ואם תפס הניזק ה"ז מש[ת]לם לקטן מן הגדול ולגדול מן הקטן כמו שהודה המזיק:
ואע"ג דפלגא נזקא קנסא כבר תירץ הראב"ד דפלגא נזקא שאני משאר קנסות שאם תפס אין מוציאין מידו והוא דעת רבינו, הרב המגיד. והנה לפלא שיטה זו, דבדף מ"א דרש ר"א נקי מחצי כופר א"ל ר' עקיבא והלא אין משתלם מגופו כיון שמחויב מיתה א"ל ר"א כו' כשהמית ע"פ עד אחד או ע"פ בעלים, ופריך עפ"י בעלים מודה בקנס הוא, ומשני קסבר כופרא כפרה, והפירוש דהוי סבר דכופרא ממונא, ונמצא בתם דתשלומי נזקיו קנסא הוי גם חצי כופר הוי קנסא, ולפ"ז מאי פריך הא נפק"מ דאי תפס הוי משתלם חצי כופר לכן כתבה רחמנא נקי מחצי כופר ואי תפס מפקינא מיניה, הן דבשיטה הביא דהראב"ד מוחק גרסא זו וגריס וקסבר כופרא כפרה ועפ"י עד אחד קאי דממון אינו משתלם עפ"י עד אחד וא"ש, אולם לרבינו דחוק לומר כן, ונתבונן נא בזה, דאימת שייך לומר ההבדל בין פלגא נזקא לשארי קנסות בנזיקין דמשתלם מן השור ממה שהזיקו פלגא דקרנא קא שקיל כמוש"כ הראב"ד, אבל ר' אליעזר דסבר לקמן ריש פ' החובל עין תחת עין דבמזיק שיימינן, ופירשו רבוותא דדרש לא תקחו כופר לנפש רוצח אבל אתה לוקח כופר לראשי איברים שאינן חוזרין והוי ככופר דבשל מזיק שיימינן, וכיון דסבר בכופר דבשל מזיק שיימינן אשתכח דזימנין שקיל טפי מקרנא, דאיתזוק, כגון שהמזיק שוה יותר מניזק והוי קנסא כמו שלשים של עבד דזימנין שקיל טפי ממה דאיתזוק וזימנין פחות, ותו בקנסא כזו בתם הוי ככל קנסות דעלמא דלא מהני תפיסה וזה נכון:
אמנם אינו מעלה ארוכה, דמהסוגיא לעיל דף מ' מוכח דלס"ד דרב חסדא הוי סבר דהנך דפליגי בכופר אם דמי ניזק או דמי מזיק פליגי אם כופרא כפרה, והגמרא דחי דאף מ"ד דבניזק שיימינן סבר כופרא כפרה, אבל דא ליכא למ"ד דכופרא ממונא ושיימינן בשל מזיק ועל כרחין למאי דפריך מודה בקנס הוא והוי סבר דר' אליעזר סבר כופרא ממונא, לא הוי ידע מהך דר' אליעזר סבר דבמזיק שיימינן ותו הדרא קושיא לדוכתה:
לכן נראה בזה דבר חדש, דרבוותא בתוספות בכמה מקומות פלפלו בסוגיא דריש נערה שנתפתתה דשקיל וטרי הגמרא תמן אם אדם מוריש קנס לבניו וכשעמד בדין, דמוכחא תמן דאם לא עמד בדין אין אדם מוריש קנס לבניו, ופלפלו בסוגיא דיש בגר בקבר שם (דף לח) ומסוגיא דמרובה בגנב משל אביו וטבח ומכר ואח"כ מת אביו, ואשכחו מרגניתא דהחולקים אסוגיא דאביי ורבא דריש נערה סברי דאע"ג דבקנס דאונס ומפתה אין אדם מוריש לבניו ולפיכך לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה, הוא משום דהדבר שהקנס יוצא ממנו אינו מוריש לבניו וכמו דקיי"ל ולא בנותיכם לבניכם יעו"ש, ובכמה צדדים צדדו דבכולהו קנסות אין אדם מוריש לבניו, ולפ"ז יפלא למאי דס"ד דגמרא דר' אליעזר סבר כופרא ממונא ובתם דתשלומי נזקיו הוי רק קנסא דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי, ה"נ כופרא, א"כ עדיפא לפרוך דהא כופר אין משתלם אלא לאחר מיתה ואין אדם מוריש קנס לבניו ולמאי צריך קרא למפטריה מכופר בתם, ובשלמא מש"כ הפוסקים דתם משלם דמים בשלא בכונה, יתכן דדמים הוי כמו נזיקים ובעשאו טרפה משלם לו דמים שלו מחיים וכמו חרשו דנותן לו דמי כולו, אבל כופר ליכא רק ביורשים וכמבואר בפרק השולח גט (דף מג) דאף בעשאו טרפה אינו משתלם רק לאחר מיתה, וקשה דכאן לאחר מיתתו ודאי ליכא תורת ירושה בדבר דאתי קנסא מינה א"כ איך מוריש קנס לבניו וצ"ע לכאורה:
לכן שמע נא ואחוך דעתי, דנראה לי דאימת שייך גדר ירושה כמו בנכסי אבי אבא, או ממלוה ומראוי וכיו"ב, דהיה באפשרי שיבא הממון ליד מורישו אילו מת אבי אביו בחיי אביו, וכן אם הגיע זמן פרעון בחיי אביו וכיו"ב בזה שייך דין ירושה ומשמוש בקבר ומתורת ירושה קא אתי שיורש מאביו המנחילו, ובני אחיות שיורשין מכח אמם בקבר שיורשת את אחיה בזה שייך ירושה שאם היתה אמם בחיים הלא היא היתה היורשת וכיו"ב, אבל בכופר שלו אף אם נעשה טרפה לא חייבה התורה לשלם ורק כי מת אמרה רחמנא דמשלם ליורשיו, האם שייך לומר על הממון דנוטלים מתורת נחלה כיון דאינו בגדר האפשרי שיהיו התשלומין להאיש שהמיתו השור, רק מעיקרא כי רמיא רחמנא ליורשי הנהרג כמו שזכתה רחמנא תשלומי ולדות לבעל ההריון מי שההריון שלו שאינו יורש מן הנופלים, רק הוא גדר זכותי ולמי זיכתה התורה ליורשי הנהרג, והוא לציון וסימן מי הזוכים בתשלומין היורשים, אבל לא שהממון נוטלים בתורת ירושה וז"ב ופשוט, ונמצא דלא שייך ע"ז אין אדם מוריש קנס לבניו, דדוקא שארי קנסות כמו קנס דאונס ומפתה דהתורה זכתה לאב, רק כי מת האב טרם העמדה בדין יורשים המה הממון מכח האב. וכן בגנב משל אביו וטבח ומכר, אבל בקנס דתם בכופר דעצם הממון אינם יורשים, דמי איכא מידי דאיהו לא מצי שקיל ולבריה מצי מורית, רק מעיקרא כי חייבינהו רחמנא לשלם חייבה לשלם ליורשי הנהרג תו לא שייך אין אדם מוריש קנס לבניו, וזה מושכל ראשון, רק דא אמר הגמרא, דבאשה שיש לה בעל למי זכייה רחמנא לשלם כופר שלה, ע"ז גלי קרא דוהמית איש או אשה דליורשיה משלם כופר, דחזינן דבראוי אינו יורש הבעל וטעמא משום דלאחר מיתה פקע שאירות והוי כמו גרושין, ועיין תוספות פרק יש נוחלין (דף קיד) ד"ה מה הבעל אינו יורש בקבר, וא"כ ע"כ ליורשין שלה בעצם ולא במקרה להם זכתה רחמנא בתשלומין, ולכן צריך קרא אחרינא דאינו יורש אשתו בראו, דמכופר לא נפקינן דשם אינו בגדר ירושה רק זכות שזיכתה תורה ליורשין שלה, והוי כמו דאשכחן חוק דתי לענין גואל הדם, כן ה"נ זכות דתי הוא ליורשי הנהרג לשלם להם כופר, ועיין דף מ"ב בתוספות ד"ה והו"ל ראוי ולדברינו א"ש טפי. ולפ"ז ודאי בעלי חובין לא גבו מכופר ויעוין שו"ת ר"מ לובלין סימן פ"ו ובפרט תמן דאינו מהדין רק שחייבו הממשלה יר"ה:
וכיון שזכינו לזה, א"כ מובן דבתם למ"ד דכופרא ממונא וסתם שוורים בחזקת שימור קיימי והוי פלגא נזקא קנסא וחצי כופר ג"כ קנסא ודאי אף דשיטת רבינו והראב"ד דאם תפס לא מפקינן מיניה, זהו דוקא במידי דקרנא קא שקיל, הא בתשלומי כופר מאי ממון הוי ליורשי הנהרג בהנהרג דנאמר דקרנא קא שקלו, רק רחמנא זיכתה להם, כיון דלאו מתורת ירושה מהנהרג קא אתו ותו כי הוי קנסא הוי כמו כל חייבי קנסות דעלמא דלא מהני בהו תפיסה בלא עדים, ואשר ירשיען אלהים פרט למרשיע את עצמו, ושפיר פריך דלמאי צריך קרא דבעל השור נקי בתם דהא ממנ"פ אם בתורת ירושה אין האדם מורש קנס לבניו, וע"כ כדפרישית דלאו מתורת ירושה רק במכוון ראשון חייבה התורה בעל השור בתשלומי כופר ליורשי הנהרג, א"כ מודה בקנס הוא ותפיסה ג"כ לא מהני דאטו ממונם הוזק או הופסד וכי הנהרג ממונם היה, והוי ככל קנסות דעלמא ולמאי כתב רחמנא ובעל השור נקי, בינה זה ודוק:
Loading...
9:11
1
Loading...