Ohr Zarua, Volume IV, Piskei Shevuot

[ל' ע״א]
שבועת העדות דכת׳ ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד וגו׳ זהביא את אשמו לי״י וגו׳ נוהגת באנשים ולא בנשים דכת׳ והוא עד בראוי להעיד הכת' מדבר, ואשה פסולה לעדות בדיליף בגמ׳ מועמדו שני [ה]אנשי׳. ברחוקים ולא בקרובים שהקרוב׳ פסולין לעדות בפ׳ זה בורר. בכשרים ולא בפסולים כגון גזלן וכיוצא בו׳ דהואיל שאפי׳ אם היו מעידין לא היה מוציא ממון על פיהם, השתא נמי שנשבעו אין עונש שבועה חל עליהם להתחייב בקרבן. הילכך שמעי' מינה כשנותנים חרם בבית הכנסת עבור העדות אם יש שם קרובים הפסולים לעדות ויודעים אין החרם חל עליהם ואינם חייבין להגיד, ואפי׳ אמר על הרחוק ועל הקרוב אינו חייב להגיד, שהרי אמר. על דעת המקום. ואין זה דעת המקום שיהו הקרובי׳ מעידין. ותנן לקמ׳ בפירקי׳ אמ׳ לשנים משביע אני על' אם אתם יודעים לי עדות שתבואו ותעידוני, היה אחד מהם קרוב או פסול הרי אילו (פסולין) פטורין שאין השבועה חלה עליהם, בראויין להעיד הכתוב מדבר.

[ל״א ע״ב]
השביע עליה׳ חמשה פעמי׳ חוץ לב״ד ובאו לב״ד והודו פטורין ואפי׳ כפרו חוץ לב״ד על כל שבועה שאין כפירה חוץ לב״ד כפירה. כפרו בב״ד חייבין על כל אחת ואחת. א״ר שמעו׳ מה טעם דכפירה אכולהו קיימ׳ מפני שהן יכולין לחזור ולהודות. השביע עליהם חמשה פעמים בב״ד וכפרו אען חייבין אלא אחת. א״ר שמעון מה טעם אין חייבי׳ אלא אחת ואפי׳ שתקו ולבסוף כפרו ולא אמ׳ כפירה קיימ׳ אכולהו מפני שאין יכולין לחזור ולהודות. ואילו כפרו בראשונה הואיל ובב״ד הם שוב לא היו ראויין להעיד שכבר הגידו שאינם יודעים לו עדות, ושוב אינו חוזר ומגיד. הילכך אע״ג דלא כפרו אלא לבסוף כל השבועו׳ היו לבטלה חוץ מן הראשונה. ופרש״י זצ״ל שאם שתיקתן בראשונה כפירה, היא שוב אינן ראויין להשביען, ואם אינו כפירה הרי מושבעין ועומדין ומה צורך זו שבועה על שבועה. הילכך יש לי ללמוד מיכאן כשנותנים חרם בבית הכנסת בעבור העדות והשמש מכריז בבית הכנסת, הנה נתנו חרם בעבור עדות פלוני ופלוני וכל היודע יגיד, לא מיבעיא אם אמר איני יודע עדות זה שאינו יכול לחזור בו ולומ׳ שכחתי ועתה נזכרתי שהרי בבית הכנס׳ זהו כמו בב״ד שהב״ד וכל הקהל לשם הם, אלא אפי׳ שתק ולא אמ׳ כלום דילמ׳ קיימ׳ לן דשתיקתו היינו כפירה שהרי מלשון רש״י זצ״ל משמ׳ דמספק׳ לן בשתיקתו אי הויא כפירה אי לא הויא כפירה. הילכך היכא ששתק כשנתנו חרם ולאחר כך הודה לא נוציא ממון על פיו מספק, דדילמ׳ שתיקתו היינו כפירה והויא ליה כפר בב״ד ואינו יכול שוב להודות. וכגון שאותו שמבקש שיתנו לו החרם שהוא בבי׳ הכנסת, וכגו׳ שאמ׳ תנו לי החרם על כל אותם שהם בבי׳ הכנסת, שאם לא אמר כך אז אין החרם חל על העדים כדתנן [ל״ה ע״א] עמד בבי׳ הכנס׳ ואמ׳ משביע אני עליכם אם אתם יודעים לי עדות שתבואו ותעידוני הרי אילו פטורין מפני שלא יחד לו עדיו. ואמ׳ שמואל ואפי׳ עדיו ביניהם. ופרכי׳ פשיט׳ דאי לאו עדיו ביניהם למאי איצטריך למתני׳ למיתני פטורי׳ לא צריכ׳ דקאי עלייהו שעומד אצל עדיו מהו דתימ׳ ודאי להנך דקיימי גביה קאמ׳ והרי יחד עדיו קמ״ל. תנ״ה דאע״ג דקאי גבייהו פטורין, ראה סיעה של בני אדם עומדים ועדיו ביניהם ואמ׳ משביע אני עליכ׳ אם אתם יודעים לי עדות שתבואו ותעידוני יכול יהו חייבין ת״ל והוא עד והא לא יחד עדיו יכול אפי׳ אמ׳ כל העומדים כאן ת״ל והוא עד והרי ייחד עדיו. ועל כרחיך כדקאי גבייהו דכיון דאמ׳ עומדין כאן אותן דקאי גבייהו ייחד. הא למדת שאין השבועה חלה אלא עד שיעמוד אצלם, מעתה צריך שיהא המשביע אותם בבית הכנסת, וגם צריך שיהו העדים בבית הכנסת ושיאמר על כל אותם שהם בבי׳ הכנסת. ואע״ג דמשמ׳ שצריך שיעמוד ממש אצלם כיון שהם כולם בבי׳ הכנס׳ די בזה וחלה השבועה. ותו דיש ספרי׳ דגרסי׳ דדאוי עלייהו היינו שמביט עליהם, ויש גורסים דאחוי עלייה שהגיד בבית הכנסת שיש כאן עדי׳ פל׳ ופלוני ובשעת השבועה לא ייחדם. [ל״א ע״א] ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו. פסוק הוא ביחזקאל, זה הבא בהרשאה, פירש״י זצ״ל, מתעבר על ריב לא לו, דשמא הראשון נוח יותר ונוח לפשרה יותר מזה שאינו יכול לעשות פשרה, בממון אחרים עכ״ל.הא למדת דהבא בהרשאה אינו יכול להתפשר והכי מיסתברא דקיימ׳ לן שליחא שוייה להביא לו ממונו ולא למחול לו והכי מוכח באלפס שאינו יכול להתפשר. [שם ע"ב]

מתני'
היו שני כיתי עדים כפרה הראשונה ואחר כך כפרה השניה, שתיהן חייבות מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהן, [ל"ב ע״ב] בשלמ׳ שנייה מיחייב, דהא כפרה לה ראשונה, אלא ראשונה אמאי מיחייבא הא קיימ׳ לה שנייה ומה הפסידוהו הראשונים, אמר רבינא הב״ע כגון שהיתה שנייה בשע׳ כפירת ראשונה קרובין בנשותי׳ שנשאו שתי אחיות ואינם כשירין בעדות אחת, נמצא שלא היה לו עדות כשכפרו אלא הם לבדם, וכי תימ׳ למה לי למיתנייה, אצטריך כגון שהיו האחיות הללו גוססות מהו דתימ׳ כיון דקיימ׳ לן רוב גוססין למיתה הוו להו כאילו מתו ותפטר ראשונה, דהא קיימא (לן) שנייה קמ״ל השתא מיהא הא לא שכיבא ולימדך שהגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו ואע״פ שרובן למיתה. הילכך שמעי׳ מיניה דגיסי' הנשואין שתי אחיות והאחיות גוססות ונעשו הגיסים עדים בשעה שהיו גוססות אע״פ שהאחיות מתו אעפ״כ אינם יכולים להעיד דבעינן תחילתו וסופו בכשרות וליכא, כדפרי׳ בזה בורר, דקיימ׳ לן הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר׳ אע״פ שמת מאזתו החולי. [ל"ד ע״א] יתיב רב יהודה וקא מיבעי׳ ליה מנה מניתי לן בפני פלוני ופלו׳ ועדי׳ רואים אותו מבחוץ ולא הכיר הנתבע בהן מהו אמ׳ ליה רב המנונא והלה מה טוען אי דאמ׳' להד״מ הוחזק כפרן, שהרי ראו אילו שמנה לו ואע״פ שאינם יודעים אי הלואה אי מתנה, נעשה כפרן בדבר שהרי אמ׳' לא היו דברים מעולם ואינו נאמן עוד בשבועה, ואי דאמ׳ ליה אין שקלי ודידי שקלי כי עדים רואין אותו מאי הוי, א״ל המנונא את עול, אתה ראוי ליכנס לבית המדרש שאתה מחכם דבר והודה לו. וכתב רבי׳ יצחק אלפ״ס זצ״ל וחייב שבועת היסת דדידיה שקל.

[שם ע"ב]
ההוא דאמ׳ ליה לחבריה מנה מניתי לך בצד עמוד זה א״ל לא עברתי בצד עמוד זה מעולם, נפקו סהדי דודאי השתין מים בצד עמוד זה, אמ׳ רב נחמן הוחזק כפרן א״ל רבא כל מילתא דלא רמיא עליה דאניש לאו אדעתיה כי הכא שאין לאדם לשום אל לבו כל המקומות שהוא משתין מים להיות זכור עליהן, כת״ב רבי׳ יצה״ק אלפ״ס זצ״ל הלכה כרבא, וכן כתב רבי׳ ברו"ך בר שמו׳ מארץ יוון דהלכה כרבא.

[ל"ח ע"ב]
שבוע׳ הדינין שהדיינין משביעין על ידי הודאת מקצת הטענה |שלמדנוה מאשר יאמר כי הוא זה וכת׳ עלה ונקרב בעל הבי׳ אם לא שלח ידו דהיינו שבוע׳ הטענה שהשבועה באה על ידה לא תהא פחותה משתי כסף וההודאה שמחייבתו לישבע לא תהא פחותה מפרוט׳. אמ׳ רב יהודה ומשביעי׳ אותו בשבועה האמורה בתורה דכת׳ ואשביעך בי״י אלהי השמים א״ל רבינא לרב אשי כמאן כרבי חנינא בר אידי דאמ׳ בעינן שם המיוחד אפי' תימ׳ רבנן ובכינוי והא דאמר רב יהודה כשבוע׳ האמורה בתורה לאתפוסי חפצא בידיה קאמ׳ או ספר או תפילין כאברהם דאתפסיה [לאליעזר] ברית מילה ואשבע׳ בי״י אלהי השמים כדרבא, דאמ׳ רבא האי דיינא דאשבעיה בי״י אלהי (השמים) ישר׳ ולא התפיסו חפץ נעשה כטועה בדבר משנה וחוזר ואע״ג דלא תנן לה במשנה שמעתת׳ דרב יהודה היא והרי היא כדבר משנה כדאמ׳ בסנהדר׳ דטועה בדבר אמוראים חוזר ולא אמ׳ מה שעשה עשוי וישלם מביתו. אמ׳ רב פפא האי דיינא דאשבע בתפילי׳ נעשה כמי שטעה בדבר משנ׳ וחוזר והילכתא כוותי׳ דרבא דהא לא נקיט מידעם בידיה ולית הלכת׳ כוותיה דרב פפא דהא נקיט חפצא בידיה. שבועה מעומד ותלמיד חכם נשבע מיושב, שבועה בספר תורה, ואע"ג דאוקימנ׳ דלא כרב פפא לכתחילה מיהא ספר תורה בעינן, ותלמיד חכם לכתחיל׳ בתפילין פירש״י זצ״ל ובדורותינו ביטלו הראשוני׳ שבועה דאוריית׳ לפי שעונשה גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה והא אמ׳ לעיל פ׳ שבוע׳ העדו' ארור בו שבועה עכ״ל. ואנו רגילים לומ׳ על דעת המקום ועל דעת ב״ד אנו מחרימין על פלוני על דבר כך וכך שכך הוא כמו שטוען וכו׳ ודווקא בעשרה כמו שפירש״י זצ״ל דאי בפחו׳ מעשרה אין החרם חל ואין כאן שבועה כמו שפי׳ ר״ת זצ״ל מההיא דפרקי׳ דר׳ אליעזר פל״ח, אמרו נחרים בינינו שאין אחד ממנו מגיד הדבר ליעקב אבינו אמר לה׳ יהודה ראובן אינו כאן ואין החרם מתקיים בתשעה מה עשו התפללו למקום ב״ה שיסכים עמהם והחרימו וכו׳ מגיד דבריו ליעקב וזה הדבר לא הגיד, מכאן לחרם בעשרה. והשתא אפי׳ בכופר הכל צריך לקבל החרם כרב נחמן דאמ׳ לקמ׳ בפירקין ומשביעין אותו שבוע׳ היסת. ואנו רגילים לומר על דעת המקום ב״ה. ועל דעת ב״ד כדאמ׳ בשמעתין וכשמשביעי׳ אותו אומ׳ לו׳ הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתינו ועל דעת ב״ד וכן מצינו כשהשביע משה את ישר׳ אמ׳ להן הוו יודעין שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום ב״ה כדמפ׳ טעמ׳ לעיל ס״פ שלישי שאומ׳ על דעת ב״ד שלא יערים בפרעון כי קניא דרבא כההיא דפ׳ ארבע׳ נדרים דההוא גברא דהוה מסיק זוזי בחבריה אתא לקמי׳ דרבא א״ל ללוה זיל פרע לי(ה) א״ל פרעתי׳ א״ל [רבא] א״כ זיל אישתבע ליה דפרעתיה אזל ואייתי קניא ויהב הנהו זוזי בגויה מיסתמיך ואתי עלה בי מדרש׳ א״ל למלוה נקוט האי קניא בידך נסב ספר תורה ואישתבע דפרע(ת)יה כל מה דהוה ליה בידיה ההוא מלוה רגז ותבריה לההוא קניא ואישתפוך הנהו זוזי ואישתכח דבקושטא אישתבע, ועל דעת המקום ב״ה אומ׳ כדמפר׳ לעיל, כי היכי דלא תיהוי הפרה לשבועתיה כלל, ומפר׳ רש״י זצ״ל כי היכי דתיהוי שבועתם על דעת אחרי׳ ולא יוכלו הם להתירם דנדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה, ורבי׳ ברו״ך (מארץ) בר׳ שמואל זצ״ל מארץ יוון כתב כי היכי דלא תיהוי הפרה לשבועתייהו כי לא יסכים עמהם הקב׳׳ה, הא למדת דחרם שניתן על דעת המקום ב״ה ועל דעת הקהל או על דעת המקום ב״ה ועל דעת ב״ד אותו החרם אין לו התרה אם לא בהסכמת המקום ב״ה ובהסכמת הקהל. הילכך אותם בני אדם שמקבלי' חרם בבית הכנסת בעבור המס ומתקבצים עשרה והולכין בביתם בחשאי ומתירין צללו במים אדירים והעלו בידם חרס ונשארים בעונש החרם ובגזילת הרבים, וכן אותם בני אדם שמבטלין בלבם החרם כשהשליח ציבור נותן החרם עבור המס או עבור העדות וכל כיוצא בו וכששומעין שנותנין החרם מבטלי׳ אותו בלבם שלא יחול עליהם החרם אין בהם תועלת דכיון שהשליח ציבור אומ׳ על דעת המקום ב״ה ועל דעת הקהל אותו החרם אין לו התרה והחרם ניתן כדין ושלא כדין אין בידם להתיר ואין הקב״ה מסכים עמהם דתנן בפ׳ ארבע׳ נדרים נודרין להרגין פי׳ הורגי בני אדם על עיסקי ממון, ולחרמין ולמוכסין שהיא תרומה אע״פ שאינה תרומה, שהן של בית המלך אע״פ שאינן של בית המלך ופרכי' בגמ' למוכסין והאמ' שמואל דינא דמלכותא דינא פי׳ וכיון דדינא הוא היכי משתבע בשיקרא להפקיע ממונו אמר רב חיננא אמ׳ רב כהנא אמ' שמואל במוכס שאין לו קצבה, דבי ר׳ ינאי אמרי במוכס העומד מאליו דלאו דינא הוא אלא גזילה ולהכי התירו לו כדטפר' והולך היכי נדר אמ׳ רב עמרם אמ' רב באומ' יאסרו פירות עולם עליו אם אינם של בית המלך ואומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם דאע״ג דסבירא לן דברי' שבלב אינם דברים (איני) לגבי אנסין שאני, דווקא התם משום דגזלני נינהו, אבל חרם של מס ועדות שכדין ניתן אין יכולין לבטלו בלבם. ותו דאפילו התם מה שאומ' בלבו היום בזו אינו סותר השבועה אלא מה שלא אמ׳ בפיו זה מסיים בלב ומתענה אותו היום אבל הכא דסותר החרם לגמרי ואומ׳ בלבו אל יחול החרם כלל לאו כל כמיניה ולא הותר החרם בכך. מיהו אותם בני אדם שמושל העיר משביע אותם שלא יצאו חוץ לעירו וגם שלא יבריחו כלום מעירו מותר להערים להם ויחשבו בלבם היום כלומ' שלא יצאו היום מעירו ושלא יבריחו היום כלום מעירו, כי גם בזה אינו פותר כי השבועה חלה עליו כל אותו היום. תנן בנדרי' בפ׳ ארבעה נדרים גבי נודרי׳ לחרמין ב״ש |אומ'] בכל נודרין חוץ מבשבועה וב״ה אומ׳ אף בשבועה ואוקמ' רב אשי בגמ' דהכי קתני ב״ש אומ׳ אין שאלה בשבועה וב״ה אומ' יש שאלה בשבועה ותנן כפרק ואילו מותרין שבועה, שלא אוכל שבועה שלא אוכל אינו חייב אלא אחת, ואמ' רבא אם נשאל על הראשונה שנייה, חלה עליה דהיינו כב"ה, וש״מ דהכי קיימא לן דיש שאלה בשבועה דכל ב״ש וב״ה הלכה כב״ה. והיכא שאמ' נשבע אני בהקב״ה, נר' בעיני שאין בה שאלה ואין לו התרה, ולכאורה מסתייעא מההי' דלעיל בפירק' דקאמ' על דעת המקום ב״ה, כי היכי דלא תיהוי ליה הפרה ואעפ״י שפירש״י זצ״ל משום דהוי נודר על דעת רבים לכאורה לא משמ' הכי אלא משום דשבועה חמורה היא וההיא דארבע׳ נדרים דאמר רב אסי אין נזקקין לאלהי ישר׳ חוץ מקונם אשתי נהנית לי שגנבה את כי[סי] ושהיכתה את בני ואמ׳ רבא אמ׳ רב נחמן הלכה נזקקי' לאלהי ישראל, ההיא לאו ראיה היא לנשבע בהקב״ה דהתם מיירי באומ' דבר זה עלי כקרבן לאלהי ישרא׳ אם אעשה דבר זה או אם לא אעשה דבר זה דהואיל שהחציף עצמו כל כך [להזכיר] שם שמים דהוה ליה למימר כקרבן ודיו קסבר רב אסי דאין לו התרה ועלה פסיק רבא אמ' רב נחמן דנזקקין לאלהי ישראל בכי האי גוונא שלא נשבע באלהי ישר' אבל היכ' שנשבע באלהי ישר׳ מודה רבא אמ׳ רב נחמן דאין נזקקי׳ לו ואין לו התרה. מיהו רבי׳ אליעז״ר ממי״ץ זצ״ל פירש אין נזקקי' לאדם שנדר או שנשבע באלהי ישרא'. לפי פירושו פסיק רבא אמ׳ רב נחמן דנזקקין אף למי שנשבע באלהי ישרא' דאי דווק' בנדר פסיק שאמ' ככר זה, עלי כקרבן אלהי ישר' אבל אם נשבע באלהי ישר' אין נזקקין לו הוה ליה לפרושי דהא אתא לאפוקי מדרב אשי ורב אסי בתרוייהו מיירי, ולדברי הגאונים דפסקי דאפי' נשבע בעשרת הדברות ובספר(ת) התורה אין לו התר' לעולם כ״ש מי שנשבע באלהי ישר' שאין לו התרה לעולם שכך כתו' בערוך בערך שבע בתשובת רב שר שלום משמ' דרב יהודאי הנשבע בעשרת הדברות אין לו התרה לעולם. ועל זה השיב רבי יצח"ק ב"ר אברה״ם זצ״ל דאם התירוהו בדיעבד מותר. וראיה לדבר דאמ' בפסיקתא פרש' דברי ירמיהו בשעה שבא נבוכדנצנר להגלות אותו גלות הראשונה של יכניה מלך יהודה חזרו רחמיו של נבוכד נצר עליהם ענה ואמ' להם יש לכם מזרעו של יכניה ואמליכנו עליכם ושם היה מתניה בן יאשיהו אמ' לו זה מזרעו של יכניהו ענה נבוכד נצר ואמר לו מה שמך אמ׳ לו מתניה אמ׳ לו מעתה יהיה צדקיה חשב מתניה בלבו ואמ׳ הרי מוצא שמי צדקיהו שיעמדו ממני צדיקים ולא היה יודע שבימיו הקב״ה מצדיק את הדין על בית המקדש שישרף באש. המליכו נבוכד נצר על ירושלי' ואמ' לו השבע לי שלא תמרוד עלי אמ׳ לו צדקיהו הריני נשבע בנשמתי אמ׳ לו נבוכד נצר איני משביעך אלא בתורה שניתנה על הר סיני, מה עשה נבוכד נצר הביא ספר תורה והניחה אצל ברכיו של צדקיהו והשביעו שאינו מורד עליו לא הספיק נבוכד נצר לילך אל ארצו עד שמרד עליו עכ"ל הפסיקתא. ולכאורה היה נראה דהיינו הא דכת׳ בדברי הימים וגם במלך נבוכד נצר מרד אשר השביעו באלהים ובפ"ר אליעזר פותחין מפרש מאי מרידותא ומייתי עובדא דארנבת חיה וא"כ בשבועת ספר תורה נמי יש לו הפרה דהא איתשיל עלה צדקיהו דאי לא מהני למאי הילכת׳ איתשיל עלה וסנהדרי׳ נמי דשרו ליה מאי אהנו אלא ודאי בדיעבד מישרי שרי אלא דקפיד קרא דאין מתירין לו אלא בפניו כדאית' התם. וטעמ׳ מפני הבושה או מפני החשד כדאית' בירושלמ׳ דהשותפין ולא כפי' ר"ת זצ"ל. שמפרש דבדבר שעשה לו טובה כדי שישבע לו או ידור לו מיירי כי ההי' דמדין שנתן לו יתדו כהן מדין [בתו] לטשה ומעשה ארנבת שאם לא כן היה הורגו ואין מתירין לו אלא בפניו היינו מדעתו לפיר', כי אין אנו צריכין לפי׳ זה, כי כל ההלכות מתישבות לפתרון הירושלמ׳ ואין לי להאריך. ואתה חכם חקור דבר ותמצא, ומיהו לפירושי שאני רגיל לפרש כשתי שבועות היו אחת בשעת הממלכה ממש, שהשביעו שלא ימרוד בו והיינו ההיא דפסיקת', ולישנא דקרא דיחזקאל משמ' הכי דכת'׳ ויקח מזרע המלוכה ויכרות אתו ברית ויבא אותו באלה, משמ׳ שעל מה שהמליכו הוצרך להשביעו שלא ימרוד בו, ועוד דההיא דנדרים גופיה מוכיח הכי דמייתי קרא דדברי הימים וגם במלך נבוכד נצר מרד וגו' וקאמ' מאי טרדותיה ומייתי עובדא דארנבת חיה ומאי קבעי מאי מרדותיה הא קרא ביחזקאל בהדי׳ מפרש ליה דכת׳ וימרד בו לשלוח מלאכיו מצרים לתת לו סוסים ועם רב היצלח הימלט העושה אלה, אלא ודאי ההיא שבוע׳ דיחזקאל דכתי׳ ויכרות אתו ברית ויבא אותו באלה היינו מרד של מלוכה, דהיא היתה בשעת המלוכה, ממש, וההי׳ דדה״י היתה לו על מעשה ארנבת. ויש לי לדון דמהאי טעמא ידע תלמודא דלאו היינו דיחזקאל מדלא כת׳ בה ברית כדכת' ביחזקאל, כי על מרד של מלכות ראוי לכתוב לשון ברית והוה ליה למיכתב גם במלך נבוכד נצר מרד אשר כרת אתו ברית, ולכך פירשו על מרד של גילוי ארנבת, והא דאמ׳ פ׳ ר׳ אליעזר אין אלה אלא שבועה וכן הוא אומ׳ ויבא אותו בברית וכת' וגם במלך נבוכד נצר מרד אשר השביעו באלהים וס"פ שבועת העדות נמי איחא, ומשמ׳ דויבא אותו באלה דכת׳ ביחזקאל היינו שבועה דד״ה הכי מפרשי׳ לה ולא קשי' מידי לפירשי ויכרות אותו ברית על המלוכה ואין ברית אלא שבועה ויבא אותו באלה על מעשה ארנבת והיא היתה נמי שבועה, כדמוכ׳ קרא דד״ה ושתי שבועות של שתי מעשים היו אע״ג דכתיבי בחד קרא והא דכת' ביחזקאל ובזה אלה להפר ברית נר׳ בעיניי דה״ק ובזה אלה שגילה, על מעש׳ ארנבת כדי להבזותו בעיני המלכי' להפר ברית אשר כרת אתו על המלוכה, ולפי פירושי זה ודאי אין לי ראיה שתהא לשבועת ספר התורה התרה, דההי׳ שבוע' דנדרים דאיתשיל עלה היינו מעשה דארנבת לא חזינן דהשביעו בספר תורה. ומזה אין לי ראיה שיש לה התרה דמסתמ׳ צדקיה שהיה צדיק גמור לא היה עובר על שבועתו וכמו שנשאל על שבועה של מעש' ארנבת נשאל על שבועה שבשע׳ הממלכה ואתרוייהו קפיד קרא משו׳ דאין מתירין לו לאדם אלא בפניו כי יש לדחות ששבועה שבשעת הממלכה לא הית' צריכ' היתר, דנודרין להרגין ולחרמין ואפי' בשבועה נמי שרי לב״ה ואפי׳ ב״ש לא אסרי אלא לכתחילה ומדרבנ' ואיפשר דכשנשבע ביטלה בלבו ובתלמיד חכם אפי׳ שאלה אין צריך כדמוכח בההי׳ דנדר בחרם דפ״ב דנדרים דתנן אין נשאלין עליהן ומוקי לה בגמ׳ בתלמ' חכם ומ״מ קפיד עליה קרא משו׳ קדושת השם ואע״ג דלא חיילא שבועה עליה, כי ההיא דהשולח גבי גבעונ׳ כיון דאמ' מארץ רחוקה באנו ולא באו לא חיילא שבועה עלייהו כלל והאי דלא קטלינהו משום קדוש׳ השם, וכי ההיא דאין מעמידין גבי רבי יוחנ' דאישתבע לההיא מטרוניתא לאלהי ישר׳ לא מגלינא ולמחר דרש בפירקא משו׳ דבעי למימ׳ הא לעמיה מגלינא ומקש׳ הת׳ והא איכא חילול השם, ואע״ג דהת׳ משני דגלי לה מעיקרא וליכ' חילול השם, דילמ' צדקיה לא גלי ליה מעיקרא, ואפי' אם תמצא לומ' דגלי ליה מעיקרא קודם שמרד בו דבטלה בלבו לשבועתיה, מ״מ איכא חילול השם דשמא לא היה מאמינו כיון שמתוך דבורו אין במשמעותו שום ביטול מה שאין בשבועה דר' יוחנן, דההיא מטרוניתא היתה יודעת דלאלהי ישר׳ הוא דאמ׳ אלא שלא היתה מרגשת, אי נמי אפי' ליכא חילול השם מ״מ קדושת ה׳ שייכא ביה כיון שהמליכו והוא היה מורד בו, כמו שפי׳ רבי׳ יצחק בההיא דגבעונים, והאי דלא קטלינהו משום קדושת השם אבל משום חילול השם לא שבקינהו דחילול השם ליכא דידעי דשבועה בטעות היתה וחילול השם וקידוש השם תרתי מילי נינהו כדמוכח בהערל מ״מ במעשה ארנבת הוצרך לישאל כי לשם ודאי ראוי לישבע ולבטל בלבו דלא דמי לשאר שבועת אונס שנשבע כדי להציל ממונו או שבועה ראשונה של צדקיהו שהיתה כדי להעבירו דכיון שעושה לו שלא כדין יכול לישבע ולבטל בלבו אבל שבוע׳ ארנבת מה גזל לו משלו ובמה הנהיג עמו שלא כדין, אדרב' לא היה לו לזלזולי במלכותא כיון שמן השמים המליכוהו והשבועה, היתה כדת דלמה היה לו לגלות כיון שלא היה מפסיד בדבר ובשאר שבועו׳ דצריכי שאלה אז אין מתירין אלא בפניו אע׳״פ שכל זה יש לי לומר מ״מ נר׳ לי דבדיעבד יש לה היתר. לכאורה, שתי השבועות כיון דכתיבי אהדדי בעניין אחד היו ובספר התורה דאדרב׳ טפי טפרש שבועת השם בקרא דד״ה דהיינו מעש׳ ארנבת מקרא דיחזקאל דלא כת׳ ביה אלא ויכרות אתו ברית ועוד דפ׳ בתר׳ דמכות לא מיתוקמא ליה למ״ד ביטלו ולא ביטלו ההיא דמחזיר גרושתו ואינו לוקה אלא באדרה על דעת רבים דבכי האי גוונא משכח׳ לה בטל עשה שבה לוקה ואמאי אוקמה הכי לוקמה כגון שנשבע בספ! תורה ותהוי ככ״ע, דההיא דאמימר לא הויא ככ״ע דהא רב הונא לית ליה הכי בהשולח דקאמ' דנישאת אין מדירין אותה ואם אית׳ ידיריה על דעת רבים אלא ודאי (אית) לית ליה דאמימר ואע״ג דאיפשר דלית הילכתא כרב הונא לגבי אמימר דהוי בתרא מ״מ כיון דמיתרצא ליה אליב׳ דכ"ע הכי הויה ליה לתרוצי, אבל מההיא דבכורות בנודר ועובד אין לי קשה אמאי לא מוקי לה בשבועה בספ׳ תורה ותהוי ככ״ע דניח' ליה לאוקומ׳ כנדר, דנודר ועובד קתני, ורב הונא מתרץ לה משום דסביר' ליה דצריך לפרוט הנדר וליכא למיחש למידי. יצח״ק בר׳ אברה"ם ת׳נ׳ב'ה'. בפ' אילו מותרין בנדרים תניא הנודר בתורה לא אמ׳ כלום פי׳ דדעתיה, אגוילי במה שכתוב בה דבריו קיימין בה ובמה שכתוב בה צריכי' למימ׳ אמר רב נחמן (בר') לא קשיא הא דמחתא אורייתא על ארעא והא דנקיט לה בידיה, נקיט לה בידיה כיון דאחשב' עליה אדבר קדושה נתכוון ודעתיה על הזכרות שבה, מחתא על ארעא דכיון שלא לקחה בידו ולא אחשבה עליה איכא למימ׳ דעתיה אגוילי שספר תורה כתוב עליה הילכך בעינן שיאמ׳ בה ובמה שכתו׳ בה, דכיון דאמר בה משמ׳ אגוילי על כרחי׳ דעתי׳ אגופא דמצות והזכרות. ואיב׳ אימ׳ רישא דמחתא' אארעא, רישא דאמ׳ דבמה שכתו׳ בה מהני אפי׳ מחתא אארעא, וסיפא דנקיט לה בידיה ולא אמ׳ אלא בה גרידא ולא אמ׳ תרוייהו, ורישא דריש׳ דאמ׳ בה לא אמ׳ כלום דמחתא אארעא כך היא סוגיית רבי׳ אליעז״ר ממ״ץ זצ״ל, הילכך לתרויי׳ לישני היכא דאמ׳ בה ומחתא על ארעא לא אמר כלום וצריך שאלה לחכם מדרבנן שלא יקילו בנדרים ואם תלמיד חכ' הוא אינו צריך כדר׳ יוחנן, והיכא דמחתא (על) אארעא ואמ׳ במה שכתוב בה ולא אמ׳ בה ובמה שכתוב ללישנא קמא לא אמ׳ כלום ואם עם הארץ הוא צריך שאלה לחכם ותלמי׳ חכם אינו צריך וללשו׳ שיני דבריו קיימי׳ ואפי׳ ת״ח צריך שאלה, מיהו לכתחילה אין מתירין לו ובדיעבד אם התירוהו מותר. מעשה באחד שהתנה תנאים עם חבירו לעשות כך וכך ופתחו לפניו חמשה חומשי תורה ונשבע ואמ׳ כן יעזור לי דיאו והתורה הזאת שאקיים אילו התנאים, ושאלו לרבי׳ יצח״ק בר׳ אברה״ם זצ״ל והשיב נראה בעיני דדין נשבע בספר תורה אין כאן כיון דמח(ח)תא אארעא ולא נקיט לה בידיה לכולהו לישני בפ״ב דנדרים הנודר בתורה לא אמ׳ כלום דדעתיה אגוילי וכ״ש לחד לישנא דמוקי רישא דהתם דאפי׳ נקט לה בידיה בעינן לומ׳ במה שכתוב בה, ואע״פ שבתחילת דבריו אמ׳ אדם זה כן יעזור לי הש׳, מ״מ מה שהוסיף אחרי כן לומ׳ והתורה הזאת ללאו [א]אזכרות דידה קא מישתבע אלא אגוילי ושבועה בשם יש כאן אבל שבועה בספר תורה במה שכתו׳ בה אין כאן. ואע״פ שלא אמ׳ הש׳ אפי׳ בכינוי ובלשון הקודש שבועה היא כיון שאמ׳ בלשון לעז דהא אפי׳ מרי כולא חשיב שבועה אע״פ שאינו שם כלל בשום לשון כדאיתא בפ״ד נדרים גבי רב כהנ׳ דאמ׳ מרי כולא לא טעימנא ליה, והיינו טעמא דלכל הפחות לא גרע מיד דאפי׳ שבותא שבוק׳ מועיל וכ״ש שבועה שמועיל מטעם יד וה״ה מרי כולא וה״ה בלשון לעז דיאו וכיון ששבועה ונדר מועילין בלשון לעז מועיל גם עתה דהא אפי׳ פרש׳ סוטה דשבוע׳ בכל לשון נאמרה חוץ מן הש׳ שצריך לומ׳ בלשון הקודש על כרחי׳ דהא בעינן שם המיוחד לכ״ע כדמוכח ס״פ שבוע׳ העדות ואי אפשר להזכירו אלא בלשו׳ הקדש וכ״ש נדר ושאר שבוע׳ שמועילין בלשון לעז וחסרון השם שאין מזכיר בשבועתו אין מגרע שבועתו בכך דמ״מ שבועה היא מטעם יד וכ״ש אם מזכיר ה׳ עמה בלשון לעז ואפי׳ לא הזכיר בתחילת דבריו לשו׳ שבועה שמועיל מטעם יד, יצח״ק בר׳ אברה״ם ת׳נ׳ב׳ה.

[מ"א ע״א]
מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן איכא בינייהו מיפר שבועה אם אמ׳ הנתבע לתובע השבע וטול בדאוריית׳ לא מפכי׳ שבועה בדרבנ׳ מפכי׳ שבועה ולמר בר רב אשי דאמ׳ בדאורייתא מהפכינ׳ שבועה מה איכא בין דאוריית׳ לרבנן. כתב רבי׳ יצח״ק אלפ״ס לית הילכת׳ כמר בר רב אשי דאמ׳ בדאוריית׳ נמי מהפכי׳ שבועה. וכן כתב רבי׳ ברו״ך בר׳ שמו׳ מאר״ץ יוו״ן דלית הילכת׳ כמר בר רב אשי וכן כת׳ בה״ג בהיל׳ שבועות דלית הילכתא כמר בר רב אשי במיפך שבוע׳. ואודת׳ דפ׳ זה בורר ובסדר תנאים ואמוראים כתוב וכן בכתב רב שרירא גאון בסופו והלכה כמר בר רב אשי בכולי תלמודא לבר ממיפך שבועה, שנים שהיו דנים והיה אחד מהם חשוד וחייבו החשוד שבועה מר בר רב אשי אמ׳ מהפכי׳ שבועה מן אותו החשו(ב)[ד] על בעל דינו שאינו חשוד׳ ומיכתב אודיתא בזה בורר. מיהו מה שפירש דמר בר רב אשי מיירי בחשו(ב)[ד] אינו אלא כמו שפירש״י זצ״ל דאם אמ׳ הנתבע לתובע השבע וטול, וכן בפר״ח זצ״ל והילכתא כמר בר' רב אשי בכולי תלמודא בר ממיפך שבוע׳ וחיוורי וסימ׳ הפך לבן, והני חיוורי מפורש בבהמה המקשה׳ בהני תרתי בלחוד לית הלכתא כוותיה. ובתשובות רבי׳ גרשו׳ מאו״ר הגול״ה זצ״ל יש שהפך שבועה דאוריית׳ ורב הי״י גאו״ן זצ״ל הביא ראיה דהילכתא כוותיה במיפך שבועה, דאמ׳ רב פפא האי מאן דאפיק שטרא אחברי׳ וא״ל אידך שטרא פריעא הוא א״ל לאו כל כמינך זיל שלים ואי אמ׳ אישתבע לי אמ׳ אישתבע ליה, ומה הת׳ דאית ליה ממון גמור כשטר מדאוריית׳ יכול להפך עליו שבועה, היכא שאין לו עליו כי אם שבוע׳ דאוריית׳ לכ״ש דמצי אמר ליה אישתבע לי את. והאידנ״א סמכי׳ אהני תר״י גאוני״ם רבי׳ גרשו׳ מאו״ר הגול״ה זצ״ל. ורבי האיי גאו״ן זצ״ל ומפכי׳ אפי׳ בדאוריית׳.

[שם]
אמר רב פפא האי מאן דאפיק שטרא אחבריה ואמ׳ ליה אידך שטרא פריעא הוא א״ל לאו כל כמינך זיל שלים ואי אמ׳ אישתבע לי אמ׳ אישתבע ליה אמ׳ לי׳ רב אחא ברי׳ דרבא לרב אשי וכי מה כין זה שלא פגם שטרו לפוגם שטרו דתנן הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה כיצד היתה כתובתה אלף והוא אומ׳ התקבלת כתובתך (והוא) [והיא] אומ׳ לא התקבלתי אלא מנה הואיל והודת במנה פגמה כתובתה ולא תפרע השאר אלא בשבועה, דליכ׳ למיסמך תו אשטרא דאיכ׳ למימ׳ [טפי] קיבלה והשתא דאמרת משבעינן ליה מה יפה כחומש(ו)|א|ס פוגם את שטרו התם גבי פוגם את שטרו אע״ג דלא טעין לוה אישתבע לי טענינן ליה אנן ואמ׳ לבעל השטר לישבע, הכא זיל שלים אמ׳ ליה ואי אמ׳ אישתבע לי א״ל אישתבע ליה ואי צורבא מרבנן הוא לא משבעינ׳ ליה א״ל רב יימר לרב אשי צורבא מרבנן' משלח גלימא דאינשי א״ל לא מזדקיקינן ליה להשביעו דמחזי דחשדינן ליה, ולא לגבות לו דהא אמ׳ אישתבע לי(ה) דלא פרעתיך. כתב הרב ר׳ ברו״ך מאר״ץ יוון זצ״ל ה״מ בשטר שאין בו נאמנות אבל אי אית ביה נאמנות גבי בלא שבועה אפי׳ פוגם וכן הדין עכ״ל. ואיני יודע מהו שטר שיש בו נאמנות. כתב רבי׳ מש״ה בר מיימו״ן זצ״ל פוגם שטרו שהיה חשו(ב)[ד] שטען הלוה שפרעו ואמ׳ ישבע לי הרי הנתבע נשכע היסת ויפטר מן השטר.

[שם ע"ב]
אמר רב פפא משמי׳ דרבא הילכת׳ המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים רב פפי משמי׳ דרבא אמר המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרוע לו בעדים, ואם אמ׳ לו אל תפרעיני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ואם אמ׳ לו פרעתיך בפני פל׳ ופל׳ והלכו להם למדינת הים נאמן׳ וקיימא לן כרב פפי דהמלוה את חברו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ונאמן בשבועה שפרע כדאמ׳ פ״ב דכתובות וליתני מודה ר׳ יהושע באומר לחבירו מנה לויתי ממך ופרעתיך שהוא נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ומשני משו׳ דקא בעי' למיתנא אם יש עדים שלוה הימנו והוא אומר פרעתיך אינו נאמן וקיימ׳ לן המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדי׳ ובפ׳ האיש מקדש אמר רבא אמ׳ רב נחמן אמ׳ לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו, וכן בגירושי׳ וכן בדיני ממונות. ואמ׳ מאי קסבר אי קסבר המלוה את חבירו בעדים צריך לפרוע לו בעדים, הני נוגעין בעדותן הן דאי אמרי לא פרעיניה אמרינן להו פרעון, אלא לעולם קסבר המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ומגו דיכלי למימ׳ אהדריניה ללוה יכלי למימ׳ פרעיניה למלוה. והשת׳ דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי דיהבנ׳ ליה ומשתבע מלוה דלא (דלא) שקיל ליה ופרע ליה לוה למלוה. הילכך הכי קיימ׳ לן דהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ומשתבע דפרע ליה ופטור, והיכא שאמ׳ ליה אל תפרעיני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ואם אמ׳ לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים כזה כתב רבי׳ יצח״ק אלפ״ס זצ״ל דמסיקנא משמיה דרבא דאינו נאמן וכן הילכתא עכ״ל. כך היתה הגירסא כתובה בספרו אינו נאמן ובספר שלפניי כתוב נאמן. ורבי׳ ברו״ך מאר״ץ יוו״ן זצ״ל כתכ ואם אמ׳ פרעתיך בפני פלוני ופלוני נאמן ס״א אינו נאמן, ומסתברא נאמן משמעת׳ דבב׳ בתרא ההוא דא״ל לחבריה כי פרעת לי פרען באפי ראובן ושמעון אזל ופרעיה באפי סהדי אחריני, אמ׳ אביי באפי סהדי א״ל באפי סהדי פרעיה פי׳ דמצי לומ׳ הלכו להם למדינת הים ונאמן עכ״ל. ורבא נמי לא פליג אלא משו׳ שהזכיר ראובן ושמעון כי היכי דלא לדחייה אבל אם לא הזכיר ראובן ושמעון מודה רבא דמצי למימ׳ ליה פרעתיך בפני פל׳ ופלוני והלכו למדינת הים. וכן כתב הרב ר מש״ה בר מיימון זצ״ל המלוה את חבירו בעדים ואמ׳ לו אל תפרעיני אלא בעדים. בין שאמ' לו בשעת הלואה בין שאמ׳ לו אחר שהלווה הרי זה צריך לפורעו [בעדים] מפני התנאי, טען הלווה ואמ׳ וכן עשיתי ופרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים או מתו הרי זה נאמן ונשבע שבועת היסת ונפטר. עכ״ל.

[שם]
ההוא דאמר לי׳ לחבריה כי פרעת לי פרען באפי ראובן, ושמעון אזל פרעיה באפי סהדי אחריני אמ׳ אביי באפי סהדי אמ׳ ליה והא פרעיה א״ל רבא למה, לי׳ למימ׳ ליה ראובן ושמעון כי היכא דלא לידחייה. כתב רבי יצח״ק אלפ״ס זצ״ל איכא מאן דמוקים לה כגון דהנך סהדי ליתנהו דלא נטרינ׳ להו עד דאתו אלא הואיל דאמ׳ ליה לא תפרע לי אלא באנפי פל׳ ופל׳ ופרעיה איהו באפי סהדי אחריני א״ל זיל השתא פרעיה ואי אתו פלו׳ ופל׳ ואמ׳ דפרעיה, מיחייב לאהדורי לך. ואנן לא סביר׳ לן הכי דהא דינא היינו היכא דא״ל לחבריה אל תפרעיני אלא בעדים סתם הוא כדכתבינ׳ לעיל, אבל האי מעש׳ תניינא לא אתא לאשמועינן אלא דינא אחרינא דאלים מההוא דינא דכי א״ל לא תפרען אלא באנפי ראובן ושמעון הא איפסילו להו שאר אינשי לגבי ההוא פרעוניה וכיון דקביל עליה האי תנאה תנאי ממון הוא וקיים, דהא בהדי׳ אמ׳ דאי אמ׳ ליה מהימנת כבי תרי ואתו בי תרי ואסהדו דלא משגחינ׳ בהו משום דפסלינון בתנאי דקביל עליה והאי דינא נמי הכין הוא סביר׳ לן ודייקינ׳ ליה מדאסיקנא משמיה דרבא דא״ל לחבריה אל תפרעיני אלא בעדים שצריך לפורעו בעדים ואי א״ל פרעתיך בפני פל׳ ופל׳ והלכו להם למדינת הים אינו נאמן ואי האי דינא אחרינא הכי הוא היכי אמ׳ רבא להכי א״ל ראובן ושמעון דלא מצי למידחי׳ [דמשמע דאי לא א״ל ראובן ושמעון מדחי ליה והא אמר רבא אע״ג דלא א״ל ראובן ושמעון לא מצי מדחי ליה] אלא ש״מ הא דאמ׳ רבא להכי אמר (רבא) ראובן ושמעון כי היכי דלא לדחייה ואע״ג דאיתנהו לסהדי גבן ומסהדי דפרעיה לא מקבלי׳ מינייהו אלא א״ל זיל פרעיה דכמאן דפסיל להו דמי ועוד דייקי׳ נמי מיהא דא״ל לחבריה כי פרעת לי פרען לי באפי בי תרי דתנו הילכתא אזל פרעיה באפי סהדי אחרינא איתניסו זוזי אתא לקמיה דרב נחמן א״ל אין קבילתינהו מיניה כו׳ א״ל כיון דקא מודית דשקלתינהו פירעון הוי, טעמ׳ דקא מודית הא לאו מודית אע״ג דאיכא סהדי דפרע לא מהימן דכיון דלא תנו הילכת׳ כמאן דפסילי דמו עכ״ל. וזה לשון רבי׳ משה בר׳ מיי״מון זצ״ל אם אמ׳ לו אל תפרעיני אלא בפני פל׳ (ופל׳) ופל׳ ואמ׳ לו פרעתיך בפני אחרים ומתו או הלכו למדינת הים אינו נאמן מפני טענה זו שהרי התנה עליו ואמר לו אל תפרעיני אלא בפני ראובן ושמעון שהם עומדי׳ כאן כדי שלא ידחה אותו ויאמ׳ בפני אחרים פרעתי והלכו להם. יש נוסחות אחרות מן התלמוד שכתוב בהם שהאומ׳ אל תפרעיני אלא בעדים ואמ׳ ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים אינו נאמן. וטעות סופרים הוא, לפיכך טעו המורים על פי הנוסחות, וכבר חקרתי על הנסחות ישנות ומצאתי בהן שהוא נאמן והגיע לידי במצרים מקצת התלמוד ישן כתוב על הגוילין כמו שהיו כותבין לזמן הזה בקרוב מחמש מאות שנה ושתי נוסחאות מצאתי מן הגוילין בהלכה זו ובשניהם כתוב ואם אמ׳ פרעתיך בפני פל׳ ופל והלכו להם למדינת הים נאמן. ומפני טעות זה שאירע למקצת ספרים הורו מקצת הגאונים שאם א״ל אל תפרעיני אלא בפני פלוני ופלוני ופרעו באחרים שאינו נאמן אע״פ שהביא עדים שפרעו בפניהם וגם זו טעות גדולה והדין האמת שאם באו עדים שפרעו בפניהם שאין כאן מקום חשש, גם ההוראה הזאת על פי(דבריהם)ספריהם שכתוב באותו שאמר לחבירו פרעיני[בפני עדים ששנו הלכות והלך ופרעו]בפני עדים וטעות סופר' הוא ומצאתי הגוילין כתוב אזל ופרעיה, ביניה ובין דיליה אע״פ שהספרים (ה)מוגהים כמו שביארנו כן נדי (ה)[מ]דן התלמוד. ועוד דברים של דעת הן וכי מה היה לו לעשות א״ל אל תפרעיני אלא בעדים וכי יש לו לאסור את העדים בבית הסוהר כל ימיהם שלא ילכו ועוד אם מתו מה יעשה נמצא זה פורע פעם אחר פעם לעולם עד שיביא עדים א״כ נעשית עדות זו כשטר ונמצא זה כיון שאמ׳ לו אל תפרעיני אלא בעדים נעשית מלוה בשטר ואין מי שעלה על לבו זה, אבל ודאי אם אמ׳ בפני פל׳ ופל׳ הוא הפסיד על עצמו שפרע בפני אחרים והלכו להם אבל אם באו עדים והעידו שפרעו אין כאן בית מיחוש ובז״ה ראו״י לדו״ן ולהורו״ת עכ״ל. והשת׳ הואיל ורבי׳ יצח״ק אלפ״ס זצ״ל גריס אינו נאמן ופסיק נמי היכא דאמ׳ ליה כי פרעת לי פרען באפי ראובן ושמעון דאפי' אית ליד, סהדי אחריני דמסהדי דפרעיה אפי׳ הכי אי לא מסהדי ראובן ושטעון דפרעיה מיחייב למפרע ליה. והרב ר׳ מש״ה נר׳ מיימון זצ״ל פליג וגריס נאמן ומסיק נמי היכ׳ דאמ׳ ליה, פרען באפי ראובן ושמעון דאפי' [דאי] אית ליה סהדי אחריני דמסהדי דפרעיה פטור. והר״ב ר' ברו״ך אומר דאיכ' תרי גירסות ומכריע דנאמן גרסי׳. אנו על מי נסמוך, בואו ונסמוך על יש״י זצ״ל דפירש אזל פרעיה באפי סהדי אחריני וזה או׳ עידי שקר מטה, ועלה קאמ׳ רבא למה לי למימ' דאונן ושמעון ני היכי דלא לדחייה דמשמ׳ דאע״ג דמסהדי דפרעיה דלא משגחי' בהו כדברי רבי׳ יצח׳״ק אלפ״ס זצ״ל וכן כתב הר״ב ר׳ ברו״ך זצ״ל מאר״ץ יוו"ן הילכך גרסי׳ נמי אינו נאמן. הילכך (גרסי׳ נמי אינו נאמן) היכא דא"ל אל תפרעיני אלא בעדים וא״ל פרעתיך בפני פלי ופל' והלכו להם למדינת הים אמרי' ליה לא מהימנת זיל פרע ליה וכדאתו פלוני ופלוני ואמרי דפרעת ליה, מחייב לאהדורי לך וכן הלכה למעשה ואי לא אתו סהדי ואמרי דפרע ליה איהו דאפסיד אנפשיה שקבל עליו לפרוע בעדים.

[שם]
ההוא דאמר ליה לחבריה כי פרען פרען באפי בי תרי דתנו הילכת' אזל פרעיה באפי סהדי ואיתניסו מיד המלוה, אתו לקמיה, דרב נחמן א״ל אין קבולי קבילתינהו ואמינא ליהוו פקדון בידי עד דמייתי בי תרי דתנו הלכת׳ ומקיים תנאיה ואיני עליהם אלא שומ' חנם שלא קבלתים עלי בתורת פירעון א״ל כיון דקא מודית דקבילתינהו וזה לא בתורת פקדון מסרם בידך הוי פירעון ודברים שהיו בלבך אינם דברי'. מאי אמרת לקיומיה תנאיה זיל אייתינהו דהא אנא והא רב ששת דגמרינן הילכת׳ וספר' וסיפרי ותוספתא וכולה, תלמודא. [שם] ההוא דא"ל לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזיפתך א״ל לא היו דברים מעול' אזל ואייתי סהדי ואמרי דיזיף ופרע אותה הלואה שזה כופר ודאי לוה אותה באותו היום אבל לאחר זמן פרעה, אמ׳ אביי אנן אמאן נסמוך, אהני סהדי אינהו אמרי אוזיף ואינהו אמרי פרע, רבא אמ׳ כל האומר לא לויתי כאומ׳ לא פרעתי דמי דכיון דלא לוה לפי דבריו לא פרע והרי יש עדים שלוה נאמנין הן על הלוואה ואינם נאמני׳ על הפירעון דהודאת בעל דין כמאה עדים. כתב הר״ב די ברו״ך מאר״ץ יוו"ן זצ״ל וכן הלכה כרבא וכן נתב רבי יצח"ק אלפ״ס זצ״ל.

[שם]
ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה, זוזי דאוזיפתך א״ל [לא פרעתיך בפני פלוני ופלוני אתו פלוני ופלוני אמרי] להד״ם לא פרע בפנינו וזה אומ' בפניהם או שלא בפניהם פרעתים אמר רב ששת הוחזק כפרן ואינו נאמן [אפילו] בשבועה לומר פרעתים שלא בפניהם שהרי אמ׳ פרעתים בפני פלוני ופלוני ונמצא שקרן, רבא אמ׳ כל מילת׳ דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה, כגון זה שלא היה לו לומ׳ פרעתיך בפני עדים שלא אמ׳ לו בשעת הלואה בעדים פרע לי הילכך לא שם לבו לזכור אם בעדים פרע אם שלא בעדים ואמ׳ בעדים פרעתי ולאו אדעתיה ואינו מוחזק כפרן בכך, משמע לשיטה זו אם לא היה אומ׳ בפניהם או שלא בפניהם אלא היה אומ׳ ודאי בפניהם פרעתי ולא ביני לבינו אז גם לרבא הוחזק כפרן ולא תלינן לומ׳ שהעדים שכחו ויהיה נאמן בשבועה. אבל הר"ב ר׳ ברו״ך מאר"ץ יו"ן זצ״ל כתב מילתא דלא רמיא עליה דאניש לאו אדעתיה פי' ושמא פרעו בפניהם ושכחי הילכך פטור והילכת׳ כרבא עכ"ל.

[שם]
ההוא דא"ל לחבריה הב לי שית מאה זוזי דמסיקנא בך א"ל לאו פרעתיך מאה קבי עפצי גלש בלע ומעבדין בהן עורות דקיימי בשיתא שיתא א״ל בארבעה ארבעה הוו קיימי אתו סהדי אמרי אין בארבעה ארבעה הוו קיימי ותובעו מאתים וזה אומ' פרעתים מ״מ אם לא בעפצים פרעתים בטעות אמ׳ רבא הוחזק כפרן א״ל רמי בר חמא הא אמרת כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה והא נמי לא רמיא עליה לומ' באיזה עניין פרעם הילכך לא נזכר ולא הוחזק כפרן ונשבע שפרעם מכל מקום, א״ל קיצותא מידכר דכירי אינשי והוחזק כפרן, כת"ב הר"ב ר' ברו״ך מאר״ץ יוו״ן זצ״ל וכן הלכה.

[מ״ב ע"א]
ההוא דא"ל לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא א״ל ולאו פרעתי א״ל הנהו סיטראי נינהו, מצד אחר היית(ה) חייב לי, אמר רב נחמן איתרע שטרא הואיל ומודה שקיבלם לאו כל כמיניה לומר סיטראי נינהו ורב פפא אמ׳ לא איתרע שטרא, איני והא ההו דא״ל לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא [א״ל] ולאו אתורי יהבת לי ואתית ואותיבת אמסחתא מקום שמקצבין בשר ומוכרין וקבילת זיזך א"ל סיטראי נינהו ואמ' רב פפא איתרע שטרא הכי השת' הת׳ כיון דקא מודי ליה דאתורי יהב ומתורי שקל איתרע שטרא הכ׳ אימור סיטראי נינהו מאי הוי עלה רב פפא אמ׳ לא איתרע שטרא דב שישא ברי׳ דרב אידי אמ׳ איתרע שטרא וה״מ דפרעיה בסהדי ולא אידכר ליה שטרא שיטול השטר מידו מגו דלא יכיל למימ׳ להד״מ כי א"ל סיטראי נינהו לא איתרע שטרא וכדאבימי ברי׳ דר׳ אבהו בפ׳ הכותב דמטא כי האי מעשה לידיה. כתב רבי' יצח״ק אלפ״ס זצ"ל האי איתרע שטרא דהכא איכ' מ״ד דלא יבטל לגמרי אלא דאית ביה נאמנות ואיתרע ולא גבי אלא בשבוע(ת)[ה] ודייקי מדאמר איתרע שטרא ולא אמ׳ איבטיל שטרא. ואיכא מ״ד דבטל שטרא לגמרי ואישתבע ליה שבועת היסת דליכ׳ גביה האי מלוה ולא מידי ומיפטר והדין היא סברא דר״ב הי״י ור״ב שריר״א גאונים ומסתייע׳ האי סברא מהאי דא״ל לאו אתורי יהבת לי ומתורי שקלת ואמ׳ רב פפא איתרע שטרא כיון דאתורי יהב ומתורי שקל ודאי פרעון דשטרא הוא וכבר נמחל שעבוד׳ דשטר וליכא למימ' בהאי שטרא כדקאי קאי אלא ודאי לגמרי הוא דאיתרע ומדרב פפא איתרע שטרא לרב נחמן נמי לגמרי הוא ועוד מדאמ' המ דפרעיה באפי סהדי ולא אידכר [אבל פרעיה וכו'] דמגו דיכיל למימ' להד״מ יכיל למימ' ליה סיטראי נינהו ודאי איבטיל ליד שטרא לגמרי דהוה ליה שטרא פריעא. הילכך מישתבע ליה שבועת היסת דלית ליה למלוה גביד, ולא מידי ומיפטר. עכ״ל.

[שם]
ההוא לוה דאמ׳ ליה למלוה בפני עדים בשעת הלואה נאמן אתה עלי כבי תרי כל זמן שתאמר לא התקבלתי לא אוכל לומ׳ לך פרעתיך אזל פרעיה באפי תלתא אמ' רב פפא כבי תרי הימניה כבי תלתא לא הימני׳ מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע אימור דאמ׳ רבנן דאזלינן בתר דיעות ה״מ לעניין אומדנא דשוטא כדאמ' בע״ז בהשוכר א״ל כדשיימי תלתא אפי׳ תרי מגו תלתא, כדאמ׳ בי תלתא עד דאמ׳ בי תלתא כדשיימי בי ארנעה עד דאמר בארבעה דכמה דנפישי בקיאי טפי אבל לגבי עדות תרי כמאה ומאה כתרי וה"מ דא״ל מהימנת לי כבי תרי ופרעיה באפי תלת אבל א״ל מהימנת לי כבי תלתא ואזל ופרעיה באפי ארבעה כיון דנחת לדיעות מתחילה ירד למניין שהוא יותר מכדי עדות ודאי אדיעות קפיד ובתלתא הימניה ובארבעה לא הימניה ופטור. וכן כתב רבי' יצח״ק אלפ״ס זצ״ל דפטור.

[שם]
ההוא דא״ל לחבריה מהימנת לי כל היכא דאמרת לי לא פרענא, אזל פרעיה, באפי סהדי אביי ורבא דאמ׳ תרייה׳ הא הימניה, מתקיף לה רב פפא נהי דהימ ניה טפי מדנפשי׳ טפי מסהדי מי הימניה. כתב הר׳ ר׳ ברוך מאר״ץ יוו״ן זצ"ל וכן הילכתא דפטור וכן כתב (ה)רבי׳ יצח"ק אלפ״ס זצ״ל דקיימ׳ לן כרב פפא.

[מ"ג ע"ב]
אמ' שמוא׳ האי מאן דאוזפיה אלפא זוזי לחבריה ואנח ליה קתא דמגלא עילייהו אבד קתא דמגלא אבוד אלפי זוזי אבל תרתי קתתא לא אמ׳ חדא קביל בחמש מאה וחדא בחמש מאה ואי אבד חדא מינייהו לא ליפסיד חמש מאה דהא לא פריש חדא בפלגא וחדא בפלגא אלא תרוייהו קבלינהו בחדא במשכונו ולא בפרעון וכיון דמהדר ליה מקצת משכונו במאי דחסר פטר נפשיה בתשלומי שוויו ורב נחמן אמ׳ אפי׳ תרתי קתתא ואע״ג דלא פריש מסתמ׳ חדא בפלגא וחדא בפלגא קבלינהו ואבד חד אבד חמש מאה אבל קתא ונסכא לא אמ׳ נסכא קבל בפלגא דכיון דחזי לפרעון הוא לא קבליה עילויה אלא בדמי שויו נהרדעי אמ׳ אפי׳ קתא ונסכא אבד קתא אבד פלגא אבד נסכא אבד פלגא. כתב הרב ר׳ ברו"ך מאר"ץ יוו״ן זצ״ל ולית הילכתא כחד מינייהו וכבר כתבתי ס״פ השוכר את האומנין.

הדרן עלך שבועת הדיינין.

[מ"ד ע"ב]
כל הנשבעין שבתורה נשבעי' ולא משלמין ואילו נשבעין ונוטלין, השכיר והנגזל והנחבל ושכנגדו חשוד על השבועה וחנווני על פנקסו. הנגזל כיצד היו מעידין אותו שנכנס לתוך ביתו כדי למשכנו שלא ברשות ואמ׳ לו תן לי כליי שנטלת והוא אומ׳ לא נטלתי, הרי זה נשבע ונוטל. [מ״ו ע"א] ודילמ׳ לא משכן ליה לאו אמ׳ רב נחמן האי מאן דנקיט מגלא ואמ׳ אזיל ואגזור דיקליה דפלניא ואישתכח דגזיר לא אמ' ההו׳ גזריה דעביד איניש דגזים ולא עביד הכא נמי גזים ולא עביד אימ׳ מישכנו ונחזי מאי מישכנו אותם שהעידו מה מישכנו יעידו מה מישכנו אמ׳ רבה בר בר חנה א״ר יוחנ׳ בטוענו כלים הניטלים תחת כנפיו דאמ' רב יהודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמ' לקוחין הן בידי ובעל הבית אומ׳ השאלתים לו אינו נאמן ואפי׳ בשבועה. ולא אמרן אלא (בעל) בעל הבית שאיני עשוי למכור את כליו אבל בעל הבית העשוי למכור את כליו נאמן ולא אמרן אלא בדבר שאין דרכו להטמין אבל דבר שדרכו להטמין נאמן ואע״פ שאין זה עשוי למכור כליו דזימנין דמצטרכי ליה זוזי ומזבין, ולא אמרן אלא איניש דלא צניע אבל איניש דצניע היינו אורחיה להטמין אפי׳ שאר דברים ששאר בני אדם מוציאין בפרהסיא. ולא אמרן אלא באדם בינוני דאינו נאמן אלא שזה אומ' שאולין וזה אומ׳ לקוחין אבל גנובין אחזוקי אעשי בגנבי לא מחזקי' ולא אמרן אלא בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר בהנהו הוא דאמ׳ דכי אטי ליה לקוחין אינו נאמן בדברים שאין דרכן להטמין ואדם בינוני דלא צניע אבל דברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר נאמן לישבע שלקוחין הן. ודברים העשויין להשאיל ולהשכיר מה הם זה פירשתי ס"פ המקבל בב׳ מציעא. כתב רבי' יצח״ק אלפ״ס זצ״ל. שמועה זו כמה שערים למדנו ממנה. שער הראשון הוא ששנינו הנגזל כיצד מעידין אנו שנכנסו לביתו למשכנו שלא ברשות כו' כגון שעדים מעידין עליו שנכנס למשכן את חבירו וכלים מוטלי׳ תחת כנפיו והולך לו לביתו, ולא ידעו מה הן הכלים שנטל ואח״כ תבעו חבירו ואמ' לו תן לי כליי שנטלת והוא אומ׳ לא נטלתי כלום כיון שיש עדים שנטל ואינם יודעים מה נטל והוא אומ׳ לא נטלתי ישבע בעל הבית שכך וכך נגזל מביתו ונוטל. ובלבד שיטעון בדבר כך שהוא אמור בו כדבעינן למימ׳ לקמ׳. ומפני מה אין חבירו נשבע שלא נטל כלום מביתו ויפטר חדא מפני שהוא גזלן, ועוד לפי שאין מקבלין שבועה להכחיש את העדים שהרי עדים מעידין שנטל. ואילו העדים מעידין כמה נטל היה חייב להחזיר לבעל הבית שלא בשבועה, אלא כיון שמעידין שנטל ואינן יודעין מה נטל והוא או׳ לא נטלתי כלום הרי זה נשבע ונוטל. השער השיני אם ראוהו עדים שיצא וחפץ מוטל לו תחת כנפיו. ולא ידעו מהו והלה אומ׳ תן לי שני כליי שנטלת והוא' אומ׳ לא נטלתי אלא אחד אע״פ שאינו מכחיש את העדים שהרי עדים אינם יודעים כמה נטל ואיפשר שלא נטל אלא אחד כיון שנכנס לביתו של חבירו שלא ברשות ונטל כלים הוה ליה גזלן וישבע הנגזל ששנים גזל מביתו ויטול, ולא תמצא זו אליב׳ דר׳ יהודה דאמ׳ עד שתהא שם מקצת הודאה, אחמורי קא מחמר(י) ואמ׳ אין הנגזל נשבע ונוטל עד שיהא שם מקצת הודאה ורבנן לא שנא הכי ולא שנא הכי נשבע ונוטל. השער השלישי אם ראוהו שנכנס למשכן את חבירו ויצא ולא ראוהו בשעה שיצא והלה אומ׳ תן לי כליי שנטלת והוא אומ׳ לא נטלתי כלום אינו נשבע ונוטל אע״פ שראוהו שנכנס ליטול, כיון שראוהו שנכנס נשבע שבועת היסת שלא נטל כלום ונפטר דעביד איניש דגזים ולא עביד. איל״ו שלש״ה דברי"ם בחוק הממשכן את חבירו שלא ברשות. והשער הרביעי דהא דאמ׳ רב יהודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמ׳ לקוחין הן בידי אינו נאמן, אינו בעסק הממשכן את חבירו שלא ברשות אלא טעם בפני עצמו הוא, נכנס בתוך ביתו של חבירו בפני חבירו וראוהו עדים שיצא וכלים טמונין תהת כנפיו ואמ׳ לקוחין הן בידי ואם׳ (לא) [לו] חבירו לא כי אלא שאולין הן בידך ולא מכרתי לך כלום אם בעל הבית אינו עשוי למכור את כליו ואותן כלים אין דרך להצניען ואותו האיש אינו צנוע אינו נאמן אלא חייב הוא להחזיר את הכלים לבעל הבית, וישבע בעל הבית שבועת היסת שלא מכר לו כלום. והשער החמישי אם בעל הבית עשוי למכור את כליו אע״פ שאין זה הלוקח צנוע ואותן הכלים אין דרך בני אדם להטמין תחת כנפיו ואמר לקוחין הן בידי נאמן. והשער האמ׳ הששי אם אמ׳ לקוחין הן בידי ולא אמ׳ בעל הבית שאולין הן בידך אלא אמ׳ לו גנובין הן בידך, נאמן הוא לומ׳ לקוחין הן בידי ואע״פ שאין בעל הבית עשוי למכור את כליו ואותן כלים אין דרך בני אדם להצניען ואותו האיש אינו צנוע, דאחזוקי אינשי בגנבי' לא מחזקינן. והשער השביעי אם אותן כלים דרך בני אדם להשאילן ולהשכירן זה אומ׳ שאולין וזה אומ׳ לקוחין הן בידי אינו נאמן ואע״פ שדרך אותו בעל הבית למכור את כליו ואותו האיש צנוע ואותן כלים דרך בני אדם להצניען, דשלח רב הונא בר אבין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן. ורבא אפיק זוגא דסרבלא וסיפרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר. והשער השמיני אם היה מוחזק ומפורסם בגניבה וראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמ׳ לקוחין הן בידי, אם האי בעל הבית אינו עשוי למכור את כליו ואותן כלים אין דרך להצניע׳ ואין דרך אותו האיש להחביא כלי׳ שבידו אע״פ שזה אומ׳ לקוחין הן בידי וזה אומ׳ גנובין אינו נאמן. ודייק׳ טעמ׳ דלא מחזקי׳ אינשי בגנבי אבל מוחזק ועומד מעיקר׳ מחזקי׳. והשער התשיעי, אם ראו בו שיצא וכלים מגולין בידו ואמ׳ לקוחין הן בידי נאמן. והוא שאין עשויין להשאיל ולהשכיר ולא שנא בעל הבית עשוי למכור את כליו ולא שנא שאין עשוי למכור את כליו דאמ׳ אצטרו[כי] איצטריך [ליה] וזבין, דדייקינן טעמ׳ דראוהו שהטמין כלים תחת כנסיו ויצא ואמ׳ לקוחין הן בידי דאינו נאמן הא יצא ולא הטמין תחת כנפיו כיון שאינן מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמ׳ לקוחין הן בידי נאמן ותנן נמי אומן אין לו חזקה, הא אחר יש לו חזקה. השער העשירי אם ראו בו שנטלן מרשות חברו שלא בפניו ואמ׳ לקוחין הן בידי אינו נאמן לא שנא הטמינן תחת כנפיו לא שנא לא הטמינן, לא שנא בעל הבית עשוי למכור, לא שנא שאינו עשוי, דהא שמעת׳ דרב יהודה דאית בעל הבית גביה קיימ' דאי לא תימ׳ הכי קשיא דרשב״ל דאמ׳ הגודרות אין להם חזקה כיון דגודרות נינהו אמ׳ [האי] לא מיזבן זבין להו אלא אשכוחי אשכוח להו אבראי וקא תפיס להו ואמ׳ לקוחין הן בידי הילכך אינו נאמן׳ ואי ס״ד דמאן דתפיס מידי דחבריה באפי סהדי ואמ׳ לקוח הוא בידי נאמן. הגודרות אמאי אין להם חזקה, השת' מידי דודאי לא באפי חבריה אתפסיה ואמ׳ לקוח הוא בידי נאמן הגודרות דספיק' נינהו דאיכ׳ למימ׳ [דלמא באפי מרייהו תפסינהו] לכ״ש דאית להו חזקה, אלא ה כי מדאמ׳ הגודרות אין להם חזקה ש״מ דמאן דתפיס מידי מרשות׳ דחבריה קמי סהדי ולא באפי חבריה ואמ׳ לקוח הוא בידי אינו נאמן, ומההוא מעשה נמי' דהנהו עיזי דאכול חישלי בנהרדעא ש״מ דהכי הלכת׳ דלא קיימ׳ הא שמעת דרב יהודה אלא כדאית׳ לבעל הבית גביה, ומסתייעא נמי האי סברא מההי׳ שמעת׳ אחריתי דרב יהוד׳ האי מאן דנקיט מגלא ותובליא ואמ׳ איזיל ואיגזריה לדיקלא דפלניא דזבנ׳ ניהלי[ה] נאמן מאי טעמ׳ לא חציף אינש למיגזר דיקלא [דלאו דיליה מדאיצטרכינן לגלויי טעמא משום דלא חציף וכו׳ ש״מ דמידי אחרינא דלית ביה כי האי טעמא לא מהימן והא מילתא פשיטתא היא ולית ביה ספיקתא והאי דאיצטרכינן] לפרושי משו׳ דחזינן תשובה משמיה דגאון דשאיל״ו מקמי״ה בעסק דחד גברא דאמ׳ ליה לחבריה אית לי חד סהדא דאתית לביתי ופתחת ליה דלא באפיי ושקלת מיניה חד טעינא דכיתנא ואמ׳ ליה אידך אין פתחית ושקלית ואת אמרת לי שקליה בחושבנא דאית לך גבאי, וקא מהדר להו גאון דליכ׳ עליה אלא שבועת היסת דלא שקל אלא דיליה. וקאמ׳ לא מבעיא היכ׳ דליכ׳ אלא עד אחד אלא אפי׳ איכ׳ שני עדים נמי הכי דיניה דמשתבע שבועתא דלא שקליה אלא במאי דאית ליה גביה ומיפטר, דהא אמ׳ רב יהודה ראוהו [על הגליון: שהטמין] כלים תחת כנפיו ויצא ואמ׳ לקוחין הן בידי אינו נאמן. ולא אמרן אלא בבעל הבית שאינו עשוי למכור כליו והאי טעונא דכיתנא הואיל ולית ביה כל אילין אנפי מהימן ובשבוע׳ היסת. אילו דברי הגאון ודאי שגגה הן, וליכ׳ למיסמך עלה דהא שמעת׳ דרב. יהודה בדאית לבעל הבית גביה ואיהו קא מסר ליה ניהליה כדבררינן אבל האי עובדא טעמ׳ אחרינ׳ הוא דהא [לאו] באנפיה שקליה, ודאי כל מה דאיתיה בביתיה דאינש ברשותיה ובחזקתיה קאי ולא מצי אינש לאפוקי מיניה אלא בראיה ומאן דשקיל מיניה מידי קמי סהדי ולית ליה ראיה דלדידיה הוא מיחייב לאהדורי לחבריה, והשת׳ דשקליה קמי חד סהדא הכי דיניה כיון דאילו אתו תרי סהדי ומסהדי דבאפייהו פתח ביתא דחבריה ושקל מיניה ההוא מידי מיחייב לאהדורי, דכל מה דבביתיה דאינש כרשותיה קאי, כי ליכ׳ אלא חד סהדא מיחייב שבועה, דאמ׳ מר כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה וכיון דמודה דשקליה מביתיה הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. והא מילת׳ דמי׳ לההוא דחטף נסכא מחבריה וכו׳ וכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם.

[מ״ד ע״ב]
מתני׳ ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד אחת שבועת העדות ואחת שבועת הפקדון ואפי׳ שבועת שוא שכנגדו נשבע ונוטל. כתב רבי׳ ברו״ך מאר״ץ יוו״ן זצ״ל דבמחוייב שבועה דאורייתא קא מיירי, רוצה לומ׳ דבשבועה דרבנן לא מהפכינ׳ אשכנגדו וכן כתבתי בפ״ק דבב׳ מציע'.

[מ״ה ע״א]
מתני׳ היה אחד מהם משחק בקוביא ומלוה ברבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית שכנגדו נשבע ונוטל. [מ"ז ע״א] הא תו למה לי תנא חשוד בשבועה כגון מלוה בריבית שפסולו דאוריית׳ וקתני משחק בקוביא ומפריחי יונים וסוחרי שביעית דפסילי דרבנ׳ שהנחשד בדרבנן מהפך שבועה אשכנגדו אם רוצה אבל לא ב״ד ובנחשד דאוריית׳ ב״ד מעצמו מהפכין אשכנגדו כדפרי׳ בפ״ק דבב׳ מציע׳. ירושלמ׳. החשוד בשבועה מאימתי מקבלין אותו משיבא לב״ד שאין מכירין אותו ויאמר חשוד אני. [שם] מתני׳ היו שניהם חשודים חזרה שבועה למקומה דברי ר׳ מאיר ר׳ יוסי אומ׳ יחלוקו. א״ל רבא לרב נחמן היכי תנן ר׳ יוסי או׳ יחלוקו או ר׳ מאיר או׳ יחלוקו א״ל לא ידענא. איתמר אמ׳ רב יוסף בר מניומי עבד רב נחמן עובדא יחלוקו.

[שם]
חזרה שבועה, להיכן חזרה אמ׳ רב אמי רבותינו שבבבל אמרו חזרה שבועה לסיני, לשבועת הר סיני שהשביע הקב״ה את ישראל על לא תגזול והוא יפרע מן הכופר ממון לחבירו, אבל ב״ד אין נזקקין לא לשבועה ולא לפרעון. רבותי׳ שבארץ ישר׳ אמרי חזרה שבועה למחוייב בה על זה שהודה במקצת וכיון שאינו יכול לישבע שהרי חשוד הוא ישלם, אמ׳ רב פפא רבותינו שבבבל רב ושמו' רבותי׳ שבארץ ישר׳ ר׳ אבא, רבותי׳ שבבבל רב ושמו׳ דתנן וכן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה והוינן בה ממאן אילימ׳ מלוה אבוהון שקיל בלא שבועה אינהו שקלי בשבוע׳ הכי קאמ׳ וכן היתומי׳ מן היתומ׳ לא יפרעו אלא בשבועה ורב ושמואל דאמ׳ תרוייהו לא שנו דבשבועה מיהא יפרעו יתמי מלווה שהוציא שטר על יתמי לוה אלא שמת מלוה בחיי לוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לווה שבועה משעה שמת לווה אין לו למלוה ליפרע מן היתומין אלא בשבועה דקיימ׳ לן אין נפרעין מן היתומי׳ אלא בשבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ממון שהוא מחויב עליו שבועה, אלמ׳ והואי׳ והוא מחוייב שבועה שלא התקבלתי חוב זה, ויתומין אין יכולין לישבע כן אלא שלא פקדנו אבא, ואין זו שבועה המוטלת על אביהם וגם יתמי לווה אין יכולין לישבע שפרעו אביהם, קאמרי רב ושמואל שלא יפרעו אלמ׳ הואיל ואין יכולין לישבע לא זה ולא זה סבירא להו לרב ושמו׳ חזרה שבועה לסיני ואין כאן לא שבועה ולא פרעון. רבותי׳ שבארץ ישר׳ ר׳ אבא, דההו' גברא דחטף נסכא מחבריה אתא לקמי׳ דר׳ אמי ויתיב ר׳ אבא קמיה, אייתי הד סהדא דמיחטף חטפא מיניה א״ל אין חטפי ודידי חטפי, א״ר אמי היכי נידיינו להאי דינא לישלים דהא מודה שחטף ולא כל הימנו של כל חוטף לומר דידי חטפי ליכ׳ תרי סהדי, מיגו דאי בעי אמ׳ לא חטפי מהימן נמי לומ׳ דידי חטפי, ליפטריה איכ׳ חד סהדא ואי אמ׳ לא חטפי הוה בעי לאישתבועי להכחיש את העד, לישתבע את השבועה שהעד מחייבו׳ כיון דאמ׳ מיחטף חטפי הוה ליה גזלן א״ל ר׳ אבא הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע וכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. אמ׳ רבא כוותי׳ דר׳ אבא מסתברא דתני אמי שבועת י״י תהיה בין שניהם ולא בין היורשים היכי דמי אילימ׳ דאמ׳ לי׳ מנה לאבא ביד אביך וא"ל חמשין אית ליה וחמשין לית ליה מה לי הוא (מנה) מה לי אבוה מאחר שהוא טוען טענת בריא למה אינו יכול לישבע אלא לאו דא"ל מנה לאבא ביד אביך וא״ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא, אי אמרת בשלמ׳ אבוה כי האי גוונ׳ מיחייב שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע דהא איני יודע קאמ׳ לישלים איצטרי' קרא למעוטי למיפטר יורש בטענ׳ זו אלא אי אמרת אביו כי האי גוונ' פטור קרא למיפטר גבי יורשין למה לי ולקמ׳ כתבת״י פיסק״א דהילכת' למעשה.

[מ"ה ע"א]
מתני' וכן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה שלא פקדנו אבא בשעת מיתה ששטר זה פרוע ושלא אמ' לנו אבא קודם לכן, ושלא מצינו בין שטרותיו שובר ששטר זה פרוע, א״ר יוחנן אפי נולד הבן אחר מיתת האב הרי זה נשבע ונוטל אמ' רשב״ג אם יש עדים שאמ׳ בשעת מיתה שטר זה אינו פרוע גובה שלא בשבועה

[מ"ח ע"א]
ממאן אילימ' מלוה אבוהון שקיל בלא שבועה אינהו שקלי בשבועה ה״ק וכן היתומין מן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה רב ושמוא' דאמ' תרוייהו לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לווה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו שלחוה קמיה דר' אלעזר שבועה זו [מה] טיבה להפקיע ממונם אם אין יכולין להשביע אותם שבועה ממש, אמ' להן יורשין נשבעין שבועת יורשין כגון שלא פקדנו אבא ונוטלין

[שם ע"ב]
איקלע רב נחמן לסורא עול לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרו לי' ליתי מר ונעקרה לדרב ושמו', אמ' להו איכפל ואתאי כמה פרסי למיעקרה לדרב ושמו', אלא הבו דלא לוסיף עלה, הזמינו עצמיכם שלא נלמוד הימנה במקום אחר, הם אמרוה בשבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים שאינו מוריש אותו לבניו אם מת לוה בחיי המלוה אל תלמדו הימנה אם מחוייב שבועה אחרת, ומפר' תלמוד׳ כגו׳ מאי אמר רב פפא הפוגם שטרו שהודה בב״ד שנתקבל קצת ותנן לא יפרע שאר אלא בשבועה ואם מת יורשין נשבעין שבועת יורשין (למלוה) ללוה ונוטלין ולא עבדי' בה כרב ושמו׳.

[שם]
ההוא דשכיב ושבק ערבא ראובן הלוה לשמעון על ידי הערב סבר רב פפא למימ׳ הא נמי דלא לוסיף עלה, א״ל רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא אטו ערבא לאו בתר יתמי אזיל.

[שם]
ההוא דמית לוה בחיי מלוה ואחר כך מת מלוה בלא בנים ושבק אחיו ליורשו ואותו האח הוציא שטר (על) נכסי יתמי לוה סבר רמי בר חמא למימ׳ הא נמי הבו דלא לוסיף עלה הוא שהם אמרוה ביתומים מן היתוטים וזה לאו יתום הוא. א״ל רבא מה לי לא פקדני אבא מה לי לא פקדני אבא. אמ׳ רב חמא השתא דלא איתמר הילכת' לא כמר ולא כמר דעבד כרב ושמו' עבד, כר' אלעזר עבד. זה לשון רבי׳ ברוך בר׳ שמו' זצ״ל מאר' יוון. כתב רב היי בן רב שרירא גאו׳ ז״ל בספר השבועות שחיבר ואני מסכים שראוי לדון כר׳ יוסי דאמ' יחלוקו פי' בפריע׳ יתומים מן היתומים ולא נמנעו אבותיי ואבות אבותיי הקדושי' ז״ל מלהורות ולדון בזה הדין אלא על זה דנו ועל זה הורו לעשות וכן אמ' התלמוד א״ל רבא לרב נחמן היכי תנן כו׳, ואם ימצא דיין שידון דין רבותי' שבבבל או כדין ר׳ אלעזר דינו דין ואין אנו יכולין למחות בידו עכ״ל. ורבי' יצח״ק אלפ״ס זצ"ל כתב לעיל מסתברא דהילכת׳ כר' אבא דאמ׳ כל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם הילכך אם היו שניהם חשודים חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, והכי דיינינן בכל דוכת' כר' אבא דכל היכ׳ דמחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, כגו' הא דאמ׳ בח״ה אי דמי' לר' אבא להא דמיא לחד סהדא ולתרתין [שני] ולפירי, וכדאמ' נמי בעניין ההו' דחטף נסכא מחבריה וכדאמ׳ בעסק שבועה היכי דמי עסק שבועה כדרבא דאמ' מנה לי בידך, אין לך בידי אלא נ' והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם והיינו דאמ׳ רבא הכא כוותי' דר׳ אבא מסתברא אבל לעניין יתומין מן היתומין בלחוד עבדי' כרב ושמו' כדבעינן למימ׳ לקמ׳, וחזינן למאן דסבר לעניין היו שניהם חשודים דהילכתא כר' יוסי דיחליקו, דהא רב נחמן עבד עובדא כוותיה ולאו מילתא היא חדא רבא דהוא בתרא אמ' כוותי' דר' אבא מסתב' מדר' אמי דאמ' שבועת י״י תה״ה בין שניהם וכו' וקמא ליה דרבא ולא איפריכא. ועוד הא דאמ׳ בשבועת העדות אמ' אביי הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבוע' ופרשי' לה כגון שהיו שניהם חשודין דאמ׳ מר חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. וש״מ דאביי סבר דהכי הילכת' כשהיו שניה׳ חשודי' דחזרה שבועה למחוייב לה ולא לסיני הילכך לית' לרב נחמן דעבד עובדא וקמא ליה לדר׳ אבא מדאביי ומדרבא דאינון בתראי עכ״ל שכת׳ לעי׳. והכא כתב אדאמ' רב פפא הכי הבו דלא לוסיף עלה ואשכח' לרב פפא ולרב הונא ברי' דרב יהושע ולרמי בר חמא ולרבא דכולהו בתראי נינהו, וסברי הבו דלא לוסיף עלה, שמעינ' דבהא מילתא כרב ושמו' עבדינן ואע״ג דאמ' רב נחמן האי דיינא דעבד כרב ושמו׳ עבד, כר׳ אלעזר עבד לא עבדינ׳ עובדא בתחילה אלא כרב ושמואל ודיינא דעבד כר' אלעזר לא מהדרינ׳ עובדא מיניה דמאי דעבד עבד עכ"ל.

[שם]
אמ' רב פפא האי שטרא דיתמי דמית לווה בחיי מלוה לא מיקרע קרעינן ליה ולא מיגבא גבינן ביה, אגבויי לא מגבי' ביה משו' דרב ושמו', מיקרע נמי לא קרעינ' ליה עד דגדלי יתמי דילמ' משכחי דיינא שידון כר' אלעזר דאמר יורשין נשבעין ונוטלין.

[מ"ז ע׳״ב]
איתמר שני כיתי עדים המכחישות זו את זו שנים אומ' הרג ושנים אומ׳ לא הרג אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה בעדות אחרת, אע"פ שהאחת פסולה אין לך לפסול לא זו ולא זו הואיל ואינך יודע איזו מהן פסולה, אבל אחד מכת זו ואחד מכת זו אין נאמנין בעדות אחת דממה נפשך אחת מהן פסול' והיינו דנקט כי האי לישנא באה בפני עצמה ומעידה אמ׳ רב חסדא בהדי סהדי שקרי למה לי הואיל והאחת, פסולה אין אחת מהן נאמנת לשו' עדות. כתב רבי' יצח"ק אלפ"ס זצ"ל. והילכת' כרב הונא דהוא רביה דרב חסד' כדאמ' פ' הדר אמ׳ רב יוסף אפי' ביעת׳ בכותחא בעאי מיניה דרב חסדא [כל שני דרב הונא] ולא אורי ליה. ועוד גרסי' בחזקת הבתים בעניין הנהו דאשתכח אהדדי באבילתא לימ' רב נחמן כרב הונא ורבא כרב חסדא ואמ׳ אליבא דרב חסדא כולי עלמא לא פליגי השתא לעדות אחרת לא מהימני לאותה עדות מיבעי׳ אלמ' בין לרבא בין לרב נחמן ליתא לדרב חסדא עכ״ל.