Ohr Sameach on Mishneh Torah, Paschal Offering 7:9

שחטוהו בטהרה ונטמאו רוב הצבור קודם זריקה זורק את הדם כו'.
ירושלמי פרק כיצד צולין ה"ה שחטו בטהרה ונטמא (הצבור) [הבעלים] יזרק הדם בטהרה ואל יאכל הבשר בטומאה ר' לא בשם ריו"ח ר' נתן היא דר"נ אמר יוצאין בזריקה בלא אכילה [דלרבנן הא בנטמא הבעלים בזריקה נדחה לפסח שני וכן א"ר אלעזר בבלי (דף ע"ח) עיי"ש] שחטו בטהרה ונטמאו הדם והצבור [כצ"ל] יזרק הדם בטומאה ואל יאכל הבשר בטומאה ר"י בשם ריו"ח מפני מראית העין שלא יאמרו ראינו פסח כו' ונאכל בטומאה מעתה לא יזרק הדם בטומאה שלא יאמרו ראינו כו' הא סופך מימר דר' נתן היא [פירוש דלר' נתן דסבר אכילת פסחים לא מעכבא ויוצאין בזריקה בלא אכילה א"כ תו אף אם נטמאו הצבור קודם הזריקה ג"כ אינו נאכל בטומאה דיוצאין בזריקה בלא אכילה ולא שייך מה דאמר לעיל שמתחלה לא בא אלא לאכילה, אבל לרבנן הרי אם תאמר דאינו נאכל תו לא נזרק הדם וציבור הא אין נדחין לפסח שני וע"כ עבדי בטומאה ונאכל בטומאה], מודה רבי נתן בחולה וזקן, [פירוש אע"ג שהוא חולה בשעת זריקה אין זורקין הדם דגברא לא חזי לאכילה] ודוקא טמא שאם טמא מתחלתו הותרה גם אכילה בצבור לא מיקרי גברא דלא חזי לאכילה וזה סברת ר' אלעזר בתלמודא דילן אליבא דר' נתן וגם ריו"ח לא פליג עליו. נמצא היכי דאינו מגיע כזית שהפסח לא חזי לאכילה אינו מעכב כלל לר' נתן והיכי שנטמא הבעלים והדם טהור והעובד טהור אם היה טמא בשעת שחיטה רחמנא דחייא ואם היה טהור בשעת שחיטה ונטמא בזריקה זורקין הדם עליו ואינו אוכל בטומאה והיכי דהוא חולה בשעת זריקה לא זורקין עליו דגברא לא חזי לאכילה ועיין זבחים (דף כ"ג) ד"ה זקני דרום כו' ופסחים (דף ע"ח) ד"ה לימא ר"נ, וצ"ל דהך סוגיא דבבלי וירושלמי סברה טמא מת משלח קרבנותיו דלרבינו דסבר דאפילו טבול יום דמת ג"כ אינו משלח קרבנותיו אעפ"י שהוא ראוי לאכילה בערב א"כ מאי אהני לר"נ איך זורקין על הטמא מת אעפ"י שסובר דלא בעינן חזי לאכילה לא עדיף מטמא מת בז' שלו, ור' אלעזר דבבלי דאיהו אמר הא מני ר"נ הוא אזיל לטעמיה דמוקי בירושלמי פרק א"ד ה"ג הזאה אינה דוחה שבת כשחל י"ד בשבת דאם היה בחול היה מזין עליו והיו שוחטין עליו הפסח הואיל וחזי לאכילה בערב, אלמא סובר זורקין על ט"מ והעיכוב אינו רק דלא חזי לאכילה, ויש להאריך ולפרש בטומאות שאין הנזיר מגלח אך א"כ בשחיטה נמי לר"נ והדברים ארוכים אכ"מ ודוק:
ובזה יש לפרש מה דאמרינן בירושלמי סוף פרק האשה יחיד שנטמא בספק רה"י בפסח ר' הושעיא אמר נדחה לפסח שני ריו"ח משלחין אותו לדרך רחוקה, דכיון דספק הוא שמא טהור ואינו עושה פסח שני, והא כיון דספק הרי לא חזי לאכילה ולא קרינא ביה איש לפי אכלו והוא נדחה לפסח שני כמו חולה וזקן דאף אם גלי קמי שמיא דטהור הוא מ"מ לא חזי לאכילה ואם שחטו עליו הפסח פסול דכן סבר ר"י לקמן סוף מי שהיה טמא דחבורות שאמרו לאחד כו' דרבי נתן היא דאמר יוצאין בזריקה בלא אכילה יעו"ש, ודלא כתוספות שכתבו (דף צ"ח) לא דמי כו' ועיין לח"מ, וכן לעיל פרק האשה הלכה ב' בשכח מה אמר לו רבו יעו"ש אע"ג דאין זה רק מצד ספק. אולם לפמש"ב א"ש דאם היו כאן צבור שנטמאו בספק רה"י הרי עשו הפסח ואכלוהו תו לא דמי לחולה דליתנהו בצבור ולא מקרי גברא דלא חזי לאכילה [דאף ר"נ מודה] רק אם הוא טמא רחמנא דחיה ואם הוא טהור וגליא קמי שמיא אילו היו שוחטין וזורקין עליו אע"ג דלא יאכלנו משום ספיקא הוי כמי שאינו מגיע כזית לכל אחד, ור' נתן סבר יוצאין בזריקה בלא אכילה וא"כ משלחין אותו לדרך רחוקה שפטור מפסח ור"י אליבא דר' נתן דכמה סתמי אליביה לפי הירושלמי כן נ"ל. והא דתניא בתוספתא טהור בשעת שחיטה וטמא בשעת זריקה הוא כרבנן ולא כר"נ, ומיושב שפיר מה דמייתי הגמרא דילן (דף ע"ח) הך סיפא דחולה בש"ש כו' ולא הך דטמא דלשיטת התוס' כולא חד ודוק בכ"ז: