משנה
המשנה באה לפרט, שתשעה זמנים קבועים היו בשנה לשמונה משפחות להביא בהם עצים למערכה. המשפחות שנזכרות במשנה נמנו בעזרא ב ובנחמיה ז עם העולים מהגולה עם זרובבל וישוע הכוהן הגדול.
זמן עצי כהנים והעם בתשעה – היה אפשר לפרש: בתשעה זמנים קבועים היו המשפחות המנויות להלן מביאים קורבנות עצים למערכה. אבל הגרסה הנכונה במשנה: זמן עצי כוהנים והעם בתשעה באב. וזו היא משנה קדומה (ראה להלן, ואין פירושו של משפט זה כפי שפורש לעיל). ומכאן ואילך זו היא משנה מאוחרת, הבאה לפרט את הימים שיש בהם קורבן עצים:
באחד בניסן היו מביאים - בני ארח בן יהודה – משפחה משבט יהודה (עזרא ב,ה; נחמיה ז,י);
בעשרים בתמוז - בני דוד בן יהודה – מבית דויד המלך, משבט יהודה (אחד מבני דויד נזכר בעזרא ח,ב עם המשפחות שנזכרו בעזרא ב ובנחמיה ז);
בחמשה באב - בני פרעוש בן יהודה – משבט יהודה (עזרא ב,ג; נחמיה ז,ח);
בשבעה בו – באב, - בני יונדב בן רכב – (ירמיהו לה. אחד מבני רכב נזכר בנחמיה ג,יד עם המשפחות שנזכרו בעזרא ב ובנחמיה ז);
בעשרה בו - בני סנאה בן בנימין – משפחה משבט בנימין (עזרא ב,לה; נחמיה ז,לח);
בחמשה עשר בו - בני זתואל (צריך לומר: זתוא) בן יהודה – משבט יהודה (עזרא ב,ח; נחמיה ז,יג), ועמהם (עם בני זתוא) הביאו כהנים ולויים וכל מי שטעה בשבטו – שלא ידע מאיזה שבט הוא, ולכן לא ידע באיזה יום עליו להקריב את קורבן העצים, בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות – בגמרא מבואר מי היו בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות;
בעשרים בו - בני פחת מואב בן יהודה – משבט יהודה (עזרא ב,ו; נחמיה ז,יא). ראש בית אב זה היה לפנים פחה (נציב) במואב, שהיתה כפופה ליהודה. בברייתא שהובאה בבבלי תענית כח,א נחלקו, אם בני פחת מואב הם בני דויד בן יהודה, או אם הם בני יואב בן צרויה;
בעשרים באלול - בני עדין בן יהודה – משבט יהודה (עזרא ב,טו; נחמיה ז,כ). בברייתא שהובאה בבבלי שם נחלקו, אם בני עדין הם בני דויד בן יהודה, או אם הם בני יואב בן צרויה;
באחד בטבת שבו בני פרעוש שנייה – הביאו עצים פעם שנייה, לאחר שכבר הביאו בחמישה באב.
באחד בטבת – שהוא ראש חודש, וחנוכה חלה בו לעולם, לא היה מעמד – לא היתה קריאת התורה של מעמדות, שהיה בו הלל – שהרי בחנוכה קוראים הלל, והוא דוחה את המעמד של שחרית, כמו ששנינו במשנה הקודמת, קרבן מוסף – של ראש חודש, והוא דוחה את המעמד של נעילה (לפי דברי בן עזאי, שחזר רבי עקיבא להיות שונה כדבריו), וקרבן עצים – שהביאו בו בני פרעוש, והוא דוחה את המעמד של מנחה.
זמן עצי כוהנים והעם
בנוסח המשנה שבירושלמי שנו: זמן עצי כוהנים והעם בתשעה (ולא: תשעה).
ובתוספתא ביכורים ב,ט שנו: זמן עצי הכוהנים והעם בתשעה באב (כן היא הגרסה הנכונה).
וכן יש לגרוס במשנתנו: זמן עצי כוהנים והעם בתשעה באב. וזו היא משנה קדומה שאינה מתאימה לאמצעיתה.
במגילת תענית פרק ה שנו: בחמשת עשר באב זמן אעי כהניא, די לא למספד (בחמישה עשר באב זמן עצי כוהנים, שלא לספוד).
ובגמרא למגילה שם אמרו: מפני שכשעלתה גלות בראשונה (בעלייה הראשונה מבבל), לא היו מביאים קורבן עצים. התקינו את יום תשעה באב שיהיו מביאים בו קורבן עצים. אמרו חכמים: למחר, כשיעלו הגלויות, אף הם יהיו צריכים להביא. התקינו להם חכמים את יום חמישה עשר באב שיהיו מביאים בו קורבן עצים. ומה הוא זמן אעי כהניא? - זהו שאתה אומר: בחמישה עשר בו בני זתוא בן יהודה, ועימהם כוהנים ולויים וישראלים וגרים ועבדים ונתינים וממזרים, וכל מי שטעה בשבטו, ובני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות ובני סלמי הנטופתי.
לפי הגמרא של המגילה, קיבלו עליהם שבי הגולה את יום תשעה באב כיום קורבן העצים, והם קבעו שחמישה עשר באב יהיה מועד קבוע לקורבן העצים לעולים שיבואו אחריהם. מכאן שזמן עצי הכוהנים והעם היה מתחילה בתשעה באב, ואחר כך העבירוהו לחמישה עשר באב. ומי ששנה את המשנה הניח בראשה את הלשון של המשנה הראשונה.
המגילה מכנה את עצי המערכה בשם 'אעי כהניא' (עצי הכוהנים). יש מקום לשער, שבזמן העליות הראשונות בראשית ימי הבית השני קיבלו הכוהנים על עצמם להביא עצים בשביל המערכה, ונחמיה הטיל את הבאת העצים על כל העם. מחמת הסדרים שקבע נחמיה בהבאת העצים, חל שינוי בשם: לשם 'עצי כוהנים' הוסיפו את המילה 'העם', ולכן המשנה אומרת 'עצי כוהנים והעם'.
לפי המשנה, היו לשמונה משפחות חשובות בעם, שבע מיהודה ואחת מבנימין, תאריכים מיוחדים בשנה להביא בהם את קורבן העצים. אבל יום חמישה עשר באב, יומם של בני זתוא, נועד גם לכל העם להביא בו את קורבן העצים, מכיון שיום זה היה מועד קבוע לעצי הכוהנים והעם.
מתחילה קבעו את יום תשעה באב כיום קורבן העצים, משום שרצו לקיים את דברי הנביא זכריה, שבימי הבית השני יתבטלו ארבעת הצומות, ובהם צום תשעה באב, שנהגו בחורבן הבית הראשון כזכר לחורבן. גם התאריכים שבעה באב ועשרה בו, שנזכרו במשנה כימים שיש בהם קורבן עצים, קשורים לחורבן ירושלים והמקדש (מלכים ב כה,ח; ירמיהו נב,יב).
באחד בניסן
בתוספתא תעניות ג,ד שנו: באחד בניסן (ראש חודש ניסן) אין בו (אין בו מעמד) מנחה ונעילה, משום שיש בו קורבן מוסף (של ראש חודש, והוא דוחה את המעמד של נעילה) וקורבן עצים (שהביאו בו בני ארח, והוא דוחה את המעמד של מנחה).
באחד בניסן יש בו מעמד בשחרית ובמוסף, שהרי אין בו הלל ויש בו קורבן מוסף, וביום שיש בו קורבן מוסף (ראש חודש) יש בו מעמד במוסף לכל הדעות.
"אין בו מעמד" פירושו: אין בו קריאת התורה של מעמדות בלבד, אבל אין משמיטים את תפילת המעמד.
באחד בטבת
רבי מאיר, שמשנתנו כמותו, סובר, שבראש חודש טבת לא היה מעמד כלל (אף במוסף), מפני שעשאוהו כיום טוב גמור, שאין בו מעמד כלל. אבל רבי יוסי (בברייתא שבבבלי תענית כח,ב) סובר, שכל יום שיש בו מוסף, כל ראש חודש, לרבות ראש חודש טבת, יש בו מעמד במוסף, ואין ראש חודש טבת כיום טוב גמור, ולא נדחו בו אלא מעמדות של שחרית, מנחה ונעילה, משום הלל, קורבן מוסף וקורבן עצים.
בתוספתא תעניות ג,ד שנו: וחכמים אומרים: כל שיש בו קורבן מוסף קוראים בו מוסף.
מהלשון הזו משמע, שחכמים סוברים, שכל שיש בו מוסף קוראים, אפילו ראש חודש טבת, וכרבי יוסי. אבל באחד בניסן יש בו מעמד בשחרית ובמוסף לכל הדעות, אפילו לרבי מאיר, שאינו כיום טוב גמור, שהרי אין בו הלל.
בשבת, ביום טוב ובחולו של מועד לא היה מעמד כלל ("תוספתא כפשוטה").
• • •
כאן התחלת מקבילה בירושלמי שקלים ד,א ומגילה א,ו.
שנו ברייתא (תוספתא תעניות ג,ה): מה ראה זמן עצי כהנים והעם להימנות? – מה ראו חכמים למנות את יום חמישה עשר באב (זמן עצי הכוהנים והעם), שהוא זמנם של בני זתוא, עם הימים הטובים הכתובים במגילת תענית, שהם ימים טובים לכל ישראל? והרי כל מי שמביא עצים למערכה יום טוב הוא לו (ירושלמי פסחים ד,א והגמרא למגילת תענית פרק ה), ואינו יום טוב לאחרים! - אלא בשעה שעלו ישראל מן הגולה (מבבל), לא מצאו עצים בלישכה – בלשכת העצים שבמקדש, שהיו מונחים בה עצי המערכה, ועמדו אלו – בני זתוא, ונתנדבו עצים משל עצמן, ומסרום לציבור – נתנו את העצים במתנה גמורה לשם כל הציבור, וקרבו מהן קרבנות ציבור – הקריבו על אותם עצים את קורבנות הציבור, ובזכות זו של בני זתוא קבעו את יום חמישה עשר באב, שהוא זמנם של בני זתוא להביא בו עצים, יום טוב לכל העם, ועל כן נמנה יום זה במגילת תענית, והתנו (קבעו חוק בל יעבור) עמהן הנביאים שביניהן – חגי וזכריה ועוד נביאים, שאפילו לשכה – לשכת העצים, מליאה עצים, (במסירה שלפנינו הוסיף מגיה: שיהיו מביאין מעצמן (מילים אלו אינן במקבילות, והן גרסה אחרת לאמור להלן)) ועמדו אלו – בני זתוא, ונתנדבו עצים משל עצמן, שלא יהא קרבן מתקרב (נקרב) אלא משלהן תחילה – התנו, שיקריבו את קורבנות הציבור על העצים של בני זתוא תחילה, שהעצים שלהם יהיו קודמים לעצים שבלשכה. - הרי שלפי הברייתא הזו, יחידים שהביאו עצים ומסרו אותם לציבור קרבים מהם קורבנות ציבור.
בתוספתא תעניות ג,ה שנו: מה ראו זמן עצי כוהנים והעם לימנות? - שכשעלו בני הגולה, לא מצאו עצים בלשכה, עמדו אלו והתנדבו עצים משל עצמם, ומסרום לציבור, וכך התנו עימהם נביאים, שאפילו לשכה מלאה עצים, ואפילו עצים משל ציבור, יהו אלו מתנדבים עצים בזמן הזה בכל שעה שירצו (להביא).
ובגמרא למגילת תענית (לפי כתב היד הקרוב לנוסח ארץ ישראל) פרק ה אמרו: בני זתוא בן יהודה למה נכתבו (במגילת תענית)? - שכשעלו בני הגולה לא היה להם עצים בלשכה. התנדבו בני זתוא עצים ומסרום לציבור. התקינו שאף על פי שהלשכה מלאה עצים, יתנדבו עצים למערכה כל זמן [שירצו].
השאלה בגמרא למגילת תענית "בני זתוא בן יהודה למה נכתבו?" היא השאלה בברייתא שבירושלמי ובתוספתא "מה ראה זמן עצי כהנים והעם להימנות?". אנו רואים מהמקורות האלה, שהחג בחמישה עשר באב נקבע בזכות בני זתוא, שהתנדבו עצים משל עצמם, כשעלו בני הגולה ולא מצאו עצים בלשכה.
• • •
במשנה שקלים ד,א שנו: שומרי ספיחים בשביעית נוטלים שכרם מתרומת הלשכה (בשנת השמיטה, שפירותיה הפקר, היו בית דין שוכרים שומרים לשמור בקצת מקומות על הספיחים שעלו מאליהם, כדי להביא מהם את העומר בפסח ואת שתי הלחם בעצרת, ואותם השומרים מקבלים שכרם מהשקלים שתרמו מן הלשכה, שבה היו מניחים הציבור את שקליהם, שמהם היו קונים את קורבנות הציבור).
רבי יוסי אומר: אף הרוצה מתנדב שומר חינם (יכול אדם להתנדב לשמור בחינם על הספיחים הללו).
אמרו לו (חכמים לרבי יוסי): אף אתה אומר שאינם באים אלא משל ציבור (הרי אתה מודה, שאין קורבנות הציבור באים אלא משל ציבור, ואם התנדב אדם לשמור על הספיחים בחינם, הרי זכה בהם, שקנה אותם מן ההפקר, ונמצא שאין העומר ושתי הלחם באים משל ציבור, ואף על פי שמסרם לשם כל הציבור, מכל מקום חכמים סוברים, שאין הציבור יוצאים בהם ידי חובתם, לפי שאין קורבן יחיד משתנה לקורבן ציבור, אבל רבי יוסי סובר, שאם הביאם לשם כל הציבור, מותר להקריבם, והציבור יוצאים בהם ידי חובתם, לפי שקורבן יחיד משתנה לקורבן ציבור).
לפי הברייתא לעיל בענין זמן עצי הכוהנים והעם, יחידים שהביאו עצים ומסרו אותם לציבור קרבים מהם קורבנות ציבור.
ואומרים: אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): דרבי יוסה היא – של רבי יוסי היא (הברייתא כדעתו של רבי יוסי במשנה בשקלים היא), דרבי יוסי (בן חלפתא, תנא בדור הרביעי) אמר: אף הרוצה מתנדב שומר חנם – רבי יוסי סובר, שיחיד שהביא קורבן ומסרו לציבור, הציבור יוצאים בו ידי חובתם, ולכן הברייתא, שנאמר בה, שיחידים שהביאו עצים ומסרו אותם לציבור קרבים מהם קורבנות ציבור, כדעת רבי יוסי היא, שלדעת חכמים, אף אם ימסרו את העצים לציבור, לא יקרבו מהם קורבנות ציבור.
אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) בשם רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): דברי הכל היא – הברייתא כדעתם של הכל (רבי יוסי וחכמים במשנה בשקלים) היא (ולא כדעת רבי יוסי בלבד היא), שגם לדעת חכמים, אם ימסרו את העצים לציבור, יקרבו מהם קורבנות ציבור. מה פליגין? – במה חלוקים (רבי יוסי וחכמים)? בגופו של קרבן – בדבר שהוא עצמו קרב קורבן, כגון העומר ושתי הלחם, שלדעת חכמים, אין קורבן יחיד משתנה לקורבן ציבור, ולדעת רבי יוסי, קורבן יחיד משתנה לקורבן ציבור, אבל במכשירי קרבן – בדבר המסייע ונחוץ להקרבת קורבן, כגון עצים למערכה, - כל עמא מודיי – כל העם (כל החכמים (רבי יוסי וחכמים) שנחלקו) מודים (מסכימים), שהוא משתנה מן קרבן יחיד לקרבן ציבור – אם ימסור היחיד דבר זה לציבור, יצאו בו הציבור ידי חובתם, לפי שקורבן יחיד זה משתנה לקורבן ציבור.
לפי רבי אחא, אף במכשירי קורבן חכמים חולקים, שחוששים שמא לא ימסור היחיד יפה יפה לציבור. רבנו משולם (בירושלמי שקלים) אומר, שלפי רבי אחא, חכמים מודים, שבשעה שעלו ישראל מן הגולה ולא מצאו עצים בלשכה, התנדבו עצים משל עצמם ומסרום לציבור וקרבו מהם קורבנות ציבור, שמפני שהיתה זו שעת הדחק, מסרו את העצים יפה יפה לציבור, אבל לאחר מכן לא התנדבו עצים משל עצמם.
מביאים ענין דומה: תני – שנוי (שנו ברייתא בתוספתא יומא א,כג): אשה שעשת (שעשתה) כתונת לִבְנָהּ – הכוהן, שישמש בה במקדש לעבודה, צריכה למסור לציבור – צריכה לתת את הכתונת במתנה גמורה לשם כל הציבור, שבגדי הכוהנים שהם משמשים בהם במקדש באים משל ציבור (מתרומת הלשכה), ואם מסרה אותה לציבור, משמש בה בנה הכוהן.
ואומרים: אמר רבי אחא: דרבי יוסי היא – של רבי יוסי היא (הברייתא כדעתו של רבי יוסי במשנה בשקלים היא), דרבי יוסי אמר: אף הרוצה מתנדב שומר חנם – רבי יוסי סובר, שיחיד שהביא קורבן ומסרו לציבור, הציבור יוצאים בו ידי חובתם, ולכן הברייתא, שנאמר בה, שהאישה צריכה למסור את הכתונת לציבור, כדעת רבי יוסי היא, שלדעת חכמים, אף אם תמסור את הכתונת לציבור, לא ישמש בה כוהן גדול.
אמר רבי יסא (רבי יוסי) בשם רבי אילא: דברי הכל היא – הברייתא כדעתם של הכל (רבי יוסי וחכמים במשנה בשקלים) היא, שגם לדעת חכמים, אם תמסור את הכתונת לציבור, ישמש בה כוהן גדול. מה פליגין? – במה חלוקים (רבי יוסי וחכמים)? בגופו של קרבן, אבל במכשירי קרבן – כגון בגדי הכוהנים, - כל עמא מודיי – כל העם (כל החכמים (רבי יוסי וחכמים) שנחלקו) מודים (מסכימים), שהוא משתנה מקרבן יחיד לקרבן ציבור.
• • •
רבי יוסי בשם רבי אילא אמר, שהברייתא לעיל בענין זמן עצי הכוהנים והעם דברי הכל היא.
ואומרים: מתניתא פליגא על רבי יוסי – הברייתא (להלן) חלוקה על רבי יוסי (האמורא), שיש להוכיח ממנה שלא כדבריו, ששנו: אותן הימים – הימים הקבועים לכמה משפחות להבאת עצים, שנמנו במשנתנו, נוהגין בהן (המילה 'בהן' יתרה, ואינה במקבילות) – לענין איסור הספד ותענית בהם, בשעת קרבן – בזמן שבית המקדש קיים ומקריבים קורבנות, ושלא בשעת קרבן – וגם בזמן שאין בית המקדש קיים ואין מקריבים קורבנות. רבי יוסה (התנא) אומר: אינן נוהגין אלא בשעת קרבן – בזמן שבית המקדש קיים. לפי חכמים (תנא קמא בברייתא זו), בני המשפחות שנמנו במשנתנו לא הביאו בימים הללו בכל שנה ושנה עצים משלהם (אלא משל ציבור לזכר בלבד), אלא חגגו את הימים הללו כימי זיכרון לנדבתם ולהקרבתם את קורבן העצים בראשית ימי הבית השני, משום שאין מקבלים עצים למערכה מיחיד, אף על פי שהם מכשירי קורבן, ולכן הימים הללו נוהגים אפילו משחרב הבית, שהרי אף בזמן הבית לא חגגו אותם אלא כימי זיכרון בלבד. אבל לפי רבי יוסי, הסובר שיחיד מתנדב קורבן ציבור, בני המשפחות שנמנו במשנתנו הביאו בימים הללו בכל שנה ושנה עצים משלהם, ומי שמביא עצים יום זה יום טוב הוא לו, כדין כל המקריב קורבן שנוהג יום טוב בו ביום, ולכן משחרב הבית אין הימים הללו נוהגים, שהרי אינם יכולים להביא עצים (כך פירש רבנו משולם בירושלמי שקלים). מכאן שהברייתא לעיל בענין זמן עצי הכוהנים והעם, שנאמר בה, שהתנו שבני זתוא יביאו בזמן הזה בכל שנה ושנה עצים משלהם, כרבי יוסי היא ולא כחכמים, וזה כדברי רבי אחא (שאמר, שהברייתא רבי יוסי היא), ולא כדברי רבי יוסי (האמורא) בשם רבי אילא (שאמר, שהברייתא דברי הכל היא).
ועוד מן הדא – ועוד (יש להוכיח שלא כדברי רבי יוסי האמורא) מן זו (הברייתא להלן), דתני – ששנוי (שנו ברייתא): אמר רבי לעזר בירבי יוסי (צריך לומר: בירבי צדוק (הראשון, תנא בדור השני), כמו במקבילות): אנו היינו מבני סנאה בן בנימין – אחת מהמשפחות שנמנו במשנתנו, שקורבן עצים שלהם הוא בעשרה באב, וחל – פעם אחת לאחר שחרב הבית, תשעה באב להיות בשבת, ודחינו (נראה שצריך לומר: ודחו) אותו למוצאי שבת – סנהדרין דחו את התענית של תשעה באב ליום ראשון, שהוא עשרה באב, ולא התענו בשבת, שאין התענית דוחה את השבת (משנה מגילה א,ג), והיו (צריך לומר: והיינו, כמו במקבילות) מתענין ולא משלימין – בני משפחה זו התענו ביום זה, אבל לא השלימו את התענית עד הערב, אלא אכלו ושתו ושמחו, מפני שיום זה יום טוב שלהם היה, שאותם הימים שנמנו במשנתנו נוהגים אף אחר החורבן, כדעת חכמים לעיל, ואין להתענות בהם. הרי שרבי אלעזר בירבי צדוק סובר כחכמים לעיל, שימים אלה נוהגים בין בזמן הבית ובין שלא בזמן הבית, מפני שאף בזמן הבית לא היו אלא ימי זיכרון בלבד. מכאן שהברייתא לעיל בענין זמן עצי הכוהנים והעם, שנאמר בה, שהתנו שבני זתוא יביאו בזמן הזה בכל שנה ושנה עצים משלהם, לא כרבי אליעזר בירבי צדוק היא, וזה שלא כדברי רבי יוסי (האמורא) בשם רבי אילא (שאמר, שהברייתא דברי הכל היא).
עד כאן המקבילה בירושלמי שקלים ומגילה.
בתוספתא תעניות ג,ו שנו: אותם ימים (זמנים של קורבן עצים) אסורים בהספד ובתענית, בין משחרב הבית ובין עד שלא חרב הבית. רבי יוסה אומר: משחרב הבית מותרים, מפני שאבל הוא להם. אמר רבי לעזר בירבי צדוק: אני הייתי מבני סנאה בן בנימין, וחל תשעה באב להיות בשבת, ודחינוהו לאחר שבת, והיינו מתענים ולא משלימים.
ברייתא זו שבתוספתא הובאה בירושלמי כאן. דברי רבי אלעזר בירבי צדוק הובאו כראיה לדברי תנא קמא, שאותם הימים נוהגים גם לאחר שחרב הבית.
לפי הגמרא כאן, תנא קמא, החלוק על רבי יוסי במשנה מסכת שקלים, ותנא קמא, החלוק על רבי יוסי בתוספתא מסכת תעניות, בשיטה אחת הם. לפי מסקנת הגמרא, הלכה ה בתוספתא היא כרבי יוסי בהלכה ו בתוספתא, ולא דברי הכל (גם תנא קמא ורבי אלעזר בירבי צדוק) היא.
לפי תנא קמא, החלוק על רבי יוסי בתוספתא מסכת תעניות, הימים של קורבן עצים היו כמו הימים הטובים הכתובים במגילת תענית, שהיו ימי זיכרון למאורעות חד פעמיים שאירעו. ואילו לפי רבי יוסי, הימים של קורבן עצים לא היו כמו הימים הטובים הכתובים במגילת תענית, משום שלפי רבי יוסי, הימים של קורבן עצים לא היו ימי זיכרון. לפי תנא קמא, הימים הטובים הכתובים במגילת תענית נוהגים גם לאחר שחרב הבית. ואף לפי רבי יוסי, רק הימים של קורבן עצים אינם נוהגים לאחר שחרב הבית מהטעם שנתבאר לעיל, אבל הימים הטובים הכתובים במגילת תענית נוהגים גם לאחר שחרב הבית. כך לפי הירושלמי.
אבל בבבלי ראש השנה יט,ב הביאו ברייתא דומה לברייתא שבתוספתא בענין הימים הטובים הכתובים במגילת תענית, שנחלקו בה רבי מאיר ורבי יוסי, ולפי רבי מאיר, הימים הטובים הכתובים במגילת תענית נוהגים גם לאחר שחרב הבית, שלא בטלה מגילת תענית, ולפי רבי יוסי, הימים הטובים הכתובים במגילת תענית אינם נוהגים לאחר שחרב הבית, שבטלה מגילת תענית ("תוספתא כפשוטה").
רבי אלעזר בירבי צדוק הראשון רגיל לספר פרטים ממאורעותיו וממה שראה בירושלים לפני החורבן ואחריו, וכן הוא מוסר על כמה ממנהגיהם של אנשי ירושלים.
• • •
בגמרא למגילת תענית פרק ה נאמר: ומה הוא זמן אעי כהניא? - זהו שאתה אומר: בחמישה עשר בו בני זתוא בן יהודה, ועימהם כוהנים ולויים וישראלים וגרים ועבדים ונתינים וממזרים, וכל מי שטעה בשבטו, ובני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות ובני סלמי הנטופתי.
במשנה ובמגילת תענית נזכרו בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות.
מביאים ברייתא בתוספתא תעניות ג,ז: מהו בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות – שנזכרו במשנה ובמגילת תענית? - אלא בשעה שהושיב ירבעם בן נבט (מלך ישראל) פרסדאות (משמרות חיילים) על הדרכים – ההולכות לירושלים, לא היו מניחין את ישראל לעלות לירושלים – שאסר ירבעם על העלייה, כמו שנאמר: "ויאמר אליהם רב לכם מעלות ירושלים" (מלכים א יב,כח), והושיב משמרות למנוע את העם מהעלייה, ולא היה אדם מעשרת השבטים יכול לעלות לירושלים. כל מי שהיה כשר וירא חט (חטא) באותו הדור, היה מביא את בכוריו – הפרות שהבשילו ראשונה, ומצוה להביאם לבית המקדש וליתנם לכוהנים, ונותנן לתוך הסל, ומחפה אותן קציעות – כיסה את הפרות מלמעלה בתאנים יבשות להסתיר אותם, ונוטל את העלי (עץ שכותשים בו במכתשת), ונותן את הסל על כתיפו, ונוטל את העלי בידו – ועולה לירושלים. וכיון שהיה מגיע באותו (צריך לומר: לאותו) המשמר, היו (צריך לומר: היה (המשמר)) אומר לו: לאיכן (להיכן) אתה הולך? לירושלים אתה עולה? והוא אומר לו (למשמר): איני הולך אלא לעשות מעט קציעות הללו כפות (גוש) אחת של דבילה (כיכר עגול של תאנים כתושות ודבוקות ביחד) במכתשת הזו שלפני (הנמצאת במקום הסמוך) בעלי הזה שבידי. וכיון שהיה עובר את אותו המשמר, היה מעטרן (את הביכורים) – הניח את הפרות היפים והמשובחים למעלה לשם עיטור ונוי, ומעלה אותן לירושלים – ועל שם מעשיהם נקראו "בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות", שהיו גונבים את דעתם של השומרים על ידי העלי והקציעות.
בתוספתא תעניות ג,ז שנו: מהו בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות? - שבשעה שהושיבו מלכי יוון פרסדיאות על הדרכים שלא לעלות לירושלם, כדרך שהושיב ירבעם בן נבט, כל מי שהיה כשר וירא חטא באותו הדור מה היה עושה? היה מביא את בכוריו ונותנם לתוך הסל, ומחפה אותם קציעות, ונוטל את הסל ואת העלי על כתפו. וכיון שהגיע לאותו המשמר, היו אומרים לו: להיכן אתה הולך? אומר להם: לעשות קציעות הללו שני כפים (גושים) של דבלה במכתש (במכתשת) הלז בעלי הזה שעל כתפי. וכיון שעבר את אותו המשמר, היה מעטרם ומעלם לירושלם.
הברייתא שבתוספתא הובאה גם בבבלי תענית כח,א, אלא שגרסו שם: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה (מלכות רומי) שמד על ישראל שלא יביאו ביכורים לירושלים וכו'.
לפי הגרסה בירושלמי, בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות היו בבית ראשון (בימי ירבעם), ובניהם שהיו בבית שני התנדבו להביא עצים, כשעלו ישראל מהגולה ולא מצאו עצים. אבל לפי התוספתא ומגילת תענית, בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות היו בבית שני (בימי מלכי יוון), וכן לפי הגרסה הבבלי, הם היו בבית שני (בימי מלכות רומי), ואבותיהם התנדבו להביא עצים, כשעלו ישראל מהגולה ולא מצאו עצים.
אפשר שבנוסח הברייתא שבירושלמי חסר מן "שהושיבו מלכי יוון..." עד "שהושיב ירבעם", כמו שהוא בתוספתא, ונשמט על ידי דמיון המילים.
• • •
במגילת תענית נזכרו גם בני סלמי הנטופתי.
מביאים ברייתא בתוספתא תעניות ג,ח: מהו אומר (צריך לומר: מהו) בני סלמיי הנתיצתי (צריך לומר: הנטופתי) – שנזכרו במגילת תענית? - אלא (בשעה שהושיב ירבעם בן נבט פרסדאות על הדרכים, לא היו מניחים את ישראל לעלות לירושלים, ולא היה אדם מעשרת השבטים יכול לעלות לירושלים.) כל מי שהיה (כשר וירא חטא באותו הדור, והיה) מתנדב עצים וגיזרים (גזרי עצים) למערכה (של עצים הבוערים על המזבח) – עצים למזבח, והם עצים שקרבים כקורבן יחיד, וגזרים למערכה, והם נמסרים לציבור (ירושלמי פסחים ד,א ובמקבילות ובגמרא של מגילת תענית פרק ה), היה מביא עצים וגזרים, ועושה אותן (את גזרי העצים) כמין שלבין (מדרגות בסולם, חווקים), ועושה אותן (את העצים) כמין סולם, ונותנן (מניח אותם) על כתיפיו – ועולה לירושלים. וכיון שהיה מגיע לאותו המשמר, היה (המשמר) אומר לו: לאיכן (להיכן) אתה הולך? לירושלים אתה עולה? והוא אומר לו (למשמר): איני הולך אלא להביא שני גוזלות (יונים רכות) הללו מן השובך (קן יונים) הזה שלפני (הנמצא במקום הסמוך) בסולם הזה שעל כתיפי – שעולים אל השובך בסולם. וכיון שהיה עובר את אותו המשמר, היה מפרקן (את השלבים ואת הסולם) – להיות עצים למערכה, ומעלה אותן לירושלים – ועל שם מעשיהם נקראו "בני סלמיי", שהיו גונבים את דעתם של השומרים על ידי הסולם. על ידי שנתנו את נפשם למצות – לפי שבני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות ובני סלמיי מסרו את נפשם על קיום המצוות, זכו לקנות שם טוב (פרסום לשבח) בעולם (אולי צריך לומר: לעולם), ועליהם הוא (הכתוב) אומר: "זכר צדיק לברכה" (משלי י,ז) – שעל ידי מעשיהם הם נזכרים לשבח ולברכה לדורות.
בתוספתא תעניות ג,ח שנו: מהו אומר בני סלמאי הנטופתי? - שבשעה שהושיבו מלכי יוון פרסדיאות על הדרכים שלא לעלות לירושלם, כדרך שהושיב ירבעם בן נבט, כל מי שהיה כשר וירא חטא באותו הדור מה היה עושה? היה מביא שני גזרי עצים, ועושה אותם כמין סולם, ומניחו על כתיפו. כיון שהגיע לאותו משמר, היו אומרים לו: לאן אתה הולך? אומר להם: ליטול שני גוזלות מן השובך הלז שלפני בסולם הזה שעל כתפי. וכיון שעבר את אותו המשמר, היה מפרקם ומעלם לירושלם. לפי שמסרו עצמם על התורה ועל המצוות, לפיכך נמצא להם שם טוב וזכר טוב בעולם, ועליהם הוא אומר: "זכר צדיק לברכה" (משלי י,ז), ועל ירבעם בן נבט וחבריו הוא אומר: "ושם רשעים ירקב" (שם).
ובגמרא למגילת תענית פרק ה נאמר: ...ולפי שמסרו עצמם על המצוות, לכך נכתב להם שם טוב במגילה הזאת וזכר טוב לדורות, ועליהם ועל כיוצא בהם נאמר: "זכר צדיק לברכה"...
הברייתא שבתוספתא הובאה גם בבבלי תענית כח,א, אלא שגרסו שם: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה (מלכות רומי) שמד על ישראל שלא יביאו עצים למערכה וכו'.
לפי הירושלמי, נראה שבני סלמאי היו בבית ראשון (בימי ירבעם), כמו בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות. אבל לפי התוספתא ומגילת תענית, בני סלמאי היו בבית שני (בימי מלכי יוון), וכן לפי הבבלי, הם היו בבית שני (בימי מלכות רומי).
בנוסח הברייתא שבירושלמי חסר בראשה של הברייתא מן "בשעה שהושיב" עד "כל מי שהיה". ונראה שהשמיטו מן הברייתא, משום שסמכו על הברייתא הקודמת.
בדברי הימים א ב,נד (ייחוסי בני כלב) נאמר: "בני שֹלמא בית לחם ונטופתי...". ובתרגום שם נאמר: בניו של שֹלמא שמן בית לחם, צדיקים ששמם טוב כנטופה (נטף - שרף ריחני), שביטלו (בניו של שֹלמא את) השומרים שהושיב ירבעם בדרכים שלא יעלו ביכורים לירושלים, והיו בניו של שֹלמא מעטרים פרות ביכורים בסלים ומוליכים בצנעה לירושלים, ומבקעים עצים ועושים סולמות ומעלים לירושלים לסדר את המערכה לקורבנות.
וברות ד,כ (שלשלת היחס של דויד) נאמר: "ונחשון הוליד את שֹלמה". ובתרגום שם נאמר: שֹלמה הצדיק הוא שֹלמה מן בית לחם ונטופה, שביטלו בניו את השומרים שהושיב ירבעם הרשע על הדרכים, והיו מעשי האב והבנים יפים כנטופה.
לפי התרגום, סלמאי הוא שֹלמא (שֹלמה). בברייתא שבתוספתא דרשו את השם 'סלמאי', ובתרגום דרש גם את השם 'נטופתי'.
לפי התרגום, המייחס להם גם הבאת ביכורים וגם הבאת עצים, בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות הם הם (הם עצמם) בני סלמאי הנטופתי, ונקראו בכמה שמות על פי המעשים שעשו. לפי התרגום, הם היו בבית ראשון (בימי ירבעם).
אנשי בית לחם ונטופה נמנו בעזרא ב,כא-כב ובנחמיה ז,כו עם המשפחות שנזכרות במשנה בענין הבאת עצים.