הננו כבר עומדים אחרי ההכנות הנפשיות התהומיות, שעברו עלינו, בהשפעתן של ברכות השחר, של העקדה, ראשית חיי הקדש ורשם הנצחי של מסירות הנפש המיוחדה לקדושתם של ישראל, הבוערתתמיד באש קדש בלב האומה, בכללותה וביחידיה; אחרי הרצאת הדברים של קריאת שמע הקטנה, בהקדמתה וחתימתה, שפתחו לפנינו רזי עולם והאירו את אפקי הנשמה שלנו, בדבר חבורם והתאחדותם של העולמים, הרוחני והחמרי, הנסתר והנגלה, ופלאי קדושת רבון כל העולמים, יושב תהלות ישראל. הננו, אחרי כל אלה, נגשים לההקדמה היותר חודרת, המקרבת אותנו כבר יותר קרוב אל גופה של הופעתה של התפלה הטפוסית, תפלת ישראל, במהותה הפנימית והמיוחדת, "תפלות כנגד תמידין תקנום", "ונשלמה פרים שפתינו". בהיות המקדש על מכונו, וישראל יושב בנוהו, ושכינת אל עליון, צור ישראל, חסנו מעוזו ומגינו, מופיעה עליו בעז ותפארת, בניו למודי ד', ובחיריו הם נביאי אמת צדק, אשר רוח ד' מדבר בם ומלתו על לשונם, שפעת רוח הקדש ולבת אש אהבת אלהים עליון, אלהי ישראל, מאירה את לב האומה ומחממת באור אשיה את כל רוחה בקרבה, אז, הקדש והמקדש, וכל עבודתו הקדושה והנהדרה, "כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם", הם מבליטים בשטפי גלים של חיים, אדירים ואמיצים, את הוד חייה הפנימיים של האומה, את דבקות נפשה באלהיה, ואת אהבתה הנערצה, וקשר קדשה לעבודתו, בכל חום החיים ובכל רגשי הלב הנפש הרוח, וכל מפעלי החושים החצוניים והפנימיים כולם. העולות והזבחים, המנחות והנסכים, הקטורת והשירה הקדושה, שנעשים במכון הקדש, כדבר ד' הברור, כתורה וכמצוה, אשר לעולם זאת על ישראל, מחיים הם את האומה, מכפרים כל חטא ופשע, ומקרבים אל רוח הקדושה, אל החביון האיתן והבטוח בצל שדי, אל אלהי אמת, את כל האומה כולה, אותה ואת כל יחידיה, וכל הנלוה אליה עמה, ורוח ברכה ונדבה הולך ופועם, הולך ושוטף בהדר גאון, ממכון בית חיינו, ממקום מקדשנו ותפארתנו, עולה ופורח בגאות עולמים, לחבק את כל עולמי עד, לאהבה את כל היקום, כל היצורים וכל הנבראים, הנזונים כולם משפעת הברכה של אל נורא תהלות, אשר לפניו נעבוד ביראה ופחד, בכל פאר גבורהו בכל הוד תפארת. כל זה היה לנו כוס ישועות, מלא חיים ועצמה, בעת אשר שלם היה צביוננו, בעוד אשר לא נשברנו כשבר נבלי יוצרים, כל עוד לא נתפרדה התיומת, והאומה לא זזה מעמדתה ומבית חייה, חיים של אמת היו חיינו, וחיים של אמת באלהים אמת זרמו מאתנו על כל היקום, והיו למחיה לכל עמי הארץ.אבל אחרי החרבן הגדול אשר נחרבנו, אחרי אשר נשרף בית מאויינו ונוטל כבוד מבית חיינו, אחרי אשר נפזרו עצמינו לפי שאול, וקול החיים הפנימיים, החזקים והאמיצים באמץ אלהי הגבורה והנצח, נדם, והושפל, אי אפשר לנו גם לציר את גדלם ואת עזם, את פארם ואת טהרתם, של תפקידי החיים האדירים, הטהורים והקדושים, הנאזרים בגבורת קדש, של עבודת הקדש והמקדש. ובכל זאת, כל הגיון רוחנו וכל עמדת הנשמה שלנו, הם מיוסדים וקימים ע"י האור הזורם מני אז, מימי עולם ומשנים קדמוניות, וחיי התפלה שלנו, המשיבה לתחיה את נשמתנו, הנדכאה בדכאון גלי הגלות והשפלות, הם כולם יונקים מלשד החיים, שנשארו לנו לפלטה עדי עד, עד אשר יבא היום וישראל ירומם אף ינשא, וישוב אל אהלו כבתחלה בהדרת כבודו ותפארתו. והננו עומדים מלאי גאון ומלאי שברון, מלאי חדוה, ומלאי מרירות, מלאי יגון ומלאי נחמה ותקוה, לקראת החזון הגדול, הנפתח לפנינו בתור אוצרה החי והרענן, שממנו אנו לוקחים חיי עבודה, חיי תפלה, וחיי עליצות לב ונפש באלהי ישענו, מגדולתו של עברנו הגדול, שהוא מקור העתיד הנהדר, המלא אוצרות חיי קדש קדשים, להאומה ולבניה, להאנושיות כולה ולכל היצור, אשר ישוב לכבודו והדרו בעת אשר ישמח ישראל בעושיו, בני ציון יגילו במלכם, וימלך ד' לעולם, אלהיך ציון לדור ודור, הללויה. כח החיים הכבירים של האומה עושה אותה לחטיבה אחת, שההרגשה הרוחנית עוברת מהחלק הפנימי היותר רוחני שלה אל יתר חלקי האומה. עבודת הכהונה, והלויה בבית המקדש, בכל רום הקדש שלה, הולכת היא ופועלת, ברוח של השתתפות חיה מלאה, על כל הכלל כולו. והדבקות האלהית, הטהרה והקדושה, חדוש החיים ועליצות הזהר העליון, עם כל תענוגיו ושאיפותיו ורעם גבורתו, ותכונת ההתעלות והארת הדעת שבו, הולכים ומפכים בכל נפש, בכל רוח ונשמה, מפרטיה של האומה, ע"י עבודת הקדש, של כהניה, בחיריה, שלוחיה, באי כחה, שלוחי דידן ושלוחי דרחמנא גם יחד, וישראל עושה חיל בגאון ד' אלהיו. העבודה צריכה טהרה. עלית הנשמה צריכה קדושת הגוף וטהרתו המוקדמת. הפעולות של האדם, מצד חמרו, הידים, והנטיות החמריות בטבען במהלכן, הרגלים, צריכות הן לפני העבודה להתקדש ע"י הטהר, המוכן ועומד בסדריו האלהיים, באפן המכשיר את העובדים לעבודתם בקדש, להתעלות על ידה, ולהעלות עמהם את כללותה של האומה כולה, הקשורה עמהם בקשר חיים אחד.
וידבר ד' אל משה לאמר. בכל מקום שנאמר לאמר אין הכונה רק להורות, שיאמר את הדברים. אע"פ שגם כונה זו בודאי כלולה כאן. כי האומר דבר לחברו הוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור (יומא ד:). וביחוד אי אפשר לומר, שהכונה היא רק זו, במקום שאחר כך נאמר מפורש: צו, שהרי יש כאן הדבור למסור את הדברים. אמנם ביחוד חודרת היא כונה זו, שבנבואתו העליונה של משה רבנו ע"ה היתה האמירה שלו למי שנצטוו באה ממקור האלהי, בראשונה, כמו הדבור בעצמו שבא אליו מפי הגבורה. ע"כ היתה כל אמירה מסימת לאמר, מחוברת עם וידבר ד' אלמשה, ואע"פ שנאמר גם מבלעדה צו. וכמו שהכונה מוכרחת להתפרש במקום שנאמרה אחר ה"לאמר" צואה, כן יתפרש במקום שאחר ה"לאמר" נאמרה, לא אזהרה או צואה דבורית, כ"א צואה מעשית, שהוטלה על משה ביחוד, שיותר מצוין כאן לאמר, שכל ההבעה של דבור ד' זה, הבאה בכל אפן שהוא מפי משה לעושים, לשלוחים או לעוזרים, וגם מה שבעצמותה של הפעולה, הכלהוא בא מהמעין שאינו פוסק, מהמקור הראשון של דבר ד' בעת הופעתו למשה. וידבר ד' אל משה לאמר.
ועשית כיור נחשת, וכנו נחשת לרחצה. המתכות שנשתמשו בהן במשכן, היו אלה השלש ביחוד: הזהב, הכסף והנחשת.לפי מדת חשיבותן צריכות הן להערך: לשם הדור, לשם מפעל, ולשם הכנה. הזהב להדור, הכסף למפעל, הנחשת להכנה. פעולת הכיור, שהיא באה לקדוש של הכנה, צריכהוראויה בשביל כך להתיחש להנחשת. ולהורות, שהכנת טהרה זוהיא קבועה, לא מקרית, לארק משמשת לשעתה כי אם מכרעת את התכן של החיים בקביעות, למושג המתאים לטהרה הקדושה הזאת להוראת הבסיסות והקביעות, בא הכן מצורף אל הכיור. ועשית כיור נחשת וכנו נחשת לרחצה.
ונתת אותו בין אוהל מועד ובין המזבח. הטהרה מוכרחת להיות באה מתוך ההשפעה של השכל ושל הרצון. יסוד אור השכל במקורו הוא הדבור האלהי, אשר אוהל מועד הוא נוסד עליו. "אוהל מועד אשר אועד לך שמה". והמזבח הוא מקור העלאת הרצון, יסוד ההקרבה, "לרצון לפני ד'". ונתת אותו בין אהל מועד ובין המזבח.
ונתת שמה מים. אחרי שיזרמו הכחות הרוחניים, מטהרי השכל ומטהרי הרצון, מתוך הופעתם של אוהל מועד ושל המזבח, יוכנו המים הקדושים הללו, שהם יביאו עמם את אותה הטהרה העליונה, המביאה לידי הקדושה, הדרושה ליסוד העבודה המלאה הדרת הקדש.
ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם. הרחיצה הקדושה הזאת, המטביעה את חותם הטהרה הנצחית, הראויה להיות הכנה להעבודה השלמה, צריכה להיות מושרשת עמוק ביסודה של הכהונה וגזעה, מקפת את כל השרש של המשפחה אשר עבודת הקדש עליהם תהיה לדורות עולם. וכל הטהרות הבאות בכל דור ודור, לכהנים העומדים לשרת בקדש, מושפעות הן מאותה הטהרה היסודית, אשר הקיפה את כל כח הכהונה, מאז נוסדה בדבר ד' להיות לכהונת עולם. ורחצו אהרן ובניו ממנו, את ידיהם ואת רגליהם. מאותו הכיור המקודש, קדושת אהל מועד, מצד טהרת הרוח, מכון השכל, וקדושת המזבח, מצד טהרת הנפש מכון הרצון, באה הרחיצה המתאימה להידים, הפועלות את הפעולות, ע"פ הדרכת השכל, והרגלים, כלי התנועה, הבאה מדחיפת הרצון. And Aharon and his sons would wash their hands and feet from it: This holy washing, which is imprinted upon the seal of permanent purity and is fitting to be a preparation for wholesome service, must be deeply rooted in the foundation of the priesthood and its lineage. It encompasses the whole root of the family upon whom the holy service will be for all generations. And all the purifications in all the generations that would come to the priests prepared to serve in holiness, are impacted upon by that foundational purification which has encompassed the entire priesthood from when the word of God first established it to be an everlasting priesthood. “And Aharon and his sons would wash their hands and feet from it.” From this basin which was sanctified with the sanctity of the Tent of Meeting, from the angle of purification of the spirit, the abode of the intellect; and with the sanctity of the altar, from the angle of purification of the soul, the abode of the will. The appropriate washing comes [from the basin] to the hands that perform actions according to the direction of the intellect; and to the feet, the vehicles for movement coming from the impetus of the will.
בבאם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לד'. השפעת הטהרה, המכינה לקדושה, הבאה מצד קדושת השכל העליון, הנובע מדבר ד' הנשפע מאוהל מועד, מוכרחת היא להיות נשמרת בהערכתה, שתהיה ההשפעה העליונה מתאימה לפי המקבל. אם ההשפעה של האורה תהיה יותר גדולה מערכו של המקבל, שלא נטהר עדיין לבא למדה קדושה זו, אז במקום שהאור האלהי השכלי, הנובע ממקורה של תורה, הוא מחיה, בתור "עץ חיים היא למחזיקים בה", תוכל להיות נהפכת לרועץ ולסמא דמות אל מאן דלא זכי. ע"כ בבאם אל אוהל מועד ירחצו מים, להורות שההכשרה לההופעה השכלית, צריכה לבא ע"י טהרה מקורית פשוטה, שהיא הכשרתה של הנטיה הפנימית בתכלית הטהר, לפי היושר העליון, אשר שם בורא כל הנשמות במקור החיים של נשמת האדם בקדושתה. ירחצו מים ולא ימותו. וגם בהכשרת העובד לעבודה מעשית, הבאה ממקור הרצון, "או בגשתם אל המזבח", צריכה לבא הרחיצה בתור המשך לאותה הרחיצה המוכרחת לבא מצד ההשפעה של השכל העליון, באשר הרצון והנטיה הנפשית הלא הם פועלים ג"כ על השכל והכשרת הרוח, ומפני שהמגמה העליונה היא הכשרת הרוח של השכל, הבא מהשפעת אוהל מועד, ע"כ הוזכרה בפירוש במקומה, בהדבור שמדברים על אודותה, "בבאם אל אוהל מועד ירחצו מים", ובהכשרת העבודה המעשית, מפעל הרצון, הוא מדבר בתור המשך וצירוף להיסוד העליון, "או בגשתם אל המזבח לשרת". והטעם היסודי של הטהרה הוא, מפני שהמפעל הקדוש הזה הוא מפעל נשגב, שכחו עולה למעלה למעלה, פועל על הקשר האלהי, של היחיד ושל הצבור, ושל כל העולמים כולם, בשרשו העליון, ששם הוא מקור הטהרה והקדושה המזוקקת, שכל סיג ופגם לא יוכל להתערב שמה; אמנם היא מתחיל לכאורה ממפעל גשמי, דבר מעשי, שלכאורה הטהרה הגמורה אינה כל כך מסתגלת עמו, שהרי סוף כל סוף כל חומר איננו טהור לגמרי, אבל הלא הפעולה המגמתית מזה היא, "בגשתם אל המזבח לשרת", "להקטיר אשה לד'", העולה היא למעלה, בקשר הרוחני שלה, ובאוצר הקדש הזך והטהור העליון, ששם אין מקום לשום תערובת של איזו עכירות ומניעת טהרה כל דהיא.
ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו. בשביל החבור והיחש, שיש לפעולה המעשית עם ההארה הרוחנית העליונה, מקושרת עי"ז ג"כ השפעת הרוח השכלי, המבוטא ע"י מפעל הידים, עם השפעת הכח החיוני הרצוני, המובלט ע"י תנועת הרגלים. ע"י הצירוף הזה פועלים הם שניהם בטהרתם יחד, להסיר את התכן של המות, ממקור אור החיים. ומכשירה היא טהרה זו את הרוח ואת החומר, להיות מותאמים שניהם לאור החיים הקדושים, השופע ע"י קדושת העבודה בטהרתה. ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו.
והיתה להם חק עולם לו ולזרעו לדורותם. השפעתה של הטהרה, בעת יסודה של הכהונה באהרן ובניו, היא בעצמה יש בה מן הנצחיות והעולמיות. חק עולם יש בפעולתם הזמנית, בכח המפעל עצמו שהם עושים, מפני הכח הגנוז, של כל יסוד קדושת הכהונה, לדורות עולם, האצור בהם. והדברים כל כך מושרשים בהיסוד הראשון, עד שעקר הפעולה הרוחנית הזאת, של הקדוש של הטהר הזה היא פועלת בראשונה על אהרן, לו, בתור העקר הראשי, שכל קדושתה כהונה באצילותה ממנו היא מתפשטת, "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן", וממנו מסתעפת לזרעו. ולא רק בתכונה הקרובה של אותו החלק של זרעו, שהם יחד עמו פועלים את הפעולה של הטהרה, ושהם יהיו כמו אמצעיים, שעל ידם יקבלו הדורות הבאים, שאז יחשב הדבר שכל דור הוא פוחת ויורד, מפני התרחקו מן המקור הראשון של קדושת הכהונה, אלא שסגולת הטהרה שם השם יתברך בקדושתו של אהרן, שתהיה מכחו, משרש קדושתו העצמית, הולכת שפעת הקדש בדרך ישרה על כל זרעו לדורותם. ונמצא, שהמפעל בעצמו, בקדוש הראשון של יסודה כהונה, יש בו עשר של חק עולם, והמשכת הפעולה הולכת היא לדורותם מהמקור העקרי, מאבי הכהונה קדוש ד'. לו ולזרעו לדורותם. It is to be for them a statute for the ages, for him and for his offspring, throughout their generations: The impact of the purity, when the priesthood was established with Aharon and his sons, has some permanence and universality within itself. There is a statute for the ages within its transient activation, in the power of the enterprise itself that they are doing, on account of the concealed power stored within them of the entire foundation of the holiness of the priesthood, for all generations. And the things are so rooted in the first foundation to the point that the essence of this spiritual action of sanctification of purity was first activated upon Aharon, to him as the first essence, such that all of the holiness of the priesthood spreads as an emanation from him – “who has commanded us with the holiness of Aharon,” and it spreads out from him to his seed. And it is not only through the characteristic of closeness of that part of his offspring that were enacting the actions of purity with him, such that they would be like intermediaries and the coming generations would receive it through them. For then every generation would be considered lower because of its distance from the first source of the priesthood’s holiness. Rather God, may He be blessed, placed the unique quality of purity into the holiness of Aharon, such that it be from his power, from the root of his individual holiness, that it bring the holy flow in a direct way to all of his offspring throughout their generations. So it comes out that the enterprise itself, in the first sanctification of the foundation of the priesthood, has the bounty of “a law for the ages” in it, and the continuation of the enterprise moves on to the generations from the essential source, from the father of the priesthood, the one holy to the Lord. “For him and for his offspring, throughout their generations.”
הקרבנות, המסמנים את המפעלים המוחשיים, שהם מכוונים להגיע בתמציתם ויסודם לכונה האלהית העליונה, של החיים ושל המציאות, הם מורים עם זה בפרטיותם, בהערכת עבודתם היותר מפורסמת, הקטרתם ועכולם וההתנהגות עם אפרם, את כל התכן של כל המעשים כולם, שיסוד קדושתם התמציתי תהיא עולה למעלה. מפני פעולתם על הרצון, על המחשבה, ועל כל נטית החיים, מזדכך על ידם השכל, מיטהרים על ידם כל הכחות, הנפשיים והגופניים, של האדם. ומה שנשאר, אחר העכול הרוחני בהם, מן הענין המעשי שבחוש, פועל הוא שתי פעולות: חלק אחד תמציתי, פנימי, מטביע על החיים בקביעות את נטית הרצון והרגלת המעשים לשם שמים, לאצילות ולטוהר, והחלק האחר, שמתרבה, בכמותו, הוא חצוני, אבל משמש לטוהר, מפני הפרסום בקהל רב, שהפעולות מפרסמות את המחשבות ואת ההרגשות הקדושות, שמטרה זו מושגת היא ע"י המעשים.ולשם כך ישנם שני מיני מפעל בדשן המזבח. התמצית הגשמית, הנשארת מההקטרה שע"ג המזבח, הרמת הדשן, שנשארת אצל המזבח, בקביעותה, בהבלעתה במקומה, והוצאת שאר הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור. הראשונה, הפנימית, לעומת ההשפעה על החיים הפנימיים הגופניים, ודחיפתם לצד הקדושה העליונה והמטרה הרוחנית המגמתית. והשניה, לעומת הענין ההולך ומקבל צורה פומבית, למען דעת כל הקהל וכל החיים, כי הכל עומד על כבוד בורא כל עולמים, מלך הכבוד, מחיה חיים ומקור חיי החיים, שהכל שלו ומידו נתנו לו, כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו.
וידבר ד' אל משה לאמר, צו את אהרן ואת בניו לאמר. כשם שה"לאמר" הראשון הוא מיוסד להגיד, שכח ההשפעה המקורית של הדבור אל משה הופיע ג"כ בהאמירה שלו, למסור דבריו למי שנצטוה להגיד לו את דבר ד', כמו־כן ביסוד הצואה של אהרן ובניו, שיש בה משום זירוז מיד ולדורות, יעמד כח החיים של דבר ד' הראשון כאשר יצא מפי רועה נאמן לראשית קדושת הכהונה, בישראל, לאהרן ובניו. כמו שהיה מיד, כן יהיה לדורות, באותו רשם הקדש, בעוצם חיותו ועומק קליטתו באמונת אומן נשגבה. והרשם הזה פועל להגן נגד כל התרשלות, האפשרית לבא במקום שיש חסרון כיס, ופועל להקיש את רשם הדורות אל הרשם של מיד. "אין צו אלא זירוז מיד ולדורות. אמר ר"ש ביותר שיש חסרון כיס" ספרא).
זאת תורת העולה. הלא היא עולת התמיד, העולה עולה ראשונה (פסחים נ"ח), שמבאר בפרשה את הרשם הרוחני, הקדוש והנמרץ, שהיא פועלת, בכל פרטיה וסדרי עבודתה הרשומים כאן. והתכן הרוחני, המצטיר בלב האומה ונפשה מהשפעתה של העולה הזאת, התמידית, והמשותפת לכללות האומה כולה, מתוך שהיא באה משקלי הצבור, תכן זה הוא תורה שלמה, שאורות קדש ממקור חייה של האומה, מכל תפארת זיו נשמתה, מופיעים ממנו על הכלל ועל הפרט. הנה זאת, הענין המושג ונצב בציור חי ומלא בתוך נשמתנו, היא תורת העולה.
היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר. אע"פ שעיקר פעולת הקרבן ומטרתו העליונה והיסודית תלויה היא בזריקת הדם, יסוד הכפרה, "כי הדם הוא בנפש יכפר", שהוא יש בו יסוד נפשי לרומם את הצד הרוחני היסודי, שבאדם ושבאומה, בכללה, ובכל פרט ופרט מפרטיה, שזוהי כפרת הדם אבל למטה מהערך הנפשי, שהוא כבר יש לו איזה תכן של הפשטה, יש התכן החיוני, ערך החיות הטבעי, שהוא צריך להתעלות, המזגים והתכונות הגופניות צריכים להתעדן, ע"י כח הדבקות האלהית הזורמת על הכלל כולו מקדושת ההקרבה. והכתוב מודיענו, שזו היא העולה ממש, ככחה האצילי, בתכונת כפרת הדם שהוא הנפש, כן הוא כח הטבעי המזגי בתכונת ההעלאה של העולה על מוקדה על המזבח, שהיא עולה על המוקד הקדוש, מזדככת בכח אש הקדש, ומורה היא, וגם פועלת, לזכך את כל הטבעים והמזגים הגופניים של כל החיים, הקשורים במפעל קדושה זו. כל הלילה, בעת שהטבעים החמריים מתגברים בעולם, בעת שאור הנשמה, האצילי נדעך מעט, מפני הגסות הפרושה על האדם ועל החי, הלאות הרוחנית של הלילה, העולה קימת על מוקדה לפעול את הזכוך הראוי, שלא ישקע כח החיים בעמק החמרנות, ויתעלה בכל תקפו ואורו כשיבא הבקר, ויהיה נכון לעמוד חי לפני ד' אל דעות בכל הדרו. היא העולה על מוקדה כל הלילה עד הבקר.
ואש המזבח תוקד בו. העדון הזה, של ההרגשות והתכונות הגופניות המזגיות, היוצא מהסגולה הפועלת האלהית, של יקידת העולה על מוקדה על המזבח, הרבה היא מתעלה ומתקדש במה שאנו יודעים, שזה הכח היוקד, הכח המעכל ומעדן את היסוד הבשרי החמרי, של מזגי כל גויה ונפש בישראל, בגוי כולו, וממנו השפעתה הולכת על כל האדם וכל החי, זה הכח איננו כח חלוני, אשר רק התוצאות המעשיות ביסודי חיי החברה הן מגמתו. שגם להם יד ושם לשאיפה של עדינות הכחות וטהרת המזגים. אבל יותר ויותר מזה הוא הכח הגורם לעלוי העדון הזה, שבא ע"י מוקד העולה. כי אש המזבח, אש הקודש, העולה למעלה, ואהבת ד' בוערה בה בתכונה של שלהבתיה, חיה ופועלת, תוקד בו. כחקדוש זה הוא המעלה ומעדן את הכל, ומשלים בלהבי קדשו את תורת העולה, בכללה ובפרטיה, בכל הליכותיה ותוצאותיה. ואש המזבח תוקד בו.
ולבש הכהן מדו בד, ומכנסי בד ילבש על בשרו. אע"פ שכך היא ההלכה, שכל ארבעת הבגדים צריכין להיות בעבודה זו, "ר"ש אומר ממשמע שנאמר בד שומעני ד' כלים" (ספרא), מ"מ פרט הכתוב את הכתונת ואת המכנסים, אלה המכפרים, הכתונת על שפיכת דמים, שסגולתה לעצור את תכונת המזג הכעסני, שיש בו משום קלקלה נפשית, הקשורה ברתיחה גופנית, שצד הרוחני המקולקל מתגבר בה, והמכנסים מכפרים על ג"ע, תכן של קלקול שצד החמרי מתגבר במזגו על היסוד הרוחני, ושניהם הם נעשים שקטים, מזדככים מזוהמתם, בסגולתה של יקידת העולה על מוקדה.ומתקשרת הקדושה עם יושר המדות המעשיות, ברמז וערך של הכח החמרי התמציתי, שנשאר מכל מפעלה של היקידה. וכדי לסמן פעולה קדושה זו ולבש הכהן מדו בד, ומכנסי בד ילבש על בשרו, אלה הכלים המקודשים, בגדי קדש הנקיים, הפועלים את פעולתם להלביש את הנפש הכללית, השרויה במעבי חמריותה, תכונות אציליות נאות וטהורות, מתוך השפעתה של אש הקדש ביקודה, ושל העולה, העולה היא על מוקדה.
והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ושמו אצל המזבח . הפעולה, ששלהבת אש הקודש עושה על תכונת האדם בעת מפעלה, היא נעלה מכל ארח חיים טבעיים וחברותיים של האדם. כל זמן שהפעולה היא על המזבח, הרי היא מתעלה מכל דוגמא אנושית, ואי אפשר שיתנהג על ידה העולם האנושי במפעליו הקבועים. וכדי לרשם את הרשם, של השארת השפעת הקדושה על תכונת המזג והרוח החמרי שבגויה, גם בארחות החיים שרק סמוכים הם לתכן הקדש בהיותם ישרים, אבל לא על המזבח בעצם מושג הקדש הוא המקום שלהם, כדי לתמם חזון קדש אוצר חיים זה, והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ושמו אצל המזבח, להיות שם שמור וגנוז עומד ברשם קדושתו, בלא הפרעה, ואע"פ שנעשה מצותו בקדושתו הוא עומד, "ושמו שלא יפזר" (פסחים כ"ו).
ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה – אל מקום טהור. תכן מיוחד הוא, לעבודה המיוחדת בעקרה בכדי לפרסם את תכן ההרגשות והדעות האלהיות בהמון רב, ששונה הוא מאותו התכן שלעניני העבודה, הבאים להרשים את יסוד הקדש במפעל של חיים בתוכיותה שלכל נשמה, בעמקה היחידי וברוח חייה המקושר עם כל ההויה, שכזה הוא התכן של תרומת הדשן, המושם אצל המזבח. אבל היסוד של ההעברה ההכרזית, ההתפרסמות הגדולה לתכן הדעות העליונות, שאור ד' אלהים אמת וכבודו מופיע על ידן, וכל תכן החיים וההויה, הצדק והמוסר, מתעלים על ידן, בתור גורמים קרובים, זהו תכן ממדרגה השניה, שהלבוש הראשון, היקר בערכו, צריך הואאז לרדת קצת ממעלתו. ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, פחותים מהראשונים, בגדים שבשל בהם קדרה לרבו לא ימזוג בהם כוס לרבו (יומא כ"ג). והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה. זאת היא עבודת ד', המתפשטת חוץ ממרכזה, באה אלגבולי החיים החלוניים, כדי להשאירם בטהרתם ע"י השפעתה החודרת. על כן אע"פ שהדשן הזה, מכללות התפוח הנשאר, הוא מוצא מחוץ למחנה, אבל המקום הוא מקום טהור. אל מקום טהור.
והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה. רשם גדול יש לנו כוון, שגם אחר שהחיים נתפשטו מתוך מרכז הקדש, היו לחיים חלוניים, עסוקים בצרכי החמר הפעוטים, ירדו מרום מעלת הנצח, לעסוק בצרכי הזמן של יום יום, של חיי שעה, הנה אש הקדש בוערת היא בלב. זאת היא סגולת אש המזבח, הפועל מרחוק על כל נשמה בעם ד'. כי האש על המזבח תוקד בו לא תכבה. כי מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה.
ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר. חדשים לבקרים רבה אמונתך. מי הוא הנותן הכח, לחיי הקדש שישטוף בעז, גם למרות כל נהרי נחלי החול, ההולכים ומתגברים מתוך הכרח החיים וטבעם הקשה, הנה חדוש היקוד, בעריכת העצים בבקר בבקר, פועל הוא חדוש עצים בכל נפש, בכל רוח, בכל נשמה בישראל, להגות בפלאי אל דעות, להתענג ממתק זיו אהבתו ונעם תורתו, המתחדשת בכל יום בכל יום תמיד. "בבקר בבקר יעיר לי אזן לשמע כלמודים". עצי הקדש החדשים, המגדילים את אש המזבח, מעוררים את כח החיים המעשיים בכל נשמה, להחיש כח של מעשים טובים חדשים, לעורר על ידם רוח חיים חדשים, ממקור אש הקדש של הנשמה, ששלהבת אש הקדש בוערת בה בתוכיותה.
וערך עליה העולה, והקטיר עליה חלבי השלמים. כשם שישנם בשיורי התמצית, של כל פעולת ההקרבה, הדשן שנשאר אחרי העכול, שני מינים, פנימי וחצוני, ושניהם מתאחדים יחד להחזיק את בנין הקדש, כן יש בקדושה הפנימית, הקדושה המרכזית, שני מיני השפעות: השפעת הקדש העליון, שהוא כולו פנימי, כולו שמימי, עולה ליסוד הנבואה, הקדושה, הנפלאות שלמעלה מכל טבע והדרגה, זהו יסוד העולה שכולה כליל, כולה לגבוה, ויש עוד יסוד פנימי, הולך לקראת המוסר והצדק, לקראת טהר המחשבה והשכל המתאים לדרכי ד', אשר בכח האדם, בטבעיותו הרוחנית, לדבקה בהם. ונגד שני אלה הננו צריכים לעולה ולשלמים, העולה נגד ההשפעה הפנימית, העליונה, הראשונה, והשלמים נגד השניה. הקדשים וקדשי הקדשים, שניהם יחד משכללים את כל הדרת הקדש. וערך עליה העולה, והקטיר עליה את חלבי השלמים.
אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. הנה אצל "ואש המזבח תוקד בו", האמור לגבי תרומת הדשן והוצאתו, אמרנו שהוא מצין, שגם עם ההתרחקות מהמרכז האצילי יהיה אש המזבח פועל פעולתו, אבל פעולה זו, המשפיעה על ההתפשטות החלונית, מוכרחת היא, מצד התכן החלוני, להיות לפעמים מופסקת מצד חצוניותה, ע"כ לא נאמר בה אש תמיד בפירוש, אבל כאן, שאנו עוסקים בבחינות הפנימיות, העולה, והשלמים, שאמנם הן מכוונות לעומת הבחינות החצוניות, של ההרמה, ושל ההוצאה של הדשן, אבל מתוך פנימיותן, יתכן הדבר, שגם בהשתתפותה של הערכת הקדושה עם הסדר הנוטה כבר אל השפעת החיים החלוניים, המעשיים, הטבעיים, צרכי האדם וחייו, ביסוד העקרי של הופעת הקדש, תכן השלמים, שהדבר עלול לרדת ממדת קדשה קצת, בכ"ז אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. ומפני שכאן אנחנו מדברים בערכים פנימיים, בדברים שהם קשורים בעצמות הנשמה, שבכל נטיותיה, גם אותה הנטיה הנוטה להצד המעשי, הרי הקדש הוא מופיע בה באין שום הפסק כלל, ע"כ לגבי ערכה של העולה, ושל השלמים בשתופם כתוב "אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה". לא כענין ההרמה וההוצאה של הדשן, שאין כתוב בהן "תמיד", שאי אפשר להזכיר שם "תמיד", מפני הכרח ההפסקה של החיים החמריים ביחש להקשר הגלוי בתכן הקדש, ולא כענין "ואש המזבח תוקד בו", שנאמר אצל העולה שעל מוקדה, ע"פ היסוד הפנימי של קשר הרעיון שלה שאין צריך כלל להזכיר את התמיד, המובן מאליו, שאין שם סבה של הפסקה.
הקדושה התמידית, יסוד מעלת התדיר, זהו ענין מיוחד במעלת הקדש, שיש לה אותו האופי, המצין אותה בהליכתה המסודרת, האטית, הבלתי פוסקת, היא שומרת על קדושת החיים מלהכשל בכח הנטיות, המשפילות את ערך האדם, הדבקות בטבע החיים והבשר, ומקדשת היא בהשפעתה את כל החיים הקבועים, ומרימה אותם תמיד בלא הפסק, מדרגה אחר מדרגה, בקו ישר. ולשם קביעות אור קדוש זה בתוכיות האומה כולה, בשבילה ובשביל היקום כולו, באה מצות התמיד, שהתפלות התדיריות, מדי יום ביומו, יונקות ממנה את לשד הקדש שלהן. "תפלות כנגד תמידין תקנום" (ברכות כ"ו).
יהי רצון מלפניך ד' או"א. הפלא של תאור הרצון כלפי מעלה הוא, בהבדלה רבה ממהות הרצון שאנו מתארים ומשיגים אצלנו, הנבראים, המוגבלים והמשתנים, והמוכרחים ביסוד חייהם והויתם. כל תכן הרצון אצלנו איננו כ"א איזה הכרח מלובש בלבוש של רצון, כלומר מוכרחים אנחנו לרצותבכלל, אלא שאנו בתאר מיוחד חפשים להלביש את הרצון שלנו בתכן זה או בתכן אחר, מה שא"כ כלפי מעלה, שכל יסודו של הרצון בכללותו הוא ענין של הויה ממקור עליון, מאור אין־סוף, שאין לנו צד לתאר שם איזה תאור, מעוצם הקדושה והרוממות, והרצון בכללותו הויה היא מגזירת מלך. וע"כ אנחנו אומרים יהי רצון, וגם מלפניך, להורות שהרצון הזה, שאנו מדברים כאן כלפי מלך עולמים אין סוף, אינו ענין של תכונה ונטיה שהיא מתארת את העצמיות והתוכיות, של הנוטה והמתוכן, אלא פעולה שעומדת מלפני הפועל ומתהוה ומתפעלת מגזרתו. ואת הצביון המיוחד של הרצון אנו ממשיכים מצד קשר הקדש שלנו, ע"פ מדת השגתנו וקשורנו בקדושה העליונה, וע"פ מדת המורשה שלנו, המוטבעת בנו מכח קדושת האבות. ע"כ מתאים הוא הבטוי: יהר"מ ד', אלהינו ואלהי אבותינו.
שתרחם עלינו. שרש הקדושה התמידית, המתאימה לקדושת התמיד, והשפעתו על תכן התפלה, היא קשורה בההכרה, שבפנימיות יסוד החיים שלנו מונח אוצר קדוש, יקר ומרומם מאד, שהוא מצד עצמו עומד הוא למעלה מכל פגם, קשור הוא בהאור האלהי הממולא צחצחות אין קץ, ויושר וצדק חסד ואמת, אהבה וגבורה הוא מלא תמיד. אלא שהצורך של ירידת הנשמה, וקשור ערכי החיים בתחומים מצומצמים ובתכונות חמריות, הוא המביא את האפשריות של הטבעה, של ירידה, ושל שיקוע תדירי במעבי החטא. ולעומת זהפועלת היא ההעלאה התדירית, מיסוד קדושת התמיד, עולת תמיד, באותיות תולע, שדורשי רשומות הזכירוה, כלומר התולע האוכל לאטו, מהרס בהדרגה, ומכלה את החסן של אור החיים אשר לעז הקדש, בפעולתו האטית המהרסת תדיר, ובאה הקדושה של התמיד, הפועלת תמיד בלא הפסק עליה של הסמכה, עולת־תמיד, והיא מנצחת את ההשחתה האטית התדירה, מפני שהיסוד הפנימי של הנשמה הלא הוא קדש קדשים, "מראש צורים אראנו", קדושת האבות, שגם הם הנם יסודות התפלה, המשלימים את קדושת התמיד. כנגד אבות ג"כ תקנום (שם), כאשר תקנום כנגד תמידין, ואלו ואלו דברי אלהים חיים. ומתוך ההשקפה הבהירה, שיש כאן אור קדוש מופלא, אסור בסביבה של תכן המכהה את אורו, ומונע ממנו את הוד זהרו, הרחמים מתגוללים, להושיע, לעלות מאפלה לאורה. שתרחם עלינו.
ותמחל לנו על כל חטאתינו. כל חטא עושה איזה חוב. קלקל האדם את עצמו וקלקל את ההויה עמו, הרי הוא צריך לסבול עד שיתקן את מה שקלקל. אמנם כל קלקול הבא מחמת חטא, יהיה אפילו החטא של השגגה, שהוא המובן הפשוט של החטא, הרי הוא בא מתוך מיעוט האור של הנשמה, שלא האירה יפה בתוכיות החיים. אבל כאשר גוברים הרחמים העליונים, על סבלותיו של האור האלהי המוטל בתוך מעצורים, שעי"ז הנשמה מחדשת את אורה, וכחה הרוחני מתגלה בשדרת החיים עם כל הטבעתם החמרית, אז משתלם הקלקול הבא מתוך חוסר האורה, והחוב נמחק. וזהו התכן של המחילה, שבאה כאן עם קשר החטא. שתמחל לנו על כל חטאתינו. And forgive us for all our sins: Every sin creates some obligation. [It] Damages man himself and damages existence with him, behold he must suffer until he fixes what he damaged. However every damage which comes because of a sin, even an unintentional sin, which is the simple meaning of the sin (The Hebrew word ח.ט.א is usually translated as "sin" in popular parlance. However, R. Kook is hinting to the fact that ח.ט.א literally means to "miss," usually in reference to some target, and missing a target denotes an unintentional mistake.), behold it comes from a minority of the soul's light, which did not illuminate well in the internality of life. However when uppermost mercies overcome, upon the suffering of the Godly light that is cast within restraints, that through this the soul renews its light, and its spiritual power reveals in the avenues of life with each physical impression, then the damage which came from the lack of light is fixed, and the obligation is erased. And this is content of forgiveness, which comes here with connection to sin. "That you shall forgive us for all our sins."
ותכפר לנו את כל עונותינו. הכפרה באה ביחש לקלקול הרצון, המבטל את קשר האהבה, ומביא זעם ומשטמה תחת נעימות האהבה, וזהו ההרס שנעשה ע"י העון, הבא מתוך הרצון הזועם, הנוטה להרע מפני קלקלת נטיתו החמרית. מתוך הוספת החדוש, של ההופעה התדירית של קדושת הנשמה, עובר הרשם הזה, ובמקום רוח של זעם בא רוח של נעם, מלא רגשי אהבה וחבת קדש, וממלא את כל הפגם אשר החסיר הרוח הזועף במרירותו, ע"י הנטיה החמרית שלו, ורגשי הזעם, המתפרצים להרס מעשי, נשארים טמונים במעמקים, ששם אינם פועלים כ"א את המפעל הזועם הראוי, הפועל לסור מן הרע.ונטיה זו היא כמו כופר על הרצון אשר נתפרץ לקלקל, להוציא את המפעל הרע אל הפעל, וגם הוא מכסה, וחוצץ כמו כפורת, בעד הנטיות הטמונות, שלא לפעול את הפעולות המהרסות, כי אם להחליף את צביונן ע"פ הוספת כח האור האלהי, הבא ממקור הרחמים על שרש הנשמה האצילית, רק להרבות עז הקדושה ואור החיים הטהורים, בעולם ובנפש, והעון מתכפר. ותכפר לנו את כל עונותינו: ובמקום שמושג המחילה מורה על איזה דבר שבחוב חצוני, המוטל לפרעון, הוא מקושר עם הבטוי של "על", "על כל חטאתינו", המושג של הכפרה, שהיא פעולה פנימית, מתקשר יפה ב"את". את כל עונותינו.
ותסלח לכל פשעינו. ענין הסליחה הוא שאיננה מקושרת לא לדבר חצוני חוץ מהנושא הטעון תקון, ולא גם לדבר פנימי של זה הנושא בעצמו, כדוגמא של המחילה ושל הכפרה, אלא הוא ציור מיוחס אל הסולח בעצמו, מצד ערכו המרומם לבדו, "ותפארתו עבור על פשע". על כן תכן זה מקושר הוא אל הפשע, שהוא ענין שאיננו מוסיף כלל על גלוי המפעל יותר מהעון, אלאבחוג הפנימי של הנשמה יש בזה ציור יותר מדאיב, המביא לידי התפרצות כזאת, שהיא מכשירה את המקולקל בזה לידי עברינות, גם במקום שאין המית הנטיה החמרית גורמת, "פשעים אלו המרדים" (יומא ל"ו). תכן של תקון זה בא מתוך מקור הרחמים, המאיר על מחשכי הנשמה, להעביר את יסוד הרשע העמוק הזה ממקורו, ע"י התגלות עוצם הטהר, הרוממות והגודל, של אור ד' עליון. ע"כ לא לשון "את" וגם לא לשון "על" נתפס כאן, כ"א יחש שמושי בלמ"ד. ותסלח לכל פשעינו. And forgive for all our sins: The matter of forgiveness (סליחה) is not connected to any external matter except for the topic which requires fixing, and also not for an inner matter of this topic itself, as in the example of pardon (מחילה) and of atonement (כפרה), rather it (סליחה) is an image attributed to the forgiver himself, from the side of his lofty value alone, "It is his glory when he overlooks an offense" (Psalms 19:11). Therefore this content is connected to towards the offense, which is a matter that does not add at all upon the revelation of the undertaking more than the iniquity, only in the inner circle of the soul is this image more upsetting, which brings forth an outburst like this, which prepares the damager for transgression, even in a place where the agitation of the physical tendencies are not causal, "Rebellions are rebellious transgressions" (Yoma 36b:6). This content of this fix comes from the source of mercy, which enlightens upon the darkness of the soul, to remove the foundation of this deep wickedness from its source, through the revelation of the power of purity, the loftiness and greatness, of the uppermost Godly light. Therefore the language of term used to indicate a direct object (את) and also not the language of "on" (על) is used here, but rather a practical relationship denoted by the letter Lamed (ל in ותסלח לכל פשעינו). "And forgive for all our sins."
ותבנה בית המקדש במהרה בימינו. ההכרה באה, שכל הקלקולים הפרטיים באים רק מחסרונה של הארת החיים הכלליים. חרבן בית המקדש, שנטל כבוד מבית חיינו, הוא הוא הגורם שעולמנו נחשך, והנשמות סובלות מצרים ומחשכים, ועל כן באים הגרעונות הנוראים, המסבבים כל חטא, כלעון וכל פשע. על כן מוכרחת היא הנשמה הישראלית לבקש את תקונה בשרשה, יוחזר כבוד ד' על מכונו, יגלה הדר הקדש וזיוו בעולם, והכל ישוב על מכונו. ותבנה בית המקדש, במהרה בימינו. השאיפה למהירות הבנין נותנת מעוף של קדושה מברקת בנשמתנו, והשקיקה, שהמהירות הזאת תהית בימינו, מקשרת את כל מהות החיים שלנו, גם בצורתם הזמנית, ליסוד הקדושה השלמה העליונה, שכל הארץ תאיר והאירה מכבודה, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו.
ונקריב לפניך קרבן התמיד. אותה השטיפה, של הקדושה התמידית, אשר אין מעצורים לה, ושהיא תמיד פועלת וחיה, שזו היא הפעלת קדושת קרבן התמיד, היא נפגמה ביחוד ע"י חורבן ביהמ"ק. אף אם בעת רצון לפעמים אור קדוש מופיע מתוך מחבואו, הרי זהו רק מזמן לזמן, אבל המשך הקדושה התמידית שרק היא הנה הערובה לבלי הכשל בכל חטא עון ופשע בארחות החיים השוטפים, זהו דבר שאי אפשר להשיג אותו כ"א כשנקריב לפניך את קרבן התמיד, שזוהי סגולתו המיוחדת להכניס בקרב נפשנו, ובעולם ההויה בכללו, את יסודחיי הקדש הזורמים תמיד באורם הבהיר.
שיכפר בעדנו. רק הקדושה התמידית, לא המקרית הבאה מזמן לזמן, היא יכולה לעצור את כל פרץ בשטף החיים, שזהו יסודה של הכפרה, ולהפוך, במרוצת מהלכה הבלתי פוסק, את כל הכחות הגנוזים, אשר כשאין שטף קדש תדירי בחיים יוצאים הם לפעמים בצורה של קלקול והריסה, הממיטים חרפה על נשמת האדם ואור קדושתו, – לכחות נשאים, שביכלתם הוא העז לעצור כל ענין רע ולפעול את המפעל של החיים האלהיים הטהורים במרוצתם, שזהו יסוד הכפרה, בצורת שנוטה לבטוי, של כופר וכפרת. שיכפר בעדנו.
כמו שכתבת עלינו בתורתך, ע"י משה עבדך, מפי כבודך, כאמור. הגילוי של האורה האלהית, המזהרת לנו בברקי עוזה את כל ארחות חיינו, הרי הוא נחלק לשלשת המדרגות, שאנו חשים את חלוקתן. הבטוי המפורש הוא הכתוב בתורה מפורש, המצוה והחק כמו שהמה, כמה שכתבת עלינו בתורתך: אבל יותר עמוק, יותר חבוי ויותר נאדר, הוא מה שנגלה מאור הקדש לאדון הנביאים, ששם זהר החסד מופיע בכל נגהו, ע"י משה עבדך, שהכפרה מתראה ע"י גילוי זהבצורה יותר עמוקה. אבל יותר מכל הוא זיו החסד העליון ע"פ מקורו, מפני שבאו כל אלו הדברים, מלאי החיים והקדושה, ממקור כל המקורות, מפי כבודך, ששם רק אור החסד המוחלט, "רב חסד", בהטבה שאין לה קץ ותכלית, שואף זורח, והוא מקור הקדש התמידי, שאין שום יחס של הפסק ושל איזו הערכה זמניתביסוד עליון ונשא זה. מכל ההבלטה של שלשת המקורות הללו, שאור החסד והרחמים שופע מהם, מדרגה על גבי מדרגה, התורה כפי מה שהיא לגביערכנו, כמה שכתבת עלינו בתורתך, וכפי מה שהיא חדורה, ברוחו של רועה נאמן, ע"ימשה עבדך, ולמעלה בקדש כפי הערכתה ברום הכבוד העליון, מאחדותם תופיעהארת הכפרה ובנין ביהמ"ק להכשיר את הקרבת התמיד.
וידבר ד' אל משה לאמר, צו את בני ישראל ואמרת אליהם. פעולת הצואה היא מקושרת עם פעולת האמירה להודיעך, שיחד עם ההפעלה של הצואה, המזרזת את המעשה, צריכה לבא ההשפעה של השכל ושל קדושת הרגש, המאירה בתוך הדברים, שרק אז יתקבלו אלה הענינים הנאצלים, להיות לתכן חי בלב האומה, לפאר את נשמתה באור הקדש ממקור החיים.
את קרבני, לחמי לאשי, ריח ניחחי. התכן המקודש של הקרבן, ביחוד קרבן התמיד, הממשיך את הקדושה התמידית, שהיא נערכת בתור שפעת החיים עצמם שאינה פוסקת, הוא כולל בתוכו את הקוים הראשיים של מטרת הקדש הזאת בצורה זו: האחד, המגמה של קרבת ד' בנשמת האומה בכללותה, בכל חייה ורגשותיה. השני, ההתאחדות האלהית עמה בטבע הרוחני של מציאותה והויתה.השלישי, הוא הפעלת פעולות החיים, שיהיו נמשכות ע"פ ערך הפלא הקדוש הזה של ההתאחדות האלהית ברוח האומה. הרביעי, נחת הרוח, והנעימות שלה עדנה הפנימית, שתהיה חשה, בכל כללותה, ובהשפעה על פרטית כולם, מתוך הקשר האלהי הזה ומתוך צביון החיים שבאים ומופיעים על ידו. מפני כך פרט את כל הפרטים הללו: את קרבני, הענין והמפעל הקדוש, הגורם בסגולתו את קרבתי, לחמי, הפועל את ההתאחדות התכונית הטבעית עם הקדושה האלהית, כדוגמת הלחם, המזין ומקשר ע"י כחו הפלאי את נשמת החיים עם הגויה וכחותיה, לאשי, כח האש וחומו הוא הפועל הגורם להמפעלים שיעשו, וכן היא המטרה של הופעת הקדש, שע"י הארת הקרבן, והתמיד ביחוד, על כל מפעלי החיים. ועל כולם העדן והענג של הקליטה הרוחנית, וזיו העליזה בהארת הנשמה, הבאה מקדושת הקרבן הקדוש הזה, המיוחד בתדירות השפעתו המתמידה. את קרבני, לחמי, לאשי, ריח ניחחי.
תשמרו להקריב לי במועדו. השמירה באה על ענין, שהוא כבר נמצא, שלא יאבד, ומתיחסת היא היטב לההשפעה של תכן קרבן התמיד, שבא להמשיך את אותה הקדושה התדירית, שהיא ראויה שלא תהיה נפסקת בשום זמן, ושתהיה בכל עת ובכל רגע פועלת את פעולתה הנאצלת, שקרבן התמיד הוא פועל להסיר את המניעה התדירית, המתקוממת מתוך המחשכים לעומת אורו הקדוש העליון, ההולך תמיד ונשפע בכל מקום שהדרך נפנה לפניו. וכל המפעלים הרוחניים הכבירים, שנעשים בכל ההויה, בתכונת ההתאחדות של אור החיים האלהיים, שבתיאור לחמי, והופעת הפעולות הקדושות, שהן מתכונת לאשי, והזרחת האורה של הענג והעדן האלהי, שבתאר ריח ניחחי, – יסוד הכל הלא הוא בא מתוך קרבת אלהים, שהוא תכן משפיע כל האור, כל החיים, כל הטוב וכל העדן. תשמרו להקריב לי, לקרב ולהעלות אל הרום העליון, לאור פני מלך חיים. והנה הזמנים, לכל פלגות נקודותיהם, הם מושרשים ביסוד ההויה העליונה, והמועד, הנועד להופיע בו רשם מיוחד, של אור קדושה מיוחדת, מוכרח הוא שימלא תפקידו, כי דוקא בנקודה זו הוא מוכשר לעשות את מפעל קדשו ולא בנקודה אחרת.ע"כ המועד הוא מקושר ומיוחס אל יסוד ההקרבה בכל פרטיותה, במועדו. והסכום הכולל הוא לעמוד על המשמר, ששום הופעה קדושה שוטפת לא תשארבלא קליטה, בעולם החיים והארת הנשמות וכל היקום, המוכן להיות מתעלה ע"י אור קדשו. תשמרו להקריב לי במועדו.
ואמרת להם, זה האשה אשר תקריבו לד'. מכל הכחות הנפלאים האלהיים, הבאים ומופיעים באורם העליון ע"י קדושת הקרבן הקדוש הזה, התמיד, שכולם הם נעלמים וכמוסים מאד, באים בתור קדושה גנוזה, מעטרים ומעלים את פנימיות הערך הקדוש של הכלל ושל הפרט, של האומה ושל העולמות כולם, – מה שהוא נתן להגלות ולהאמר להם, להכלל כולו, הוא הערך של הכח הקדוש, המופע מקדושת קרבן התמיד, המחדש את המפעלים לטובה, בקדושת החיים של המצוה ושל הקדושה והטהרה המעשית, שהוא בא מיסוד של לאשי, שבשביל כך נקרא קרבן זה ביחוד האשה. זה האשה, זה תאמר להם באופן מפולש וגלוי, ועל ידי הגלוי והמפעל יבאו לקבל את כל האוצרות מלאי האורה הגנוזה. ואמרת להם זה האשה, אשר תקריבו לד'.
כבשים בני שנה, תמימים. יש הבדל בין תכונת הקרבן של פרים לשל כבשים: כשהמשך החיים, שצריך להיות מתעלה ומתישר ע"י הקרבן, הוא עומד בצורה, שלא תכן של הטבעה בתוך חמריות ומאפל גשמי יש בו, אלא שכבר בא לידי הרם ומעמד של חבול, אז בא קרבן הפר, הבהמה הגסה, העלולה להתהפך מתוך כח חמרי שוקט ועובד לכח חמרי מחבל ומזיק, שור נגח, אבל כשהמשך החיים הללו, המיוחסים לקרבן זה, הוא בתכונה של שקט, שאין בו משום חבול והרס עולם, אלא משום שיקוע בתכן חמרי וירידה של מיעוט אור, אז באים הקרבנות הללו כבשים. ביחש להצבור הישראלי כולו אין תכונה של רשעה ושל חבול מצויה. רק צריכים לרומם ולהעלות את תכן החיים מתוך מחשכי בהמיות לאור באור החיים האלהיים, של צלם האדם בשלמותו."ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם". ע"כ הקרבנות של התמיד, המתאימים ליסוד העלאת הצבור בכללו, הם כבשים. ומתוך שאין מקום להשתרשות עמוקה בשקיעת החמרנות בקדושת ישראל, ע"כ הם בני שנה. ומתוך שכל יסודי החיים כולם, באין מחסור, הם מתעלים ע"י עבודת הקדש הזאת, ע"כ הם תמימים. כבשים בני שנה תמימים.
שנים ליום עולה תמיד. ישנם דברים, שלגביהם נחשב היום והלילה, המעל"ע כולו, לענין אחד, וישנם דברים, שאנו חושבים בהם את היום ואת הלילה, שעושים יחד ערכו של יום, לשני ענינים, שאע"פ שהם מחוברים יחד, בהטבעת כח היום, מ"מ התכן הפרטי הוא מתחלק בהם. וההבדל הוא, שאם אנו עוסקים בדבר, שאיננו צריך להמשך בלתי־פוסק, אלא שצריכים שלא יפסק לגמרי איזה ענין, או איזה כח של השפעה, אז די ביום אחד, ובפעם אחת במעל"ע כבר הוא מציל את הענין משיקועו. אבל אם אנו צריכים להמשיך איזה כח רוחני בצורה תמידית בלתי פוסקת כלל, אז אנו מוכרחים להשקיף על היום והלילה כעל שני חלקים, שאע"פ שהם ביחד עושים יום אחד, מ"מ א"א לדלג שום חלק רשום מחלקי הזמן, שלא תתפשט בו ההשפעה התדירית. וכאשר תכן התמיד הוא לבסס את העליה של הקדושה התדירית הבלתי פוסקת כלל, דוגמת החיים השוטפים תמיד בלא הפסק, צריכים להיות בשביל כך קרבנות התמיד מיוחסים ליום השלם, לפי חלקיו הכפולים, שנים ליום, עולה תמיד, שמפני שאנו עסוקים בעליה תמידית, וזרם קדושה וחיים שאינו פוסק, ע"כ הם מוכרחים להיות שנים ליום.
את הכבש אחד תעשה בבקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. כמו שיש הבדל בין יום ולילה, בתעודתם, במפעל החיים שלהם, ובערכים הרוחניים שלהם, ככה יש הבדל בפנימיות הערך של קרבנות התמיד הללו, בין קרבן השחר וקרבן בין הערבים של התמידים. וכמו שיום הבדל פנימי בין קריאת שמע של שחרית לקריאת שמע של ערבית, שק"ש של ערבית היא יותר קרובה אל רשם הטבע, "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", שמרחק ההבטה בא בלילה ע"י הכוכבים, ויפעת היצירה ברבוי צבאותיה מתגלה דוקא אז, "כי אראה שמיך מעשה אצבעתיך ירח וכוכבים אשר כוננתה", וק"ש של שחרית יותר היא קרובה אל המעין הפנימי אל הופעת התורה, וכ"ה בענין הפעלת הקרבנות הללו.אלא שבק"ש, שהיא מצוה מתפשטת בכל המקומות, צריכה להיות ק"ש של ערבים הענין הקדום, בתחילה "בשכבך" ואח"כ "ובקומך", דוגמת מעשה בראשית, "ויהי ערב ויהי בוקר", כדברי חכמים ז"ל בריש ברכות, ובקרבנות, שהם במרכז הקדש, במקום גי חזיון, שיפעת גילוי שכינה היא שם בעקרה, הכבש האחד של הבקר הוא הקדום, המכשיר את כח החיים התדיריים לעומת השפעת הגילוי האלהי של אור התורה ורוח ד', המופיע על נביאיו ואנשי סגולתו. את הכבש האחד תעשה בבקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים.
ועשירית האיפה סולת למנחה. שעור אכילת היום למזון הגויה הוא עומר עשירית האיפה. לאדם החמרי זמנו הוא חלוק בין שינה ליקיצה, פלגא דיממא ופלגא דלילותא (שבת פ"ט). השינה אינה דורשת מזון, פעולת החיים היא מתונה אז ביותר, והסמך של הכח הוא על יסוד זמן היקיצה. אבל מצד הרוחניות העליונה, שעור הקומה השלמה, שם אין הערכה של שינה, והשעור שיש לו דוגמא צריך להיות עשירית האיפה, שעור המזון החקוק ביצירה לכל חלק מחלקי היום השלם. ועשירית האיפה סולת למנחה. והוכן הזבח להעלאת כח החיוני למרום הקדש, והמנחה להעלאת כח הטבעי הצמחני, שממנו תוצאות להמפעלים, שכח החיוני מוכן לעשות, לקשור אותם אל תכן הקדושה.
בלולה בשמן כתית רביעית ההין. השמן הוא כבר ענין מתאים להארה רוחנית, החמר המאיר ומגרש את החושך, המצהיל את הפנים, והמעורר את הכבוד במשיחתו. מזכיר הוא רוח הקדש וסוד המנוחה וההופעה האלהית באורה הצלול, שכח עליון זה מוכרח הוא כבר להגלות בצורה שרשית, בתכן הטבעי הצמחני, של האדם, ושל האומה ואז כשבא הכח לכלל מצב החיים כבר מוכן הוא להתקדש בבחירה ורצון, מה שא"כ אם יעזב הכח הטבעי בלא השפעה קדושה מקורית, שאז כאשר כבר בא הגבול של כח החיים להגלות לא יוכל אז זרם החיים הרחב להיות מושפע מהוד הקדש, שלא נסתגל אליו במצעדיו הקודמים. המנחה צריכה להיות בלולה בשמן כתית, הקרוב גם כן לתכונת הארה, אע"פ שאיננו לגמרי במצב ההארה, מפני שאינו טעון זך כתית, "זך כתית למאור ואין זך כתית למנחות" מנחות). והשעור הוא מכוון בהערכה לעומת העליה הטבעית, שע"י סגולת המנחה, שהוא רביעית ההין לעומת עשירית האיפה. בלולה בשמן כתית רביעית ההין.
עולת תמיד העשויה בהר סיני, לריח ניחח אשה לד'. מצוינת היא התכונה של קרבת ישראל לפני הר סיני. נחלת קדש היתה מאז לישראל ממורשת האבות, שקים אברהם אבינו כל התו"כ עד שלא נתנה, ומדרכיו למדו בניו אבות העולם, אבל לא הסתגל העולם אז לקדושה תמידית, כ"א לקדושה מופיעה בשעתה. עולת תמיד, העליה התמידית, זהו ענין של תכונה העשויה בהר סיני. כל תכני החיים הפנימיים של האבות היו אציליות. "לריח שמניך טובים, כל המצות שעשו לפניך האבות ריחות היו" (מדרש שה"ש). אמנם בבאנו אל הר סיני נקבע בנו אש הקדש בתכונתו המעשית, "נעשה ונשמע". וזהו יסוד האשה שבקרבנות, שריח הניחח, שיש בו כ"כ דברים של תפארת, של קיום לדורות, ברוחניות של פארו של אצילות מופשטה, הוא מקושר עם הצד המעשי העומד למעלה מכל חשבון עיוני פרטי, ריח ניחח הרוחני, נעשה, ע"י פגישת קדושת ריח הניחח עם יסוד האשה, הפועל ומחמם להאיר את כחות המעשה הנשגבים, מתוך ריח הניחח היפה מאד, שהוא מקושר עם אשה לד', – תכונת המפעל, שהוא הוא הנותן את הדחיפה למפעלים של בנין ושל פעולה מקודשה. לריח ניחח, אשה לד'.
ונסכו רביעית ההין לכבש האחד. כשם שהארת החכמה, המוארה בשמן, היא יורדת להיות מתקשרת עם הכח הצמחני, יסוד הטבע שכח החיים מתגלה עליו באורו, כדי להיות יסוד החיים מעודן מראשית הויתו, "בלולה בשמן רביעית ההין" האמור במנחה, כן עולה הוא לעומתו יסוד השמחה, שבאור הקדש, להופיע על אור החיים שבתכונה החיונית, ומתיחס הנסך במדתו, הערוכה לעומת הארת החכמה, רביעית ההין, מקושר לכבש האחד. וככה עולה הוא יסוד החיים, הכללי והפרטי, ומתעלה בשמחת אלהים חיים, אשר עז וחדוה לפניו והשמחה במעונו.
בקודש הסך נסך שכר לד'. שני תפקידים ישנם להאורות הרוחניים. התפקיד האחד הוא אותו הענין שהוא מאיר לשעתו, בעת הגדלות הנשמתית, שהנשמה מלאה רוח הקדש, והיא מתענגת על ד' ועל אורו. והתפקיד השני הוא ההמשך של רשם האורה, שבא ומשמש אח"כ לכל ערכי החיים והמעשה, גם בעת התעלמותו. ביסודה של תורה שהחכמה והשמחה מתחברות בה, נכרת היא רשימת החכמה ביותר בהארת הדרך ההולך ונמשך אחר התעלמותה, והשמחה זאת היא תכונת הקדש שהעליה העליונה לשעתה היא בה רוממה מכל. אין ערך כלל לדמות אתקדושת רישומה אחר העילום לרוממות ערכה בעת הגלותה. וזו היא אחת מסגולותיה העליונות של שמחת הקדש, שאינה צריכה לצאת מחוץ למעלתה העליונה, כ"א בקדש הסך נסך. ומפני שכל יסודה היא לפעול את גדולותיה בעת הגלותה, שבחינה זו נשארת לעד בצורה העליונה הנעלמת, גם בעת התעלמותה, בלא התמשכות כזאת שתוכל להפגע מגדרי חיים שאינם מותאמים לערכה, שכר לד', – "פוקקין את השיתין, כי שבע אינש חמרא מגרוניה שבע" (סוכה מ"ט). כלומר, ערך הרוממות של עת ההגלות, שאין לה דוגמא, זהו היסוד הפועל בקדושת השמחה, שמקורה היא שמחת אלהים חיים, ששמחת אנשים מסתעפת ממנו בתולדה שניה, ולא בתור המשך כדוגמת החכמה. ומפני הסגולה הזאת שקדושת השמחה אינה יוצאת חוץ ממחיצתה במקורה העליון, תוכל להתגבר מאד, באין חשש של שום מכשול. וכשם שהשכרות היא פוגמת בחיים הרגילים, ככה השמחה העליונה, כשהיא באה מרוב טובה למעלת השכרות, זהו אור החשק הנשגב, שכל החושים החצוניים מסתלקים מפני גדולת האור האלהי, שהיא מוסיפה יפעה ורוח אלהים עליון לרומם את כל היצור. שכר לד'. כי עדי עד צמאה לך נפשי כמה לך בשרי.
ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, כמנחת הבקר וכנסכו, תעשה אשה ריח ניחח לד'. התמידים מתאחדים בכללות היום, ומתחלקים לפי העונות של היום השלם: היום – הבקר, והלילה – בין הערבים. לעומת מה שלפי הדוגמא של חלוק הזמנים שבקריאת שמע, של ערבית ושל שחרית, הערבית, היותר קרובה אל חזון ההויה, הטבע והמציאות המוחשית, בערך ההשפעה של זו לחזון הקדש, היא קודמת, הנה בקדושת המקדש הוא להיפך, שהלילה הולך אחר היום והארת דבר ד' בגילוי שכינתו, ושמיעת קול דברו באור התורה, היוצאת מבין הכרובים ממקום הקדש, היא היסוד הקדום. התכן הבא לתמם את הכל בצורה של תמיד בין הערבים, מכי משחרי כתלי. בנטות צללי ערב, הוא כעין דוגמא להראשון, שהוא מתעלה על ידו ומעלה את כל ההויה עמו אל מקורו העליון, אל אור התורה שבה נסתכל הקב"ה וברא את העולם. ובא הכתוב לומר, שההשואה היא כ"כ תמימה, וככל החזון המתגלה באור מקורו בקדושת תמיד הבקר, המקורב למקורו הרוחני העליון, "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר" האמור בגילויהשל תורה, ככה כל האור לכל פרטיו משתקף הוא ע"י הקדמתו של אור התורה לכל ההויה כולה, בבחינה של מדרגה שניה. ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. והכל הוא נערך ומתעלה, והכל הוא מתגלה ברוממותו בקדושה, במדה שניה זו בחזון עולמים כמו במדה הראשונה בחזון מקור עולמים, הוית דבר ד' באור התורה המקורית. והיסוד הצמחני, הקודם להגלות החיים בבהירותם, הרי הוא כאן ג"כ מתעלה ע"י הופעת קדושת עולמים זאת, כמנחת הבקר, ואור השמחה העליונה, זרועת האור, ומרוכזת בקדש, גם היא מופיעה כהדר קדשה, וכנסכו.והדבר המחודש כאן הוא, שבמקום שהמגמה הראשונה נקדה את ההופעה, שהעידונים כולם ברום הרוחניות שבהם מתעלים הם לכח מפעל, לעשות ולקים, כח האש, החום הפועל, כאמור אצל "עולת תמיד העשויה בהר סיני לריח ניחח אשה לד'", הנה דוקא כאן, כשהדברים נעתקים לחזון הויה מציאותית, מושגת ומורגשת, וכח הפועל הממשי בה ניכר כ"כ, הננו יודעים ומכירים, שכל אלה התנועות המעשיות עולות הן וחוזרות לשרשן העליון. ממקור הקדש העליון, מלא העידון וחדות ד' וצהלת שרו העליון, לוקחו, ושם הם שבים. וכנסכו תעשה. והמגמה החותמת היא אשה, כח הפועל המושג ומורגש בכל מלא עולמים, ובכל חיי המפעלים אשר לאדם וליקום כולו, הכל הוא ריח ניחח לד' מקושר במקור חיי עד, ששם שמחת עולמים מאירה. ומתחברים יחד הענינים, של לריח ניחח אשה לד', של עולת תמיד הראשונה המקורית העשויה בהר סיני, מקור התורה ומכונה, עם התמיד של בין הערבים, שיהיה ריח הניחח אשה לד', בגדולת החדוש שמצד הרוחניות המופלגה, של התגלות המקורהראשי העצום, בשפעת רוחניותו, פועל את כל המפעלים ברוחו ושפעו, ולעומת זה תמיד של בין הערבים, המקורב לחזותה של ההויה הפעלית, שב הוא ומתאחד במקורו, שהאשה, כח הפועל הכל, הוא שם ומתעלה ריח ניחח לד'. וככה הם מתאחדים יחד להיות לדבר אחד, שנים ליום. ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד.
ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ד'. מפעל השחיטה, שהיא פעולה של רגז ושל מדת הדין, שנעשה בקרבן, הרי הוא מקשר, בקדושת תוכיותו, את כל עניני הדינים, הפעולות המרעישות, המחבלות והנראות כמהרסות ומחריבות את העולם, שבאמת הלא הכל הוא בא מסוד ההנהגה העליונה, הצפונה, מרז המחשבה של אל מלא רחמים, שהכל הוא לטובה ולברכה לחסד ולרחמים.ואם מצד המעמד המעשי בתפיסתו החמרית, הוא עומד במעמד התחתיתי של סדר ההנהגה, הירך, ירך המזבח, אבל הכונה המאירה, הצפונה בו, מלאת אור חיים חסד ורחמים היא. צפונה לפני ד', אדון הרחמים.
וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו על המזבח סביב. להוציא אל הפעל את מאור הטוב הגנוז ביחוד בסדרי הגילויים, שבח ההירוס, החבול והאבוד, נראה מחצוניותם, מסוגלות הן הנשמות הפנימיות, ספוגי החסד, בני אהרן איש החסד, הכהנים, ממשיכי פאר החסד בעולם. הזריקה היא ההתעלות של המפעל הנפשי הפנימי, שנעשה בקדושת הקרבן ברוממות קדושתו, שהוא קדש קדשים. שדוקא הם, קדשי הקדשים, שחיטתן היא בצפון. ע"י מרום הקדש, והסוד האצילי הכללי של הנהגת ההויה, כל חזון פלאי, הנראה מוזר לגבי השאיפה האידיאלית המוגבלת, מתמם הוא בהשלמתו, בהיותו מתגלה שהוא חלק מן כלל הפעולות, שיחד בצירוף כולן יראה ויגלה הודן והדרן. וזהו יסוד הסבוב, שבצורה הרוחנית הרי הזריקה הזאת היא זריקה סבובית, אע"פ שאינה נראית גם היא כ"א חלקית. אבל זהו הכח של תמימות ההנהגה הצור תמים פעלו, ובצורה הסבובית הפנימית מתראה באחרית אור הטוב והצדק, החסד והרחמים הגמורים. וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו, על המזבח סביב.
יר"מ ד' או"א, שתהא אמירה זו חשובה ומקובלת ומרוצה לפניך. בכל הופעה של קדושה, הבאה ע"י מפעל או ע"י דבור, צריכים להיות שלשה תנאים, המכשירים את המטרה התכליתית. האחד, שיהיו חיי האור מלאים, רוויים בלשד רב של הארה, של שביעה רוחנית בעשר גדול. זהו ענין החשיבות. והשני, שיפעול הדבר את פעולתו, להוליד בקרבנו קרבת אלהים גדולה וקדושת נשמה עצומה, שזהו תולדה מההתקבלות של הארת הקדש במקורה, שבזה יש לה כח להופיע בקרבנו את רשמי אורות התקבלותה. והשלישי, שהפעולה המיוסדת להגדיל כבוד הקדש ומפעלו, תשים כבר את משטרו בסדור העולם, להריק שפעת ברכה וחיים ממקור הברכה והאשר העליון. שלשת אלה התנאים היו מלוים אותנו בקרבן התמיד בבית מקדשנו ותפארתנו, ואנחנו לעומתם מתפללים, שתהא אמירה זו, חשובה, ברב עשר אורותיה, שיזהירו על ידה, ומקובלת, מתוך גדל האור וחיי הרוח הקדושים, שתעורר בקרבנו פנימה, לאהבת ד' ולדבקה בו, ומרוצה לעומת שפעת הברכה והחיים, שתבא על ידה בעולם בפעל בחיים ובכל ההויה.
כאילו הקרבנו וקרבן התמיד, במועדו, ובמקומו, וכהלכתו. האורות המתגלים, בכל ערך של קדושה, צריך להיות התנאי הראשון שלהם שמירת הזמן, כאשר בארנו ב"תשמרו להקריב לי במועדו". ע"כ החשיבות, שהיא התכונה של הופעת האורות בקדושתם במציאות, היא מקבילה לעומת "במועדו". ולענין המלוי הנפשי, שהתולדה של נעימת האהבה האלהית והדבקות הקדושה תגלה על ידו בפעל, ודאי הגורם היותר עזיז לזה היא קדושת המקום, "כן בקדש חזיתיך" וזהו יסוד הבקשה של "מקובלת", שהיא מכוונת ל"במקומו". ולענין הפעולות המורגשות בחיים, הבאת שפעת הברכה ואור חייה, ע"י האמירה העוצרת בקרבה את אור החיים, של עצם מפעל הקדושה של ההקרבה, שזהו ענין "מרוצה", מקביל לזה ענין "וכהלכתו", כי התכלית המעשית בודאי באה דוקא בהשלמת כל התנאים, שהם הם גורמי החיים בכל מלוי פעולתם על ההויה, בכל מדרגות המציאות המפעלית, כהלכותיה של תורה המקבילות להליכות עולם, כהקבלתם של החקים בכלל, "את חקותי תשמרו, חקים שחקקתי בהם את עולמי", "אם בחקותי תלכו חקים שחקקתי בהם שמים וארץ" (מדר'), שהם צריכים לגילוי פעולתם במציאות שמירה פרטית, לכל התנאים הדרושים להוציא אל הפעל את ברכת היצירה. וזהו וכהלכתו.
אתה הוא ד' אלהינו, שהקטירו אבותינו לפניך את קטרת הסמים בזמן שביהמ"ק היה קים. תכונת הקטרת היא כ"כ אצילית ורוחנית, קשורה בתכן החיים הפנימיים, באותה המדה שההשפעה החיונית הולכת מהפנים אל החוץ, מתוך חיי הנשמה לחיי הכלים, בכל המדרגות כולן. ובערך של תכן פנימי אצילי זה אין הבדל של מדרגות, ולא של זמנים. לא פעל ע"ז שום רשם כל ענין של חרבן, ואין הבדל ביחש זה בין זמן שבית המקדש קים לזמן החרבן, מפני שהתכן הפנימי איננו יורד מגדולתו ואיננו מקבל שנויים, ואין שום הבדל ביחש של המדרגות אשר להדורות, עד שאין חילוק בין הערך של יחש אלהותו אלינו והיחש הזה לאבותינו, ואין צורך להזכיר כאן שתי בחינות בבטוי אלהינו ואלהי אבותינו, אלא אתה הוא ד' אלהינו, "הלא אתה מקדם ד' אלהי קדשי" "ואלהים מלכי מקדם", שהקטירו אבותינו לפניך את קטרת הסמים בזמן שבית המקדש היה קים.
כאשר צוית אותם ע"י משה נביאך, ככתוב בתורתך. הקדושה הנצחית, שאינה מתחלקת לשנויים, ע"פ הערך של הדורות, היא באה ע"י הנבואה העליונה של משה, אדון הנביאים, שהוא לבדו הוא הנביא של כל הדורות בשוה. וכן המדה הפנימית של השפעת הקטרת, שאינה עלולה כלללשנויים בשנויי הדורות, שבשביל כך אין אנחנו אומרים כאן את הבטוי ואלהי אבותינו, כ"א ד' אלהינו, מפני שהמדה של הארת הקדושה האלהית, לנו ולאבותינו, היא מדה אחת, מצד פנימיותה, ומצד אי ההבדל של הזמנים ושל המצבים בין הזמן שהיה ביהמ"ק קים לזמן הזה. ככתוב בתורתך. כי קדושת התורה היא קימת עדי עד, "ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי, אלו ת"ח העוסקים בתורה" (שלהי מנחות) שנאמר כאן לשון הקטרה, מפני עקר הכח הזה של הופעת הקדושה בצורה שוה, מצד עליוניותה הפנימית, באפן שכל ההפרש הגדול, שבהתגלות הקדושה בין בזמן שביהמ"ק קים לזמן הזה, אינו תופש מקום כלל מצד הציור הפנימי העליון העצום בשפע רוחניותו, ששם הוא ערך הקטרת, קטרת הסמים. אע"פ שיש הבדל גדולמאד, ביחש לגילוי הכבוד והתגלות הנפלאות, בין זמן שביהמ"ק היה קים לזמן הזה, אבל הערך הפנימי, שהקטרת קשורה בו, הוא עומד בהשויה אחת, ו"כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה ביהמ"ק בימיו" (ברכות ל"ג). מתוך כך אנו מסימים כאן ככתוב בתורתך. להורות את הגדולה והקדושה המוחלטה והגמורה, שישנה באמירת ענין הקטרת בצורה נעלה ורוממה מאד, עד אשר היא ממש פועלת את פעולת הארת קדושתה, כמו עצם ההקטרה ממש בזמן שביהמ"ק היה קים.
ויאמר ד' אל משה, קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה, סמים, ולבונה זכה, בד בבד יהיה. למעלת ענין הקטרת וקדושתה הפנימית, נאמר בה רק ויאמר ד' אל משה, ולא נאמר וידבר ד' אל משה לאמר, מפני שהסגולה של הקטרת, שהיא פנימית, "דבר שבחשאי" (זבחים פ"ח), לא נתנה להגלות בפנימיותה, ונשאר כל כח המאמר הזה אצל משה, ומתוך כך נאמר כאן לשון אמירה, שמשמעו הוא יותר מופשט מל' דבור, שהוא כבר לשון הנהגה ולשון קשה. וסגולת הקטרת היא הקשר של הקדושה העליונה האלהית הכללית, שמצדה אי אפשר לפרט שמות נפרדים כ"א סמים בכללות, מצד עוצם כח הקדושה הפנימית הרוחנית, בתכונתה העומדת למעלה מכל חלוקים. ואפילו הפרטים שמתגלים בה עומדים בתכונה של כללות ושל התאחדות גמורה. נטף ושחלת וחלבנה. תכלית ההתגלות של הקדש הנעלם הזה, אור הנשמה שהקטרת מרמזת עליו, היא מודיעה שאין שום דבר רע ומכוער במציאות מצד הארת הכלל, וכל מה שנראה מכוער ורע ישוב להתהפך לטוב גמור ולקדש עליון. ע"כ צריכים שני הסמים, שאחר כך הם מתגלים בשמותיהם הפרטיים, להיות מיוחדים לפעולה הכללית של השללת מציאות הרע. וכאשר אנחנו רואים, שיש במציאות איזה ענין של רשע ושל כעור מצד גילויו החצון, יודעים אנחנו, שיש ביסודות הקדושה שתי מציאיות, מציאות אחת שמסירה את הרע, מתוך מה שהוא נראה דומה לדבר רע, והשנית היא מה שמעלה את הענין הרע ומהפכו לטובה גמורה. ועל כן נסמכו נטף ושחלת לחלבונה, החלבונה שריחה רע, שנכנסה בסמני הקטרת, להודיע שאין רע מוחלט בעולם. והחלבנה בהתחברה לנטף ושחלת, ודאי הנטף, שהוא הראשון בסגולתו, יש בו תכונה כזאת של סלוק הרע והכעור מהדבר הרע, ומסיר בכח זה את הריח הרע של החלבנה, אבל לא די בסלוק של הריח הרע עד כדי להיות נמנה בסמני הקטרת, אלא שיש עוד כח המהפך את כל הרע לטובה, וזאת היא בודאי סגולת השחלת. נטף ושחלת וחלבנה. ואחרי ששלשת הכחות הללו, הנובעים מתוך הריח הטוב הכללי, של הנשמה הכללית העליונה, מגלים את כחם בפרטיות, הם מתאחדים למושג אחד, כאילו לא היו כלל מתחלקים לפרטים. על כן חוזר עוד הפעם השם הכללי סמים. ומתוך שהכל צריך להגיע עד התחום המעשי, שהוא משונה בזהמהצד האצילי המופשט, שהצד האצילי עומד הוא לעולם בטהרתו וזכוכו, ואין צורך להתנות בו ענין הזכות, מה שא"כ במה שמתקרב לגבולים, למעשים וחמריות, שיש שם דברים שאינם זכים, צריכים לפרט שבקדושת הקטרת יכנס רק מה שהוא זך. וזהו הרמז של לבונה זכה. והמשקל הוא שוה באלו שלשת הכחות וכללותם בההופעה המעשית, הכח השולל את הרע והכח המהפך אותו לטובה ולהתעלות, ועצם הכח שהרע מתגלה בו, כדי שיצאו אלה המפעלים לפעל הטוב הגמור, הם כולם שוים בערכם, ומשקלם צריך להיות שוה, בד בבד יהיה.
ועשית אותה קטרת רקח מעשה רוקח. המגמה העליונה של הקטרת היא להופיע בעולם, באדם, באומה, באנושיות, בחיים, ובהויה בכלל, את האור העליון של הרוחניות הקדושה האצילית, אשר לא יגורה רע, וכל מה שמתפשט ונראה כמו דבר רע וכעור, בחיים ובפעל, איננו כ"א לבוש חצוני של הדבר הטוב. כי אי אפשר להיות כלל שום הויה עצמית כ"א טהור וקדוש, טוב בתכלית הזהר, כי הלא הכל ממקור העליון, ממקור הטוב והמיטיב ב"ה, יצאו ויוצאים.אבל מאחר שלבושים רעים ישנם, צריכה העבודה הקדושה הזאת, מלאה חכמת אלהים, אומנות קדושה. ועשית אותה קטרת רקח, לא במקרה, ולא בדמיון, ולא בשכל אנושי מוגבל, אפשר לבא עד הגבול הקדוש הזה של החזרת כל הרע לטובה גמורה כ"א באמונה גדולה ובאומנות קדושה רבה באים לעבוד את העבודה הקדושה הנוראה והטהורה הזאת, שאינה נעשית כ"א ע"פ יחידי הבחירים שבגדולי הדורות וקדושיהם. קטרת רקח, מעשה רוקח, אנשים אשר כח בהם לעמוד בהיכל מלכו של עולם, ויודעים את עומק מלאכת שמים זאת, למהפכא מרירו למתיקו וחשוכא לנהורא.
ממולח, טהור קדש. שלש הנה ההכנות, המכשירות לתעופה עליונה זו של השבת כל הנדח, של החזרת כל הכעור לרום התפארת, את כל הרע לטוב הגמור והעליון. האחת היא המיזוג והעירוב העמוק. כשהנטיות יורדות ומתחלקות, ע"פ תכונת הגבורה המפרדת ומפזרת, אז נקודות הרע שבנטיות, אע"פ שמקורן הוא עליון וקדוש מאד, אבל בירידתן הלא נתאחזו בתכונה של זיהום, ואי אפשר להן להתעלות בטהרת מקורן כ"א ע"י העירוב והמיזוג הגמור עד לכדי ההתבוללות הגמורה והמוחלטת בעומק הטוב, בכחות המסירים את הזוהם מיסודו, והמהפכים אותו לפארה של הקדושה העליונה ברום גבהה, ממולח. השניה, הנטיהלעבוד את העבודה הקדושה הזאת מוכרחת להיות בתכלית הטהרה, שלא יתערבבה אפילו משהו מנטיה לצד הרע מהכעור מצד עצמו, טהור. השלישית, המטרה מוכרחת להיות היותר קדושה, מפני ההכרה של הכבוד האלהי העליון ברום קדושתו, שמשתלם ומאיר ע"י ההשבה הגמורה והעליונה של כל מהשנתפשט בכל קצוי תבל, וכל מה שנתרחק, לרום קדשו, ובידיעה, שעם כל מה שהוא יותר מוטבע במעמקי רע הוא יותר נעלה ויותר נשגב במקורו העליון, ועל כן העבודה בקדושתה משתלהבת להשיב דבר על מכונו, מכון קדשו, קדש. בקבוץ התנאים הללו יחד מתמלאת היא תכונתה של עבודת קדש עליונה בהירה זו באור הנשמה, "דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו, הוי אומר זה הריח" (ברכות). ממולח, טהור, קדש.
ושחקת ממנה הדק, ונתת ממנה לפני העדות באהל מועד אשר אועד לך שמה, קדש קדשים תהיה לכם. חוץ מההתעלות של כל הנטיות בשרשן ומיזוגן הגמור, שעי"ז הכל חוזר לשרש הקדושה העליונה, וכל המרירות מתמתקת, – הנה בכל יום ויום צריכין אנו התעלות פרטית עמוקה, יותר עמוק ויותר מדויק מהתכן של ההתעלות הכללית. והמקור העליון, המשפיע על המיזוג באופי היותר עליון שלו, הוא בא מיסוד מקור הגילוי האלהי של התורה, שהוא שרש התורה ומקורה, העולה למעלה מתכונת למודה והבנתה. וזהו תכן קדש הקדשים, העולה למעלה ממדת הקדש הסתמית, שמדת הקדש היא השפעתה של תורה מצד הקדושה שנתגלה לנו, אבל הבחינה הפנימית, שהיא סוד ברכתה של תורה, היא קשורה למקורה האלהי מצד נותן התורה ב"ה. ע"ז אמר ושחקת ממנה הדק, בבחינה יותר דקה ונתת ממנה לפני העדות, אשר אועד לך שמה, לקשר את ההופעה הזאת, של ההתאחדות וההתמזגות של כל הנטיות, להעלותן ביסוד הקדושה הגנוזה, ע"י מקור השפעה העליונה של תורה מצד הופעתה מפי הגבורה, באספקלריא המאירה לרועה נאמן, במקום הקדש באהל מועד, ומעלת הקדש הקודמת מתעלה היא בזה למעלת קדש קדשים. קדש קדשים תהיה לכם.
ונאמר והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר. כשם שהתמיד הוא בא להאיר את האור של הקדושה התמידית, בהגנה לעומת הזוהמא התמידית העולה וחודרת מטומאת החיים החמריים, ככה באה התדיריות של הקטרת, בחדושה בכל יום תמיד, להאיר את האור הפנימי של קדושת הריח, שהוא תכן הופעת חיי הנשמה בצורתה העליונה, במדה של חירות מכל הזיקוקים והשעבודים של הגופניות. וחדוש זה הוא מותאם לקטרת של שחרית, הבאה בבקר בבקר, בעת אשר האדם בכלל מתחדש בתור בריה חדשה.
בהיטיבו את הנרות יקטירנה. ההטבה של הנרות היא הכנה להשפעת החכמה, הבאה מקדושת הנרות של המנורה שבדרום, "הרוצה שיחכים ידרים", וההכנה היא באה ממקור שהוא יותר אצילי ויותר עליון מהחכמה. וע"כ היא מקושרת לקדושת הקטרת, הבאה ביחש להופעת אור הנשמה בפנימיותה, המעלה הרוחנית הגמורה, המתעלה מכל דבר מוגבל וחמרי. ונמצא, שמעלת הקטרת העליונה היא כ"כ נעלה מתכן החכמה עד שאינה יכולה להתקשר להשפיע על הארת החכמה מהוד האצילות שלה כ"א ע"י האמצעי של ההטבה, שהטבת הנרות הבאה בבקר היא מיוחדת לשרשה העליון של החכמה, שהיא לקוחה משם. וזה השרש ברום קדושתו יש לו יחס עם הקטרת של בבקר בבקר, אור הנשמה ביסוד החדוש התמידי שלה, המעין הנובע מלא חיים עליונים, השוטף והולך בלא הפסק. ונמצא שהקטרת של שחרית נותנת היא נשמה פנימית לאור החכמה המופיע בישראל, ע"י הארת הנרות של המנורה, ומעלה בזה את כל החכמה כולה אל רום מעלתה הנשמתית הפנימית, שהיא אור החכמה המשיחית, "והריחו ביראת ד'".
ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה קטרת תמיד לפני ד' לדרתיכם. כשם שהחכמה צריכה היא לנשמת חייה את האור הפנימי של הקטרת, ככה צריכה היא הקטרת, שתתפס באור החכמה, כדי שאור החכמה המושגת ילך ויתפשט בכל הדורות ובכל הזמנים. וע"ז היא מיוחדה בסגולתה קטרת של בין הערבים, היותר קרובה לתפיסת ההויה והמציאות, כדוגמת ק"ש של ערבית, ותמיד של בין הערבים, המסומן עמה בתור שני במדרגה לתמיד של שחר. ע"כ מה שקטרת של בין הערבים היא מתיחסת אל הנרות, בעצמות העלאתן, זהו מצד סגולת התמידיות, הנדרשת להמשך הדורות, שמוכרחים הדברים העליונים וההשגות הבהירות היותר פנימיות להתפשט בענפיהם עד כדי ההתאמה אל מצבם הרוחני של הדורות כולן. משום כך אמר ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה קטרת תמיד, לפני ד' לדורותיכם. ונמצא אור החכמה שבנרות עולה ומתעדן, ע"י הופעת הקטרת של שחרית, ואור החיים הפנימיים שלהקטרת מתמשך לדורות ע"י העלאת הנרות בין הערבים.
ת"ר פטום הקטרת כיצד. סדור המתכנת של הקטרת נקרא בשם פיטום, שמורה ג"כ על השמנת הגוף והגדלתו הכמותית, להורות שהקטרת, עם כל התכן של רוחניותה העליונה ביסודה, העולה היא למעלה מכל ענין של חכמה ושל השגה ברמיזת וקשר מעלתה, היא יורדת להשפיע על קדושת החיים והמעשה, שהיא בחינה גופנית לגבה, ע"י הסדור של המתכנת, אשר היא מסתדרת ע"פ התכונה האלהית הנפלאה.
שלש מאות וששים ושמנה מנים היו בה. כלולים כאן המנים שלכל השנה ושל יום הכפורים, כדלקמן, ויום הכפורים יש לו חלק לעומת שלשת ימים, להודיע שהשפעת הקטרת העליונה היא באה להופיע על הזמן מתוך תכונה שהיא למעלה מכל סדרי זמנים. ויום הכפורים עצמו הוא התכן הפנימי של השנה, ונקרא בשביל כך "אחת בשנה", מדה אחת ומיוחדת המאירה בתוך השנה, ויש לו בשביל כך שלשה ערכים: ערך היום לעצמו, בתור יום קדוש מיוחד פנימי בתכונת אורו, וערך העלאתו את כל השנה שעברה, וערך השפעתו להכשיר להעלאה גם את השנה הבאה ונמצא שמדת יוה"כ המשולשת היא קשורה עם מדת השנה בכללה, ע"כ היה מספר המנים שלש מאות וששים וחמשה, לעומת ימות השנה, ויום הכפורים, בתור יום, שיש לו מצד הערכת קדושתו העליונה, חוץ מערכו המניני בתוך השנה כולה, ערך של קדושה משולשת מצוינה לעצמו.
שלש מאות וששים וחמשה כמנין ימות החמה. לפי מדת הקטרת אי אפשר שתהיה מקושרת עם מדת שנת הלבנה, שיש בה ענין של מיעוט והקטנה. שהרי כל הקטנה באה רק מצד הכלי והחמר, ומדת הקטרת באה לעומת החיים הפנימיים מצד עצמם, שבהם הכל הוא מלא ושלם. ע"כ המנין שלה מוכרח להיות, גם בהערכתה אל תכן הזמן, ע"פ ההערכה השלמה של המאור הגדול, שממנו יואר וישפע ערך הזמן בצורה שלמה, שאין עמה פרץ וירידה.
מנה לכל יום, פרס בשחרית ופרס בין הערבים. אמנם נחלקה הקטרת לשתי פעולות, ושתי מדות של השפעה יש לה, ההשפעה של העלאת החכמה למרום החיים הנשמתיים האציליים, העולים למעלה מכל הכרה והשגה, והשפעה להחיות את כל הערכים הירודים, המופיעים מאורה של החכמה, באור העליון של חיי הנשמה, הבהירים והזכים, שלשם כך נחלקה הקטרת, לשל שחרית ושל ערבית, ושל ערבים היא קרובה כבר בתכונתה למדת הזמן, המתפשטת בתכונת הדורות, ששם יש לפעמים ג"כ חסרון וירידה. אבל דוקא מדת הקטרת הרוחנית העליונה באצילותה היא מצלת את הזמן מלהשתקע בירידתו. בשביל כך היו הפרסים, של שחרית ושל בין הערבים, מוכרחים להיות בראשיתם מאוחדים במנה האחת, המאחדת אותם, ומתוך ההשפעה הקדושה הזאת, העומדת בצורה האצילית הפנימית והמאירה של הזמן, שקטרת של שחרית היא מיוחסת לה, באה אח"כ גם הקטרת של בין הערבים, בהיותה מושפעת ממנה, ומתחלקת מאתה, כדי לעסוק בתקון כל הדברים היורדים וצוללים בשטפי הזמנים, להחיותם בחיים המלאים אורה שלמה ומזוככת. ע"כ היו מאוחדים במקורם, מנה לכל יום, ונחלקים אח"כ, פרס בשחרית ופרס בין הערבים.
ושלשה מנים יתרים שמהם מכניס כהן גדול מלא חפניו ביום הכפורים . אלה שלשת המנים היתרים, הנושאים עליהם את האצילות העליונה של קדושת השנה, ושל הערכת השפעתו הפנימית של יום הכפורים על כל השנה, בעבר ובעתיד, איכות השפעתם זו תלויה לפי הערך של קדושת הדור, שמתבלטת ע"י מדת קדושתו של הכהן הגדול, שהוא עומד במדתו למעלה מתכונת הזמן החלונית, ו"כל השנה כרגל" לדידיה (מו"ק י"ד). ולפי ההכשרה שהוא יכול לקבל בעד הדור כולו, מתכונה זו של ערך העלאתו של יום הכפורים את הזמן בכללותו, בעבר ובעתיד, ככה תתעלה מדת הזמן בנוגע להשפעתו על החיים הפנימיים ביחוד. "מי אסף רוח בחפניו", והרוח העליון, רוח הקדש, השורה על האומה בכללה, וחודרת בכל פרטיה, מסגולתה העליונה והפנימית של הקטרת, תלוי הוא בהשעור הרוחני, שכה"ג מכניס במלא חפניו מן הקטרת הזאת ביוה"כ.
ומחזירם למכתשת בערב יום הכפורים, ושוחקן יפה יפה, כדי שתהא דקה מן הדקה. כמה שיש מהיחושים הגופניים וההערכות החמריות, מצד מדת הזמן, בהקטרת התדירית, שתמידותה נמשכת היא מיסודה של קטרת של בין הערבים, מתעלה הדבר ביום הכפורים, לעלות למרום עליון. בעוד אשר המדה החמרית נוהגת עדיין בצורת הזמן, שהוא ערב יוה"כ, שהוא יום שאכילה ושתיה נוהגות בו בתכונה של מצוה וקדושה, אז צריכים הם אלה שלשת המנים, שהם מותאמים לקדושת יוה"כ המופשטה, העומדת למעלה מכל מגע של ענין מוגבל וחמרי, להיות מוחזרים למכתשת, להעלותם יותר ויותר ברום האצילות, והמחשבה העליונה המופשטת לגמרי, יותר מהצורה האצילית של כל ימות השנה, שאפשר שיהיה לה איזה מגע וקשר עם צרכים מוגבלים וחמריים. וכאן שוחקן יפה יפה, לשאוב עי"ז מהציור הרוחני העליון של שאיפת המחשבה, ברוממות קדושתה ושאיפותיה העליונות, העולות אך למעלה, כדי שתהא דקה מן הדקה.
ואחד עשר סמנים היו בה. יסוד הקדושה בהארתה המושכלת העליונה הוא מתאר את כל הרבויים שבעולם בתכונה מאוחדת. וזהו הענין המספרי של עשר שהוא הרבוי המאוחד לחטיבה אחת, שכל רבוי איננו עומד להתפרד ולהנתק מהכללות, כ"א מתוך ששרש הכל הוא אחד מוכרח הוא כל רבוי להתאחד לכלל אחד. אמנם מפני שירדו הכחות בעולם ההויה, והחיים האנושיים התפצלו לנטיות מיוחדות, והחושים שללו מהשכל את הטהרה של השקפתו הכללית ושאיפתה המיוחדה, נצמח מזה שישנה במציאות הכרה ושאיפה פרטית, העומדת בעולם, ושהיא היא הגורמת לכל מה שמתקלקל ומתפרד מיסוד קדושת האחדות.אבל כאשר גם עומק הרע של מדה פרודה זו שרשה הוא בטוב העליון, ושעל ידה יצמח צמח האורה באחרית ושהצללים יוסיפו זהר על האור ויתבטלו אליו, בגמר שכלולו, דעה נשגבה זו, ושאיפת הקדש העמוקה שבה, היא מובעת רק ברום ההשגה הנשמתית של הארת החיים הפנימיים, רוח החיים האלהיים שיגלה למלכא משיחא, אשר על כל ישראל יתפשט, "וריח לו כלבנון". ע"כ להשלמת חזון עולמים זה אחד עשר סמנים היו בה, לקשר ג"כ האחת הבודדת, מצד שרש מקורה, אל החטיביות הכללית של העשר, וממילא יוצא האור העליון לחשוף את הרצון המקודש, להדבק באור מקור חיי החיים וכל אורות האורים העליונים, שהוא לבדו הוא, "אך טוב לישראל אלהים לברי לבב", "ולפני אחד מה אתה סופר", "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלהים לעולם. ואני קרבת אלהים לי טוב, שתי בד"א מחסי לספר כל מלאכותיך".
ואלו הן הצרי והצפרן, החלבנה והלבונה, משקל שבעים שבעים מנה. היסודות הראשיים של הקטרת מתאימים הם לתכונת הבנין המעשי של ההויה, הקשורה בשבעת ימי בראשית, ימי הבנין, שהסוד העליון הנשמתי צריך להופיע עליהם לטהרם, ולהביאם לידי הכרת חיים נשמתיים עליונים. ומתוך הכח של העשיריה היסודית, של הכללות שבמנין אחד עשר הסממנים, מאיר כח עליון על שבעת ימי הבנין, ובא המשקל הזה שבעים שבעים מנה.
מר וקציעה, שבלת נרד וכרכום משקל ששה עשר ששה עשר מנה. אחרי שהמדרגה הראשונה בבנין הקטרת יסדה את הקדש ביחש להזמן, של שבעת ימי בראשית, שעמד על משקל השבעים ע"י ההופעה של יסוד העשיריה, אשר באחד עשר הסממנים, באה המדרגה השניה לכונן את הארת הקדש על תכונת המקום, הכולל בעצמותו את ששת הקצוות, המוכרחים להמצא בכל בחינת מקום, והעשרה שאינם מתחברים עליהם להרבות את ערכם, כמו בבחינת הזמן, שהזמן עצמו מתקדש ומתרבה באיכותו, מה שא"כ בחינת המקום, שהוא עומד בפני עצמו, סמוך למדרגת העשר, המשפיעה עליו השפעה קרובה שכונית.ע"כ הם ששה עשר ששה עשר מנה, כלומר יסוד המקום, ששת הקצוות, המקבל אור וחיים, וקדושת הכלל השכלית העליונה, מדת העשר.
הקשט שנים עשר, וקלופה שלשה, וקנמון תשעה. אחרי המספרים של שבעים ושל ששה עשר, המתיחסים להמציאות ברוחניותה העליונה, המשפיעה על ההויה המעשית, להעלות הכל בקשר אחד בקדושה העליונה, לזמר לשם אל עולם ולפאר את שם כבודו על כל מה שברא, באו המספרים, שנים עשר שלשה ותשעה, להורות על פרטיות הגבולים של המציאות המוחשית המקומית. גבולי האלכסונים שנים עשר, שבתכונת המקום המוגבל יש קשר עם הרבוי, המתפצל מסוד האחדות. התחלת הרבוי היא שלשה, "רבים שלשה" (גיטן מ"ו), כי השנים לא נכנסו בכלל רבוי, אלא שיצאו מכלל אחד, והתשעה הוא גמר הרבוי, כי מספר העשרה כבר חוזר הוא להתאחד בסכום האחד, וזה מורה כי מצד קדושת החיים הפנימיים של אור הנשמה האלהית, המאירה בההויה כולה, מראשית המצאה, ברוח ד', כל הגבולים, כל הפרטים וכל הרבויים, מראש ועד סוף, מתאחדים לעטרה קדושה אידיאלית, אחד, להודות לשם ד' אחד ולרומם כבוד קדושתו העליונה. ולא פורש כאן שם המשקל, כי הכל כלול הוא בתכונה האיכותית של השבעים, ובתכונה הכמותית, שהאיכות זורחת עליה, של ששה העשר האמור לעיל, ששם מפורש השם מנה, להורות על המדות המעריכות את הערכים כולם להשגת כל לב מבין, וכל נשמה סוקרת, בנעם ד'.
בורית כרשינה תשעה קבין. הטהרה של הדברים המתעלים ברום הקדש היא מסדרי עבודתם היותר מוכרחה. הצפורן היא רגילה לבא במוגמרות (ר"מ כלי המקדש פ"ב). הבושם של הריח, הרגיל להנות בו בני אדם, בבתים, בכלים ובבגדים, יש לו יחש מיוחד לחיים האנושיים, ויש בו בשביל כך מהמדה הצריכה לטוהר, כמו גופו של אדם, שאחת ממדות טהרתו ע"פ דברי סופרים היא טהרת תשעה קבין, כלומר השלישית מלמטה למעלה ממדותיה של תורה, שהן הרביעית, הלוג, והקב, שהם מכוונים להערכת הדברים המשוערים בהויה, הדומם, הצומח, והחי. הצד שצריך טהרה הוא מתחיל בהצד החיוני, לא בדומם ולא בצומח מצד עצמם. והסבה של צורך הטהרה היא יחושו של החי לפרטיותו, המוגבלה בתוך רגש החיים המיוחדים שלו, שהם מגבילים אותו ומונעים את אור הכללות מאתו. וכשבאה בורית כרשינה לטהר את הצפורן, המדה הזאת מכוונת היא בין מצד מספר התשעה, סיומה של הפרטיות, ובין מצד מדת הקבין.
יין קפריסין סאין תלתא, וקבין תלתא. המדות הדרושות לצחצח על ידן את מושגי הרוחניות, המתמזגים בתהלוכות בני אדם, תכן הצפורן, העשויה לגמר בה, כדברי הרמב"ם, הן צריכות להיות חזקות, עזות, איתנות, "הוי עז כנמר – וגבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים", מוגבלות בתחומן יפה יפה. כן הקפרס הוא הצלף (ביצה כ"ה ותוד"ה וצלף), וכמו החצובא, שבו תיחם יהושע את הארץ ושהוא מקטע רגליהון דרשיעיא, וכל מסיגי הגבולות, המדות בשעורן, רביעית, לוג, קב, סאה, שמתאימות נגד שעורי היצירה בדומם, צומח, חי, מדבר. ההעלאה של הרבוי בהתחלתו, השלשה, ביחש לתכונת הדבור, הסאה, ולתכונת החיים, הקב, באה היא ע"י הצחצוח של יין קפריסין, העז מגדולו, מתולדתו, ודיוק שמירת תחומו וגבולו, שבזה יתעלה הצפורן, הפועל הרוחני בריח הטוב ביחש לבני האדם, למעלה העליונה, להצטרף עם כל יסודי הקטרת, לבא אל רום מעלת הנשמה הפנימית, מכון האחדות האצילית, ולהביא שם את כל מה שנתפזר בחיים ובדבור, ע"י עזיזות הרצון בקדושתו ושמירת חק בפעולתו. יין קפריסין סאין תלתא וקבין תלתא.
ואם לא מצא יין קפריסין, מביא חמר חורין עתיק. אם אין הזמן והיכולת הנפשית, ויתר מכשירי האפשרות, מתאימים לבא עד מרום העז הטבעי בפרטיות, עד לידי דיוק ההתחמה של כל תכונה וכל נטיה, אז משתמשים לזכך את הנטיה האצילית הפנימית, החודרת ללב בני אדם, בלבושיהם המעשיים והמדותיים, בתכונה של המזוג הכללי של המדות. עז הגבורה של היין, חמר, נטית החסד של הצבע הלבן, חורין, התאחדותן של התכונות הללו, בערכי החיים והנפש המדברת בתכונת הרחמים, הראויים להלוות את ציור הזקנה, "זקן מלא רחמים" (מכילתא שירה פ"ד), עתיק. אמנם רק באפן של אי האפשרות לתחם את הגבולים יפה, ולהעמיד את העז, בעצם עומק גזעו ומעמק טבעו, כיין קפריסין, אז, תמלא את המקום המשקלת הכללית מקבוץ הרוחות הנגודיות, שיתמזגו ע"י חבורן והתאחדותן בנושא אחד. אם לא מצא יין קפריסין, מביא חמר חורין עתיק.
מלח סדומית, רובע הקב. הדרך המשלימה את האפשרות, להארתה של הקדושה העליונה הנשמתית על גבי כללות נפשות עם קדוש, אחרי כל המכשירים של קבוצי הכחות כולם והעלאתם, בקדושה ובטהרה, למקורם העליון, אשר משם לוקחו, היא ההגבלה של עיצור הכחות החיוניים והעמדת הצמחתם, מבלי להתפשט במדה יותר מורחבת ממה שתוכל שפעת הקדש להיות שולטת עליהם ומנשאתם. מלח סדומית, עוצר הגדול, הגורם מניעת הצמיחה, אשר "לא תזרע ולא תצמיח". אמנם לא בכל השטח החיוני צריך כח המעצור לבא, אלא באותו הצדהפונה ביותר אל הצמחנות, היורד מערך החיים, והקב, שהיא המדה המכוונת במדרגה של החיים, הדרגא השלישית בסולם המדות, משערים אנו בחיוניות עצמה ג"כ ארבעת הערכים של דומם, צומח, חי, ומדבר, והצד האחרון הוא הרובע, כלומר הדומם שבחיים, הוא צריך להעצר, מפני שהתפשטותו הבלתי מוגבלה היא הגורמת להירוס הסדר, המונע את הופעתו העליונה של אור הנשמה הרוחנית להזריח את אורה הגדול. ובזה הננו משלימים את תכונת קדושת הקטורת העולה היא למעלה ע"י כח מעצור מצומצם כחן. מלח סדומית רובע הקב.
מעלה עשן כל שהוא. כל מה שהוא מושפל בעולם החמרי המוגבל הלא הוא מוכן לעלות ע"י הארתה הפנימית של הנשמה, המאירה ממקור חייה על כל הנושאים אשר השפלו. והכח הזה, המתמר ועולה, הלא עומד בצביונו העליון, באין יחש לכל תכן של שעור, כי מציאותו האיכותית היא יסוד פעולתו, ואין ביחש לו שום ערך אל הכמות. וכאשר מעלה העשן הוא המסמן את העליה הזאת, שכל המצוי המוגבל והמושפל עולה למעלה ע"י ההופעה הסגולית של הקטרת, ע"כ אינו צריך שעור, כי הוא עומד למעלה מכל שעורים והגבלות. מעלה עשן כל שהוא.
רבי נתן אומר אף כפת הירדן כלשהוא. הסגולה העליונה, שדוקא בהיותה מסובבת ממפריעים ומנגדים, המעכבים בעדה, היא יותר מתגברת בשליטתה, קשורה בכפת הירדן, שדוקא בהיותו במקום שריח רע שורה שם הוא מתגבר בסגולת התחזקות ריחו הטוב, – ותכן זה הוא למעלה מכל כמותיות. כי מצד הכמות יסתעפו הענפים דוקא דומה מדומה, אבל אותה התכונה של התגברות הריח הטוב ע"י הפכו דוקא, היא כבר למעלה מכל התכן שלהויה שעורית, וכפת הירדן, שזאת היא סגולתה (משנת חסידים), היא עומדת למעלה מכל שעור, כפת הירדן כל שהוא.
ואם נתן בה דבש פסלה. העלוי של העבודה היותר נשאה, של ההחזרה של כל הדברים שנתפזרו, באפן פרודי, ושירדו מערכם המקורי, אל רוממות הקדושה והאחדות המוחלטה, מוכרחת היא להיות קשורה ברעיון שכולו אומר כבוד לרבון כל עולמים, מבלי שום הנאה לעצמו. הדבש הוא מורה על תכן של הנאה, ומתיקות והחשת ענג מוחשי, הקשורות עמו, הן לגמרי נגד כל המחשבות העליונות האידיאליות הקשורות בקשרי קדשים עם הקטרת. ואם נתן בה דבש פסלה.
ואם חסר אחת מכל סמניה חיב מיתה. העליה העליונה של ההויה הפנימית, במקורה, ברוח ד' העליון, בדבר פיו ומחשבתו הגנוזה, המסדרת את כל היש, לא תוכל להיות נחשבת לגורם החיים בעולם כ"א כשאין שום פרט חסר. כי הקטרת ביסודה הרוחני כוללת בקרבה ענין תמציתי מכל ההויה כולה. ודוקא כשהכל הוא עומד ביחד, מקושר ומשולב כאחד, אז משך החיים נמשך מיסוד הראשון, אבל אם פרט אחד יחסר, זהו כבר מודיע, שאין שם הרעיון של האחדות, ואין משך החיים ממקורם הולכים עמם, כי הצורה בתכונת פנימיותה לא תוכל להיות חסרה ורק במקום השלמות שם החיים. ואם חיסר אחת מכל סמניה חיב מיתה. כי משך החיים נמשך ממקור הכל דוקא, ממקור השלמות ששום חסרון לא יוכל לגשת שם, כי במקום הופעת הכל שם מקור החיים. "לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא".
רשב"ג אומר, הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף. הסם הראשון מאחד עשר הסממנים, שהוא הצרי, ודאי כולל הוא בהערכתו את כל מהותם הכללית של הסמים כולם, והוא מסמן בתור ראשון, המתגלה בתוך שרף הנוטף, שיש לנו בו עסק עם לשד של חיים של כחות המשפיעים יניקה, ושוטפים להם בתכונת היצירה שלהם. השרף הוא מצין את הגדול הלשדי, שאיננו מתגלם בצורה פרטית ואיזה תאר מיוחד של פרי וכל ענין גדול של צביון, אלא הוא עומד בעינו בתור שרף וכח פנימי, המוכן לכונן את ההויה של כל היש ע"י לשד החיים הפנימיים, ההולכים ומתגלים. הצרי, ראשון הסממנים, אינו אלא שרף, הנוטף מעצי הקטף, "וקטפו זהו פריו" (נדה ח'). בורית כרשינה, למה היא באה, כדי ליפות בה את הצפורן כדי שתהא נאה,
יין קפריסין למה הוא בא, כדי לשרות בו את הצפורן כדי שתהא עזה. העז וההדר הנם המדות המתממות יחד את ההשלמה של החיים, והחיים האציליים, שנכנסים לחוג הסדר האנושי. רמזו של הצפורן הנתון במוגמרות (ר"מ המצוין לעיל), צריך הוא שבתוך עלויו הנשגב יתעלה שרש ההדר, ותכונת התפארת תהיה בו, לפאר לאל חי העולמים, ושיתעלה עמו שרש הכח והעז, שהחיים הרוחניים ההדורים, מכשירי המשקל והסדר כליל היופי, יהיו עזיזים, משפיעי חיל רב לפעול ולעבוד את העבודה התמה, ברב חסן. והוצרכו שני המכשירים הללו לבא, בורית כרשינה ויין קפריסין, הראשון לתמם את חזון היופי, הדרת הפאר, כדי שתהא נאה, והשני לתמם את חזון הגבורה והעז, כדי שתהא עזה. "עז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון".
והלא מי רגלים יפין לה, אלא שאין מכניסין מי רגלים בעזרה מפני הכבוד . יש שהגבורה נתמכת מכח שפל, מעז חמרי, ממותר של דמים ועכירתם, שהפסולת שלהם נדחה במי רגלים, או לכל הפחות ממושגים ציוריים בלתי טהורים למדי, ומ"מ הם מחזקים ומאמצים את הרוח ואת הבשר לחיי מפעלים. בכל זה, אי אפשר להשתמש בכחות שפלים ובלתי טהורים למדי בשביל העלאת התכונות, אפילו בשביל הגברתה של הגבורה המפעלית, מפני שהציור של הכבוד הרוחני, של האידיאליות בטהרתה, אי אפשר לו להתבסס ע"י מה שהוא נעזר באמצעים, שתערובות חמריות וגסות בשרית מעורבות בהם. והלא מ"ר יפין לה, אלא שאין מכניסין מ"ר בעזרה מפני הכבוד, והכבוד כבוד של מעלה הוא, כבוד צלם אלהים של יוצר האדם, שבאדם, שכל הסבות הגורמות לעלויה של הנשמה, גם ע"י הכנת הגוף וכחותיו, צריכות להיות עדינות, טהורות וכבודות, כי אך בטהרה וגבורה אצילית נקדם את פני מלך הכבוד סלה.
תניא רבי נתן אומר כשהוא שוחק אומר הדק היטב היטב הדק, מפני שהקול יפה לבשמים. ישנם מפעלים רוחניים כאלה שהם מתיחסים אל תכני הנפש פנימה, מעטרים אותה, מרחיבים את דעתה ומעדנים אותה, ודבר אין להם עם ההויה כולה, ברוחב המציאות שלה, והמפעלים האלה כבודם הסתר דבר, סוד ד' ליראיו, "יין ניתן בשבעים אותיות וסוד ניתן בשבעים אותיות" (סנהד' ל"ח). אבל בחיים העליונים של הנשמה, במרום חביון עזה, שם אין הבדל בין ההופעה הפנימית של הנפש ובין הופעת העולם החצוני, וכל ההויה והמציאות כולה, וזהו סוד הקטרת, המעלה הכל, ומקשר את הכל, את כל הפנים, ואת כל החצון, ברום השרש העליון של מקור ההויה. ע"כ הקול יפה לבשמים.והשחיקה, פרוד הסממנים, כדי שהריח הפנימי שלהם, אור הרוחני שבקרבם, יתפשט וישתחרר ממאסרו החמרי, ויתרומם לעלות ולהתנדף, ועם זה יוכשרו ע"י השחיקה להתאחד יחד כל החלקים באין התבדלות מיוחדה מסוג לסוג. התפשטותו של התכן המהותי הרוחני שבסוד הקטרת, המזהירה את אור הנשמה העליונה ביפעת מציאותה, פועלת היא לא רק על אור המחשבה הגנוזה הפנימית, כ"א היא הנותנת ג"כ את העז של הבטוי, את קול ד' בכח, את דבר ד' ורוחו אשר ידבר אל האדם וחי. זאת היא הפעולה היוצאת מהשחיקה, המשחררת ממאסרו את הענין הרוחני האצור בה בשמים, והמזוג, הבא ע"י השתיקה, יפעל בכחו הכללי המתאחד, שהרוח והחמר, החצון והפנימי, יחדיו יתעלו בקדושה העליונה, והמחשבה והדבור מתאגדים ומתיחדים, בתכונה יחידה אחת, שכל אחד מוסיף אור וחיים בחברו. כשהוא שוחק אומר הדק היטב. ההדקה מיטיבה, מאירה ומרחיבה, את החיים הרוחניים, בהתפשטותם המלאה והכבירה. היטב הדק. הרוחניות המאירה מכינה את ההתדקות, המכשירה את ההתאחדות הכללית לחטיבה. מפני שהקול, זה הקול, היוצא מתוך כח החיים העליונים של עומק סוד המחשבה, הוא הקול, אשר איננו מפריע את הגדלתה של המחשבה ועלויה העליון, הנשגב, אלא שהוא עוד מעלה אותה ומרוממה, יפה הוא לבשמים, והריח, שהנשמה נהנית ממנו, בהתגלותו ממכון מקור חייו, יחד עם הארת אורו הפנימי, הוא מוסיף כח בהרחבת ההבעה, ובפלוש הסגנון של הארת קדש הקדשים, במלא כל החיים וההויה עדי עד.
פטמה לחצאין כשרה, לשליש ולרביע לא שמענו. הקטרת היא מוכרחת להיות נחלקת לפרס בשחרית ופרס בין הערבים, כמדת יום ומדת לילה, לפי ערך הכנוס הכללי של כל ההויה, ע"פ אור הנגה הזורח מיפי ההויה המציאותית בתור עולמים, מדת לילה, וע"פ אורה בהיר המופיע מזיו החיים הפנימיים האלהיים, המחיה את כל, אשר באוצר החיים באורה של תורה במקורה, מדת יום. וכאשר מדת יום ומדת לילה כלולות הן זו בזו, ע"כ פטמה לחצאין כשרה, סוכ"ס יש כאן רשם של קשר הכל, והתאחדות הכל אל מרום שרש השרשים אור אין־סוף בתפארת עזו. אבל אם יש איזה תכן בהויה, שלא נתקשר בסוד הערכת הקטרת, זהו דבר שאי אפשר להיות מתאים לגבי רום השלמתה, לשליש ולרביע לא שמענו. אע"פ שיש מקום לדבר ע"ד שלשת הכללים, של מדת היום, ומדת הלילה, והכלל הממצע ביניהן ומאחדן, אבל כיון שכבר אנו באים לדבר ע"ד הפירוט שלהן, שמזקיק איזה תכן בשביל לאחדן, אין זו השלמה כללית, הנאותה לרוממות הקדש של פנימיות חיי כל, המקושרים בקדושת הקטרת. וכמו כן אין שיך לומר התקשרות כוללת המקיפה את כל היש, במדת היום והלילה עצמן, הכלולות זו בזו.וא"כ יש גם במדת יום ובמדת לילה בפרטיות ג"כ משום מדת יום לחוד ומדת לילה לחוד, אבל זה הוא בודאי רק דבר חלקי, שלא יאות להדרת קדש של הקטרת, סוד הריח העליון, הכולל את כל בכליל יפיו האצילי. ואע"פ שבסוד הראיה העליונה יש אפשרות לתפוש גם נקודה חלקית, ולמצא בה כללות הכל, אבל האוזן השומעת לא תגיע לזה וכל מה שנתגלה לנו, ממרומי קדש, צריך להיות בא לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמע. ואנו לשליש ולרביע לא שמענו.
אמר ר"י זה הכלל, אם כמדתה כשרה לחצאין, ואם חסר אחת מכל סמניה חיב מיתה. ההערכה המדויקת ביסוד החיים הרוחניים, כמו ביסוד החיים המוחשים, היא נושאת עליה את כל רוח החיים, שמהותו היא ההכללה של כללות החיים בכל חלק וחלק היותר זעיר והיותר קטן שבהם. וזהו הכללהגדולשל המתכנת השומרת את מדתה, שלא יתבטל כח האחדות ממנה גם כשהיא לחצאין. ואולי חצאין של ר"י היא לאו דוקא אלא גם חלק קטן, כמו חצאין שלרבא כריתות ו' ע"ב בפירש"י שם), ויהיה מתאים להלכה עכ"פ, וכדעת הרמב"ם פ"ב מהלכות כלי המקדש הלכה ח' ועין במשנה למלך שם. ואם חסר אחת מכל סמניה חיב מיתה, יתכן שג"כ כשאחת מכל סמניה אינה ע"פ המתכנת, שאז אין היחסיות של הכללות קימת ע"פ כללותה של הארת החיים העליונים, הלקוחים מזיו העליון שתפארת עולם של ההתאמה הגמורה זורחת עליה ואי אפשר שילך עמה באפן כזה אור שפעת החיים המקוריים הכלולה בקטרת. וע"כ אם חסר אחת מכל סמניה חיב מיתה. ואם לדעת ר"י כ"ז שהמתכנת קימת תכשר גם בחלק, במנה לדעת רש"י, או גם בפרס כמו שנראה מדברי הרמב"ם, וכמו שהעיר המשל"ם שם, י"ל שזה בא כבר מהמכון העליון, יסוד העינים הרואות, במקורן שלמעלה משמיעת האזן, שכל נקודה כוללת בקרבה עולמי עד, שהם כולם מעידים על כללות הכל ביסוד האחדות הקדושה והגמורה. "הנה עין ד' אל יראיו, למיחלים לחסדו".
תניא ב"ק אומר אחת לששים או לשבעים שנה, היתה באה של שירים לחצאין. הקטרת מופיעה אור חיים עליונים לא רק על הצבור בכללו כ"א גם על כל יחיד ויחיד, לפי ערכו ותכונתו, מעלת נשמתו וכחות נפשו. קדושת יוה"כ, העליונה מכל תאור זמן חלוני, המופיעה בתוך הזמן, אחת בשנה, מופיעה היא בתור ברק בסגולת הקטרת, להאיר אור חיי הפרט בהארה קדושה עליונה, לפחות בתכונת הזרחה מאירה פעם, בתור "ויתנבאו ולא יספו", כי יש אשר הברק יאיר להם פעם בימי חייהם (מו"נ), והפעם הזאת מוכרחת היא לבא ממקור עליון מאד. ומאחר שהוא מאוגד עם הגודל של הפרט, לא יוכל לאחד ממש את מדת היום ומדת הלילה בשלמותן, כ"א היתה באה של שירים לחצאין. הופעה זו, משירי החפנים של כה"ג ביוה"כ, היתה באה אחת לששים או לשבעים שנה, כדי שבתור החיים הרגילים של היחידים יופע, פעם, עכ"פ, בימי חייהם, אור הקדש העליון, המסתתר, מתוך קדושת יום הקדוש בתוך עמק הסגולה של חיות הזמן הרגילה, והיתה באה אז של שירים לחצאין, והופעה זו, היחידה, בודאי משפיעה על המהות הכללית, המתחברת אח"כ בארח אבוקת אור גדולה, מתוך הקבוץ הכללי של כל היחידים, המאירים באור קדושתם הרוחנית העליונה.
ועוד תני בר קפרא, אלו היה נותן בה קורטוב של דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה ולמה אין מערבין בה דבש, מפני שהתורה אמרה כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד'. התענוג כשהוא מתגלה בהופעת הקדושה העליונה, בצורה חודרת, נוקבת ויורדת, עד כדי ההרגשה התענוגיתבכל המעמקים, "כמו חלב ודשן תשבע נפשי", הוא באמת אחד מן התפקידים הרמים שבמערכת הקדושה, אשר בעבודה האלהית השלמה. אבל מפני שהחולשה הבשרית היא גדולה, וכאשר רגשי התענוג יורדים משמי גבהם האצילי, עד לידי ההרגשה החמרית, יוכל אח"כ קדש זה להתחלל, ולהאסר במאסר של חמר או שלדמיון, שאיננו מתאים לרום הקדש העליון, ע"כ יש הגדרה סיגית, שלא יתגלה אור התענוג בבחינותיו המורגשות, עד לידי האפשרות של הירידה בתוך חגוי הגופניות והרגשותיה. וזהו סוד איסור הדבש בהקטרה ע"ג המזבח, אע"פ שיש לו קשר עם הענג הרוחני של ההשכלה האלהית, "דבש מצאת אכול דיך". והקטרת בכל עליתה העליונה בכל קשר קדשה להעלות את הכל, את כל היש, את כל ההתפשטות של ההויה, אל מרומי החיים, בסוד הנשמה המחיה כל בנעם ד', אם היה שטף התענוג מתגלה בה בעירוב כל שהוא קורטוב של דבש, היה הריח מתעלה עוד יותר, והבהירות הרוחנית בעזיז חייה היתה מתפשטת בצורה נפלאה, למעלה למעלה מגדר האדם באנושיותו, בהגבלת ציוריו ובאחיזת חמריותו.אבל התורה, היודעת את כל עומק המציאות, ממקור חיי כל חי, המודדת כל רום וכל עומק בסקירה אלהית עליונה, אמרה:כי כל שאור, הנותן אמץ גופני טבעי, שהרי הוא האפן המוסכם לתקן ע"י את ההזנה הקבועה תמיד, בחמוץ הלחם, ואם השרש הזה של אמוץ החיים הגופניים הטבעיים היה נכנס במסכת הקדש, היה לכאורה מחזקו ומאמץ את חילו, אבל יודע תעלומות כל חי הוא יודע, שלא אמוץ היה בא ע"י עירוב זה כ"א ירידה לתוך המשקע החמרי. וכמו שהוא בשאור ככה הוא בדבש מצד התגלות התענוג, מרום עזו עד המדרגה היותר תחתיתית, שלכאורה היה קו הקדש אז מתמתח וסובב את כל יסוד החי. אבל לא כן הוא דרך האמת האלהית, שהתוכן כל לב וכל רוח ונפש שם גבול, עד היכן יש אפשרות להופעות האציליות מרום סוד החיים העליונים להתפשט, באפן שהננו בטוחים בשלמותן ובטהרתן, ומה המה הדרכים אשר אנחנו צריכים לשום מדה וגבול להתפשטותם של כחות החיים, אפילו כשהיסוד שלהם הוא בקדושה.והתורה אמרה, כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד'. ע"כ לא ינתן הדבש בקטרת, ונשאר שפע התענוג גנוז וחתום, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, ממתים ידך ד' ממתים מחלד חלקם בחיים וצפונך תמלא בטנם. תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב, "כי משחרי כותלי". וההופעה הגלויה נוטה להיות מוסתרת וגנוזה במדה ידועה. עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.
ד' צבאות עמנו, משגב לנו אלהי יעקב סלה. אחרי העלאתה של הנשמה, במרום חייה העליונים, ע"י קדושת הקטרת, אחרי שאיפת הקדש של אחדות ההויה במרום האצילות שלה, באחוד הגמור של כל התכונות, המדות, הנטיות וההויות, עד שכל כעור מתיפה, וכל רע נהפך לטוב וכל דין וגבורה מתמתק לחסד עליון גמור ובהיר, הננו בזה עולים למקור החיים, הנקלט בעצמיותנו בעריגת הקדש של נשמתנו. כי ד' צבאות, בורא צבאות כל עולמים, צבאות עליונים וצבאות תחתונים, במאמרו, וקושרם וכוללם יחד, הוא עמנו, הננו חיים ברצונו, וחשים ברוחניותנו הפנימית את קרבתו ואחודו עמנו, וזהו כל ישע שגובנו, משגב לנו, ומורשת האחדות המקורית הזאת הנפלאה הלא היא ירושתו של יעקב, הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, זהו האב המיוחד לכנסת ישראל, אשר סוד אחדותה העליונה חקוק הוא בנשמתו וכל הויתו. ומתוך כונת הקטרת, הממלאה את נשמתנו, אחרי אשר העברנו לעיני רוחנו את כל פאר עבודתה, הננו קוראים בצדק: ד' צבאות עמנו, משגב לנו, אלהי יעקב סלה, האלהים החונן אותו, שיש לו כל, כל אפילו בלא יחש של בכל, אפילו בלא צמצום והגבלה של מכל, כ"א כל ממש. זהו יסודה של הקטרת, שבפנימיותה העליונה הרי היא כוללת כל, ולפיכך היא מעדנת את הכל, ומרוממת את הכל לרום מעלתם, לאוצר החיים, אשר שם יש כל.
ד' צבאות, אשרי אדם בוטח בך. יסוד הבטחון בא מתוך החסן אשר לנו באלהים סלה. כשאדם יודע את ערך שם אדם, שהאדם הנברא בצלם אלהים הלא הוא באמת תמצית כל ואחוד הכל, ומצד הכל הלא אין אבוד ולא הירוס, לא השפלה ולא ירידה, כ"א כולו אומר כבוד וחיים, וכשאדם מכיר את עזו באלהי הצבאות, בד' צבאות, הלא הוא מלא בטחון. והבטחון הזה הוא מרומם אותו למקור כל, ומעשיו, מעיניו, מחשבותיו ורעיונותיו, הליכות חייו והשפעתו, הלא הם הולכים ליסוד הכל, ואשריו, כי עלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח, כי תכן זה הוא יסוד האשר.
ד' הושיעה. אמת כי בהויה האמתית הלא הכל מלא אשר, והכל טוב ומעולה, אבל המעצורים באים מתוך המחשכים, שהאדם שוכח את אשרו ואת חסנו, ואין מנוס מזה כ"א לקרא בשם ד', בשם הקדוש הכולל כל, והמחיה כל, מקור הכל, ואז באה הישועה.ד' הושיעה.
המלך יעננו ביום קראנו. מצד תכונת הכל, מלא חיי האשר, שההויה הברוכה הלא היא מלאה מהם, שהרי כל ענינה אינו כי אם זריחת הטוב ממקור הכל, לא היה לפי זה מקום לצרך של קריאה של תפלה. שהרי אין תפלה כ"א במקום שיש מחסור, וההבטה העליונה, הבהירה באור האמת, הלא היא מצהרת שאין שום מחסור, כי משגב לנו בד' צבאות אדון כל. אבל אם היתה התפלה חסרה, אז באמת זה עצמו היה החסרון היותר גדול בהויה, כי העמוד הגדול של אשרו של עולם הוא התפארת המלכותית של אדון כל, בורא כל המעשים, אדון כל הנשמות, ועל כל יש צורך לגילוי ישועה, ויש תועלת והכרח בקריאה, בתפלה ובהבעת ההכרה של הממלכה האלהית, באדם ובעולם, בחיים ובמציאות, והרעיון הזה וכל אוצרות חייו הם משלימים באמת את האשר ואת הכל. המלך יעננו ביום קראנו.
אתה סתר לי, מצר תצרני. ההויה בפנימיותה, באור חייה, אור ד' העליון מופיע עליה, אשר וחיים היא מלאה. הנשמה בטהרתה אין לה פחד מכל צר, עומדת היא בסתר עליון ובטוחה מכל מכשול. הסתר המגין הוא רק אור ד' בטהרו, אתה סתר לי. וכאשר אני מתמלא ההכרה הקדושה והאמתית הזאת, שהנני. חי בסתרך, זהו המשמר היותר בטוח שלי מכל צר. מצר תצרני.
רני פלט תסובבני סלה. אם אנו עומדים בטהרתנו הפנימית, אז הננו בטוחים מכל צר, מכל השחתה והריסה, מפני שהאמת אז מאירה את אפק הויתנו. רק כשאנו שוקעים בתהומות החצוניות של החיים והמציאות המדומה, אז רק אז אנחנו נמצאים חלושים ומפוחדים מכל אסון. ע"כ הפליטה שלנו היא הרנה בעצמה. הרנה, הארת הרוח, לעלות ברעיונה ודעותיה אל הרום העליון, אל הכרת האמת העליונה של החסות באל אמת, זהו בעצמו המפלט. והמפלט הזה, אע"פ שהוא פנימי, בא מתוך מקורה של הנשמה, הוא סובב את החוגים כולם, ומגין בפני כל נזק, יהיה פנימי או גם חצוני, כי "צנה וסוחרה אמתו". תסובבני סלה.
וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים. הענג האלהי, מלא רוח האצילות, ימלא בעולם, יחדר בכל רוח ונשמה, בהשלמתה הכלולה של העבודה האלהית התמימה. המנחה זהו הענין המשלים. בלא השלמה היא עולה בלא מנחה. אבל יחד עם המנחה הרי העבודה משתלמת בכליל הדרה, ובשלמותה של העבודה, שלמותה המעשית, המורה על שלמותה המוסרית הרוחנית, מתעדן הרוח ומתקדש, והנשמה מאירה ומתמלאה נחלי עדנים. מתחבר יחד עם ההשלמה מלוי הוד הקדושה בכח ובפעל, "יהודה לקדשו" "לשכנו תדרשו שכנו של מקום" (סנהד' י"א), זהו הקדש הנעלם בעודנו בכח, ומתגלה בכליל הדרו בפעל, בירושלים. הטעם הערב, בליטת התענוג, במלואו, הוא בא כשרוח הקדושה מתמלא בכל לשדו העליון, בכח ובפעל, יהודה וירושלים. וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים.
כימי עולם וכשנים קדמוניות. בתאור התקופות, הפועלות בהמשכן לכונן את אור החיים השלמים, לדורות ולהמשכים הבאים, יהיו הימים אוצרות הכח, אשר עדיין לא יוכר בפעל מה פעל כל יום ליחס העתיד הגדול, המלא אורות חדשים ממקור הקדש. אבל כשהימים מצטרפים לשנים, כבר יש תוצאה של פעל נכר. והימים בהיותם פועלים נסתרים, מכיני כח הקדש, יש להם יחס קרוב לעולם, ימי עולם. עדיין כהה הוא האור, עדיין לא זרח כל שמשה של הצדקה, ואור אלהים בהדרו הכליל טרם הופיע, כימי עולם. אבל עוד היד נטויה, ולמעלה מזה יבא בפעל חשבון השנים, שם כבר אנו עוסקים בהערכת קדומים, העולה למעלה מכל עולם ומכל תעלומה המסתרת, שבשביל כך נקרא עולם בשמו בצלצול דומה להעלם, להחשכה, אלא וכשנים קדמוניות, "אתה מקדם ד' אלהי קדושי", מקור הקדש העליון, מקום החישוף של כל עדן ועדן, שם תערב מנחה, שם תתענג כל נשמה בחדות ד' מעזה. ושמחת ד' במעשיו משתלהבת בלהבות תענוגותיה העליונים, כימי עולם וכשנים קדמוניות, כימים אשר היתה האנושיות בטהרתה, טרם הוכהו מאורותיה מיין התרעלה של התרבויות הדמיוניות, וכימי העלומים של האומה, אשר זרח עליה אור אלהי אמת בכל חום תום ויושר לבב, והכח והפעל היו לאחדים, והעבודה האלהית חגגה את חג השלמתה המלאה, רבת האוצרות, רבת החיים וגדולת העז לאלהים, כימי עולם וכשנים קדמוניות, וכל מה שהוא יותר מתאחר הוא יותר כחני, ומה שהוא קדום הוא יותר פעלי, בבחינת האמת משאת נפש החיים האציליים, כימי עולם, יסוד הכח, שהוא אור טובו חתום וגנוז בקרבו, וכשנים קדמוניות, יסוד הפעל הגמור, אשר לא הוצרך להיות מצומצם בגבולי עולם. "כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו על מות". "להנחיל אוהבי יש ואצרתיהם אמלא". "ד' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז, מעולם נסכתי מראש מקדמי ארץ, – ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום, משחקת לפניו בכל עת, משחקת בתבל ארצו ושעשעי את בני אדם". השעשועים, שם הענג, העדן, והערבות העליונה. וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות.
אביי הוה מסדר סדר המערכה, משמא דגמרא ואליבא דאבא שאול . הסדר, הנוי, ההתאמה של החלקים זה בצד זה, זה אחר זה, וזה לעומת זה, הוא התכן השני במדרגה להעצם המבריק בעצמו, שהוא למעלה מכל סדרים, עף כמרוצת הברק, רצוא ושוב כמראה הבזק, ו"אין מוקדם ומאוחר בתורה". קדושה דסדרא היא שניה במדרגתה להקדושה הסתמית, שהיא למעלה מכל סדר ונוהגין בה מנהג של דלוג וקפיצה. סוד ההשפעה להביא מערכה מסודרת בהויה, סדר זמנים, משטר ממלכה, כשיונק מתוך עולם עליון, מלא חיים ויפעה רחבה ומלאה נהרה, הצנור שלה מוכרח להתקטן, להעזב ממקור שפעו, להתיתם מאם הבנים, מבינה עילאה. "ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה" – ר"ת יתום, כדורשי רשומות קדושי עליון, ואביי בר"ת אשר בך ירוחם יתום הוה מסדר סדר המערכה משמא דגמרא. אם נתרחק הצנור מראשית מקורו, כדי שיוכל השטף להיות מסודר, ולא תגבר שפעת האורה, המעלימה כל סדרים ומדלגת על ההרים ומקפצת על הגבעות, הנה הכל נמשך ממקור החיים, אלו ואלו דברי אלהים חיים, ממקור רחבותה של הבינה העליונה, חכמת אלהים חיים, אשר לתבונתו אין חקר. משמא דגמרא בא הסדר, ודוקא איש עליוני, ארוך בדורו (נדה כ"ד) אבא שאול, הוא נבחר והגון להכניס את אור הסדר, ממקור ההופעה הקדושה, העומדת למעלה מכל מדתם של סדרים, אל העולם המסודר. והמערכה מסתדרת, והקדושה בסדרה מקימת העולמים, ומונעת את הירידה, בסמכה בכחה את מה שמוכשר לפול ע"י התמעטות האורה. סומך ד' לכל הנופלים, וזוקף לכל הכפופים. והדברים הולכים ונקבעים בסדר זמנים בקדימה ואיחור, "תשורי מראש אמנה". אביי הוה מסדר סדר המערכה, משמא דגמרא, ואליבא דאבא שאול. והנה התחיל בסדר המערכה בדיוק, שכל עריכה היא כבר דבר שיש לו יחש לסדרים, קדושה דסדרא, ולא התחיל מתרומת הדשן שהיא קודמת, (כקושית התוספות יומא ל"ג א'). כי התמצית החמרית, המצטרפת ליסוד הקדושה, הנשאר במקומו ובמדרגתו, שהוא סוד תרומת הדשן, שעומד בקדושתו גם לאחר שנעשית מצותו (פסחים כ"ו), הרי הוא הוא דוגמת האור העליון, המופיע מאספקלריא המאירה, הנותן דרך למצות המעשיות, חיי עולם של תורת אמת, העומדת לפני סדר זמנים, ולפני כל דבר שיש לו הערכה עם סדר קדימה ואיחור, כי אין מוקדם ומאוחר בתורה, כי היא "משל הקדמוני" (מכות י'), משלו של קדמונו של עולם, שהיא אוצרת בקרבה את הכחות, שהם סבות לכל הסדרים המופיעים מכחה, אבל היא בעצמה למעלה היא מכל סדר.
מערכה גדולה קודמת למערכה שניה של קטרת. כשם שהחיים הטבעיים באדם הם קדומים בזמן להופעותיהם של החיים הרוחניים, שהם עומדים במעלה רוחנית אצילית לגביהם, כמו כן הוכשרו כל העולמים המתעלים בקדושת העבודה העליונה הכללית, עלית נפש החיה שבכל היקום לרום מעלה, לקשרם בקדושת אדון כל, אשר יאיר אור חייהם ממקורו הברוך, ואחר כך, אחר שכבר הוכן הכח הנפשי, במלואו וטובו, יבא האור הפנימי של העדון הנשמתי, בהכנתה של מערכה שניה של קטרת. אבל הסדר הוא המחייב, שמערכה גדולה, המתיחשת להעלאת ערך טבע החיים כולם, ביסוד טבעם המזגי, הכחני והחיוני, היא קודמת למערכה שניה של קטרת, הזרחת האורה האצילית הפנימית.
ומערכה שניה של קטרת קודמת לסדור שני גזרי עצים. שני גזרי העצים, להוסיף האש. האש הקדושה, העומדת למעלה מכל מטרה של אכול, אלא בעצמות חומה היא מחיה, תכונה חיונית קדושה זו מוכרחת היא להיות באה אחרי הארה עליונה מאד, אחרי בסומה של הנשמה ושאיבתה ממעין הקדושה האלהית הפנימית. אז היא מסוגלת, שיבא לה כח חיים חיוניים מזגיים, מתעוררים בתכונתם, ומגמתם היא תמיד קדש קדשים. ושני זרמי החיים, המחיב והשולל, הפועל והמונע, מכוונים נגד שני אוצרות האורה, אנכי ולא יהיה לך, עשה, ולא תעשה, הם באים בזכוכם המלא אחרי שכבר קדמה להם מערכה שניה של קטרת, הקודמת לסדור שני גזרי עצים. והצורה הסדרנית שבחיים, הפועמים והולכים כסדרם, לפלס נתיבות מעשים, ע"פ אותו כח השלהבת הקדושה מלאת החיים, המתוספת תדיר בכל יום, היא מתבסמת מסוד הקדושה האצילית הפנימית, הופעת הנשמה, שבמערכה שניה של קטרת, המכינה מקום לסדור שני גזרי עצים.
וסדור שני גזרי עצים קודם לדשון מזבח הפנימי. המהות שנשארת היא בתכונה חמרית, מתוך העכול והתמצית העולה היא למעלה של הקטרת, המקוטרת מור ולבונה, בריח בסמיה, מחיה כל הנשמה, זאת היא מכוונת לעומת המעשים האציליים העדינים, שהם מדות תרומיות, תכונות נשאות, רמות וקדושות, שאינן עומדות בשורה אחת עם מצותיה המעשיות של תורה, בחק ומשפט כתוב. ודשון מזבח הפנימי אינו נערך כדשון מזבח החצון, שמועלין בו, אבל דשון מזבח הפנימי לא נהנין ולא מועלין (מעילה). קדושים הם המעשים הנאים והריחניים בהתגשמם בפעל, המצות הלביות, בהיותן צועדות על מסלות החיים, מקסימות הן, בחנן ופארן, אבל החיוניות שלהן קימת היא בהן לפי אותה המדה שהחום הקדוש, המתוסף והולך תמידים כסדרם בכל יום, פועל בהם ועליהם. ומוכרח להיות סדור שני גזרי עצים קודמים לדשון מזבח הפנימי.
ודשון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות. מקור החכמה מופיע בצנורותיו הנפלאים, שבעת הנרות. חמשה מהם המאירים באור הדעת המופשטה, שסוד החכמה העליונה, המופעה בתבונת הקדש, אשר אין לה חקר, מופיע עליהם בשפעת זהרו.וההארה הרוחנית הזאת, בהכנתה המוכרחה, הלא היא תוצאה מהיסוד המקודש המעשי, שבחיי הקדש העליונים, שנתגשמו בחיים במדות המעשיות של קדושת החיים, מלאי ריח הטוב העליון, חסד עליון וגבורתו, תפארת קדשו, נצחו והודו, הלא הם מלאים אור התבונה העליונה, בינת כל עולמים, רחובות הנהרה, והארת החיים, דברי אלהים חיים. מכשיר הוא דשון מזבח הפנימי את הטבת חמש הנרות.
והטבת חמש נרות קודמת לדם התמיד. כשההארה העליונה מצנורות הקדש המופשטים, העומדים למעלה מכל הגבלה, מכל צמצום חמרי ומכל מעצור, מרעיפה את רסיסי טלם העליון להחיות עולמי עד ונשמות מרובבות, בכל פנות ההויה והמציאות, אז יש הכשר לחיי קדש מעשיים תדירים חיוניים, להיות מבוססים, וממלאים את חק הכפרה התדירית, להעלות את כל ערכי החיים למקור התמידי של תכונת חייהם, שזהו קדושת דם התמיד, העולה היא למעלה ביסוד הכפרה. והטבת חמש נרות קודמת לדם התמיד.
ודם התמיד קודם להטבת שתי נרות. הנרות, המאירים את האפק המעשי, הצנור היסודי אשר לשפעת החיים והחכמה העליונה בצורתה המוגבלה, בהתאמה לההויה המעשית, ועצם ההופעה המלכותית בממשלת המפעל, החיים והמעשה, בגמר ציוריהם, שתי הנרות הללו עולים הם ומפיצים את יקרת אורם ע"פ אותה המדה, שהחיים כולם מתעלים, בערך הכפרה המכשירה את החיים התמידיים לתפקידם הקדוש, להיות צרורים בצרור חיי עליון, ביראת ד' ואהבתו, בכל מפעל ומעשה, ובכל הליכות החיים. וע"כ דם התמיד, המכפר ומעלה את יסוד החיים התמידיים כולם לרוממות הקדושה, הוא קודם להטבת שתי נרות.
והטבת שתי נרות קודמת לקטרת. אי אפשר כלל לבא לידי התכן האצילי הפנימי של נשמת כל חי, בשפעת רוחניותו הפנימית, אלא כשיהיו הצנורות הרוחניים, של חכמת הקדש המעשית, מצד עצמה וממשלתה, ומצד הכח היסודי הנותן לה עצמה, זורמים בחיים את כחם ואורם. אז, אחרי שהוטבו שתי הנרות האחרונות, בא יבא התור של ההתעלות הרוחנית העליונה, המתעלה מעל לכל מחקר הגיוני. "והריחו ביראת ד', ולא למראה עיניו ישפוט, ולא למשמע אזניו יוכיח". והטבת שתי נרות קודמת לקטרת.
וקטרת קודמת לאברים. פשוט הוא, שכל מפעלים מעשיים שבפעל מוכרחים הם לקבל את ערכם העליון, מרום המעלה האצילית, מיסודה הפנימי של המחשבה, השואפת להכלל בכל, ליחדא שמיא וארעא, לרומם ולנשא את כל היקום, לקשר ולעלה את כל מה שנפרד ונשפל. ואז, מתוך השאיפה העליונה והמקודשה הזאת, באה זריזות המפעל לכל מעשה המקושר בכח האברים, וקטרת קודמת לאברים.
ואברים למנחה. אחרי שהמפעלים המעשיים, שהאברים הם כלים להם, ממלאים את חובתם, בצורתם המעשית, הכוללת בקרבה את ההארה הכמוסה, מאור הקטרת העליון, אז תבא ההשלמה המשכללת את העבודה ביתרון הכשר שלה, שזאת היא תכונת המנחה, המשלמת את עקר הקרבן. באפס השלמה, של כל מעשה המצטרף לדבר המשלים אותו, נראה כאלו הקריב עולה בלא מנחה. והעולה עם המנחה הרי היא הפעולה בגדרי ההשלמה שלה, בכל אפני המלוי השלמים, אשר אי אפשר להשלמה שתבא, כ"א כשקדמה לה פעולה עקרית ויסודית, שזאת היא מגמת הקרבת האברים, שהם קודמים למנחה, העומדת תמיד להשלים, לפאר ולשכלל, את מה שהאברים התחילו בעקר כח מפעלם, להגשים בחיים, מיסודות הקדש הנשגב, המוביל את החיים ואת המציאות למגמתם האידיאלית.
ומנחה לחבתין. אחרי השכלול של העבודה הכוללת, בתכונת המנחה, המשלמת את התכן של העבודה בשלמותה, בא התור של האישיות הקדושה המיוחדה, העומד לנס של שלמות העבודה של כל קהל ישראל הגוי כולו, הכהן הגדול, שחובתו היא להביא מנחת חבתין בכל יום. מנחה, רק מנחה לבדה, להורות שהוא העומד ברום קדושתו, שכל תכונתו היא קדש לד', כאשר הוא חרות על נזר הקדש, הרי הוא מופקד להיות המשלים והממלא, מלוי אור קדש, ושאיפה אלהית של דבקות תדירית באור ד', מקור חיי החיים ב"ה, את כל העבודה כולה, של כל האומה. ע"כ אחרי המנחה באים החבתין. ומנחה קודמת לחבתין.
וחבתין לנסכין. תכונת השמחה העליונה במקור קדשה באה בקשר עם ההשלמה, שהאומה בכללותה, יחד עם האיש היחידי המרכז את קדושתה, כבר השלימו את חקם, ושכללו את עבודתם, נקשרו בקשר הקדש מלא ההוד והתפארת. אז הזמן נכון להעלות את אור השמחה, ע"י היין המשמח אלהים ואנשים, הסך נסך שכר לד'. ע"כ אחרי החבתין באים הנסכין. והחבתין קודמים לנסכים.
ונסכין למוספין. בימים, שהקדושה מתוספת בהם, ואורחיי הקדש מתגבר, שעל ידי זה באים המוספין, נכון הדבר שהארת השמחה תהיה קודמת, כדי לרומם את הנשמה, להרגיש יפה את עומק הששון אשר בקדושה הנוספת ביום קדוש. ע"כ הנסכים הם קודמים למוספין.
ומוספין לבזיכין. מתוך אור הקדש, המאיר בהוד נשמתו ביום הקדוש, שפעת הברכה, להשבעת הרצון של המחיה לכל חי, הנה באה ולחם הפנים, הבא בתור מערכה מסגלת את ברכת ד' על יצוריו, לתת אכלם בעתו, שבזיכי הלבונה, אזכרתה של מערכת הלחם, הם הם הפועלים להריק את מלוי הברכה העליונה, להחיות על ידה את היצורים. מאוצר החיים הגנוז אשר בסגולת יום הקדושה, אוצר הברבה לכל הימים, הרי הברכה הממשית באה. ע"כ נאה הדבר, שיהיו המוספין, המבליטים את קדושת היום בגדולת עזו, קודמין ומכשירין את הבזיכין, להריק על ידם בפעל את שפעת חיי הברכה, המחיה והכלכלה, בעולם כולו.
ובזיכין קודמין לתמיד של בין הערבים. שפעת הברכה, לפרנס ולכלכל את היצורים, לשמור את הויתם החמרית, ואת תפקיד חייהם, הבאה ע"י לחם הפנים, שמתרכז בנקודת קדושתו ע"י הבזיכין, ראויה היא להיות קודמת לתמיד של בין הערבים, שהוא כח הקדש המתאגד עם היצור בהגלותו, הבא ע"י התעלומה של הרוחניות המופשטה. מכי משחרי כותלי, וינטו צללי ערב, אז מתגלים הכחות המוגבלים, ההויה המציאותית, בתאוריה הפרטיים, שבכללם הם צריכים להיות נושאי החיים ההזניים, שהבזיכין משרים בהם את הברכה. ע"כ הבזיכין קודמים לתמיד של בין הערבים.
שנאמר וערך עליה העולה, וכו', עליה השלם כל הקרבנות כולם. בכלל תמיד של בין הערבים, המתקרב יותר אל חיי העולמים בצורתם המוגבלת בצמצומם, הוא החותם ומאחד את כל העבודה כולה, מישר לפניה את מסלתה ומאיר לה את מטרתה. כי להעלות את כל מה שירד, לעדן את כל מה שנעשה גס ומוגשם, זאת היא המטרה העליונה של העבודה, שהיא נגמרת בכל תמותה בהיותה באה עד המקום והמדה, ששם הגבולים והמצרים כבר הם עומדים כחומות, וההויה במעמדה הנוטה למחשכים, הפרושה צללי ערב, היא מצפה להיות מוארה מאור חסד עליון, ההולך למשרים ומפלש נתיבו להאיר ולהחיות, מראש עולמי אורה, עד תחתית כל תהומות מאפליה. ע"כ כל החותמת של סדרי העבודה הוא תמיד של בין הערבים, בין מצד השאיפה של העליה, הצריכה להיות מקפת את כל המורד, "וערך עליה העולה", בין מצד ההדרכה לאחד ולקשר הכל בחוברת, הקדש והחול, הרוח והחומר, שבאה ע"י ההתאחדות של כל תכונות היצירה, בכל דרגותיהן, עד אחרונה שבהן, המגיעה עד לכללות ההויה המוגשמת, המוחשית, לכל גוניה, "והקטיר עליה חלבי השלמים. עליה השלם". זאת היא תכונת ההשלמה, כשאין שום מדה חסרה, כשאין שום מדרגה מציאותית, שלא נתקשרה ליסוד הקדש, לעלוי רצון בורא כל העולמים. עליה, השלם כל הקרבנות כולם.
רבי נחוניה בן הקנה. שהיה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפלה קצרה. (ברכות), שהיה שומר את כל טהרת הקדש, שלא תפגם מהנפילה האפשרית ע"י החברה האנושית, אפילו החבורה הקדושה והטהורה של לומדי תורה של הולכי בית המדרש, רנב"ה זה שהיה שש ושמח במתת חלקו, וידע איך שהעולם המעשי המגושם הוא ירוד ושפל, וכל ערכו במציאות והויה הוא מפני אור התורה, שהיא נשמת החיים של היקום כולו, רנב"ה זה הוא הוא המתפלל להעלות את כל מה שנשפל מההויה, מעולם העשיה המגושם, אל רום המעלה, אל הרוחניות, אל תכן התורה ורוממות קדושתה. וע"ז בא התכן של תפלה רוממה זו, להכשיר את עלוי הרצון בכללותו, להרגיש ע"י יפה את המאויה הכללית של העבודה, זכרון הקרבנות בימינו, וענינם בזמן שבהמ"ק היה ויהיה קים, במהרה בימינו, וקשורם לענין התפלה, השואפת לגלות את הוד הקדושה, העטופה לבושי החול, בעולם המעשה, ועול החיים האנושיים, וסבוכיהם הרבים. לקדוש עליון זה לו נאה ולו יאה להיות יוצר תפלת עולמים רבתי בקדש כזאת.
אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה. ימין ד' הרוממה, מעוז החסד ההולך ומתגלגל בעולם, ויסוד המגמה של כל ההויה כולה, כי עולם חסד יבנה. אמנם הימין יש לה גודל וקוטן. הקוטן של הימין, הוא כשהחסד הוא נערך לפי איזו מדה מצומצמת של מקבל החסד, עד כמה שיוכל שאתה, אבל גדולת החסד היא מדת החסד הנותנת רב טוב יותר מכדי המדה של המקבל, ואם לא יוכל שאת רוב הטוב, אז החסד הוא גדול כ"כ, עד שמשפיע הוא מטובו ג"כ יכלת ואמץ להכיל את קבלת הטוב והחסד. ברוך ד' יום יום יעמס לנו, שהקב"ה נותן כח בצדיקים לקבל טובתם (סנהדרין ק'). אמנם גדולת הימין, שהיא כבר בפעל, היא קשורה באיזו מדה ממדות העולם המוגבל, ואע"פ שינתן כח לקבל הטובה סוף כל סוף איזה קישור ואיסור יש כאן, מצד מצרי העולם והגבלותיו התכוניים. אבל כחו הפנימי של החסד, של גדולת החסד, הוא בעל כל האפשריות כולן, ואין שם שום דבר האוסר והקובע הגבלה למדת העלוי, הטוב, האור והחפש הקדוש, שלא יתפשטו בכל המרחבים. ולמטרה עליונה זו, של התפשטות הטוב האמתי, אור ד' והשכלת אמתו, נעם טובו, וענג יפעת תפארת גדולתו, בלא שום הגבלה, בלא שום מעצור, לא לפי מדת המציאות הפעלית, שיצאה ירודה ומצומצמת, אלא לפי מדתה העליונה של תכונת הכח העליון, שאין בו שום הגבלה, שום אי אפשרות, ואור השכינה יאיר באור אין סוף בלי מצרים. אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה.
קבל רנת עמך, שגבנו טהרנו, נורא. הפנים הנשמתי של כנסת ישראל הרי הוא מיוחד בגדולת קדושתו. ואם החצוניות מסתירה, עד שפאר הקדש איננו נראה, הנה הרנה הקדושה, הבעת הקדושה, בשפה ברורה, בנעימה ונגינה, מוסיקלית, חודרת היא ומחשפת את היפי הטהור הפנימי, ומתגלה תכונתה הקדושה של נשמת האומה, השרויה בתוכיותו של כל יחיד ויחיד מיחידי בניה, בכליל גוני אורותיה המזהירים. אמנם יש שהתבטאה החצונית, היוצאת בכח, גורמת, שאחרי ההתאמצות, אשר הראתה בפזרה את חילה, להופיע מן הפנים אל החוץ את קרני אורה, תחוש חלישות שוב בפנימיותה. זהו חסרון אחד, שהרנה תוכל לגרום עם כל מה שהיא מקדשת ומעלה בשעתה את שלהבת הקדש הפנימית. ועוד, כאשר ע"י צהלת הרנה, "רננה מלבר" (זהר), הכחות החיוניים מתעוררים, ויוכלו גם הכחות הבלתי זכים וטהורים להיות נלוים ומתעוררים עמהם, ע"ז אנו צריכים למדתה של היראה העליונה, המגבלת את הכחות, ומטהרת את הרוח מכל סיגים, ותכונת הגבורה שבה מוסיפה אמץ נסתר פנימי, להוסיף שגוב וגבורת הוד במעמקי כל נשמה. וע"ז אנו מתפללים עלינו ועל כל ישראל, בצירוף ההשפעה הכללית של כנסת ישראל על כל ההויה, על כל היקום וכל העולמים כולם: קבל רנת עמך, וגלה בטובך את פנימיות קדושת נשמתם, מתוך אותה ההופעה של רנת הקדש; ומה שנוגע להכח הנשאב ע"י ההבעה המתגברת, ומה שנוגע להיחש של יתר הכחות המתעוררים בצדדים החצוניים, מצד ההתעוררות הפנימית, שרק קדושת היראה הפנימית היא התרופה המיוחדת לזה, אנו אומרים בשביל כך: שגבגו, טהרנו, נורא.
נא, גבור, דורשי יחודך כבבת שמרם. כנסת ישראל דורשת היא יחוד ד' בעולם, ליחד כל הברואים שיעשו כולם אגודה אחת, לעשות רצונך בלבב שלם, ובשביל הרעיון הזה, המפעם תמיד בלבם של ישראל, רבים קמים עליהם וצריכים הם שמירה מכל צד, וגבורה גדולה צריכה לשמירה זו. וכאשר ע"י קשר קדש זה נעשית הכנסיה הישראלית עינו של עולם ואורו, עד שמבלעדו אין ערך לכל המציאות בכל הויותיה, ע"כ אנו מבקשים: נא, גבור, דורשי יחודך כבבת שמרם.
ברכם, טהרם, רחמם. האורות העליונים כשהם מופיעים על הנשמה, על נשמת הכלל ועל נשמת הפרט, הם מרחיבים את מהותה, מעצמים את הויתה, ומעלים אותה למרומי האשר הנצחי. וזאת היא הברכה, המושפעת מחסד אל עליון. אמנם כשם שהאור העליון, המותאם אל שרש הנשמה, הוא מלא ברכה, ככה הכח המוגבל והמצומצם של הנפש האנושית, וכל כח מחובר בהגבלה ומצרים הוא אחוז במגרעותיו, שהן הן טומאותיו, והרי הכח הזה צריך הוא טהרה, כדי שהשפע העליון המבורך יחול עליו, על עצם העצמיות של נושא הברכה כולו בכל חלקיו. ע"כ הננו מבקשים ביחד: ברכם, טהרם. וכאשר הברכה היא מיסוד הרחבת החסד, הנוהר ומתפשט בלא מצרים, והטהרה היא ממקור היסוד של הגבורה המצמצמת, שבשפל התפשטותה, הרי הנושא צריך טהרה.וכשההשפעות הללו מתמזגות ביחד מתגלה תכן הרחמים בעולם, הממזג את החסד ואת הגבורה. וע"כ הננו אומרים: רחמם, ברחמיך הרבים, המאחדים את הברכה ואת הטהרה.
צדקתך תמיד גמלם. בזמן שאין שם חבור, של הברכה עם הטהרה, אז אע"פ שנמצאת היא הברכה, ומאירה היא לפעמים בברקיה העליונים על ההויות, אבל לא תמיד תוכל צדקה זו להתקים. כי חוסר הטהרה מביא שאיזה כעור ואיזה טמטום מתעורר להפסיק את שפעתה העליונה של ברכת שמים הנאצלה. וחוץ ממה שהברכה, כ"ז שלא נתחברה עם הטהרה, אינה יכולה להיות תמידית, גם אינה יכולה להיות הולמת אל העולם ואל האדם, אל ההויה הכללית ואל הפרטית, בתור גמול, הראוי להם מצד עצמם.אבל בזמן שהברכה והטהרה מתאחדות ומתחברות ביחד, אז באה הצדקה העליונה בקביעותה ותמידותה, והיא מתאמת למקבליה, בתור גמול הראוי להם לפי מדתם, שהיא תכלית האשר, ששמחת עולמים קשורה בה. צדקתך תמיד גמלם.
חסין קדוש, ברוב טובך נהל עדתך. חסינות הקדש היא האידיאליות העליונה הקדושה, של החפץ האלהי הכללי בעולמיו כולם. כנסת ישראל, בתור העדה המיוחדת לקשר את כל ההויה אל החפץ הקדוש העליון הזה, היא קבועה בחייה בתכונה קדושה זו, להשפיע על כל מערכי המציאות, שהם שרויים כעת עדיין במורד, ושמתוך כך מוכרחים כחות רעים, וכחות עורים בלתי חשים ומרגישים, וק"ו בלתי משכילים ובלתי חדורים מרוח הקדושה של החפץ האלהי הטהור, להיות שולטים במציאות; כי אם תנטל הדחיפה הגסה של אלה הכחות מהנהגת המציאות, ותמסר רק לכחות הפועלים ברצון, לא יהיה הרצון די חזק כדי למלאות את תפקידו של היש כולו בכל רחבו, גבהו ועמקו ולא יהיה הדבר מובטח שילכו מערכות ההויה לקראת מטרתן היסודית, שהיא עצת ד' העליונה של כללות ההויה. ואנו משתוקקים למלוי כבוד העליון ולהתעדנותה של ההויה בכל חלקיה, עד כדי ההתגברות של כח הקדושה ואור החפץ האלהי הטהור בכל עז גבורתו. בכל פאר חסינותו, שהוא אוצר הטוב, ים החיים החפשיים, שכולו אומר כבוד ואור תהלת רבון כל העולמים, היוצא מתוך מערכות ישראל, המונהג בתור עדת ד' המצוינה היחידה בכל מלא העולמים. חסין קדוש, ברוב טובך, הטוב הרב, הטוב המוחלט, הוא מלא החיים, בכל עז ואמץ, בקדושתו ושאיפת טובו, שרק רצון הבורא כל עולמים יעשה בעולמים כולם, ורק החפץ הכביר והקדוש העליון יהיה הרודה והדוחף את כל מערכות המעשים בכל היקום בטבע, ובכל משטרי המציאות, ברב הטוב הזה נהל עדתך, מקדשי שמך, וממלאי תעודתך בעולם.
יחיד גאה, לעמך פנה, זוכרי קדושתך. גם כאשר החזון הגדול של חסינות הקדש ימלא בכל הדר טובו, הוא רק מצע לעלות על ידו לאותו הרום העליון, של אור אלהי אמת ביחידותו, יחיד הגאה למעלה מכל חפץ של עולמים, למעלה מכל תכן של שאיפה היותר נאצלה השיכת לכל דבר נברא. גם בהתאחד הכל למטרתו היותר עליונה מה נחשב לגבי גאות עולמים, גאות קדש המתנשא מימות עולם, המתעלה מכל עלוי ופאר, שהיא תשוקת קדשם של עם ד', אשר הם מטעי הקדש, "ישראל עלה במחשבה" מראש מקדם. והקדש הזה העליון שרש נשמתם והויתם הוא, ועם כל הירידות אשר ירדו, עם כל התהומות הרבים אשר נצטללו שמה, בכל חמר ההגבלה של עולמי עשיה, וגלי סערה שוטפים ורועשים, המשכיחים את כל הוד עליון, הם הם הזוכרים את הקדושה העליונה, קדושת היחיד יחידו של עולם, אשר "גאותו גדלה עולם מהכיל". יחיד גאה, לעמך פנה, כי הם זוכרי קדושתך, הקדושה העליונה היחידה, המתאימה לגאותם של ישראל, שמוכרחת לחזור להם, כי "ד' מלך גאות לבש לבש ד' עז התאזר, אף תכון תבל בל תמוט, נכון כסאך מאז מעולם אתה, – עדותיך נאמנו מאד. לביתך נאוה קדש ד' לארך ימים". "ואתם עדי נאם ד' ואני אל". "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, למען בית ד' אלהינו אבקשה טוב לך".
שועתנו קבל ושמע צעקתנו, יודע תעלומות. בפנימיות תהומה של הנשמה עולה היא השועה, מפני העריגה האלהית, מתוך הצמאון הנורא לאור אלהי אמת, מתוך השקיקה לאור הנעים לפאר חי העולמים. השועה באה מתוך הכמיהה, מתוך פנית הנשמה אל הרוממות האלהית העליונה. וכשם שהיא משועת מתוך התשוקה אל הגודל והאור, ככה היא צועקת מתוך הרגשת המכאוב וצער המחשכים, שהיא טבועה ושקועה בהם. אמנם עד היכן מגיע גודל הצמאון אל האלהים בטהרתו, עד רום הגובה של הזכוך העליון, ועד היכן מגיע הוא הצער של המאסרים והשריה באפלה, אין זה דבר ידוע לשום בריה, כ"א אדון כל ב"ה, יודע כל תעלומות לבדו, הוא יודע את גודל האור, אשר לפי ערך תשוקתו תגדל השועה, והוא יודע את עומק המחשך, שהנשמה מוצאת את עצמה קשורה בהגבלתו. ומשני הקולות הללו, מתוך השועה ומתוך הצעקה, תבא הישועה ע"י יודע תעלומות, המקבל את השועה מתוך גדלה ורוממות קדושת ערכה, ושומע את הצעקה מתוך מרירותה וענויה הנורא. שועתנו קבל, ושמע צעקתנו, יודע תעלומות.
ברוך שם, כבוד מלכותו, לעולם ועד. המלכות העליונה, ההנהגה של כל עולמים, ע"פ חק חפץ ד' עליון, כפי מה שהיא מתגלה במציאות בכל עולם ובכל פרט שלו לפי מדתו. למעלה ממנה עומד ערך הכבוד של מלכות זו, כלומר התכלית הרוחנית הנרצית מכל החקים כולם, ומכל המצואים והנהגתם החקית. והשם של הכבוד הוא העומד למעלה מן הכבוד בעצמו, מפני שהכבוד מצין את התכליתיות ביחש לההויה, כפי מה שהיא במציאות ובפעל, והשם של הכבוד הוא כבר נושא, שאנו חושבים על אודותיו לא ביחש להמציאות, כ"א ביחש להתכן העליון של שרש המציאות, בסוד המחשבה האלהית העליונה.וממקור מעין העליון של החפץ הכמוס, שהוא שמו של כבוד המלכות, כל שפעת הברכות נובעת היא, וכשכח גדולת הימין תתיר צרורה, אז הכל יהיה שרוי בחפש גמור, באפס מצרים וגבולים מצמצמים, והחיים יתעלו לרום העליון, לאשתאבא בגופא דמלכא, ולאור באור חיי החיים, אז יבטל כל מפריע, שיוכל באיזה זמן להפסיק את שטף הקדושה והשלמות העליונה מהופעתה, ועדי עד תהיה הברכה שופעת, וההויה כולה תהיה מנהרת באור ד'. לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם, ולנגה הירח לא יאיר לך, והיה לך ד' לאור עולם, ואלהיך לתפארתך, לא יבא עוד שמשך וירחך לא יאסף. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
רבון העולמים. נושאים אנחנו את דענו למרחוק. לא רק בשביל ההטבה הפרטית, של כל יחיד, ולא רק בשביל חוג פרטי של עולם מיוחד, בא סוד העבודה האלהית, כ"א בשביל ההתעלות הכללית של העולמים הרבים, אשר ברוח ד' רבון העולמים נוצרו, להיות הולכים ומתעלים, מתקדשים ומשתפרים, ע"י הוספת אור הנשמה העליונה, הבאה בעקב העבודה האלהית התמימה, המרוכזת בעבודת הקדש והמקדש.
אתה צויתנו להקריב קרבן התמיד במועדו. מתוך המטרה האלהית לרומם העולמים הרבים בתכונתם, העומדים להתעלות ע"י הופעת קדושת העבודה, מתוך שהיא נובעת ממקור הצווי האלהי המוחלט, אשר אין סוף לאורו, והקדושה התמידית הצריכה להמשך מקרבן התמיד, יש לה קשר עם הזמן, במועדו, להשיב את הזמן, השוטף ועובר, אל קדושת הנצח, החי וקים עדי עד, אשר שם הוא צרור החיים לכל עולמים.
ולהיות כהנים בעבודתם, ולוים בדוכנם, וישראל במעמדם. עצם העבודה, שסוד החיים האלהיים הנם ספונים בה, למעלה מכל השכלה וכל רגש, רק מדבר ד' המחיה כל, זה נמסר לכהנים בבחירת ד', בהטבעה טבעית רוחנית עליונה בסגולת נפשותם.ולויים בדוכנם, נמסר להם האופי להרגיש את הרוממות הנפשית, המתמלאה ברוח השירה והזמרה, בהופעת הקדש המתגלה בנשמה, מרוח הקדש העליון השורה ע"י העבודה הקדושה. ואז כבר ההשפעה מוכנת להיות מתקבלת באומה כולה ע"י שלוחיה, אנשי המעמד, ישראל במעמדם.
ועותה בעונותינו, חרב בית המקדש ובוטל התמיד. כשהנשמות טהורות, כשאור החיים הפנימיים שבאומה הולך הוא ועולה בישרו, כשהשקיקה לצדק, ליושר, לאמת, לקדושה עליונה, ולטהרת החיים, היא קבועה, אז הקדש הכללי עומד במכונו, בית המקדש על משפטו, וסדרי עבודותיו מקשרים את העולמים ואת ההויה, את הזמן אל הנצח, את הפרטים אל מקורותיהם הכוללים, והכל עולה באחדות שלמה, ואין הפסק בשפעת האורה. אבל עתה בעונותינו, חרב בית המקדש, כשהחיים נתדלדלו, ואור הקדש שבהם הועם, אי אפשר שאור הקדש יזרח בגילוייו, ושכינה עלתה ונתעלתה מהגלות במכון עזה, במרכז חיי הרוח של האומה, ושפע הקדש של הארה אלהית בא רק לעתים רחוקות, וכל מיני הפסקות והסתרות מונעות את ההמשך התדירי של קדושת העבודה מלהופיע בעולם. מאחר שחרב בית המקדש, נעוצה כאן ההשפלה של ההפסקה, של הארעיות של הזרחת הקדושה בעולם, ואי אפשרותה של ההמשכה התמידית באין הפסק. חרב בית המקדש ובוטל התמיד.
ואין לנו לא כהן בעבודתו, ולא לוי בדוכנו, ולא ישראל במעמדו. כשהיה בית המקדש קים, וקדושת האומה בכללה עומדת בכל תקף גילויה, אז הופעת האורה של העבודה וסגולתה הופיעה על כללות הכהונה, כהנים בעבודתם, קדושת הרגש והשירה על כללות הלויים, לויים בדוכנם, קדושת קבלת השפעה רוחנית עליונה זו הופעה על כללות האומה ע"י שלוחיה, ישראל במעמדם. אבל בעונותינו, בחורבן הבית, ואורות הקדש נסתמה דרכם, אזי אין די שאין הקדושה הכללית בהמון מתגלה, אלא אפילו אלה יחידי הסגולה שיש בהם דעה, שהם כאילו נבנה בית המקדש בימיהם (ברכות ל"ג), אינם יכולים כלל להוציא אל הפעל את הכח הקדוש הגנוז בהם. כי חרבן הבית בפעל הלא מעכב הוא, שאין לנו אפילו כהן יחידי, מיוחד בקדושתו, בעבודתו, ולא לוי בדוכנו, ולא ישראל במעמדו.
ואתה אמרת ונשלמה פרים שפתינו. אע"פ שנהרס הבנין הקדוש ונחרב, וכל סדרי הקדושה בקביעותם נסתמו אורותיהם מהאיר בעולם, "אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם", לא זזה הקדושה הפנימית, מקבועה בתוכיותה של הנשמה הישראלית, שממנה נובע הוא כח השפה הקדושה, המיוחדת לישראל בקדושתה. וכח זה הוא יפה כ"כ, עד כדי להיות תשלומין, גם בעד המעשה היותר נכר ויותר חזק, בהיותו מסתדר בפעולה, כמו שהקרבן היותר גדול, ויותר מוכר בממשיותו, הוא קרבן הפרים. גם אותו אנו משלמים בשפתינו, שכח הדבור הקדוש, המיוחד לנו, פועל בהויתו וציורו הפנימי את אותו הענין המקודש, להעלות ולעדן את כל העולמים ואת כל ההויה מצד פנימיותה, דוגמת מה שפעלו הקרבנות, בהתפשטותם וקדושתם, הגלויה והמפורסמת, נוסף על אוצר הכבוד הפנימי המקושר עמם.
לכן יהי רצון מלפניך, ד' או"א. חקים עליונים נוהגים הם בתהלוכות סדרי הקדושה והרוחניות בעולם, ברצון בורא כל עולמים, וכל צבאי צבאותיהם התחתונים והעליונים.ועל כל החקים הקדושים הרצון היחיד העליון, הכולל ומקיף כל, מופיע ומשפיע על כל את טובו והדרו, הוא שולט. ובכל מקום שאיזה תכן נהרס, ואיננו יכול לעמוד ע"פ חקיו הקבועים, באה אז הופעת הרצון של חיי החיים ב"ה, המשביע לכל חי רצון, ומשלים את כל החסר ומעודד ענוים בישועה. ומאחר שכח הדבור של השפה צריך להשלים את קדושת המפעל, צריכים אנחנו לשפע רצון עליון המתאים אלינו. כי זאת הקדושה, המבוטאת ע"י שיחתנו, הלא היא פנימיות הנפש, ההולכת בהמשכת קדושה מאבות לבנים, מוטבעת בקדושת הדבקות האלהית, שהיא מורשה לקהלת יעקב, מאבות לבנים, זורמת היא בקדושתה מדורי דורות, ואותה ההשפעה, שנחדרה באומה בגילוי קדשה, בעת אשר נר אלהים זרח עליה, ובית מקדש ד' עמד על מכונו, היא פועלת ביחש הקשר של התולדה גם עלינו כעת בזמן הירידה והחרבן. ובקשר תשוקת הנשמה, להשלים את החסר בכל האפשריות, משלים הרצון העליון, בכח זכות קשר הקדוש של הדורות, את החסר מצד הסדר הגלוי המוכרח למפעלו השלם, להיות מחובר עם כל הסדר המתוקן, הבנין השלם, וכל מכונותיו. לכן יהי רצון מלפניך ד' אלהינו ואלהי אבותינו.
שיהא שיח שפתותינו חשוב, ומקובל ומרוצה, לפניך. פרי השפתים היא הפעולה שהדבור עושה, שהוא מחשיף את האור הפנימי של הנשמה, המלאה תשוקה עליונה וחזון קדש נורא, ופעולת הצמיחה הזאת עוברת היא ושוטפת ג"כ במלא עולמים. ופעולה רעננה קדושה זו, שלשת תארים צריכים להתחבר עמה: תאר הכבוד והחשיבות, רוממות הקרן לבית ישראל בעז קדושתו, זהו האחד. והשני, הוא הפעולה בעולם, להשפיע שפע ברכה וחיים מאירים בכח הקדושה הגנוזה, בסוד פרי השפה, מיסוד קדושת הקרבנות עצמם. והשלישי הוא פרי האהבה הנפשית, הרגש הקדוש הפנימי והדבקות האלהית הזכה, כח רוח הקדש ההולך ומפעם בישראל בתוכיות קדושת נשמתם העליונה, המלאה טל טהר של אהבת צור כל העולמים, אור ישראל וקדושו עדי עד.ועל כל אלה באה עתירתנו שיהא שיח שפתותינו, חשוב, במובן הכבוד, ומקובל, במובן המפעל, ומרוצה, במובן פעולת להבת הקדש של אור האהבה האלהית, בכל הדרת קדשה.
כאילו הקרבנו קרבן התמיד במועדו, ובמקומו, וכהלכתו. החשיבות של כל דבר היא מתגדלת בזמן הראוי לו. "דבר בעתו מה טוב". והפעולה החודרת היא תלויה במקום המקודש, בעבודת הקדש, "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו", "משתיתו של עולם", שחיי כל עולמים מושרשים שם. והגברת הפעולה הנפשית הפנימית היא יוצאה אל הפעל ע"י הדיוק הנמרץ של הפרטים, המשתמרים כהלכתם, שהם באים מתוך תקף האהבה, המדיקת למלא את דבר ד' בכל מלואו. לפיכך מכוונים הם הדברים, של חשוב, ומקובל, ומרוצה, לכאילו הקרבנו התמיד במועדו, ובמקומו, וכהלכתו.
ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לד'. ראשי החדשים יש בסגולתם הכח המקדש את הזמנים, שיוצא אל הפעל בקדושת המועדים, התלויים בעקרם בראשי החדשים וקביעותם. קדושתם של המועדים היא הקדושה העליונה המתאימה עם המציאות הזמנית, היורדת בעולם ההויה, לא כמו קדושת שבת הנמשכת מיום שכולו שבת, העולה על מדת העולמים, המוגבלה בסדרי זמנים, והכח הנשגב הזה, שבכחו מתפשטת היא קדושת המועדות, מוכרח הוא להיות עולה למעלה למקום שרשו בקדש, כדי שיוכל להוציא לאורה את תולדותיו הנשגבות, שיהיו עומדות בקדושתן גם ברדתן אל מערכת הזמנים. ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לד'.
פרים בני בקר שנים, ואיל אחד, כבשים בני שנה שבעה תמימים. הקדושה המתאימה אל תכן הזמן, מעלה את הכח המעשי, כח העבודה שבחיים ובמציאות, להיות כל תוצאותיו קדש לד'. כפול הוא הכח המעשי, "רב תבואות בכח שור": הכח השואב את עז המפעל ממקורו, והכח המשלח את מעינותיו ופלגיו לכל מקצעות המפעלים כולם, מתקשרים בקשר הקדש להיות מכוונים לחפץ ד' אל עליון בעולמיו. פרים בני בקר שנים. ושניהם מתיחדים בכח המתעורר שבחיים, המעורר את המפעלים, ביתרון התעצומה שבהמשך החיים, איל אחד. והם משפיעים על כל המשכת החיים של תכן הזמן, ההולך לאטו, "ככבש במרחב", לעומת שבעת ימי בראשית, הערכת הזמנים, שבעת כבשים בני שנה, העלאת המשך החיים המתלבש בזמן מראשית נטיתו. ובהיותם מתעלים לרוממות המגמה של הכח, ההתעוררות וההמשך של החיים, אז הם נמצאים בכל תמותם, בכל מילואם, לחבר את כל העולמים ומלואיהם באור חיי החיים, הידוע ליוצרם, אשר אור חסדו וטובו הוא בראם והעמידם, ולעד יעמידם, למען יעלו ויראו למרומי האשר, "טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו", "יהי כבוד ד' לעולם ישמח ד' במעשיו". כבשים בני שנה שבעה תמימים.
ושלשה עשרונים סלת מנחה, בלולה, בשמן לפר האחד. הכח המעשי צריך שיכין את קדושת הכח הצומח, שהוא היסוד לקדושת החיים, שהוא תכן קדושת המנחה, בשלשת אפנים: עצם הכנת כח הצומח בקדושתו הפנימית, הכשרתו להכיל את הופעת כח החיים בכלל, והכנתו לקלוט אל תוכו את קדושת כח החיים המעשיים בפרטיות, ע"פ מזוג החכמה העליונה והופעת אורה. ושלשה עשרונים סלת למנחה בלולה בשמן לפר האחד.
ושני עשרונים סלת למנחה בלולה בשמן לאיל האחד. כח המתעורר שבחיים צריך להכשיר את כח הצומח בתכונה כפולה: להטביע בתוכו את יסוד ההשפעה השלילית, המונעת כל מחשך של חול מלבא בגבולו, ולהגבל בטבעיותו, ואת יסוד ההשפעה החיובית, להכשיר את כח הצומח, להקליט בתוכו כל תכונה של אור הקדש, כדי שיוכל מאור החכמה האלהית העליונה לבסס עליו את כל מעוזי בנין הקדשים שלו. ושני עשרונים סלת מנחה בלולה בשמן לאיל האחד.
ועשרון עשרון סלת מנחה בלולה בשמן לכבש האחד. המשך כח החיים בשרשו, המתאים לתכונת הזמן, בקליטת אור הקדש שלו, צריך שיהיה בכללותו מוטבע בכח הצומח, המוכשר להקלט ביסוד הקדש, המואר באור החכמה האלהית העליונה, בצורה מאוחדת באחדות כללית. ועשרון עשרון סלת מנחה בלולה בשמן לכבש האחד.
עולה ריח ניחח, אשה לד'. ההתעלות של יסוד החיים במהותו, מראשית הוראת התנועה הצמחנית, שהיא מבססת את כח החיים המוכן להתעלות במרומי הקדש, המעלה את פנימיות החיים המהותיים בתכונת הריח, הרוחניות העליונה, הנאתה של הנשמה הפנימית וענוגה המקודש, בעומק נחת הרוח של ההתאמה אל השרש הקדוש העליון שלה, המאמצת את כח המפעל ולהבת אש קדשו להיות כולו עולה ומתעלה לרצון גבוה, "שאמר ונעשה רצונו"(זבחים מ"ו: ספרי פנחס). עולה ריח ניחח אשה לד'.
ונסכיהם, חצי ההין יהיה לפר, ושלישית ההין לאיל, ורביעית ההין לכבש יין. תכונת עליתה של השמחה למקורה בקדושה היא ערוכה בתכונת עלית כח המפעל בשרשו, בערך המחצית ממדת הקדש הגדולה, שהיא ההין. כי מחציתה העליונה של השמחה הגנוזה היא נתונה בגנזי החכמה העליונה, העומדת למעלה מכל מפעל, ברז השעשועים העליונים. והולכת מדת השמחה הזאת, ומתאימה למדרגת ההתעוררות של החיים, בשרש קדושתם, בשלישית המדה השלמה, בהתחלקותה של מדת השמחה, בהיות שני חלקיה גנוזים לעומתה: חלק אחד בשמחת המחשבה האצילית המסותרת, וחלק אחד בשמחת כח המפעל, המתעלה מעל הקדושה של כח המתעורר. שלישית ההין לאיל. ולעומת זה שרש קדושת השמחה של המשכת החיים בהתחלתם, יחולק לארבעת החלקים: חלק אחד בהחכמה המסותרה, העליונה ממעל לכל כח של חיי מפעל, והחלק השני גנוז בחיי המפעל בשרש כחו, והחלק השלישי בכח המתעורר של החיים בהמשכתם, ובא הכח הרביעי בחלק הרבע, שמחת הקדש של עצם המשכת החיים בשרש הויתם, בהיותם עדיין עומדים במדרגה שלפני הארת כח המתעורר, ורביעית ההין לכבש. וכל עצמתה של השמחה היא תגברת החיים בשרש קדושתם, המשמח אלהים ואנשים בגילויו מרז הסתר העליון, "יין נתן בשבעים אותיות וסוד נתן בשבעים אותיות, נכנם יין יצא סוד" (סנהדרין ל"ח). יין.
זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה. מדת החדש היא ההכרה של חדוש האורה האלהית, המופעת בחדוש הזמנים ממקום העליון אשר למעלה מן השמש, ששם החדוש הוא שוטף ותדירי, בנגוד של מה שלמטה מן השמש, שנאמר לגביה "אין כל חדש". אמנם מדת ההכרה של החדוש, הבנויה על גילוי אור החודש בחדשו היא הדרגה למדת ההכרה העליונה, המתקבצת מצירופי החדוש של כל החדשים לכלל אחד, לשנה, אשר רק תיאור השינוי מבוטא בו, ולא תיאור החדוש. ולהורות בא, בי אי אפשר כלל לדבר על דבר חדוש בעצם, כי הכל עומד וקים המציאות הויתו, המושכלת בידיעה העליונה, רק שהדברים מתגלים אצלנו בצורות שונות, ורק שינויי הצורה של אפני הגילוי הם הם שעושים את הציורים המחודשים. וכשפנימיות כח השרשי, של מדת הקדש אשר להזמנים, עולה בקדושת ראשי חדשים, מתקרבים הענינים למדת השנה, עד שכל תכני ראשי החדשים מתקרבים להעלות את פנימיות מהות החדשים, עולת חדש בחדשו, לקרבם אל מעלת ההסתכלות העומדת למעלה מכל חדוש, שכל מערכות החדושים מתבארים על ידה בתור שינויים המתראים ככה לפי מדתנו, בצורת הלבושים החצוניים של ערכי הזמנים המשתנים לפנינו. זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה.
ושעיר עזים אחד, לחטאת לד'. בשביל ההתאמה של הקדושה, אל סדרי ההויה, המציאות המוגבלה והזמנים, מוכרח שיהיה מצורף גם כח מהרס ומרעיש בעז, בתוך סדרי ההויה, כדי לדחוף על ידו את המצוי והיש להתחדש בחדוש יותר מעולה, בסדור יותר נעלה, ובעליה יותר פנימית. אשר על כן כח משעיר ועז זה הוא בטהרה, וכשהוא מתגלה לקדושתו הרי הוא מחזיר לטובה את כל מה שירד ונפגם, מראש מקדם, בתהלוכות ההויה, שהקלקולים וההפרעות נתחברו עמה, כדי לשכללה ולהעלותה, עד אשר תבא למעמד העליון, אשר סדריה יהיו במילואם, ושום מעוט צביון והחשכת אורה לא יהיה עוד. הסדור הזה של ההתמעטות וההגבלה, הגוררת עמה הפרעת סדרים, כדי שהנהרס יחזר ויבנה במעלה יותר עליונה, הרי הוא בא מתוך המטרה הראשית של ההויה בכללותה, לכונן סדרים מוגבלים, כדי שיהיו תמיד הולכים ומתעלים, ויהיה תכן התוספת, מעלת העליה, מחוברת עם כל מדות השלמות העליונות, אשר אי אפשר לכל זה להמצא מאפס צד הגבלה, שהוא בא ע"י מעוט וגרעון. וממגמה זו הננו באים להכרת החדוש, המתפשט בכל התולדה, בקדושת ראשי חדשים, ושעיר עזים אחד לחטאת לד'. "והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, ביום חבוש ד' את שבר עמו, ומחץ מכתו ירפא".
על עולת התמיד יעשה ונסכו. אלו הסדרים המרעישים, המהרסים, שתכליתם היא ההטבה היותר עליונה, ההתעלות הקדושה היותר טהורה, ואור ד' הבהיר בהגלותו בתועפות עזו, אי אפשר להם להראות בעולם בתור סדרים קבועים, כ"א בתור אורות בוזקים, יוצאים ומתפרצים לפרקים מבין חרכיהם "מלך פורץ גדר, לעשות לו דרך", ו"עת לעשות לד' הפרו תורתך" (פסחים ק"י.). אבל הם מצטרפים להשלים את הקדושה התמידית, שמבלעדם לא תצויר בשלמותה הגמורה. ואע"פ שהדאגה והעצבון מתפשטים למראה ההרס וקלקול הסדר, ואם יש הכרח לסבול גם מרורים כאלה, מ"מ הלא לפחות השמחה העליונה מסתתרת אז, כ"ז הוא רק ביחש לחשבון פרטי, הקשור עם זמנו ומקומו, מה שאין כן בהתעלות הדברים לחשבונו של עולם מלא, אז הכל שמח, הכל מתגדל ומרנין. וההכרה, שהמטרה הכללית הקדושה בתמידותה מתבסמת היא ביותר מעלה, מכניסה את אור השמחה גם בכל התכונה והחזון המרעיש בעזו. "כשעירם עלי דשא, זו רוח מזרחית שמסערת את כל העולם כולו כשעיר" (ב"ב כ"ה. ספר האזינו) וזה בא דוקא ממקום שהאורה יוצאת משם, ממזרח השמש, "אור צדיקים ישמח". על עולת התמיד יעשה ונסכו.