יוצר אור ובורא חשך. מאי מברך, אמר ר' יעקב אר אושעיא יוצר אור ובורא חשך. לימא יוצר אור ובורא נגה, כדכתיב קאמרינן, אלא מעתה עושה שלום ובורא רע מי אמרינן כדכתיב, אלא כתיב רע וקרינן הכל, לישנא מעליא. אלא אמר רבא כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום". (ברכות י"א). המאמר, שתכליתו היא לצרך הדרכה מוסרית, בדעות או במדות ובמעשים, יש לו להאמר לפי האפן היותר קרוב לציורם של המקבלים, והמאמר, שתכליתו היא הבעת דברו וספור ענינו בעצמו, יש לו להאמר יותר בדיוק לפי אמתת המציאות. והנה מתוך מקור האור שנמצא במציאות הבריאהמתפשטים קרני האור בכל מקום, ופועלים הם במקצת פעולתם גם כשיש דברים המעכבים ומסתירים אותם. במעוט האור והגבלתו לפי ערך כל מקום הננו מרגישים את הרגשת החשך, כשהוא נערך לעומת האור הגדול. ובאמת הרי זהו הנגה, שבו התחלת מציאות קצת קרן אור במעוט האפשרי לפי הערך, שהוא הנהו מקביל אל האור היותר גדול. אלא שלפי הרגשת חסרון האור הוא נקרא חשך. וכן הוא ביחש הטוב והרע. מעוט השלמות והעדרה הוא רע לעומת הטוב של השלמות הגדולה. אבל באמת הבריאה היא של הכל, וגם הרע הגמור, בצרופו אל הכלל כולו, משלים הוא את הטוב הכללי, וכל מציאותו היא מפני שרק חלק קטן של הטוב זרח עליו. על כן אע"פ שהנבואה, המכוונת לתכלית מוסרית, כנגד מהרסי דעת ד' אחד, נאמרה לפי הציור של המקבלים: "בורא חשך", ו"בורא רע", לעומת השלום שהוא יסוד וכלל של כל הטוב, מ"מ אנו בתפלתנו, במגמתנו לרוממות כבוד השי"ת באמתתה, ראוי לנו לומר, כמו "בורא את הכל" לעומת "עושה שלום", כן "בורא נגה" לעומת "יוצר אור". אבל כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, את יסוד אחדות השלטון האלהי בכל התהפכות אפני הנהגת ההויה, הכללית והפרטית, נאמר גם אנו כפי הציור הרגיל ונוח להתפס אצלנו: בורא חשך. אמנם כיון שתכלית הברכה היא ג"כ לברך את שמו ית' על חסדו, אשר אמר עולם יבנה, ראוי לנו לסימה בהודעת האמת, שלא ברא השי"ת כל רע, ואין במציאות רע מוחלט, והרע המורגש הוא מצורף אל הכלל כולו להשלים את הטוב, עד שיכלל בשם "הכל", שתכליתו הטובה תבחן בצרופו עם הכלל של המציאות: ובורא את הכל.
מה רבו מעשיך ד', כולם בחכמת עשית, מלאה הארץ קניניך. הרבה מדרגות בסדרי הברואים, ואינם דומים זה לזה בהגלות בהם אור פניו ית'. בהסתבלנו בהם נראהאת התלבשות אורו העליון בתוך הכלים של סדרי הברואים ומדרגותיהם, ואת זכותו אותם בשלמות עשית הטוב והחסד, וכאילו כל מדרגה היא סבה פועלת לזו שלמטה ממנה. לפי הסתכלותנו זאת כל מה שהמדרגות מתרחקות כן ירבו הכלים המשמשים ופועלים בהם, ועם רוב הרוחק יקטן הערך. ומצד היחס של סדורי המדרגות, שכל אחת סבה לחברתה, הרי כל הבריאה כולה כשלשלת ארוכה, שהתחתון שבה, הרחוק כך וכך מדרגות מתחלת עליוניות ההויה, אי אפשר לו להתהוות כ"א ע"י התהוות כ"כ מדרגות קודמות, ובכולם מעשה אחד גדול שקשור ותלוי זה בזה, לכן יאמר מה גדלו מעשיך ד', ומאד עמקו מחשבותיך, שהמחשבה העליונה יורדת לעומק באין שיעור בשפל התחתית. אבל מצד עצם ההכרה הפנימית הלא אין דבר עושה, מגדול ועד סוף שפלי המדרגה, כי־אם הוא לבדו ית', ומצד זה באין צורך לכל אמצעיות הכלים הלא הכל שוים בקרבתם אליו ית', השוה ומשוה קטן וגדול, ועל זה יאמר מה רבו מעשיך ד', כי כולם בחכמה עשית, וגם כל הארץ מלאה קניניך.
כולם בחכמה עשית. מדת בשר ודם היא, שכדי לציר הדבר במחשבה ולהבינו צריך כח חכמה, וכדי לעשותו ממש צריך כח מעשה, לפי שבחכמת הנברא בעצמה אין בה יכולת המעשה.אבל מדת הקב"ה אינה כן, שחכמתו ורצונו, ציור מחשבתו וסבוב פעולותיו, הם כולם יחוד גמור, ו"יכולת ד' בחפצו קשורה" (שיר היחוד), על כן בעצם חכמתו יעשו המעשים. וכולם בחכמה עשית.
שדי. ענין שם שדי, שדי באלהותו לכל בריה. באמת כל מה שאנו מכירים לכבד לשם כבודו של השי"ת, "אל מי תדמיון", וכל דרכי הכבוד י"ל שהם פחיתות ח"ו נגד רוממותו, אלא שע"פ הכרתנו מתוך הנבראים אנו אומרים דיו לבא מהדין להיות כנדון, וע"כ יש מקום לדרכי הכבוד והעבודה.וכן נרמז עקר מדת דיו לענין כבודו של הקב"ה בפ' ואביה ירק וגו' דיו לשכינה. רוממי שדי תמיד מספרים כבוד אל וקדושתו.
אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו, בא"י יוצר המאורות . מאורות הם אורות שהם מופיעים בתוך הכלים (שיעור קומה להרמ"ק פ"ג). וכאשר תאיר האור החדש על ציון, ויגלה בכל מלואו גם בתוך העולמות והכלים, אז נזכה כולנו לאורו, גם המשיגים רק מצד העולמות, ולא זכו לרוה"ק, כי מ"מ גם האור מצד הכלים יאיר באור בהיר.
אהבה רבה. כל חשק עבודה, שמחת מצוה, התמדת תורה, ברק חדושים והתנוצצות רוח הקדש בלב השרידים אשר ד' קורא, כונתהתפלה ואור שלהבתה, כל אלה, ותולדות הנשמות בשלמותן, בכללותן ותמותן, מוכרחים להפגם אם באה הכנסת יסוד פירוד בכללות כנסת ישראל, חלילה. ואוהבי ד' ויראיו באמת וחושבי שמו הם הם העומדים בנסיון לסבול כל צער ועלבון מכל צד ועבר, ולעמד הכן נגד כל כחות עליונים ותחתונים החפצים לבלע נחלת ד' ולהפריד את האומה האחדיית, היחידה במלא עולמים, הם הם בנים דכנסת ישראל שהאם רובצת עליהם, "מחצדי חקלא" הבאים בסוד ד', ת"ח האמתיים המרבים שלום בעולם, ומשימים ומטילין שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, בהוציאם מן הכח אל הפעל את אור הקדש הגנוז בכל אישי האומה, בכל אשר בשם ישראל יכנה, ובפרט בכל אשר ישא את דגל תקות האומה וחפץ תחיתה, את חותם אהבת ארץ אשר עיני ד' בה, וחבת ציון וירושלים על לבו חקוקה, באיזו צורה ואיזו הסברה שתהיה. כל המעקשים ייושרו, ואחדות האומה להכשרת גאולתה וגאולת העולם כולו תצא אל הפעל ביקר שגיא, "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו, וייראו גויים את שם ד', וכל מלכי הארץ את כבודך, כי בנה ד' ציון נראה בכבודו, פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם, תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל יה, כי השקיף ממרום קדשו ד' משמים אל ארץ הביט, לשמע אנקת אסיר לפתח בני תמותה, לספר בציון שם ד' ותהלתו בירושלים, בהקבץ עמים יחדו וממלכות לעבד את ד'". "וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה", "זרע אדם לחוד וזרע בהמה לחוד", שמתאחדים יחד על ידי אלה הנשמות שהן ממדרגת "אדם ובהמה תושיע ד'", ־ "אלו בנ"א הערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה", "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך, ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני, בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני, מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלהים לעולם, כי הנה רחקיך יאבדו, הצמתה כל זונה ממך, ואני קרבת אלהים לי טוב, שתי בד' אלהים מחסילספרכל מלאכותיך ".ומלאכות ד' היא היא כדבר ד' ביד' מלאכי: "הלא אח עשו ליעקב, – ואהב את יעקב", שהיאתשובה נצחית מספקת לכל תאנתם של מתאוננים קטני־אמנה, האומרים בכל דור ודור, וביותר בדור התגלות אור ישועה: "במה אהבתנו?". ובאמת ־ "אהבת עולם ואהבה רבה אהבתנו ד' אלהינו חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו", "אבינו מלכנו, בעבור שמך הגדול ובעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חקי חיים, כן תחננו ותלמדנו, והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ, ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו". ואומר: "כי אל פועל ישועות אתה, ובנו בחרת מכל עם ולשון, וקרבתנו לשמך הגדול סלה באמת, להודות לך, וליחדך באהבה", וחותם:"הבוחר בעמו ישראל באהבה", להיות הקדמה ליחוד ד' ב"שמע ישראל" ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", הנאמר בחשאי ואע"פ שהגלויסותר זה לפעמים אין בכך כלום, כי האמת הברורה הוא מאמר השבטים כולם: "כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא, אחד", "ויעקב אבינו לא מת", ד"מקיש הוא לזרעו: מה זרעו בחיים אף הוא, בחיים", והרי זה בא ללמד ונמצא למד: מקיש זרעו לו: מה הוא כולו בחיים, "וישא יעקב רגליו ויאסוף רגליו אל המטה", אף זרעו, כולו בחיים, "ואתם הדבקים בד' אלהיכם חיים כלכם היום", "בימים ההם ובעת ההיא נאם ד' יבקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאינה, כי אסלח לאשר אשאיר".
קוממיות. שתי קומות כשל אדם הראשון (ספרא בחקותי, ב"ב ע"ה). כי הגוף והנשמה יחד הם קומה שלמה, גשמית ורוחנית, וכן תחית המתים משלימה את הגשמי ג"כ למעלת הנצחיות, על כן הוקבע בשמירת חוקיו שהקב"ה מוליך אותנו קוממיות, ב' הקומות, וההנהגה של נצחיות מתיחסת היא דוקא לו ית', כי לו הנצח.
אמר ר' יוחנן הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה יפנה ויטול ידיו ויניח תפלין ויקרא קריאת שמע ויתפלל (ברכות י"ד). כדי לזכות למעלת שלמות האדם האמתית צריך חמש הכנות:א. לסלק את חסרונותיו הטבעיים, כגון המדות הרעותוכדומה שמהתכונה הטבעית או מההרגל שנעשה טבע. ב. לסלק את חסרונותיו הרצוניים, התלויים בפעולות שבבחירה.ג. לקנות המעלות והמדות הטובות הטבעיות. ד. לקנות את המעלות הבחיריות התלויות במעשה.ה. שעל מדת השלמות, שאין בכחו להשיגה, יתפלל אל ד', שתעזרהו תשועת ד' גם במה שלמעלה מהכנתו הטבעית. מכוונים לזה הם חמשת הדברים השנויים כאן בהתנהגות התמידית בכליום לקבלתעול מלכות שמים שלמה: א. יפנה, לסלוק הפסולת הטבעית, נגד טיהור הנפש מהמדות הרעות הנמצאות. ב. יטול ידיו, לטיהור הידים לפעולות הבחיריות, לסלוק החסרונות שבהן. ג. יניח חפלין, לקנין המעלות והמדות הטובות הטבעיות, כדחז"ל שהתפלין עז הם לישראל, שבחבורן אל הגוף הן מקדשות את הטבע במדות טובות טבעיות, וכד' הרמב"ם בסוף ה' תפלין, שכל זמן שהתפלין בראשו של אדם ועל זרועו הוא ענו וכו'. ד. יקרא קריאת שמע, לקבלת עבודת ד', עול מלכות שמים ועול מצות, במעלות הבחירה. ה. אחר כל אלה במה שלא תשיג ידו לפי חולשת טבעו יתפלל להשי"ת שיאמץ חילו ויזכהו לבא לרום המעלות. וזוהי קבלת עול מלכות שמים שלמה, שבגמרו חק ההשתדלות בה מצד עצמו מתרומם הוא על גבה אל התפלה. "אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפלין וקורא קריאת שמע ומתפלל מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן" (ברכות כ"ו). עבודת ד' שבקביעות הטבעיות, כאשר הכחות הם בתקונם, ואין צריך השתדלות כי אם לתחלת קביעת קנינן של המדות הטובות בהם, ומאחר שהן כבר נקבעו הרי הם כבר נמשכים אל הטוב והישר, הרי היא דומה לבנין מזבח, שאין צריך חדוש פעולה כי־אם בתחלה ואח"כ הוא קבוע ועומד מאליו לעבודת ד'. ועבודתד' שבענינים הבחיריים המעשיים, שהם צריכים זירוז והתחדשות בכל עת ובכל שעה, דומה לעבודת הקרבנות, שצריכה חדוש פעולה. "אמר ליה רבא לא סבר לה מר כאילו טבל" (ברכות שם). הטהרה שבהם אינה לדברים הפרטיים בלבד, כי אם כוללת כל כחותיו של האדם, ודומה לטבילה הכוללת כל הגוף. "תניא סומכוס אומר כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו" (ברכות י"ג). אריכות החיים נאה למי שיש לו בחייו מטרה נשגבה, שכל שירבה ערך האמצעים המתאימים ומגיעים אותו למטרתו כן יגדל ערך השלמת המטרה. משא"כ מי שאין לו בהם מטרה כוללת, וכל רגעי חייו הם בודדים, שכשהם עוברים וחולפים אין הבדל בין רב למעט ואורך או קוצר. והנה האריכות באחד היא משרשת בנפש, שמתוך שהשי"ת הוא אחד, שולט בעולמו ביחודו, וכל מה שברא הוא לתכלית נשגבה מיוחדה, אנו צריכים ללכת בדרכיו לשום כל חיינו לעומת רוממות מטרת התכלית. על כן פרי האריכות הזאת הוא, שמאריכין לו ימיו ושנותיו, למען יוכל להרבות פעלים למטרת קדושת התכלית ולהגדיל תפארתה עם רבוי האמצעים המתאימים. "אמר רב אחא בר יעקב ובדלית. אמר רב אשי ובלבד שלא יחטוף בחית" (ברכות שם). האחדות כוללת את יחוד שלטון השי"ת בהתחלת הסבות הראשיות, המסבבות כל המון המעשים, שהן בערך השמים, ובגמר כל תכליתם, שהוא בערך הארץ, ובכל האמצעים הרבים, השונים והמסובכים, אשר ביניהם, שהם בערך ד' רוחות העולם, שכאילו מחברים את השמים עם הארץ. והנה עקר פרי המישרים, היוצא מהכרת האחדות, לטוב ההנהגה המעשית של האדם, הלא הוא סדור ההתנהגות בכל האמצעים הנראים כמפוזרים בארבערוחות העולם, המקשרים שמים וארץ, ונמשכים מן הראשית של הסבות אל משגב התכלית הטובה. על כן עקר האריכות באחד הוא בדלית, הרומזת לארבע רוחות. אמנם הדרך המביא לתכונה ההגונה של סדור זה היא ההסתכלות הראויה על רוממות ערך העצה העליונה, שהסבה את היות כל המעשים המכוונים לתכליתם, ועל ערך התכלית, הנשגבה בפעולתה להכשרת רוממותם של כל המעשים, בהגלותה לעין כל בהדרה "וראו כל בשר יחדו כי ד' דבר". על כן לא יחטוף בחית, המורה על שמים, בציור ז' רקיעים, וארץ, בכוון התחלת המפעל אל גמר תכליתו, או על ערך הזמן של ז' ימי שבוע ומה שלמעלה ממנו, אשר אך בהזכר ערך ההתחלה והתכלית יקום וישגא ערכם של כל המעשים כולם. "רבי ירמי' הוה יתיב קמי' דרבי חייא בר אבא, חזייה דהוה קא מאריך טובא, א"ל כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה וארבע רוחות השמים תו לא צריכת" (ברכות שם). ידיעת השי"ת כוללת שתים: הידיעה האמתית הדרושה להישיר ולרומם את חיי האדם והנהגת המעשים בהם, והידיעה שהיא לרומם את הנפש עצמה בידיעות האמת והדרת נעם הנשגבות בדעת אלהים. צורך המצוה החיובית של קריאת שמע הוא מה שנוגע למעשים והישרתם, ויתרון הדעת הוא מה שנוגע לתלמוד תורה. על כן עקר היסוד הכללי לקבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע הוא ההכרהכי ידוית' בכל משלה, בהתחלה ובסוף ובאמצעים כולם, אבל דעת פרטי ערכי ההכנות וערכי התכלית ואיך הם קשורים זה בזה, שהיא במה שנוגע לעצם גדולת הנפש, חוץ מענין ההנהגה המעשית, זה לא צריכת לענין קריאת שמע כי אם לעצם דעת השי"ת באמתה של תורה. "אמר ר' חמא בר חנינא כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם" (ברכות ט"ו). קריאת שמע היא קבלת עול מלכות שמים בכללות ועול מצות. והדקדוק באותיות של קריאת שמע מורה היותה תלויה בכל פרטי התורה והמצות והכרת גודל חיובם וערך קדושתם. והנה צירוף הגיהנם מתקן את הטבע הנפשי שנתקלקל, ומי שלא השחית כח נפשי שלם די לו במרוק יסורין שבעולם הזה, אבל מי שהשחית כח נפשי שלם, כללי או פרטי, לא יועילוהו היסורין שבעולם הזה לשנות לטובה את טבעו. ולכן אם חסר לגמרי מנפשו כח פרטי, בעקרו ממנה הכנה לקיום איזו מצוה וכדומה, צריך שחסרונו הנפשי יתמלא ע"י תוקף יסורי גיהנם, בכדי להצמיח כח חדש מעומק נפשו. על כן הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה, שהוא פועל בזה בנפשוחקיקתהכנה לכל דבר פרטי שבתורה, גם באותו פרט שנחסר לו לגמרי, מ"מ כדי להוציא לפעל את ההכנה הצפונה שנתרשלה, גם מרוק קל יאיר אור הנפש. "אמר רב יוסף פרקדן לא יקרא קריאת שמע" (ברכות י"ג). האדם צריך שירגיל עצמו, כי כל ידיעת למוד וכל התבוננות שתבא לנפשו תעודדהו לפעול טוב. בהיות פניו כלפי מעלה, "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", יתמלא רגשי קדש וצדק לחיים ולמעשה של הטוב והישר. אבל במצב הפרקדן, השוכב על גביו ופניו למעלה, בהיותו פונה השמימה וחמריותו לא תתעורר לזוז ממקומה, הרי הוא כאילו ההתבוננות איננה באה כלל להישיר דרכו, ולעשותו ישר ומכוון לערך הנשגבות שהוא משיג, וגורם הוא להחליש את יסוד שלמות האדם האמתית, שלא יוכל לעמד על עמדו ולפעל פעולתו הראויה. על כן לא יקרא קריאת שמע, שעיקר תכליתה הוא שהידיעה תפעל על ההדרכה המעשית, וסמוכה בה קבלת עול מלכות שמים לקבלת עול מצות. "אמר עולא כל הקורא קריאת שמע בלא תפלין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו" (ברכות י"ד). גדר עדות שקר הוא המעיד על מה שלא ראה. והנה סוד אחדות האלהות לאמתתו הוא למעלה מהשגת האדם, ואיך יתכן שיעיד על זה. אמנם כל זה הוא בהיותו מעיד עדותו רק בתור ידיעה מופשטת, אבל כשעושה המעשים הטובים היוצאים ממנה נחשב כאילו הכיר ג"כ אח ציור המדע, שהוא מתגלה בתכלית הפעולות הנמשכות ממנו. על כן בהיותו קורא קריאת שמע ואינו מניח תפלין, ואינו עושה המעשה המתיחס ביותר לקריאה זו, נשארת עדותו רק על הציור המופשט, שהוא נעלה מהשגתו, והוא כאילו מעיד עדות שקר, מה שלא ראה. ורק בהיותו קורא קריאת שמע ומניח תפלין, ועושה את המעשה של הקריאה הזאת, ומכיר את האמת בחק פעולתה המעשית, עדותו היא עדות נאמנה. "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים" (ברכות שם). המנחה והנסכים בקרבנות הם מסוג הצומח, הקרבנות של בעלי חיים הם מסוג החי, שהוא גבוה ממנו, והמזבח עצמו, שעליו מקריבים, הוא מזבח אדמה, מסוג הדומם. להורות, כי אם נעבוד את ד' רק בכחות העליונים, ולא בכחות השפלים, לא נגיע אל מעלת השלמות, כי אנו חיבים לעבדו בכל הכחות הטבעיים הנתונים לנו מחסדו. כנגדם גם באדם כח הדעת והדבור הם גבוהים ונעלים מכח המעשה. וכשקורא קריאת שמע, ומשתמש ביסוד קבלח עבודת ד' בכחו הדברי הגבוה, ואינו מניח חפלין, שיקשר בהם גם את כחות המעשה לעבודת ד', הוא כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים, שלא השלים את הכונה הראויה בעבודה, שרמז אליה את הסוג העליון ולא את הסוג שלמטה ממנו. והנה חטאת אינה טעונה מנחה ונסכים, כי הכחות הטבעיים, שאינם בני בחירה ורצון, אינם שיכים לחטא ולעונש, שהכח המעכל יעכל האיסור כהיתר, ולא חל עליו הצווי אלא על כח הבחירה והרצון המשתמש בו. אבל למעלות ויתרונות, הבאים בעולה וזבח, לזכות ליתר דבקות בשמו ית', יוכלו להתעלות גם הכחות הטבעיים, כענין מדרגת הקדושה שהיא מתנה מלמעלה, וכענין אברהם אבינו ע"ה, שהשליטו הקב"ה על רמ"ח אבריו, בכוונם של הכחות הטבעיים גם הם תמיד אל הטוב והקדוש.