בעל שמחל על קינויו קודם שתסתר קינויו מחול כו', אבל אם מחל אחר שתסתר אינו יכול למחול, גירשה ה"ז כמי שמחל:
ירושלמי פרק היה מביא הלכה ו' אמר ר' ינאי פשיטא שאדם מוחל על קנויו כו' אבל אם קינא לה ונסתרה וידע בה וגירשה והחזירה ונסתרה שתת ולא בדקו אותה המים טהורה היא, או מאחר שאין המים בודקין את האשה שהיא אסורה לביתה טמאה היא, ברור אצלי דצ"ל כך, אבל אם קינא לה ונסתרה וידע בה וגירשה והחזירה וקינא לה ונסתרה שתת ולא בדקו אותה המים כו', פירוש דהא פשיטא לירושלמי דאדם מוחל על קנויו אף לאחר סתירה וכמו דאיתא בסנהדרין, רק דאם גירושין הוה מחילה קא מבעי ליה, וע"ז אמר אם אמרינן דמאחר שלא בדקוה המים טהורה לבעלה, דהקנוי קמא הא נמחל ע"י הגירושין, או מאחר כו' פירוש דהגירושין לא הוי כמחילה ואסורה עליו ואין המים בודקין אותה, והיינו שכיון שהחזירה ובא עליה א"כ אסורה עליו מסיבת קנוי הראשון שאין עליו בדיקה ע"י מים המאררים, כיון שבא עליה לאחר סתירה, ותו אין המים בודקין אותה על סתירה שאחר קנוי השני, כיון שתשאר באיסורה לבעלה מן הסתירה שקודם הגירושין וכמו דמטעם זה אלמנה לכה"ג אינה שותה עיין ריש פ' ארוסה בירושלמי, ואפשר דקאי בתרי צדדי דגירושין אינה כמחילה, רק דבעי היכי דבא עליה בעלה בדרך דאינה שותה אם קינא לה ונסתרה אח"כ אם בודקין אותה המים על הסתירה שמן הקנוי שאחד הביאה, ותו נבדקת גם על הביאה הראשונה מתורת גלגול, וזה רחוק, והעיקר כפירוש קמא וההגה"ה מוכרחת בס"ד ודוק:
ושיטת הירושלמי בפרק בן סורר ומורה הלכה ו' דאחר סתירה הוא יכול למחול רק משנמחקה המגילה אינו יכול למחול, וזה לשונו, א"ר יאשיה סח לי זעירא משום א"י כו' שאם בקשו למחול מוחלין כו' סוטה ולאו מתניתא היא שבעלה אינו רוצה להשקותה, סברין מימר עד שלא נכתבה המגילה אתא מימר ואפילו משנכתבה המגילה, והוא תמוה מאוד, דהא קתני ואלו אסורות לאכול בתרומה, ואם הוי מטעם מחילה הוי כמי שלא קינא לה כלל ומותרת לבעלה ומכש"כ בתרומה, ואם אינה רוצית לשתות ודאי דיכולה שלא לשתות ותשאר באיסורה כמבואר בסוטה, ומאי מחילה שייך אם לא לגבי היתר לבעל ותרומה ובאמת בסוטה נסמן התחלת המאמר על הך ואלו שותות ולא נוטלות כתובה כו', ונראה דאיהו דייק מהך דתנן ושבעלה בא עליה בדרך דבזה מודו בית הלל דגובה כתובה אע"ג דאינה שותה והוי ספק גמור דעשאתו התורה כודאי בעשה דנטמאה, ובמתו בעליהן עד שלא שתו סברי ב"ה דאינה גובה מספק, ולומר דהוי כהודה שלא נטמאה וקפידא דיליה עלילת דברים היא, דאם הוה מספקא ליה שמא נטמאה בסתירה כמו דהוי קפיד בקנויו ודאי לא הוי בעל אותה וכמו דאמר בירושלמי גיטין פרק הזורק הלכה ט' בית שמאי דאינון אמרין לא יגרש אדם את אשתו כו' ערות דבר, אינון דאמרין מזוהמת היא מלפניו ואינו חשוד עליה, וא"כ הוי כאילו הודה שלא נטמאה ולכן מחוייב ליתן לה כתובה ובכ"ז אין זה בגדר מחילה דלא מחיל לה קנויו, ומשום שעברה על פיו רצונו שתשתה ותבדק במי המרים, וזו הסברא היה נראה נכון, בכ"ז סובר הירושלמי דאע"ג דהבעל אינו חשוד, בכ"ז למיחשב מה שבא עליה להודאה לא מחשבינן. ובפרט כאן דהוא מספק אינה מזוהמת לפניו דמוסרין לו שני ת"ח לשמרו בדרך, לכן ע"כ הטעם כפרש"י שהבעל גרם לה שלא להשקותה משום דבא עליה [וכי"ב איתא בירושלמי דמש"ה ארוסה אינה נוטלת כתובה לב"ש, דהיא גרמה והכניסה עצמה לספק הזה] וצריך מובן הא היא ג"כ גרמה עצמה ששימשה עמו דכמו דאיהו אסור כן איהי אסורה אף ע"ג שיודעת ודאי שלא נטמאה דהתורה עשאה כודאי עד שתבדק דהרי גם לבועל אסורה אע"ג דשניהם טוענין ברי, וכן בתרומת בית אביה ג"כ אסורה לאכול עיין משל"מ פ"ב הי"ב, וא"כ כיון דשניהם גרמו הדבר נשאר בספק כמו שהיה ואיך תוציא הכתובה מספק, ועיין כתובות נ"ב, גבי אם הוא נתן אצבע בין שיניה יעו"ש, ולכן סובר הירושלמי טעמא דיליה משום דאם הבעל רוצה למחול דמצי מחיל, א"כ אין האשה אשמה בדבר זה, דמנא יודעת שמא מחל לה, וכפי הנראה מגמרא דילן בסוטה דשלא בפניה ג"כ הוי מחילה ושמא מחל לה קנויו, ולכך האשם ממנו דכיון דהוא יודע דלא מחיל לה א"כ איך בא עליה ואיהו דגרים שלא להשקותה לכן נוטלת כתובה כמו באומר איני רוצה להשקותה, וא"כ מוכח ממשנתנו דלאחר סתירה ג"כ מצי מחיל ומשני דקמ"ל דאף משנכתבה המגילה ודוק. ולגמרא דילן דסברה בסוטה כ"ה דלאחר סתירה אינו יכול למחול מוכרח לומר טעמא משום הודאה או טעמא אוחרי, דאף אם שניהן גרמו בכ"ז איהו מחוייב לשלם כיון שמסופק בפרעון ואיהי אית לה שטרא וגם ידו היה במעל דבלאו ביאתו באיסור היה מבורר הדבר וא"כ איהו דאפסיד אנפשיה ודוק בכ"ז. ודברי הכסף משנה פ"ג ה"א באמרה איני שותה תלמיד טועה כתבם ולא יצאו מפיו הקדוש: