משנה
בימי תענית ציבור התקיים מעמד פומבי מרכזי, המורכב משלושה דברים: מנהגים מיוחדים, דרשה הנאמרת מפי אחד הנוכחים, ותפילה מיוחדת. מעמד זה היה בשלוש התעניות השניות ובשבע התעניות האחרונות שגזרו בית דין על הציבור בעת עצירת גשמים (לעיל פרק א), וכן בתעניות ציבור על שאר צרות (להלן פרק ג). המשנה בהלכה א בפרק זה מתארת את המנהגים ואת הדרשה, והמשנה בהלכות ב-יא מתארת את התפילה.
סדר תעניות – של שלוש התעניות השניות ושבע התעניות האחרונות, כיצד? - מוציאין את התיבה – שעמדה בבית הכנסת על הבימה, עם ספר התורה ששמים על התיבה, לרחובה של עיר (רחבת העיר, כיכר העיר), ונותנין אפר מקלה – אפר שרפה, על גבי התיבה ובראש הנשיא (מנהיג האומה, שהיה גם ראש הסנהדרין) ובראש אב בית דין (סגנו של ראש הסנהדרין), וכל אחד ואחד נוטל – אפר, ונותן בראשו.
הזקן שבהן אומר לפניהם (לפני הציבור) דברי כיבושין – דברי שכנוע ופיתוי, כדי שישובו בתשובה, וכך הוא אומר: אחינו, לא נאמר באנשי נינוה "וירא האלהים את שקם ואת תעניתם" – אף על פי שהתכסו בשקים והתענו, אלא: "וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה" (יונה ג,י) – ומכאן שאין השק והתענית מועילים אלא תשובה ומעשים טובים. ובקבלה – בספרי נביאים וכתובים, מהו (מה הוא) אומר? – מה הכתוב אומר? - "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל יי' אלהיכם כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה" (יואל ב,יג) – מנהגם היה לקרוע בגדיהם בכל עת צרה גדולה, והנביא מלמדנו שעיקר הכוונה בקריעת הבגדים היא קריעת הלב. ופירוש דברי הנביא: קרעו לבבכם ואל תקרעו בגדיכם לבדם.
סדר תעניות
בבבלי תענית טו,ב אמרו: סדר תעניות כיצד? מוציאים את התיבה כו'. ואפילו בקמייתא (ר"ג ורש"י: אפילו בראשונות מוציאים את התיבה)? והתניא: שלוש תעניות ראשונות ושניות נכנסים לבית הכנסת (ואין מוציאים את התיבה), ומתפללים כדרך שמתפללים כל השנה כולה (שמונה עשרה ברכות, ולא עשרים וארבע), ובשבע אחרונות מוציאים את התיבה לרחובה של עיר... אמר רב פפא: כי קתני מתניתין נמי (רש"י: 'סדר תעניות כיצד') - אשבע אחרונות קתני (רש"י: בסדר תעניות אחרונות קא מיירי).
הרי שלפי הבבלי, סדר התעניות האמור בפרקנו מוסב על שבע התעניות האחרונות.
אבל בתוספתא תעניות ב,ד שנו: תענית ציבור (בתעניות שניות ואחרונות של גשמים, וכן בתעניות של שאר צרות) - מוציאים את התיבה לרחובה של עיר, מה שאין כן בתענית יחיד (בתעניות היחידים וראשונות של גשמים). תענית ציבור - מתפללים עשרים וארבע ברכות, מה שאין כן בתענית יחיד.
בברייתא זו שבתוספתא נשנה קובץ הלכות, שנוהגות בתענית ציבור ואינן נוהגות בתענית יחיד. בהלכות אחרות באותו קובץ ברור, שהתעניות השניות נחשבות תעניות ציבור. הרי שמן התוספתא משמע, שאף בתעניות השניות מוציאים את התיבה לרחובה של עיר ומתפללים עשרים וארבע ברכות.
ובמשנה תענית א,ו (פרק א הלכה ז) שנו: הרי אלו (שבע תעניות אחרונות) יתרות על הראשונות (שלש תעניות שניות שלפניהן), שבאלו מתריעים ונועלים את החנויות.
ובתוספתא מגילה א,ח שנו: אין בין שלש תעניות שניות לשבע אחרונות, אלא תרועה ונעילת חנויות בלבד.
משמע מן המשנה והתוספתא, שלענין הוצאת התיבה ואמירת עשרים וארבע ברכות תעניות שניות ואחרונות שוות (וראה בבלי תענית יג,ב-יד,א).
סדר תעניות כיצד?
בירושלמי ברכות א,ד אמרו, שהיו יוצאים לרחובה של עיר בתעניות וקוראים את שמע בשלוש שעות ביום או לאחריהן, כדי לעמוד בתפילה (תפילת שחרית) מתוך דבר תורה.
לאחר תפילת שחרית, הזקן שבהם אומר לפניהם דברי כיבושים, ואחר כך עמדו בתפילה נוספת, כמו ששנינו במשנה הבאה.
התיבה
בבתי הכנסיות שלהם היו שתי תיבות. תיבה אחת (ארון הקודש) עמדה על יד הקיר, והיא נקראת "תיבה" או "קודש". במרכז בית הכנסת עמדה בימה של עץ, שנועדה לקריאת התורה ולדרשה. על הבימה עמדה בימה קטנה, ועליה שמו את ספר התורה לקריאה. על יד הבימה הקטנה העמידו תיבה על הבימה. וזו לא התיבה שעמדה ליד הקיר, אלא תיבה שנייה קטנה, והיא נקראת "תיבה" או "תיבה קטנה". היו שמים על התיבה הזו את ספר התורה הנחוץ לקריאה באותו יום, כדי שיהיה מוכן לקריאת התורה. בתום התפילה החזירו את ספר התורה למקומו. שליח הציבור עמד לפני התיבה הקטנה שעל הבימה, ולא עמד לפני התיבה שהיא ארון הקודש.
בתעניות היו מוציאים לרחובה של עיר את התיבה הקטנה שעמדה על הבימה, שהיא נוחה לטלטל ממקום למקום, ולא הביאו לשם את ארון הקודש. על התיבה שהוציאו היו שמים ספר תורה.
דברי כיבושים
בספרא 'ויקרא' - דיבורא דנדבה פרשה א נאמר: "לאמור" - אמור להם (לישראל) דברי כיבושים (דברי שכנוע ופיתוי, כדי שלא יחטאו): בשבילכם מדבר עמי. שכן מצינו שכל שלושים ושמונה שנה שהיו ישראל כמנודים לא היה מדבר עם משה.
ובספרא 'מצורע' פרשה ה נאמר: "לאמור" - יאמר לו (לבעל הבית המנוגע) הכוהן דברי כיבושים: בני, אין הנגעים באים אלא על לשון הרע.
הרי שדברי כיבושים הם דברי שכנוע ופיתוי.
בבמדבר רבה יב,יח נאמר: "ויאמר ה' אל משה לאמור קח מאיתם" וגו'. מהו "לאמור"? (הרי "לאמור" בכל מקום פירושו לומר לאחרים, וכאן לא כתוב מה יאמר) - תני רבי הושעיא: אמר לו הקב"ה למשה: צא ואמור להם לישראל דברי כיבושים ודברי נחמות (בכתבי היד ובפסיקתא דרב כהנא א,ח ובשיר השירים רבה פרשה ו: דברי שבח ודברי נחמות. ובמדרש תהילים קא,ד: דברי כיבושים. ויש לגרוס "דברי שבח" במקום "דברי כיבושים").
"אחינו"
אנו מוצאים בכמה דרשות והוראות מעשיות שהדרשן היה פותח את דרשתו בביטוי "אחינו". ביטוי זה משמש כפנייה לציבור השומעים. במסכתנו פתחו רבי יהודה בר פזי ורבי ברכיה (בהלכה זו) ורבי חגי (להלן ד,ג) בביטוי "אחינן" (אחינו). בתוספתא (תעניות א,ח) הדרשה פותחת בביטוי "בניי".
יונה ויואל
יונה ניבא על נינוה נבואת פורענות, משום שאנשי נינוה חטאו, והם עשו תשובה ונסלח להם וניצלו.
בימי יואל היו מכת ארבה ועצירת גשמים, ויואל אמר להם לגזור תעניות ולאסוף את העם בימי התעניות להתפלל ולתקוע ולהריע בשופרות. הוא עורר אותם לשוב בתשובה, כדי שיבטל ה' את הגזרה הרעה.
קבלה
כינוי לספרי נביאים וכתובים, על שום שספרים אלה התקבלו ככלולים בספרי הקודש.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: סדר תעניות כיצד? - מוציאים את התיבה לרחובה של עיר.
אמר רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): ולמה יוצאין הציבור לרחובה של עיר בתעניות השניות והאחרונות? - לומר – משום שבכך אנו כאומרים לה': חשבינו כאילו גולים לפניך – החשב אותנו לפניך (נהיה חשובים לפניך) כאילו אנו יוצאים לגלות, והגלות תהא מכפרת עלינו, מפני שגורמת להכנעה. אמר רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): לפי שנתפללו בצינעה ולא נענו – מפני שבתעניות הראשונות נכנסו לבית הכנסת והתפללו שלא בפרהסיה, ולא נענו מן השמים, לפיכך יצאו לחוץ ויתפרסמו – לכן בתעניות השניות והאחרונות יצאו לרחובה של עיר ויתפללו בפרהסיה, ועל ידי כך ייוודע בזיונם ברבים, ובזיונם יהא כפרה להם, מפני שגורם להכנעה. זה טעם נוסף לדבר.
בבבלי תענית טז,א אמרו: למה יוצאים לרחובה של עיר? - אמר רבי חייא בר אבא: לומר: צעקנו בצנעא (רש"י: בבית הכנסת) ולא נענינו, נבזה עצמנו בפרהסיא (רש"י: ברחוב). ריש לקיש אמר: גלינו (רש"י: שיצאנו מבית הכנסת), וגלותנו מכפרת עלינו. מאי בינייהו? - איכא בינייהו דגלו מבי כנישתא לבי כנישתא (רש"י ור"ג: למאן דאמר גלות - איכא, למאן דאמר פרהסיא - ליכא).
טעמו של רבי חייא בר אבא בבבלי כטעמו של רבי יהושע בן לוי בירושלמי, וטעמו של ריש לקיש בבבלי כטעמו של רבי חייא בר אבא בירושלמי.
אמר רבי חייה בר בא: ולמה מוציאין את התיבה לרחובה של עיר בתעניות השניות והאחרונות? - לומר – משום שבכך אנו כאומרים לציבור: כלי אחד של חמדה שהיה (במסירה מהגניזה: היה) לנו – הוא ספר התורה שעל התיבה, גרמו עונותינו שיתבזה – על ידי שמוציאים אותו לרחובה של עיר. מעשה זה יזעזע את הציבור ויעורר אותם לשוב בתשובה.
בבבלי תענית טז,א אמרו: למה מוציאים את התיבה לרחובה של עיר? - אמר רבי יהושע בן לוי: לומר: כלי צנוע (שנמצא תמיד בבית הכנסת) היה לנו, ונתבזה בעוונינו.
טעמו של רבי יהושע בן לוי בבבלי כטעמו של רבי חייא בר אבא בירושלמי.
כלי חמדה
במשנה אבות ג,יד שנו: חביבים ישראל, שניתן להם כלי חמדה. חיבה יתרה נודעת להם, שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" (משלי ד,ב).
הרי שהתורה היא מהדברים הנקראים "כלי חמדה".
• • •
במשנה שנינו, שנותנים אפר מקלה על גבי התיבה.
רבי חונה רבה דציפורין (רבי הונא הגדול, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי, מהעיר ציפורי, בגליל התחתון) אמר: ולמה נותנים אפר מקלה על גבי התיבה? - לומר (משום שבכך אנו כאומרים לציבור): אבותינו חיפו (ציפו) אותו (את הארון) זהב – שהארון שעשו היה מצופה זהב, ואנו חיפינו אותו אפר – ואילו אנו בעוונותינו נותנים אפר על הארון (התיבה). מעשה זה יזעזע את הציבור ויעורר אותם לשוב בתשובה.
כיצד נעשה הארון?
בברייתא דמלאכת המשכן פרק ז נאמר: כיצד עשה בצלאל את הארון? - עשאו שלש תיבות, שתיים של זהב ואחת של עץ, נתן של עץ בתוך של זהב, ונתן של זהב בתוך של עץ, וחיפה שפתיו העליונות בזהב.
ובשיר השירים רבה פרשה א אמרו: כיצד נעשה הארון? - רבי חנינא ורבי שמעון בן לקיש. רבי חנינא אמר: שלוש תיבות עשאו, שתיים של זהב ואחת של עץ, נתן של עץ על של זהב, ושל זהב על של עץ, וחיפה שפתיו העליונות בזהב. ריש לקיש אמר: תיבה אחת עשאו, וחיפהו מבפנים ומבחוץ.
• • •
אמר רבי יעקב דרומיא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, מהדרום (מלוד או מסביבתה)): ולמה תוקעין בקרנות (בשופרות) בתעניות האחרונות (כנזכר במשנה לעיל א,ז ובמשניות להלן)? - לומר – משום שבכך אנו כאומרים לה': חשבינו כאילו גועים כבהמה לפניך – החשב אותנו לפניך (נהיה חשובים לפניך) כאילו אנו משמיעים קול כבהמה, שקול השופר דומה לקול הבהמה, וכשם שאתה מרחם על הבהמה, כן תרחם עלינו.
בירושלמי ראש השנה ג,ד אמרו: קומי רבי יהושע בן לוי תקעין בתעניתא (בשופרות). רבי יוסה בעי: ויתקעון קומוי בחצוצרתא? - ולא שמיע דתני: חצוצרות במקדש, אין חצוצרות בגבולים.
בגבולים היו תוקעים ומריעים ותוקעים בתעניות בשופרות אחר ברכת "גואל ישראל" ואחר כל ברכה וברכה משש הברכות הנוספות בתפילה (תוספתא תעניות א,י).
בפסיקתא רבתי פרשה מ נאמר: "ויישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו" (בראשית כב,יג) - אמר לו הקב"ה: ראה מה לפניך, בניך העומדים אחריך, כשיהיו מסובכים ונאחזים בעברות, מה הם עושים בקרניו, נוטלים את הקרנות האלו ותוקעים בהם ואני נזכר עקדתו של יצחק ומזכה אותם בדין.
משום כך נקטו כאן שתוקעים בקרנות, ולא נקטו שופרות (מאמר זה שבמדרש הובא בסגנון אחר להלן ב,ד).
• • •
אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): ולמה יוצאין בין הקברות? – שבתעניות היו נוהגים לצאת לבית הקברות וצועקים ובוכים שם (דבר זה לא נזכר במשנה). - לומר – משום שבכך אנו כאומרים לה': חשבינו כאילו מתים (במסירה מהגניזה: חשבנו כמתים) לפניך – החשב אותנו לפניך (נהיה חשובים לפניך) כאילו אנו מתים, והמיתה תהא מכפרת עלינו.
בבבלי תענית טז,א אמרו: למה יוצאים לבית הקברות? - פליגי בה רבי לוי בר לחמא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) ורבי חמא בר חנינא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני). חד אמר: הרי אנו חשובים לפניך כמתים, וחד אמר: כדי שיבקשו מתים רחמים עלינו. מאי בינייהו? - איכא בינייהו קברי גויים (רש"י ור"ג: במקום שאין קברי ישראל. למאן דאמר: הרי אנו חשובים כמתים - הכי נמי מצי למיפק לקברי גויים, ולמאן דאמר: כדי שיבקשו רחמים עלינו - איבעי להו למיפק לקברי ישראל, שלבקש רחמים אפילו על עצמם ליכא, כל שכן עלינו).
בירושלמי לא הביאו אלא את הטעם הראשון שבבבלי. רבי לוי מסר הרבה בשם רבי חמא בר חנינא, ולכן נראה שרבי חמא בר חנינא הוא שאמר בבבלי: "הרי אנו חשובים לפניך כמתים", כדברי רבי לוי בירושלמי.
היציאה לבית הקברות בתענית הציבור אינה נזכרת במסורות התנאים.
אמר רבי תנחומה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): וכולהן בה – וכולם בה (כל העונשים מצויים ביציאה לבית הקברות). וכך אנו כאומרים לה': אם מיתה אנו חייבין – בשל עוונותינו, הרי אנו מתים – הרי אנו יוצאים בתענית לבית הקברות, ובזה אנו חשובים לפניך כמתים, ויצאנו ידי חובת מיתה. אם גלות אנו חייבים, הרי אנו גולים – הרי אנו יוצאים בתענית מהעיר לבית הקברות שמחוץ לעיר, ובזה אנו חשובים לפניך כגולים ממקום למקום, ויצאנו ידי חובת גלות. אם רעבון (רעב) אנו חייבים, הרי אנו רעבים – הרי אנו מתענים ואיננו אוכלים, ויצאנו ידי חובת רעב. ולכן בתענית יוצאים לבית הקברות (במסירה מהגניזה: אם מיתה אנו חייבין, הרי אנו מתים לפניך. אם גלות אנו חייבין, הרי אנו גולים. אם רעבון, הרי אנו רעבים).
לבישת שק בתענית
בבבלי תענית טז,א אמרו: למה מתכסים בשקים? (רש"י: חוגרים שקים. תנינן בירושלמי, שהיו חוגרים שקים ויוצאים לבית הקברות ותוקעים בקרנות, ובעי לה: שקים למה, ובית הקברות למה, ותקיעת שופר למה?) - אמר רבי חייא בר אבא: לומר: הרי אנו חשובים לפניך כבהמה (רש"י: שהשק נעשה משער בהמה. רי"ד: שהשק עושים ממנו מרדעת לחמור).
בירושלמי שלפנינו לא נזכר שהיו מתכסים בשקים. ברם מצאנו שאמר יואל: "חגרו (שקים) וספדו הכוהנים, הילילו משרתי מזבח, בואו לינו בשקים משרתי אלוהי... קדשו צום..." (יואל א,יג-יד). דרכם היתה לחגור שקים בתעניות לסימן צער, ולספוד ולישון בהיותם חגורי שק. הרי שלמדנו דין חגירת שקים בתעניות מדברי יואל, כשם שלמדנו כמה דינים עוד בתעניות מדברי יואל. גם באנשי נינוה נאמר שחגרו שקים בתעניתם (יונה ג,ה-ח). ואף בעוד מקומות במקרא נזכרה חגירת שק לסימן אבלות וצער.
במסכת דרך ארץ פרק 'המינים' הלכה לא נאמר: בשעת הכעס (בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום), (הוא מסלק שכינתו מביניהם ו)עולה ויושב בשמי מרום, והכל צועקים ובוכים, ואין קולם נשמע, וגוזרים צום ומתפלשים באפר ומתכסים בשקים ומורידים דמעות.
• • •
במשנה שנינו: ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה.
כשנותנים אפר על גבי התיבה, נותנים אפר גם על גבי ספר התורה ששמים על התיבה. ולמה נותנים אפר על גבי ספר התורה? - על שם (משום) "עמו אנכי בצרה" (תהילים צא,טו) – ה' נמצא אצל ישראל בשעה שהם נתונים בצרה (והדברים הם דברי ה'). כשנותנים אפר על גבי ספר התורה הרי זה כאילו נותנים אפר בראשו של ה', ובזה ה' נמצא אצל ישראל בצרתם, שכן הם נותנים אפר בראשם בשל הצרה שבאה עליהם. אמר רבי זעורה (רבי זירא): כל זמן דהוינא חמי לון עבדין כן – כל פעם שהייתי רואה אותם עושים כך (שנותנים אפר על גבי ספר התורה), הוה גופי רעד – היה גופי רועד (מזדעזע).
לעיל כבר אמרו למה נותנים אפר על גבי התיבה ("אבותינו חיפו אותו זהב, ואנו חיפינו אותו אפר"), ואילו כאן אומרים למה נותנים אפר על גבי ספר התורה, ואין אומרים כאן עוד למה נותנים אפר על גבי התיבה. הדברים נראים כך, שכן הטעם שאמרו כאן ("עימו אנוכי בצרה") ראוי לאומרו על ספר התורה ולא על התיבה. כמו כן, יש להזדעזע כשנותנים אפר על גבי ספר התורה יותר מאשר כשנותנים אפר על גבי התיבה.
בבבלי תענית טז,א אמרו: למה נותנים אפר מקלה על גבי ספר תורה? (כך גרסת כל כתבי היד) - אמר רבי יהודה בן פזי: כלומר "עימו אנוכי בצרה" (תהילים צא) (רש"י: שהשכינה מצטערת בצרת ישראל). ריש לקיש אמר: "בכל צרתם לו צר" (ישעיהו סג). אמר רבי זירא: כי הוה חזינא דיהבי אפר מקלה על גבי ספר תורה - הוה מזדעזע כוליה גופאי.
באסתר ד,א נאמר: ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר.
ובתרגום שני שם נאמר: באותה שעה הוציאו את הארון לשערי שושן, והוציאו עליו ספר תורה כשהוא כרוך בשק ומגולגל באפר.
"עימו אנוכי בצרה"
בספרי זוטא פסקה י נאמר: "עימו אנוכי בצרה" (תהילים צא,טו) - כל זמן שישראל בצרה, אף הקב"ה כאילו עימהם בצרה.
כל זמן דהוינא...
בשני מקומות עוד מצאנו שאמר רבי זירא לשון דומה למה שאמר כאן.
בירושלמי ברכות ד,ד אמרו: צריך לחדש בה (בתפילה) דבר בכל יום. אמר רבי זעורא: כל זמן דהוינא עביד כן, הוינא טעי.
ובירושלמי תענית ד,א אמרו: עלה אדם למיטתו (ולא התפלל תפילת הערב) - אין מטריחים עליו שירד (ויתפלל). אמר רבי זעורה: כל זמן דהוינא עבד כן, הוינא מתפחד בלילייא.
• • •
ומספרים: ביומוי דרבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) הוון שבקין ארונא ועללין לון – בימיו של רבי אילא היו (הציבור) עוזבים (מניחים) את הארון (התיבה בודדה ברחובה של עיר) ונכנסים (הולכים) להם (מרחובה של עיר). אמר ליה רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) – אמר לו רבי זעורה (לרבי אילא): לא כן תני – וכי לא כך שנוי (שנו בברייתא בתוספתא): לא היו מתחלפין עליה (על התיבה) כל היום – לא היו אנשים מתחלפים במשך היום לשמור על התיבה עם ספר התורה שעליה, כשהציבור היו מניחים את התיבה ברחובה של עיר והולכים להם, אלא אחד היה יושב ומשמרה (שומר עליה) כל היום?! – הרי שאין להניח את התיבה ברחוב בודדה, משום כבודו של ספר התורה שעל התיבה. ומדוע הניחו את התיבה ברחוב בודדה?
בתוספתא תעניות א,ח שנו: סדר תעניות כיצד? - מוציאים את התיבה לרחובה של עיר, ונותנים עליה אפר מקלה, ולא היו מתחלפים עליה, אחד יושב ומשמרה כל היום.
• • •
ואומרים: רבי יודן בירבי מנשה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) ורבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) – שני האמוראים חלוקים, למה נותנים אפר בראש כל אחד ואחד, ואין יודעים מי אמר זאת ומי אמר זאת. חד אמר – אחד (מהם) אמר: כדי להזכיר לפני ה' את זכותו של אברהם אבינו – שיזכור ה' את זכותו של אברהם, שהיה צדיק ועשה מעשים טובים, וירחם עלינו. וחורנה אמר – והאחר אמר: כדי להזכיר לפני ה' את זכותו של יצחק אבינו – שיזכור ה' את זכותו של יצחק, שהיה צדיק ועשה מעשים טובים, וירחם עלינו.
ומסבירים (במה נחלקו שני האמוראים): מאן דאמר – מי שאמר, כדי להזכיר זכותו של אברהם - בין עפר ובין אפר – אפשר לתת בראש כל אחד ואחד גם עפר, ולא אפר בלבד (כלשון המשנה), על שם (משום) שנאמר: "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח,כז) – אברהם אמר שהוא חשוב כעפר ואפר, שאינו שווה כלום. וכדי להזכיר את זכותו של אברהם, אפשר לתת בין עפר ובין אפר. אבל מאן דאמר – מי שאמר, כדי להזכיר זכותו של יצחק - ובלבד אפר – יש לתת בראש כל אחד ואחד אפר בלבד (כלשון המשנה), ולא עפר, משום שרואין אפרו של יצחק כאילו הוא צבור על גבי המזבח – שהיה יצחק ראוי להיעלות לעולה ולהיות אפרו מלוקט ומונח יחד על גבי המזבח שנעקד עליו. וכדי להזכיר את זכותו של יצחק, יש לתת אפר בלבד.
בבבלי תענית טז,א אמרו: למה נותנים אפר בראש כל אחד ואחד? - פליגי בה רבי לוי בר לחמא ורבי חמא בר חנינא. חד אמר: הרי אנו חשובים לפניך כעפר, וחד אמר: כדי שיזכור לנו אפרו של יצחק וירחם עלינו. מאי בינייהו? - איכא בינייהו עפר סתם (רש"י ור"ג: שאינו אפר מקלה. למאן דאמר הרי אנו חשובים לפניך כעפר - סגי בעפר סתם, למאן דאמר כדי שיזכור אפרו של יצחק - בעינן אפר מקלה דומיא דאפר יצחק).
לפי הירושלמי, שני הנימוקים הם להזכיר את זכות האבות. ואילו לפי הבבלי, הנימוק הראשון הוא מעין הנימוקים שנאמרו בירושלמי ובבבלי למנהגים אחרים בתענית ("חשבנו כאילו"; "הרי אנו חשובים לפניך כ..."), והנימוק השני הוא להזכיר את זכותו של יצחק.
רואים אפרו של יצחק
בבראשית רבה צד,ה נאמר: "ויזבח זבחים לאלוהי אביו יצחק" - (למה הקריב יעקב לאלוהי אביו יצחק? -) רבנן אמרי: רואים את אפרו של יצחק כאילו צבור על גבי המזבח (כאילו היה אפרו צבור בשעת העקדה, ולפיכך הקריב יעקב לאלוהי אביו יצחק כדי להזכיר את עקדת יצחק).
ובספרא 'בחוקותי' פרשה ב ובויקרא רבה לו,ה נאמר: למה נאמר באברהם וביעקב זכירה ("וזכרתי את בריתי יעקב... ואף את בריתי אברהם אזכור"), וביצחק לא נאמר זכירה ("ואף את בריתי יצחק")? - רבנין אמרי: רואים אפרו של יצחק כאילו הוא צבור על גבי המזבח (ולכן יצחק זכור לפני ה' תמיד ואינו צריך זכירה).
ובבמדבר רבה יז,ב נאמר: נטלו (את האיל) אברהם והעלהו עולה תחת בנו. אמר אברהם: ריבון העולמים, תהא רואה כאילו דם יצחק זרוק לפניך. נטל האיל והפשיטו ואמר כך: תהא רואה כאילו עורו של יצחק הפשטתי לפניך. נטלו והספיגו (במלח) ואמר כך: תהא רואה כאילו יצחק מסתפג לפניך. שרפו ואמר כך: תהא רואה כאילו אפרו של יצחק צבור על גבי המזבח.
• • •
במשנה שנינו, שכל אחד ואחד נוטל אפר ונותן בראשו, שהיה השמש עובר אצל הציבור, וכלי מלא אפר בידו, וכל אחד ואחד נוטל אפר מהשמש ונותן בראשו.
ומספרים: רבי יודה בר פזי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי), כד הוה נפק לתעניתא – כאשר היה יוצא (לרחובה של עיר) לתענית, הוה אמר קומיהון – היה אומר לפניהם (לפני הציבור): אחינן – אחינו, כל מאן דלא מטא שמשא לגביה יסב עפר ויתן גו רישיה (במסירה מהגניזה: ויתן על רישיה) – כל מי שלא הגיע השמש אצלו (לתת לו אפר) - ייקח עפר (מן הארץ, במקום אפר) וייתן בראשו. לדעתו, אפשר לתת גם עפר, ולא אפר בלבד.
רבי יהודה בר פזי הורה הוראה מעשית הנוגעת לסדר התענית. להלן ד,ד מסופר, שרבי חגי הורה הוראה הנוגעת לתענית.
בבראשית רבה מט,יא נאמר: תנינן: סדר תעניות כיצד? - מוציאים את התיבה לרחובה של עיר ונותנים אפר מקלה על גבי התיבה. רבי יודן ברבי מנשה ורבי שמואל בר נחמן. חד אמר: זכותו של אברהם, וחד אמר: זכותו של יצחק. מאן דאמר זכותו של אברהם - דכתיב: "ואנכי עפר ואפר" ומאן דאמר זכותו של יצחק - אפר לחודיה. מילתא דרבי יודן בר פזי פליגא (על מי שאמר בין עפר ובין אפר), דרבי יודן בר פזי הוה מכריז בציבורא ואמר: כל מאן דלא מטא שליחא דציבורא לגביה (לתת אפר בראשו) יסב קיטמא (אפר) ויתן ברישיה. מילתא דרבי יודן בר פזי אמר הוא עפר והוא אפר.
נראה שבדברי המדרש הורכבו יחד שתי לשונות.
לשון אחת: מילתא דרבי יודן בר פזי פליגא, דרבי יודן בר פזי הוה מכריז בציבורא ואמר: כל מאן דלא מטא שליחא דציבורא לגביה יסב קיטמא ויתן ברישיה.
לשון שנייה: רבי יודן בר פזי הוה מכריז בציבורא ואמר: כל מאן דלא מטא שליחא דציבורא לגביה יסב עפר ויתן ברישיה. מילתא דרבי יודן בר פזי אמר הוא עפר והוא אפר.
שתי הגרסות חלוקות בדעתו של רבי יודן בר פזי. לפי הגרסה האחת, יש לתת אפר בלבד. לפי הגרסה השנייה, אפשר לתת גם עפר, ולא אפר בלבד. הגרסה השנייה נתמכת בירושלמי כאן.
השמש
השמש של בית הכנסת נקרא בלשון חכמינו "חזן הכנסת". החזן היה ממונה על הסדר בבית הכנסת. הוא היה אומר לכוהנים הנושאים את כפיהם: "אמורו", ומקריא להם. הוא היה אומר לעולה לתורה: "קרא". הוא היה תוקע בערב שבת, כדי להבטיל את העם ממלאכה ולהבדיל בין קודש לחול. הוא היה אומר בתעניות לכוהנים לתקוע (להלן הלכה יא). היו לו תפקידים נוספים. במקום שלא היה בין הקהל מי שיודע להתפלל על פה, היה החזן שליח הציבור (משום כך, השמש בירושלמי כאן נקרא במקבילה בבראשית רבה 'שליחא דציבורא'). החזן גם היה קורא בתורה, כשהקרואים לא ידעו לקרוא בעצמם. החזן גם היה מלמד תינוקות.
• • •
במשנה שנינו, שנותנים אפר מקלה... ובראש הנשיא. ולמה נותנים אפר בראש הנשיא, ואין הנשיא נותן בעצמו אפר בראשו? -
אמר רבי תחליפא קיסריא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני, מהעיר קיסריה, על חוף ים התיכון): כדי לפרסמו – כדי להודיע ברבים את בזיונו של הנשיא, משום שלא דומה המתבזה מעצמו – שנותן בעצמו אפר בראשו, למתבזה מאחר – שאחר נותן אפר בראשו, שהביזיון גדול יותר כשאחר נותן אפר בראשו, וכשהביזיון גדול יותר הדבר מתפרסם, ולכן אחר נותן אפר בראש הנשיא, ואין הנשיא נותן בעצמו אפר בראשו.
בבבלי תענית טו,ב אמרו: וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו. נשיא ואב בית דין נמי נשקלו אינהו וננחו בראשייהו, מאי שנא דשקיל אינש אחרינא ומנח להו? (רש"י: דקתני: ונותנים על גבי התיבה ובראש הנשיא כו' - דמשמע על ידי אחר, וגבי שאר כל אדם לא תני נותנים, אלא כל אחד ואחד נוטל ונותן כו') - אמר רבי אבא דמן קסרי: לפי שאינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים (רש"י: דאיכא עגמת נפש טפי, ומשום חשיבותם הם מתביישים מאחרים, אבל שאר בני אדם דלא חשיבי - לא מתביישי בנתינת אחרים, וסגי להו בנתינת עצמם).
• • •
ואומרים: כתיב – כתוב: "יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה" (יואל ב,טז) – כך ציוה יואל, כשאמר להם לגזור תעניות ולאסוף את העם בימי התעניות להתפלל. ודורשים את הכתוב: "יצא חתן מחדרו" - זה הארון, "וכלה מחופתה" - זה התורה (ספר התורה) – מכאן שבתעניות מוציאים את התיבה עם ספר התורה ממקומם בבית הכנסת לרחובה של עיר. דבר אחר: "יצא חתן מחדרו" - זה הנשיא, "וכלה מחופתה" - זה אב בית דין – מכאן שבתעניות יוצאים הנשיא ואב בית דין מביתם לרחובה של עיר, כדי להימצא עם הציבור בצרתם.
"יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה"
באליהו רבה פרשה יח נאמר: "יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה" (יואל ב) - מיכן אמרו: אפילו חכם מישראל שהוא כמשה רבנו וחסיד כאהרן אחיו לא יאמר, הואיל והריני בתוך ביתי, שלום עליך נפשי, אלא יצא וייכנס עם הציבור בצער. עליו הוא אומר: "יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה".
כלה זה התורה
בשמות רבה מא,ה נאמר: בשעה שנתן הקב"ה התורה לישראל, היתה חביבה עליהם ככלה שהיא חביבה על בן זוגה. מניין? - שנאמר: "וייתן אל משה ככלותו" (כתוב "ככלתו" חסר).
ובמדרש תנחומא פרשת 'כי תישא' סימן יח נאמר: התורה קישטתיה ותיקנתיה ככלה, היא וכל כלי ארגליא (כלי מלאכה) שלה, מקרא, משנה, תלמוד, הלכות, אגדות, ונתתיה למשה ככלה, שנאמר: "וייתן אל משה ככלותו".
חתן זה הנשיא
בירושלמי חגיגה ב,ב (ב"עובדא דאלכסנדריאה") נקרא הנשיא ארוס, ובמקבילה בירושלמי סנהדרין ו,ט (ובבבלי סוטה מז,א וסנהדרין קז,ב) נקרא הנשיא בעל.
ומספרים: רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) אמר לרבי יודן נשייא (הנשיא, רבי יהודה נשיאה השני, בדור השלישי לאמוראי ארץ ישראל, נכד נכדו של רבי יהודה הנשיא): פוק עימן וצערך עבר (במסירה מהגניזה: וצערך עביד) – צא עימנו (עם הציבור לרחובה של עיר בתענית) ובזיונך עשוי (יהיה נעשה, שייתנו אפר בראשך כדי שתתבזה), משום שאין התענית נחשבת תענית ציבור אלא אם כן יצא הנשיא עם הציבור. הרי שהיעדרותו של הנשיא פוגמת בתענית.
ומסיקים מכאן: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): הדא אמרה – זאת אומרת (יש להסיק מכאן), אילין תענייתא דאנן עבדין לית אינון תעניין – אלה התעניות שאנו עושים (קובעים, גוזרים; או: מקיימים) אין הם תעניות (אין התעניות נחשבות כתעניות ציבור). למה? – מדוע? - דלית נשייא עמן – שאין הנשיא עימנו (אין הנשיא משתתף עם הציבור במעמד התענית). מימרה מעין זו מובאת גם להלן בתחילת הלכה ב.
הנשיא בתענית הציבור
בבבלי נמצאות שבע מסורות, שבהן בית הנשיא קבע את התענית והכריז עליה.
בבבלי תענית יד,א-ב אמרו: רבי יהודה נשיאה גזר תליסר תעניתא ולא איעני...
ושם כד,א אמרו: רבי יהודה נשיאה גזר תעניתא, בעא רחמי ולא אתא מטרא...
ושם אמרו: דבי נשיאה גזור תעניתא, ולא אודעינהו לרבי יוחנן ולריש לקיש. לצפרא אודעינהו, אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: הא לא קבלינן עלן (את התענית) מאורתא (ביום שלפני התענית)! אמר ליה: אנן בתרייהו גרירינן (אנו נגררים אחרי בית הנשיא).
ושם אמרו: דבי נשיאה גזור תעניתא, בעו רחמי ולא אתא מטרא...
ושם אמרו: רבי גזר תעניתא, נחית קמיה...
ושם כה,ב אמרו: רבי יהודה נשיאה גזר תעניתא, ירדו להם גשמים לאחר הנץ החמה...
ובבבלי בבא מציעא פה,ב אמרו: גזר רבי תעניתא, אחתינהו לרבי חייא ובניו...
בירושלמי לעיל א,א מסופר שרבי יהודה הנשיא אמר לבני נווה לעשות תענית.
לפי המסופר בירושלמי כאן, השתתפותו של הנשיא במעמד התענית חשובה להצלחת התענית.
במסורות האלו מסופר על הנשיאים: רבי יהודה הנשיא, נכדו רבי יהודה נשיאה, ונכדו רבי יהודה נשיאה השני. בימיהם היו החכמים מקורבים לבית הנשיא, ולנשיא היה תפקיד מרכזי בתענית הציבור. מימי האמורא רבי יוסי ואילך התרחקו החכמים מבית הנשיא, ולנשיא לא היה תפקיד מרכזי בתענית הציבור, וזהו שאמר רבי יוסי: "אין הנשיא עימנו".
אין תענית ציבור בבבל
בבבלי תענית יב,ב אמרו: אמר שמואל: אין תענית ציבור בבבל (רש"י: לענין חומרי תענית, שהיו אוכלים מבעוד יום ואסורים בנעילת הסנדל), אלא תשעה באב בלבד.
ובבבלי פסחים נד,ב אמרו: אמר שמואל: אין תענית ציבור בבבל (רש"י: אין חומר תענית ציבור נוהג בו, לאכול מבעוד יום וליאסר במלאכה, ושאר חומרי האמורים שם), אלא תשעה באב בלבד.
אין בבבל "תענית ציבור" (תענית חמורה של לילה ויום, חמשת העינויים ואיסור מלאכה), מלבד תשעה באב, אבל יש בבבל "תענית יחיד" (תענית קלה של יום, ואיסור אכילה ושתייה בלבד). בבבל גזרו "תעניות יחיד" על צרות שבאו עליהם, לרבות עצירת גשמים (ראה בבלי תענית כא,ב; כד,א-ב; כו,א).
בירושלמי כאן אמרו, שהיעדרותו של הנשיא פוגמת בתענית. סיבת היעדרותו של הנשיא אינה חשובה. חסרונו של הנשיא הוא החשוב. כשאין נשיא ובית דין של סמוכים, אין כוח לבית דין ולחכמים לגזור "תעניות ציבור" (תעניות חמורות). לכן אין תענית ציבור בבבל, כי אין נשיא בבבל (רמב"ן).
בבל היא דוגמה לחוץ לארץ, שבאה ללמד שאין אפשרות לגזור "תעניות ציבור" מחוץ לארץ ישראל.
במסורות על התעניות בבבל אין זכר ליציאה לרחובה של עיר, לדברי כיבושים (דרשה) ולתפילת עשרים וארבע ברכות, כי אין תענית ציבור בבבל. בבבל היתה ביום התענית "כנופיא" - אספה, התכנסות (בבלי תענית יב,ב). מקום הכינוס של הקהל היה אצל אחד החכמים או אצל ראש הגולה. מקום זה נקרא "בי תעניתא" (בבלי שם). באספה עסקו ב"מילי דמתא" - צורכי ציבור (בבלי שם).
• • •
כיון שאמרו לעיל שבתעניות הנשיא והציבור יוצאים לחוץ ומתפרסמים, מביאים ענין אחר שגם בו הנשיא והציבור יוצאים לחוץ ומתפרסמים.
ואומרים: כתוב אחד (בענין פר העלם דבר של הציבור) אומר: "והיזה שבע פעמים לפני ה' אל פני הכפורת (במסירה מהגניזה: הפרכת. וצריך לומר: את פני הפרוכת)" (ויקרא ד,יז), וכתוב אחר (בענין פר החטאת של הכוהן המשיח) אומר: "והיזה מן הדם שבע פעמים לפני ה' אל (צריך לומר: את) פני פרוכת הקודש" (ויקרא ד,ו). רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר: איתפלגון רבי אבהו ורבנן – נחלקו רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) וחכמים, למה בכתוב האחד נאמר "הפרוכת" סתם ובכתוב האחר נאמר "פרוכת הקודש", ואין יודעים מי אמר זאת ומי אמר זאת. חד אמר – אחד (מהם) אמר: חטא הנשיא – כשחטא הכוהן המשיח (כוהן גדול המשוח בשמן המשחה) לבדו, הגדולה במקומה – הגדולה של הקודש עומדת במקומה, שעדיין אין הקדושה מסתלקת, ולכן בענין פר החטאת של הכוהן המשיח נאמר "פרוכת הקודש". חטא הציבור – אבל כשחטא הציבור, אין הגדולה במקומה – הגדולה של הקודש אינה עומדת במקומה, שהקדושה מסתלקת, ולכן בענין פר העלם דבר של הציבור נאמר "הפרוכת" ולא נאמר "פרוכת הקודש". וחורנה אמר – והאחר אמר: לפי שחטאו הלמד (הלומד) והמלמד – כשהורו בית דין הגדול ("המלמד") שוגגים, שטעו בהוראתם, ועשו כל הקהל ("הלמד") או רובם שוגגים על סמך הוראת בית הדין, שלא ידעו שבית הדין טעו, בית הדין מביאים פר העלם דבר של הציבור, ומשום שחטאו גם בית הדין וגם הציבור, הגדולה של הקודש אינה עומדת במקומה, ולכן בענין פר העלם דבר של הציבור נאמר "הפרוכת" ולא נאמר "פרוכת הקודש". וכשהורה כוהן משיח לעצמו שוגג, שטעה בהוראתו, ועשה שוגג על סמך הוראתו, הכוהן הגדול מביא פר חטאת, ומשום שחטא הוא לבדו, הגדולה של הקודש עומדת במקומה, ולכן בענין פר החטאת של הכוהן המשיח נאמר "פרוכת הקודש".
לפי הדעה השנייה, רק אם חטא בית הדין והציבור - אין הגדולה במקומה, אבל אם חטא הציבור - עדיין הגדולה במקומה. אבל לפי הדעה הראשונה, אם חטא הציבור - אין הגדולה במקומה.
בבבלי זבחים מא,ב אמרו: תנא דבי רבי ישמעאל: מפני מה נאמר "פרוכת הקודש" (ויקרא ד) בפר כוהן משיח, ולא נאמר בפר העלם דבר של ציבור? (רש"י: בפר כוהן משיח כתיב: "את פני פרוכת הקודש", ובפר העדה כתיב: "את פני הפרוכת") - משל למלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה, אם מיעוטה סרחה - פמליא (חבורת משרתי המלך) שלו קיימת, אם רובה סרחה - אין פמליא שלו קיימת (רש"י: הרי הוא מסולק מחיבתם. הכי נמי, כיון שחטאו רוב ציבור, כביכול נסתלקה הקדושה).
לעיל אמר רבי יהושע בן לוי: לפי שנתפללו בצנעה ולא נענו, לפיכך יצאו לחוץ ויתפרסמו - מניין שיצאו החוטאים לחוץ בפרהסיה ועל ידי כך ייוודע חטאם ברבים? - על שם (משום שנאמר בענין פר העלם דבר של הציבור) "והוציא את הפר אל מחוץ למחנה ושרף אותו" (ויקרא ד,כא), וכן נאמר בענין פר החטאת של הכוהן המשיח: "והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה... ושרף אותו" (ויקרא ד,יב), שמפני שחטאו הכוהן הגדול וכן הציבור, לכן, לאחר הקטרת החלבים, מוציאים את הפרים שלהם מן המקדש אל מחוץ למחנה (מחוץ לעיר) ושורפים אותם בפרהסיה, ועל ידי כך יודעים הכל שחטאו הכוהן הגדול וכן הציבור.
ואומרים: תני – שנה (ברייתא) חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא): רמז – הכתוב האחד, האומר: "אל פני הכפורת", והכתוב האחר, האומר: "אל פני פרוכת הקודש", יש בהם רמז, כל מקום שיש משיח - יש ארון – כל זמן שהיה כוהן גדול שנמשח בשמן המשחה, היה ארון הקודש במקדש, וכל מקום שאין משיח - אין ארון – אבל כל זמן שלא היה כוהן גדול שנמשח בשמן המשחה, לא היה ארון הקודש במקדש. יאשיהו המלך גנז את שמן המשחה ואת הארון, ובמקדש הראשון עד ימי יאשיהו נמשחו כוהנים גדולים בשמן המשחה והיה ארון בבית קודש הקודשים, ומימי יאשיהו וכן במקדש השני לא נמשחו כוהנים גדולים בשמן המשחה ולא היה ארון בבית קודש הקודשים. הכתוב בענין הכוהן המשיח, האומר: "אל פני פרוכת הקודש", יש בו רמז שכשיש משיח יש "הקודש" (הארון), שמכיון שהפרוכת סוככת על ארון הקודש, היא נקראת "פרוכת הקודש", והכתוב שלא בענין הכוהן המשיח, האומר: "אל פני הפרוכת", יש בו רמז שכשאין משיח אין "הקודש" (הארון), שמכיון שהפרוכת אינה סוככת על ארון הקודש, אין היא נקראת "פרוכת הקודש".
בתוספתא סוטה יג,א שנו: משנגנז ארון, נגנזו עימו צנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה ומקלו של אהרן, שקדיה ופרחיה, וארגז שהשיבו פלשתים דורון לאלוהי ישראל. כולם היו בבית קודש הקודשים, ומשנגנז ארון, נגנזו עימו. ומי גנזו? - יאשיהו המלך גנזו. מה ראה? - כיון שראה כתוב בתורה: "יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך" (דברים כח,לו) (רש"י יומא נב,ב: ודאג שמא יגלה לבבל), פיקד (ציוה) ללויים וגנזוהו, שנאמר: "ויאמר ללויים המבינים לכל ישראל הקדושים לה', תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה בן דויד מלך ישראל (רש"י: והלא שם היה נתון, אלא לומר שגנזוהו שם) אין לכם משא בכתף" (דברי הימים ב לה,ג), אמר להם: גנזו אותו, שלא יגלה לבבל כשאר כל הכלים, שתחזירוהו למקומו (לעתיד לבוא, שאם גולה הוא עימכם לבבל - אין אתם מחזירים אותו בכתפיכם למקומו), שנאמר: "עתה עבדו את ה' אלוהיכם ואת עמו ישראל" (שם) (שאם גולה הוא לבבל, תעבדו את שוביכם). מיד גנזו אותו הלויים.
ואומרים: ואתייא כיי (=כההיא) דמר (=דאמר) – ובאה (הברייתא ששנה חזקיה ללמד) כמו אותה (מימרה) שאמר רבי שמואל בר ינא (בר אינא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי אחא: חמשה דברים היה המקדש האחרון חסר מן הראשון – חמישה דברים היו במקדש הראשון ולא היו במקדש השני, ואלו הן: אש (של מעלה, שירדה מן השמים), וארון, ואורים ותומים, ושמן המשחה, ורוח הקודש – הרי שבמקדש השני לא היו שמן המשחה והארון. מניין שהיה המקדש האחרון חסר חמישה דברים? - על שם (משום שנאמר בענין המקדש האחרון) "ובנו הבית וארצה בו ואכבדה" (חגי א,ח) – חגי אמר לעם שעלו מן הגולה, שבית המקדש שיבנו יהיה לרצון לה' ולכבוד ייחשב לו, "ואכבד" כתיב – כתוב חסר ה"א – בסוף המילה, וה"א בגימטרייה חמש. אלו חמשה דברים שהיה המקדש האחרון חסר מן הראשון – הה"א החסרה יש בה רמז, שבמקדש השני, שבו מדבר הכתוב, היו חסרים חמישה דברים שהיו במקדש הראשון.
מימרה זו מובאת בירושלמי מכות ב,ו ובהוריות ג,ד.
בבבלי יומא כא,ב אמרו: אמר רב שמואל בר איניא אמר רב אחא: מאי דכתיב: "עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית וארצה בו ואכבד" (חגי א) (רש"י: בנבואת חגי כתיבא, ובבית שני משתעי קרא), וקרינן "ואכבדה", מאי שנא דמחוסר ה"א? - אלו חמישה דברים שיש בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הם: ארון וכפורת וכרובים (רש"י: כוליה חדא מילתא), ואש, ושכינה (רש"י: לא שרתה בו שכינה), ורוח הקודש (רש"י: לא שרתה רוח הקודש בנביאים משנת ארבע לדריוש ואילך), ואורים ותומים.
ובבמדבר רבה טו,י ובמדרש תנחומא פרשת 'בהעלותך' סימן ו נאמר: כשחרב בית המקדש נגנזה המנורה, וזה אחד מחמישה דברים שנגנזו: הארון והמנורה והאש ורוח הקודש והכרובים.
ובשיר השירים רבה פרשה ח נאמר: חמישה דברים היה בית אחרון חסר מן הראשון, ואלו הם: אש של מעלה, ושמן המשחה, וארון, ורוח הקודש, ואורים ותומים. הדא הוא דכתיב: "וארצה בו ואכבדה" (חגי א), "ואכבד" כתיב חסר ה"א.
בבבלי מנו שכינה, ולא מנו שמן המשחה שמנו בירושלמי. ובבמדבר רבה ובמדרש תנחומא מנו ארון וכרובים כשני דברים ומנו מנורה, ולא מנו אורים ותומים ושמן המשחה שמנו בירושלמי.
• • •
במשנה שנינו, שהזקן שבהם אומר לפניהם דברי כיבושים.
ומספרים: דלמא – מעשה (מעשה שהיה) (מעשה זה מובא באיכה רבה ג אות נ): רבי בא בר זבדא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) ורבי תנחום בר עילאי (בר חנילאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני) ורבי יאשיה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) נפקון לתעניתא – יצאו (לרחובה של עיר) לתענית (לדרוש לפני הציבור, כדי לעורר את ליבם לתשובה).
המילה "דלמא" מקורה במילה היוונית 'דרמה' (בחילוף ר ב-ל).
דרש רבי בא בר זבדא (לפני הציבור): "נשא לבבינו אל כפיים אל אל בשמים" (איכה ג,מא) - ואיפשר (ואפשר) כן?! – וכי אפשר (הייתכן) כך?! אית בר נש דנסב ליביה ויהיב גו ידיה (במסירה מהגניזה: ויהיב לידיה)?! – וכי יש בן אדם שלוקח את ליבו ונותן (את ליבו) בידיו (לידיו)?! אלא מהו (מה הוא פירוש המילים) "נישא לבבנו אל כפיים"? - נשוי ליבינן לכף ידינן – נשַוֶּה (נשים, ניתן) ליבנו לכף ידינו, שנתבונן וניתן דעתנו למה שיש בכף ידינו, ואם יש בידינו גזל, נשיב את הגזלה, ואחר כך "אל אל בשמים" – רק אחר כך, אחר שנשיב את הגזלה, נתפלל אל ה' שבשמים. כך (באופן זה), אם יהיה השרץ (אחד משמונה שרצים שנבלתם מטמאה) בידו של אדם, אפילו טובל במי השילוח או במי בראשית (מי אוקיינוס) – והשרץ בידו, אין לו טהרה עולמית – אינו טהור לעולם, אבל כשהשליכו (זרק את השרץ) מידו, מיד – אפילו עדיין לא עלה מן המקוה, טהר – הוא טהור, אם טובל במקוה של ארבעים סאה.
המשל והנמשל: השרץ בידו של אדם זה הגזל שבידו, הטבילה במקוה זו התפילה, השלכת השרץ זו השבת הגזלה, והטהרה זו קבלת התפילה על ידי הקב"ה. כמו שאדם אינו יכול להיטהר כאשר הוא עדיין אוחז בשרץ הגורם טומאה, כך אין יכולה תפילתו להתקבל כאשר הוא עדיין אוחז בגזל.
בתוספתא תעניות א,ח שנו: סדר תעניות כיצד? - מוציאים את התיבה לרחובה של עיר... זקן שבהם אומר לפניהם דברי כיבושים: בניי, יתבייש אדם מחברו (ויחזיר לו את הגזלה שגזל אותו), ואל יתבייש אדם (כל ימיו בפני עצמו) ממעשיו (הרעים), מוטב יתבייש אדם מחברו (להחזיר את הגזל), ואל יהא הוא ובניו מציבים (צבים, נפוחים) ברעב (שהרי בעוון גזל הגשמים נעצרים (בבלי תענית ז,ב))... אם היה שרץ בידו של אחד, אפילו טובל בשילוח ובכל מימי בראשית, אינו טהר לעולם, השליך השרץ מידו, עלתה לו טבילה בארבעים סאה, וכן הוא אומר: "ומודה ועוזב ירוחם" (משלי כח,יג), ואומר: "נישא לבבנו אל כפיים" וגו' (איכה ג,מא).
דרשת רבי אבא בר זבדא לקוחה מהתוספתא.
לפי התוספתא, הדגיש הזקן, שהצרה שעומדים בה נובעת מן החטא, וכל עוד אינם שבים מן החטא שבידם, אין תועלת לתענית ולסדריה. דברי הכיבושים מדגישים, שהאיסורים והמנהגים של תענית הציבור אינם חשובים ואינם מועילים, והדבר העיקרי הוא תשובת הלב ושינוי המעשה (וידוי על חטאים, חזרה ממעשים רעים ועשיית מעשים טובים).
ובבבלי תענית טז,א אמרו: תנו רבנן: אדם שיש בידו עברה (רש"י: גזל) ומתוודה עליה ואינו חוזר בה (רש"י: לשלם את הגזל), למה הוא דומה? - לאדם שתופס שרץ בידו, שאפילו טובל בכל מימות שבעולם - לא עלתה לו טבילה. זרקו מידו, כיון שטבל בארבעים סאה - מיד עלתה לו טבילה, שנאמר: "ומודה ועוזב ירוחם" (משלי כח,יג), ואומר: "נישא לבבנו אל כפיים אל אל בשמים" (איכה ג,מא).
ושם ח,א אמרו: אמר רבי אמי: אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים ליבו בכפו (שם ליבו לכפו, נותן את דעתו לכפו, לגזל שבידו, להחזירו), שנאמר: "נישא לבבנו אל כפיים אל אל בשמים" (איכה ג).
בספר בן סירא (מחכמי ישראל בימי הזוגות) לד,כו-כז נאמר: טובל ממת ושוב נוגע בו, מה יועיל ברחיצתו? כן אדם צם על חטאיו ושוב הולך ועושה אלה, תפילתו מי ישמע? וצומו מה יועיל?
הטבילה במקוה זו התפילה
בפסיקתא דרב כהנא כד,ב נאמר: ...נמשלה תפילה למקוה...
ובמדרש תהילים ד,ט נאמר: "אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו" – תניא, רבי אליעזר בן יעקב אמר: "מקוה ישראל ה'" (ירמיהו יז,יג) - מה מקוה מטהר את הטמאים, כך הקב"ה מטהר את ישראל. מי ראוי לילך אצל מי, המקוה אצל הטמא, או הטמא אצל המקוה? - הטמא צריך לילך ולירד ולטבול בו. כך הקב"ה מטהר את ישראל - אמר הקב"ה לישראל: אני אמרתי לך, כשאתה מתפלל, התפלל בבית הכנסת שבעירך, ואם אין אתה יכול להתפלל בבית הכנסת, התפלל בתוך שדך, ואם אין אתה יכול להתפלל בתוך שדך, התפלל בתוך ביתך, ואם אין אתה יכול להתפלל בתוך ביתך, התפלל על מיטתך, ואם אין אתה יכול להתפלל על מיטתך, הרהר בלבך. הדא הוא דכתיב: "אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו". מהו "ודומו"? - אמר רבי יודן: ובלבד שתידום מאותה עברה שבידך.
מי שכפיו טהורות - תפילתו טהורה
בשמות רבה כב,ג נאמר: "על לא חמס בכפי ותפילתי זכה" (איוב טז,יז) - וכי יש תפילה עכורה?! אלא כל מי שידיו מלוכלכות בגזל, הוא קורא להקב"ה ואינו עונה אותו, למה? שתפילתו בעבירה. אבל איוב, שלא היה בעמלו גזל, היתה תפילתו זכה, לכך אומר: "על לא חמס בכפי" - לפי שאין עוול בכפי ובעמלי, תפילתי זכה.
מי השילוח ומי בראשית
השילוח הוא ברכת מים בעיר דוד בירושלים. אל השילוח זרמו מי עין גיחון לאורך נקבה (מנהרה).
חזקיהו המלך סתם את מוצא מימי גיחון העליון, והוליכם דרך מנהרה שחצב לברכה שעשה (דברי הימים ב לב,ל).
בבמדבר רבה יח,כא ובמדרש תנחומא פרשת 'קורח' סימן יב נאמר: מניין למקוה שצריך ארבעים סאה? - דכתיב: "מי השילוח ההולכים לאט" (ישעיהו ח) - "לאט" בגימטרייה ארבעים.
ובפסיקתא דרב כהנא ו,ב ובפסיקתא רבתי פרשה טז נאמר: "יען כי מאס העם הזה את מי השילוח ההולכים לאט" (ישעיהו ח) - מהו "לאט"? - בר קפרא אמר: חיזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו לאט, אלא זה חזקיהו מלך יהודה שהיה מטהר את ישראל במקוה של ארבעים סאה, מנין "לאט".
ובפרקי דרבי אליעזר פרק כ נאמר: באחד בשבת נכנס אדם (הראשון) במימי גיחון העליון, עד שהמים הגיעו עד צוארו, והיה מתענה שבע שבתות ימים עד שנעשה גופו כמין ירוקה, ואמר אדם לפני הקב"ה: ריבון כל העולמים, העבר נא חטאתי מעלי וקבל את תשובתי וילמדו כל הדורות שיש תשובה. מה עשה הקב"ה? - פשט את יד ימינו וקיבל את תשובתו והעביר את חטאתו מעליו.
הרי שמי השילוח / הגיחון מיוחדים לטהרה עוד מימי אדם הראשון.
מי בראשית הם המים שכיסו את כל הארץ במעשה בראשית, ואחר כך נקוו בימים.
אדם הטובל ושרץ בידו, אפילו טובל במקוה של מי השילוח, או במי בראשית שהם מים רבים, אינו טהור. אבל אם השליך את השרץ מידו, אפילו טובל במקוה סתם של ארבעים סאה שהם מים מועטים, טהור. הרי שאין טהרתו של אדם תלויה באיכות המים (מי השילוח) או בכמותם (מי בראשית), אלא במעשיו של אדם בלבד.
• • •
דרש רבי תנחום בר עילאי (לפני הציבור): "ויכנעו שרי ישראל והמלך (רחבעם) ויאמרו צדיק יי', ובראות יי' כי נכנעו היה דבר יי' אל שמעיה (הנביא) לאמר נכנעו לא אשחיתם" (דברי הימים ב יב,ו-ז) – כשעלה שישק מלך מצרים למלחמה על ירושלים, אמר שמעיה הנביא דברי תוכחה למלך ולשרים, והם שבו מדרכיהם הרעות וקיבלו עליהם את עול מצוות ה', וה' לא השמיד אותם. ודייק רבי תנחום בר עילאי: 'נתענו' אין כתיב כאן – אין כתוב כאן, אלא כתוב כאן "נכנעו לא אשחיתם" – שלא ראה ה' את תעניתם, אלא ראה את כניעתם, ולכן לא השמיד אותם. מכאן שאין התענית מועילה אלא תשובה.
דרשת רבי תנחום בר עילאי היא מעין האמור במשנה: הזקן שבהם אומר לפניהם דברי כיבושים: אחינו, לא נאמר באנשי נינוה "וירא האלוהים את שקם ואת תעניתם", אלא: "וירא האלוהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה".
• • •
דרש רבי יאשיה (לפני הציבור): "התקוששו וקושו" (צפניה ב,א) – הנביא קרא לישראל לחזור בתשובה. ודרש רבי יאשיה: אם נרצה לקשט (לבדוק, לתקן) אחרים, נתקושש גרמן עד דלא נקושש חורנין – נתקשט את עצמנו (נבדוק ונתקן את עצמנו תחילה) עד שלא נקשט אחרים (קודם שנבדוק ונתקן אחרים). 'התקוששו' הוא ציווי בבנין התפעל מן השורש ק,ש,ש. 'קושו' הוא ציווי בבנין קל מן אותו שורש. בגין דאית הכא בני נש דאמרין עלי לישן ביש גבי רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) – משום שיש כאן בני אדם שאומרים עלי לשון הרע (רכילות, דברי גנאי) לרבי יוחנן, אלא כל עמא לדינה – אלא כל העם לדין (אין עצה אלא שיבואו הכל למשפט על שאמרו עלי לשון הרע).
אמרין – אומרים (המספרים מעשה זה): הוה (הוו) תמן – היו שם רבי חייה (בר אבא) ורבי איסי (רבי אסי) ורבי אימי (רבי אמי), וקמון ואזלון לון – ועמדו והלכו להם.
רבי יאשיה התכוון בדבריו לרבי חייא ולרבי אסי ולרבי אמי, שאמרו עליו לשון הרע לרבי יוחנן, ומשום כבודם לא הזכירם רבי יאשיה במפורש אלא נקט: "אית הכא בני נש", וכן: "כל עמא". רבי חייא ורבי אסי ורבי אמי הבינו שרבי יאשיה התכוון בדבריו להם, ולא רצו להשיב על דבריו אלא הלכו משם במחאה על דבריו.
בירושלמי ראש השנה ב,ו וסנהדרין א,ב אמרו: רבי בא בר זבדא פתח (פותח את הדיון או את הדרשה בבית המדרש), רבי חייא ורבי יסא ורבי אימי חתמין (חותמים, מסיימים).
במעשה המובא כאן היה רבי אבא בר זבדא הפותח, ואפשר שרבי חייא ורבי אסי ורבי אמי היו החותמים, ודרש רבי יאשיה שרבי חייא ורבי אסי ורבי אמי יקשטו ויתקנו את עצמם תחילה ואחר כך יקשטו ויתקנו אחרים בדרשתם לפני הציבור.
בבבלי (בכמה מקומות) אמרו: "התקוששו (רשב"ם בבא בתרא ס,ב: הסר קש מבין עיניך תחילה, כלומר, קשוט עצמך) וקושו" (צפניה ב) - אמר ריש לקיש: קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים.
בבבלי תענית ז,ב אמרו: אמר רבי שמעון בן פזי: אין הגשמים נעצרים אלא בשביל מספרי לשון הרע.
אפשר שרבי יאשיה אמר לחבריו לתקן את חטא לשון הרע, משום שבגללו נעצרו הגשמים שהיו מתענים עליהם.
בדרשותיהם הדגישו שלושת החכמים, כל אחד בדרכו, שהדבר החשוב אינו נוהגי התענית אלא התנהגותם של האנשים. רבי אבא בר זבדא העלה קושי פרשני בפסוק. פתרון הפסוק עוסק בענינו של יום התענית. רבי תנחום בר עילאי הבחין בניסוח מקראי המכוון לכוונת הלב ולא למעשה החיצוני. הוא הביא דוגמה מהמקרא לתגובת השומעים לדברי הכיבושים שנאמרו. ואילו רבי יאשיה הוקיע את תלמידי החכמים עצמם על התנהגותם.
"בגין... אלא..."
בירושלמי עבודה זרה ד,א אמרו: רבי שמעון ברבי הוה ליה מרקוליס (אליל רומאי) גו חקלא (שדה). אתא גביה בורגנרה (בעל תחנת דרכים), אמר ליה: בגין דשמעית דארכונא (מושל) בעי מיעבור הכא למחר, אלא בחייך דאת מרים אילין כיפייא (אבנים)...
ובפסיקתא דרב כהנא ז,ז ובפסיקתא רבתי פרשה יז נאמר: נתכנסו כל הבכורות אצל אבותיהם, אמרו להם: בגין דאמר משה "ומת כל בכור בארץ מצרים" (שמות יא,ה), וכל מה דאמר על הלין עמא אתא עליהון, אלא איתון ונפיק אלין עברייא מביננא, ואי לא, הלין עמא מייתין (וכל מה שאמר משה על העם הזה בא עליהם, אלא בואו ונוציא את העברים הללו מבינינו, ואם לאו, העם הזה ימות)... הלכו להם אצל פרעה, אמרו לו: בגין דאמר משה "ומת כל בכור בארץ מצרים", וכל מה דאמר על הלין עמא אתא עליהון, אלא קום ואפיק אלין עברייא מביננא, ואי לא, הלין עמא מייתין...
• • •
בדברי הימים ב ז,יג-יד אמר ה' לשלמה: "הן (אם) אעצור השמים ולא יהיה מטר, והן אצוה על חגב לאכול הארץ, ואם אשלח דֶבֶר בעמי. וייכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו ויבקשו פני וישובו מדרכיהם הרעים, ואני אשמע מן השמים ואסלח לחטאתם וארפא את ארצם".
ואומרים: אמר רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני): שלשה דברים מבטלין את הגזירה הקשה – שגזר ה' על ישראל, כגון עצירת גשמים או ארבה או דבר, ואלו הן: תפילה וצדקה (נדבה לעני) ותשובה (חזרה מהדרך הרעה) – שאם עשו ישראל את שלושת הדברים, ה' מבטל את הגזרה הקשה. ושלשתן נאמרו בפסוק אחד: "ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו ויבקשו פניי וישובו מדרכיהם הרעים" (דברי הימים ב ז,יד). "ויתפללו" - זו תפילה; "ויבקשו פניי" (שם) - זו צדקה – שייתנו צדקה קודם שיתפללו לפני ה', כמה דאת אמר – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): "אני בצדק אחזה פניך" (תהילים יז,טו) – בזכות צדקה אזכה לראות את פני ה', ולכן ייתן אדם צדקה קודם שיתפלל; "וישובו מדרכיהם הרעים" - זו תשובה. אם עשו כן – אם עשו את שלושתם, מה כתיב תמן? – מה כתוב שם (בהמשך הפסוק)? - "ואני אשמע מן השמים ואסלח לחטאתם וארפא את ארצם" – אז יבטל ה' את הגזרה שגזר עליהם.
ומספרים: רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) דרש הדא דרבי לעזר כל שעה בתעניתא – דרש (לפני הציבור) את זו (המימרה) של רבי אלעזר כל פעם בתענית (ברחובה של עיר), משום שבתענית ציבור עשו את שלושת הדברים הללו, כדי לבטל את הצרה שהיו מתענים עליה, שכן בתענית ציבור היתה נהוגה תפילה מיוחדת והיו רגילים לחלק צדקה והיו עושים תשובה.
גם רבי אלעזר אמר את דבריו בדרשה בתענית ציבור.
בירושלמי סנהדרין י,ב אמרו, שתפילה וצדקה ותשובה מצילים מחלומות קשים ומחזיונות קשים.
בבראשית רבה מד,יב נאמר: רבי יודן בשם רבי לעזר: שלושה דברים מבטלים את הגזרה, ואלו הם: תפילה וצדקה ותשובה, ושלושתם בפסוק אחד: "וייכנעו עמי אשר נקרא שמי עליו ויתפללו" (דברי הימים ב ז,יד) - הרי תפילה, "ויבקשו פני" (שם) - הרי צדקה, היך דאת אמר: "אני בצדק אחזה פניך" (תהלים יז,טו), "וישובו מדרכיהם הרעים" (דברי הימים שם) - הרי תשובה, ואחר כך "אסלח לחטאתם" (שם). רבי חונא בשם רבי יוסי: אף שינוי השם ומעשה טוב, שינוי השם מאברהם ושרה, מעשה טוב מאנשי נינוה, שנאמר: "וירא האלוהים את מעשיהם כי שבו" וגו' (יונה ג,י). ויש אומרים: אף שינוי מקום, שנאמר: "ויאמר י"י אל אברם לך לך" (בראשית יב,א). רבי מנא אמר: אף תענית, שנאמר: "יענך י"י ביום צרה" (תהילים כ,ב).
ובפסיקתא דרב כהנא כח,ג נאמר: רבי יודן בשם רבי לעזר: שלושה הם שמבטלים את הגזרה, ואלו הם: התפילה והצדקה והתשובה. ושלושתם בפסוק אחד: "וייכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו ויבקשו פני וישבו מדרכיהם הרעים ואני אשמע מן השמים ואסלח לחטאתם וארפא את ארצם" (דברי הימים ב ז,יד). "ויתפללו" - זו תפילה; "ויבקשו פני" - זו צדקה, דכתיב: "אני בצדק אחזה פניך" (תהילים יז,טו); "וישובו מדרכיהם הרעים" (דברי הימים שם) - זו תשובה. מה כתיב תמן: "ואני אשמע מן השמים ואסלח לחטאתם" (שם). רבי חונא בשם רבי יוסי: אף שינוי השם ושינוי מעשה. שינוי השם מאבינו אברהם - "ולא ייקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם" (בראשית יז,ה), אברם לא מוליד, אברהם מוליד; ודכוותיה: "שרי אשתך" (בראשית יז,טו), שרי לא ילדה, שרה ילדה. שינוי מעשה מאנשי נינוה - "וירא האלוהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה" (יונה ג,י). ויש אומרים: אף שינוי מקום מאבינו אברהם - "ויאמר י"י אל אברם לך לך מארצך וממולדתך" (בראשית יב,א), והדר: "ואעשך לגוי גדול" (בראשית יב,ב). רבי מנא אומר: אף התענית, דכתיב: "יענך י"י ביום צרה" (תהילים כ,ב).
ובמדרש זוטא - קהלת ה,ו נאמר: אמר רבי יהודה בשם רבי אלעזר: שלושה דברים מבטלים גזרות רעות וקשות. ואלו הם: תפילה ותשובה וצדקה, ושלושתם כתובים בפסוק אחד: "וייכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו ויבקשו פני וישובו מדרכיהם הרעים" (דברי הימים ב ז,יד). "ויתפללו" זו תפילה, "ויבקשו פני" זו צדקה, "וישובו מדרכיהם הרעים" זו תשובה. אם עשו כן, מה כתיב תמן: "ואני אשמע מן השמים ואסלח לחטאתם וארפא את ארצם" (שם). רבי אמי אמר: אף התענית, שנאמר: "יענך ה' ביום צרה" (תהילים כ,ב). רבי אחא אמר: אף שינוי השם ושינוי מעשה ושינוי מקום.
ובבבלי ראש השנה טז,ב אמרו: אמר רבי יצחק: ארבעה דברים מקרעים גזר דינו של אדם, אלו הם: צדקה, צעקה (תפילה), שינוי השם, ושינוי מעשה (תשובה. רש"י: ששב מרעתו).
צדקה
רבי אלעזר אמר כמה מאמרים על מעלת הצדקה.
בבבלי סוכה מט,ב אמרו: אמר רבי אלעזר: גדול העושה צדקה יותר מכל הקורבנות.
ובבבלי בבא בתרא ט,ב אמרו: רבי אלעזר אמר: צדקה - כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול.
ושם אמרו: אמר רבי אלעזר: גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבנו, דאילו במשה רבנו כתיב: "כי יגורתי מפני האף והחמה" (דברים ט), ואילו בעושה צדקה כתיב: "מתן בסתר יכפה אף, ושוחד בחיק (רש"י: העושה צדקה בסתר) חמה עזה (רש"י: יכפה חמה עזה)" (משלי כא).
צדקה בתענית
בבבלי ברכות ו,ב אמרו: אגרא דתעניתא - צדקתא (רש"י: שנותנים צדקה לערב לפרנסת העניים שהתענו היום).
ובבבלי סנהדרין לה,א אמרו: אמר רבי אלעזר: כל תענית שמלינים בה צדקה - כאילו שופכים דמים (רש"י: רגילים היו לחלק צדקה בליל תענית, והיו עיני העניים נשואות לכך, ואם ילינוה נמצאו עניים רעבים, שנשענו על כך. רמ"ה: רגילים היו לחלק צדקה ביום תענית, כדאמרינן בברכות ו,ב: אגרא דתעניתא - צדקתא, וקאמרינן השתא דכל תענית שמלינים בה צדקה ואין מחלקים אותה לעניים בו ביום - הרי הם כאילו שופכים דמים, לפי שעניים נשענים עליה ואין מבקשים מזונות ממקום אחר, ונמצאו לנים בתעניתם ומתים ברעב). והני מילי - בריפתא ובתמרי (רש"י ורמ"ה: שהם דברים מוכנים לאכילה, ועניים סומכים עליהם), אבל זוזי וחיטי ושערי - לית לן בה (רש"י: לא נשענו העניים עליהם לאותו הלילה, ולית לן בה עד למחר).
דברי רבי אלעזר על הצדקה שנאמרו בדרשה בתענית, כמו שאמרו בירושלמי כאן, מכוונים למה שאמר הוא עצמו בבבלי, שתכלית התענית היא הצדקה שמחלקים ביום התענית או בלילה שלאחריה.
נתינת צדקה לעניים כחלק מן התענית אינה מוזכרת במסורות התנאים, אך דברי האמוראים מצביעים על היותה חלק מכריע של יום תענית הציבור.
בבראשית רבה לג,ג ובויקרא רבה לד,יד מסופר שרבי תנחומא הורה לציבור בתענית לחלק צדקה לעניים, כי הוא ראה את נתינת הצדקה כגורם שיוריד גשמים. בבבלי מגילה כז,א מסופר שנתנו צדקה לעניים בתענית שגזר רב הונא.
נתינת צדקה אינה רק קיום מצוה אלא גם מבטאת רגישות למצוקת הזולת וערבות הדדית.
בבבלי ברכות לב,ב אמרו: אמר רבי אלעזר: גדולה תענית יותר מן הצדקה. מה טעם? - זה בגופו וזה בממונו.
מימרה זו של רבי אלעזר אינה סותרת את המימרות לעיל, משום שהכוונה במימרה זו שתענית לבד גדולה יותר מצדקה לבד, אבל תענית שיש בה צדקה גדולה יותר מתענית שאין בה צדקה.
תפילה
רבי אלעזר אמר כמה מאמרים על מעלת התפילה.
בבבלי ברכות לב,ב אמרו: אמר רבי אלעזר: גדולה תפילה יותר ממעשים טובים.
ושם אמרו: אמר רבי אלעזר: גדולה תפילה יותר מן הקורבנות.
ובבבלי סוכה יד,א אמרו: אמר רבי אלעזר: למה נמשלה תפילתם של צדיקים כעתר (קלשון)? (רש"י: דכתיב: "ויעתר יצחק לה'" (בראשית כה); "וייעתר לו ה'" (שם)) - לומר לך, מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפילתם של צדיקים מהפכת מידותיו של הקב"ה ממידת רגזנות למידת רחמנות.
ובשמות רבה כא,ד אמרו: "שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו" (תהילים סה) - אמר רבי יהודה בר שלום בשם רבי אלעזר: בשר ודם, אם בא עני לומר דבר לפניו - אינו שומע הימנו, אם בא עשיר לומר דבר - מיד הוא שומע ומקבלו, אבל הקב"ה אינו כן, אלא הכל שווים לפניו בתפילה, הנשים והעבדים והעניים והעשירים.
בבבלי ברכות לב,ב אמרו: אמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, שנאמר: "גם כי אזעק ואשווע שתם תפילתי" (איכה ג), ואף על פי ששערי תפילה ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו, שנאמר: "שמעה תפילתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש" (תהילים לט).
מימרה זו של רבי אלעזר אינה סותרת את המימרות שלו לעיל, משום שאפשר לומר, שמימרה זו נאמרה ביחיד (כלשון הכתובים שהובאו במימרה זו), שאין תפילה לבד של יחיד מתקבלת אלא אם כן יש עימה דמעה, אבל תפילה של רבים (כגון התפילה בתענית האמורה בירושלמי כאן) מתקבלת לעולם.
צדקה קודם תפילה
בבבלי בבא בתרא י,א אמרו: ...אדם נותן פרוטה לעני - זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר: "אני בצדק אחזה פניך" (תהילים יז). רבי אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, אמר, כתיב: אני בצדק אחזה פניך (רש"י: "אני בצדק" תחילה, ואחר כך "אחזה פניך" בתפילה).
תשובה
תשובה של רבים מתקבלת על ידי הקב"ה אפילו לאחר גזר דין, ואף על פי שנחתם - נקרע, מה שאין כן תשובה של יחיד (ראה בבלי ראש השנה יז,ב-יח,א). רבי אלעזר שאמר כאן, שתשובה מבטלת את הגזרה הקשה, אמר כן בתשובה של רבים.
רבי חגי על תפילה בתענית
בויקרא רבה ג,ב נאמר: "כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני" וגו' (תהילים כב,כה) - בנוהג שבעולם, שני בני אדם נכנסים אצל הדיין, אחד עני ואחד עשיר, אל מי הדיין הופך פניו? לא אל העשיר?! ברם הכא: "ולא הסתיר פניו ממנו ובשוועו אליו שמע" (שם). רבי חגי גזר תעניתא (על עצירת גשמים), נחית מיטרא, אמר: לאו משום דאנא כדאי (לא מפני שאני ראוי לכך נשמעה תפילתי), אלא משום דכתיב: "כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני".
ובמדרש תהילים כב,ל נאמר: "כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני" - בנוהג שבעולם, שני בני אדם נכנסים אצל הדיין, אחד עני ואחד עשיר, למי הדיין מכיר פנים? הלא לעשיר, ברם הכא: "לא בזה ולא שיקץ ענות עני". בנוהג שבעולם, שני בני אדם נכנסים לדין, עני ועשיר, למי הדיין מהפך פניו? הלא לעשיר, ברם הכא: "ולא הסתיר פניו ממנו". בנוהג שבעולם, עני ועשיר נכנסים לדין, למי הדיין נזקק לשמוע? הלא לעשיר, ברם הכא: "ובשוועו אליו שמע". רבי חגי גזר תעניתא, נחית מיטרא, אמר: לא מפני שאני כדאי, אלא "כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני".
המאמר במדרשים האלה הוא מעין דברי רבי אלעזר בשמות רבה לעיל. במדרשים האלה מסופר על מה שאמר רבי חגי בתענית על תפילה, כמו שמסופר בירושלמי כאן.
• • •
כיון שהביאו מימרה שאמר רבי אלעזר, שגזרה קשה בטלה, מביאים חמישה פתגמים ומאמרים שאמר רבי אלעזר, שענינם הוא שה' גוזר בראשית השנה כמה גשמים ירדו באותה השנה, והגזרה עשויה להשתנות באחרית השנה, הכל לפי מעשיהם של ישראל. הפתגמים והמאמרים שמביאים קשורים לכתובים שנאמרו בענין השגחת ה' על ארץ ישראל: "והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים. ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא,יא-יב).
אמר רבי לעזר: סוף שתא כשתא – סוף השנה כמו השנה. שאם בשל מעשיהם הרעים של ישראל גזר ה' בראש השנה שתהיה השנה רעה, ואחר כך באותה השנה חזרו בהם ישראל לטובה, ה' משנה בסוף השנה את גזר הדין לטובה, ואם בשל מעשיהם הטובים של ישראל גזר ה' בראש השנה שתהיה השנה טובה, ואחר כך באותה השנה חזרו בהם ישראל לרעה, ה' משנה בסוף השנה את גזר הדין לרעה.
מן עפר קייטא לסיתוא – מן עפר הקיץ (ימי החמה) לחורף (ימי הגשמים). שיש לתת מעפר הארץ בתבואה ובפירות שאוספים בקיץ, כדי להעמיד (לקיים) אותם בחורף שלא יירקבו.
בבראשית רבה צ,ה נאמר: "אוכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה" - רבי נחמיה אמר: עירב בהם עפר וקטמית (אפר), דברים שמעמידים פירות ("אשר סביבותיה" היינו העפר שסביב האוכל נתן בו שלא יירקב).
בספרי דברים פסקה מ ובמדרש תנאים לדברים יא,יב נאמר: כתוב אחד אומר: "תמיד עיני ה' אלוהיך בה" (דמשמע הבטה לטובה), וכתוב אחד אומר: "המביט לארץ ותרעד" (תהילים קד,לב) (דמשמע הבטה לרעה), כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? - לענין טובה הוא אומר: "תמיד עיני ה' אלוהיך בה", לענין רעה הוא אומר: "המביט לארץ ותרעד". לענין טובה כיצד? - הרי שהיו ישראל רשעים בראש השנה ונגזרו עליהם גשמים מועטים, וחזרו בהם. להוסיף עליהם - אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, אלא "תמיד עיני ה' אלוהיך בה", הקב"ה מורידם בזמנם ומשלח בהם את הברכה, ומורידם על הארץ שהיא צריכה להם על הצמחים ועל האילנות ועל הזרעים. לענין רעה כיצד? - הרי שהיו צדיקים בראש השנה ונגזרו עליהם גשמים מרובים, וחזרו בהם. לפחות מהם - אי אפשר, אלא "המביט לארץ ותרעד", הקב"ה מורידם שלא בזמנם ושולח בהם את המארה, ומורידם על הארץ שאינה צריכה להם ליערים ולמדברות ולימים ולנהרות, שנאמר: "ציה גם חום יגזלו מימי שלג שאול חטאו" (איוב כד,יט) - מעשים רעים שעשיתם עימי בימות החמה, שלא הפרשתם תרומה ומעשרות, הם מנעו מכם את הגשמים.
ובירושלמי ראש השנה א,ג אמרו: תני רבי שמעון בן יוחי: הרי שהיו ישראל כשרים בראש השנה ונגזרו להם גשמים מרובים, ובסוף חטאו. לפחות מהם - אי אפשר. מה הקב"ה עושה? מפזרם לימים ולמדברות ולנהרות, כדי שלא תיהנה הארץ מהם. הרי שלא היו ישראל כשרים בראש השנה ונגזרו להם גשמים מעוטים, ובסוף עשו תשובה. להוסיף עליהם - אי אפשר. מה הקב"ה עושה? מורידם כדי הארץ ומשיב עימהם טללים ורוחות, כדי שתיהנה הארץ מהם. "ציה גם חום יגזלו מימי שלג שאול חטאו" (איוב כד,יט) - עוונות שעשו ישראל בקיץ גזלו מהם מימי השלג.
ובבבלי ראש השנה יז,ב אמרו: "תמיד עיני ה' אלוהיך בה" וגו' (דברים יא) - עיתים לטובה ועיתים לרעה (רש"י: פעמים שהעיתים הנתונים לסוף השנה לטובה הוא לה, להקל עליה מן הפורענות שגזרו עליה בראש השנה, ופעמים שהוא לרעה, לפחות מן הטובה שפסקו לה). עיתים לטובה כיצד? - הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בראש השנה, ופסקו להם גשמים מועטים, לסוף חזרו בהם. להוסיף עליהם - אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה. אלא הקב"ה מורידם בזמנם על הארץ שצריכה להם (רש"י: על השדות ועל הכרמים ועל הגנות), הכל לפי הארץ. עיתים לרעה כיצד? - הרי שהיו ישראל צדיקים גמורים בראש השנה, ופסקו להם גשמים מרובים, לסוף חזרו בהם. לפחות מהם - אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה. אלא הקב"ה מורידם שלא בזמנם (רש"י: לפני הזריעה) על הארץ שאינה צריכה להם (רש"י: ביערות ובמדברות).
בבבלי שם אמרו, שתשובה של רבים מתקבלת על ידי הקב"ה אפילו לאחר גזר דין, וגזר הדין נקרע. והביאו ברייתא זו ושאלו: לטובה (כשחזרו בהם ישראל לטובה) מיהא ליקרע לגזר דינייהו (שפסקו להם גשמים מועטים) ולוסיף להו! והשיבו: שאני התם דאפשר בהכי (להורידם בזמנם על הארץ שצריכה להם, ואין צריך לקרוע את גזר הדין).
ובבבלי תענית ז,ב אמרו: אמר רב חסדא: אין הגשמים נעצרים אלא בשביל ביטול תרומות ומעשרות, שנאמר: "ציה גם חום יגזלו מימי שלג" (איוב כד). מאי משמע? - תנא דבי רבי ישמעאל: בשביל דברים שציויתי אתכם (רש"י: "ציה" דריש לשון ציווי) בימות החמה (רש"י: תרומות ומעשרות) ולא עשיתם, יגזלו מכם מימי שלג (רש"י: המטר) בימות הגשמים.
הפתגם "סוף שתא כשתא" בא ללמד את מה שנאמר בברייתא שבמקורות שהובאו.
הפתגם "מן עפר קייטא לסיתוא" הוא משל, שבא ללמד, שאם יפרישו תרומה ומעשרות בימות החמה, ירדו להם גשמים בימות הגשמים.
הפתגם "סוף שתא כשתא" והפתגם "מן עפר קייטא לסיתוא" קשורים יחד, כמו שנאמר בברייתא שבמקורות שהובאו.
נפח צפונה יצף לבניך – נשבה רוח צפונית - אוי לבנים שלך. שרוח צפונית מביאה יובש ומונעת את הגשם וגורמת בצורת ורעב.
במשלי כה,כג נאמר: "רוּחַ צָפוֹן תְּחוֹלֵל (תמנע ותעצור) גָּשֶׁם".
בספרי דברים פסקה שו ובמדרש תנאים לדברים לב,ב נאמר: רוח צפונית עושה את הרקיע נקי כזהב (שהיא מפזרת את העננים ומטהרת את השמים ומגלה את אור השמש המזהיר כזהב).
ושם נאמר: רוח צפונית - יפה בימות החמה וקשה בימות הגשמים (שהיא מקררת את האויר, ולכן בימי הקור קשה, ובימות החמה מביאה נחת מן החום).
ובבבלי בבא בתרא כה,ב אמרו: אמר רב חסדא, מאי דכתיב: "מצפון זהב יאתה" (איוב לז) - זו רוח צפונית שמזלת את הזהב.
רוח צפונית באה מן היבשה שמצפון לארץ ישראל, והיא מביאה אויר יבש וקר וממעטת את הגשמים וגורמת בצורת. בגלל הבצורת מחירי התבואות עולים, ובשל עליית מחירי התבואות יורד מחיר הזהב והוא נעשה זול יותר.
בבבלי תענית ז,ב אמרו: אמר רבי שמעון בן פזי: אין הגשמים נעצרים אלא בשביל מספרי לשון הרע, שנאמר: "רוח צפון תחולל (רש"י: תבטל, כמו: "לא יחל דברו" (במדבר ל)) גשם ופנים נזעמים לשון סתר (תוספות: בשביל "לשון סתר" - לשון הרע, רוח צפון תבטל גשם)" (משלי כה).
הרי שבגלל מספרי לשון הרע, רוח צפונית נושבת והגשמים נעצרים.
הפתגם "מן עפר קייטא לסיתוא" בא ללמד, שהגשמים נעצרים בשביל ביטול תרומות ומעשרות.
הפתגם "נפח צפונה יצף לבניך" בא ללמד, שהגשמים נעצרים בשביל מספרי לשון הרע.
שתי המימרות על הגשמים שנעצרים נאמרו בבבלי בסמוך זו לזו, כמו שבירושלמי נאמרו בסמוך זה לזה שני הפתגמים המקבילים לשתי המימרות.
יצף ל... (קריאת צער)
בבראשית רבה נו,ד נאמר: בא לו (סמאל) אצל יצחק, אמר לו: מה ברא דעלובתא (מה זה בן שרה העלובה), הולך הוא (אביך) לשוחטך. ...אמר ליה (אברהם ליצחק): יצף לההוא (סמאל), דיגער ביה (שיגער בו הקב"ה)...
יצף - דואג, חושש; יצפא - דאגה, חשש
בפסיקתא רבתי פרשה מ נאמר: עם שיצחק מהלך עם אביו, מה עשה השטן? בא ועמד לו לימינו של יצחק, אמר לו: הא עלוב בנה של עלובה, כמה תעניות נתענית אימך וכמה תפילות נתפללה עד שלא באת לה, והזקן הזה נשתטה מזקנותו והולך לשוחטך. מיד הפך יצחק פניו אל אביו, אמר לו: אבא, ראה מה אמר לי האיש הזה. אמר: הוא בא ליצף לך (להדאיג אותך)...
ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'וירא' סימן מו נאמר: עם שהם הולכים, בא השטן מימינו של יצחק ואמר: אי עלוב בנה של עלובה, כמה תעניות נתענית אימך עד שתבוא, והזקן נשתטה בזקנותו והרי הוא הולך לשחוט אותך. חזר יצחק ואמר לאביו: ראה מה זה אומר לי. אמר לו: הוא בא ליצף אותך, אבל הקב"ה אל יצף לנו, שנאמר: "אלוהים יראה לו השה לעולה" (בראשית כב,ח).
כל שנה שאין מתריעין עליה בראשונה (במסירה מהגניזה: בראשה) – כל שנה שאין מתענים ומריעים בה בתחילתה, סוף שמתריעין (במסירה מהגניזה: שמתענין) עליה בסופה – היא (השנה) עתידה שיתענו ויריעו בה באחריתה, שיבואו עליהם צרות בסוף השנה, ויצטרכו לגזור תענית על הציבור בגלל הצרות, ויריעו בשופרות. ומכלל לאו אתה שומע הן, שכל שנה שמתריעים עליה בראשה, שבאו עליהם צרות בתחילת השנה, ונצטרכו לגזור תענית על הציבור בגלל הצרות, והריעו בשופרות, אין מתריעים עליה בסופה, שתהיה להם שנה טובה.
בבבלי ראש השנה טז,ב אמרו: אמר רבי יצחק: כל שנה שאין תוקעים בתחילתה - מריעים לה (עושים לה רע) בסופה. ואמר רבי יצחק: כל שנה שרשה (ענייה, שיש בה צרות) בתחילתה - מתעשרת בסופה, שנאמר: "מראשית השנה" (דברים יא) - "מרשית" כתיב (לשון 'רש'), "ועד אחרית" - מכלל דיש לה אחרית (תקוה ותוחלת).
ובירושלמי ראש השנה א,ג אמרו: כתיב: "תמיד עיני יי' אלוהיך בה מראשית השנה" - כהנא אמר: "מרשית" כתיב, "ועד אחרית שנה" - מדוה לה בראשה ויהב לה אחרית טבה בסיפא.
ובמדרש תנאים לדברים יא,יב נאמר: "מרשית השנה" - חסר אל"ף, לומר לך: כל שנה שהיא רשה בתחילתה סופה להיות עשירה בסופה.
במקורות שהובאו נאמר: כל שנה שהיא רשה בתחילתה סופה להיות עשירה בסופה. ומכלל זה אתה שומע, שכל שנה שהיא עשירה בתחילתה סופה להיות רשה בסופה.
שנה שאין מתריעים עליה בראשה היא שנה שהיא עשירה בתחילתה, ושנה שמתריעים עליה בסופה היא שנה שהיא רשה בסופה. כמו כן, שנה שמתריעים עליה בראשה היא שנה שהיא רשה בתחילתה, ושנה שאין מתריעים עליה בסופה היא שנה שהיא עשירה בסופה.
נמצא שהמימרה שבירושלמי כאן והמימרות שבמקורות שהובאו דבר אחד הן.
כל (במסירה מהגניזה: כל שנה) שאינה חסה על פירות חבירתה – כל שנה שאין צר לה להפסיד או לקלקל את הפירות של השנה שקדמה לה, בשל ריבוי הפירות, סוף שהיא מאבדת פירותיה – היא (השנה) עתידה שתפסיד את פירותיה שלה, ולא יהיו להם פירות.
מהמקורות שהובאו לעיל אתה שומע, שכל שנה שהיא עשירה בתחילתה סופה להיות רשה בסופה. המימרה שבירושלמי כאן היא מעין דבר זה.
• • •
אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): ורוב היין מחמיץ – ריבוי היין גורם שהיין מחמיץ (נעשה חומץ).
המימרה של רבי אחא היא מעין המימרה שלפניה.
• • •
ומספרים: אית הוה סבין בציפורין – היו זקנים בציפורין (העיר ציפורי שבגליל התחתון), כד הוות רביעתא קדמייתא [נחתא (מילה זו נוספה על פי מסירה מהגניזה)] – כאשר היתה רביעה (עונת גשמים) ראשונה יורדת, הוו מריחין בעפרא וידעין מימור מיימי שתא (במסירה מהגניזה: וידעין מה מימי שתא) – היו מריחים את העפר ויודעים לומר את מימי השנה, שלפי ריח העפר בירידת הגשמים שבתחילת השנה היו יודעים כמה גשמים יהיו יורדים באותה השנה.
בספרי דברים פסקה מ נאמר: "מראשית השנה ועד אחרית שנה" - מגיד שמראשית השנה נגזרו עליה כמה גשמים ירדו עליה...
ובמדרש תנאים לדברים יא,יב נאמר: "מראשית השנה ועד אחרית השנה" - מראשיתה נידונה מה יהיה בסופה. מגיד הכתוב שמראש השנה נגזרו עליה כמה גשמים ירדו עליה...
ובמדרש תנחומא פרשת 'מקץ' סימן א נאמר: הקב"ה קוצב לבריות כמה גשמים יורדים מראש השנה ועד סוף השנה.
מכיון שמראשית השנה נגזר כמה גשמים ירדו באותה השנה, אפשר בתחילת השנה לדעת כמה גשמים ירדו באותה השנה.
• • •
כיון שהביאו לעיל מימרה שאמר רבי אלעזר, שנאמרה בדרשה בתענית, מביאים להלן פסוקים מנבואת ישעיהו (נח,ג-יב) על הצום שאינו רצוי והצום הרצוי לפני ה', שאמרם רבי אלעזר בדרשה בתענית:
(ג) (העם שואלים את ה':) לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע? - (תשובה על השאלה:) הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ (גם ביום צומכם אתם מתעסקים בעסקיכם), וְכָל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ (אתם לוחצים את הפועלים או את בעלי החוב הנעצבים על ידכם).
(ד) הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ (ביום הצום אתם רבים ומתקוטטים), וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע (ביום הצום אתם מכים שלא כדין), לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם (אינכם צמים כראוי ליום צום שיישמע קולכם במרום).
(ה) הֲכָזֶה (המתואר בהמשך הפסוק) יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ (צום אשר אני ה' רוצה בו), יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ? הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ (וכי כדי שיהיה הצום רצוי לה' די לו לצם שיכופף את ראשו), וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ (לשכב עליו)? הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה' (יום שה' רוצה במה שאתם נוהגים בו)?
(ו) הֲלוֹא זֶה (המתואר בהמשך הפסוק) צוֹם אֶבְחָרֵהוּ, פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע (להתיר את הכבלים מהאסירים שנכבלו שלא כדין), הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה (להתיר את הקישורים של המוט שבעול, שאתם שמים על המשועבדים לכם), וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים (לשחרר את העשוקים לחופש), וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ.
(ז) הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ (לתת חלק מלחמך לרעב), וַעֲנִיִּים מְרוּדִים (נודדים, חסרי בית) תָּבִיא בָיִת (אל ביתך), כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ (בבגדים משלך), וּמִבְּשָׂרְךָ (מאחיך, מקרובך) לֹא תִתְעַלָּם (לא תעלים עין ממצוקתו).
(ח) אָז (כשתעשה את הדברים האמורים בשני הפסוקים הקודמים) יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ (כאור השמש בבוא השחר), וַאֲרֻכָתְךָ (רפואתך, העור המכסה על פצעך) מְהֵרָה תִצְמָח, וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ (בכל מקום שתלך תצליח במעשיך), כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ (ילך מאחוריך כמאסף).
(ט) אָז תִּקְרָא (אל ה') וה' יַעֲנֶה (אותך), תְּשַׁוַּע (תתפלל אל ה') וְיֹאמַר הִנֵּנִי, אִם תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה (תסלק מעל צואר המשועבדים שבקרבך את העול), שְׁלַח אֶצְבַּע (אם תסיר מתוכך שליחת אצבע - משא ומתן במרמה), וְדַבֶּר אָוֶן (אם תסיר מתוכך דיבור של מרמה).
(י) וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ (תוציא לרעב מזון בנפש חפצה), וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ (תשביע את הנפש המעונה ברעב), (אז) וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם.
(יא) וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד (ינחה אותך, יוליך וידריך אותך, ישמור אותך בכל מקום שתלך), וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת (במקומות צחיחים ויבשים) נַפְשֶׁךָ, וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ (יחזק), וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה (שבע מים), וּכְמוֹצָא מַיִם (מעין) אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ (לא יפסקו) מֵימָיו.
(יב) וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם (ישראל יבנו את הערים החרבות זה שנים רבות), מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם (תקים שוב את יסודות הבתים שחרבו לפני דורות רבים), וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ (מתקן וסותם פרצות בחומה), מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת (משיב לקדמותן את הדרכים כדי לשבת בארץ).
הנבואה הזו נאמרה על ידי ישעיהו הנביא כהטפת מוסר ביום תענית שגזרו על צרה שבאה על הארץ. אפשר שההבטחה בסוף פסוק יא רומזת, שנאמרו הדברים בתענית על עצירת גשמים.
אמר רבי לעזר: "הכזה יהיה צום אבחרהו?" – וכי הצום המתואר בהמשך הפסוק ("לכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע") הוא הצום שה' רוצה בו?, (אלא) (מילה זו אינה בפסוק, ואין מקומה כאן אלא להלן בסמוך) "(הכזה יהיה) יום ענות אדם נפשו (אשר אבחרהו)?" (ישעיהו נח,ה) – וכי הצום המתואר בהמשך הפסוק הוא יום התענית הרצויה לה'? - אין זה צום שאני (ה') חפץ (רוצה) בו – מכיון שהם אינם מכוונים ליבם כראוי ביום הצום, כי הם עוסקים בעניני ממונם, ולא עוד אלא שבעצם יום הצום הם עושים מעשי עוול ועושק. ואי זהו (אלא איזהו) צום שאני חפץ בו? - "הלא זה צום אבחרהו" – הצום המתואר בהמשך הפסוק ובפסוק שלאחריו הוא הצום שה' רוצה בו - "פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה" וגו' (ישעיהו נח,ו), "הלא פרוש לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית" וגו' (ישעיהו נח,ז) – צום רצוי הוא צום שבו עושים מעשי צדקה וחסד, משחררים את המשועבדים והעשוקים, ומספקים מזון, כסות ומעון לנזקקים. מה כתיב בתריה? – מה כתוב אחריו? - "אז תקרא ויי' יענה" וגו' (ישעיהו נח,ט) – אם יעשו כך, יענה ה' אותם ויושיעם מצרתם, ויזכו לבנות את הארץ החרבה, והיא תהיה מבורכת במים.
בתוספתא תעניות א,ח שנו: סדר תעניות כיצד? - מוציאים את התיבה לרחובה של עיר... זקן שבהם אומר לפניהם דברי כיבושים: בניי, יתבייש אדם מחברו, ואל יתבייש אדם ממעשיו, מוטב יתבייש אדם מחברו, ואל יהא הוא ובניו מציבים ברעב. וכן הוא אומר: "למה צמנו ולא ראית, עינינו נפשנו ולא תדע?" (ישעיהו נח,ג), מהו משיבם? - "הן ביום צומכם" וגו' (שם), "הן לריב ומצה תצומו" וגו' (שם ד), "הכזה יהיה צום אבחרהו" וגו' (שם ה), אלא איזהו צום שאני רוצה בו? - "פתח חרצובות רשע" וגו' (שם ו).
צורת מאמרו של רבי אלעזר היא שזירה של פסוקים וחלקי פסוקים עם הערות קישור. דרך זו מתאימה למעמד של דרשה בציבור. דרשה מעין זו נמצאת כבר בתוספתא, ומשם לקח רבי אלעזר את דבריו.
המילה "אלא" בדברי רבי אלעזר אין מקומה אלא בהמשך דבריו: "אלא איזהו צום שאני חפץ בו", כמו שהוא בתוספתא. נראה שמעיקרו של דבר אמר רבי אלעזר את דברי התוספתא כמו שהם לפנינו שם, ולדברים אלה נוספו המילים: "יום ענות אדם נפשו - אין זה צום שאני חפץ בו", אלא שמילים אלה נוספו בטעות אחרי המילה "אלא" במקום לפניה.
שכרה של צדקה
במדרש תנאים לדברים טו,ט נאמר: כל העושה צדקה משתכר בעשרים וארבע ברכות, ועליו מפורש בקבלה: "הלוא פרוס לרעב לחמך... אז ייבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח, והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. אז תקרא וה' יענה תשווע ויאמר הנני. וזרח בחושך אורך ואפלתך כצהרים. ונחך ה' תמיד, והשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ, והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. ובנו ממך חורבות עולם מוסדי דור ודור תקומם, וקורא לך גודר פרץ משובב נתיבות לשבת. אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דיבר" (ישעיהו נח,ז-יד) - הוא מה שבירכו יצחק אביו: "וייתן לך האלוהים מטל השמים" (בראשית כז,כח).
ובויקרא רבה לד,יא ולד,טז נאמר: רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: לעולם לא תהא מצות העני (צדקה לעניים) קלה בעיניך, שמתן שכרה עשרים וארבע ברכות. מניין? - דכתיב: "הלוא פרוס לרעב לחמך" עד "אז תתענג על י"י" (ישעיהו נח,ז-יד). "אז תתענג על י"י" - הרי ארבע עשרה (עד כאן נמנו בפסוקי ישעיהו ארבע עשרה ברכות), ואילין עשרתי חורנייתא הן אינון (ואלו עשרת הברכות האחרות היכן הן)? - גבי יעקב, דכתיב ביה: "והאכלתיך נחלת יעקב אביך" וגו' (שם יד) (הן עשר הברכות שקיבל יעקב מאביו לפני מותו), ואלו הן: "ויתן לך האלוהים" וגו', "יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים" וגו' (בראשית כז,כח-כט).
בנתינת צדקה יש עשרים וארבע ברכות, ובתפילת תעניות יש עשרים וארבע ברכות.
• • •
אמר רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כתיב – כתוב: "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" (בראשית ב,ו) - עלה שבר מלמטן (מלמטה) – אם עלה קול זעקתם ותרועתם של ישראל על הצרה שבאה עליהם (-"ואד יעלה מן הארץ", ודורש "אד" לשון איד - צרה, אסון. 'שבר' משמעו: אסון גדול, וגם קול שבור), מיד הגשמים יורדין (במסירה מהגניזה נוסף: מלמעלן (מלמעלה)) – ה' מוריד להם גשמים מן השמים (-"והשקה (ה') את כל פני האדמה"), שמבטל את הגזרה שגזר עליהם שלא ירדו גשמים.
אמר רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): כתיב – כתוב: "יערף כמטר לקחי" (דברים לב,ב) - כפי (צריך לומר כמו במסירה מהגניזה: כפו) עורפן לתשובה – אם כפפו ישראל את עורפם ונכנעו, שעשו תשובה (דורש "יערוף" לשון עורף), מיד הגשמים יורדין – ה' מוריד להם גשמים (-"יערוף" = ירעף (בהיפוך אותיות) - יטפטף, ייזול), שמבטל את הגזרה שגזר עליהם שלא ירדו גשמים (הכתוב היה צריך לומר 'ירעף', ומכיון שנאמר 'יערוף', דרש: אם יערוף - ירעף כמטר).
בבראשית רבה יג,יד נאמר: אמר רבי ברכיה: עלה שבר מן הארץ, מיד "והשקה את כל פני האדמה". היא דעתיה דרבי ברכיה, דאמר רבי ברכיה: "יערוף כמטר לקחי" (דברים לב,ב) - שברו בריות את עורפן, מיד המטר יורד. רבי מנחמא בשם רבי אבין: בארעא ברייתא קארן ליה עמא תבירי קדל (בחוץ לארץ קוראים לו עם שבורי עורף), שהם שוברים עורפם ומיד המטר יורד.
הגויים מקללים את ישראל בקללה זו: "תבירי קדל", וכסבורים הם שהיא קללה, ואינה אלא שבח (כמו שנאמר בשמות רבה מב,ט).
לא נאמר כאן שדברי רבי שמעון בן לקיש ורבי ברכיה נדרשו בתענית ציבור, אך לפי הקשר הדברים בירושלמי ותוכן הדברים נראה שהם נאמרו בדרשה בתענית.
• • •
כיון שהביאו מימרה שאמר רבי ברכיה, מביאים להלן פסוקים מדברי התוכחה של הנביא מיכה (ז,ג-ד) על מצבו המוסרי של העם, שפירשם רבי ברכיה בדרשה בתענית:
(ג) עַל הָרַע כַּפַּיִם לְהֵיטִיב, הַשַּׂר שֹׁאֵל, וְהַשֹּׁפֵט בַּשִּׁלּוּם, וְהַגָּדוֹל דֹּבֵר הַוַּת נַפְשׁוֹ הוּא, וַיְעַבְּתוּה.
(ד) טוֹבָם כְּחֵדֶק, יָשָׁר מִמְּסוּכָה, יוֹם מְצַפֶּיךָ פְּקֻדָּתְךָ בָאָה, עַתָּה תִהְיֶה מְבוּכָתָם.
מספרים: רבי ברכיה עבד תלת עשרה תעניין ולא נחת מיטרא – עשה (גזר וקיים) שלוש עשרה תעניות (על עצירת גשמים, כסדר התעניות שנאמר בפרק א) ולא ירד גשם, ובסופה אתא גוביי – ובסוף (בתענית האחרונה) בא ארבה. עאל ואמר קומיהון – נכנס (רבי ברכיה לבית הכנסת) ואמר לפניהם (לפני הציבור): אחינן – אחינו, חמון מה דאנן עבדין – ראו מה שאנו עושים, לא דא היא דנבייא מקנתר לן (=לון) – וכי לא זאת היא מה שהנביא מקנטר (מוכיח) אותם: "על הרע כפים להיטיב" (מיכה ז,ג) - מריעין זה לזה בכפינו (במסירה מהגניזה: בכפים) ומבקשין טובה – הם מבקשים שייטיב ה' להם בגלל שעשו רע איש לחברו בידיהם (שוחד וגזל); "השר שואל" - איכן (היכן) הוא השוחד ליקח? – השר שואל ומבקש שוחד כדי להטות דין; "והשופט בשילום" - שלם לי ואשלם לך – השופט שגזל אומר לחברו השופט שדן את דינו: שלם לי טובה, שתזכה אותי בדיני היום, ואני אשלם לך טובה, שאזכה אותך בדינך מחר, כשיבוא דינך לפני. "והגדול דובר הוות נפשו הוא – הגדול (השופט) חורץ את הדין כפי תאוותו ורצון נפשו, ולא כפי האמת, ויעבתוה" – עבדוה (במסירה מהגניזה: עבדונה) עביא – (השר, השופט והגדול) עשו אותה (את הטית הדין) עבה, עבדוה (עבדונה) קליעה דחובין – עשו אותה (את הטית הדין) קליעה (דבר קלוע - שזור, מפותל) של חטאים ("ויעבתוה" נדרש מדרש כפול: עבות = קליעה; עב = חב), ומַן פסק לה – ומי כורת וגוזר אותה (את הקליעה)? – שאין מי שמפסיק את הטית הדין; שהלא אפילו "טובם כחדק" (שם ד) - טבא דבהון כאילין חידקיא – הטוב שבהם הוא כמו אלה הקוצים (המשמשים לגדרות, שטובים לבעלי הגדרות, אבל הם רעים לאחרים, כך הטוב שבהם הוא טוב לעצמו, אך רע לבריות); "ישר ממסוכה" - ישרא דבהון כאילין סוכייא – הישר שבהם הוא כמו אלה הקוצים (המשמשים לגדרות, ופירש כאילו כתוב: "יְשָׁרָם מְסוּכָה"); משום כך, "יום מצפיך פקודתך באה" - יום שציפינו לרווחה בא עלינו גוביי – ביום שציפינו בו לה' שיביא רווחה, שיוריד לנו גשם - בא עונשו של ה', שהביא עלינו ארבה; "עתה תהיה מבוכתם" – מִן גוא (גו) דאינון בייכן – מתוך שהם בוכים (במצב של בכייה באה להם צרה, שבתענית האחרונה בא ארבה, ופירש "מבוכתם" לשון בכייה). (עד כאן דברי רבי ברכיה. ומסיימים:) ובכון ובכון – ובכו ובכו (הציבור, ששמעו את דברי רבי ברכיה, שהוכיחם על מעשיהם), ונחת מיטרא – וירד גשם.
בדרשתו הטיח רבי ברכיה דברי תוכחה קשים כדי לזעזע את הקהל. הוא תיאר את המצב המוסרי הירוד של הקהל. מטרתו היתה הכנעת לב השומעים.
עאל ואמר קומיהון
ביטוי זה מופיע כמה פעמים בירושלמי בהקשר לדרשה הנאמרת לציבור. במסכתנו הביטוי מופיע שלוש פעמים עוד להלן ג,ד. במסורות אלו הדרשן מתואר כנכנס למקום כלשהו, אולי בית הכנסת (שבו דרשו באגדה), ושם אומר את דברו. הדרשות שביטוי זה מתייחס אליהן במסכתנו אינן חלק מסדר התענית ברחובה של עיר, אלא נאמרו לאחר תענית הציבור כתגובה לתענית. דרשותיהם של רבי ברכיה כאן ושל רבי חנינא להלן ג,ד נישאו לאחר קיום התענית בשל כשלון התענית. גם דבריו של רבי עקיבא להלן ג,ד נאמרו לאחר הצלחת התענית ולא במהלכה.
מבנה הדרשה
ישנן דרשות הבנויות על פסוקים, כמו דרשתו של רבי אלעזר לעיל (הבנויה על פסוקים בישעיהו), ודרשתו של רבי ברכיה כאן (הבנויה על פסוקים במיכה). הם מכניסים דברי קישור בין חלקי הפסוקים כדי להבליט את מסר הנביא ולהחדירו לתודעת השומעים. ישנן דרשות פשוטות יותר הבנויות סביב הסבר של מילה או ביטוי בפסוק, כמו דרשתו של רבי תנחום בר עילאי לעיל. ויש דרשות שבהן לאחר פיתוח רעיון מצוטט פסוק כדי להוכיח או להמחיש את הרעיון הנדון, כמו דבריו של רבי אלעזר לעיל: "שלושה דברים מבטלים את הגזרה הקשה... ושלושתם בפסוק אחד...". ישנן דרשות ללא הזכרת פסוק כלל, כמו דרשותיהם של רבי חנינא ורבי עקיבא להלן ג,ד.
שלם לי ואשלם לך
בפסיקתא דרב כהנא טו,ט נאמר: "ורודף שלמונים" (ישעיהו א,כג) - היו אומרים: שלם לי ואשלם לך.
ובמדרש אגדה שמות כא,א נאמר: "ורודף שלמונים" (ישעיהו א,כג) - היו אומרים הדיינים קצתם לקצתם: שלם לי היום ואני אשלם לך מחר.
קליעה
בירושלמי שקלים ח,ב אמרו: קליעה - לשלושה.
קליעה עשויה משלושה חוטים, ואף כאן הקליעה של חטאים עשויה על ידי שלושה: השר, השופט והגדול (רש"י מיכה ז,ג).
בייכן
במשקל פעלי ע"ו (השורש ב,ו,ך), כמו בבראשית רבה (תיאודור-אלבק) סד,ז: 'בייכין', ושם פז,א: 'בייכה היא'. "מבוכתם" - מהשורש ב,ו,ך, ולכן נקטו כאן 'בייכן' (במקום 'בכיין').
בכו וירד גשם
בבבלי תענית כה,ב אמרו: תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר (בן הורקנוס) שגזר שלוש עשרה תעניות על הציבור (רש"י: שהתענו והלכו עד שגמרו שלוש עשרה תעניות) ולא ירדו גשמים. באחרונה התחילו הציבור לצאת (רש"י: מבית הכנסת). אמר להם: תיקנתם קברים לעצמכם? (שהרי תמותו כולכם ברעב) געו (הרימו קול) כל העם בבכייה, וירדו גשמים.
גם במעשה בירושלמי כאן וגם במעשה בבבלי הציבור זועזע מהדברים הקשים שנאמרו לו והגיב בבכי.
• • •
במשנה שנינו: לא נאמר באנשי נינוה "וירא האלוהים את שקם ואת תעניתם", אלא: "וירא האלוהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה".
ואומרים: אמר רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): תשובה של רמיות (רמאות) עשו אנשי נינוה – שהם חטאו, ואת הבהמות ציערו. מה עשו? - אמר רבי חונה (במסירה מהגניזה: רבי חוניא) בשם רבי שמעון בן חלפותא (תנא בדור החמישי): העמידו עגלים מבפנים ואימותיהם מבחוץ, סייחים מבפנים ואימותיהם מבחוץ – שלא נתנו לוולדות לינוק ולאימותיהם להיניק. והוון אילין געיי מן הכא, ואילין געיי מן הכא – והיו אלה (העגלים והסייחים) גועים (מייללים ובוכים) מכאן (מבפנים), ואלה (אימותיהם) גועים מכאן (מבחוץ). וזה הוא שכתוב באנשי נינוה: "וַיַּזְעֵק (ציוה להכריז) וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה מִטַּעַם (בפקודת) הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו (שריו) לֵאמֹר, הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן אַל יִטְעֲמוּ מְאוּמָה, אַל יִרְעוּ וּמַיִם אַל יִשְׁתּוּ" (יונה ג,ז), הרי שגזרו צום אפילו על הבהמות. ואמרין – ואומרים (אנשי נינוה היו אומרים לפני הקב"ה): אין לית מתרחם (במסירה מהגניזה: את מרחם) עלינן, לינן (לית אנן) מרחמין עליהון – אין אין אתה מרחם עלינו, אין אנו מרחמים עליהם (על הבהמות), שלא ניתן לוולדות לינוק ולאימותיהם להיניק עד שתרחם עלינו. הדא היא דכתיב – זו היא שכתוב (בעצירת הגשמים ומכת הארבה בימי יואל): "מה נאנחה בהמה, נבוכו עדרי בקר" וגו' (יואל א,יח) – הבהמה נאנחה (השמיעה קול אנחה) מאוד, ועדרי הבקר געו וזעקו ("נבוכו" מלשון בכייה, כמו שלעיל "מבוכתם" - בכייתם), והבכייה הזו היתה משום שעשו לבהמות כמו שעשו אנשי נינוה. אמר רבי אחא: בערביא עבדין כן – גם בערביא עושים כך (כמו שעשו אנשי נינוה), שבעת עצירת גשמים הערבים נוהגים לצער את הבהמות עד שיגעו, ואז מתפללים: עשה למען הבהמות הגוועים בצמא.
בפסיקתא דרב כהנא כד,יא נאמר: אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבון העולמים, אם עושים אנו תשובה, מקבלנו אתה? - אמר להם: ...תשובתם של אנשי נינוה קיבלתי, ותשובתכם איני מקבל?!... אמר ריש לקיש: תשובה של רמיות עשו אנשי נינוה. מה עשו? - רבי חוניה בשם רבי שמעון בן חלפותא: העמידו העגלים מבפנים ואימותיהם מבחוץ, שהיו אלו גועים מבפנים ואימותיהם מבחוץ, והוון אילין מגעי מיכה ואילין מיכה. אמרין: אין לית את מרחם עלינו, לית אנן מרחמין עליהון. אמר רבי אחא: אף בערביא עבדון כן. "מה נאנחה בהמה, נבוכו עדרי בקר" וגו' (יואל א,יח).
ובאוצר המדרשים עמוד ריז נאמר: אמר רבי שמעון בן חלפתא: תשובה של רמאות עשו אנשי נינוה. מה עשו? - העמידו עגלים מבפנים ואימותם מבחוץ, סייחים מבפנים ואמותם מבחוץ, והיו אלו גועים מבפנים ואלו מבחוץ. אמרו לפני הקב"ה: אם אין אתה מרחם עלינו, אין אנו מרחמים על אלו. אמר רבי אחא: בערביא עבדין כן, שנאמר: "מה נאנחה בהמה נבוכו עדרי בקר" (יואל א,יח).
ובבבלי תענית טז,א אמרו: "ויתכסו שקים האדם והבהמה" (יונה ג) (והמשך הכתוב: "ויקראו אל אלוהים בחוזקה"), מה עשו? - אסרו את הבהמות לבד ואת הוולדות לבד, אמרו לפניו: ריבונו של עולם, אם אין אתה מרחם עלינו - אין אנו מרחמים על אלו.
ערביא
בימי שלטון הרומאים נחלקה ארץ ישראל לחמישה מחוזות. ערביא הוא שמו של המחוז בעבר הירדן המזרחי, שכלל את מואב, עמון והחורן.
"ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלהים בחזקה" (יונה ג,ח) – כך ציוה מלך נינוה. מהו (מה הוא פירוש המילה) "בחזקה"? - אמר רבי שמעון בן חלפותה: חציפא נצח לכשירא (נראה שצריך לומר כמו בפסיקתא: לבישא) – אם החצוף מנצח אפילו את הרע, כל שכן לטובתו (בילקוט שמעוני 'יונה' תקנ: לטובו) של עולם – בוודאי ובוודאי שהחצוף מנצח את הקב"ה, שהוא טובו של עולם, שחוצפה מועילה כלפי שמים (בבלי סנהדרין קה,א). לפי רבי שמעון בן חלפתא, "בחוזקה" פירושו: בחוצפה, שאמרו אנשי נינוה לפני הקב"ה: אם אין אתה מרחם עלינו - אין אנו מרחמים על הבהמות, כמו שאמר לעיל.
רבי שמעון בן חלפתא סבור, שאנשי נינוה עשו תשובה של רמאות. ברם, לפי מי שסבור, שאנשי נינוה עשו תשובה שלמה, פירושו של הכתוב: "ויקראו אל אלוהים בחוזקה" - יתפללו בכל ליבם, או: יתפללו בקול גדול.
"וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם" (המשך הפסוק ביונה) – כך ציוה מלך נינוה, שישיבו את הגזל הנתון בידיהם, - אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): מה שהיה בכף ידיהם החזירו – שהחזירו את הגזל שהיה גלוי וידוע, שהיה הנגזל יודע בו (וזה הוא שנאמר: "אשר בכפיהם"), אבל מה שהיה בשידה ובתיבה ובמגדל (מיני ארונות) – מה שהטמינו בהם, לא החזירו – שלא החזירו את הגזל שהיה נסתר ואינו ידוע, שלא היה הנגזל יודע בו. לדעת רבי יוחנן, לא עשו אנשי נינוה תשובה שלמה.
בפסיקתא דרב כהנא כד,יא נאמר: "ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלוהים בחוזקה" (יונה ג,ח), מהו "בחוזקה"? - אמר רבי שמעון בן חלפתא: חציפה נצח לבישה, כל שכן לטובתו של עולם. "וישובו איש מדרכו הרעה" וגו' (שם) - אמר רבי יוחנן: מה שהיה בכף ידיהם החזירו, ומה שהיה בשידה תיבה ומגדל לא החזירו.
ובאוצר המדרשים עמוד ריז נאמר: "ויקראו אל אלוהים בחוזקה" - אמר רבי שמעון בן חלפתא: חצופא נצחה לבושה, וכל שכן לטובתו של עולם.
ובבבלי תענית טז,א אמרו: "ויקראו אל אלוהים בחוזקה" (יונה ג,ח) - מה אמרו? (רש"י: אנשי נינוה, דכתיב בהו "בחוזקה", דמשמע בכוח ניצוח הדין) - אמרו לפניו: ריבונו של עולם, עלוב ושאינו עלוב, יכול ושאינו יכול, צדיק ורשע - מי נדחה מפני מי? (רש"י: הוי אומר, צדיק מפני רשע. ר"ג: כלומר, דחה גזרתך מלפנינו)
"וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם" (יונה ג,ח). מהו "ומן החמס אשר בכפיהם"? - אמר שמואל: אפילו (מי ש)גזל מריש (קורה) ובנאו בבירה (בנין גדול) - (היה) מקעקע (הורס) כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו.
בבבלי דרשו "בחוזקה" מלשון ניצוח דברים, שאמרו אנשי נינוה לפני הקב"ה: אתה הצדיק ואנו הרשעים, ולפיכך עליך לוותר ולהעביר על מידותיך.
לדעת שמואל, עשו אנשי נינוה תשובה שלמה, שלא נשאר בידם שום דבר מן הגזל. הרי ששמואל בבבלי חלוק על רבי יוחנן בירושלמי.
נראה שרבי יוחנן ושמואל חלוקים בפירוש המילה 'כפיהם' שבפסוק זה. לפי רבי יוחנן, 'כפיהם' - ידיהם. ולפי שמואל, 'כפיהם' - מגדליהם (כפיים = גפיים (משלי ט,ג) - מגדלים), ולכן 'החמס אשר בכפיהם' - הגזל שבתוך הבירה שלהם.
תשובתם של אנשי נינוה
במדרש זוטא - שיר השירים א,טו נאמר: "וחסד לאומים חטאת" (משלי יד,לד) - ...אנשי נינוה, כשעשו תשובה נפקדו עוונותיהם של ישראל (שהגוים עושים תשובה, וישראל אינם עושים).
ובפסיקתא דרב כהנא כד,יא נאמר: אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבון העולמים, אם עושים אנו תשובה, מקבלנו אתה? - אמר להם: ...תשובתם של אנשי נינוה קיבלתי, ותשובתכם איני מקבל?!
ובמדרש תנחומא פרשת 'שמיני' סימן ט נאמר: כששולח הקב"ה שלוחו לאומות העולם, הם עושים תשובה ומתכסים בשק וצמים, כמו שעשו אנשי נינוה, מי שהיתה בביתו קורה אחת או אבן אחת מגזל הורס הבית ומוציאו ומשיב הגזל. ובשביל זה היה מתירא יונה להינבא, שאומות העולם מתיראים לפני הקב"ה וקרובים לתשובה, וישראל קשי עורף.
ובאוצר המדרשים עמוד תצט ובבתי מדרשות חלק א פרק 'צדקות' נאמר: "וחסד לאומים חטאת" - חסד שעשו אנשי נינוה הוא היה תוכחה לישראל. אמר להם הקב"ה לישראל: כלום יש לכם לעשות תשובה לפני כדרך שעשו אנשי נינוה, כמה שנאמר: "ויתכסו שקים וגו' (יונה ג,ח).
ובבתי מדרשות חלק ב מדרש 'חסד לאומים' נאמר: "וחסד לאומים חטאת" - חסד שעשו אנשי נינוה הוא היה כעס על אומות העולם. אמר להם הקב"ה לאומות העולם: מפני מה לא עשיתם תשובה לפני כדרך שעשו אנשי נינוה תשובה שלמה לפני.
• • •
במשנה שנינו שהזקן אומר בדברי הכיבושים: ובקבלה הוא אומר: "וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם, וְשׁוּבוּ אֶל ה' אֱלֹהֵיכֶם, כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה".
ואומרים: כתיב – כתוב: "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל יי' אלהיכם כי חנון ורחום הוא" (יואל ב,יג) - אמר רבי יהושע בן לוי: אם קרעתם לבבכם בתשובה – ששבתם בתשובה, אין אתם קורעין בגדיכם לא על בניכם ולא על בנותיכם – שיבטל ה' את הגזרה שגזר, ולא ימותו בניכם ובנותיכם, ולא תצטרכו לקרוע את בגדיכם עליהם מחמת אבל. וזה הוא שנאמר: "וקרעו לבבכם ואַל בגדיכם" - אם תקרעו לבבכם, לא תקרעו בגדיכם, אלא "שובו על (צריך לומר: אל (וכן הוא במסירה מהגניזה)) יי' אלהיכם". למה? – מדוע יבטל ה' את הגזרה, אם תשובו בתשובה? - "כי חנון (דרכו לחון את בריותיו) ורחום (נוהג עם בריותיו ברחמים) הוא, ארך אפים (דרכו להאריך אפו, ואינו ממהר לכעוס על עוברי רצונו), ורב חסד (מרבה להיטיב), וניחם על הרעה (דרכו לחזור בו מהרעה שגזר להביאה)" – אלו הן מידות הרחמים של הקב"ה.
אמר רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) בשם רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): "ארך אף" אין כתיב כאן – אין כתוב כאן (בפסוק ביואל), אלא כתוב כאן "ארך אפיים" – בלשון רבים, שמשמעו שיש שני מיני הארכת אף, - מאריך רוחו עם הצדיקים – ה' ממתין בתשלום שכר לצדיקים על מעשיהם הטובים, שמשלם להם שכרם בעולם הבא, ומאריך רוחו עם הרשעים – ה' ממתין בתשלום עונש לרשעים על מעשיהם הרעים, שמשלם להם עונשם בעולם הבא.
רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי תנחום ברבי חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): "ארך אף" אין כתיב כאן – אין כתוב כאן (בפסוק ביואל), אלא כתוב כאן "ארך אפים" – בלשון רבים, שמשמעו שיש שתי הארכות אף, - מאריך רוחו עד שלא יגבה – ה' מאריך אפו לפני שמעניש את האדם על מעשיו הרעים, אולי ישוב, ואם התחיל לגבות – ואף כשהתחיל להעניש את האדם, מאריך רוחו וגובה – מאריך אפו שוב, אולי ישוב, ורק לאחר מכן ממשיך להעניש את האדם.
אמר רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): מאן דאמר דרחמנא וותרן – מי שאומר שהרחמן (הקב"ה) וותרן (מחלן וסלחן ואינו מקפיד, שאינו מעניש את האדם על חטאיו), יתוותרון (=יתבתרון) בני מעוי – יתחתכו (ייחתכו) מעיו (לשון מליצית, שמשמעה: יתייסר מאוד בייסורי נפש, כאילו חתכו את מעיו. ויש כאן לשון נופל על לשון: וותרן - יתוותרון). אלא מאריך רוחיה וגבי דידיה – אבל מאריך אפו (אולי ישוב) וגובה את שלו (ה' מעניש את האדם על חטאיו, כשאינו שב).
בפסיקתא דרב כהנא כד,יא נאמר: "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם" וגו' (יואל ב,יג) - אמר רבי יהושע בן לוי: אם קרעתם לבבכם בתשובה, אין אתם קורעים בגדיכם על בניכם ובנותיכם. למה? - "כי חנון ורחום הוא ארך אפים" (שם).
רבי אחא ורבי תנחום ברבי חייא בשם רבי יוחנן: "ארך אף" אין כתוב כאן, אלא "ארך אפיים" - מאריך רוחו עם הצדיקים ומאריך רוחו עם הרשעים. מאריך רוחו עם הצדיקים וגובה מהם מיעוט מעשים רעים שעשו בעולם הזה בשביל ליתן שכרם משלם לעתיד לבוא, ומשפיע שלוה לרשעים בעולם הזה ומשלם להם מיעוט מעשים טובים שעשו בעולם הזה בשביל ליפרע מהם חוב משלם לעתיד לבוא.
רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יוחנן: "ארך אף" אין כתיב כאן, אלא "ארך אפים" - מאריך רוחו עד שלא יגבה, בא (התחיל) לגבות מאריך וגובה.
אמר רבי חנינא: מאן דאמר דרחמנא וותרן, יתוותרון בני מעוי, אלא מאריך רוחיה וגובה דידיה.
ובבבלי בבא קמא נ,א-ב אמרו: אמר רבי חנינא: כל האומר הקב"ה ותרן הוא (רש"י: לעבור על כל פשעים) - יותרו חייו (רש"י: יופקרו חייו וגופו, שמורה את הבריות לחטוא), שנאמר: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט" (דברים לב). אמר רבי שמואל בר נחמני: מאי דכתיב "ארך אפים" (שמות לד), ולא כתיב 'ארך אף'? (רש"י: "ארך אף" משמע: מאריך רוגז וממתין מליפרע. "ארך אפים" משמע: שני רצונים, אחד של טובה ואחד של רעה) - ארך אפים לצדיקים (רש"י: מאריך מלשלם שכר טוב לאלתר, ומאחר עד לעתיד לבא), ארך אפים לרשעים (רש"י: מאריך מליפרע מהם לאלתר, ומאחר פורענותם עד לעולם הבא).
ובבמדבר רבה יד,ו נאמר: "כי לכל חפץ יש עת ומשפט" וגו' (קהלת ח) - בכל דבר שיעשה האדם חפצו ויבטל חפץ המקום ידוע יהיה לו שעתיד ליתן הדין, ואף על פי שאין נפרעים ממנו מיד, אל יחשוב שהקב"ה יוותר לו על עוונו, אלא מאריך רוחיה וגבי דיליה. ואימתי פורע ממנו? - לכשיימלא ההין (מידה).
ובמדרש תהילים פו,ז נאמר: "ואתה ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת" - אמר רבי שמואל בר נחמני: מאריך רוחו עם הרשעים, וחוזר וגובה מהם, ומאריך רוחו עם הצדיקים, ומשפיע להם טובה ושלוה. אמר רבי אחא בשם רבי תנחום בר חייא: מאריך רוחו עד שלא יגבה, אבל אם התחיל לגבות - הוא גובה.
ושם קג,יא נאמר: "רחום וחנון ה'" - אמר רבי שמואל בר נחמני: מאריך רוחו עם הרשעים, ונותן להם מיעוט מעשים טובים שעשו בעולם הזה, ומאריך רוחו עם הצדיקים, וגובה מהם מיעוט מעשים רעים שעשו בעולם הזה, וחוזר ונותן להם שלוה. רבי אחא בשם רבי תנחום אמר: מאריך רוחו, התחיל לגבות - גובה.
מאמרו של רבי חנינא מובא גם בירושלמי שקלים ה,ב וביצה ג,ט, וכן במדרשי אגדה.
יתחתכו מעיו
במכילתא דרבי ישמעאל 'בוא' - מסכתא דפסחא פרשה ו ופרשה יא נאמר: "ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף" - מבחוץ, כדי שיהו המצרים רואים ומעיהם מתחתכים.
ובבראשית רבה פד,יג נאמר: "ויאמר לו הנני" - אמר רבי חמא ברבי חנינא: הדברים הללו היה יעקב אבינו נזכר ומעיו מתחתכים, אמר: בני, היית יודע שאחיך שונאים אותך ואמרת לי "הנני" (ולא עיכבת ללכת אצלם).
• • •
אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מהו (מה הוא פירוש המילים) "ארך אפים"? - רחיק רגיז – רחוק כעס (ה' מרחיק את הכעס, שמשלחו למקום רחוק, כדי לתת לחוטא זמן לשוב, ורק כשאינו שב, ה' מענישו). משל למלך שהיו לו שני ליגיונות (גדודי צבא) קשים (אכזרים). אמר המלך: אם דרים (שוכנים) הן (הלגיונות) עימי במדינה, עכשיו (הרי) בני המדינה מכעיסים אותי והן (הלגיונות) עומדין עליהן (מתנפלים על בני המדינה) ומכלין (משמידים) אותן. אלא הריני (הרי אני) משלחן (את הלגיונות) לדרך רחוקה (למקום רחוק), שאם הכעיסו (במסירה מהגניזה: יכעיסו) אותי בני המדינה, עד שאני משלח אחריהם (אחרי הלגיונות) ומביאם, בני המדינה מפייסין (משככים כעס, מרצים) אותי ואני מקבל פיוסן. כך (באופן זה הוא הנמשל) אמר הקדוש ברוך הוא: אף וחמה מלאכי חבלה (מלאכים רעים) הן. הרי אני משלחן (את האף והחמה, מלאכי הזעם) לדרך רחוקה, שאם מכעיסין אותי ישראל, עד שאני משלח אצלן (אצל האף והחמה) ומביאן, ישראל עושין תשובה ואני מקבל תשובתן (בכתב היד שלפנינו נוסף הנמשל בידי מגיה). הדא היא דכתיב – זו היא שכתוב (בנבואת ישעיהו על חורבן בבל): "באים מארץ מרחק מקצה השמים ה' וכלי זעמו לחבל כל הארץ" (ישעיהו יג,ה) – כלי זעמו (האף והחמה) של ה' באים מארץ רחוקה מאוד להשחית את ארץ בבל. מכאן שהאף והחמה של ה' נמצאים במקום רחוק.
אמר רבי יצחק (נפחא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): ולא עוד אלא – לא זו בלבד, אלא גם זו ה' עושה, שנעל (שנועל) בפניהן – ה' נועל בפני האף והחמה את האוצר (מחסן) שהם נמצאים בו. הדא היא דכתיב – זו היא שכתוב (בנבואת ירמיהו על חורבן בבל): "פתח יי' את אוצרו, ויוצא את כלי זעמו" (ירמיהו נ,כה) – ה' מוציא מאוצרו את כלי זעמו (האף והחמה, מלאכי הזעם), כדי להילחם בבבל שחטאו לו. וכיון שפותח כדי להוציאם, הרי שנועל בפניהם. עד דו (=דהוא) פתח – עד שהוא (ה') פותח (את האוצר שכלי זעמו נמצאים בו ומוציאם), עד דו (=דהוא) טרד – עד שהוא (ה') נודד (מטלטל את עצמו וכלי זעמו מארץ רחוקה), ישראל עושים תשובה, וה' מקבל את תשובתם וחוזר בו מלהעניש אותם, רחמוי קריבין – רחמיו (של ה') קרובים, שמלאכי הרחמים קרובים לה', וכשישראל חוטאים וה' זועם, מלאכי הרחמים מבקשים רחמים על ישראל מלפני ה'.
תני – שנוי (שנו ברייתא) בשם רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי): "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, כי הנה יי' יוצא ממקומו" (ישעיהו כו,כ-כא) – הנביא פונה לישראל שייחבאו ויסתתרו עד שיסתלק הזעם, כי (- מבאר את "יעבור זעם") הנה ה' יוצא לו ממידה למידה - יוצא לו ממידת הדין ובא לו למידת הרחמים על ישראל – הקב"ה עומד מכיסא הדין (-"יוצא ממקומו") ויושב על כיסא הרחמים ומתמלא רחמים על ישראל והופך להם מידת הדין למידת הרחמים. הזמן שעובר עד שיוצא ה' ממידת הדין הוא הרגע שיש להיחבא בו מפני הזעם, שזעמו של ה' הוא רגע, וכשבא ה' למידת הרחמים הזעם מסתלק.
בפסיקתא דרב כהנא כד,יא נאמר: אמר רבי לוי: מהו "ארך אפים"? - רחיק רגיז. למלך שהיו לו ליגיונות קשים. אמר המלך: אם דרים הם עימי במדינה, עכשיו בני מדינה מכעיסים אותי והם עומדים מאליהם עליהם ומכלים אותם. אלא הרי אני משלחם לדרך רחוקה, אם מכעיסים הם אותי בני מדינה, עד שאני משלח אצלם, הם באים ומפייסים אותי ואני מקבל פיוסם. הדא היא דכתיב: "באים מארץ מרחק מקצה השמים" וגו' (ישעיהו יג,ה). אמר רבי יצחק: ולא עוד אלא שנועל בפניהם, הדא היא דכתיב: "פתח י"י את אוצרו ויוצא את כלי זעמו" (ירמיהו נ,כה), עד דהוא פתח, עד דהוא טריד, רחמוי קריבין. תני בשם רבי מאיר: "כי הנה י"י יוצא ממקומו" (ישעיהו כו,כא) - יוצא ממידת הדין למידת רחמים על ישראל.
כאן סוף המקבילה מהפסיקתא.
ובמדרש תהילים פו,ז נאמר: וכשמאריך רוחו הוא מרחיק את האף, שנאמר: "באים מארץ מרחק מקצה השמים ה' וכלי זעמו" (ישעיהו יג,ה). משל למלך שהיו לו שני לגיונות רעים, וכל מדינה שמרדה בו משלחם והולכים ומחריבים אותה. מה עשה המלך? - הרחיק אותם ממנו, ואמר: מרחיק אני אותם כדי שלא יהו מחבלים את המדינות. אמר רבי ברכיה בשם רבי לוי: כך מלאך שהוא ממונה על האף רחוק הוא, שנאמר: "באים מארץ מרחק מקצה השמים ה' וכלי זעמו" (ישעיהו יג,ה) - אמר הקב"ה: אם כעסתי על בניי, עד שהאף בא לכלות, הם באים ונכפפים לי, ואני מקבלם ותוהא (מתחרט) אני כביכול. אמר רבי יצחק: "פתח ה' את אוצרו" (ירמיהו נ,כה), עד שהוא פותח, עד שהוא נודד, כביכול תוהא ארך אפים.
ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'תזריע' סימן יא נאמר: אין עומדים לפני הקב"ה אלא מלאכי שלום ומלאכי רחמים, אבל מלאכי זעם רחוקים ממנו, שנאמר: "ה' ארך אפים" (שמות לד), וכי אין אנו יודעים שהוא ארך אפים, אלא מהו "ארך אפים"? שמלאכי זעם רחוקים ממנו, שנאמר: "באים מארץ מרחק מקצה השמים ה' וכלי זעמו לחבל כל הארץ" (ישעיהו יג,ה).
ובאוצר המדרשים עמוד קג נאמר: ברא הקב"ה מלאכים רחמנים וסיבבם לכיסא הכבוד, וברא מלאכי חבלה והרחיקם בקצה השמים, שנאמר: "באים מארץ מרחק" וגו', שאם היו קרובים לכיסא הכבוד בשעה שמידת הדין מקטרגת, היו יושבים ומחריבים את העולם כולו לפי שעה (ברגע קל), ולא עוד אלא שסגר בפניהם, שנאמר: "פתח ה' את אוצרו" וגו', עד דו פתח, עד דו טריד, רחמיו קרובין, ומינה הקב"ה עליהם מלאכים רחמנים ואמר: כשאני זועם תהיו מבקשים מלפני רחמים, בשעה שישראל מפליגים דעתם ואינם עושים רצוני בקשו רחמים מלפני, ורחמי קרובים.
• • •
ואומרים (עוד בענין מידותיו של הקב"ה): כתיב – כתוב (בפתיחה למשל השני של בלעם): "לא איש אל ויכזב, ובן אדם ויתנחם, ההוא אמר ולא יעשה, ודיבר ולא יקימנה" (במדבר כג,יט). רבי שמואל בר נחמן ורבנן (וחכמים) – נחלקו בביאור הכתוב, שכן לא ראשו של הפסוק הזה סופו, ולא סופו ראשו, שראשו וסופו של הפסוק הזה סותרים זה את זה, שבראשו נאמר: "לא איש אל ויכזב, ובן אדם ויתנחם", שאין הקב"ה מכזב (מבטיח ואינו מקיים) ומתנחם (מתחרט) מדברו, ובסופו נאמר: "ההוא אמר ולא יעשה, ודיבר ולא יקימנה", שהקב"ה הוא שאומר ואינו עושה מה שאומר, ומדבר ואינו מקיים מה שמדבר.
רבי שמואל בר נחמן אמר – כך ביאור הכתוב: הקב"ה אומר לעשות טובה – אם הקב"ה גוזר להביא טובה על ישראל - אינו חוזר בו מן הטובה, אף על פי שחטאו, וזה הוא שכתוב בראשו של הפסוק: "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם". אומר לעשות רעה – אם הקב"ה גוזר להביא רעה על ישראל, משום שחטאו - הוא חוזר בו מן הרעה, אם עשו תשובה, וזה הוא שכתוב בסופו של הפסוק: "ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה" – לפי רבי שמואל בר נחמן, ראשו של הפסוק מדבר בטובה וסופו מדבר ברעה, ולכן אין ראשו וסופו של הפסוק סותרים זה את זה.
ורבנן אמרי – וחכמים אומרים, שכך ביאור הכתוב: "לא איש אל ויכזב?!" - לא איש הוא שעשה דבריו של אל כאילו אינן (במסירה מהגניזה: כאילו כזבים)?! – וכי לא איש (משה רבנו שנקרא "איש") עשה (גרם) לה' שיכזב?! שכשעשו ישראל את העגל, ואמר ה' להשמידם, ביקש משה רחמים עליהם, שנאמר: "למה יי' יחרה אפך בעמך?" (שמות לב,יא). "ובן אדם ויתנחם?!" - לא בן עמרם הוא שעשה לאל שיתנחם?! – וכי לא משה, בנו של עמרם (שנקרא "אדם"), עשה (גרם) לה' שיינחם (יתחרט)?! שכשעשו ישראל את העגל, ואמר ה' להשמידם, ביקש משה רחמים עליהם, וה' חזר בו, שנאמר: "וינחם יי' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו" (שמות לב,יד). וזה הוא שנאמר בסופו של הפסוק: "ההוא אמר ולא יעשה ודיבר ולא יקימנה", שה' הוא שאמר להשמיד את ישראל, ולא עשה מה שאמר, ודיבר לעשות להם רעה, ולא קיים מה שדיבר. לפי חכמים, ראשו של הפסוק הוא משפט תמיהה, ולכן אין ראשו של הפסוק סותר את סופו.
בבראשית רבה נג,ד נאמר: "לא איש אל ויכזב" וגו' (במדבר כג,יט) - אמר רבי שמואל בר נחמן: לא ראשו של הפסוק הזה סופו, ולא סופו ראשו - "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם", "ההוא אמר ולא יעשה ודיבר ולא יקימנה". אלא בשעה שהקב"ה גוזר להביא טובה לעולם - "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם", ובשעה שהוא גוזר להביא רעה לעולם - "ההוא אמר ולא יעשה ודיבר ולא יקימנה". בשעה שאמר לאברהם: "כי ביצחק ייקרא לך זרע" (בראשית כא,יב) - "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם", ובשעה שאמר לו: "קח נא את בנך את יחידך" וגו' "והעלהו שם לעולה" (בראשית כב,ב) - "ההוא אמר ולא יעשה ודיבר ולא יקימנה". בשעה שאמר הקב"ה למשה: "פקוד פקדתי אתכם" (שמות ג,טז) - "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם", ובשעה שאמר לו: "הרף ממני ואשמידם" (דברים ט,יד) - "ההוא אמר ולא יעשה ודיבר ולא יקימנה". בשעה שאמר הקב"ה לאברהם: "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית טז,יד) - "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם", ובשעה שאמר לו: "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית טז,יג) - "ההוא אמר ולא יעשה ודיבר ולא יקימנה". בשעה שאמר הקב"ה לאברהם: "למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן" (בראשית יח,יד) - "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם" - "וה' פקד את שרה".
ובבמדבר רבה כ,כ ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'בלק' סימן כא ובמדרש תנחומא פרשת 'בלק' סימן יג נאמר: "לא איש אל ויכזב" - אינו כבשר ודם, שבשר ודם קונה אוהבים, מצא אחרים יפים מהם, כופר בראשונים, והוא אינו כן, אי אפשר לו לכזב בשבועת אבות הראשונים. "ההוא אמר ולא יעשה" - כשהוא אומר להביא עליהם רעות, אם עשו תשובה הוא מבטלן.
ובבמדבר רבה כג,ח ובמדרש תנחומא פרשת 'מסעי' סימן ז נאמר: "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם" (במדבר כג,יט) - לא איש עשה לאל שיכזב?! ולא בן עמרם עשה אותו להתנחם?! שהוא (הקב"ה) אומר: "הרף ממני ואשמידם" (דברים ט,יד), עמד בן עמרם ועשה אותו להתנחם, שנאמר: "ויינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו" (שמות לב,יד). דבר אחר: "לא איש אל ויכזב" - בטובה. כשהוא אומר להביא טובה על ישראל, אף על פי שהדור חייב, אינו חוזר בו - "לא איש אל ויכזב". וכשהוא אומר להביא רעה, חוזר בו - "ההוא אמר ולא יעשה". תדע, אמר לאברהם: "הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך" (בראשית טו,ה), ועשה כן (אף על פי שחטאו ישראל), שנאמר: "ה' אלוהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב" (דברים א,י). אמר לאברהם: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך" וגו' "ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית טו,יג), ולא עינו אלא מאתים ועשר שנים. הוי: "לא איש אל ויכזב" - בטובה, אבל ברעה - "ההוא אמר ולא יעשה".
ובדברים רבה (ליברמן) פרשת 'דברים' סימן יג נאמר: "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם" (במדבר כג,יט) - בטובה, אם אמר להביא טובה, הוא מקיים, אמר שהוא מכניס את ישראל לארץ ונותנה להם, ונתנה להם. אבל כשהוא אומר להביא רעה, חוזר בו, מהו אומר למשה בשעה שעשו ישראל אותו מעשה: "הרף ממני ואשמידם" (דברים ט,יד), לא עשה להם כן, אלא חזר בו מן הרעה, שנאמר: "ויינחם ה' על הרעה" (שמות לב,יד).
ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'וירא' סימן לו נאמר: אמר בלעם: "לא איש אל ויכזב" (במדבר כג,יט), וחזר ואמר: "ההוא אמר ולא יעשה" (שם) - אמר רבי שמואל בר נחמן: הפסוק הזה לא סופו ראשו, ולא ראשו סופו, שהוא אומר: "לא איש אל ויכזב" וגו', וחזר ואמר: "ההוא אמר ולא יעשה". אלא בן אדם - "ההוא אמר ולא יעשה", אבל הקב"ה אומר ועושה, גוזר ומקיים, שנאמר: "וה' פקד את שרה" (ראשו של הפסוק אמור על הקב"ה, ואילו סופו אמור על בן אדם).
ובמדרש תנחומא פרשת 'וירא' סימן יג נאמר: "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם" וגו' (במדבר כג,יט) - אמר רבי שמואל בר נחמן: סופו של פסוק שובר את ראשו. מי שהוא אומר: "לא איש אל ויכזב", חוזר ואומר: "ההוא אמר ולא יעשה"?! ומהו: "לא איש אל ויכזב" - כשהוא אומר לעשות טובה. כיצד? - מלך בשר ודם אומר ליתן מתנה לבנו, כיון שהכעיסו חוזר במתנתו. והקב"ה אומר לעשות טובה, ואף על פי שחוטאים אינו חוזר בו, שנאמר: "וייתן להם ארצות גויים ועמל לאומים יירשו", למה? "בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו" (תהילים קה,מד-מה), ואף על פי שלא שמרו חוקיו ולא נצרו תורותיו נתן להם. וכן אתה מוצא, אחר שעשו ישראל את העגל וביקש עליהם משה רחמים, מה הקב"ה אומר לו: "וידבר ה' אל משה לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית ממצרים" (שמות לג,א), אמר לו הקב"ה: משה, איני כבשר ודם שאומר ליתן מתנה וחוזר בו. הוי: "לא איש אל ויכזב". מהו "ההוא אמר ולא יעשה" - אם אמר בשעת כעסו להביא רעה, חוזר בו, שכן אמר למשה: "הרף ממני ואשמידם ואמחה" וגו' (דברים ט,יד), ולא עשה, אלא: "ויינחם ה' על הרעה" (שמות לב,יד), וכן: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם" (שמות לב,י), ולא עשה, אלא: "ויאמר ה' סלחתי כדברך" (במדבר יד,כ), אמר לו הקב"ה: איני כבשר ודם שאומר לעשות רעה ומתגאה לעשותה... הוי: "לא איש אל ויכזב" - לטובה, "ההוא אמר ולא יעשה" - ברעה.
ובמדרש תהילים יג,א נאמר: "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם" (במדבר כג,יט) - אמר רבי שמואל בר נחמני: הפסוק הזה לא ראשו סופו, ולא סופו ראשו. אלא בשעה שהקב"ה גוזר להביא טובה לעולם - "לא איש אל ויכזב", ובשעה שהוא גוזר להביא רעה לעולם - "ההוא אמר ולא יעשה". בשעה שאמר: "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי" (בראשית טו,יד) - "לא איש אל ויכזב", ובשעה שאמר: "ועבדום ועינו אותם" (בראשית טו,יג) - "ההוא אמר ולא יעשה". וכן בשעה שאמר הקב"ה לאברהם: "כי ביצחק ייקרא לך זרע" (בראשית כא,יב) - "לא איש אל ויכזב", ובשעה שאמר: "קח נא את בנך את יחידך" (בראשית כב,ב) - "ההוא אמר ולא יעשה".
"איש" זה משה
במכילתא דרבי ישמעאל 'יתרו' - מסכתא ד'עמלק' פרשה א ובמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יח,ו נאמר: מי קרוי איש? לא משה?! שנאמר: "והאיש משה עניו מאד" (במדבר יב,ג).
ובספרי דברים פסקה שנז נאמר: אין איש אלא משה, שנאמר: "והאיש משה עניו מאד" (במדבר יב,ג).
"אדם" זה עמרם
בויקרא רבה ב,א נאמר: "אדם אחד מאלף מצאתי" (קהלת ז,כח) - זה עמרם.
• • •
אמר רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) – כך יש לדרוש את הכתוב שהובא לעיל: אם יאמר לך אדם (במסירה מהגניזה: איש) – אם יאמר לך "אותו האיש" (ישו הנוצרי): 'אל אני' - מכזב הוא – הוא משקר, וזה הוא שכתוב: "לא איש אל ויכזב" - איש אינו אל, ואם אומר על עצמו שהוא אל, הוא מכזב; ואם יאמר לך "אותו האיש" (ישו הנוצרי): 'בן אדם אני' – כך קרא ישו הנוצרי את עצמו. פירוש אחר: אני המשיח, הנקרא "בן אדם" (="בר אנש" (דניאל ז,יג)), - סופו לתהות (להתחרט) בו – וזה הוא שכתוב: "ובן אדם ויתנחם" - ואם אומר שהוא בן אדם, הוא יתחרט; ואם יאמר לך "אותו האיש" (ישו הנוצרי): 'שאני עולה לשמים' – שהוא מסתלק מן העולם ועולה לשמים, ועתיד לחזור ולהביא את הגאולה השלמה, - "ההוא אמר ולא יעשה, ודיבר ולא יקימנה" – הוא לא יקיים מה שאמר.
רבי אבהו והמינים
רבי אבהו הרבה להתווכח עם המינים (היהודים הנוצרים), ודרשותיו בפירוש המקרא מכוונות נגד הנצרות.
בשמות רבה כט,ה נאמר: אמר רבי אבהו: אמר הקב"ה: "אני ראשון" - שאין לי אב, "ואני אחרון" - שאין לי בן, "ומבלעדי אין אלוהים" - שאין לי אח.
בימי התנאים והאמוראים היו בארץ ישראל כמה כיתות של יהודים נוצרים. לשיטת כת אחת, ישו הוא בן אדם, ולא הודו שהוא בן אלוהים. שאר הכיתות האמינו שישו הוא בן אלוהים. ברם כל הכיתות האמינו בישו שהוא נביא ומשיח. אפשר שדברי רבי אבהו: "אם יאמר לך אדם: בן אדם אני" מכוונים לכת האחת, "אם יאמר לך אדם: אל אני (בן אלוהים אני)" מכוונים לשאר הכיתות, ו"אם יאמר לך אדם: שאני עולה לשמים (נביא ומשיח אני)" מכוונים לכל הכיתות.
גם ישו ראה את עצמו כמשיח. חסידיו האמינו שלאחר שנצלב ישו, קם לתחייה ועלה השמימה.
המטבע "אם יאמר לך אדם" מעיד על הפולמוס (ויכוח חריף) של חכמינו עם המינים.
בבבלי סנהדרין קו אמרו דברים על בלעם (כגון: 'ממשפחת אדונים ושליטים היתה אימו, וזנתה לאיש נגר'; 'בן שלושים ושלוש שנים בלעם החיגר כאשר הרג אותו פינחס השודד'), שיש הרואים בהם דברים שנאמרו על ישו (אביו היה נגר; ישו נהרג בגיל שלושים ושלוש בערך על ידי פונטיוס פילטוס, הנציב הרומי בירושלים), וקראו חכמינו לישו בשם בלעם. לפי זה, שם רבי אבהו דברים בפי בלעם (הכתוב הזה אמרו בלעם), הוא ישו, נגדו עצמו.
• • •
במסירה מהגניזה מתחילה כאן הלכה ב, ולא לאחר הקטע הראשון בגמרא להלן.
אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): אין תענית עכשיו – אין תענית נחשבת תענית ציבור בזמן הזה (כמבואר להלן).
אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) לרבי אחא: הדא אמרה – זאת אומרת (יש להסיק מכאן), אילין תענייתא דאנן עבדין - לית אילין (במסירה מהגניזה נוסף: תעניין) – אלה התעניות שאנו עושים (קובעים, גוזרים; או: מקיימים) אין אלה תעניות (אין התעניות נחשבות כתעניות ציבור).
אמר ליה – אמר לו רבי אחא לרבי יוסי: כן (כך) אמר רב: כל תענית שאינה נעשית כתיקנה (כהלכתה) - עליה הכתוב אומר: "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" (ירמיהו יב,ח) – עם ישראל נשא קולו בתפילה לה', אך מכיון שתענית הציבור נעשית שלא כהלכתה, שמורידים לפני התיבה שליח ציבור שאינו הגון, גרמה להם התפילה להיות שנואים על ידי ה'. הדברים האלה של רב מסייעים לרבי יוסי, שתעניות הציבור שעושים אינן נחשבות תעניות ציבור, כיון שאינן נעשות כתקנן, שמורידים לפני התיבה מי שאין לו התכונות האמורות במשנתנו.
הקטע הזה מדבר בשליח הציבור שמורידים לפני התיבה, ולכן מקומו של הקטע הזה בהלכה ב ולא בהלכה הקודמת, וכן הוא בפירוש ר"ח בבבלי תענית טז,ב.
בהלכה א, שנאמר בה שבתעניות הנשיא יוצא לרחובה של עיר, אמר רבי יוסי שהתעניות שעושים כשאין נשיא אינן תעניות, כיון שאינן נעשות כתקנן. ובהלכה ב, שנאמר בה שבתעניות מורידים לפני התיבה זקן ורגיל וכו', אמר רבי יוסי שהתעניות שעושים כשאין שליח ציבור הגון אינן תעניות, כיון שאינן נעשות כתקנן.
מאמרו של רב "אין תענית עכשיו" מקביל בפירושו למאמרו של שמואל בבבלי "אין תענית ציבור בבבל" (הובא בפירושנו לעיל בהלכה א).
בבבלי תענית טז,ב אמרו: עמדו בתפילה, מורידים לפני התיבה זקן וכו'. "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" (ירמיהו יב). אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה: אמר רבי אחא אמר רבי אלעזר: זה שליח ציבור היורד לפני התיבה שאינו הגון (רש"י: רשע, שהקב"ה שונא אותו יותר מכולם, והוא נותן בקולו לפניו).
בבבלי נאמרה מימרה זו בשם רב או על ידי רבי אחא, ובירושלמי נאמרה מימרה זו על ידי רבי אחא בשם רב.
• • •
בכתב היד שלפנינו מתחילה כאן הלכה ב.