כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, שנאמר ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. שתי טובות יש בזה, שהיטיב השי"ת: נצר מטעי ומעשה ידי. הגרעין בנטיעתו אם לא ישתדלו בגידולו יעלה בתהו ולא ישא פרי ישוה לו, משא"כ הנצר שמ"מ משרשו עץ פרי הוא וישא פרי ברכה. ובזה אינם מעשה ידי אדם, בהשלמת עצמם והשתדלותם, כ"א מעשה ידי המה, ולכן הם להתפאר לעולם, לא למנות חסרון הנצחיות, שהיא כבר ישנה אתם מראש, כ"א להתפאר בהוספת פאר ושלמות. וכמו שכתב הרמב"ם (מו"נ ח"ב פל"ב) בענין הנבואה, שצריך שיהי' האדם מוכן לנבואה מצד עצמו ומעלותיו שבטבע בריאתו, שמי שנברא סכל לא יתנבא, וגם עכ"ז צריך בזה רצון השי"ת להשפיע עליו נבואה, כן בכל טבע הנפש אשר שם בתוכנו, צריך שתהי' מיועדת בטבעה לאושר השלמות הנצחית, ועכ"ז צריך רצון ד' להשפיע עלי' שפע השלמות הנצחית. כי מה שהיא ראוי' בטבעה היא הכנה, שעי"ז תוכל לחול עלי' מעלת השלמות ברצון השי"ת. והנה ההכנה המיוחדת שלנפש הישראלית היא מצד שהיא אלהית, חלק אלה ממעל ראוי' מאד לנצחיות, ועכ"ז לולא רצון ד' המיוחד לא תחול עלי' השלמות, ורצון ד' נקבע בעשיית המצות שהאדם עושה, אע"פ שהן פעולות גשמיות. וזהו יתר התפארת להשי"ת, בפליאת חכמת ד' ית', וכמש"פ הרמ"א באו"ח (סי' ו) שמפליא לעשות הוא שקושר דבר רוחני בדבר גשמי, ועיקר תהלת ד' הוא עלינו במה שאנו משיגים מהשגחתו, שלא עזב כל ברואיו, בהיותנו רואים דבר זה אשר כמו זר יחשב לתהלוכות הטבע הכולל, שזה מורה לנו כי תמיד ד' נוצרה לרגעים יפקדנה. ומה שכל ישראל, עם מעשי המצות הגשמיות שלהם, יש להם חלק לעוה"ב, שהוא רוחני ונצחי, הוא מעשה ידיו להתפאר.
כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, שנאמר ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי, מעשה ידי להתפאר. שני אפני נטיעה: נטיעה של גרעיני הפירות, אשר אמנם יצמיחו פרי חמד ע"י עבודה זריזה ומושלמת, אבל אם תחסר להם העבודה הראויה יעלו בתהו ויאבדו, ונטיעה של חלקי אילנות שלמים, שכבר נשלמו בעצמם אלא שע"י נטיעתם מחדש יוסיפו תנובה, ואם לא יושגח עליהם לעבדם ולשמרם, אע"פ שירדו מדרך התעלותם, בכ"ז כל עוד לא יעלה עליהם הכורת יש להם עוד תקוה כי יפריחו ויעשו נטע. אף גם בזאת יובן היתרון של הפרי הצומח מנטע האילן על הפרי הצומח מנטע הגרעין, כשהם במצב שוה של אדמת המטע, כי לשד האדמה, שחדר אל האילן הנטוע, עד שהוא בא מכלל גרעין לכלל אילן, יוסיף לבא אל תוך הפרי ויבסם ויחזק את תוצאותיו. בסדרי הנשמות ומדרגותיהן יש ג"כ שני אפנים כאלה. יש מציאות נפש כחנית, כתאר נקודה בלתי־פרצופית, והיא רק הכנה המשתלמת בקבלתה המושכלות בשלמות הדעת והמעשים, ולעומת־זה הנשמות האצולות ממקור הקודש בשלמות תכנן, כתאר פרצוף שלם כענין המלאכים, אלא שע"י עבודתן הנכונה בעולם המעשה יש להן להוסיף חיל ואומץ. ומבוארים הדברים בזה בדברי הרשב"י והמקובלים הבאים אחריו, ובד' הרמב"ן בשער הגמול ובספר מלכיאל. ולפיכך מבואר גם החילוק בערך הנצחיות, שבין שני הצדדים האלה, כי מציאותה של הנפש הכחנית חשובה היא רק בהשתלמה בדעת ובמעשה, וכשחסרה השתלמותה זאת הרי אין חוקה נותן לה הויה גמורה, אבל הנפש השלמה בפרצופה ביסודה אין עצם הויתה אבודה אף אם תחסר לה השתלמותה המפורטת, ובתיקון התשובה והמירוק הראוי הרי חלק הויתה מזומן אתה. ומבואר מזה, שבהנחל עליון גויים, בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, כשהי' רצון השי"ת לסדר נפשות האדם בדרך קליפה וסגולה, שבחר בישראל, להקבע בזרע אברהם יצחק ויעקב נפשות נאצלות גמורות בפרצופן, "בנפשותם של צדיקים נמלך, עם המלך במלאכתו ישבו שם" בראשית רבה פ"ח), וליתר גויי הארץ זבד האל הטוב ב"ה זבד טוב של הנפש הכחנית, בכחה לקבלת מעלת המושכלות והמעשים הטובים, להנחילה בזה בראות טוב חיים נצחיים. על כן בישראל, אשר בהיטיבם דרכם יעלו ויתרוממו ובהתרפותם מתפקידם יענשו מאד, נאמר "אתם בני יעקב לא כליתם", כי לא תכלה הנפש הגמורה בצורתה, רק תתאמץ לעלות למכון מעלתה, וכפי התעכבותה כן יגדל מירוקה עד כלות רעתה והשאר טובה דבק בחיי עולם. לעומת־זה אוה"ע, שחסידיהם המשלימים חק נפשם ודאי יש להם חלק לעוה"ב, ואלה שאינם משלימים בדעת ובמעשים טובים הלא נקודת הויתם משוללת היא מציאות עצמית מתולדתם, והרשעה כעשן תכלה. ועל כן כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, כי עמך כולם צדיקים מתולדתם, וענין צדקתם זו היא בסוד שקל משפט האמת של הבחירה הכמוסה שבארנו במקום אחר), שצפוי הוא חלק הנפש הראוי באצילות שלמות צורתה, ולעולם יירשו ארץ, כי הם נצר מטעי, ונוטעו לא כגרעין כי־אם כענף אילן גמור, מעשה ידי להתפאר, ולהגדיל יתר פאר וענף, ויפרחו עוד מריח מים, שיזרוק עלינו השי"ת לטהרנו.
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. כל ישראל, כל האומה כולה, בחטיבה אחת, נשמה אחת היא, מראשית ועד אחרית, מרום הגובה של הנשמה היותר עליונה שבדור ראשון עד עמק התחתית של הנשמה היותר נמוכה שבדור אחרון, כולם באחדות אחת הם קשורים, משורש העתיד הטוב, המוכן לעולם כולו, הם יונקים וכולם יש להם חלק לעוה"ב, שבו קשורה כל פנימיות מאויים וחשקם היסודי. באחדות קדושה ועליונה זו אין הפרש בין הכלל להחלק, האור הכללי מאיר בכל חלקיו, ונמצא שהחלק זוכה תמיד באושר הכלל כולו, גדלו וטובו תלויים הם באיכות הקשר שלו עם הכלל, שהן הן סגולת התורה, המצות, המדות הטובות, האמונה, וההתקשרות הנשמתית המורגשה, ועל כולן הסגולה העליונה הפנימית שבשורש היצירה, ההולכת ומתגברת ברוב המעשים, ועומק המחשבה וטהרתה. וכפי גודל החטיביות המובלטה של קישור הכלל כולו אל הפרטיות הנפשיות של כל יחיד, כן מאיר אור עוה"ב ברוחו ונשמתו ומשכלל ומרומם את נפשו היחידית.
יש להם. העוה"ב בישראל הוא לא דבר הראוי שיהיה ויבא לבדו ואיננו כעת במציאות. כקו ישר הולך העתיד ומאיר בהוד קדשו על ההוה והעוה"ב העתיד בהדר יקרת תפארתו מאיר הוא בנשמה הישראלית גם בהוה, בפועל ובמילוי. מאותו, האור הגדול של ההתענגות על ד' אשר בנחלת יעקבאור זורח על נשמת האומה בכללה, וכל אחד ואחד מיחידיה יונק, לפי הכנתו ושרשו, ממתקה ודבשה, מזיוה וכבודה וכל מה שהקדושה מתפשטת ביותר, וכל מה שזיו אור התורה והחכמה מתגדלים, כן העצמיות הישראלית משורש הנשמה, היונקת מטל החיים של לשד העוה"ב, מאירה את ההוה. והשקפת־העולם הישראלית בעומק עמקה, בגדל עוצם אמתתה, היא השקפה של אספקלריא של קודש של אור עוה"ב, וכל העליות הכלליות והפרטיות, התקות והשאיפות, צפיות הישועות והגאולות, הכל משתלשל ובא מאור עוה"ב, שישנו לכל ישראל.
חלק. אין היחיד נטבע בים הכלל בתור דבר אבוד במציאות כגודל האחדות של כלל האומה, כגדולתה של הנשמה הכללית, הרוכבת בגאון ד' על במתי שמים וארץ, כי היא הפרטיות הגדולה של כל נפש מישראל, של כל נשמה פרטית. עולם מלא הוא כל יחיד, עולם מלא הוא בפני עצמו, כלול ועשיר, גדול ונשגב, הוא חלקו הפרטי בהוד הנצח, וגון מיוחד וצבע בהיר וחדש הוא נותן בעוזו על מלא כל. חלק חטוב, חשוב וניכר, יש לכל אחד מיוחד שבישראל בעוה"ב, והחלק הזה, בעשרו וגודל קדשו, עם זה הוא אחוז ואחוד בכללות כל ישראל.
יש להם חלק. החלק והכלל, שבצורה המצומצמת הנהוגה בעולם המוגבל והמוחש, הם מושגים סותרים זה את זה, הם בעולם המלא אמת זוהר וחיי שיגוב של קודש עליון מושגים מתאימים, המאדירים ומעריצים זה את זה. והכללות והחלק משלימים יחד זה את זה.
לעולם הבא. לעולם, עולם מושג אדיר, רחב, עשיר וגדול הוא. עולם כולל שמים וארץ וכל צבאם. עולם כולל המון בריות לאין תכלית, המון כחות לאין חקר, המון הופעות והזרחות, המון תעופות מתגברות ומתחדשות, מתלטשות ומתגבשות. מושג עולם יחדור לעין הבוחן כפי עומק בהירותו עולם מלא בגאון עשרו. וכל אשר תגדל תפארת האדם יגדל עולמו, וכל אשר ישגא ויטהר יאירו עיניו לראות במאור העושר של העולם. והעולם הבא, הוא בא תדיר, הוא מתגדל וצומח, אור זרוע לצדיק, בא הוא מכח האורות החיים של אור התורה, של זריחת הקודש אשר להמוסר והצדק האלהי, המתילד תדיר מכל הגיון תורה, מכל תעופת דעת, מכל מעשה טוב, מכל זיקוק מחשבה ורצון המתעלה לטוהר חפץ אל עליון, הקבוע תדיר בנשמתם של ישראל. "הלא הוא אביך קנך, הוא עשך ויכוננך".
שנאמר ועמך כולם צדיקים. הצדק הוא מהותם העצמי, מצד העממיות שלהם, מפני שהם עמך, עם ד'. הטבע הלאומי הפנימי שבישראל הוא חושק למלא בעולם את הצביון האלהי, להכשיר את העולם וכל היצור לאותה המטרה העליונה, מטרת המטרות, שיסוד עולם עליו בנוי ומשוכלל. הצדק, שכל אחד ואחד מישראל אוצר בנשמתו ומגשם במעשיו הטובים. הוא לקוח מהצדק הכללי שגנוז תמיד באוצר החיים של נשמת האומה של כנסת ישראל, הפועלת צדקות בעולם במציאותה. בהוייתה ובהסתעפות חייה מאצילה היא מהוד צדקה על כל הנשמות היחידיות של כל פרט ופרט. ומכולם יחד, מכל הענפים, מכל הצורות המפורדות בגילוייהן, מכל הניצוצות, מתקבץ ביחד אור גדול של צדק עולמים, מעין דוגמא של מעלה. ועמך כולם צדיקים.
לעולם יירשו ארץ. לא חזון בודד היא הופעתה של צדקת ישראל. חזון הצדק הישראלי חזון־עולמים הוא. מראש מקדם, מנקודת שתילת הנשמות עד אחרית ההסתעפיות, המתגלות בכל הדורות ובכל הזמנים, מורשה נצחית של צדקת ד' בישראל, הוא נגלה שתולה ומושרשת. ותנועת־עולמים זו אין לה שינוי, אין לה תמורה בעצמיותה, לפעמים יהל אורה בצורה יותר גלויה, ולפעמים יעומם ויכוסה, אבל כל הכיסויים וההסתרות מקרה עובר הוא, וירושת ארץ, רז הקיום המאושר ויסוד פעולת החיים הנצחית בעולם מלא, זהו חק עולם השליט בנצחו והודו, בתפארת מלכותו, ביסוד דעתו תבונתו וחירות חכמתו וכתר עדנו עדי עד. לעולם יירשו ארץ.
נצר מטעי. מטע ד', האידיאלים הכלליים שהם המגמות העולמיות כולן, אצילות האורות העליונים ברוממות תעודתם, – נשמתה של האומה הישראלית, ונשמתו של כל יחיד מישראל בפנימיות מהותה, מאור זה היא אצולה. ויש בה חשק של חפץ חיים ועצמיות עליון זה, שאין טהרתו ועצמתו נפסקת, ולא משתנה מפני שום כח ושום מאורע שבעולם, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה. בפועל היותר מצוייר ויותר טפוסי נאצלה הנשמה הישראלית, במקוריותה, עולמה המוגבל המעשי אינו אלא משכלל ומבליט את צביונה ביחושים ידועים, מרומם עוד יותר את ערכה. דומה למטע כרם ע"י שתילי נצרים מוכנים כבר בצורתם, לא כצורה היולנית, שרק כח כמוס בה דוגמת מטע של גרעין, שאם לא יעבד וירקב לא יצלח למאומה, זהו גורל הנפשות הטבעיות אשר לכל עם ולשון, הקשורים בשורש הטבע, לא כן ישראל, אשר רוממנו מכל לשון, ואצילות הנשמה הוכנה מראש מקדם בכליל תפארתה, במעמד מתעלה מכל בחירה וחפץ מוגלם.
מעשי ידי להתפאר. היצירה האלהית הוייתה העליונההיותר טהורה בישראל, אבל בערך הכללי של האומה, זהו רז קיומה הנצחי וסוד חילה הרוחני העצום, הגורם לה שתהיה לכח תוסס בכל המין האנושי, להפך את כל הרוחות של כל העמים לצביונה ורוחה העליון, מעשי ידי יוצר כל, בורא שמים וארץ. ומגמת ההטבה היותר מאושרת היא להתפאר, ברב הדר, להוסיף אור וחיי עולמים על כל אשר יצר ד' מראש ועד סוף. ומעשי ידי יוצר עומדים למעלה מהחפץ הגלוי של האדם, ועל כן אין כל יד מכלה שולטת על האופי הנצחי אשר לישראל, לא לאומה בכללה ולא לסעיפיה שהם פרטי אישיה. כי מעשי ידי צור עולמים מוכרחים להתפאר עדי עד, לפרח ולהצמיח ענפים וענפי ענפים לפאר ולתהילה. "ביום ההוא כרם חמד ענו לה".
משה. כאור שמש בגבורתה זורח לנו אוצר אורה, בקריאת שם גדול ונשגב זה. הננו מוצאים בקרבנו אור וחיים של עולם מלא. המהותיות של משה, העצמיות הנשמתית, מיוחדת ומרוכזת היא באור העולם, אור חיים ותורת חיים, אהבת חסד ובנין עולמים. והשם הגדול הזה מוריד אותנו לעומק התוכן של כלי־הקבול היותר נשגב שבאורה האלהית, שסגלה לה נשמת האדם, שכל היקום עזר ועוזר ליצירתה והופעתה. "וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון".
קבל. הגדולה העליונה של האדם, המתעלה מעל כל גודל ונשגב, היא ההסתגלות לשמע בקול ד', לקבל דבר ד', לא לחדש מעצמו, לא להעמיד חזון, לא להתחזק בעצמיות הכחות המוגבלים אשר לאדם ולכל נוצר, כי־אם לקבל. ומשה אדון הנביאים, הענו שבכל האדם אשר על פני האדמה, הוא בא אל העליוניות הזאת. אשר סגלתו לה הענוה ה"גדולה מכולן "עד אשר הנבואה המצוחצחת שלו, שהיא היא אור העולמים לעד, לא נתערבבה כל־דהו ממחשך הגבלה אנושית ויצורית, כי־אם כולה היא דבר ד', שהנשמה העליונה הזאת, נשמתו של הרועה הנאמן משה, נעשתה לכלי־קבלה לקבל את האור העליון במלא זהרו, בעוצם גבורתו וכליל תפארתו, והיא תיקון יסוד השמיעה בכל העולמים, ובכל יצורים, "אזנים כרית לי עולה וחטאה לא שאלת. אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי".
תורה. הוראה יצאה לישראל, לא חזון־לב, לא תכונה של התיצרות חזיונית, לא התרגשות נפשית, לא התורה של איזה מעמד או מעמדים נפשיים פרטיים או כלליים, הראויים ליחיד או לציבור, לדור או לדורות, כי־אם הוראה, תורה המורה את המציאות, המורה את החיים, המורה את הנשמה, המורה את הגויה, המורה את הפרט, המורה את הכלל, המורה את הדור, המורה את העולם, המורה דור דורים, המורה עולמי עולמים.
משה קבל תורה מסיני. אין שנוי מצד השם ית' בין שעת קבלת התורה לקודם לה ואחרי', כי כל השינויים הם רק מצד המקבלים, וכשנעשה משרע"ה ראוי להיות המקבל התורה ועלה למדרגה זו קבל אותה, אמנם בנ"א מתפעלים בהשפעתם ע"כ אמר ומסרה וכו'.
הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה. יש חסרון בטבע האדם, שמה שהוא חפץ הוא הרבה מאד, וכשאינו יכול להגיע למבוקש שלו הוא מניח ידו ואינו חפץ להשתלם כלל. ובאמת אע"פ שצריך לחפוץ הרבה, מ"מ כשאין עולה בידו הרבה צריך להוקיר הרבה כמה שיעלה בידו. והנה מתינות הדין היא הכנה כדי להוציא הדין לאמתו, ויוכל בעל־דין לומר הרי גם אחרי המיתון היותר גדול אינני בטוח שאכוין לאמת האמתית, א"כ ע"כ צריך אני לסמוך כי הקב"ה מקבל המוסכם מהשכל האנושי, א"כ מה צורך כלל במתינות, אפסוק כפי המשקל הראשון, ע"כ אמרו לא כן הדבר, שבאמת יש חפץ נטוע באדם לחשוק לאמת היותר עליונה, אע"פ שאינו יכול להגיע אלי', מ"מ תועלת רבה יש בדבר שעי"כ הוא מזדרז להוציא אל הפועל כל מה שיש בכחו מבקשת האמת, וזהו חובת האדם להתקרב כל מה שיוכל למבוקש הרם, גם שאינו יכול להגיע לו בשלימות, ע"כ הוו מתונים בדין. העמידו תלמידים הרבה. יוכל בע"ד לומר: הרי סו"ס אין אנו יכולין לעשות כל ההמון ללומדים, א"כ אין צורך כלל ברבוי תלמידים, ע"כ אמר שצריך עכ"פ לעשות ביכולת מה שיהי' אפשר בקירוב יותר אל הרצון היותר נעלה, שהוא נשא ורם יותר מהיכולת. ועשו סייג לתורה. שהרי יש לחשוש, שגם הסייג יצטרך סייג ואין לדבר סוף, ע"כ אמר לא כן כ"א דוקא סייג צריך להעשות, ודוקא סייג אחד משמרת ולא משמרת למשמרת (רש"י ביצה ב:), דהיינו לקבל כדי האפשרי מן הטוב.
אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס כו'. אע"פ שכל זמן שאדם מוצא, שאינו מתעורר אל הטוב מצד טבע הקדושה וקנין הטוב בעצמו, אין איסור לזרז עצמו ע"י קבלת שכר, אבל מה שהאדם צריך לזירוז כזה סימן הוא לחסרון שלמותו שלא קנה עדיין בטבעו את התשוקה לטוב וקדושה. על כן תשתדלו שתהיו כעבדים המשמשים את הרב שלא ע"מ לקבל פרס, כי־אם מצד הטבע הקבוע בנפשם לאהבת אדוניהם ועבודתו, ולא כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס.
עשה תורתך קבע. עיקר מצוה של למוד התורה הוא להשכילה בשכל לפי כליו של אדם, על כן עשה אותה קבע בשיעור קבוע, מסודר ומבורר, לפי הבנתך ותפיסתך.
רשב"ג אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, ולא המדרש עיקר אלא המעשה כו'. עפ"ד הזוה"ק בפ' נח תרומה, על אותם שהרהרו בתשובה ולא יכלו להוציאה בפה, דטעמין טעמא דגיהנם, והם נקראים בני־בשר, שעליהם נדרש הכתוב "יבא כל בשר", כי אע"פ שכח המחשבה הוא עיקר האדם מ"מ מצד הגוף יחויב לשלמותו דבור בשרי, ועל ידו ישתלם הבשר בסגולת השכליות, ואותם אשר שבו רק במחשבה, אמנם חלקם השכלי הצילם ממורד, מ"מ מצד היותם בני בשר עדיין לא נשתלמו לגמרי, ונקראים בני בשר ג"כ אח"כ. ואע"פ שכל ימי גדלתי ביו החכמים, שעיקר חיותם הוא כח השכל ואורך המחשבה, לא מצאתי לגוף, מצד שהוא גוף, טוב יוצא משתיקה, כי המחשבה לבדה אינה פועלת להשלים את הגוף למעלה נצחית, אלא הדבור, שהוא בתכנו העצמי שכלי מיסוד הנצחיות ומקרי הגוף יש בו בכח פעולותיו ודרכיו. אמנם גם לא יתכן שבדברים לבדם ימלא הגוף חפץ שלמותו, כי לא המדרש עקר אלא המעשה, ועוד שבאמת הכל תלוי בשלמות שע"י כלי המעשה של הגוף, כדאמרי' בעלמא דעיקר התיקון במלכות דעשי' תליאועיקר תחה"מ בגוף, שכבוד הנשמה האלהית יהי' נמצא ומושג בכל המדרגות ומשיג בדוגמא של מעלה שמלא כה"א כבודו (ברכות י.). אבל כל המרבה דברים, לא דוקא דיבורים כי־אם נמצאים מוחשיים, – כמו "זה הדבר", שהוא פעולה, – הרבה יותר מתוכן רוחו ונשמתו, ומתרגל לעשות פעולות בלא תוכן פנימי, יביא ג"כ חטא, שגדרו הוא ריקות הפעולה מתכנה הראוי. וכפי כח נשמתו שבכל דבר מעשה, שהוא מכוון לשלמותו האמתית, כן יקבל על ידו הגוף את שלמות נצחיותו.
ר' חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות. כל שהדברים מתקרבים יותר לסיבתם הראשיית מתמעטים הם במספרם. ומתוך כך אנו מגיעים לדעת יחוד השי"ת ע"פ מחקר השכל. א"כ מצד עצם סבת תוה"ק, שהיא רצונו של מקום ב"ה לתכלית הטוב והיושר האמתי, שהוא גבוה ונשגב וקדוש עד אין חקר באחדות שרשו, ראוי הי' להיות מצות התורה ג"כ אחד. אבל רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לכן הי' צורך להוריד ולהמשיך מקור המצות מעוצם גדולת רוחניותן אל התגשמותן המעשית בקשורי סבות רבים, כדי שיוכלו לזכות ברבוין של התורה והמצות והפעולות שבהן.
איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. לפעמים ייעשה מנהג, ויוסכם שראוי להתנהג בו, אך לא מחכמה מצד עצמו רק שכן נהגו, א"כ הנוהג את המנהג הזה הוא מתפאר מהאדם בזמנו ודורו, אבל המחדש את המנהג ועושה הדרך אין זה תפארת לו. ולפעמים הדבר נכון מצד עצמו, והמחדשו ראוי לשבח, אבל לא הוסכם מצד הבריות ואין לו תפארת מן האדם. אבל כשינהג מה שהוא נכון מצד עצמו, עד שהראשון העושה את הדרך הזה ראוי הוא לשבח, גם לולא ההסכם וההרגל של הבריות, וגם שההסכם וההרגל מסייעים אותו, ואז הוא תפארת לעושה מחדש ותפארת לו מן האדם מצד המנהג. אכן כל זה הוא רק במדות הנהגה, אבל במצות הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה בלא הפרש אם נהגו העולם בכך או לא, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות.
כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. האדם הוא עצמו של אדם זה ההולך בדרך ההיא. כי המעשים הטובים הם כמו סמן על הנפש הטובה, אבל עיקר שלמות הטוב הוא בעצמיות הנפש שתהי' זכה ושלמה. וענין תפארת הוא דבר של שבח, שיש בענינו תולדות שבחים אחרים נמשכים, כמו "תפארת בנים אבותם", שהאבות כשהם מפוארים במעשיהם ובתכונות נפשותיהם הם מורישים התפארת לבניהם אחריהם, שמשלמותם נמשכת שלמות הבנים. וכן הדרך שיבור לו האדם צריך שתהי' בכחה השלמות בכל ענינה, עד שיומשכו ממנה הרבה עניני שלמות. ולפעמים יש שלמות בעצם הדרך לפי מהותו ולא לפי מצבו החברתי והמדיני, וצריך שתהי' בה המשכת השלמות בין מצד העצם בין מצד החברה המדינית, ואמנם מבחר התפארת ושלמות עיקרה הוא, שהמעשים יהיו נאים באופן שימשיכו התפארת בפנימיות עצמיותו.
אל תפרוש מן הצבור ואל תאמין בעצמך עד יום מותך. בפרטים היחידים חלה ההשתנות, ואינם עומדים במצב אחד תמיד, אבל כלל הצבור, שהוא קים כולו להיות נאמן לשם השי"ת, אין ההשתנות חלה בו. "אני ד' לא שניתי ואתם בית יעקב לא כליתם". "ואני זאת בריתי אותם, אמר ד', רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, אמר ד', מעתה ועד עולם".
שוב יום א' לפני מיתתך. ישוב היום שמא ימות למחר. בגדר התשובה היא החרדה שלא יכשל להבא בחטא, וכל הדאגה להבא היא באורך החיים פן יכשל עוד באיזה חטא, אבל מי ששב סמוך ממש למתתו הרי הוא כבר נפטר מכל הסיגים בפעל, שעיקר התשובה היא המיאוס בחטא לשעתו. ואמר שמ"מ צריך לשוב בתשובה כזאת שיש בה ג"כ שמירה להבא, כאילו הי' בטוח שיחי' עכ"פ יום א', ולחיים של הבל ליום א' צריך ג"כ שמירה מעולה. וזהו שאמר ישוב היום שמא ימות למחר לאחר זמן, ונמצא כל ימיו במשובה, שבאמת עסק התשובה קצר הוא, וכיון שמתחרט ומתודה פ"א דיו, רק השמירה להבא משכבר נכשל פ"א קשה היא, וכל ימיו הוא עסוק בזה.
נשיכתם נשיכת שועל ועקיצתם עקיצת עקרב. הכעס הרצוני דומה לנשיכת שועל, שבאה ברצון מכוון. לא כן עקיצת העקרב, שהוא עוקץ בזנבו שלא בכונה מפורטת את הפוגע בו. על כן הכעס הבא ע"י דבר שמעורר את טבעיות נפשם הטהורה, מול דבר עול ואון, הוא מסוכן מאד, כעקיצת עקרב (ברכות לג.), שכל דבריהם כגחלי אש.
אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום. עיקר ענין התפלה, שהיא רחמים ותחנונים, הוא שפיכת הנפש לפני השי"ת. וכל מה שתהי' הבקשה, שמבקש בתפלתו, יותר מוכרחת לו, כה תגדל שפיכת הנפש. על כן ראו תז"ל ברוה"ק לסדר לנו בח"י ברכות ענינים מבוקשים אלה, שצרכם גדול מאד ואין קץ להכרחיותם. והנה כל מה שיבין האדם גדל מחסורו וצרכו אל התפלה כה תגדל שפיכת נפשו, אבל כיון שציור ההכרחיות שלו מוגבל הוא לפי הבנת שכלו א"כ הרי שפיכות נפשו מוגבלת היא. לכן ראוי שישים האדם אל לבו, שכיון שחז"ל קבעו אלה הענינים, לחיוב ג' פעמים בכל יום לבקשם ממנו ית', אי אפשר כלל לשער בהגבלת השכל האנושי את הכרחם, וכל מה שיעלה בדעתו ציור של צרכו לדברים הנאמרים בתפלה עוד לא הקיפה דעתו את כל ערך הצרכים האלה, וראוי שישפוך נפשו בתפלתו לפי האמונה שהוא מאמין בהכרחיותם, ולא רק כפי הכרתו המוגבלת. וכיון שישפוך נפשו כפי האמונה לא תהי' תפלתו קבע, לפי שיעור מדתו השכלית, רק רחמים ותחנונים לפני מ"מ המלכים הקב"ה ולפי מדתו העליונה.
הוה שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס, ודע לפני מי אתה עמל, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. מתבאר במארז"ל "אדם ובהמה תושיע ד', אלו בני אדם שערומים בדעת משימים עצמם כבהמה" (חולין ה:), שהבהמה עושה לפי טבעה, ויתרון האדם ממנה שאע"פ שיצר הלב רע מנעוריו הולך הוא אחר שכלו ולא אחר יצר טבעו, אבל אחרי שכבר הגביר רגילותו בטוב על טבעו אז עושה הוא את הטוב האמתי בטבעו, ונמצא הוא משתוה בזה לבהמה, אלא שזה בא לו ע"י ערמימות דעת ביראה, ו מ ש י ם עצמו כבהמה ששם טבעו בבחירתו לזה. וזהו שאמר "שקוד" בלשון פעול, שכל־כך תתעצם בך הרגילות הישרה, עד שתשוב לטבע ראשון, כדרך קנית המדות, ולא תצטרך עוד לכפי', אלא יהי' לבך ישר הולך לרצון קונך ית', והנה מצד הטבע הטבוע לאדם ללכת בתום אינו יודע להשיב לאפיקורוס הנלוז בטבעו, אבל האדם שהתנגדו לו מחשבותיו ובשכל התישב לעבוד את ד', הוא יכול להשיב לאפיקורוס. וז"ש הוי שקוד שגם מי שטבעו מסכם לתורה ועבודה מ"מ יראה להתחזק בשכל ישר וטענות נאות, שבעצמך תמצא פעול לזה ושוקק בטבע ללמוד תורה, מ"מ דע בעומק דעת גם להשיב לאפיקורוס, ויגלו לך אורים גדולים לענין האמונה, אע"פ שטבעך משוה אותך ג"כ לזה, וגם לענין העבודה תתחזק לדעת לפני מי אתה עמל, שאע"פ שהנך פועל בטבע בטוב מ"מ החשבון יהי' ערוך לפניך, כדי שיהי' טבעך מעוטר בדעה בינה והשכל.
דע מאין באת, מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון, לפני ממ"ה הקב"ה. הריח הטוב הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו, והוא משלים לקדושה, והפכו הוא הריח הרע, שבמקום שהוא נמצא אסור בדברי תורה. הסרחון הוא מצד הרע, והתורה בורחת ממנו, ומזה נמשכת שכחת התלמוד שלמד במעי אמו, "ריח שמניך". הנה כל עניני חכמה מרגיש המשכיל בהם נועם מתיקות נורא, ומדמים אנו שיש לנו טעם החכמה, אבל לפי מה שיתגלה אור החכמה לאמתתה נדע שכל טעמינו בחכמה אינם כי־אם בגדר ריח, שהוא דבר שהנשמה נהנית ממנו, ואינו בגדר שכליי, והלואי שיהא בנו ריח תורה כראוי. וזהו שרמז יצחק ראה ריח בני כריח שדה אש"ב ד', שבגדי יעקב הם לבושי הקול קול יעקב מבכ"נ ובמ"ד, שאינם הפנימיות והם רק כריח, אבל ממנו תוצאות חיים ושם צוה ד' את הברכה. והנה שורש הזרע לחיות אדם, מצד מקור מוצאו מהמוח מקום משכן הנשמה, ולפי עילוי תכלית פעולתו, הי' ראוי להיות זך ומצוחצח, בטוב שבריחות, אלא שע"י עכירות החומר, בהתעורר כח הבהמי שבטבע האדם, "ובחטא יחמתני אמי", יורדת היא הטפה מרום מעלתה וערכה ומקבלת את מצב הסרחון, ובהזדקק הגוף "דבלי בעפרא" הוא מעביר את רוע הסרחון. אמנם אם טפה זו, שממנה נוצר האדם בצלם אלהים ורוממות נשמתו, היתה נשמרת ונמנעת ממחשכים בדרכה, לפי מרומי קודש מחצבתה, הי' האור העליון מתפלש בה לגמרי והיתה כל הנשמה, גם בבחינת חי' יחידה שבה, באה להאיר בגוף עד שהי' מתבטל כל חופש הבחירה האנושית, על כן זאת עשה ד' להמעיט ע"י יצר לב האדם את אור הנשמה, שלא יוכל להופיע בלא עבודת עבודה והכנה שמצד בחירת האדם, שהיא כליל חמדת השלמות. וכמו במשרפות כבוד לשם אדם נכבד נודע רב כבודו לפי רוב הקלקול, שנעשה בעבור זה, והוא מתבטל בזה, כן הוא גודל הקלקול להסריח טפה קדושה ומעולה מצד עצמה, ואשר נוסף לזה הצורך להתעכל ע"י עפר רמה ותולעה, שכל זה בא למעט את האור כדי לתן מקום לבחירה, שבזה נודע רב ערך הבחירה, וממילא נדע חומר המשפט. ומתוך הידיעה מאין באת, מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעה, נודע לנו לפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון – לפני ממ"ה הקב"ה.
בנים למקום. לכל הנמצאים ישנם שני מיני סיבות. יש סיבה, שהמסובב ממנה הוא מעצמיות של הסיבה, כמו האב שהוא סיבה לבנו וגם עצמותו, בשר מבשרו, ורוחו ג"כ פתיך בי', ויש סיבות שאינן עצמיות כמו הזורע שהוא סיבה אל הזרע הצומח. סיבות עצמיות אי־אפשר לפי טבע הבריאה כי־אם שילכו בהדרגה, בקשור מדרגה במה שקרוב אלי', אבל אי־אפשר כלל שתהי'סיבה עצמית רק קרובה במעלה אל המסובב, אבל סיבה שאינה עצמית יוכל היות שתהי' גם רחוק הרבה מהמסובב. והנה רצונו של המקום ב"ה בבריאה כדי שנכיר האמת, וערך החיים אינו כ"א הדעת, וכל מיני חיים אינם כי־אם מיני דעת, אלא שחיים שפלים והבליים, חיי העוה"ז, הם דעת דברים שפלים, וחיי אמת וחיי עולם הם דעת אמת וקיים, והוא דעת השי"ת, שההכשר לזה הוא התוהמ"צ אשר צונו השי"ת. והנה העומק של הדעת נמשך אל השלמות שהוא בעצם השלמות, ע"כ לא תהי' שלמות בבעל־בחירה, שעושה את עצמו באיזו בחינה עכ"פ. והנה מה שאנו אומרים שהכל בהדרגה הוא לפי מה שאנו רואים, וכך רצה השי"ת, אבל בודאי הי' אפשר שלא בהדרגה ג"כ. וע"כ י"ל ששורש ההדרגה הוא סיבות עצמיות, ושורש היפך ההדרגה הוא סיבות שאינן עצמיות למסובביהן. והנה ההדרגה היא בענין סדר הבריאה, אבל כל דבר נמשך ע"פ ההדרגה בהכרח לשורשו, והשורש הוא רצונו של הקב"ה, וא"כ ימשך כל דבר אחר רצונו ויהי' כל מעשה טוב בהכרח מצד כל נברא, ע"כ ברא הקב"ה את הרע שלא בהדרגה, והוא במציאות סיבה שאינה עצמיית למסובב, כי "לא יגורך רע", והטוב שהוא בהדרגה נמשך מכלל מציאות הרצון של סיבה עצמיית, ע"כ אנו נקראים בנים למקום, שסיבתנו מכלל עצמיות ב"ה כערך הבן אל האב, והאו"ה שהם מכלל הרע, המסובב שלא בהדרגה ועצמיות, א"א כלל להיות מתוארים בשם בנים. ובאמת ענין בריאת הרע הוא מגלה כחו של הקב"ה הבב"ת, והנה ע"כ כל המתקומם נגד ישראל הוא כאילו גם נגד השי"ת, אבל האו"ה יאמרו שא"א כלל לומר כך שיהי' ישראל וקוב"ה כולא חד, כי איך הי' טבע לקום נגד ישראל ואיך יש עבד שמורד ברבו. והם אינם יודעים כי מקור כחותיהם הוא הס"ם שמרד בקונו, ואופן המרידה הוא מצד שכך בראהו השי"ת שדרכי מדותיו והשכלתו הולכים כאילו הוא בעצמו אדון לו, ורצונו להחריב הכל, ועושה כל מיני חכמה וערמה לקלקל, ומתקן ע"מ לקלקל, והוא כפוי טובה באמת. אלא שלסוף יראה שמכל הקלקולים יצאו תיקונים גדולים, לקיים ולהצליח הכל, ויראה שכל מה שיוסיף לקלקל כן יוסיפו יותר התיקונים להיות יוצאים אח"כ, ע"כ לא ירצה כלל לקלקל עוד מיראתו שלא יתקן, ובראותו שע"י מציאותו בעולם, אפילו שלא יפעול מאומה, ג"כ מתפשט קלקול בעולם, וכבר ניסה שמכל הקלקולים יוצאים תיקונים משובחים, הוא מתחרט מאד על כל מה שקלקל, לא מצד הקלקול כ"א מצד התיקונים היוצאים מזה, וכ"כ רוצה בקלקול, עד שמפני יראתו שע"י מציאותו ג"כ מתפשט איזה רע וקלקול, וא"כ בהכרח יהי' מזה תיקון, ירצה יותר בביטול מציאותו, ממה שיראה שיהי' הוא סיבה לתיקון, ע"כ חובק את ידיו, שלא לעשות עוד, ואוכל את בשרו, ועי"ז מתמעט הרע וכלה לגמרי ברצונו, וזה טובתו, ומתברר הטוב, ונעשו כל כחותיו "איכרים וכורמים" לישראל. השי"ת ישים חלקנו עם הדבקים בשם קדשו ויחודו באמת. עכ"פ האומות יאמרו, מצד הטבע של ההתקוממות נגד ישראל, לאמר ח"ו לא חלק ד' המה, וכל זה הוא מתחבולות הרע, ואומרים להם ראו אבשלום שמרד בדוד, אע"פ שהי' בנו, אלא שאפשר גם בן סורר ומורה. ואם באדם יש יכולת להמציא נגד רצונו, אם ח"ו לא הי' זה בחוקו של הקב"ה נתת ח"ו חסרון למעלה, אלא שהחסרון שיש באדם, שהוא לגמרי נגד רצונו בתכלית, וכל תכלית פעולותיו נגד רצונו, והי' רצונו לבטלו, ולא יכול, זה ודאי לא שייך בהקב"ה, אבל לסבב טבע דבר שהוא נגד ודאי בכחו הבב"ת לא שייך כלל שיהי' נמנע, א"כ ראוי לכם לדעת ולהביא למוסר לבכם שאתם נגד ד', ועכ"ז לא ישמעו ויהי' לאבדון, וכל ירא ד' יבורך.
אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה. עיקר החכמה מתיחס אל השכל, שידע מצד הכרתו את טוב התכלית של דרך השי"ת, וע"י כך ידבק בזה, אמנם גם אם ידע בשכלו יוכל להיות רחוק מזה בטבע הרגשת לבבו, ובזה הוא מקום שימוש היראה שיכנע לבבו מפני אור השכל. א"כ לפי כל מדרגה שביראת ד' צריך כח חכמה שיהי' ביסודה, שאח"כ ישרישנה בלב ללכת בה, להדריך את ציורי הלב ולכללם במהלך הדרך הטובה. ואם אין חכמה על דרגה זו, שעלי' בא ליסד יראתו, אין יראה, כי אם ייסד יראתו על הרהורי לב לבדם, יהי' חסדו כענן־בוקר ח"ו, ואין זו יראת ד' טהורה. לכן יעמיק ויבין היטיב בדרך הכרתו, שכך חובתנו ויפה לנו, ושאין אושר וטובה גדולה מהדבקות בד' ית' ולכת בארחותיו, וכיון שהכיר מדרגה אחת ביראת ד' אי־אפשר לו להכיר בהכרה אמתית מדרגה שהיא למעלה ממנה כי־אם ע"י שיקנה את ההכרה הראשונה לקבעה בתוך חדרי לבבו ורצונו. ואם אין יראה אין חכמה שלמעלה ממדרגה זאת, וגם אח"כ כשיעבור זמן והוא מכיר מדרגה בעבודת השי"ת מצד חכמתו, ואינו עושה בדרכי שכלו פעולות להשרישה בעומק לבבו, ישכח ממנו גם ציור ההכרה של החכמה, אשר השי"ת מאיר ומטיב לו באורה למען יקבל הטובה הגדולה הזאת לטוב לו, שיאחז בה ולא ירפנה, עד שיביאה לחדרי לבבו.
העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין. ההנהגה הישרה והשלמה בעוה"ז, ע"פ אמונת אמת וחכמת לב ישר, היא קובעת ביד האדם לשער שלא יבוש בה לעוה"ב. והוא שנבין שאין העוה"ז והעוה"ב רחוקים לגמרי זה מזה, ואין העוה"ב מופלג לגמרי משום תפיסת שכלנו כלל. הפרוזדור, אע"פ שהוא פחות בערכו הרבה מאד מהטרקלין, מ"מ אי־אפשר שהנהגת האדם בפרוזדור של מלך תהי' הפוכה הרבה ממה שהיא בטרקלין, ואע"פ שאין שוה הוד מלכות המתגלה בפרוזדור להעריכו נגד הכרת כבוד המלך שבטרקלין, מ"מ גם בפרוזדור יכון לב לישר כל הנהגותיו ודבוריו והרהורי מחשבותיו, שלא יהיו טרודים ומבוהלים, ונפשו מרגשת עכ"פ בדרך השערה קרובה אמתת הדרת המלכות שבטרקלין. משא"כ החושבים את העוה"ז כערך בורסק נגד טרקלין של מלך, הם לא ישימו לב אל כבודם האמתי, והחושבים שהעוה"ב הוא ענין מופלג לגמרי מתפיסת שכלנו לא יתנו אל לבבם ענין עוה"ב ואהבתו, ובהשתקעם באהבת החמריות לא יכירו כבוד השי"ת לעולם. שהרי עכ"פ תפיסה גדולה יש לנו גם בעוה"ז להשכיל בהוד הרוחניות ובנעם החכמה והצדק ותפארת הישר ויקרת האמונה ותם דרך, אלא שכל אלה ג"כ יתעלו ביקרתם ונעמם ביתר שאת וישגבו מאד בבא. ומ"מ הרי יש לשער בשכל מדין ק"ו, ומה העוה"ז, שמחשכי הגופים מתגברים, והחושים חלושים, והתאות מדיחות למדחפות, וטרדות ספוקי החומר מעכבות כל רגש כבוד עליון ונעם אמתי, ועם כ"ז יש יתרון גדול לדברים המכובדים באמת, אמונה וחכמה יראת ד' וענות צדק, על כל עניני הגוף שהם קרובים וחזקים במורגש, על אחת כמה וכמה לעוה"ב, ששם נהורא שרא, ואוצר החיים פתוח לרוחה, וקול נוגש מתאוה שפלה לא ישמע, כמה יושג שם מנעם וכבוד כל אלה דברי הטובות והנשגבות שראוי לנו לדבקה בהם ולהקבע בהם למען כבוד שם השי"ת, המצונו ללכת בארחות חיים לבחור בחיים הטובים בטוב האמתי.
החיים לידון לידע ולהודיע ולהודע. החיים אינם כי־אם דעת, אלא שיש דעת גדולה והיא חיים גדולים, ויש דעת קלה והחיים ההם ג"כ קלים. שהרי אם יעשה החי כל פעולות החיים ובפנימיותו לא ידע מהן אינו נקרא חי כלל. וכן כל ההנאות שבעולם הן רק ידיעות של דבר מהנה, אלא שהן מתחלקות לפי הדרכים, שעל ידם אפשר להגיע לאותה הידיעה: יש ידיעות הבאות ע"י שמיעה ויש ע"י ראי' ויש ע"י טעימה, ויתר החושים, אבל עכ"פ המהנה אינו כ"א הידיעה הטובה הנאותה, והחומר הוא הכלי שעל ידו מגיעים את הידיעה. גם כל מיני צער אינם כ"א ידיעות שאינן נאותות, שנודעות ע"י הרגש כוית אש או פצע או טעם מר וכדומה. נמצא שאפילו בחיי הגוף אין כלל חיים בעולם מבלעדי ידיעה, אלא שבהיות הנפש היודעת כלולה בחומר באות לה הידיעות ע"י החמרים. ומזה נבין ערך הנפש השכלית לעומת הבהמית המרגשת, כמו שאנו רואים, שכל מה שיגדל האדם בערכו תהי' הידיעה, שתשמח לבבו ותמלאהו רצון, צריכה להיות יותר גדולה, חסר לב ישמח על חכמה קלה, וגדל דעה לא ישים לה לב כ"כ, ורק בהשיגו חכמה גדולה ורחבה ישמח באמת. והנה כשנעריך ערך ידיעת הטעם של דבר מוטעם, וכדומה ממיני ההרגשות הערבות, מה נחשבת היא אפילו לעומת ידיעת חק אחד מהחכמה, וכמה הרכבות של חכמה ותבונה דרושות עד שתרגיש בה הנפש נועם פנימי, ומה נכבדו הדברים ההם, וקימים וקבועים הם, והידיעה של הרגשת ההנאות הרי היא פחותה ואינה קיימת, רק דמיונית לשעתה, ע"כ הנגרר אחרי' הרי הוא נגרר אחרי שקר ודמיון, וגורמת לטמטם הלב מכל חכמה אמתית. עכ"פ האדם מצד הגוף לבד הוא שפל כ"כ עד שהידיעות הקטנות של ההרגשות ג"כ מספיקות לו להנאתו, ומצד הנפש גדול הוא מאד, עד שידא על כנפי רוח לדעת חכמה רבה, ועיקר שלמותו הוא בהגיעו לכלל זה שיהי' חי בחיים של ידיעה היותר גדולה ונכבדה, שהיא ידיעת השי"ת, שבהכרח רק זה הוא החיים האמתיים. אכן שלמות הפעולות היא בהעשותן ע"י אמצעיים רבים והדרגה, ומהלך האמצעיים וההדרגה נעלם מעין האדם, ונמצאים כולם בתורה הקדושה, והיא חיי עולם ממש. א"כ עיקר החיים ותכליתם אינו כ"א לידע, ולהשפיע חיים לזולתו זהו להודיע. וכל מה שיתוספו פרטים בידיעה כן יגדל ערך החיים, כמו שאנו רואים בהרגשות, שכל מה שמוסיף בהרגשות טובות ימיו כפלים, ולפ"ז צ"ל שכל ערך החיים הוא בכא"וא לפי ערך הפרטים, המיוחדים לו מזולתו, בידיעה האמתית, שהיא ידיעת השי"ת, אלא שעדיין אין העולם בשלמותו בכדי שנוכל לקבל את אור החיים רק בזה האופן, שבאמת אין חיים אחרים במציאות כלל. א"כ החיים להודע, שכל מה שיתוסף ידוע תתוסף הידיעה בכללה, וכל מה שתתוסף הידיעה יתוספו החיים בערך תכונת הידיעה האמתית שבהם. ובכלל הלא מובן שכל עיקר ידיעת השי"ת שייכה באדם מצד הנמשך ממנו ית' לנבראים, א"כ כל חי הרי מטובו ית' הוא חי, ובודאי אין כל חי דומה לחברו, ואופן ההמשכה שנמשך מאור ד' לזה החי אינו דומה לחברו, ולפיכך כל מה שיודע יותר אופן הקישור, שיש לחייו עם אור השי"ת, השופע עליו להחיותו, ואופן ההמשכה של כל חייו ממנו, כן תתרבה הידיעה האמתית, שהיא החיים האמתיים. אבל יתר הידיעות, שאינן מבארות אופן המשכת החיים מאור ד' ית' לכל החיים, א"א כלל לפ"ז שתהי' בהם תכלית החיים. אך בעוה"ז חשכו עינינו וא"א לנו לדעת אמתת הידיעה בשכלנו לבד כי־אם מי שאלהיו יורנו ברוח ד' והוא באמת איש חי, אבל גם פחותי ערך לא אבדה תקותנו ח"ו כי־אם כאשר בדרך ד' ותורתו נלך אנו יודעים שהוא המוביל את האדם לחיים האמתיים, ולעתיד לבא שיהי' אור היקר בעוה"ז קפוי לעוה"ב, נטעם טעם החיים באמתתם, בחסד הבוי"ת המאיר לנו באור החיים, אשרי כל חוכי לו.
ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה. ולא נצחה הרוח את עמוד העשן. אש המערכה מורה על אש התורה המקיים את העולם הגופני. והגשמים, הבאים מיסוד המים, של עצם ההויה הגופנית, לא כבו אותו. כי בקדושת המקום הנורא לא ינוצח שכל הנשמה ע"י שכל הגוף בשום פעם. העשן, הבא מאש המערכה, מורה על צדדי התועלת שישנם במה שהנפש מחסירה בעוה"ז את השגותי' העצמיות, אע"פ שנראה כמישן את כחות הנפש, כעניני התועלת שישנם בפעולת השינה, שהיא באה ע"י האדים העולים למוח. אמנם הרוח, בכח הרצון המתגלה בנפש, הוא מנגד לזה, אבל לא נצחה, כ"א תודיעני אורח חיים, שהאורח יש בו ג"כ חיים בעוה"ז וגם שבע שמחות של נעימות נצח. וזה יבא רק מתוקף אש המערכה של תוה"ק.
נבראו בערב שבת בין השמשות וכו' המזיקין וקבורתו של משה וכו' צבת בצבת עשויה. עיקר הדעה היא ההבדלה, ההבדלה בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין טמא לטהור, בין ישראל לעמים. מניעת ההבדלה היא שגרמה לרשעי עולם לדבר על ד' תועה, כענין סנחריב מלך אשור שהשוה לדבר על ד' אלהים חיים כעל אלהי גויי הארצות, שהם תוהו והבל. וחסרון ההבדלה מתפלש הוא ג"כ בגרועים ונחלשים שבכל דור, שהם מציצים על ההבל שבשאר האמונות, שיסודן תוהו וכזב, ואינם יכולים להתרומם ולהכיר, שההבדל שבין ישראל לעמים, שהוא הבדל עצמי שבין אור לחושך, מתגלה הוא ביותר בצד האמונה, כהבדל שבין עצם החכמה והסכלות. וזהו סוד קבורתו של משרע"ה מול בית פעור, היותר גסה וכעורה שבאמונות של עע"ז, שאפילו לאדוקי ע"ז ניכרת גנותה והבליותה. כי מה שיש לה עכ"פ איזה מקום בנפשות במציאות האנושיות מספיק הוא כבר לחלושי הנפש להחליש בלבם זוהר האמונה, בטענת "כל אפין שוין", ולכן אורו הבהיר של משרע"ה, הרועה הנאמן, שממנו הושתתה אמונת האורה והאמת, איננו מתגלה בכל עזו והדרו, והוא קבור ומכוסה. ואין איש יודע את קברו, כי אי אפשר שתושג לאדם תכליתו של ההעלם הנורא הזה, ומצד היותר מעולה שבדעת אדם הלא ראוי לכסוף לגלוי האורה. אבל ההעלם צריך הוא לעולם, כדי לתן מקום לכל הנסיונות והצירופים של הגלויות, והשי"ת אדון כל המעשים יודע כמה טובה תבא לעולם מהעלם האורה, וכמה הכנות לגדול האורה יביא החושך השולט לשעה. על כן לא הי' ראוי כלל שיעלם אורו של משרע"ה בסוד קבורתו ע"י בני אדם, "ויקבור אותו בגיא מול בית פעור". ודוקא זה ההעלם יביא לסוף לביעור כל אמונות ההבל והעמדת העולם כולו על יסוד האמת, "משה ותורתו אמת", שכל מה שנוטה מתורת משה יוכר שהוא רק תולדה מסתעפת מפעור, אלא שבה גילוי הגנות וההבל הוא מוחש ויש שהשקר מתכסה בשמלת אמת, כזונה נצורת לב המעלה עדי זהב על לבושה ומצודדת נפשות בתבליתם. סוף כל סוף תראה חרפתו ערותו וצחנתו של השקר גם היותר מעולף בצעיפי נמוסים והמון דמיונות מתעים, ותתגלה הבאשה של כל השקרים הצפונים כגילוי הבושת של בית פעור, "ואת הצפוני ארחיק מעליכם והדחתיו אל ארץ ציה ושממה, את פניו אל הים הקדמוני וסופו אל הים האחרון, ועלתה באשו ותעל צחנתו, כי הגדיל לעשות". אז יראה שאין שום דבר ממוצע כ"א יסוד האמת ההוד וההדר מעבר מזה, "התפארת זו מתן תורה", והכיעור והגנות מעבר מזה, טומאת וחלאת בית פעור. "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק, ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם" "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו". אז יתגלה בכל זהרו והבלטתו ההבדל שבין האמת והשקר, וימצא השקר כולו נידון כפי הראוי לו מצד מקורו ויסודו והאמת כולה עם כל סעיפיה ע"פ גזעה ושרשה, "ושורש צדיקים יתן", "וכעלה צדיקים יפרחו". ועל כן צבת בצבת עשוי', רבוי הסבות עד שלעין החלושה לא יוכר כח המסבב ב"ה. ובזה בא גילוי האמונה וכחה הטוב להיות משתרשת מצד הנטיה היותר טהורה ועדינה, המכריעה לעמוד בפני המסיתים, שמוצאים ידים לשקרם לעיני בעלי שכל מטושטש, והמזיקין, המתעמרים בכחות הדמיונות האנושיים, שגם מזאת הרעה תצא טובה, למתיצב על דרך טובה, בהוסרו בנגעי בני אדם, שרובם מאימים מצד שליטת הדמיון על האדם. וקבורתו של משרע"ה, שכפי כח החיים הכלליים שבנפש האדון, שהוריד חיים לעולם, לא היה אפשר לאורו להגנז גם לרגע. אבל בערב שבת בין השמשות הותקנו הדברים שהם לעצמם עניני חול וישמשו לקודש, הם מחשיכים אבל יביאו לגילוי האורה היותר גדולה. "אל תשמחי אויבתי לי, כי נפלתי קמתי, כי אשב בחושך ד' אור לי".
המזיקים. אחז"ל שנבראו ערב שבת בין השמשות, מפני שברא להם נפשות ולא הספיק לברא גופים עד שקדש היום. רצונו ית' בבריאה הי' זה, שיתחבר הכח הרוחני היש בחיים עם החומר המת בטבעו ויפעול בו כח חיים, עד שגם החומר יחי'. ממילא נבין, שלא כל כח רוחני שוה בפעולתו לחיותו כמו שאנו רואים החולה והחלש חי חיים חלושים והבריא החזק – חיים חזקים, ובודאי גם החולה יש בו כח רוחני המחיהו, אלא שהוא יותר קטן ממה שמאיר אצל הבריא. וביותר זה מובן בחלוק שבין החכם לטפש, או בזה האדם עצמו בין השעה שהחכמה מאירה בו, והוא שש ומלא חיים ועז וענוה ושכל טוב, לבין השעה שחשכה שוררת בו, ויכול לפול בעוצב או בכעס ומהם לפעולה שאינה הוגנת חלילה; וכל זה מפני שהכח הרוחני הוא בו אז פחות מבזמן שהוא במעלתו. ממילא נלמד, לכח הרוחני כשצריך לפעול פעולת החיים על גוף חמרי, שכל מה שהחמרי רחוק מצד עצמו מפעולת החיים כן צריך יותר כח להחיותו, ואם החומר מצד עצמו הוא קרוב יותר לתכונת החיים צריך כח פחות להטביע בו את תכונת החיים, וכן מתכונת החיים בכללה נלמד לתכונת הדעת ויתר התכונות הנפשיות. וכן ביסודות הטבעיים, שלפי גסותם כן רחוקם מתכונת החיים, וא"א כלל לומר' שהרוח יהי' כ"כ רחוק מתכונת החיים כמו העפר, שהרי התנועה התמידית היא אחת מתנאי החיים, ולכן לתן חיים ביסודות פחותים צריך כח יותר נשגב. א"כ לא נפלאת היא שנשמת האדם גדולה היא במדרגתה ממלאה"ש, כי לפי מה שהודיעונו חכמי האמת, כפשטם ש"ד בתוה"ק, שאפשר למלאכים להתלבש בחומר מורגש, שהוא בודאי יסודותיו יותר זכים, ואין צריך כ"כ רוממות לתן בהם חיים, אבל לתן חיים בחומר עפר מה"א צריך כח חיים גדושים שיהיו חודרים ושוטפים בנפש החיה. והנה מהלך המעלות של הברואים סדר השי"ת בדרך עלה ועלול, שהעלול תהי' לו מעלה מצד עילתו, והעילה תכנס לכלל תכלית שלמות הטוב ולהשפיע, ולפי רוב ההשפעה כן תגדל השלמות בערך הברואים וכה נמשך מהלך המעלות בדרך זה, עד הגיעו למעלה שאין קטנה ממנה. וא"כ כח החיים שנתן השי"'ת בנפש האדם, שהחיים בה חזקים כ"כ, שיחיו חומר מת כטבעו של עפר מה"א הרחוק מהחיים, נתן להוות בתור עלול כח נפשי כזה, שיורד ממעלתו ואינו יכול להחיות כ"א יסודות רוחנים, שקרובים מצד עצמם למצב החיים, וכיון שמעלת נפש האדם נוצרה אח"כ הרי מה שהוא עלול ממנה הוא בגדר כל המאוחר מאוחר במעלה, וע"כ נעשו ממנה נפשות, בסדר עלה ועלול, עד ביה"ש של הפסק הבריאה, עד שחלקי המעלה האחרונה אינם יכולים להחיות שום גוף, אפי' שיהי' בטבעו קרוב לחיים, אבל כיון שבאו מצד טבע הנפש, העומדת להתקשר בגוף, הרי הם מבקשים להקשר בגוף שיש לו כבר חיים בלא"ה, ומתוך כך מסיגים גבול אחר' ע"כ הם מזיקים, והכינם השי"ת בחכמתו להנהגת העולם, כי האלהים עשה שייראו מלפניו.
צבת בצבת עשוי'. שייכה לבין־השמשות. המעבר בכל עניני החיים מביאה היזיקות. ע"כ נבראו המזיקין ערב שבת בין השמשות, בפרק המעבר ממצב הבריאה למצב המנוחה, וצריך שיוכן כלי הכח המעמיד בעת התחלפות המצבים להיות נכון להשלמה הראוי'. ע"כ בתור הגנה למזיקין היא צבת בצבת עשוי'. וכן בעניני הצבור, התחלפות המצבים מביאה התעוררות הכחות, והרעים שבהם ג"כ מתעוררים, וצריך להם צבת בצבת. והוא ערך סוכת שלום, שהננו בוררים בדרך ארעי' שזכות ברירותה מתנהגת במישרים עפ"ר דעות, והעשי' להכנה זו עצמה צריכה להיות בהשתדלות רבה הקדומה, שהוא דוגמא למעשה שמים וארץ, כדחז"לכל הדן דין אמת לאמתו כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. לכן להגנה ממזיקים טובים התיקונים שנעשו ע"י צבת בצבת עשוי', ועיקר ההגנות צריכות לזמן המעבר, שבזמן המנוחה אין ההזיקות שכיחות, כמו שכתוב: ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה.
מחלוקת שהיא לשם שמים. מקיימת בנין גוף הכללי של בית ישראל, כמו שהתנגדות המזגים מקיימים ומיישרים הבריאין, ואפי' אם יראה בפועל איזה רדיפה הוא דוגמת שחלקי הדמים רודפים אחד אח חבירו, ואם הי' בהם איזה הרגש היו חושבים שכל אחד ירצה להדוף את חבירו ממקומו, ועי"ז פעולת החיים מתעוררת בגוף.
בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן חמש עשרה לגמרא. כל הפעולות והמחשבות הרבות, שבמהלך גידול חיי האדם, בפנותן כולן לתכליתן המיוחדת, צריך להיות להן מקום יסודי, שהוא מיחדן ועליו הן מתקימות. המקום של יראת ד' ושקידת התורה הוא הנקודה התכליתית שלהן, שלפי מה שהיא מצטירת יפה בלב האדם כן ישתכלל ויתקיים כל בנין חייו. לכן ראוי להרגיל את האדם בעבודה ותלמוד דוקא כפי אותה מדה, אשר יד הבנתו מגיעה להשגת כללות תכליתו, וכאשר ישיג ערך התכלית של ענינים יותר גבוהים אז יחנכוהו בענינים יותר גבוהים. אבל אם ירגילו להעמיס אותו בעבודות ולימודים, שאיו שמץ מתכליתם יכול להצטייר בו, משרישים בו דעה נפסדת, המקעקעת כל הבירה כולה, חלילה, שאין צורך תכלית לדברים ושאין בהם תכלית, והי' כאשר יגדל ושכלו יכריחהו להחליט את צורך התכלית לכל דבר, וכי ההשתדלות בדבר שאין לו נקודה תכליתית אינה מהראוי, ירופפו עמודי שקידתו וכל בנין גדולו. על כן התינוק מבן חמש עד עשר מוכן הוא בשכלו הרך בתחלת התפתחותו, להרגיש את יפים וזיום של פשטי המקראות, בסיפוריהם ומליצותיהם ורעיונות מוסרם, המרהיבים לב ונפש גם בחיצוניותם, וביושר עניניהם בטבעיות המדות ונפלאות ד' וחסדיו, ולהכיר להם ערך של תכלית, אבל עודנו רחוק מלהכיר התכלית של יושר המעשים הפרטיים אשר במשנה. אך בבאו לשנות עשר תתברר הבחנתו במציאות מעשים טובים והפכם, ויכיר את צורך הלימוד המדריך בהוראת מעשי הטוב וברור פרטיהם ובהזהרה ממעשי הרע בברור פרטיהם, ואז ילמדוהו משנה. אבל עוד לא בושל שכלו כ"כ להכיר, שמלבד הידוע בראשית ההשקפה מטובתם של המעשים ומרעתם עוד צריך לחקור עליהם, בהסתעפותם הרבה, מתוך המפורש על הנעלם, ובבואו לשנות חמש־עשרה ימצא שכלו מתעורר על התרחבות המעשים המדות והדעות בברור תעלומותיהם, ואז יורוהו דרך התלמוד. ועל דרך זה יגדל בלמוד תורת ד', בשמחה וטוב לב, ויראת ד' אוצרו.
כל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם. התכשיטים ראוים הם לאברי הגוף מצד חשיבות החושים הנכבדים שהם תלויים בהם. כבודו של חוש הריח הוא מבואר מצד סגולת קליטתו הריחות הטובים, "איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו, הוה אומר זה הריח". משא"כ כשהוא משמש לריחות רעים ובזויים. והנה האדם העוסק בתורה פועל בו כח שכל, להשכילהו בחכמת אמת, לדעת את קונו וללכת בארחות צדיקים, אבל אם יעזוב עסקו בתורה יהי' השכל עצמו לרע לו, ויעשה לו בכחו דרכים זונים עד שישוב מתוך כך למדרגת פחיתות מרובה. אם כן בעל הכשרון ראוי הוא לכבוד לא מצד עצמו אלא כשהוא מקבל בכשרון השכל דברים קדושים, חשובים ומועילים באמת, ועל כן מתואר השכל בשם אשה, מצד שהוא נערך לפי מעלת המושכלות האמתיות, שהוא מקבל אותם, וכאשר לא יתנו לפניו מושכלות אמתיות הוא כמו סרת טעם, שיפי' גורם מכשול להוליך בדרך רשע וכסל. לפיכך השבח והכבוד הנתן לבעל שכל בעד שכלו הטבעי, אם לא הכניס בו דברי תורה, ומתוך כך הכניס בו דברים המחפירים ומבאישים, הרי הוא כמו שבח לכלי שמשמש בדברי פחיתות אבל מוכן הוא לתהלה דווקא כשישמש לדברים חשובים, והוא כמו נזם זהב באף החזיר, שפעולת ריחו מגונה לפי תכונת מזונו. ועל כן נקרא נזוף, שראוי הוא לנזיפה וגערה על היותו מאבד מה שיש לו והתהלה יאתה לפועל הטוב. וכן כתוב בספר תהלים ע"י דוד מלך ישראל טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, ולא עוד אלא שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד. אמתתה העליונה של התורה אפשר להתדמות ולהערך אל אלפי זהב וכסף רק מצד טובת עוה"ז, של רוחב הלב, קורת הרוח ושמחת הנפש, שהיא גורמת, אשר גם היא יקרה מכל חמודות. ואע"פ שאין זו עיקר הכונה של העסק בתורה, כ"א לשם ה' ית' לבדו, אבל אות ומופת היא לרוממות שלמותה הנצחית. אמנם גם בתוצאות המעשים הטובים וערכם הנצחי, שאלפי הזהב והכסף יכולים לגרום להם, אינם נערכים למעלת התורה שהיא כנגד כולם.