלת ז׳). ר׳ יעקב סבר שכר מצות בהאי עלמא ליכא, שהרי מי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא גוזלות, ועלה ועשה צווי אביו, ושלח האם ונטל הבנים, וברדתו נפל ומת, היכן אריכות ימיו של זה וטובתו שנאמר בשניהם למען ייטב לך והארכת ימים? אלא למען ייטב לך – לעולם שכולו טוב, והארכת ימים – לעולם שכולו ארוך, זה העוה״ב. ושמא תאמר, כלום מעשה הוי? ר׳ יעקב מעשה חזא. ורבנן סברי שכר מצות בהאי עלמא נמי איכא, והאי שעלה לבירה ונפל ומת – סולם רעועה הוי דקבועה הזיקא, וכל היכא דקבוע הזיקא לא סמכינן אניסא, דכתיב ויאמר שמואל איך אלך ושמע שמואל והרגני (ש״א ט״ז ב'), ואותו שזכיותיו מרובות על עונותיו מטיבין לו, ואמר אביי דעבדי ליה יום טוב ויום ביש, אבל בצדיק גמור – לעולם מטיבים לו. והא דאמר צדיק ורע לו, ויש צדיק אובד בצדקתו – איירי בצדיק שאינו גמור, שמביאים עליו רעות לצורפו ולהביאו לחיי עוה״ב. ורשע וטוב לו – איירי ברשע שאינו גמור, או שמא מקבץ ממון בשביל בניו או יורשיו שיהיו טובים, ומשגמר יחזור לענין תשובה. וכח התשובה עדיפא, דהרי תנינא עבר אדם על כל עבירות שבתורה, בין שעשה תשובה בין שלא עשה תשובה – יוה"כ מכפר, חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה ומיפר ברית בבשר, שאם עשה תשובה – יוה"כ מכפר, לא עשה תשובה – אין יוה״כ מכפר. ותניא, על מה תשובה מכפרת? על עשה ולא תעשה. ועל מה התשובה תולה ויוה"כ מכפר? על כריתות ומיתות ב״ד. ותניא ר׳ אלעזר אומר, אי אפשר לומר נקה שכבר נאמר לא ינקה, ואי אפשר לומר לא ינקה שכבר נאמר נקה, הא כיצד? מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים בתשובה. ור׳ ישמעאל היה דורש ארבעה חלוקי כפרה, ותשובה עם כל חד וחד: אדם עבר על מצות עשה, ועשה תשובה – לא זז משם עד שמוחלין לו, שנאמר שובו בנים שובבים (ירמיה ג׳). עבר על לא תעשה – תשובה תולה ויוה"כ מכפר, שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם וגו׳ (ויקרא ט״ז). עבר על כריתות ומיתות ב״ד ועשה תשובה – תשובה ויוה״כ תולין ויסורין ממרקים, שנאמר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם (תהלים פ״ט). אבל מי שיש בידו חלול השם, כגון שעשה עונות בפרהסיא שאחרים למדים ממנו, ונמצא חוטא בעצמו ומחטיא אחרים, אין כח בתשובה לתלות ולא ביוה״כ לכפר ולא ביסורים למרק, אלא כלם תולים ומיתה ממרקת, שנאמר אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון (ישעיה כ״ב). והיכי דמי חלול השם? כגון מאן דשקיל בשרא ולא יהיב דמי לאלתר, לפי כשמאחר לפרוע את הטבח – הוא גזלן ולומדין ממנו לגזול. ולא אמרו אלא באתרא דלא תבעי, אבל באתרא דתבעי – לית לן בה. ואמר ר׳ יוחנן כגון אנא דמסגינא ד׳ אמות בלא תורה ובלא תפילין, לפי שאין הכל יודעין דנחלשתי מגירסתי, ולמדים ממני תלמידי חכמים. ור' נחמן בר אבדימי אמר, כל שחביריו מתביישין מחמת שמועתו, פי׳ מחמת שם רע היוצא עליו שאחרים למדים ממעשיו. אביי אמר, כדתניא ואהבת את ה׳ אלהיך (דברים ו׳) – כדי שיהיה שם שמים מתאהב על ידך, שיהא אדם קורא, ומשמש ת״ח, ודבורו בנחת עם הבריות, ומקחו ומתנו בשוק נאה, ונושא ונותן באמונה, מה הבריות אומרים עליו? אשרי פלוני שלמד תורה, אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו חכמה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה, ראו פלוני שלמד תורה – כמה נאים מעשיו וכמה מתוקנים דרכיו, ועליו הכתוב אומר, ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מ״ט). ובזמן שקרא ושמש ת״ח ואין דבורו בנחת עם הבריות – אומרים עליו אוי לפלוני שלמד תורה, ולרבו שלמדו חכמה, ראו כמה מקולקלים דרכיו, ועליו כתיב – באמור להם עם ה׳ אלה ומארצו יצאו (יחזקאל ל״ו).
מפרסמים החנפים מפני חלול השם שנאמר וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וגו' צִדְקֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא תִזָּכַרְנָה (יחזקאל י"ח כ"ד), והטעם – שלא יאמרו בני אדם שאינם יודעין מעשיו, ראו זה חסיד מה אירע לו. וכל אותן דאמרינן (סנהדרין פ׳ חלק) שאין להם חלק לעוה״ב, כגון המינין והאפיקורסים, והאומרים אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, והקורא בספרים החיצונים, והלוחש על המכה ואומר הפסוק כל המחלה וגו׳, והפורק עול, והמיפר ברית בבשר, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, והמלבין פני חבירו ברבים, והבא על אשת איש, ורבים כאלה הוו – דוקא כשלא עשו תשובה אין להם חלק לעוה״ב, אבל אם עשו תשובה – יש להם חלק לעוה״ב, לכך הזהירם הנביא ואמר שובו וגו'. האומר אחטא ואשוב – אין מספיקין בידו לעשות תשובה, האומר אחטא ויוה"כ מכפר – אין יוה״כ מכפר, ועבירות שבין אדם לחבירו – אין יוה״כ מכפר עד שירצה את חבירו. א״ר יצחק כל המקניט את חבירו אפילו בדברים – צריך לפייסו, שנאמר אם ערבת לרעך וגו' (משלי ו׳:ג׳), עשה זאת איפוא בני והנצל (שם), וצריך לפייסו בשלש שורות של שלשה בני אדם. והמבקש פיוס מחבירו – אל יבקש ממנו יותר משלש פעמים, שנאמר כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו' (בראשית נ׳:י״ז). אם מת – מוליך עשרה בני אדם על קברו, ואומר חטאתי לה׳ אלהי ישראל ולפלוני זה שחבלתי בו (עי׳ יומא פ"ח). ואמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירים ממנו כל פשעיו, ומהא דאמר ר׳ יוחנן כל ת״ח שאינו נוקם ונוטר איבה כנחש אינו ת״ח, לא תקשי לרבא – הא בדפייסי ליה, והא דר׳ יוחנן איירי בדלא פייסי ליה. כתיב אשרי נשוי פשע (תהילים ל״ב:א׳), וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח (משלי כ״ח:י״ג), לא קשיא – כאן בחוטא מפורסם וכאן בחוטא שאינו מפורסם. איכא דאמרי, כאן בעבירות שבין אדם לחבירו וכאן בעבירות שבין אדם למקום. הרואה קרי ביוה"כ – ידאג כל השנה כולה, ואם עלתה לו שנה – מובטח לו שהוא בן עוה״ב. ותדע, שכל העולם רעב והוא שבע.
ת״ר, עשר פעמים היה כהן הגדול מזכיר את השם בו ביום (ביוה״כ), ג׳ פעמים בוידוי ראשונה וג׳ פעמים בשניה, וג׳ פעמים בשעיר המשתלח, ואחד בגורלות. המצנפת של כה"ג היתה מכפרת על גסי הרוח, יבא דבר שבגבוה ויכפר על דבר גבוה. אבנט היה מכפר על הרהור הלב. חשן היה מכפר על הדינים, דכתיב ועשית חשן משפט (שמות כ״ח:ט״ו). אפוד היה מכפר על עבודה זרה, דכתיב ויעש אותו גדעון לאפוד (שופטים ח׳:כ״ז). מעיל היה מכפר על לשון הרע, שנאמר ונשמע קולו בבואו אל הקדש (שמות כ״ח:ל״ה) – יבא דבר שמשמיע קול ויכפר על הקול. ציץ היה מכפר על עזי פנים, כתיב והיה על מצחו תמיד (שם) וכתיב וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ (ירמיה ג' ג'). מכנסים היו מכפרים על הערוה. כתונת היתה מכפרת על שפיכת דמים, כדכתיב ויטבלו את הכתונת בדם (בראשית ל״ז:ל״א). ועכשיו שאין ביהמ"ק, תשובה תפלה וצדקה מכפרין, שנאמר עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לה׳ מִזָּבַח (משלי כ״א:ג׳), ואמר קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה׳ (הושע יד ג).(עי׳ ערכין ט״ז.)