איזהו מקומן של זבחים. המקום יאמר על השטח החמרי של דבר, המכיל בתוכו איזה ענין מיוחד, וירמוז ברוחניות על המדרגה המיוחדה של איזה נושא. התגלות ערכי המקום בעולם, ומהות המקום בכלל, היא ענין הבא מתוך הצרך של ההבלטה המוחשית אשר למושגים העליונים. הצרך הזה של ההבלטה המוחשית של תכן הקדש, המחיה כל עולמים, זהו הדבר המביא בעולם את קדושת הקרבנות, ביחוד קדושת הזבחים. וחלוקי מדרגות הקדש שבהם מקושרים הם בחלוקי המדות של דיוק המקום אשר לזבחים. איזהו מקומן של זבחים.
קדשי קדשים שחיטתן בצפון. הוראת הצפון בבטויו על שם המצפון, הסתר והטמירות, "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך". ויסוד הענין של קדשי קדשים הוא, שהם מכוונים לעומת האורות הגנוזים, העומדים למעלה מכל סדר של גילוי, ומתוך שהם עומדים למעלה מרום עולם, ומכל ציור שיש לו אפן של התגלות, ע"כ הם הם יכולים להמתיק את כל המרורות, ואת כל הרעות, שבגילוי צד הצפון, שאיננו מסובב (ב"ב כ"ה). שמשם יכולות הן לבא בזעף ולהחשיך את אורות היקום והמציאות בכללותם. באה העבודה של קדשי הקדשים, להכין לכל תכן של קדש מיתוק ותקון.קדשי קדשים שחיטתן בצפון.ובתוך חביון המצפון מונח הכח של עליתה הנפלאה אשר לנפש הבהמית, ואוצרות כחותיה, המאוחדה עם נפש האדם וכחותיו בקשר שאיפת האדם להדבק בקדושה העליונה, בהקרבתה לשם גבוה, וע"פ אותה התכונה, שהאדם מזכך ומעלה את נפשו ע"פ התשוקה הרעיונית התדירית, של מסירות נפשו באהבה העליונה, בהשתוקקות קדושה לנעם ד' ואור יחודו העליון, ואותו צרור החיים המקשר את נשמת האדם בהזדמנות יוצאת מן הרגיל של מסירות נפש ממשית, בשביל כבודה של הקדושה, הקשורה בכבוד שמים, וקדושת דבר ד' העליון, – כמו כן נפש הבהמה, שיש לה יחש עם אותו מאדם, הכללי או הפרטי, הוא מתעלה בסדריה התדיריים, ע"י שחיטתה והעלאתה, בהסתלקה מחומרה לשם עבודת הקדש העליונה, באותה המדה של הסתר העליון, אשר בסוד ד' אל מסתתר. קדשי קדשים שחיטתן בצפון.
פר ושעיר של יום הכפורים שחיטתן בצפון. כח המפעל של עז החיים בכל תקף עזו, כח השור, מלא הגבורה והעז, המפרר ומפריד כל מה שהוא מקושר ומאוחד לאחדים, בתקף מפעל החיים שלו, וכח ההרס, המשעיר, העומד על כללות ההויה בכדי לשפר אותה יותר ויותר בהחלפת צורותיה, ע"י כח הסותר והמחריב, בהיותם מתעלים לרום הגובה של מטרתם. כל חטא ועון, שהם באים מתוך השפעתם, מתכפרים הם בקדושת עצומו של יום. פר ושעיר של יום הכפורים, הם ראויים להתפרט בקשר עם פליאת המצפון שבהם, שחיטתן בצפון.
וקבול דמן בכלי שרת בצפון. הוכנה הקבלה, לכח הנפש אשר בדם, מכון הכפרה, לפי אותה המדה אשר הוכנה לשרת בקדושה, להמשיך את כל מפעלות החיים, ואת כל נטיות ההרס שלהם, לתוך אותה המדה המדודה של כלי הקדש, שמצדם באו כל המצות כולן בהגלמתן המעשית, ע"פ רז תכניתן הידועה ליוצרן. כלי השרת, התכן הגלוי, מתאחד הוא עם הצד הצפון, הסתום וחתום, להביא את האור החבוי לידי גילויו, באפן שיהיה בכח להופיע אור קדש נעים ומתוק כזה, שיש בו הכח של כפרת כל חטא ועון. וקבול דמן בכלי שרת בצפון.
ודמן טעון הזיה, על בין הבדים, ועל הפרכת, ועל מזבח הזהב. ההארה הקדושה, הבאה ממקור הרחמים העליונים, שמשם כל כפרה מופיעה, צריכה היא לפתוח את הצנורות העליונים, של שפעת הקדש בעולם, שבכללות הם נחלקים לשלשת הסוגים: הסוג העליון הוא מקור ההארה, שאורה של תורה בשרשה יוצא משם, בתור אספקלריא המאירה, דבר ד' היוצא מארון ד' מעל הכפרת, המתנוצץ בצמצומה של שכינה בין בדי הארון. הסוג השני הוא כח התפשטותה של תורה, ע"פ חכמתה המאירה בישראל, בסגולת המנורה והשיך לה, שמקומה מחוץ לפרכת, והפרכת המבדילה בין הקדש ובין קדש הקדשים, היא מצינת את מהותה של ההתפשטות הזאת, של אור עולם זה. הסוג השלישי, תכן רוח הקדש, הבא מתוכיותה של הנשמה, שעבודת הקטרת, דבר שבחשאי, מתיחשת אליה, ולעומת אלה צריכה ההזיה המכפרת, אותה הכפרה השרשית, המהפכת רגז לרחמים, וכל חסרון למלוי, וכל מר למתוק, להיות על בין הבדים, ועל הפרכת, ועל מזבח הזהב.
מתנה אחת מהן מעכבת. כל מה שהאורה השכלית האלהית היא יותר מפולשת, האחדות הנפלאה יותר בולטת ונכרת, וכל המציאות, בכל בחינה ובחינה שבה, היא מאוחדה בתכלית ההידוק, ואי אפשר כלל שיחסר איזה חלק מהופעת האורה, שהשלמות היא צריכה דוקא דבר שלם, ושכינתא לא שריא באתר פגימא (זהר). וכל מה שהציור הוא יותר עליון ויותר מזוכך בקדושתו, תנאי ההשלמה הם יותר חזקים, ועל כן באותה הכפרה האצילית, הבאה מתכן כ"כ מאיר בתועפות עזו, מתנה אחת מהן מעכבת.
שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החצון, ואם לא נתן לא עכב. האורות העליונים, מקורות השכל העליון לפי מדרגתם, בשרש גילוי התורה, באורה הבהיר, בין הבדים, ובהתפשטות חכמתה, על הפרכת, ובהופעת רוח הקדש, אור הנשמה, על מזבח הזהב, כשהם מאירים במלואם גוררים אחריהם את תכונות החיים, בתור שיריהם, שיהיו מתעלים לקדושה עליונה לקרבה לפני ד', בתור בסיס החיים כולם, שההכנה המושכלת הקדושה שורה עליהם. המזבח החצון נועד להארת החיים, בתכונתם המזגית הטבעית, אל העדינות הקדושה לרום עליון, ועם טבע החיים המזגיים ברדתם לתכן חמרי הנה ירידה זו עצמה לפני ד', במקום שהשכינה שרויה. אמנם גם אם לא נתגלתה פעולה זו בתור חטיבה בפני עצמה, בצורת החיים הטבעיים שבמזגים, מכל מקום, כיון שהאורה השכלית, הדעות הקבועות וארחות הדעה, הם כבר משוכללים, כפי המדה הדרושה לשלמות הקדש, יתעלו בהכרח עמהם החיים המזגיים, ומתוך כך מתאימים הענינים האמורים למדה זו, ששירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החצון, שהוא לפני ד'יומא מ"ה).ואם לאנתן לאעכב, כי העיקר בתקף קדושתו מעלה הוא את הכח, שהוא בתור שירים, לרום עליתו; ואע"פ שיותר משובח ומעולה הוא, כשהכח המזגי גם הוא מתכון ומתחדש לחידור של החיים המקודשים, ע"פ היסוד העליון של פתיחת הצנורות העליונים, של הופעת שרשה של תורה והתפשטותה, ושפעת הנשמה בהזרחת רוח הקדש, מרז הריח העליון, תכן הקטרת, העלאת המצוי כולו מצד השרש העדין העליון המקודש שלו, המצויר במחשבה השאיפתית האלהית המקודשה, בכ"ז אי אפשר שתעכב הפעולה, שהיא מקושרת אל התכן המזגי, את הענין העקרי, שהוא כולו מושכל, "עצות מרחק אמונה אמן", ואם לא נתן לא עכב.
פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, שחיטתן בצפון, וקבול דמן בכלי שרת בצפון, ודמו טעון הזיה על הפרכת, ועל מזבח הזהב, מתנה אחת מהן מעכבת . מה שעל ידי החטאים נתקלקל כח החיים, עד כדי המדה שהוא צריך בעור וכליה, ביחש של פרים הנשרפים, וכח המזגי המשעיר ומעורר הריסה, עד שאין לו דרך של גרם בנין וצריך בעור, שעירים הנשרפים, זהו רק בתכן ההתפשטות הגסה שלהם, גופם, עורם, בשרם, ופרשם, אבל הפנימיות שבהם הרי סוף כל סוף יש בה ענין לעלות ולהתבסם מתוך המצפון החבוי, ולהתכשר להתהפך לכח פועל, שואב אור קדש וחיים עליונים המתהפכים מרעה לטובה. שחיטתן בצפון, וקבול דמן בכלי שרת בצפון.אמנם מדתה של תורה בשרשה כשהיא מופיעה היא מחזרת לקדושה גם את הענין היותר מגושם, את המעשים החמריים ואת הגשמיות היותר עבה. אבל בזמן שקלקולים מתרבים בצורה מחשכת, הם סותמים את האור היותר עליון, ואין התמצית הפנימית של הריחוק, שנתהוה בחטאים מכאיבים הללו, יכולה להגיע עד כדי הארת יסוד הגילוי של תורה בשרשה, בין הבדים, ולא יבא.דמן על בין הבדים. אבל ההארה הגדולה הזאת, שהיא, בתור נשמה עליונה, מתעלה לפני הקלקול הזה, עד שלא יוכל לנגע בה לרעה, וממילא אינה צריכה להטפל בתקון, כ"א אחרי שההתפשטות תתוקן, ההתפשטות של אור חכמתה של תורה, מיסוד הפרכת, והתפשטות יסוד רוח הקדש, הריח, קדושת הקטרת בכללה, על מזבח הזהב, וממילא ישוב ויופיע אורה של תורה מראשית שרשה. שובה ישראל עד ד' אלהיך, כי כשלת בעונך, קחו עמכם דברים ושובו אל ד', אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב, ונשלמה פרים שפתינו. התשובה, המגעת עד כסא הכבוד, תתרומם אחר כך ותתנשא למעלה למעלה, כי סוף כל סוף המגמה היא להגיע לשרש האחדות המחלטה, המסירה כל מחשך וכל פגם, ואין בה אפשרות של פרודים ושל חלקים, אשר על כן הכל אחוד ומקושר זה בזה, עד שמתנה אחת מהן מעכבת.
שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החצון, אם לא נתן לא עכב . כח החיים מסתעף במפעלים הירודים והם ג"כ מתעלים ע"י ההתעלות של השרש הרוחני העליון, ובאים בתור תכן מבוסס ויסודי לפני ד', במקום ששמה מונח הכח השרשי להעלות גם את הירודים, ועצמה של הירידה הזאת היא עליה. יסוד מערבי של מזבח החצון, שם נתנים שירי הדם, אבל לא יתגלה על ההתפשטות הזאת אור האחדות כ"כ, עד לבלי להשאיר את האפשרות של איזה חסרון. אמנם אם לא נתן לא עכב, ומה שנחסר מקדושת הכח המתפשט, שהוא בכלל שירי הדם, יתוקן על ידי השפעת הקדש של העליה הפנימית של אור החכמה, אשר מסגולת הפרכת, ושל אור הרוחני של הקדושה, אשר למזבח הזהב.
אלו ואלו נשרפין בבית הדשן. אמנם יש חלוק בין קרבנות של יוה"כ לקרבנות הדומין להם באפנים אחרים. קדושת היום הזה מגעת עד לכדי החשפת מקור הקדש של שרשה של תורה, בהזיה שעל בין הבדים, מה שא"כ בקרבנות חטאות האחרים, המתבטאים בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים. אבל סוכ"ס הבעור של ההתפשטות הגסה הוא שוה בכל המדות, שהן באות בצורה מקולקלת באפן חמור. ומההשויה הזאת שהושוו פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים לפר ושעיר של יום הכפורים, לענין שריפה בבית הדשן, אנו למדין, ששרפה זו, אע"פ שבעור יש בה, אין הכליון בה כליון של נקמה והעברה מן המציאות, אלא ריחוק של צירוף ולבון כעין האפר שתחת רגלי הצדיקים, שהיא מעלה רוחנית, אשר אחרי כל הסבובים הכל חוזר לחסד אל כל היום, "ולא לנצח יריב ולא לעולם יטור", "כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף", "כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי". אלו ואלו נשרפין בבית הדשן. וסוף כל סוף "ירוין מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם". כי "אחרי נמכר גאולה תהיה לו". "ויסרו למשפט אלהיו יורנו".
חטאת הצבור והיחיד. חלוק גדול יש בין התכן של חטאת הצבור, והתכן של חטאת היחיד. הסבות המביאות פעולות בחיי האדם הן נחלקות לשני סוגים כוללים: סבות פנימיות וסבות חצוניות. הפנימיות הן באות מתוך התכן הנפשי, ואפני השפעתו על החיים, והחצוניות באות מתוך העולם הכללי, המסבב אותנו ומקיפנו בכל המובנים, החמרי והרוחני. אצל היחיד, האישיות הנפשית היא ההשפעה הגוברת במעשיו, ואצל הצבור, הכלל העולמי, כחות הבריאה והמציאות הסובבת, הוא המפעיל ביותר את תכונותיו ואת ההכרעה של המעשים. ובשביל כך שני מינים הם חטאת הצבור והיחיד.
אלו הן חטאת הצבור שעירי ראשי חדשים ושל מועדות. הצבור הוא הפועל יותר והנפעל מסדרי העולם והחיים הסובבים אותנו בתכונה טבעית. ע"כ ברוממות הקדושה של הצבור הוא פועל בהשפעתו על תכונת הזמנים, שהם מקושרים בתכונת המקום, באותו הקשר שיש לעולם עם השנה. ראשי חדשים הם המבליטים את המהות הזמנית בהתחדשה, שתולדתה היא קדושת המועדות. וכח החיים המתעורר, הגנוז בתוך הסבות הזמניות והעולמיות הכלליות, מתחדש בקדושתו לכפר כל עון וכל טומאת קדש בחיי הצבור. אלו הן חטאת הצבור, שעירי ראשי חדשים, ושל מועדות.
שחיטתן בצפון, וקבול דמן בכלי שרת בצפון. התבטלותו של הכח הבהמי, המטה את החיים לצד שפלותו, באה מתוך היסוד הגנוז במצפון ההויה, להביא את הכל למטרה הקדושה של אור ד' במקור החיים. עם זה באה ההתעלות של הכחות, שהם מתהפכים לכלי מעשה לכל דבר נשגב, המביא באחרית את המטרה הגנוזה, של תכלית כל החיים, שחיטתן בצפון, וקבול דמן בכ"ש בצפון.
ודמן טעון ארבע מתנות על ארבע קרנות. יחס המקום, של המעלה והמטה, מקושר הוא בציור השכל בתור השמירה שלא לרדת במורד והשאיפה לעלות למעלה למעלה בקדש. אבל במה שמקושר עם המעשים שבפעל, שהכפרה צריכה בתחלה להתקשר בהם, הוא ציור המקום של השטח, ארבעת הרוחות, וקשורם זה בזה, עם יחש התעלותם לצד העליה העליונה, עד רוממות קרן הקדש. ודמן טעון ארבע מתנות על ארבע קרנות.
כיצד, עלה בכבש. המכפר הרי הוא מתעלה בהכשרתו, לבא למעמד כזה, שיוכל להיות מתאים אל כח הכפרה המקודש, אשר הוא קשור בקדושת המזבח וקרנותיו. והכשרה זו, המעלה את כל מהותו של הכהן המכפר, כדי שלא רק את המפעל הפרטי הזה של הכפרה היחידה יוכל להוציא אל הפעל, כי אם הרי הוא מתכשר להיות עולה כולו, ברעיון הקדושה עליונה של כפרת ישראל, הקשורה בקדושת המזבח. כיצד עלה בכבש.
ופנה לסובב. המזבח, מקום הכפרה המוחלטה, הוא רשום ביסוד מקומו של עולם לארבע רוחותיו, אמנם יש לו יחש לא עם המקום המוגבל לבד, אלא עם כל המצוי שלמעלה מן המקום, הגורם את ההויה המקומית נושאת המציאות. וזהו תכן המקיף החצוני, שאע"פ שהוא מתגלם בצורה רבועה במזבח, הוא כולל בקרבו את כל הצורות המקומיות ושרשיהן, כדי להעלות את ההויה ואת החיים, נשואי המקום, בכל עומק הויתם, ולהביאם לטהרתה של הכפרה המוחלטה. ופנה לסובב.
ובא לו לקרן דרומית מזרחית, מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית. רוממות הקדש הבאה בשפעת אור הכפרה, הקשורה במפעל הקדוש של כפרת החטאות, הצבוריות והיחידיות, מצורפת היא לעלית הנשמות, במעלה החכמה האלהית, קדושת האמונה בשרש קדושתה. "הן יראת ד' היא חכמה". מאצילותה של החכמה באה האורה המוזרחת בשפעת השגה עליונה של רוח הקדש, שמשה של תורה, מתוך האורה הגלויה באה הארה מהאור הצפון הגנוז לצדיקים, ליראי ד' ולשבים אליו בכל לב, והאור הצפון מביא את ההתמסרות הגמורה לאור השכינה, המתעלה מכל מהות של חכמה והשגה, בין גלויה בין צפונה. ומתוך ההתבטלות הזאת, הנראית כשקיעה להחיים הרוחניים, מתחיל אור החכמה העליונה להתחדש בכל שפעת אורות נגהיו. ובא לו לקרן דרומית מזרחית, מזרחית צפונית, צפונית מערבית, שכינה במערב (ב"ב כ"ה), מקום השקיעה. ישת חשך סתרו. ואורות מאפל אמר ויהי. מערבית דרומית.
שירי הדם היה שופך על יסוד דרומי. התפשטות החיים כולם, המוכרחים להתמשך במשכם הטבעי, הנה מצד רוממותה של קדושת הכפרה, המשיבה את הנפשות כולן לקדושת מקורן, מתבססת היא על יסוד ארח החכמה, ההולכת ומתפשטת בחיים. "בארח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט". "ושם דרך אראנו בישע אלהים". שירי הדם היה שופך על יסוד דרומי. "הרוצה שיחכים ידרים" (ב"ב שם).
ונאכלין לפנים מן הקלעים. האכילה המקודשת, שהכפרה באה עמה, הרי היא אכילה צנועה מאד. לא הנטיה הבשרית, ולא קיומה של הגויה, ולא יצירת כח חמרי לעבודת מעשה גופני, הוא הדבר המביא ומבסס את האכילה הזאת, כי אם מה שהוא חבוי וצנוע, מונח בחדרי חדריה של הנשמה, סתור תחת המכסה של הקלעים פנימה, החזרת כח החיים והמפעל שבבשר למקורו הקדוש העליון, בטהרת סוד גניזתו המוצנעת. ונאכלין לפנים מן הקלעים.
לזכרי כהונה. המאכל המקודש, המכשיר את הכפרה, מתהפך לכח פועל בעבודת הקדש העליונה, שהיא נחלת בני אהרן הכהנים המקודשים, המוכנים לעבודת הקדש בפעל, והם הם זכרי כהונה.
בכל מאכל. קדושת האכילה, הגנוזה בחביון עז רוממות העליה של כח החיים, השוטפת ע"י הטהר של זרם הקדש, הבא מיסוד האורה של הסליחה והכפרה, היא מכשרת ג"כ את כל נטיות הענג הגופניות, להיות הולכות ועולות למעלת הקדושה, ולהיות מכילות בקרבן פרטי נהרה בכל גון של העדונים השונים, אשר חיך אוכל יטעם לו. בכל מאכל. "למשחה, לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים" (זבח' צ"א), בכל מלא חיי הרצון, שהתקדש ונתעלה למדרגתה הרוממה של הדרת הקדש.
ליום ולילה. הנטיה החברתית והנטיה הפרטית האישית שבחיים, שתיהן מתעלות ע"י האכילה הקדושה המכפרת. היום, זמן המוכשר לחיי החברה, והתפזרות החיים ברעות וידידות קבוצית, והלילה המתיחד בבדידותו האישית המיוחדת של כל אחד ואחד, שניהם יחד מצטרפים להאיר באור הקדש את שני ערכי החיים ע"י קדושת הכפרה, וכל התפשטות חיי הקדש המצטרף עמה. ליום ולילה.
עד חצות. עומק התכונה הבדידותית, היא קשורה ביסוד המחצית הראשונה של הלילה, בטבעה. נקודת החצות היא המכריעה להתחיל את הקשר האטי, שהולך היחיד ומתנער לקראת חיי הצבור והחברה. ההכשרה שהיא באה בחצות הלילה ונמשכת במחצית האחרונה של הלילה, אינה ראויה להמשיך את האכילה גם היותר מקודשה, שהיא ראויה רק להיות פועלת במעמד נפשי מוצק וקבוע, או בחיי היחיד או בחיי הצבור, לפי עומק שלהם. אבל במצב ההכשרה, שהנפש הולכת ומתנועעת בתכן של חיי היחיד אל התכן של חיי הצבור, אז הגות רוח ושירת קדש היא ראויה לה, להיות מתעלה אל הרום, אל האצלת הרוח והתגלותה של הנשמה. אבל האכילה בקדושתה לא תוכל להיות בפעל משמשת את תפקידה הגדול, ביסוד החיים המעשיים, הבנויים על האשיות של חסינות הקדש ופלוש אורה בכל המחבואים, כ"א עד חצות.
העולה קדש קדשים. ישנם קדשים המתפשטים בחיים המוגבלים, וישנם קדשים כאלה הגורמים, שהחיים המוגבלים יתקדשו, אבל ישארו בגבוליהם, וישנה מדרגה של קדש קדשים, המופיעה מיסוד הקדש העליון, שהוא היסוד הנצחי. המתרומם מכל הגבלה, ומעלה את כל אופי שבחיים אל הרום העליון, עד שהכל אובד את התכן החלוני המוגבל, ותופס לו מכון בקדש, ונעשה גם הקדש היסודי עומד ברום עזו הנערץ וגם התכן החלוני כולו הפך אור קדש.
העולה קדש קדשים שחיטתה בצפון וקבול דמה בכלי שרת בצפון. המדה של זכוך החול, והעדנתו, בהשארו במדתו, הרי היא צריכה לבא מתוך אור הגנוז, יסוד הצפון, שבו עומד כח הנשגב להפוך את כל רע לטוב וכל חשך לאור, וממקום אשר משם הרעה תפתח – משם יוצא האור ועדן הטוב. וכמו כן המדה של ההתעלות המוחלטה של כל חיי החול, עד כדי ההתהפכות הגמורה אל תכן הקדש, יש בה משום היניקה מכח הגנוז הזה, ומיסוד השמוש בכח החיים המתעלה ומתהפך ממדת החול למדת הקדש, משום הכשר הכח המעשי בהשפעתו, בתור כלי מוכשר המתאים למדה הצפונה, האדורה בכח הסגולה המליאה של חשיפת אור הטוב גם מכל מעמקי המחשכים. שחיטתה בצפון, וקבול דמה בכלי שרת בצפון.
ודמה טעון שתי מתנות שהן ארבע. התכונה המקומית המוחשית, המתיחשת לחיי המפעלים, יש בה משום עצם ההגבלה של המציאות המקומית, ומשום היחש העליון של תכן המקום לשרש מציאותו העומד למעלה ממנו. אמנם ביסוד קדש הקדשים של העולה אין כל מדת המקום בשלמותה ראויה להתקשר. כ"א צד אחד שבו, כלומר המעמד העולה ממדת המקום, ובא למקום המתעלה אל שרשו העליון. ע"כ לא ארבע מתנות על ארבע קרנות, מה שמורה על ערך המקום בשלמותו הגמורה, אלא שתי מתנות, הערך העליון של המקום הכולל את כולו בהרחבתו, שהן ארבע.
וטעונה הפשט, ונתוח, וכליל לאשים. המדה של קדש הקדשים, המתיחשת לעולה, המכוונת לעומת ההתעלות הגמורה, והתמזגותו של כל ערך ההויה בכל צורותיה, הקדש והחול שלה, לערך הקדש, ביסוד המכון של קדש קדשים, היא מותנה בשלשת יסודות עקריים: האחד, שהחצוניות הגמורה שאיננה עלולה לעלות עד ההתעלות העליונה של זכוך הקדש, היא צריכה להתרחק ולהנטל מחבורה עם הענין הפנימי, העומד ומוכשר לבא לידי עלויו העליון. השני, שלא אבדת ציורים ורשומים פרטיים הוא הענין של מלוי הקדש, אלא הרמתם העשירה עם כל רכוש ציוריהם לרום מעלות הקדש. השלישי, שעם כל הגונים וכל הציורים הפרטיים, שיש בהם כ"כ הרבה הערכות שונות, וגם הפכיות זו מזו, כולן כאחד מתאימות הן להתכלל ביסוד הקדושה העליונה, אש הקדש בכלילת קדושת נגהותיו. ועל שלשת אלה הננו אומרים: וטעונה הפשט, ונתוח, בפרטיות מדויקה, וכליל לאשים.
זבחי שלמי צבור ואשמות. הקשר המאחד את האומה הקדושה, גם במובנה החברתי, הוא קשר הקדש של אור ד' אשר בתוכה, השראת השכינה וקדושת התורה והמצוה. וכדי לרתק את מה שנהרס מהסדור הכללי והתאגדותו, צריכים להשיב את אגד הקדש על מכונו, לחזק את אחדות האומה, ע"י הקשרה במקור השלום, שמו של הקב"ה, מלך שהשלום שלו. ע"ז באים זבחי שלמי צבור. ונגד כל הירוס, שבא מצד כל כח, אפילו כח יחידי, בחיים המתיחשים באיזה צד לעניני הקבוציות, באים האשמות לכפר ולחבר, לסדר את סדרי הקדושה המתאימה להחיים הכלליים בכל מדרגותיהם. זבחי שלמי צבור ואשמות.
אשם גזלות, אשם מעילות. הבדל גדול יש בין גזל הדיוט לגזל גבוה. בגזל הדיוט, שצריך אשם גזלות לבא עליו, עקר ההריסה הוא בסדר המעשי של יושר החיים, ומתוך העקר הזה נסתעף הקלקול, שהביא לידי תקלת השבועה, שהאשם בא עליו. אבל בגזל גבוה העקר הוא שנתקלקל היסוד הרוחני, ורגש הכבוד של קדושת יושר החיים, שבשרשו תלוי הוא כל הענין המעשי כולו לכל סעיפיו. כדי לתמם את שני הסדרים, הסדר המעשי שביושר ביסודו, והסדר הרוחני המקודש בשרשו העליון, באים אלו שני האשמות, אשם גזלות, אשם מעילות.
אשם שפחה חרופה. כל בגידה בקדושת המשפחה, כשהמשפחה היא קבועה כבר במטבעת קדושתה ע"י קדושים גמורים, הרי יש בזה משום קלקול יסוד הקדש, שהוא מקור הרוח לחיי טהר וצדק בעולם. וכשהחיים לא הוכשרו עדיין לכך, ואיזה רשם של סדור משפחתי מקודש כבר הונח בהם הרי יש כאן קלקול צרופי: חלק אחד מרושם יסוד הקדש המוסרי שבחיי המשפחה, מצד רוחניותו המופשטה, וחלק אחד מצד הקלקול המעשי שיש בזה בתור דוגמא של גזל הדיוט. ע"כ יש באשם שפחה חרופה, משום מזוגם של שני האשמות הקודמים אשם גזלות ואשם מעילות, ומעין זה וזה יש באשם שפחה חרופה.
אשם נזיר. הקדושה הטבעית של הכהונה עומדת היא למעלה מסדרי החיים החברתיים. "אני ד' מקדשם". כדי להכניס את יסוד הקדש הטבעי בתוך החיים החברתיים הכלליים, נתנה פרשת נזיר לישראל, שגם אחד משאר אישי האומה, בתולדתו, יכול להמשיך עליו, בבחירתו ורצונו הטוב, את המשך של קדושת הכהונה העליונה. ובכ"ז מאחר שההמשכה הזאת מעשי ידי אדם היא, בבחירתו והסכמתו, ע"כ יש לה יחוסים קרובים יותר לחיי החברה והצבוריות, המונהגה ע"פ סדרי ההסכמה של בני החברה האנושית, המושפעת גם היא מיסודי חיי הקדש העליונים. והתקון של קלקול חברתי אצילי בענין זה בא ע"י אשם נזיר.
אשם מצורע. בהרוס החיים, הבא ע"י לשון הרע, שזהו התכן המקובל של סבת הוית המצורע, כשהענין בא לידי תקון בהתקרבותו לטהרה בא האשם, להיות גומר ומשכלל את חיי החברה, בהטבעת החותם של חמר האחריות אשר לשמירת הלשון, והוקרת ערך האדם וכבודו, אשר ירד ע"י האשמה, של חטא הלשון, שהביא עליו עי"ז את הצרעת, ובא מהלך הרפואה ע"י אשם מצורע.
אשם תלוי. כל יסוד הספקהוא בא מתוך ירידתושל האדם בחיים המוגבלים, שחיי החברה יונקים מהם. במצב האצילי המקודש בקדושה פנימית שם אור הודאיות היש זורח. כאשר חיי המעשה וההתחברות הצבורית של מאדם דורשים ממנו בחזקה את הירידה משפריר שמיו הנאצלים, לתוך עומק החיים של מפעל ואגוד צבורי, הספקות באים עליו ומעבירים אותו לפעמים על השורה הישרה. ובא התקון לחזור ולקשרו ביסוד הקדושה העליונה, ששם הצללים של הספקות סרים, ושמשה של הודאיות תוכל לזרח עליו בהיותו מתעלה מכל חיי ספק, ע"י הכפרה, הנמשכת מהמשכת הקדושה של הקרבן, הבא ביחוד על הספק, שהוא אשם תלוי.
שחיטתן בצפון, וקבול דמן בכלי שרת בצפון. כמו בערכי הקדש המופשטים כן בחיים החברתיים, היסוד המתקן והמסדר את כל מה שנהרס כדי להביאו לידי שכלול ותקון, אינה המהותיות הגלויה, בהערכת הקלקול בחיים המוגבלים, וסדרי החברה בגילוים. כ"א דוקא מתוך המחשוף של האור הצפון, מתוך אותו העומק של האור היוצא מתוך המחשכים, מתוך השרש של הקדושה הצפונה בתכן האצילי, שהיא המגמה של כל חיי החברה כולם, בא התקון הגדול, המהפך את הכח, שנשפל וירד לידי מדת ההריסה, לכח פועל ערכים קדושים ותקוני עולם, קבועים ומשוכללים בהדרם. שחיטתן בצפון, וקבול דמן בכלי שרת בצפון.
ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע. גם פה בירידתם של חיי החברה, ודרך המביאה לידי תקונם, וחזרת בנינם מיסוד שפעת חיי הקדש וקרבת ד', המופיעה עוד בחיים, אחרי אשר נסתרה מהם דרכה, ע"י ההירוסים המעשיים, האחיזה לתקן את כל ערכי ההויה, המוגבלת במקום, באה מתוך תפיסתו של הצד העליון של העולם המוגבל, האחוז בשרשו בהיקף הבלתי גבולי המתחבר עמו, ודנין אנו כאן על שתי מתנות שהן ארבע, עליתו של העולם המוגבל ביסודו העליון, שההתפשטות הגבולית כלולה בו. ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע.
ונאכלין לפנים מן הקלעים, לזכרי כהונה בכל מאכל, ליום ולילה עד חצות . מדת הקדושה הצנועה, בתפקידים שהם נוגעים לחזוק החמריות, כשם שהיא נוהגת בקדשים, המיועדים לשם ההתגלות של הקדושה העליונה, העומדת למעלה מכל סדרי החיים המוגבלים והחברתיים, כך היא נוהגת בקדשים המתיחשים להכניס את אור הקדש בתוך חיי החברה, ובתוך ההגבלות המעשיות. וכשם שהכח העליון מתהפך לכח פועל בקדושה, ומסתעף בין על הכחות החיוניים הכלליים, בין על הרגשות של נטיות הרצון והטעם העדין, בכל גוניו ורבוי מחלקותיו, מצד אור חיי הקדש העליונים, שממעל לגבולות הסדורים המעשיים החברתיים, ככה הם נוהגים ג"כ בהארת הקדש, החודרת בתוכיותם של ערכי המעשים, וחיי החברה וגבוליהם. וכשם שההשפעה של חיי הכלל וחיי הפרט מתעלית ע"י קדושת היום והלילה, וקשר הלילה הפרטי ביחושו להשפעת הקדושה העליונה, המתעלה ממעל לחיים המוגבלים, ככה הם מאירים ג"כ בהופעתם בתוך החיים הקבועים בהגבלתם. ונאכלים לפנים מן הקלעים, לזכרי כהונה בכל מאכל ליום ולילה עד חצות.
התודה ואיל נזיר קדשים קלים. גם בהערכת הקדושה, השופעת על חיי החברה המוגבלים, ישנם שני סוגים: קדש חמור וקדש קל. הקדש החמור הוא הזורם לרומם את החיים המוגבלים למעלה מטבעם, להעמיד אותם במחיצתו של הקדש העליון ושאיפותיו. והקדש הקל, הוא השופע בשפעו להעמיד את סדרי החיים החברתיים בתכן של קדש, המשוער להם לפי ערכם. מקור הרגש, הטבעי כ"כ לאדם, להתנשא אל הקדש ואל השאיפה האלהית הנעלה, גם במדה המתאימה לצמצום כחות הנפש הטבעיים, היא הכרת הטובה, הבאה מובלטת בתודה, רגש הדוחק את הלב להביע את הכרת הטובה, בעת שהחסד האלהי מבליט את גמולו הטוב, ואת מפעל הצלתו והגנתו. דומה לרגש הכרת הטובה הוא הרגש של הישרת המדות, בהכרעה לצד קדושה ופרישות, כדי להגן על הנפש מנטיה קצונית להפקרות ולטמיעה בתוך חיים חמריים, שע"ז בא איל הנזיר. שתי ההרגשות יחד מתאימות הן, לבנות יחד את הקדש המותאם לבנין החיים המסודרים: רגש הכרה הטובה מצד החצוני המקיף שבחיים, ורגש נטית הקדש המוגבלה מצד המעמק הנפשי הפנימי. התודה ואיל נזיר קדשים קלים.
שחיטתן בכל מקום בעזרה. אין המדה הצפונה, החודרת בעומק ההויה, להפוך את כל רע לטוב, וכל מר למתוק, מתאימה אל התכן המוגבל, הראוי לקדשים קלים, כי אם כל הרוחות כולם בהתאמה, וביחושים הדדיים, מוכרים ומובלטים, הם צריכים להתאחד בצורה גלויה, להשפיע את היושר, את האור והצדק בחיים. וכל מקום בעזרה, כל ערך שהקדושה מזהרת ומופיעה עליו, בכל צד ופנה, מתגלה הקדש המדוד, המאשר את החיים ע"פ מדתם, ומפנה להם מקום בשביל כך לעליה מתמידה, המוצאת לה בכל מקום את נתיבותיה. שחיטתן בכל מקום בעזרה.
ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע. גם בהם, שעקרם בא לסדר את ערכי הקדושה המוגבלת במקום, בהיות שאי אפשר להעריך בהערכת הקדש את כל ערך המקום בסוגו המוגבל, כמו שמדה זו נהוגה היא בחטאות הצבור והיחיד, על כן מקשרים אנו את שרש המקום מצדו האחד, המסתעף לכל צדדיו, ומתעלה על ידי זה ערך המקום בקשר עם שרשו העליון, המרשם את כל מהות המקום ע"י רשימת התחלתו. ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע.
ונאכלין בכל העיר, לכל אדם בכל מאכל. סדריה של הקדושה הקלה, ההולכת בהדרגתה עם חיי החברה והקבוץ, מוכרחים הם להתפשט גם מחוץ למקדש. והעיר היא המקום המחזיק את החיים החברתיים, בהתפשטם במפעליהם המסודרים לצרכי החיים הקבועים. ולאו דוקא כהנים, אלא כל אדם שיש לו יחש וקשר עם סדרי חיים מורגלים, יש לו זכות דרישה על הזקוק של החיים והקדשתם, ע"פ ארח החיים הטבעיים שלהם. וגם התכונה העליונה של ההתענגות על ד', המתקשרת ג"כ עם הענוגים החושיים, כשהם באים לצרכי סדור של קדש, אפילו כשהוא בא בהגבלה, ג"כ מתחברת עם היחושים הללו. ונאכלים בכל העיר לכל אדם בכל מאכל.
ליום ולילה עד חצות. גם כאן ההשפעה החברתית של היום נערכת היא לגבי ההשפעה היחידית האישית של הלילה. אלא שהמעמק היחידותי שבנפש, כיון שבא לגבול השיקוע ביחידיות, הרי הוא פוסק את מהלכו. ונקודת חצות היא המעמידה את הזמן של חצי הלילה שעבר מצורף לכח היום, היסודי בהכרה ועבודה כללית. ליום ולילה עד חצות.
המורם מהם כיוצא בהם, אלא שהמורם נאכל לכהנים, לנשיהם, ולבניהם ולעבדיהם. החברה הקבוצית, ברשמי הקדש שלה, מוכרחת היא להבנות ע"פ אשיות המשפחה, שהיא התחלת המדינה. על כן משפחת הכהונה מוכרחת להיות למופת בטהר, בקדושה, ברוממותם של החיים הסדורים בתוך חוג של חברה, בצורה הכי טהורה, המתרוממת ממעל להאפשרות של רוב המשפחות אשר בקהל ההמוני הרחב. בשביל כך המורם מהקדשים הקלים נדמה הוא להקדשים עצמם, אבל ביתרון זה, שהוא מיוחד למשפחת הכהונה, וכל הנלוים אליה, כדי להחדיר אור קדש מוגבל בחיים חברתיים בהתחלתם, בבחינת צורתה של החברתיות המשפחתית, באותו העלוי המוכשר לפי ההדרגה להתפשט על כל עם ד' הגוי כולו, בתור ממלכת כהנים וגוי קדוש, ומהם תבא האורה הכוללת, המרוממת את כל באי עולם, לצורה חברתית טהורה עליונה. המורם מהם כיוצא בהם, אלא שהמורם נאכל לכהנים, לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם. והצירופים השלשה, הצרוף מצד השתוף בתכונת שווי, הצרוף מצד השתוף בצורת תולדה, הצרוף מצד השתוף בצורת קנין, הם הבונים את כל ערכי החברה כולם, והם נכללים בשלשת הצורות של הנלוים לכהנים: לנשיהם, ולבניהם ולעבדיהם.
שלמים קדשים קלים, שחיטתן בכ"מ בעזרה, ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע, ונאכלין בכל העיר לכל אדם בכל מאכל, לשני ימים ולילה אחד. בעוד אשר הקדשים הקלים, שעקרם הוא בתכן הקדש הפנימי, התרוממות הנשמה ברגשי תודה, וחסן הפרישות בקרבת ד' לתקון המדות החברתיות, שקול בהם כח ההופעה החברתית, של קדושת אכילתם ביום, לסגולת אכילתם בלילה, הנקבעת בחצי הלילה הראשון, שהוא הזמן של רשם היחידיות והבדידות הנפשית, אחרי עמל היום, ותנועת החברה ורשמיה, – באו השלמים, שעקרם הוא תכונת השלום הכללי, שכל חיי חברה וכל אגוד צבורי בנויים הם עליו, ומתוך שעקר המגמה של השלמים הוא להבליט ולהשפיע ברכת השלום בחיים מכל צדדיהם, להשוות את הזכיות ואת המדות והמנות, הראויות להנתן לכל כח ולכל תנועה, למזבח, לכהנים, ולבעלים, ההמשכה של רשם החיים החברתיים מתגברת בהם. ונאכלין הם לשני ימים, שהראש והסוף המגמתי שבהם הוא השלום הצבורי, שמפעליו הם היומיים, אמנם אי אפשר לחיים שלוים ושקטים, בתוך הצבור והמוניו, אם לא יחודר רגש הקדש של אור השלום הנשאב ממקורו, משמו של הקב"ה, דשם גופיה איקרי שלום (שבת י') בתוכיותה של כל נפש יחידה, אשר אף לילות ייסרוה כליותיה, לשמור תמים דרכה לפני ד' ואנשים. ע"כ צריכים כאן בין שני הימים את הטוב והקדש, אשר יופיע על הנשמה בקדושת הדומיה והמנוחה הפנימית של הלילה. נפשי אויתך בלילה, אף רוחי בקרבי אשחרך.ונאכלין לשני ימים ולילה אחד.
המורם מהם כיוצא בהם, אלא שהמורם נאכל לכהנים, לנשיהם, ולבניהם ולעבדיהם. כמו בחיים, שעקרם הוא מופע מאור הקדש, וענפיהם מתפשטים על חיי החברה, כן בחיים שיסודם ועקרם הוא השלום החברתי, הכולל את כל התנועות הרבות והעלילות החמריות והרוחניות, המתפשטות בחיים חברתיים לכל צדדיהם, צריכה המשפחה, המושקה מטל החיים הקדושים העליונים, של אור ד' ועבודתו הקבועה ברום טהרתה, להיות הנושא המרוכז, הנותן את פריו לקדש ולברכה לכל הכלל כולו בהתפשטותו. ע"כ גם בשלמים, שהצד החברתי הוא המתגבר על ידם, בפעולתו הטובה, צריכים אנו, כמו בתודה ואיל נזיר, לחלק מורם מהם, שהוא כיוצא בהם, וההתרוממות הזאת מתפשטת על היסוד האצילי המשפחתי, המוסד המיסד את כונניותה של האומה, בכל חלקי צירופיה. המורם מהם כיו"ב, אלא שהמורם נאכל לכהנים, לנשיהם, ולבניהם, ולעבדיהם.
הבכור והמעשר והפסח קדשים קלים, שחיטתן בכל מקום בעזרה. היחש של הקדושה מתפצל בחיים המסודרים, מצד הטבע התולדתי, שמתבטא בקדושת הבכור, הקדוש מרחם, ומצד קדושת הדברים הקנויים, ומתבטא במעשר, ומצד הערכים הקבוציים הלאומיים הכוללים את הכלל כולו, ומתבטא בפסח. אלה הקדושות הן מתאימות אל הטבע, ומתפשטות באפן גלוי, בכל עבר וכל הערכה שבחיים המקודשים. הבכור והמעשר והפסח קדשים קלים שחיטתן בכל מקום בעזרה.
ודמן טעון מתנה אחת, ובלבד שיתן כנגד היסוד. מה שמתבטא בטבע התולדתי, והקניני, והלאומי, צריך שיהיה מרוכז ומאוחד בהרגשתו, לא חלוק לצדדין שונים, כאותו הציור שיש במה שנוגע למה שמתבטא בהשכלה שכלית ציורית אצילית. וההרגשה, שתכנה הוא הענין הטבעי בשרש קדושת הטבע, של התולדה, הקנין והאומה בכללה, מוכרח שתהיה באופי מכוון נגד הבסיס הקים שבנפש הכללית, שחוא תכן השאיפה להתקשר אל הקדושה האלהית העליונה, שהוא יסוד חיי הנפש בעצם טבעה. ודמן טעון מתנה אחת, ובלבד שיתן כנגד היסוד.
שינה באכילתן, הבכור נאכל לכהנים, והמעשר לכל אדם. הקדושה התולדתית מתגלה בגזע הכהונה, המקודש בעצם טבעו, מיסודו של אהרן קדוש ד'. הקדושה הקנינית מתפשטת באומה כולה, הנוטה להרבות מפעלים של קדש. הבכור נאכל לכהנים, והמעשר לכל אדם.
ונאכלין בכל העיר, בכל מאכל. הרשם של הקדושות הטבעיות מתפשט בחיים, בתבניתם המקודשה המתרחבת, ויוצאת חוץ מתחום הקדש המיוחד רק לעבודה, ומתפשט הדבר בכל מקום הנסמך לקדש, שבתוכו תמצא הקדושה העליונה מחסה. החיים החברתיים, המתהלכים בהרחבה זו, מתקדשים בהתפשטותם, ורגשי הנטיות של ההנאות הגופניות מתגלים ביסוד קדושתם, רבת הגונים השונים. ונאכלים בכל העיר בכל מאכל.
לשני ימים ולילה אחד. בטבע הנפשי, שהצד התולדתי והקניני מתבלט בו, מתגבר התכן החברתי, של היום, בתחלה ובסוף, אמנם בתוכיות הענין מעמיד הרכוז הנפשי המיוחד, של הלילה את כל הבנין כולו. לשני ימים ולילה אחד.
הפסח אינו נאכל אלא בלילה. הופעת הקדושה, המקשרת את הכח הלאומי הכללי של כנסת ישראל, להיות כאיש אחד ממש, עד שקרבן היחיד של כל אחד נחשב כקרבן צבור, זהו הענין המתגלה בפסח. ולעומק הרשם, שהכלל כולו מתאחד בזה לא התאחדות חברתית, מקובצה מאישים בודדים, שעל ידי המגע ומשא־ומתן היומי הם מתאחדים יחד לחטיבה אחת, אלא התגלות יחוד עליון, שהכללות כולה של האומה, שמתאחדת על ידי קדושת הפסח, נעשתה לאישיות יחידה ממש, – הולם הוא רשם הלילה, המתיחש אל היחידיות. הפסח אינו נאכל אלא בלילה.
ואינו נאכל אלא עד חצות. מכיון שהלילה מתיחש לקדושת הפסח, בשביל עומק היחידיות, שיש בהפעלת השפעתו בקדושת הכלל, ראוי שהוא ישמר בגבולו, שרק מחצית הלילה הראשונה, שאינה פונה עדיין אל ההכשרה היומית, תהיה זמנו, ולא המחצה השניה של הלילה, כשהוא כבר מוכן להיות פונה ומתעתד לקראת ההתקנות החברתיות, העתידות לבא ביום. ואינו נאכל אלא עד חצות.
ואינו נאכל אלא למנויו. הקשר האמיץ הזה, שאחדותה של האומה תופיע בה על כל הפרטים, בצורה אחדותית ממש, העולה למעלה מכל צורה קבוצית המתאחדת, צריך הוא הזמנה מיוחדת, והסכמה עצומת להתקשר בעומק הקדושה של נשמת האומה הפנימית. זוהי פעולת המינוי שבפסח, המחזק את רשם האורה העליונה של ההסכמה הנפלאה הזאת. ואינו נאכל אלא למנויו.
ואינו נאכל אלא צלי. מתוך העומק הנפלא, של רשם קדושת החטיביות היחידית של האומה, שכל פרט ופרט ממנה מתגלה בה רק בצורת יחידותה, אי אפשר שכח הטעם הספוג קדושה זו יתפשט מחוץ להכלי המחזיקו, שהוא תכן הקדושה שבבשר הפסח. לא בכל מאכל יאכל, ולא יבושל, כ"א טעמו המקודש מוכרח שיהיה אצור כולו וכנוס בתוכיותו. וזאת היא פעולת הצליה, המכנסת את כל הכח שבבשר בתוכו, בלא התפזרות מחוצה לו. ובזה יואר על כל יחיד, בסגולתה של קדושת המצוה, כנוס חילו המקודש, האצור בנשמתה הגדולה של רשומה בכללה, בצורה מכונסה כזאת, עד כדי ההכרה של היחידיות הגמורה של האומה כולה, בקדושת כל אחד ואחד מפרטיה, המכונס בתוכה בכל הויתו. ואינו נאכל אלא צלי.