עשרת מלכים: אגדה על דבר עשרה מלכים שמלכו מסוף העולם ועד סופו. הקב״ה הוא ראשון והוא אחרון, נמרוד, יוסף, שלמה, אחאב, נבוכדנצר, כורש, אלכסנדר מקדון, משיח בן דוד.
עיקר האגדה נמצא בפרקי דר״א פי״א ותרגום שני לאסתר א׳ וילקוט שמעוני מלכים רמז רי"א. רח״מ הורוויץ העתיק את המדרש הזה מכ״י די רוסי סי׳ 327 בספרו בית עקד האגדות מחברת א׳, ומאמר קצר ממנו הדפיס בקובץ מדרשים קטנים צד 54, ובו חושב את המלכים: הקב״ה, נמרוד, יוסף, שלמה, נבוכדנצר, דריוש, כורש, אלכסנדר מקדון, קיסר אוגוסטא דרומי, מלך המשיח. לפי דעת הורוויץ חי המחבר זמן מצער לפני הגאונים האחרונים יען כי כל דבריו נסבו אך על מלכות ישמעאל, ולא זכר את הנוצרים או מלכות אדום. אך כבר ידע ממחמד ומלכות הערביים שלאחריו, ומחמס הכבד שישימו על בני ישראל, ועם כל זה דורש לטובת בני ישמעאל באמרו ״אין הקב״ה מוציא מלכות ישמעאל אלא להושיע את ישראל". ונוכל לעמוד על זמנו של המחבר ביותר דיוק ממה שזכר בסופו את המלך מרואן (Mervan) הראשון (5—683) ואמר עליו "וזרועות ארבע יעמדו ממנו", ואמר "והרביעי הוא אח לשני ובימיהם יצמח צמח" וכונתו על הישאם שמלך משנת 723 עד שנת 742 ובסוף ימי המלך הזה יקוה למשיח, ומתאר לנו אה זמנו. גם משער הורוויץ כי המדרש נוסד בתור דרוש לשבת חזון, ולכן יעמיק לדבר על חורבן בית ראשון וחורבן בית שני ושארי חורבנות, ויחס עמידת המלך עז פנים אשר יגזור גזרות על ישראל בירח אב, החודש אשר מאז נהפך לאבל ולצרה, ומסיים בנחמה – במלכות מלך המשיח.