קדש. כי חלק ד' עמו, יעקב חבל נחלתו. והנחלה היא נחלת אמת. המאורעות שעליהם יתנחלו הדורות בציוריהם הקדושים הם דברים של אמת מעשית, שע"פ התפיסה היותר פרטית היא לעולם איננה משתנית מאמתתה. ע"כ יש בכחה לתן כח חיים פרטיים לכ"א ואחד מישראל, עד שכל ציור פרטי שבכל נפש יחידה היא מוסיפה בו אור וחיי עולם לה ולדורותיה, עד שיש ביד כ"א מישראל לתן כח־קדושה מצדו אל היום, לקדש את היום. ע"כ שורש הקידוש הפעלי ביותר, הפרטי, הפועל מצדינו על היום, הוא נובע ביציאת־מצרים, מהתגלות האמת המעשית שאינה יכולה להשתנות בבהירותה הכללית ג"כ אצל כל יחיד ויחיד. וזהו כח החירות, היציאה מבית־עבדים, שכל הפרטים שבכל אומה ולשון אי־אפשר להם שיהיו נכללים בהמוסר הרוחני של עמם אלא אם יהיו עבדי הכלל, כלומר רק מושפעים ונפעלים ממנו, אבל אי־אפשר כלל להם מצד פרטיותם לשאוב ציורי אמת, הראויים להיות עומדים וקימים ופועלים, ממקור הכללי שלהם, באורח חירות של אמת מוחלטת, מה שא"כ ישראל זרע אמת"אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע".השי"ת ביחודו האמיתי לעד הוא להם למושיע. ואינם צריכים [עמו אל] נכר ומושיע אין בלתו, וכח האמת האלהית, שהוא מקור הקדושה הכללית של ישראל, נותן כחו בהם לכל יחיד] פרטי, להתקדש בכח עצמי ולהעשות בזה [מוכן להוסיף קדושה] מיוחדת מצדו ליום. ע"כ ברגש קודש כולו אומר [בליל התקדש] חג זה, מקור יסוד לכל מועדי ד' כולם, לשמירת הזכרון הכללי, ההולך ומאיר ג"כ בכל הפרטיות הציוריות לכלל יותר גדול, הכולל את] העושר של הנקודות החיות המתוספות בו בכל [המדרגות הפרטיות שבמהלך ] הקדושה של ישראל, דקדשינהו לזמנים, נאמר לכל יחיד ויחיד שבישראל להכיר את ערך פעולתו, זורע צדקה שכר אמת קדש.
קדשנו במצותיו – זמן חרותנו. האידיאליות האלהית חיה היא במלואה בכל פנה ונקודה של חיים זמן ומקום ומקוריהם ותולדותיהם לאין־תכלית בגדול ובקטן. תכן החול איננו כי־אם מסוה המסתיר, הפועל תעלומה על כל זהר־האורה של החיים הנחמדים והחביבים, שבנעם־ד' המה מפכים והולכים במלא־עולמים, במלא־נשמות, ובמלא־חיינו פנימה. הקדש בא במועדו ומסיר את הצעיף, מגלה פני הלוט, והאורה הקדושה בכל חמודותיה, הנה נראה, מלבבת היא אותנו, בנעימות־שיחיה, מרוה אותנו נחת משד תענוגיה, והננו מתענגים על ד' ועל טובו, ולבבנו מתמלא רום ועדן ברווי תענוגים, "אז תתענג על ד'", ובאים אנו מרוב שקיקת חדות דודים להשתעשע במצותיו אשר אהבנו אהבת־נפש לעולמים, אשר אהבנו סלה ממקור נשמותינו מראש צורים ועד אחרית כל ימי־עולמים ודורי־דורים, אשר אהבנו בחמדת כל לבב מתוך הכרת־עז מלאה, לבית נשמתית, טבעית, שכלית ומזגית, "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו". ובליל התקדש חג והננו מלאי גאולה מלאי חרות עליונה וחרותנו משחררת את רוחנו ורוח כל היקום, מגלה את האשר הצפון בנו פנימה, כי רוח אל חי העולמים בנו חי, "בקרבך קדוש". והחיים כולם באים למעמדם ורוחנו רואה את יקרת ערכם, את גדל שוויים ואת רוממות תשוקת תקותם, אשר תבא בטח, "בטחו בד' עדי־עד, כי בי־ה ד' צור עולמים". ומתוך מקרא־הקדש אשר לחג הקדוש הננו עומדים על המצפה ונחזה את רוח־החרות ההולך ונגאל, העולה במעלותיו מתוך כל עצמת הסבוכים, ומתוך המאפליות נראה נהורים, ונפשנו תגיל בד' תשיש בישועתו וכל עצמותינו תאמרנה: ד' מי כמוך וגאולתנו גאולת־עולמים היא, חודרת היא בכל מרומים ובכל מעמקים, רעיוננו העליון, הרחב מכל מרחבי מרומים, שבכבלי העבדות, של הגות רוח בן־אדם תולעה וחכמותיו הזעירות, חפצים המ בני־אדם, מלכי־ארץ והמון־לאומים, לאסור אותו בהם, מראה הוא בימי חג חרותנו, וביותר בכל גדל בלילה הזה, "בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך", את חרותו המוחלטה. נצחנו והננו מנצחים את כל, וההוד והנצח עמנו לנצח עוד עדי־עד, שרינו עם אלהים ועם אנשים ויכולנו, והננו עדים חיים וקימים, שחיה בעולם נשמת־עם כזאת, שאין קצה לתעלומותיה, שטללי כל אורות־עדנים היותר עליונים מרוים הם אותה ולרגעים ישקוה.
ורחץ. המזון הוא המשיב לאדם את אבידת חלקי חומרו, והם בונים מחדש את גיוו הנהרס, ע"י כח החיים עצמם, וע"י עבודת החיים ומכשיריהם. אמנם המשקה לא יועיל ביחוד להמציא לאדם חלקים חדשים, תמורת החסר לו, אבל הוא האמצעי המיוחד להעברת החלקים אל מקומותיהם. א"כ המזון יתיצב לפנינו בתור מטרה עצמה, והמשקה בתור אמצעי לו. והנה האדם צריך לעולם לקדש ולטהר את מטרתו, ואת אמצעיו, שעל ידם יקנה אותה, שגם המה יהיו קדושים וטהורים, "כי אני ד' אהב משפט שנא גזל בעולה" ז), "ובוצע ברך נאץ ד'" ח). והנה יש שהמטרה עצמה עלולה להשגות את האדם מדרך הישר והטוב, בעיקר בעת תתיצב לפניו בערך ההכרחי, עד אשר אם גם יראה אותה בניוולה, ולא תסכים עם הכח הפנימי, רוח ד' אשר עליו ודעת ויראת ד' אשר בקרבו, מ"מ יסכים לאחז בה, יען כי ההכרח יאכף עליו אכפו, הכרח של תאוה עצומה או קנאה קשה כשאול וכיוצא בהם. אבל כאשר אין שם סיבות [מכריחות] את האדם בכללו או את האומה, או גם את היחיד, אז לחזות נכחה, ולהתאמץ להתקרב לעולם אל מטרה יותר מתאמת אל האמת והצדק, עד אשר ילך. טובו ואמתו. אמנם האמצעים במה לבוא אל המטרהכח אחר חיצוני, רק מכח עצם כחה הנשגב. טוב העצור בה יוכל האדם לפול מערכו הנכבד, אשר אם החל להתיצב על דרך לא טוב, יתעוררו את המטרה, רק יבחר ברע מצד עצמו, יתיצב על דרך לא טוב אח"כ רע לא ימאס, ע"כ לפי אותה המדהעד שיתעורר בנו כל החפץ היותר שלם ומלא לאהבת החיים מצד חמדתם הבהירה והטהורה מצד שאיפותיהם העדינות הקדושות שכולם אומר כבוד. ממילא התוצאה הנמשכת מחיים כאלה בערכם המעשי הוא לאהב באמת את כל ענוגי החיים הטובים הטהורים, המעונגים והמלאים צדק ומישרים, שאינם יוצאים מכל גבול היותר נאה ויותר מפואר, כ"א הם חיים ומחיים, שמחים ומשמחים, מקבלים טוב ונותנים טוב. חיים כאלה עינוגם הוא עבודת הקודש. זהו ערך ענג שבת, "אז תתענג על ד'".בחיים כאלה אין המילוי של הרעבון בא מצד ההכרח לחוד, כ"א גם העונג וביותר העונג הנמזג בכל תנועה נאותה בכל רגש חי ובריא, בין מוטבע בין מורגש בין מושכל, הכל הוא קודש קדשים וחדות ד' מעוזו. לציין חיים כאלה, שהחירות של קדושת זמן חירותנו מתוה לנו את דרכם דרך הקודש, תשמש יפה אכילת הטיבול של הירקא לפני הסעודה. במצב צמצום החיים הלא "בר בי רב דלא נפישא ליה רפתא לא ליכול ירקא, משום דגריר", וכן "בעניותי לא אכלי ירקא משום דגריר", הנה הירקא מוסיף גירוי ומגדל את הרעבון, ועמו את רגש הענג המוחשי שבאכילה, שאין הדבר ראוי בחיים של מצב הפרישות והטהרה. אמנם זהו רק באמצע הדרך, אבל מגמתנו הלא היא לראש פסגת ההשלמה, להוד השלום האלהי המגביהי לשבת ומשפילי לראות, לאותו המצב האיתן ששום כח טוב גם הקטן שבקטנים לא יצר את משנהו, ומכל־שכן את הקודם לו בערך ובמעלה, כ"א י[עמוד על ימינו] לסעדו ולחזקו, "פרזות תשב ירושלים" "נחלה בלא מצרים" כדמסיים קרא "והתענג על ד' ויתן לך משאלות לבך", כי עצם המשאל ירוחב, וגם בזאת, ודוקא במעלה נעלה כזאת, אין צר המקום ואין התנגשות לכל מפעל שהוא מצד [עצמו]. ע"כ רק אז בליל־שמורים, "המשומר ובא מן המזיקין", הבאים מכל כח [של הפרעת] המשקלות בנטייתם, המתפרנסים רק מן המותר של העדר שווי הערך של בני אדם, להשפיל הגבה והשפלה להגביה, שגורמים בזה להסרת המצנפת והרמת העטרה, רק בהתקדש חג קדוש זה הננו מוכשרים לציין חירותנו, בתפיסת חיפוש אכילה של מאי דגריר, שמרבה את העונג הבלתי־מתואר כלל במטבע של הכרח, כ"א במטבע של מטרה בלתי־משועבדת, שאיך שיהיה ערכה היא מוצאת את מקומה ומצטרפת אל הכלל הגדול לשכללו ולהעלותו בכל חדוה וצהלה. ובזה דוקא בזה יתקשרו המטרה והאמצעים באגד אחד, האוכל והמשקה בטיבול, שבנשיאת ידים קודש לד' יהיו לרצון ויפארו את השלחן אשר לפני ד'. אמנם המדה העליונה שתביא לידי זה הכשרון הגדול, העתיד לצאת לפעלו בכל הודו ותקפו בעם־ד', לא היה אפשר כלל שתהיה נקנית כ"א ע"י הזיכוך שקדם, ע"י כור הברזל של העבדות ומרירות החיים, "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה", בעבודת פרך. ההשפלה דכאה אמנם את הרוח, עד כדי הטמיעה היותר שפלה, רק בחלק היותר תחתון שבחיים, רק בהרגשת הנאת הקיבה הרעבה, "את הדגה, הקישואים, ואת האבטיחים, את החציר ואת הבצלים ואת השומים". אבל כ"ז היה עצה מרחוק להטביע את החותם, שאין לנו כל דבר פחות שבחיים שלא יוכל להתעלות, ושלא יהיה נחמד בעילויו בהשתמשו במקומו ובזמנו. אותו כור הזהב הסיר את הסיגים, והכין הכנה אדירה, שיהיה הזיקוק טוב לזכות לארץ חמדה "אשר לא תחסר כל בה, ללמדך שאין א"י חסרה כלום", "לתת להם ארצות גויים ועמל לאומים יירשו, בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצרו". וכ"כ הרבה הרושם המתרחב להתגדל ביחש הארץ הטובה והרחבה, עד אשר בעת הקנין והכיבוש, ירוחב המושג בכל טוב עד התחתית של הטוב היותר קלוש ויותר מעונן ומעורפל, "כתלי דחזירי". ע"כ נאותה היא דרשת דורשי רשומות: "כרפס – פרך ס'", כי הדברים מתיחשים ונערכים.
יחץ. אחרי התרוממות הנפש למעלת הקדושה, לאותה המעלה שמקדשת ג"כ את עצם ההנאה והענג, המכרת את האכילה לא לשם הכרח שאין להמלט ממנו לבד, כ"א עוד לדבר טוב המוסיף גם בעינוגו טוב וכבוד, "מענגיה לעולם כבוד ינחלו". מפני שגם הענג הוא מחיה המון כחות ורגשות, שאינם מתעוררים לתחיה בדרך ההכרח, נמצא כמו שההכרח מקיים ומחיה את הנפש בכלל כן הענג מחיה את הרגשות והכחות המתרחבים. אלא שבמעמד השפלות וקטנות הערך, בהיות הגרעון שבנטייתו הבהמית של האדם בלתי מניח לאותו כח של ההרחבה של הכחות הגופניים וכל נטיותיה להתעלות, להיות כפי עצם כח החיים שבהם יותר עולים להתעטר בתעודות החיים ושומרים בחדות ד' את גאון תעודתם, ע"כ המוסר הטוב והצדק מורה את הערך של ההכרח והצמצום. אבל בעלייתו של אדם בקדושה מושרשת יפה יפה, הבאה מהאור הגדול הזורח אל בתי נפשו בהכרה גדולה עמוקה ואדירה בתוכן החיים ומגמתו, אז כל רגש בריא גופני שמתעורר לחיים ומתפשט בכחו, הוא הוספה ליסוד האורה, השתכללות לבנין האשר הטוב היושר והצדק, שעלינו להיות עמו שמחים ומתקדשים על ידו. ע"כ צריך להרשים את היסוד הכפול שבכח האכילה הרצויה: האכילה לתיאבון, אכילת ההכרח הבאה מנפש רעבה, ואכילה על השבע, אכילה לשם עונג, לשם הרחבת החיים העולה ומתקדשת בהרמת קרן החירות האמיתית, בדעת וברגש ובמעשה. ההתחלקות היא אמנם מוכרחת, לבל ישכח האדם בהיותו מתעלה ומתקדש, שאמנם יש ויש גם בו בעצמו מצבים כאלה, שמצדם לא יוכל בכל עת לעלות אל הקודש למעלה הרוממה של אכילת השבע. אף גם זאת ידע, שאף אם מושבו כבר איתן הוא והוא חסון במעלתו בשאיפה של ההרחבה מצד הקודש, שכבר עלה אליה ג"כ בטהרת חולין שלו, מ"מ אל ישכח כי יש אכילה של חול בעולם הבאה מצד ההכרח, ויש לשים אל לבו הצרכים החומריים והרוחניים של רוב ההמון, שהוא עומד עדנה באמצע דרכו, ועוד לא בא למדה זו של אכילת השבע, שכל ההכשרים של אכילת ההכרח צריכים לתפס מקום אצל איש המעלה, הקדוש אשר בו יבחר ד' לעולם, ולא תטשטש אכילת השבע את אכילת ההכרח בין בגשמיותה בין ברוחניותה. וביותר תשלים ההסתכלות, בהחצות המצה לשתי אכילותיה, שגם אכילת החול ההכרחית איננה מופרדת ועומדת לעצמה מבלעדי אכילת הקודש שהיא תעודתה שאליה תבא, וכמו כן שאי אפשר כלל שתבא אכילת הקודש בכל רוממות ערכה, בחיי הפרט וכן בחיי הכלל, בכלל האומה, ובכלל האנושיות לקץ הימין, אם לא בהקדמת כל הסדר הטוב והנאה להכשרת האכילה ההכרחית. ע"כ העיון בה הוא הוא הדרך המשלמת את הדרת הקדושה, ומראש צורים נחזה אבינו הראשון, שבקראו בשם ד', ובעלייתו עד רום ערך האהבה והקדושה העליונה, נטע אשל, להאכיל ולהשקות כל נקשה ורעב. כללו של דבר: משני מיני האכילות בהתאמתם תצא ההשלמה, הבאה מההערה של שתי המחציות, הערת יחץ.
מגיד. אחר הפעולה המרשמת את תוכן ההתחלקות של שני ערכי האכילות, שהם באמת מכוונים לעומת שני ערכי החיים, חיי ההכנה, שבהם האכילה היא הכרחית מצד התכונה של הצדק והטוב, אבל לא תבא אל ערך צורך העונג והכרתו בתור מצוי הגון ומתאים להמוסר הטוב, דרך ד', והחיים התכליתיים, שהם עולים במעלת הקדושה עד שהחיים וכל ההרחבה שיש בהם ושאפשר להיות בהם כולו הוא קודש קדשים, צריך להכיר איך שיעבוד מצרים ויציאת מצרים הם הנושאים של שני מיני החיים, חיי ההכנה וחיי התכלית. אמנם צריך להכיר כי כל המגרעות הנמצאים בחיי ההכנה המה באים כדי להקנות אותנו קנינים כאלה, שישלימו אותנו בהגיע זמן חיי התכלית. ואלמלא הכחות שהם נראים לנו שפלים ויוצאים מתעודת הטוב והאושר, שהקנינו אותם לנו בזמן ההכנה, דוקא ע"י מה שאז היינו ראויים לדברים קטנים, לא היה אפשר שנבא למעלה רוממה באמת בהגיע זמן התכלית, שצריך שיהיו אז החיים מלאים מכל טוב, מכל ידיעה וכל רשימה הראויה למלא את החיים אורה בהצטרפותה אל הכלל הגדול, ההולך ואור, ומכניס את הכל לתכליתו הרם והנשא. ע"כ פה הוא מגיד, "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", להורות שהגנות היא צורך השבח. מתחיל בגנות של "עבדים היינו". אמנם העבדות ודאי גרמה כמה דברים רעים, כמה תכונות נשחתות, ואצ"ל רעות וצרות בהוה שלה לאותם הסובלים אותה אז, אבל גם תכונת ההכנעה, וההשתעבדות למי שראוי להשתעבד, להיות עבד ד' באמת, להיות יכולים לבטל הרצון העצמי והנטיה העצמית בשביל קבלת עול מלכות שמים, שישראל מצטיינים בה, ושהביאו בזה ועתידים להביא טובה רבה להם ולעולם, גם זה ההכשר נקנה ע"י קנין העבדות והרגל השיעבוד, שאחרי שסיגיו יצורפו, וכח השפלות המוריד את ערך האדם יוסר, ע"י התרוממות הנפש של גאון שם ד' ותפארת הוד החיים המלאים כל טוב, שיברך ד' בהם את עמו באחרית הימים, כמה מעטר ומשלים את כלל התכונה הכללית שבאומה יהיה אז אותו רושם העבדות, אותו התמצית המצטרף לשובה שישאר אחר הזיקוק. ורק הוא ישלים את החירות הגמורה, בהיות האדם כ"כ בן חורין עד שיוכל בחירותו המוחלטת ג"כ לשעבד עצמו במקום הראוי, ולהיות עבד במקום שהעבדות היא החירות האמיתית. "אל תירא עבדי יעקב". כתכונת העבדות המגיעה להשלמת החירות כך היא תכונת האכילה ההכרחית הבאה מהכרח החיים, המשלמת אח"כ בחוזק קישורה הטבעי את הוד החיים העדינים, שבהם החיים כבר תכליתיים, שבכח החוזק ועומק ההרגשה ההכרח הוא יותר מצויין מהחפץ, והחפץ שהוא רם ונאצל שיש בו אותם המעלות של ההכרח, רק הוא חפץ שלם ונשגב, ושע"כ צריך הוא להיות עובר מעבר ההכרח. כשם שהגנות של העבדות גרמה לשבח מצדה, כן הגנות של "מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו" הוא ג"כ גורם לשבח, שמפני יתרונם הגדול של ישראל, ונטייתם לרוחניות ולשכליות, מפני תעודת קדושתם, בתור עם קדוש, העומדים להודיע שם ד' האל הקדוש בעולמו, הלא יכול היה להיות משתמט מידם לגמרי כח הדמיון, באותו הצד שהוא צריך לשכלולו של עולם ותיקונו, להכשרת ההנאות והעידונים היפים שהם באים מיסוד ההכשר הדמיוני, והנטיה בכלל לחוזק גופי, שכח השכל והתגברות הרוחניות מכניעתו. ע"כ כדי לתן שורש בגזע לבל יבולע לצד הדמיוני והחומרי לגמרי, הכין אדון כל המעשים ב"ה רטיה קודם, שמתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו והתגברה בהם למדי התכונה החומרית והכשרון הדמיוני במדה נפרזה, מאחר שלא היה השכל הטהור שיסודו הוא דעת אלהים מעכבתו. ומזה יצא השבח, שעכשיו קרבנו המקום לעבודתו ויכולים אנחנו להעשיר את תכונתה של העבודה האלהית, את הוד החסד והצדק האלהי הטהור, בכל אותם הכשרונות שנמצאים בנו מיסוד הגזע המקורי שעע"ז היו אבותינו, שנותן אימוץ לכח הגופי וכשרון הדמיון שימצא אחרי זיקוקו את מקומו המוגבל לו. זהו התכלית של הסברת המגיד, לסמן האיחוד של שני מיני האכילות, שהם מכוונים לעומת שני מיני החיים לכל צדדיהם.
הא לחמא וכו' כל דכפין וכו' כל דצריך וכו' השתא עבדי וכו' השתא הכא וכו' . בעזה"י אפרש טעם ההקדמה הזאת, והנראה שתקנוה לאחר החורבן, ולמה לא תקנו קודם החורבן נוסח מה להזכיר, שזה הלחם אכלו אבותינו בארץ מצרים. והיותר פלא כי קודם שאלת מה נשתנה אמר הא לחמא וכו' וא"כ מה מקשה שבכל הלילות אנו אוכלים חו"מ, הלא אמר מקודם כי כלחם הזה אכלו במצרים ולכן יאכלום לזכר. אך הנראה בעזה"י לבל ירך לבבנו ונעציב נפשנו על גודל הנפילה אשר לנו בגלותנו, ואין אנו מקיימים מצות קרבן פסח, וגם שלא נאמר למה נזכור העבדות, ואנחנו כהיום הזה ג"כ עבדים, ומה נשיש בגאולתנו מקודם ועתה נהפכה לנו השמחה ליגון. ע"ז אמר כי כהא לחמא עניא, שאין לנו מזבח להקריב הפסח, והלחם עני בלא מצות הארץ, וכמו זה אכלו אבותינו בארץ מצרים, ועם כ"ז נגאלו, וגם אנחנו נזכור הגאולה העתידה, ויחזק בטחוננו בד', ואם יתמהמה עכ"ז אחכה לו, לכן לא תמנעו מלאכול המצה לתיאבון כהלכתה, אך כל דכפין ייתי וייכול, ובזכות זה יהיה כל דצריך ייתי ויפסח. כי הפסח נאכל על השובע, ואין שייך בו דכפין אלא דצריך, שהוא צריך לאכול הפסח משום גזרת המלך בתוה"ק. ומה שאנו צריכים לאכול המצה, שהוא זכר ליציאתנו מארץ מצרים, ארעא דמסאבא, מפרש טעם צוויו שצוה כל דכפין, משום דהשתא הכא ומ"מ אנו מקוים לעלות במב"י לאה"ק, לשנה הבאה בארעא דישראל, משא"כ אם לא יצאנו ממצרים ברגע ההוא ממש, שכבר נשקעו במ"ט שערי טומאה כמ"ש המקובלים. ונגד המרור, המורה על מרירות העבדות, וטיבולו שהוא ג"כ זכר לעבדות, כמ"ש חז"ל (פסחים קיט) חרוסת זכר לטיט, וההסיבה המורה על זכרון השחרור, – אל תאמרו למה לנו להזכיר ואנחנו כהיום ג"כ עבדים, והאומות גם בימי חכמי המשנה והתלמוד היו מעבידים בפרך את אחינו בני ישראל וגם היו ממררים חייהם, וע"ז אמר שגם בשעה שאנחנו בגלותנו בכל צרה וצוקה מ"מ צריכים אנו להזכיר יציאת מצרים. כי יציאת מצרים תטע עוד היום הזה בגלותנו את פרי התקוה האמונה והבטחון אל לבבנו כי השתא עבדי ומ"מ נקוה להגאל במהרה ולשנה הבאה ב"ח, אבל אילו ח"ו לא נגאלנו אז היתה בטלה תקותנו, לכן צריכים אנו להזכיר יצ"מ גם בעת צרותנו וגלותנו, ולשוש בה לזכור חסדי ד' ב"ה, אשר הוציאנו בנסים ונפלאות מארץ טמאה ומבית עבדים – להיות בני חורין בארעא דישראל.
הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. שני דרכים ישנם להתעלותו ורוממותו של כל כח חיים מעשי, שצריך לצאת אל הפועל בתוקף ורב חיל. הדרך האחד הוא ההרוחה, ונתינת החופש למרוצתו ושטף זרמו, למען ילך ויגדל ילך וירחיב את השפעתו במרוצתו ושטף פעולתו. והשני הגורם לו, אע"פ שהוא הפכו, הוא כח העוצר, הדוחק והמונע, הלוחץ בעד הכח המוכן לצאת להתפרץ ולהתרחב, שלא יצא, שיהיה כלוא ונסכר, שאז בבא עתו יוסיף הלחץ הקדום, שהיה ההיפך מחוקו ותכונתה לו חופש ועצמה להגדיל מעופו ועז חיי התנשאות פעלו. מה שהחורף מכלה וסוגר את קשפעת כח הצמיחה והגידול. בארצות שתנאי החיים הנם צריכים לזה, מוסיף עז לבד הכח המקובץ המתאסף מהחסכון ומרעות התפזרות הכחות, עוד נוסף ע"ז מכח והתפרצות שכנגד המועקה המלחצת על שיא החיים של היקום. והדבר ניכר ביותר על הכחות הנפשיים, החיוניים, המוסריים והשכליים, בכ"א לפי ערכו ותכונתו. וכמו שהוא בחיי היחיד, כן הדוגמא נמצאת בשלמותה בחיי הכלל ובחיי האומה הכוללת את הצביון של כללות הרוחניות והקדושה של כלל האדם, "אתם קרויים אדם" יט), עם ד' ועם קדוש, אשר כח חיים אדיר איום ונפלא אצור בקרבה מראש מקדם מהתחלת מטעה. רוחה החי והער, השואף לתכליתו המרומם הנשגב והמתנשא עד אין קץ עד־עדי־עד, היא היא מורשה לה מאבותיה, אבות העולם. הנשמה הגדולה של איתן האזרחי כ). האדם הגדול בענקים אברהם אבינו ע"ה, וכמוהו הבן ההולך בעקבותיו, החופר את הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו, אשר סתמום פלשתים וימלאום עפר, ובן־הבן אשר ממנו נשתל כרם חמד בית ישראל, שהחפץ הגדול והאדיר המחוכם והנאור הכולל חיי עולמים כולם, עז וגבורה שלום וברכה לאדם, רב חפץ החופש העליון והנשגב, המאשר את האנושיות כולה, ומוציאה מן השפלות הבזויה, של שיעבוד האליליות ושל העבדות של הכפירה והחמריות השפלה גם יחד, החופש האלהי הנשא הנעלה המרומם את האדם כולו, בחיי היחיד ובחיי המשפחה, בחיי המדינה והממלכה, ובחיי הציבור האנושי בכללו, למעלת החירות והדרור "לעלמא דיובלא עלמא דחירו" כא), המכשירו לחיי שלום נדבה גבורה ואהבה גם יחד, עדי־עד, המרכיבו על במתי ארץ כב), המשכלל את חיי החומר וחיי הרוח גם יחד, המאדיר את חיי הזמן עם חיי הנצח בחוברת הוד גדולה ועז תפארת, ע"י האורה האלהית הטהורה והברורה המאירה בהרחבתה ורוממות תעופתה כל מחשכים. – זאת הנשמה הקדושה שהיא גנוזה בטבע וסגולת העם כולו, המוטבעת בסגולת חייו ועצמות הוייתו, היא מוכרחת לצאת, להתעופף ולהתעלות, להתרחב להרבות פארות וענפים עד אין סוף, בשכל, בחיים, בסדרי הבית המשפחה, הממלכה והלאם, בתכונות הנפש לכל גילויי החיים שבהם לכל רחב תנאיהם והקיפיהם, והיא היתה ראויה ללכת במהלך ישר בלא עוצר ודחק, בלא מונע ומפריע, מאז התחיל האור להיות מאיר מזיו אורו של עולם, אברהם אבינו ע"ה. אבל זאת היתה עצת אדון כל המעשים, קורא הדורות מראש, יוצר רוח האדם בקרבו, נוטה הארץ ומחוללה, נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה, שלבד הכח הנמרץ והנערץ של עז החיים הגנוז בטבע הנשמה, של האומה המרכזית העליונה והראשית הזאת, העומדת להיות לעם עליון על כל גויי הארץ בגאונו המוסרי האלהי, המחובר ומתאחד עם הוד אלהי עולם החופף עליו, והמתגלה לו ולכל האדם בצעדיו ההיסתוריים הנפלאים ונשגבים, אשר רק מהם ועל ידם תובן האנושיות כולה, באספקלריתה המאירה, – העצה העליונה הכינה לא לבד את כח העז והדוחף אשר למהלך החיים הרוחניים העצומים והנפלאים, כ"א גם את כח המונע והעוצר, המצטרף גם הוא להניב ולהפרות, ולהרחיב ולשגב את עוצם הפעולה וגאון עזה לעת תצא אל הפועל בחופש מוחלט ואפס מעצור, לעת יצא כנגה צדקה וצדקתה כלפיד יבער, ויקץ כישן ד' כגיבור מתרונן מיין כג). ע"כ כח המקמץ והעוצר הוא מדוד ומשוער ע"פ הטכניקה הכללית של היצירה כולה, לפי ערכה ומדתה, לשימוש ההפרחה וההתרחבות, הכח העוצר, המקמץ והמצמק, אשר בחזקת היד ובגבורה חצופה ואכזרי לחץ את הנשמה העדינה הישראלית, שלא תצא אל הפועל, שתהיה נחנקת תחת מסגרותיה ימים רבים, עד בא עת רצון ויום גאולה, יט) יבמות סא. זהר בראשית כ. כ) בבא־בתרא יד. כא) זהר. כב) דברים לב לג, ישעיה נח יד. כג) תהלים עת סה. יום נקם לד' ושנת גאולה לאלהינו, לקרא לשבויים דרור ולאסורים פקח כוח כד). הכח המחנק והלוחץ הזה היתה ממלכת מצרים הגדולה והחזקה, שהיתה אז עומדת ברום עז תוקף הקולתורה העולמית, שהיתה היא כמו העולם כולו בניגוד גמור מכל החפץ העליון של השאיפה האלהית, של הנשמה הישראלית. – כאן עמד כח חפץ העבדות המוחלטת, והטומאה והרשעה והבערות הנלוות עמה, מול חפץ החופש האלהי ואור הקדושה הצדקה והחכמה העומדים על דגלו, והיד החזקה הלוחצת הזאת, האומרת "לא ידעתי את ד'", לא יכלה לשנות את טבע הנשמה בפנימיות הוייתה ועצמותה. היא היתה יכולה רק לצמק את התפשטותה, ולהכניסה בחוגה העמוק הפנימי, באופן שלא היתה יכולה להתגלות אפילו לנפשה עצמה במילואה. אמנם זה הקימוץ ההפכי, לבד מה שהועיל לקיבוץ כחות רבים בגניזה, הרבה כח דוחף שמספיק להיות נלוה תמיד אל כחות החיים שלה להתרחב ולהתפשט. וזה לחם העוני, ציור הקימוץ והתכנסות הכחות, העלולים להתרחב במשך הזמן לפי ההתרחבות הנאותה והעתידה, זה הקימוץ עצמו, די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, הוא הולך עמנו על דרכנו הארוכה, אשר דוגמאות של לחץ וצרות מצרים. עם סוגר הקימוץ וכח העוצר מהרים קול ברמה, מהרחיב כח גנוז וטמיר בעז אלהי עולם השמור בקרבנו פנימה, בקרב נשמת האומה כולה, כלבת אש קודש שלהבתיה בוערה, הוא יסבבנו ישע, לעת יוסר הלחץ להרים קרן בימין ד' רוממה, רוממה ועושה חיל.
הא לחמא עניא. לחם עוני הוא כי בעניות שקודם קבלת התורה גורם לקבלת התורה כי אם היו עשירים בדעתם, בלא תורה היו במדרגת "יש מתעשר ואין כל", כי היו ממלאים עצמם בדעות כוזבות ומהן מתעצמות מדות נשחתות, וא"א לקבל קדושת התורה בכלי מלוכלך ומאוס, אבל ע"י העניות שידעו שבלא תורה ושפע אלהי, שד' יתן חכמה מפיו, אין חכמה ואין דעת, עי"ז הוכנו לקבל האור העליון, – וע"כ היא נהמא דמהימנותא המכין לאמונה, וזה אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. (לקוטים).
כל דכפין ייתי יייכול, כל דצריך ייתי ויפסח. הקו היסודי המבדיל בין ישראל לעמים הוא אור החסד, שזהו אורו הראשון של אברהם אבינו ע"ה, שממנו מופיעים קרני אורה רבים לפרטיהם, ההולכים ומתפזרים על פני כל מרחב החיים, לסמנם בצביון מיוחד, הצביון והסגנון העברי המיוחד, המופיע מאור תורת חיים ואהבת חסד. עולם האליליות והכפירה אינם יודעים כ"א את עצמם, את הנאתם הגסה החומרית, ואפילו ההנאות הרוחניות הנן רק משרתים להם, ומה שהוא שפל יותר ומכוער יותר, ויותר מתלכד במסגר הצר של העצמיות הפרטית, הוא יותר יסודי אצלם, מה שאין כן חלק יעקב. אהבת הטוב נובע אצלנו לא משום ענין צדדי אלא לעצם טבע הויית נשמתנו הוא לחשוק בטוב האלהי, הטוב לכל. ע"כ ההרגשה הפנימית הראשונה תיכף כשיוסר הכח המכריח שמונע את החופש ואת הסגולה העצמית לצאת לאור, הוא החפץ להסיר כל צער וכל מחסור, כל דכפין ייתי וייכול, לא יושלח לו בפנים זועפות ולא יותן לו בתכסיס של בוז ומשטמה, שלא יראה את פני הגאה שהוא משפיע עליו חסדו, שכל אלה הנימוסים הנם תוצאות הדעה ההולכת מנגד לטבע קדושתם של ישראל, המכרת את ההטבה לכח עצמי במציאות, כ"א כל דכפין ייתי וייכול, עם כל החבורה יחד בשמחתה ובכבודה. זאת היא הנטיה הטבעית לישראל, שהיא פועלת מיד בהסרת כח הלחץ, כח אדונים זרים, שמונע מהתהלך ברחבה לפי עצמיות תכונת הטוב הפנימי. אמנם המניעה הקדומה דחפה את הכח לצדו העליון, הוא לא ישאר מעתה בחוג צר, רק לפקח על עסק ההכרח החומרי, כ"א ע"י גילוי הכח הנשגב, שהוא תולדה נאמנה, לכח הלחץ הקדום, כשיצא למרחב יחדור הטוב אל עומק החיים לכל צדדיהם ותנאיהם, ולא יסתפק עוד במה שישביע את הרעב, מצד הכנסו בתחום חיי חבירו הטבעיים והרגשתו את ערכם ומחסורם, אבל עוד גדולה מזו, יכנס ג"כ מצד עומק טבע הטוב הנפשי, הגנוז באור נשמתו, גם למעמד הנפש הרוחנית, והמון צרכיה ומשאלותיה, ולמלאותם בכל העז האפשרי. זאת התכונה העליונה היא מצבת את צביון הגוי בכללותו, הוא מראה את החזיון של אחדות הרוח באומה כולה, בכל עזוזו וגבורתו, כל דכפין ייתי וייכול, אבל לא בזה לבדו ימצא את משאלו, לא במילוי הרעבון של הרעב החומרי כ"א בתכסיס שימצא את מצבו הרוחני הפנימי ערוך ומסודר מלא וגדוש לפניו כל דצריך ייתי ויפסח, לכל חוקותיו וצרכיו הרבים והענפים, המיוסדים כולם על יסוד רוממות קדושה ורוחניות אדירה למעלה למעלה. זאת היא המעלה העליונה המביאה את אור האחדות הפנימי על ישראל, שמהחושך עצמו יצא האור, ומדחיקת הכח המעציר, הגורם לצבור כח רב, ולהוציא אח"כ החוצה ברב יתרון, בכח דוחק ורודף המתעורר להרים קרן, ע"י לחצו הקדום והסרת עול אסורו גם יחד.
השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל. הדברים שאינם מוכנים, צריכים זמן רב להתפתחותם, אבל מה שכבר מוכן בעצמותו, וסיבות צדדיות מנעו מהיות ההכנה יוצאת אל הפועל, תיכף כשתסור המניעה יוצא מה שמוכן כבר אל הפועל. יחוסנו לארץ ישראל איננו יחש מקרי, אבל הוא יחש אלהי טבעי לנו, כל הוייתנו ועצמותנו קשורות הנה בארץ חמדה, וכל ריחוקנו מאדמתנו מפני חטאינו לא גרם שינוי בעצמיות ערכנו, והננו תמיד קשורים לאדמת קדשנו בכל טבע לבבנו ועצמותנו, – בארעא דישראל.
כל דכפין ייתי וייכול, כל דצריך ייתי ויפסח. ב' בחינות יש: עצם הקדושה שצריך לקבלת עומ"ש והאמונה, ומי שחסר לו והוא חסרון רעבון שא"א בלא זה כלל, ונוסף לזה ענין עטרות ותוספת קדושה, והוא כענין הפסח שנאכל על השובע שלא בהכרח. ועתה ג"כ משלימה לנו המצה ב' הקדושות, שמשתלם החסרון, וזהוא כל דכפין רעב לדבר ד'. וכל דצריך שמרגיש בעצמו שהוא צריך, מפני שהשלמות הקדושה תאות לזרע הקודש, ייתי ויפסח, שקדושת הפסח יקנה ע"י הכנתו עם עשיית המצוה. (לקוטים).
השתא הכא. נגד החסרון המוכרח אמר השתא הכא, שכל הדר בחו"ל דומה כמי שא"ל אלוה ח"ו בעוה"ר, לשנה הבאה בארעא דישראל, וישלם ענין הדכפין, כי לא תהי' עלינו עוד חרפת רעב. השתא עבדי ועול בו"ד עלינו, א"א להשתלם בעטרות, כי אין עבד לובש בגדי שרים, לשנה הבאה בני חורין וראויים לעטרות, כמו שפי' רש"י בפ"ק דר"ה ע"ד הגמ' בר"ה ועטרותיהם בראשיהם כבני חורין ע"ש. והיא תפלה וגם הבטחה, כי כל שנה מתקרב הקץ, והקדושה בעצם מתקרבת, אע"פ שמצד הנגלה הוא להיפך, אבל בליל התקדש חג מדברים כפי מצב פנימיות הדברים.
מה נשתנה וכו' שבכל הלילות אנו אוכלים חו"מ הלילה הזה כולו מצה, שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות וכו', שבכל הלילות אין אנו מטבילין וכו' הלילה הזה כולנו מסובין. יהמה לבי על הסדר של שאלות אלו כי הלא מתחילה אנו מסובין ואח"כ אנו אוכלין מצה ואח"כ מרור, וא"כ היה צריך להתחיל בשאלה האחרונה, שהיא שאלת ההסיבה, ואח"כ שאלת הטיבול ואח"כ שאלת המצה ואח"כ שאלת המרור. אך בעזה"י נ"ל לפרש, כי השאלות האלו מיוסדות על בן שאינו יודע לשאול, כי על החכם והשאר אין צריך לסדר שאלות, כי הם בעצמם ישאלו, ורק על שאינו יודע לשאול, שאתה תפתח לו, נסדרו אלו השאלות. לכן התחיל שיפתח לו פתח לשאול מעט מעט, ולכן שואלו את הנפלא יותר באחרונה, כי מתחילה ירצה לסבב שיהי' עיקר השאלה שישאל הוא בעצמו. לזאת יפתח לו פתח קטן מתחילה: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" סתם בלי פירוט הפרטים, כדי שיתעורר בעצמו על הפרטים, ואם לא התעורר עוד בעצמו אז שואלו פרט אחד, אך אינו פלא כ"כ, והוא שאלת אכילת המצה, שמא יתעורר מתוך כך, אע"פ שאינו שינוי גדול כ"כ, כי גם בשאר ימות השנה אוכלים מצה, אך השאלה היא למה אין אוכלים חמץ, וצריך עיון והתבוננות דקה. ואם אינו שואל עוד להתעורר על השאלות כולן, אז שואלו דבר שהוא יותר מתמיה מהשאלה הראשונה, אך אינו פלא כמו השאלות האחרונות, והוא אכילת המרור, שאין דרך לאכול מרור בשאר ימות השנה אך דרך לאכול בתוך הסעודה שאר ירקות, לכן הוא יותר פלא משאלת המצה, כי דרך בני־אדם לאכול מצה בשאר ימות השנה לפעמים, כמ"ש אנו אוכלים חו"מ, ואין דרך כלל לאכול מרור יבש כמו שאנו אוכלים אותו בפסח. ואם לא התעורר גם מתוך השאלה הזאת לשאול על כל אלה הענינים, אז שואלו על שינוי יותר גדול, והוא שבכל הלילות א"א מטבילין, שכונתו על הטבילה הראשונה שקודם הסעודה, שאין דרך כלל לטבל קודם הסעודה, משא"כ בשאלת המרור, שבא בתוך הסעודה, שדרך לאכול ירק אך לא מרור, אבל השינוי הזה, שהוא הטבול קודם הסעודה, אינו נוהג כל עיקר בשאר ימוה"ש. אח"כ שואלו השאלה הכללית על כל השינויים, שהיא שאלת ההסיבה, שזה אינו נכון לשאלו קודם טרם שיודיעו מה המה המעשים שעושים בזה הלילה ושאוכלים אותם בהסיבה, לכן ישאל לו שאלת ההסיבה אחר כ"ז, פן יתעורר מזה לשאול הטעם. אך כאשר רואה שאינו מתעורר, אז מגיד לו ג"כ כל ההגדה בלי שאלתו מקודם. ולפי דברינו אלה ניחא מדוע ולמה אינו שואלו ג"כ על הד' כוסות. כי דרכם היה לשתות יין גם קודם הסעודה ולאחר הסעודה וגם בתוך הסעודה, כמ"ש במשנה ברכות פ' כיצד מברכין יין שלפני המזון פוטר שלאחר המזון, וכוס של ברכה היו שותין לאחר הסעודה, לכן אין שייך כ"כ לשאול זה לשאי"ל, כי בודאי לא יתפעל מזה כי אינו רואה בזה שינוי.
עבדים היינו לפרעה וכו' ויוציאנו ד"א משם וכו', ואילו וכו' הרי אנו ובנינו ובני בנינו וכו'. מתחיל להרבות ספור גודל החסד והטובה, שעשה לנו ד' ית' בהוציאו אותנו ממצרים, ומספר איך נהפכנו מתכלית הרעה אל הטובה הגדולה. כי יש ג' מיני עבדים: א) עבד למלכו, ב) גרוע ממנו עבד למלך זר, אך בארצו, כגון שכיבש המלך ההוא את ארצו, והוא יותר טוב מעבד למלך נכרי בארץ נכריה, כי הוא עכ"פ בארצו, ג) עבד גר בארץ נכריה. ואנחנו היינו ברע מאד בשלש המדרגות, והוא כי א) עבדים היינו, ב) לפרעה, מלך זר רשע ואכזר, ג) במצרים, בארץ נכריה טמאה ומסואבת. וד' ית"ש שינה בנו כולם לטובה: א) ויוציאנו, שהוציאנו מבחינת עבדים לבחינת בנים, וזה מגביל ההיפוך ממה שאמר עבדים היינו, ב) ד' אלקינו, מלכנו ואלקינו, אשר הוא היפוך ממלך נכרי, והרי אנו בני מלכים, ג) משם, מהארץ הנכריה והטמאה והמסואבת והשנואה. ולא הוציאנו כדרך הטבע, רק ביד חזקה על פרעה, לא הפיל תחנונים לפניו שיוציאנו, רק ביד חזקה ובזרוע נטויה, כנוי להניסים הגלויים, כדי שנתעלה בעיני כל העמים. ואם תאמרו למה היה לו להשי"ת לחרוד עלינו כל החרדה הזאת, דוקא להוציאנו ממצרים, היה לו לכבוש לפנינו ארץ מצרים, והיא תהיה נחלתנו, ע"ז אמר כי מצרים ארץ הטמאה אינה מסוגלת לנו ב"י, ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים אך עשאם שם לגוי מושל, כי אז הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים שאם היה מוציא את אבותינו מתחת יד פרעה אך לא הוציא ממצרים, אז היינו ג"כ משועבדים לפרעה במצרים, יען שמצרים אינה ראויה לנו, שהיא ארץ טמאה ובה התגברות הקליפות, ובודאי היה פרעה מתחזק עלינו, לכן הוציאנו השי"ת דוקא ממצרים, כדי להיות ראויים לקבלת התורה ולכל הקדושות. לפ"ז מדויק לשון "בנינו ובני בנינו", כי בארץ מצרים לא היינו ראויים לקבלת התורה, וע"ז אמר "בנינו ובני בנינו" לציין ההפסד הגדול, שהיה יכול לסבב אותנו באם ח"ו לא יצאנו ממצרים, ע"פ מ"ש חז"ל בב"מ בפ' הפועלים שמי שהוא ת"ח ובנו ת"ח ובן־בנו ת"ח לא תמוש מזרעו, כי התורה מחזרת על אכסניא שלה, לזה אמר כי אנו ובנינו ובני בנינו, שיהיו ת"ח בעז"ה ואנחנו מוחזקים בכתר תורה, משועבדים היינו לפרעה במצרים, ולא היינו ראויים לקבלת התורה, ונאבדה מאתנו החזקה הזאת. לכן חוב קדוש עלינו להגדיל התפעלות השמחה, על נס יציאת מצרים, כי על־ידה זכינו למתנה היקרה חמדת כל קודש.
ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. השי"ת הוא מקומו של עולם והוא למעלה מכל ענין מקום, ואין שייכים לו גדרי מדרגות המקומות. אמנם רצה ללמדנו שנתן התוה"ק וברא עולמו לפי ערכנו, וכן צמצם השראת שכינתו כפי ערכנו, ששייכים לנו כל גדרי החילוקים האלה. ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, היה מקום להשתקע בטומאה, ח"ו, של הארץ הטמאה, והיתה יכולה להקבע טומאת השעבוד לפרעה במצרים. ויוציאנו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה.
ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים וכו' מצוה עלינו לספר ביצ"מ וכל המרבה וכו' ה"ז משובח. אם תאמרו, שעיקר מצות סיפור יצ"מ הוא כדי להבין גודל הטובה, שהגיע לנו בה מאת הבוית"ש, וא"כ אם אני חכם המבין דבר לאשורו, וגם בלא ספור הדברים מבין היטיב הענין, יכול שאיני חייב בספור יצ"מ, וגם אם אני נבון המבין דבר מתוך דבר יכול שאיני חייב רק להעיר קצת, שהחיוב אינו רק גילוי הרעיון, ע"ז אמר כי לא כך, אך עכ"ז מצוה עלינו וכו', וע"ז מפרש וכל המרבה וכו', שהרביית הספור היא המצוה והעמקתה היא מצוה מן המובחר, וכיון שהמצוה היא הרבייתו והעמקתו אין לך עוד חכם ונבון שיאמר שילמתי חוקי, באתי בסתר עליון וידעתי כל מסתרי יצ"מ עד תכליתם.
מעשה ברבי אליעזר וכו'. אלה גדולי הדור שהיו בב"ר, והם היו ג"כ חכמים ונבונים, ולא היו צריכים לספר להם פשטות הענין, ועכ"ז האריכו מאד, אלא שהחיוב הוא הארכת הסיפור. ויותר נראה, כי אמר שאילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, אך עשאם שם לגוי מושל, יוכל להיות שהם אשר ראו את מעשה ד' וכחו העצום היו מגבירים כח קדושת מעשיהם על קליפת וטומאת מצרים הגדולה, אך אנו ובנינו וכו' שלא ראינו מעשה ד' בלי ספק היה כח הטומאה מגביר עלינו. ואין לומר שאם היינו חכמים וכו' היינו גוברים, וא"כ הנס אינו היציאה ממצרים אלא הגאולה משעבודם, שהיא היתה יכולה להיות במצרים עצמה, ואין אנו מחויבים לספר נס היציאה, כי היתה יכולה הגאולה להיות לנו החכמים גאולה תמימה בלעדה, ע"ז אמר כי לא כן, כי אפילו בחכמים וכו' היה כח הטומאה גובר במצרים עצמה, וע"כ גם המה צריכים לספר נס היציאה דוקא, וע"ז אמר וכל המרבה לספר ביציאת מצרים ולא אמר בגאולת מצרים, ומביא ראיה מהחכמים האלה, שהרבו לספר ביציאת מצרים דוקא במעשה היציאה.
בבני ברק. בכתובות קי"א "רמי בר יחוקאל איקלע לבני־ברק, חזנהו להנהו עיזי דקאכלן תותי תאיני, וקנטיף דובשא מתאיני, וחלבא טייף מינייהו ומיערב בהדי הדדי, אמר היינו זבת חלב ודבש", וכשהיו בבני־ברק הכירו יותר מעלת ארץ ישראל, והרבו לספר בטובת ד' על הטובה אשר הכירוה עתה בהשגחת ד' בה שלמעלה מערך האנושי.
דרשה בן זומא שנאמר למען תזכור את יום צאתך מאמ"צ כל ימי חייך, ימי חייך הימים, כל ימי חייך הלילות, וחכמים אומרים ימי חייך העוה"ז, כל ימי חייך להביא לימות המשיח. להבין טעם המחלוקת של ב"ז וחכמים אם מזכירים יצ"מ בלילות. בכל דבר פעולה שבעולם יש הכנה ותכלית, ואם הדבר הוא גדול גם ההכנה שלו נכבדה, אבל ערך התכלית לעולם יותר גדול מההכנה. והנה בכלל יום הוא התכלית ולילה הוא ההכנה, שנחים בלילה כדי לעבוד ביום. והנה יציאת מצרים יש בה ב' בחינות הללו תכלית עצמי והכנה. התכלית העצמי שבה הוא מה שהיציאה הנפלאה ההיא הודיעה לנו גדולת השי"ת ואמתת השגחתו ואהבתו לזרע עבדיו אברהם יצחק ויעקב. אמנם גם היא הכנה, כי לא נגמר תיקון כל העולם ביצ"מ, ומאז הוכנו שיעבודי מלכיות, כד' חז"ל בפירוש אהי' אשר אהי', ולולא יציאת מצרים, שהכינה אותנו בקדושה וחבה יתירה נודעת לנו מהקב"ה, לא הי' דרך לגאולה העתידה. והנה יש לנו ב' מצות, חיוב הזכרת יצי"מ שבכל יום וחיוב הסיפור ביצי"מ שבליל התקדש חג, ומה טעם שבהזכרה היום הוא עקרי, ועל חיוב הלילה הוא מחלוקת, שאם יהי' בו חיוב לא יהי' כ"א מריבוי הכתוב ב"כל", והסיפור אין ענינו אלא בלילה. ולפי האמור מב' הענינים הכלולים ביצי"מ, התכלית וההכנה, יש להתבונן על מה באו המצות הללו, של ההזכרה והסיפור אם על בחי' התכלית, שהיא להכין אותנו לשלמות הקנוי' לנו מצד יצי"מ, או שעצם ענינו היא ההכנה להכין אותנו לקראת השלמות היותר נפלאה שיגיע אותנו בגאולה העתידה, ומצד ההכנה לעתיד ראוי להזכיר יצי"מ בלילה, שהלילה אינו בעל תכלית אלא הכנת המנוחה לעבודה, ומצד התכלית ראוי להזכיר ביום. והנה בעיקר ההבדל שבין הנהגת ההוה להנהגה העתידה הוא, שכ"ז שהדעת קצרה והחושך גובר בעולם, ומצד קוטן הדעת מתעלמת נקודת האמונה, עד שיש ליצה"ר שליטה להעביר את האדם על רצון קונו, צריך לגלות כח השגחת השי"ת ע"י ניסים ושינוי המנהגים הטבעיים, אבל לע"ל כשתמלא הארץ דעה את ד' והשי"ת ישפוך רוחו על כל בשר, א"צ שוב לניסים ושינויי המנהג התדירי, כי אדרבא המנהג התדירי בהשגחה התמידית מספר כבוד אל, וקרבתו ב"ה אל יצוריו. אמנם כעת צריך שיהיו ניסים לפרקים כדי ליתן מקום לבחירה, כי ההנהגה האמתית, שראוי שתהיה קבועה גלוי לעין כל כפי הקירוב והדביקות שיש להיצור עם היוצר ב"ה, כעת א"א שתתגלה, שא"כ אין שם בחירה, אבל כשיגמר זמן הנסיון שוב אין הבחירה דרושה לכך, וע"כ אז יהיה גלוי ההבדל שיש בין צדיק לרשע, בין עובד אלהים לאשר לא עבדו. לפי זה כאשר נשים לב להתבונן במה תלויה ישועת נפשנו באמת, נשיב שתקבע האמונה בלבבינו עד שלא נהיה צריכים לשינוי המנהגים הטבעיים, כי נדע את ד' באמת, וקביעות האמונה בלב היא גורמת לעמוד בכל הנסיונות שבעולם. ונמצא שעצם הנסיונות באים לנו להוציא את האמונה מהכח אל הפועל, עד שתגיע לכללינו למעלת שלמותה. וע"כ נדע שסיפור יצי"מ וקיום המצות התלויות בה הם סגולות לכח האמונה והדעת האמיתית להתגבר בנו, וא"כ הם המכינים את הגאולה העתידה, וזכרון העבר הוא מצד שנקבל עלינו עול מלכותו ית' כראוי לעבוד להאדון ב"ה שפדה אותנו מבית עבדים. ע"כ ההזכרה היא בכל יום לקבל עלינו עול מלכותו, וסמכוה לקבלת עומ"ש, שבקריאת שמע, ועיקרה ביום, אלא שעצם עומ"ש שאנו מקבלים עלינו ג"כ מכין אותנו לשלמות העתיד, וע"כ יש לה ענף בלילה. אבל הסיפור, גם שאין בידינו כלל כפי יכלתנו למלא כל המעשים והעבודה כפי היוצא לנו מצד הרחבת הסיפור, למה הוקבע בחובה אלא להכין על העתיד, שאז נהיה מושלמים באמת ויהיה בידינו לעבוד כפי ההכנה של הזמן הזה, אך אין בכח נפש האדם לקבל הפעולה הגדולה הזו של גילוי אור העליון כ"א בליל שימורים, בשעה שיושב כבן־חורין ועוסק בעבודתו ית', וע"כ נאמר בזוהרשהגאולה מתעוררת ע"י הסיפור. ואילו הי' רק בתורת תכלית לענין קבלת עומ"ש, כענין ההזכרה, אז ל"ה מחוייב בה החכם הנבון היודע את התורה, כרשב"י וחביריו שהיו פטורים מק"ש, מפני שכבר היה עול מלכות שמים מקובל עליהם באין מחסור, אבל על ההכנה להבא כבר אמרו חז"ל שכל תורה שאדם למד בעוה"ז הבל היא לפני תורתו של משיח, וע"כ אפי' חכמים צריכים להכין עצמם. והנה כן י"ל בענין מצה ומרור. כי מצה מקבלת נגד מה שהוא התכלית בעצם, שהוא קבלת עומ"ש, שהוא צורך חיות האמיתי מדי יום ביומו, והרי מצה זו שאנו אוכלים על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם, שאם היו שוהים עוד בטומאת מצרים לא היו באים ליכולת קבלת עומ"ש והיו מפסידים התכלית ח"ו. ומרור ע"ש שמררו וכו' הוא נגד ההכנה, שההכנה שאנו מוכנים לקדושה העליונה הגדולה שתתגלה עלינו לע"ל היא מצד שנפשותינו מוכנות לזה, וכפי עוצם קרבת ד' שיש בטבע נפשות עם ד' ע"כ מרגישים את המרירות הגדולה בעומק הנפש מריחוק מד' ית', וזהו המרירות שהנפש מרגשת יותר משיעור דעתה וחכמתה, אלא מצד גודל ההכנה שיש בה בכח ולא בפועל. וכשם שיש תכלית והכנה לקדושה העליונה כן זה לעו"ז נמצא בכח הסט"א ג"כ תכלית והכנה, כי צופה רשע לצדיק לבטלו מעבודתו התמידית, כדי להדיחו מחיים התמידיים ההוים, אבל עצם תכליתו מבקש להמיתו שלא יזכה ח"ו אל האור המוכן הזרוע לצדיק. וזהו חילוק חמץ ושאור, כי החמץ הוא חימוץ עצמי והשאור הוא מכין להחמיץ, והנה הכתוב אומר לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור וגו' והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ד' לי בצאתי וכו', ודרשו ז"ל בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, ולכאורה מקרא שלפניו אינו מדבר כ"א באיסור חמץ ושאור. אמנם הוא אשר דברנו, כי חמץ ושאור נתנו להכין שיוכלו מצה ומרור לפעול פעולתם, המצה תכונן האמונה ועומ"ש אל התכלית הדרוש תמיד, והמרור אל ההכנה שעוד לא זכינו לה. ע"כ מצה בעי הסיבה ולא מרור, כי בערך קבלת עומ"ש התמידי הרי אנו בני־חורין, אבל לערך ההכנה עוד אנו עבדים, עד יזרח עלינו כבוד ד', ובכריכה צריך לכלול ההכנה עם התכלית, כי התכלית של עומ"ש מביא אל ההכנה, וההכנה כשיבא פרי' יראה שהוא בא מצד התכלית של העבודה הזמנית, והפסח כוללם שהוא ביטול ע"ז, כדכתיב משכו וקחו לכם ודרשו חז"למשכו ידיכם מע"ז, והוא מצד קדושת בכורי ישראל שבפרשת קדש, שבחכמה היא, שהיא ראשית הגילוי מאין ליש, ואור החכמה יופיע לעתיד שיבא משרע"ה ויגלה עמקי תורה וסתרי', שהוא בחי' יסוד אבא ושפע החכמה על ידו בא. ע"כ כאשר לא יראה חמץ ושאור, אז יאיר אור מצה ומרור והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה, דהיינו המצה ומרור כשהם באגודה, שההכנה מתאחדת עם התכלית. ומה נאה לאמר זה לשאינו־יודע־לשאול, לרומם רוחו, שלא יחשוב כי הוא עץ יבש מאחר שאינו רואה שכלו מפותח במושכלות, יאמר כי ענין הגדולות שעשה ד' במצרים הוא בעבור זה, שהוא התאחדות התכלית אל ההכנה, ואז יתגלו הצפונות מקדושת הנפשות של כל ישראל, "ותרון לשון אלם", "והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדויד". ע"כ אומר בעבור זה, לשון יחיד, ולא בעבור אלה, לשון רבים, כי מורה על התאחדות ההכנה עם התכלית, שהוא חיבור יום ולילה, ואז התכלית העכשוי עולה לענין הכנה וממנו גופו יוצא ענין תכלית נשגב, שמצדו מה שהוא עתה תכלית ישוב רק להכנה, ומ"מ זה עצמו מתגדל והוא לא ענין אחר, "אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה". והנה משרע"ה שאל "כי יאמרו לי מה שמו מה אומר אליהם" והשי"ת השיבו "אהי' אשר אהי'", ואח"כ אמר "כה תאמר לבנ"י אהי' שלחני" וכו' ודרשו חז"ללענין השיעבודים העתידים להיות, שיהי' עמנו הקב"ה ויגאלנו. והיינו ששאל אם עיקר יצי"מ הוא תכלית נגמר או הכנה לדבר גדול ממה שנתגלה עתה, והשיבו "אהי'" שהוא הכנה, אבל באמת הוא רק הכנה להכנה, כי השיעבודים עתידים להיות ג"כ הכנה, ויצ"מ הכינה אותנו שנוכל להתקיים בקדושתנו בשיעבודים. א"כ הוא אהי' פירושו הכנה, שאינו השם ממש כ"א ע"ש "שאני עתיד לאתגלאה", "אשר אהי'", עוד להכנה יותר קרובה אל התכלית, ולבנ"י אמר רק אהי' שלחני, שידעו שהיא הכנה, ולגדולות מהם הוכנו. ולפ"ז באה המצה מצד הוי' המתגלה ביצ"מ בתורת תכלית, שאנו מכירים את אלהי ישראל היחיד ב"ה ודבקים בעבודתו, והמרור מצד אהי', "שאני עתיד להתגלות" ואהי' בבינה, שתתגלה לעתיד כדברי חז"ל בכנור של שמנת נימין שלעתיד. והנה התכלית וההכנה בהתיחדם, היינו שע"י המצות והתורה של עכשיו זורעים האור העתיד ממש, ואע"פ שאנו מעלים השכינה ע"י מעשינו מ"מ גמר הענין יהי' בידי שמים, וכמו שביאר החסיד רמ"ח לוצאטו בענין ויזכור אלהים את רחל, ואבן די לא בידין תמחא לצלמאויתוקן עולם במלכות שדי, מ"מ יהי' ענין התכלית בא מעבודת ישראל, והכל בתשובה, ותשובה מובטחת לישראל עכ"פ. והנה ערך התכלית וההכנה הוא ערך יום ולילה, שהיום הוא תכליתי והלילה הכנה, ע"כ מצות זכירת יציאת מצרים באה בכל יום, כדי לכונן התכלית של עתה לקבל עלינו עול מלכותו ועול מצותיו, וע"כ עיקרה ביום ומ"מ מריבוי הכתוב נוהגת גם בלילה, שיש בתכלית זה בחי' הכנה, אבל באופן נעלם בו בכח ולא בפועל, ומצות סיפור יציאת מצרים עיקרה ע"ש העתיד, להכין אותנו אל הגאולה העתידה, וכח הגאולה מתעורר ע"י הסיפור, ע"כ מקומה בלילה ולא ביום, שאין לנו מושג תכליתי כעת לדעת מה היא התכלית, כי בינה לא קיימא רק לשאלא ולא למינדע. והנה עובדין הם מסטרא דנוקבא בחי' לילה, להכין אותנו לטובות השלמות המיועדות, ותורה גם עתה נראה אור ממנה, עכ"ז אין ערך לתכלית שיבא מצד התורה של עכשיו, כי במחשכים הושיבני, ועי"ז נזכה לאור גדול, כמו שביאר בסופו בתולעת־יעקב, ובתחילתו ענין נשיאת כפים, שפעולות הידים ילכו למעלה אל מקורם, וזהו ע"י חסד עליון, "ולך ד' חסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", כמו פעולת המעשים וגמרם, כענין העבודה שהיא גמר הקרבן, וקירוב הנשמה אל האור העליון בא ע"י חסד, אלא שהוא חסד גמור עד שמדת הדין ג"כ מסכמת, ע"כ הלויים בשירם משתתפים בו. וזש"ה הנה ברכו את ד', ורזא דאת היא מלכות הכוללת מא' עד ת', העומדים בבית ד', בית דייקא, בלילות לעסוק בענין הכנה, כי נפשם צמאה אל האור העליון, שאו ידיכם קודש, כי מצד הידים בעצמן אין ענין התכלית האחרון המרומם בא ומתגלה, אלא שישא אותן קודש, שהוא החכמה וענף שלה חסד המתגלה, וברכו את ד', יברכך ד' מציון, שהיא נקודה המרכזיתעושה שמים וארץ בחיבור אחד, השי"ת בעצמו מאחד אותם ע"י ברכתו ואנו מכינים עצמנו לקבל ברכתו. נמצא שלעתיד, כשיתקבץ אור התכלית של עתה אל אור ההכנה, לא יהי' התכלית כערך ההכנה, כי יתעלו הדברים מאד. והנה ימים ושנים ג"כ בערך הכנה ותכלית, כי השנים בבינה והימים בו"ק ימי בראשית, וכשיתאחדו התכלית וההכנה יבאו ימים ושנים יחדו, "שני ימות המשיח", כי הימים יעלו למעלה, בסוד "א"ח עטרת בעלה", ונמצא שהשנים מתיחסים להם. וכבר ראיתי בדברי הרמ"ה ז"ל העיר על תליית השנים בימים. וזהו ימי עולם שיבא התכלית הזמני להכנה, ושנים קדמוניות מה שהוכן מראש לתכלית, ויתוקן העולם ע"י ההקרבה הצומחים, כי החיים יתעלו ע"י הדעת כערך עליית האדם עכשיו וזהו יום הגדול, שהוא קבוץ התכלית וההכנה בגדולתם, בסוד כוס הגדולשכל ד' כוסות כאחד באים בו, וד' כוסות ע"ש ד' לשונות, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, והוא התכלית וההכנה שבתכלית של עתה, וההכנה והתכלית שיש בענין התכלית עצמו, כי מה שאנו מכינים עצמנו לעתיד ג"כ מתגדל עי"ז תכלית העבודה הזמנית, שהם חיי־שעה האמתיים, והוצאתי הכנה להצלה וגאלתי הכנה ללקיחה. והנה מצד עומק ההבנה א"א שיהי' יום־טוב ממש וקבוע בחדשים, כי עוד לא בא העת עד שיאיר אור חדש. אמנם שבת הוא מעין עוה"ב, ע"כ באה לקיחת הפסח להכין ההכנה הרחוקה לתכלית האחרון, שאז יהי' יום הגדול בגדולת ההכנה והתכלית והפסח מאחדם, ע"כ בא בשבת הגדול, אבל רק בשמא בעלמא, ולעתיד נראה שיקבע האור בקביעות, ויהי' שייך עליו יו"ט פרטי, מה שאין שייך כעת מצד רוממותו. ודבר זה אפשרי להאמר ולא בהחלט, כי מי בא בסוד ד'.
ברוך המקום ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא כנגד ארבעה בנים דברה תורה, אחד חכם וכו' . בב' בחי' אנו מדברים מאדון כל יתברך: מהשגחתו, ומרצונו. השגחתו מושגת מצד הבריאה, וכ"מ שנשיג יופי הבריאה וטוב סדרה, ועד כמה טוב ויפה הדבר, וכמה גדול הוא החסד וההטבה, להמציא בריאה כזאת, כ"ז הוא הכל שבחיו של האדון ית' בתור השגחתו. וכ"מ שאנו מדברים מתכלית התורה ותועלתה ורוממותה להשלים את הכל כ"ז הוא שבח רצונו ית'. והנה ההשגחה היא חסדו ית', החונן ומיטיב ומרחם ורצונו הוא הכנת משפט צדק, שהוא עיקר השלמות שיבא למשיגים את תכלית הרצון ומתדבקים בשלמותו האמת. והנה מה שמושג לנו מבחי' ההשגחה וטובה היא בהמצאת איש החכם המוכן לקבל טוב בלתי־משוער, והוא ודאי כלי חמדה, ששקול זה כנגד כל העולם. אבל במה שיצר בהשגחתו את הרשע, עם היותו יודע סופו להיות מורד אור ומוכן לפורעניות, נעלם ממנו תכלית ההשגחה בזה הפרט. אלא שאנו מכירים מתוך הגלוי לנו, שודאי יש גם לזה תכלית נורא, באופן שמוסתר ממנו לגמרי, וגם אותו, אפילו מצד פרטו, לא תוהו בראו. ולענין הרצון, שהוא התורה, שנתנה לנו, המביאה אותנו להכיר רצונו, הנה תכלית טובת הגילוי הזה מורגש לנו ביותר באיש אשר אינו חכם כ"כ עד שיבין מעצמו אורח האמת, אבל לבבו ישר ומתעורר ע"י מה שרואה לתור אחרי האמת, וידו קצרה מהגיע אליו, מה רב טוב שיקבל מהתורה, שע"י יגיע אל סוף תכליתו המתוקן ומקובל וטוב, ובו מורגשת התועלת יותר ממה שמורגש אצל החכם, שאולי הי' משיג מצד חכמתו את אור האמת. אלא שלפי האמת לפי עוצם התכלית של תוה"ק גם החכם ל"ה מגיע כלל אל התכלית, לולא תורת אמת שנתן לנו השי"ת בחסדו, אבל המורגש לנו בתועלתה הוא מצד מי שאינו יורד בעצמו לעמקם של דברים, ובאמת כמעט זה כל האדם, רובו ככולו, לאחר ההסתכלות. אמנם מי שאינו מוכשר כלל, אפי' להתעורר זה, לא יקבל לעולם חכמה אמיתית, ולכאורה הי' נראה כאילו מצידו הי' גילוי רצונו יתברך לו לבטלה או ללא תכלית רם ח"ו, אבל גם בזה ידענו ששכל האדם כוזב, כי רק לנו נדמה כך, אבל באמת יש סתר עליון, שגם הוא יגיע אל תכלית נשגב מצד גילוי הרצון, ואפילו מה שנתנו בעולם הדברים הרמים ונשגבים ממנו מקבל הוא מהם כל טוב, אבל בחי' זאת נעלמת ממנו. ולכן אנו מקדימים, קודם סידור ד' כתות שבבנ"א: חכם, רשע, תם, שא"י לשאול, ואומרים: ברוך המקום, שכינוי "מקום" הוא על המצאת העולם בבחי' גבול ומדת הנבראים, והוא מצד הבחי' שאנו משיגים מעט תכלית בריאותו, וזהו מצד היצירה הנכבדה של איש חכם, ברוך הוא, לשון נסתר, על בחי' הנעלמת מאתנו מצד יצירת הרשע, שאין אנו יודעים סוד ההשגחה בפרטות בזה, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל, וגילה ע"י רצונו ית' להם כדי להגיע אל השלמות, והמושג לנו מעוצם תועלתה הוא בתם, שמוכן לקבל השכלה, ולא לרדת בעצמו עד סוף האמת, ובאמת מצד בחי' האמת בעצמו כל אדם תם הוא, ע"כ תורה צוה לנו מורשה קהלת יעקב, ויעקב איש תם, וע"כ אמר הכ' תתן אמת ליעקב. אבל הרגשתינו בתועלתה במי שמושג לנו קיצורו בעצמותו לולא תורת אמת, אבל השא"י לשאול אינו מוכן כלל לחכמה, ואיך יקבל תועלת מגילוי הרצון, ומ"מ אנו יודעים שגם הוא מקבל התועלת אפי' מצד פרטו, אלא שהענין מוסתר ממנו, ע"כ אנו אומרים, לעומת ברוך שנתן תורה לעמו ישראל, ברוך הוא על מקום נסתר, נגד השלמת השאי"ל.
חכם מה הוא אומר, מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ד' אלהינו אתכם, אף אתה אמר לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן . החכם שואל על צורך הדינים הפרטיים והדקדוקים שבמצות, שהם בעיקר תורה שבע"פ, כי ענין הצוואה מורה על תורה שבע"פ, כדחז"ל: המצוה זו משנה (ברכות ה'.). אמנם באמת כל ההסתעפות וההתרחבות של המצוה פועלת היא התכלית והכונה כמו עצם המצוה, ועי"ז שמתעמלים ת"ח בדקדוקי מצותי' של תורה, ונושאים ונותנים בבירור כל פרטיהם, חודר ומורגש טעם המצות בפי האומה בכללה, וכן כל רבויי ההלכות ודקדוקי המצות מחזקים יותר ויותר את רושם המצות, כמו גוף המצוה. אשר על כן גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, כד' מוהר"ל מפראג ז"ל. שזהו גדלו של התלמוד בעצמו, שהמצות צריכות הן לרבוי התלמוד, והוא בעצמו מוסיף לבסס את אהבת השי"ת, המתגלה באהבת המצות ושמירת פרטי מעשיהן. ועל כן אמר לו: כהלכות הפסח העקריות, של כל סדר הקרבתו ואכילתו, כן מה שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, כדי שישאר טעם פסח בפיו, פועל הוא לקבוע את כל הרושם והטעם של המצוה.
רבבה כצמח השדה נתתיך, ותרבי וחגדלי. אע"פ שכל מספר יוכל לעלות ולהתרבות עד אין סוף ותכלית, ואפי' אם יתחיל מאחד, מ"מ אינו דומה הרבוי המתרבה ומתחיל מאחד לרבוי המתרבה ומתחיל מרבבה, שהוא המספר היותר גדול בלה"ק. ואמנם אם לא היד החזקה האלהית לא היית יכולה לבוא למעלתך בשום אופן, שאפי' בהמשך זמנים רבים היתה מתגדלת רק כהתגדלות דבר הנמנה מאחדים, והולך ומתרבה לאין קץ, אבל מהתחלתך נהיית ראוי' לגדולות שבמעלות, עד שהנך בעצמך רבבה, מה שהוא נותן את כח הגדול הנפלא. ותרבי ותגדלי.
ותבאי בעדי עדיים, שדים נכנו ושערך צמח, ואת ערום ועריה. גם התכונה הטבעית היסודית של ההכנה לגדלות יש לך, שנקבעה בהסכמת הלב החזקה של האומה בכללה, שלא להפרד מקדושת השי"ת, וגם המעלה הנוספת על הטבע, המעלה היותר עליונה, של רוח ישראל העולה למעלה, בתשוקת האומה בכללה לתכליתה הנשגבה והנפלאה, באש הקודש הבוערת בלב כל אחד מישראל, גם שאינו יודע בעצמו את טיבו וענינו. אמנם לעלית המעלה הגדולה הזאת אשר לך, הרי במעוט המעשים בפועל נחשב הוא כמו ערום מהתקשט בתכשיטין, כי חסר לך הדבר הקרוב אל הטבע, דהיינו הבגדים, כדי שיהיו העדיים מתקבלים וראויים להתקשט בהם.
ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה אני ולא מלאך, והכיתי וגו' אני ולא שרף, ובכל אלהי וגו' אני ולא השליח, אני ד' אני הוא ולא אחר. הנראה ששם מלאך הונח על עצם ההליכה להשליחות, ולא על שם עשיית הפעולה, כי על שם עשיית הפעולה יקרא שליח, ושרף יונח על המכלה והמחבל. והנה נגד מאמיני ע"ז, שחשבו שיש פועל טוב ופועל רע, אמר שהפועל הכל הוא האחד ית', ועברתי באמ"צ, שתכלית ההעברה כדי לקלוט ולהגביר הקדושה על הטומאה, ולא שלחתי מלאך להלך, והכיתי כל בכור, דהיינו בעשיית הדין, אני ולא שרף, ובכל אלהי מצרים וגו' אני ולא השליח, שזה אני לא הטבה ולא הרעה רק עצם המעשה. ואם תאמרו שמפועל הרע, המופרד לפי דעתם מפועל הטוב, יצאה זאת, אומר אני ד', שזה יתיחס גם כן לרחמים, שאני הוא המיטיב ואני הוא שדנתי היום עמכם, שלא כטעותכם, רק יחיד ד' ברוך הוא.
הנסה אלהים וגו' ביד חזקה ובזרע נטוי' . נטית הזרוע מורה, שלא יצא עדיין אל הפועל כל הטוב אשר דבר ד' על ישראל, אמנם ניכר שזרעו נטוי' עלינו, ועוד יגמור הטוב אשר החל. אמנם אם ישראל היו צריכים לעלות משפלותם במצרים רק מעלה נהוגה ורגילה בעלית שלמות האדם, בפרטי אישים ובכללי עמים, לא הי' צריך לזה יד חזקה, כי עליה כזו הרי כל סדרי העולם מסייעים לה, אלא מפני שהי' צריך להעלותם במעלה רמה מאד, שלא כפי ההדרגה, והעולם הטבעי החיצוני אינו מסייע ועוד מנגד לה, לכן היה צריך יד חזקה. אבל השלמות ראוי שתהי' גם בערכי ההדרגות של בני אדם, והזרוע הנטוי' הולכת ומביאה את ההדרגות אל מרכז השלמות, אשר היד החזקה כוננה באותה שעה. ולכן גם שאר כל המצות מכוונות ליציאת מצרים.
מצה ומרור. מכוונים כנגד היד החזקה והזרע הנטוי'. המצה על שם שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם, והיד החזקה האלהית עשתה עמנו שלא כדרך ההדרגה, והוציאה בזה אל הפועל את השלמות שבנו בכח, שאנו ראויים בה לכל הגדולות. והמרור בהרגשת המרירות של העבדות הוא אות החרות הפנימית שלנו, שהיא מוכרחת לצאת אל הפועל לפי עצם טבענו, שנטע בנו אדון כל המעשים, בהיות יד האדם מכוונת בבהירות אל היד האלהית, המוכנה בזרעה הנטוי' להוציא מן הכח אל הפועל את כל שלמות עליתנו גם בתוך מהלך ההדרגה, להיות עליתנו קנין טבעי תמידי, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש".
בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. בכח הזרע הנטוי', להוציא אל הפועל את רוממות המעלה מעט מעט בכל דור ודור, חיב בל אחד להשלים, להשיג ולהרגיש את חלקו בשלמות המעלה, השייך לערכו ולדורו, המגיע לו מיציאת מצרים.
רחצה. כשאנו משימים אל לב את עצם החיים ומהותם העליון מצד קדושתם, אז גם אם תעבור עלינו רוח יראה, פן ע"י גדולת הרוח, הבא מהשקפת ערך הנשגב של החיים, יבא האדם להיות חפץ להשתמש במכשירים ואמצעים שאינם הגונים, להגיע על ידם ליסוד החיים העליונים הטובים ונאים, אמרנו שראוי להעיר את הלב ע"י פעולה ארעית של "ורחץ" הנסמכת ל"קדש". אמנם אין עיקר כח מציאות הכרח הרחיצה מתגלה שמה במקום משאות הנפש להחיים העליונים, שהם באמת מצדם הרוחני והמוסרי המלא, כ"א בדרך מקרה וארעי, אבל בהיותינו עומדים כבר על הככר המעשי לעסוק באחדותם של שני מיני החיים, ולקחת עמנו את כל הנטיות הנמוכות להסתגל להם ולהעלותם ג"כ עד במתי החיים העליונים, ההולכים ומתעלים ומתקדשים עד אותה המעלה של מצות העונג, ערך קדושת השבת, שעל שמה נקראו ישראל "קוראי עונג" ו"מדושני עונג", כאן מתעוררים כחות החיים בעצם עוזם וטבעם, ע"כ הרחיצה היא ג"כ נחוצה וטבעית ראויה לשאת עליה שם תכונתה העצמית לא תכונה של פועל בודד, שאנו מצוים אותו בהוראות שעה להזדקק לדבר שהוא למטה מגדרו. וכיון שהגענו עד מדה זו של ההדרכה המעשית לאחדות שני מיני האכילות, המסמנים שני ערכי החיים יפה יפה, והם יוצאים לפעולה, כיון שהחומר ונטיתו יוצאים בפועל לכבוש להם דרכם, כאן הרחיצה היא שרויה במקומה וערכה, ולא עוד לה להקרא בשם פעולה בודדת מיוחסת לעושה מיוחד, כ"א היא מסומנת בסימן של הגדרה עצמית ע"פ מהותה ואמתתה, "רחצה", כדי שלא יעבור כח החומר את גבולו, להנמיך כ"כ רגשותיו ולזהמם עד שלא יוכלו להתקשר לאותו הערך של החיים העליונים, שתעודתם היא להתקשר בהם, – עצם התכונה של רחצה.
מוציא. בכל הברכות של המאכלים, אומרים "בורא", ובלחם־ "מוציא", שאמנם בכלל הארץ צפונים בה הרבה חמרים שבהם תכונות שונות, והם עולים מתחברים ומתפרדים, ע"י כח התנועה התמידית, עד שמתהוים למאכלים, החלקים הראויים לכך. והנה כל מאכל שאינו יסוד המקיים את המין האנושי, לא נכיר בו, כשהוא בא לידי מצבו, תחת שהיה בתחילה מפוזר בכלל המציאות, שזאת היא תעודה מיוחדת, שהרי לבטלה לא הי' כל חלק וחלק בכל מקום שהוא, וגם עכשיו אין אנחנו מכירים בו כח מרכזי מיוחד, כיון שמציאות החיים הי' מתמיד כמו־כן אם לא בא חלק זה לעזרתם. אמנם הלחם שעליו יחיה האדם, וחלקיו הם הם המכשירים ג"כ את השלמת ההכרה של האדם, "אין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן", יש בו הפרש גדול בין התעודה של החלקים במצבם הקודם, לפי ערכנו, ובין מצבם עכשיו. והנה הכח שלהם להביאם לתעודתם, להיות מכשירי החיים, הרי כבר היה מובלע בהם ג"כ בהיותם מעורבים עם יתר חלקי החומרים. ובהיותם ג"כ עומדים בצביון אחר לגמרי, אמנם כ"ז שלא הוצאו בפ"ע, אותם החומרים הראויים להזנה לא היו יכולים לבא לתעודתם, רק כשהוצאו, ונבדלו, אז התעלו לשימוש החיים. והנה אנו מבחינים בהוצאה, שני יחושים: היחש האחד, הצד של ההתחברות עם הצביון הקדום, שע"כ יש לו איזה יחש עם ההוה, והיחש השני הוא ההתיחשות של ההוה שבה נעתק מן הקדום, ואנו מגבירים את החידוש של ההוה, מפני שההוצאה שיצא מן כלל המציאות להסגנון המיוחד עשה אותו ללחם המכשיר את כח החיים, ואנו באים להכיר בזה את ערכם של ישראל, אל הכללות של מין האנושי, שיש בזה כח ההכנה של העירוב הכללי בתחילה, ואח"כ התגברות הצביון הפרטי, שמקור הכללות יש בו, מצד היחש אל כלל המין האנושי, ומ"מ כח העצמיות מתגברת, והקדושה המתיחדת מוציאה אל הפועל הצורה האלהית של ישראל, דוקא ע"י הוצאתם מהארץ הכללית. "וידעתם כי אני ד' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים".
מצה. לחם עני, ויציאת חפזון, אלה המה המסמנים את צורת המצה. אמנם יציאת החפזון ביסודה היתה עצת ד', להרים מעלתם של ישראל שלא ע"פ דרך ההתפתחות הסידורית, שכל אומה מתפתחת בסדריה הטבעיים ותבא למעלתה החמרית והרוחנית לאטה, כ"א שהכחות הגדולים, הנרדמים בנפש האומה כל זמן היותם במצרים, כבושים בעני ושפלות חמרית ומוסרית, יצאו בפתע פתאום מן הכח אל הפועל, עד שנהפכו מעבדים שפלים לעם תרבותי בתרבות אלהית רבת ורמת ערך, לעם קדוש הראוי לההדרכה היותר עליונה, לאור היותר גדול, של תורת אמת. והנה כאן נולד גוי פעם אחת, ויד ד' עשתה זאת להעמיד את ישראל לגוי לפניו ע"י ידו החזקה. ע"כ היה העיקר בבנין שלא תהיה מעורבת בצורתם הלאומית שום צורה קולתורית, שכל הקנינים הרוחניים ביחש לאומי שראו במצרים לא נגעו אליהם מאומה, ואותו המעט שנדבק בידם מע"ז של מצרים משכו ידיהם ממנו, קודם שחיטת הפסח, עד שהיו משוללים מכל צורה לאומית, והיתה אפשרות שתחול עליהם הטבעת הצורה האלהית, בתור מיסדת הבנין של האומה בכללה. ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. והנה לולא היו ישראל עם כזה, שיוכל להתפתח רק ע"פ הנטיעה האלהית, וששום צורה אחרת אינה יכולה להתרכב בו, אז לא היה צריך כלל לאותו החפזון, והיו מתפתחים מעט מעט, ממעלה למעלה, מתוך התרבות המצרית לתרבות יותר טובה עד שהיו באים להכשר קבלת התורה. אבל מתוך ששום תרבות אחרת היא מעכבת את קדושת התורה והצורה האלהית המיוחדת לישראל לחול עליהם, ע"כ לעולם לא היו כלל ראויים לפיתוח של הדרגה, והיה משום כך החפזון מוכרח. ע"כ היה דוגמא שלהם למצה המשוללת מכל צורה של איזה טעם, וראויים הטעמים לחול עליו כשהוא במילואו וטובו. ע"כ זאת ההוצאה מכלל העמים, שב"מוציא", העצמיות המתגברת היא גרמה למצה, מניעת ההדרגה, ושלילת תערובות כחות זרים. ד' מלכנו ד' מחוקקנו והוא יושיענו.
מרור. המצה היא זכר לחירות, שיסודה היא ההכרה שכל דרך ד' כתורה היא תולדה נאמנה מכוונת לפי אמתת טבעיותנו הכללית, מצד כללות כנסת ישראל, ע"כ החירות האמיתי הוא להתפתח ע"פ הטבע הפנימי בלא עירוב יסודות זרים המעיקים. זהו אמנם מצד עצם טבע הנפש, אבל ישנם ג"כ סיגים שנדבקו בנו, והם אינם נותנים לטבע הטהור הישראלי לצאת אל הפועל. ע"כ מצדם הננו צריכים לקבל ג"כ את העבדות הנעימה, עבודת עבד לד' אלהי ישראל, יוצרי מבטן לעבד לו, שזה הכשרון קנינו ג"כ בעבדות של מצרים, שאמנם אחרי שיסורו מאתנו כל הצדדים הרעים של העבדות ישאר לנו הצד היפה שבו, שעל ידו יוכל האדם באהבה לסבול ג"כ מה שהוא נגד רצונו ונטייתו, שהוא יסוד המרור, לקבל באהבה את מרירת החיים, כשיודע שיש לפניו מטרה עליונה ונעלה מוסרית. ע"כ יבא המרור אחר המצה.
זכר למקדש כהלל. מדתו של הלל, האוהב והרודף שלום, האוהב את הבריות ומקרבן לתורה למשמרת הקודש של עם־ד' הגוי כולו, תשוב אלינו. שלום נדבר אל כל פזורינו ומפלגותינו, ואור הגאולה הבא יחד עם זכרון הפסח והמצה, סימני החירות, ימתיק לנו את רשמי המרירות של הגלות ומכאוביה הרוחניים והחמריים. שהמרור מסמנם, ונזכה לגאולה שלמה, אשר תפרוש עלינו סוכת שלום ואור אמת במהרה בימינו.
כורך. שני הכחות הללו, כח העבדות וכח החירות, צריכים אנחנו להבינם לא בתור שני כחות נפרדים, שאינם פועלים זע"ז, וכ"א מתיחד במקצוע אחד בחיים, כ"א הם שניהם מחוברים יחדו, ומשלימים זה את זה. כח החירות שבמצה המראה את הסגולה הפנימית של ישראל, לאהבת השם יתברך, ואהבת תורתו ומצותיו באהבה של נטיה טבעית, הוא בעצמו יתן עוז ועצמה לנו להתגבר על הנטיות הפרטיות שעוד לא נגמרו לפי רוממות המטרה הכללית, ושעל כן הן נראות ונרגשות כמתנגדות לדרך ד' הטובה והנעימה, ומתוך כח ההתגברות תופיע ביתר עז סגולת החירות. ואם כל כח יהיה שלם דוקא כשמושל במקצוע שלו בלא עיכוב ודחיה מכח הפכי לו, ובמקום ששם ראוי להיות כח החירות רודה, אין נכון שתכונת העבדות תהיה מעכבת על הרחבתו, וכמו־כן במקום ששם ראוי לכח העבדות הטוב להיות משמש אין ראוי שתשוקת החירות תשיג גבולו, ע"כ ראוי לכח מצה וכח מרור להיות מוטבע כ"א בפ"ע. אמנם זהו רק בענין השימוש הפרטי, אבל המטרה התכליתית תבא רק עם הידיעה וההכרה ששני אלה הכחות אינם סותרים זא"ז כ"א מחוברים יחד, להמציא לעולם את החירות המעולה, שכבודה ועז חמדתה איננו נגלה כ"א בהיות עליו אותה העטרה של העבדות הרוממה, עבדותו של מלך הכבוד, שהיא החירות הגמורה. ע"כ הצורה השלמה של החירות באה בהיותה נכרכת עם העבדות, שאז ימצא האדם בנפשו השלטון הגמור הראוי לבן חורין באמת, המושל ג"כ על הגדול שבכחות שהוא כח החירות עצמו.
שולחן עורך. כשהחיים מתעטרים בשני כחותיהם, כח העבדות וכח החירות, אז נעשה הכשר החיים לא רק נטיה טבעית, כ"א דבר שראוי למדת השכל המוחלטת ג"כ לאהבו, ויחד עם ההנאה של הטעם ראוי להתלוות ג"כ הנאת היופי של נעימת הסדר, הבא ממערכה נאה בסדר השולחן, להורות שהשולחן הוא ענין ההולך הלוך ועלה במערכת החיים, מהנאת החוש של הטעם אל עילוי חוש היופי, וכן ממנו אל חוש המוסרי והשכלי, וכן הלאה במעלותיו. וזה הסדר שאינו נפסק, לא יבא כ"א ע"י החוברת הנאמנה של כח העבדות והחירות וההשלמה של כל אחד בפני עצמו.
צפון. כאשר בהרכבה הנכונה השכל והרגש הפנימי בונים אושר האדם, צריך תמיד לדעת, שאע"פ שהשכל הוא לכאורה עומד במעלה עליונה מהרגש, אך זהו רק כ"ז שאין הרגש מתעלה למרום עזו, ע"פ כח השכל עצמו, אבל כשהשכל הגביה את מעלת הנפש למדרגה הגונה, אז הרגש מתעלה כ"כ עד הדברים היותר נשגבים, אין כח בשום שכל המתעצם בדברים וצירופי מאמרים להכירם, הם יהיו נרגשים בעומק מצפון הנפש, וההרגשה הרוממה והנעימה לא תכנס בדברים גלויים, ודוקא עם עומק ההרגשה הצפונה יכול האדם לבא לאותה המדה של קדושת החיים, לשם עצם קדושתם, מבלי לצרף עמה תעודות אחרות. כי החיים הקדושים, ההולכים באור ד', היא המטרה היותר נשגבה, והיא הולכת ומוספת כפי תגבורת קדושתה. האפיקומן הנאכל על השובע בתור מטרה לעצמו, לא דבר של הכרח להמשכת חיים של פעולה מעשית, מצד זה הוא מותאם לעומק הרגש היותר צפון בעומק הנפש, הנעלה מכל פה ולשון להביעו.
ברך. אמנם עם כל התעלות עומק הרגש צריך האדם לדעת שדוקא מכל צדדי החיים יחד, ממדה היותר נמוכה, כשהיא רק נכונה וכשרה, עד המדה היותר רוממה, מקיבוץ כולם, יסודרו החיים הטובים הכלליים והפרטיים. ע"כ אף שאין עומק הרגש של הקדושה הפנימית נכנס בגבול הדיבור, מ"מ נכנס הוא בכלל יתר סעיפי החיים, שע"י שכל הפרטים הם מגיעים להמטרה הנשגבה, המטרה בעצמה היא שבה לתן כח ועז להפרטים להרבות פעלים, ולהרחיב גבול החיים, שזאת היא "ברכת ד' שהיא תעשיר. ולא יוסיף עצב עמה". ע"כ מתאמת היא ברכת המזון, המקושרת עם השביעה, דוקא, לבא במערכה של ליל שמורים, המשומרת מן המזיקים, האורבים תמיד על הסתעפות הדרכים כשהם מתרחבים להביא לידי תכלית נשגב, לעצר את ההולך באמצע דרכו, ולשכח את יסוד שאיפתו, שההצלה היותר בטוחה היא הברכה הבאה דוקא בעקב השביעה, שאז מילוי החיים בכל עזם יהיו מסומנים להביא את הפרט, ועמו את הכלל, להשכיל למטרת חייהם ופנימיות שאיפתם, "רגלי עמדה במישור במקהלים אברך ד'".
הלל. כשסדרי החיים הולכים בדרך ישרה, ומהלכם התמידי שומר את דרכו הסלולה, להשכיל ולהיטיב, אז הדרך כבושה ג"כ לזמנים נאורים מאד, להתרומם בהם. מעל לחוג החיים הקבוע, להלל לשם ד' בעז כח רוממות נפש בלתי־מצויה. אמנם רוממות נפש בלתי־מצויה איננה ראויה להיות עם האדם בכל עת, כי שיווי המשקל של הכחות כולם החומריים והרוחניים היא ברכת השלום היותר יקרה לאדם. ע"כ הקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף, לא נאה לציין שיסוד הכרת דעת ד' היא בטבעה מוציאה תמיד את האדם ממנוחת טבעו, אפילו על מנת להעלותו למעלה מחוג החיים הקבועים. כי התדירות במצב בלתי־נורמלי, אפילו יהיה היפה שבמצבים, חוזר לטורח ולמין חלי, הפועל הפעולה ההפכית מן מה שנוצר עליו יסוד כח התרוממות הנפש. אבל בהיותו בא מפרק לפרק, אחרי הסידור הנאה והאמיץ של החיים הקבועים בקדושתם ובעצם טבעם הטהור, אז אין לשער כמה הוא יפה ונעים, וכמה הוא מאיר את דרך החיים, גם אמרי עברו, כעמוד אורה המופיע מרושם ברק זהרו גם אחרי העלמו, עד שתתחדש לפי מהלך החיים רשימה חדשה לרוממות הנפש, המתאמת עם העונג והמנוחה. אז תתענג על ד', בהודות והלל.
נרצה. קיבוץ הרשימות הכלליות והפרטיות, הטבעיות והשפליות, ההכרחיות והמתרחבות, כשהן נערכות יפה, בחירות הנעים הנקדש והנערץ, פועל הוא על כלל האומה, ועל כל אחד מאישיה, אותה הפעולה של קביעות טבע רצוי, מבלי להיות צריך להיות פועל מתחזק ומתעודד, כ"א נפעל הוא כבר בטבע נפשו העדינה להיות כל חושיו וכחותיו הולכים לחפץ היותר נשגב, הנשפע משפע ההכרה של אדון כל המעשים צור ישראל ב"ה, עד שהוא לא רק רוצה בדרך ד', כ"א הוא נרצה, נפעל גם מבלי כל תחבולה מצדו. כשכבר עמד על עומק האופי של הנשמה הישראלית, וידע את כח ההדרכה התורנית, איך שהיא תולדה נמשכת מטבע הנפש הכללית, וטבע הנפש הפרטית, איננו ענין אחר כ"א להיות חושקת מצד חירותה להיות נאגדת ונכללת עם הנטיה הכללית, השואפת לאור ד' וטובו על עמו ונחלתו, ועל כל מעשיו שברא בחסדו לטובה ולברכה. זאת היא המגמה של החירות המאוששת ביסודותיה הנצחיות, בדבר אלהינו אשר יקום לעולם, וזה פריה, כי רוצה ד' בעמו, יפאר ענוים בישועה.
קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה, כי אין בו מענין ההכנה שעבר ולא מהתכלית המשוער אתה. רם, ע"י רוממותך אתה פועל מה שאין אנו מגיעים לזה, הודע ע"י הדעת הנשפע, וממלא חדרים, כי לך היום אף לך הלילה, כי מ"מ העתיד בא מהעבר, אע"פ שלפי נגליהם אין להם יחס אבל יש להם יחס מצד דבקותם להתאחדם בך. אז תאיר כאור יום חשכת לילה, כי ההכנה שהיא התכלית של עכשיו תאיר כאור יום, שיהי' התכלית האמתי הוא עצמו ממש, שכר מצוה מצוה. וזהו ענין שיר חדש ושירה חדשה, ואור חדש שעל ציון תאיר, שהשיר והאור יהי' מחודש ממש, ומצד העילוי לא יהי' ניכר שהוא בא מכח ההכנה, ומ"מ הכתוב מעיד שהוא אור זרוע, כמו שהתבואה ג"כ חדשה, כמשה"כ "מנחה חדשה", ומ"מ היא בעצמה כח התבואה הישנה שנזרעה.