מדרש על ירמיה הנביא נמצא בפסיקתא רבתי פרק כ"ו ויהי בעת שסרחה בעת חורבן הבית הראשון. והתחיל במשל: ״ויהי בעת שסרחה הצאן ולא שמעה לדברי אדוניה שנאה רועי כבשיה ופרנסיה הטובים ורחקה מהם״ הצאן אלו בית ישראל שנמשלו כצאן, ונוסד על הפסוק ביחזקאל (ל״ד) הוי רועי ישראל אשר היו רועים אותם הלא הצאן ירעו את הרועים וגו' ואתם צאן מרעיתי אדם אתם וגו'.
ירמיה היה אחד משלשה נביאים שנתנבאו באותו הדור (עם צפניה וחולדה), ויהי בעלות חיל הכשרים מפני חיל פרעה יצא ירמיה מירושלם לילך לענתות לחלוק עם אחיו הכהנים (ירמיהו ל״ז:י״א-י״ב) והוא היה יוצא משער בנימין והיה שם אדם אחד ממונה על הנכנסים ועל היוצאים, הוא היה יראיה בן שלמיה בן חנניה בן עזור נביא השקר, מי שהיה מתעה את יושבי ירושלם הנה כלי בית ה' מושבים מבבל (שם כ״ז ט״ז) אל תיראי. כיון ששמע אותו ירמיה אמר לו אמן כן יתקיימו דבריך ויתבטלו שלי, אני משתכר ואתה מפסיד, אני כהן אוכל מבית המקדש ואתה גבעוני חוטב עצים ושואב מים למזבח, עד שאתה מתנבא על ביתו של הקב״ה התנבא על עצמך שהשנה אתה מת ונקבר, בשנה שניה כשהיה עובר למות קרא לשלמיה בנו אמר לו הוי יודע שעמד ירמיה וקילל אותי ראה היאך תמצא לו עלילה לירמיהו ותפרע הימנו. היה שלמיה חוזר ומבקש ולא מצא, ואף הוא כשהיה עובר למות קרא לבנו יראיה ואמר לו ראה היאך תמצא עלילה לירמיה ותפרע הימנו מה שעשה לאבי. ראה אותו יוצא בשער בנימין הלך ואחז אותו ואמר לו אל הכשדים אתה יוצא להשלים להם (שם ל״ז), אמר לו ירמיה שקר אתה מדבר, ליטול חלקי עם הכהנים אני הולך, ואחזו והביאו אצל השרים, אמר להם הרע לנו הרבה האיש הזה ומצאתיו יוצא אצל הכשדים להשלים עמהם, רגזו עליו השרים והכוהו ונתנוהו בבית האסורים בבית יונתן הסופר שהיה קרוב לאליהו הנביא, ואמר לו ראה כבוד שנתן לך אוהבך, נאה הבית האסורים שאתה בתוכו, איפוטון טרקלין שאני בתוכו (זה לעומת זה ובדרך התול אמר כן). אותה השעה שלח צדקיהו והביאו אצלו ואמר לו יש דבר מאת ה׳? אמר לו ירמיה [יש] דבר, עתיד מלך בבל להגלותך, נשתנו פניו של צדקיהו, וזעף לנגד ירמיהו, ירא ירמיהו שמא יהרגנו והפליגו למקום אחר (כמו השיאו לדבר אחר), ואמר לו יש לנו ללמד מן הרשעים שאינם נפרעים עד שמוצא אחריו עלילה, על אחת כמה וכמה הצדיקים, ולא עוד אלא שנקרא שמך צדקיהו שאתה אדם צדיק, מה חטאתי לעם הזה שנתנו אותי בבית האסורים, איה אותם שהיו מתנבאים ואומרים להם לא יעלה מלך בבל על ירושלם. בבקשה ממך סודר אני תפלתי לפניך אל תשיבני בית יונתן וגו׳ (שם), ויצוה צדקיהו על ירמיהו ונתנו בית האסורים ונתן לו לחם ליום עד שכלה לחם מירושלם וישב ירמיהו בחצר המטרה. וישמע שפטיה בן מתן וגו׳ את דברי ירמיהו מדבר אל כל העם לאמר היושב בעיר ימות בחרב ברעב ודבר (שם ל״ח), אותה השעה באו להם אצל צדקיהו המלך, אמרו לו האיש הזה מתנבא עלינו רעות הרבה, אינו דורש שלום למקום הזה, ענה ואמר להם הרי הוא בידכם עשו כטוב בעיניכם. נטלו את ירמיהו והשליכו אותו מלכיה בן המלך לבור, והיה הבור מלא מים, עשה לו הקב״ה נסים וירדו להם המים למטה והטיט למעלה ויטבע ירמיה בטיט, והיה יהונתן הסופר מחרפו ומונה אותו ואומר לו הרכין ראשך אל הטיט שמא תבא שינה לעיניך. וישמע עבד מלך הכושי וכו' בא אצל צדקיהו ואמר לו הוי יודע שאם מת ירמיהו בתוך הבור ניתנה העיר להשונאים, אמר לו צדקיהו קח אתך שלשה אנשים והעלה את ירמיהו מן הבור, ובקושי העלוהו (מפרש והולך איך העלוהו בקושי). נכנס עבד מלך הכושי לבית המלך והוציא משם בלאי הסחבות ובלאי מלחים, והלך ועמד לו על הבור והיה קורא ואומר, אדוני ירמיהו אדוני ירמיהו! ואין קול ואין עונה, נתן ידיו בלבושיו וקרעם והיה בוכה והולך, וירמיהו היה שומע אלא שהיה מתירא שמא יונתן הסופר הרשע היה, כיון ששמע קולו בוכה אמר מי הוא שקורא אותי ובוכה? אמר לו הוא עבד מלך הכושי, חי אתה, הייתי סבור שאתה מת, הרי החבל, הניחו תחת אצילי ידיך והמלחים ויעלו את ירמיהו מן הבור וכו'. כשעלה נבוזראדן אל ירושלם ויצר עליה חזק הרעב בעיר וכו' באותה שעה אמר הקב״ה לירמיהו קום לך ענתות וקח את השדה מאת חנמאל דודך. אותה שעה חשב ירמיהו בלבו שמא נותן הוא המקום ונושאים ונותנים בתוכה (פי' שמא נבוכדנצר נותן עיר הכהנים להם במתנה ולא יכבשנה ועושים בתוכה מו״מ) שאומר לי הקב"ה לך קנה לך את השדה. כיון שיצא ירמיהו מירושלם ירד המלאך מן השמים ונתן רגליו על חומות ירושלם ופרצן וכו׳. כאשר ענש נבוכדנצר את צדקיהו, היה צדקיהו צווח ואמר בואו וראו כל בני אדם שהיה ירמיהו מתנבא עלי ואמר לי לבבל אתה הולך ובבבל תמות ובבל עיניך לא יראו, ולא הייתי שומע לדבריו, והריני בבבל ועיני לא רואות אותה. ירמיהו הנביא יצא מענתות לבוא לירושלם, נטל עיניו וראה עשן בית המקדש עולה, אמר בלבו שמא חזרו ישראל בתשובה להקריב קרבנות שהרי עשן הקטרת עולה. בא ועמד לו על החומה וראה בית המקדש עשוי לו גדירות גדירות של אבנים וחומת ירושלם מסוגרת, התחיל צווח ואומר פיתיתני ה׳ ואפת חזקתני ותוכל וגו׳ (ירמיה כ׳ ז׳). הלך לו לדרכו התחיל צווח ואומר, באיזה דרך הלכו להם חטאים באיזה דרך הלכו האבודים, אלא אני אלך ואובד עמהם. היה הולך ורואה את השביל מלא דם, והארץ מרובצת בדם הרוגים מכאן ומכאן, קבע פניו לארץ וראה פרסות רגלים של יונקים ועוללים שהיו מהלכים בשבי, היה גוחן לארץ ומנשקן כשהגיע לגלות גיפפן ונשקן, היה בוכה כנגדן והם כנגדו, ענה ואמר להם אחי ועמי כל כך אירע לכם על שלא הייתם שומעים לדברי נבואתי. כיון שהגיע לנהר פרת אמר לו נבוזראדן אם טוב בעיניך לבוא אתי לבבל, חשב ירמיהו בלבו ואמר, אם אני הולך עמהם לבבל אין מנחם לגלות הנשאר מהם, יצא לו מהם, נשאו הגליות עיניהם וראו ירמיהו שפירש מהם, געו כולם בבכיה בקול רם וצווחו ואמרו אבינו ירמיהו הרי אתה מניחנו! שם בכו שכן כתוב על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו (תהילים קל״ז:א׳), וענה ירמיהו וענה להם, אני מעיד שמים וארץ אלו בכיתם בכיה אחת עד שאתם בציון לא גליתם. היה ירמיהו הולך ובוכה, וכך אמר חבל עליך יקרת המדינות! אמר ירמיהו כשהייתי עולה לירושלם נטלתי עיני וראיתי אשה אחת יושבת בראש ההר, לבושיה שחורים ושערה סתור צועקת מבקשת מי ינחמה, ואני צועק ומבקש מי ינחמני, קרבתי אצלה ודברתי עמה, ואמרתי לה אם אשה את דברי עמי ואם רוח את הסתלקי מלפני. ענתה ואמרה לי אינך מכירני? אני היא שהיו לי שבעה בנים, יצא אביהם למדינת הים, עד שאני עולה ובוכה עליו הרי אתה שנבאת ואמרת לי נפל הבית על שבעה בניך והרגם, איני יודע על מי אבכה ועל מי אסתור שערי. עניתי ואמרתי אין אתה טובה מן אמי ציון והיא עשויה מרעית לחיות השדה, ענתה ואמרה לי אני אמך ציון, אני היא אם השבעה, שכן כתיב אומללה יולדת השבעה (ירמיה ט״ו ט׳) וכו׳. ועל זה נוסדה הקינה אז בהלוך ירמיהו וכו׳ אז במלאת ספק יפה כתרצה וכו׳ אשה יפת תואר מנוולת מצא וכו' (קינות לתשעה באב).
ויש עוד אגדה ממדרש איכה רבתי כ״י שהיא כעין קיצור מהפסיקתא אך נוסף בה מאמר חדש, ונדפסה ע״י רח״מ הורוויץ בבית עקד האגדות, וזו היא: