פרק זה מתחלק לשניים: המשנה בהלכות א-ג עוסקת בהזכרת גשמים ושאלת גשמים בתפילת העמידה, והמשנה בהלכות ד-ח עוסקת בתעניות על עצירת גשמים.
משנה
במשנה ברכות ה,ב שנינו: מזכירים גבורות גשמים בתחיית המתים (מזכירים בברכת תחיית המתים, שהיא הברכה השנייה שבתפילת שמונה עשרה, את גבורת ה' בהורדת גשמים, שאומרים בה: "מוריד הגשם").
משנתנו באה ללמד את זמנה של הזכרת גשמים.
מאימתי מזכירין גבורות גשמים? – מאיזה יום מתחילים לומר "מוריד הגשם" בברכת תחיית המתים שבתפילת שמונה עשרה? - רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) אומר: מיום טוב הראשון של חג (חג הסוכות). ורבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני) אומר: מיום טוב האחרון של חג – משמיני עצרת. אמר רבי יהושע (לרבי אליעזר): הואיל ואין הגשמים סימן ברכה בחג – שהרי הגשמים מונעים אותנו מלשבת בסוכה, כמו ששנינו במשנה סוכה ב,ט: "משלו משל, למה הדבר דומה (כשירדו גשמים בחג וצריכים לצאת מן הסוכה)? - לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו" (ושפך לו רבו את המשקה שבכד על פניו, כמי שאומר: איני רוצה בשימושך, כך הגשמים היורדים בחג הסוכות מראים, שאין מעשיהם של ישראל רצויים לפני ה'), ומכאן שהם סימן קללה בחג הסוכות, אם כן למה הוא מזכיר – את הגשמים בחג? - אמר לו רבי אליעזר (לרבי יהושע): אף (הלא) הוא אינו אומר אלא משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו – שמתחיל להזכיר בחג את גבורות ה' שהוא מוריד הגשם בזמנו, בשעה שיש בו צורך (רבי אליעזר הזכיר "משיב הרוח" אגב "מוריד הגשם", משום שטופס הזכרה כך הוא). - אמרו לו (לרבי אליעזר): אם כן – אם אתה אומר, שמזכיר שה' הוא מוריד הגשם בזמנו, לעולם יהא מזכיר – אף בימות החמה יזכיר שה' הוא מוריד הגשם בזמנו, ומה טעם אמרת "מיום טוב הראשון של חג"?! אלא אין מזכירים גבורות גשמים אלא בזמן שהגשמים סימן ברכה.
לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה
הנוסח במשנה שבירושלמי הוא: "הואיל ואין הגשמים סימן ברכה בחג", ולא: "הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג". הטעם ששנו בלשון זו הוא, שלעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה, ולא עוד אלא שנקטו לשון נקייה. במשנה שבמשניות ושבבבלי יש שני הנוסחים. במשנה שבסוף פרקנו שנו: "יצא ניסן וירדו גשמים סימן קללה", ולא שנו: "יצא ניסן וירדו גשמים אינם סימן ברכה", ואף שם הטעם ששנו בלשון זו הוא, שלעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה, אף על פי שלא נקטו לשון נקייה (ראה בבלי פסחים ג,ב).
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: מאימתי מזכירין גבורות גשמים כול'. מה טעמיהם של רבי אליעזר ורבי יהושע שנחלקו במשנה? -
ואומרים: טעמיה דרבי אליעזר – טעמו של רבי אליעזר (שמזכירים מיום טוב הראשון של חג): על ידי (בגלל) שארבעת מינין הללו – שנוטלים בחג הסוכות, גדילים על המים (על יד נחלי מים), לפיכך הן באין פרקליטין (מלמדים זכות) למים – ארבעת המינים באים לרצות (לפייס) בפני ה' על המים, שירדו גשמים, לפי שבחג הסוכות נידונים על המים, וכשם שנוטלים את ארבעת המינים מיום טוב הראשון של חג, כך מתחילים להזכיר גבורות גשמים מיום טוב הראשון של חג, שאף ההזכרה באה לרצות על המים (כמו שאמרו בבבלי תענית ד,ב: הזכרה ריצוי שאלה היא).
גדלים על המים
בירושלמי סוכה ג,ה אמרו: כתיב "פרי עץ הדר"... אמר רבי תנחומא: תרגם עקילס (הגר): "הדר" – הידור (בלשון יווני קוראים למים 'הידור'), אילן שהוא גדל על פני המים... ואיזה זה? - זה אתרוג.
ערבה גדלה על הנחל, כמו שנאמר (בענין ארבעת המינים): "ערבי נחל" (ויקרא כג,מ).
פרקליטים למים
במשנה ראש השנה א,ב שנינו: בארבעה פרקים העולם נידון ...ובחג (חג הסוכות) נידונים על המים.
בויקרא רבה ל,יג נאמר: רבי יהודה בשם רבי שמעון בן פזי פתח: "שמע בני וקח אמרי" (משלי ד,י). הרבה קיחות ציויתי אתכם בשביל לזכות אתכם. ...ועכשיו שאמרתי לכם: "ולקחתם לכם ביום הראשון" (ויקרא כג,מ), כדי לזכות אתכם להוריד לכם מטר (שבחג נידונים על המים, וארבעת מינים הללו גדלים על המים), לכך נאמר: "ולקחתם לכם ביום הראשון" (דורש "ולקחתם לכם" – הלקיחה היא שלכם, לטובתכם ולהנאתכם).
דבר אחר (טעם אחר) – בדרך משל: בשעה שהעבד משמש את רבו כל צרכו (כאשר העבד משרת את אדונו כל הדרוש לו), הוא תובע פרסו ממנו (העבד דורש גמולו ושכרו מרבו) – והנמשל: כשישראל עובדים את ה' כראוי ומנסכים לפניו מים על גבי המזבח בשעת הקרבת התמיד של שחרית בחג הסוכות, הם מבקשים ממנו שייטיב להם ויוריד גשם (בעונתו), ולכן מתחילים להזכיר גבורות גשמים מיום טוב הראשון של חג, שבו מתחילים לנסך מים.
ניסוך המים
בתוספתא סוכה ג,יח וראש השנה א,יב שנו: אמר רבי עקיבא: אמרה תורה ...הבא ניסוך המים בחג, שהוא פרק גשמים, כדי שיתברכו עליך גשמים.
ובבבלי ראש השנה טז,א אמרו: תניא, אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא: ...ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג? - מפני שהחג זמן גשמי שנה הוא, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה.
משמש את רבו
בבבלי ברכות ז,ב אמרו: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: גדול שימושה של תורה יותר מלימודה, שנאמר: "פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו" (מלכים ב ג), "למד" לא נאמר, אלא "יצק" - מלמד שגדול שימושה יותר מלימודה.
ובילקוט שמעוני 'מלכים' א רמז ריד אמרו: אליהו עשה מזבח ועשה מקום כבית סאתים זרע, ואמר לתלמידיו: "מלאו ארבעה כדים מים" וגו' "ויאמר שנו וישנו" וגו'. וכי תעלה על דעתך שמשנים עשר כדי מים נתמלא כל המקום ההוא? אלא אמר לתלמידיו: מי שיש לו מים יבוא וייצוק על ידי. בא אלישע ויצק על ידיו ונעשו אצבעותיו כמעינות, עד שנתמלא כל המקום ההוא מים, שנאמר: "פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו".
הרי שמצאנו ששימוש ושירות את הרב קשורים ליציקת מים על המזבח (שהיא מעין ניסוך המים בחג), שלאחריה הוריד ה' גשם, כמסופר שם.
• • •
אמר לו רבי יהושע (לרבי אליעזר) – בדרך משל: והלא משעה שהעבד משמש את רבו כל צרכו ורוח רבו נוחה הימינו (רבו שבע רצון ממנו), הוא תובע פרנסתו (צריך לומר: פרסו) ממנו! – אין העבד דורש מרבו את גמולו בשעה שהוא משמש את רבו, כפי שאמר רבי אליעזר, אלא העבד דורש מרבו את גמולו לאחר ששימש את רבו, ויש לרבו נחת רוח ממעשיו שעשה. והנמשל: לאחר שישראל עבדו את ה' כראוי וניסכו לפניו מים בשבעת ימי חג הסוכות, ויש לה' נחת רוח ממעשיהם שעשו, הם מבקשים ממנו שייטיב להם ויוריד גשם, ולכן מתחילים להזכיר גבורות גשמים מיום טוב האחרון של חג.
דבר אחר (טעם אחר) – בדרך משל: אין העבד תובע פרסו אלא סמוך לפרסו – אין העבד דורש מרבו את גמולו אלא סמוך לזמן שראוי לתת בו את גמולו ולא קודם לכן. והנמשל: אין ישראל מבקשים מה' שייטיב להם ויוריד גשם אלא סמוך לזמן הראוי לירידת גשמים, ולכן מתחילים להזכיר גבורות גשמים מיום טוב האחרון של חג, שמן החג ואילך זמן גשמים הוא. בשני הטעמים שאמר רבי יהושע הוא בא לחלוק על הטעם השני שאמר רבי אליעזר.
לשונו של הטעם השני שאמר רבי יהושע היא על פי לשון המשנה להלן: אין שואלים את הגשמים אלא סמוך לגשמים.
הקורבנות של יום טוב האחרון פרקליטים למים
בפסיקתא דרב כהנא פרשה כח ובפסיקתא רבתי הוספה א פרשה ד נאמר: אמר רבי לוי: אמר הקב"ה לישראל: בניי, אותם הקורבנות שהכתבתי לכם בתורה היו זהירים בהם, שאין לכם פרקליט טוב לירידת גשמים יותר מן הקורבנות. לפיכך צריך הכתוב לומר: "ביום השמיני עצרת תהיה לכם" (במדבר כט,לה).
ובקהלת רבה פרשה ז פסוק יד נאמר: רבי לוי: ...אמר הקב"ה: לא בראתי פרקליט טוב לגשמים כ[קורבנות] יום שמיני עצרת, הדא הוא דכתיב: "ביום השמיני עצרת" (במדבר כט).
לפי הפסיקתות, הקורבנות שמקריבים בשמיני עצרת הם פרקליטים לירידת גשמים, ולכן מתחילים להזכיר גבורות גשמים מיום טוב האחרון של חג, כדברי רבי יהושע. טעם זה בא לחלוק על הטעם הראשון שאמר רבי אליעזר.
בפסיקתא דרב כהנא פרשה כח ובפסיקתא רבתי הוספה א פרשה ד נאמר עוד: אמר רבי אלכסנדרי: למה הדבר דומה? - למלך שבאת לו שמחה, וכל שבעת ימי המשתה מטרונא מרמזת לבני פלטין ואומרת להם, עד שהמלך נוהג באלריא (חג רומי, שנהוגה בו שמחה) שלו תבעו / שאלו צורכיכם, וכיון שלא הבינו, כבשה אותם מטרונא עוד יום אחד עד שיתבעו צורכיהם מן המלך. כך כל שבעת ימי החג התורה מרמזת לישראל ואומרת להם, תבעו צורכיכם / שאלו מה' מטר. כיצד? - ביום השני: "ונסכיהם" (במדבר כט,יט), ביום השישי: "ונסכיה" (במדבר כט,לא), ביום השביעי: "כמשפטם" (במדבר כט,לג), מם יוד מם, מים (בקורבנות של כל ימי החג כתוב "ונסכה" "כמשפט", אבל ביום השני יש 'מ' יתרה, ביום השישי 'י' יתרה, וביום השביעי 'מ' יתרה, הרי 'מים'). וכיון שלא הבינו, כבשה אותם התורה עוד יום אחד, זה היום השמיני (שמתחילים לומר "מוריד הגשם"). לפיכך צריך הכתוב לומר: "ביום השמיני עצרת" וגו' (במדבר כט,לה).
טעמו של רבי אליעזר
בבבלי תענית ב,ב אמרו: רבי אליעזר אומר מיום טוב הראשון של חג כו'. איבעיא להו: רבי אליעזר, מלולב גמר לה או מניסוך המים גמר לה? - תא שמע, דאמר רבי אבהו: לא למדה רבי אליעזר אלא מלולב. איכא דאמרי: רבי אבהו גמרא גמיר לה (רש"י: דרבי אליעזר לא למדה אלא מלולב), ואיכא דאמרי: מתניתא שמיע ליה (רש"י: דרבי אליעזר גמר מלולב). מאי היא? - דתניא: מאימתי מזכירים גבורות גשמים? - רבי אליעזר אומר: משעת נטילת לולב; רבי יהושע אומר: משעת הנחתו (רש"י: מיום שמברכים עליו באחרונה, דהיינו בשביעי). אמר רבי אליעזר: הואיל וארבעת מינים הללו (רש"י: שבלולב) אינם באים אלא לרצות על המים. כשם שארבעת מינים הללו אי אפשר להם בלא מים, כך אי אפשר לעולם בלא גשמים.
בירושלמי אמרו שני טעמים בדעתו של רבי אליעזר. לפי הטעם הראשון, שהובא גם בבבלי, רבי אליעזר למד מלולב. ואילו לפי הטעם השני, רבי אליעזר למד מניסוך המים.
• • •
ואומרים: תני – שנוי (שנו ברייתא): מאימתי מזכירים גבורות גשמים? - רבי ליעזר (אליעזר) אומר: משעת נטילת לולב – משעה שמתחילים ליטול את ארבעת המינים, שזהו ביום טוב הראשון של חג הסוכות. רבי יהושע אומר: משעת הניחו – משעה שגומרים ליטול את ארבעת המינים ומניחים אותם, שזהו ביום השביעי של חג הסוכות.
ואומרים: על דעתיה דהדין בתרייא (מילה זו היא שיבוש של: תנייא ברייא) – על דעתו של זה התנא החיצון (התנא ששנה את הברייתא), היא דעתיה דרבי ליעזר קדמייתא – היא דעתו של רבי אליעזר בראשונה (במשנה), היא דעתיה אחרייתא – היא דעתו של רבי אליעזר באחרונה (בברייתא), שדעתו בברייתא כדעתו במשנה, שמזכירים גבורות גשמים מיום טוב הראשון של חג. אבל מחלפא שיטתיה דרבי יהושע! – מוחלפת שיטתו של רבי יהושע (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר)! ומבארים את הסתירה: תמן (שם, במקום אחר, במשנה) הוא אמר: מזכירים גבורות גשמים מיום טוב האחרון – היום השמיני של חג הסוכות, והכא (וכאן, בברייתא) הוא אמר: מזכירים גבורות גשמים משעת הניחו – היום השביעי של חג הסוכות!
ומיישבים את הסתירה: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי, בנו של רבי יונה): שכל היום כשר ללולב – כל היום כשר (ראוי) למצות נטילת לולב בחג הסוכות, ונמצא ששעת הנחתו של הלולב היא ביום השמיני של חג הסוכות, ולא ביום השביעי. הרי שדעתו של רבי יהושע בברייתא כדעתו במשנה, שמזכירים גבורות גשמים מיום טוב האחרון של חג.
הברייתא הזו הובאה גם בבבלי תענית ב,ב. לפי הבבלי שם ג,א, התנא ששנה את המשנה והתנא ששנה את הברייתא חלוקים בדעתו של רבי יהושע, שזה סבור, שדעתו שמזכירים מהיום השמיני של סוכות, וזה סבור, שדעתו שמזכירים מהיום השביעי של סוכות. הרי שבזה חלוק הבבלי על הירושלמי כאן.
הביטוי 'על דעתיה דהן / דהדין תנייא ברייא' מופיע בירושלמי חלה ד,ב ופסחים ז,א. 'תנייא ברייא' מופיע גם בירושלמי יומא ו,ו.
כל היום כשר ללולב
במשנה סוכה ג,ט שנינו: לא נטל שחרית (את הלולב), ייטול בין הערביים, שכל היום כשר ללולב.
וכן במשנה מגילה ב,ה שנינו: כל היום כשר ...לנטילת לולב.
רבי מנא ציטט את המשנה בסוכה.
• • •
בבבלי תענית ב,ב הביאו את המשך הברייתא, וכך אמרו שם: רבי יהודה בן בתירה אומר: בשני בחג (הסוכות) הוא מזכיר ("מוריד הגשם", שמתחילים להזכיר). רבי עקיבא אומר: בשישי בחג הוא מזכיר. רבי יהודה אומר משום רבי יהושע: העובר לפני התיבה (שליח הציבור) ביום טוב האחרון של חג (בשמיני עצרת) - האחרון (המתפלל תפילת מוסף) מזכיר ("מוריד הגשם", שמתחילים להזכיר), והראשון (המתפלל תפילת שחרית) אינו מזכיר (גשם). ביום טוב הראשון של פסח - הראשון (המתפלל תפילת שחרית) מזכיר (גשם), והאחרון (המתפלל תפילת מוסף) אינו מזכיר (גשם, שפוסקים מלהזכיר).
דעתו זו של רבי יהודה הובאה במשנה בפרקנו הלכה ב. לדעת רבי יהודה, מזכירים גבורות גשמים מתפילת מוסף של יום טוב האחרון של חג.
ושואלים (על רבי יהודה): ויזכיר (שליח הציבור) מבערב (בתפילת ערבית של יום טוב האחרון של חג)! – שהיום מתחיל מבערב (וככל הזכרה בתפילה מעין המאורע שצריך להזכיר מבערב).
ומשיבים: לית כל עמא תמן – אין כל העם (הציבור) שם (בבית הכנסת), שבערב טרודים הם בהכנת צורכי יום טוב, ויש מהעם שאינם נכנסים לבית הכנסת, ואין ראוי שיהיו מתחילים להזכיר גשם אלא כשכל הציבור בבית הכנסת, משום החשיבות הגדולה של ירידת גשמים.
ושואלים עוד (על רבי יהודה): ויזכיר (שליח הציבור) בשחרית (בתפילת שחרית של יום טוב האחרון של חג)! – שבשחרית כל העם שם.
ומשיבים: אף (הלא) הוא (זה שלא היה בבית הכנסת בערב) סבור (חושב, נדמה לו) שמא (אולי) הזכירו (הציבור) מבערב והוא הוי מדכר – והוא עלול להזכיר (לשנה האחרת מבערב, אם גם לשנה האחרת לא יהיה בבית הכנסת בערב ויתפלל בביתו, בעוד שהציבור לא יהיו מזכירים מבערב אלא בשחרית, והרי יחיד אינו יכול להזכיר גשם לפני שהזכיר הציבור, כאמור להלן בסמוך). מכיון דהוא חמי לון דלא מדכרין בקדמיתא ומדכרין באחריתא (במסירה מהגניזה: בתנייתא) – מכיון שהוא (זה שלא היה בבית הכנסת בערב) רואה אותם (את הציבור) שאין מזכירים בראשונה (בשחרית) ומזכירים באחרונה (במוסף), אף (הלא) הוא יודע שלא הזכירו מבערב – והוא לא יזכיר לשנה האחרת מבערב. משום כך מזכירים גבורות גשמים מתפילת מוסף.
ויזכיר מבערב
בארץ ישראל בימי האמוראים שליח הציבור היה חוזר על התפילה בקול רם בערבית כמו בשאר התפילות. הפייטנים בארץ ישראל חיברו שבעתות (פיוטים לחזרת התפילה של שליח הציבור המשולבים בתפילות שבע של שבת וחג) ללילי שבת וחג. וזהו שאמרו: ויזכיר (שליח הציבור) מבערב (בחזרת תפילתו).
בבבלי תענית ג,א אמרו, שרבי יהודה חלוק על רבי יהושע, הן על דעתו במשנה והן על דעתו בברייתא. ונראה, שלדעת רבי יהושע (במשנה, ולפי הירושלמי גם בברייתא), מזכירים גבורות גשמים מתפילת ערבית של יום טוב האחרון של חג.
בשחרית
במסכת סופרים יח,ו נאמר: ביום טוב (בשחרית) מאחרים לבוא (לבית הכנסת), שהם צריכים לתקן מאכלים של יום טוב.
הרי שגם בבוקר טרודים הם בהכנת צורכי יום טוב, כמו בערב, אלא שבבוקר מאחרים לבוא לבית הכנסת, ולכן בשחרית כל העם שם בבית הכנסת, שלא כמו בערב, שאין כל העם שם. משום כך, לא השיבו על השאלה: 'ויזכיר בשחרית!' מה שהשיבו על השאלה: 'ויזכיר מבערב!'.
ומספרים: אמר ליה – אמר לו (לרבי מנא) רבי חייה בר מרייא (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, תלמידו של רבי יונה): הכין הוה רבי יונה אבוך הוי בה – כך היה רבי יונה אביך נושא ונותן (עוסק) בה (בהלכה זו, כמו שאתה נשאת ונתת (עסקת) בה). רבי חייא בר מרייא בא לשבח את רבי מנא, שיישב את הסתירה בדעתו של רבי יהושע והסביר את דבריו (מקומה של מימרה זו אינו כאן אלא לעיל לאחר דברי רבי מנא).
בלשון הזו אמר לו רבי חייה בר מרייא לרבי מנא גם בירושלמי עירובין ח,ט.
• • •
ואומרים: אמר רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) בשם רבי פדת (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): אסור ליחיד להזכיר עד שיזכור (צריך לומר כמו במסירה מהגניזה: שיזכיר) שלוח ציבור. אמר רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): (במסירה מהגניזה נוסף: מה) וכי בשלוח ציבור הדבר תלוי?! – אלא יחיד אם רצה להזכיר מזכיר.
אמר רבי מנא קומי – לפני רבי חגי: מה (מילת תמיהה), ופליג (=הוא פליג)? – וכי הוא (רבי סימון) חלוק? - אמר ליה – אמר לו (רבי חגי לרבי מנא): לא – אין רבי סימון חלוק, דא דאת אמר (במסירה מהגניזה: הדא דאתאמרא) – זו (המימרה) שאתה אומר (שנאמרה בשם רבי יהושע בן לוי): וכי בשלוח ציבור הדבר תלוי?! אלא יחיד אם רצה להזכיר מזכיר - בטל – המימרה הזו נאמרה בענין הזכרת טל. ביום טוב הראשון של פסח בתפילת מוסף מתחילים להזכיר טל ("מוריד הטל"), ויחיד המתפלל תפילת מוסף יכול להזכיר טל אף לפני שהזכיר שליח ציבור העובר לפני התיבה, שהתחלת הזכרת טל אינה תלויה בהזכרה של שליח ציבור, כי בטל אם רצה להזכיר כל ימות השנה מזכיר, כאמור להלן. ודא דאת אמר (במסירה מהגניזה: הדא דאתאמרא) – וזו (המימרה) שאתה אומר (שנאמרה בשם רבי פדת): אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר שלוח ציבור - בגשם – המימרה הזו נאמרה בענין הזכרת גשם. ביום טוב האחרון של סוכות בתפילת מוסף מתחילים להזכיר גשם ("מוריד הגשם"), ויחיד המתפלל תפילת מוסף אינו יכול להזכיר גשם רק לאחר שהזכיר שליח ציבור העובר לפני התיבה, שהתחלת הזכרת גשם תלויה בהזכרה של שליח ציבור.
ואומרים: קמון לצלותא – עמדו (הציבור) לתפילה (תפילת מוסף ביום טוב האחרון של חג), והיחידים מתפללים בלחש, ואחר כך שליח ציבור חוזר ומתפלל בקול רם, - כמי שהזכיר שלוח ציבור – אף לפני שהזכיר שליח ציבור גשם בחזרת תפילתו בקול רם, הרי זה כאילו כבר הזכיר שליח ציבור, ולכן היחידים יכולים להזכיר גשם בתפילתם בלחש, שכן תפילת היחידים היא כמו תפילת שליח הציבור. אבל יחיד המתפלל תפילת מוסף בינו לבין עצמו (שלא עם הציבור) אינו יכול להזכיר גשם רק לאחר שהזכיר שליח ציבור, וזהו מה שאמרו לעיל בגשם: אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר שליח ציבור.
עד שיזכיר שלוח ציבור
יש ללמוד, שהזכרת גשם תלויה בשליח ציבור, מדברי רבי יהודה במשנה ובברייתא: העובר לפני התבה (שליח הציבור) ביום טוב האחרון של חג - האחרון (המתפלל תפילת מוסף) מזכיר (גשם).
דברי הגמרא כאן, כמו דברי הגמרא לעיל ("ויזכיר מבערב" וכו'), נאמרו בשיטת רבי יהודה, שהלכה כמותו (להלן הלכה ב).
קמון לצלותא
הלשון המצויה היא 'לעמוד בתפילה'. הלשון 'לעמוד לתפילה' האמורה כאן ('קמון לצלותא') מופיעה גם בירושלמי סנהדרין ב,ב: עומדין לתפילה.
לפני תפילת מוסף ישב הציבור, ולקראת התפילה קם שליח הציבור ממקומו ועבר לפני התיבה והציבור נעמד.
[ואומרים (מימרה זו הושלמה על פי מסירה מהגניזה): אמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: כשם ששליח ציבור – העובר לפני התיבה, חייב – להזכיר גשם בתפילת מוסף ביום טוב האחרון של חג, כך כל יחיד ויחיד – המתפלל, חייב – להזכיר גשם בתפילת מוסף ביום טוב האחרון של חג, ואין שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתם.]
במשנה ראש השנה ד,ה-ט שנו: סדר ברכות (של תפילת מוסף בראש השנה, שבה תוקעים): אומר אבות וגבורות וקדושת השם, וכולל מלכויות עם קדושת היום ותוקע, זכרונות ותוקע, שופרות ותוקע, ואומר עבודה והודאה וברכת כוהנים. העובר לפני התיבה (שליח ציבור) ביום טוב של ראש השנה - השני (זה שמתפלל תפילת מוסף) מתקיע (את התקיעות על סדר הברכות). כשם ששליח ציבור חייב (בתפילת מוסף של ראש השנה), כך כל יחיד ויחיד חייב. רבן גמליאל אומר: שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתם.
משנה זו נשנתה בענין תפילת מוסף של ראש השנה, הכוללת את הברכות של מלכויות, זכרונות ושופרות, שתוקעים עליהם. במשנה שם אמרו, ששליח ציבור אומר את הברכות בתפילת מוסף של ראש השנה, ועל זה אמרו שם, שכשם ששליח ציבור חייב, כך כל יחיד ויחיד חייב. אף בענין הזכרת גשם אמרו במשנה להלן, ששליח ציבור מזכיר גשם בתפילת מוסף של יום טוב האחרון של חג, ועל זה אמרו בירושלמי כאן, שכשם ששליח ציבור חייב, כך כל יחיד ויחיד חייב.
• • •
הסוגיה להלן הועתקה לכאן מירושלמי ברכות ה,ב.
במשנה ברכות ה,ב שנינו: מזכירים גבורות גשמים ("מוריד הגשם") בתחיית המתים (בברכת תחיית המתים, שהיא הברכה השנייה שבתפילת שמונה עשרה).
מה הטעם שקבעו את הזכרת הגשמים בתחיית המתים? -
ואומרים: כשם שתחיית המתים מביאה חיים לעולם – שהמתים קמים לתחייה, כך ירידת הגשמים מביאה חיים לעולם – שחיותו של העולם תלויה במים, ועוד, שעל ידי הגשמים גדלה התבואה, שממנה העולם חי וניזון. ולכן קבעו את הזכרת הגשמים בתחיית המתים. רבי חייה בר בא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שמע לה מן הדא – שמע אותה (את ההלכה) מן זה (המקרא): "יחיינו מיומיים, ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו" (הושע ו,ב) – המקרא הזה רומז לתחיית המתים, "ונדעה נרדפה לדעת את יי' כשחר נכון מוצאו, ויבוא כגשם לנו" (שם ג) – הרי שהשוה הכתוב תחיית המתים לירידת הגשמים, ולכן קבעו את הזכרת הגשמים בתחיית המתים.
חיים לעולם
ירידת הגשמים היא כעין תחיית המתים, מפני שכל הצמחים היבשים הנראים כגוועים בימות החמה חוזרים וניעורים לחיים על ידי הגשמים, וכל הזרעים הקבורים באדמה יוצאים וצומחים על ידי הגשמים. הרי שהגשמים מחיים את כל הבריאה, כמו תחיית המתים.
כתחיית המתים
בבבלי ברכות לג,א אמרו: מזכירים גבורות גשמים בתחיית המתים. מאי טעמא? - אמר רב יוסף: מתוך ששקולה כתחיית המתים, לפיכך קבעוה בתחיית המתים.
ובבראשית רבה יג,ו נאמר: רבי חייא בר אבא אמר: שקולה (ירידת גשמים) כנגד תחיית המתים. רבי אבא בריה דרבי חייא אמר: אף חכמים קבעוה בתחיית המתים.
ובדברים רבה ז,ו נאמר: רבנן אמרי: גדולה ירידת גשמים שהיא שקולה כתחיית המתים. מניין? - שנאמר: "ויבוא כגשם לנו כמלקוש יורה ארץ", מה כתיב קמיה? "יחיינו מיומיים" (שם), לפיכך קבעוה בתחיית המתים, שהיא שקולה כנגדה.
רמז לתחיית המתים
בספרי 'דברים' פסקה שכט נאמר: זה אחד מארבע הבטחות שניתן להם רמז לתחיית המתים: "יחיינו מיומים" (הושע ו,ב).
ובמדרש תנאים לדברים לב,לט נאמר: זה אחד מעשרה דברים שיש בהם רמז לתחיית המתים: "יחיינו מיומיים, ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו" (הושע ו,ב).
גבורות גשמים
בבבלי תענית ב,א אמרו: מאי גבורות גשמים? - אמר רבי יוחנן: מפני שיורדים בגבורה.
לפי רבי יוחנן, תיקנו חכמים להזכיר גבורות גשמים בברכה שנייה של תפילה, משום שתיקנו להזכיר בברכה שנייה את גבורותיו של הקב"ה, וירידת גשמים היא מגבורותיו של הקב"ה.
• • •
כתיב – כתוב (בענין מעשי אליהו הנביא): "ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב, חי יי' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו, אם יהיה השנים האלה טל ומטר, כי אם לפי דברי" (מלכים א יז,א) – אליהו נשבע לאחאב, שלא יהיה בשנים האלה טל ומטר, ותבוא בצורת, בגלל פשעי אחאב. ולא נזכר שם עוד הטל, אלא הגשם בלבד. ואומרים: רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר: רבי יוסה (צריך לומר כבמקבילה בברכות: רבי יסה. ובמסירה מהגניזה: רבי יסא) ורבנין – רבי יסה (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) וחכמים (חלוקים בדבר זה, ואין יודעים מי אמר זאת ומי אמר זאת). חד אמר – אחד (מהם) אמר, בין על הטל בין על המטר נשמע לו – ה' קיבל את דברי אליהו בין על הטל ובין על הגשם, ששניהם נעצרו מלרדת. וחורנה אמר – והאחר אמר, על המטר נשמע לו ועל הטל לא נשמע לו – ה' קיבל את דברי אליהו על הגשם, אבל לא קיבל את דבריו על הטל, שהגשם נעצר, אבל הטל לא נעצר, כי אי אפשר לעולם בלא טל.
המונח "חד אמר... וחורנה אמר..." נאמר בלשון יחיד, למרות שצד אחד במחלוקת הם רבנין, אלא שהושגר המונח לכאן (אשגרת מינוח).
"חי ה' אלוהי ישראל"
בירושלמי נדרים יא,א אמרו: רבי יוחנן אמר: בין לנדרים בין לשבועות הזקן (החכם) מתיר, ורבי שמעון בן לקיש אמר: לנדרים הזקן מתיר ולשבועות אין הזקן מתיר. ואתייא דרבי שמעון בן לקיש כהדא דאיסי (רבי אסי). חד בר נש אתא מישרי נדרא קומי (אדם אחד בא להתיר נדרו לפני) רבי יוסי (צריך לומר: אסי). מתעטף ויתיב ליה (התעטף וישב לו רבי אסי, כי אין נשאלים נדרים אלא עטופים ויושבים). אמר ליה: מה אשתבעת? - אמר ליה: איפופי ישראל, לא עללה לביתי (נדרתי באלוהי ישראל, שלא תיכנס אשתי לביתי). - אמר ליה: איפופי ישראל, ולא עללה לבייתך (נדרת באלוהי ישראל, ולכן לא תיכנס אשתך לביתך, שהנודר בלשון זו, הרי זו שבועה, ואין נזקקים להתיר שבועות).
ובבבלי נדרים כב,ב אמרו: אמר רבי אסי: אין נזקקים לאלוהי ישראל (להתיר לו נדרו, לפי שנדר חמור הוא, כיון שהזכיר שם שמים)... ההוא דאתא לקמיה דרב אסי, אמר ליה: במאי נדרת? - אמר ליה: באלוהי ישראל. - אמר ליה: אי נדרת במוהי שהיא כינוי בעלמא (מוהי היא כינוי לשבועה, כמו ששנינו במשנה נדרים א,ב) לא מזדקיקנא לך (שחל עליו איסור שבועה, ורבי אסי סבור, שלכתחילה אין נזקקים לשבועה), באלוהי ישראל מזדקיקנא לך?! (בתמיהה (כך גרס ר"ן)). ...אמר רבא אמר רב נחמן: הלכתא: נזקקים לאלוהי ישראל.
לפי רבי אסי, הנשבע באלוהי ישראל - שבועה חמורה היא. ייתכן שרבי אסי הוא שאמר, בין על הטל בין על המטר נשמע לו, שהרי אליהו נשבע באלוהי ישראל, וכיון ששבועה חמורה היא, נשמע לו ה' על שניהם, ולא הותרה שבועתו של אליהו לאחר מכן אלא משום שהיו צריכים לטל ולמטר.
• • •
ואומרים: מאן דאמר – מי שאמר, על המטר נשמע לו ועל הטל לא נשמע לו, מן הדין קרייא – מן המקרא (הפסוק) הזה (למד את דבריו): "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה" (מלכים א יח,א) – כך נצטוה אליהו על ידי ה' בשנה השלישית של עצירת הגשמים. ולא הזכיר ה' טל, הרי שהטל לא נעצר.
בבבלי תענית ג,א אמרו: טל מנלן דלא מיעצר? - דכתיב: "ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב חי ה' אלוהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי" (מלכים א יז), וכתיב: "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה" (מלכים א יח). ואילו טל לא קאמר ליה (רש"י: 'ואתנה טל ומטר', אלא מטר בלבד), מאי טעמא - משום דלא מיעצר (רש"י: טל לעולם, ואפילו באותן שנים).
ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'תולדות' סימן יט ובאגדת בראשית פרק מד נאמר: את מוצא, אפילו צדיק שבצדיקים אינו שולט בטל, אלא הקב"ה בעצמו. רצונך לידע, בשעה שעמד אליהו ונשבע ואמר: חי ה' אלוהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר (מלכים א יז,א), ולא שמע לו הקב"ה, אלא היה הטל יורד. מניין? - שכן הוא אומר לאליהו: לך הראה אל אחאב ואתנה מטר (מלכים א יח,א), 'ואתנה טל ומטר' לא נאמר, אלא 'ואתנה מטר', מכאן שהיה הטל יורד כל אותם הימים, להודיעך שאין אדם שולט בטל אלא הקב"ה.
• • •
ושואלים: מאן דאמר – מי שאמר, בין על הטל בין על המטר נשמע לו, איכן הותר נדרו של טל? – היכן התיר ה' את שבועתו של אליהו על הטל? שהרי נשבע אליהו שלא ירד טל, וה' קיבל את דבריו על הטל, והיה ה' צריך לומר שירד טל ובכך להתיר את שבועתו של אליהו על הטל, כשם שאמר ה' שירד גשם ובכך התיר את שבועתו של אליהו על הגשם, שכן שבועה אינה בטלה אלא על ידי התרה (קבלת התר מהחכם, שהוא ה' בענין שבועתו של אליהו).
מי שאמר, שעל הטל לא נשמע לו, לא חלה שבועתו של אליהו על הטל כלל, ולא היה צריך להתיר אותה.
במקומות שבהם נזכר נדר באלוהי ישראל, כמו כאן, קוראים לשבועה נדר, אף על פי שהלשון "באלוהי ישראל" אינו לשון נדר אלא לשון שבועה (ראה ר"ן בבבלי נדרים ח,א).
ומשיבים (תשובה אחת): אמר רבי תנחום אדרעיא (מהיישוב אדרעי בגליל העליון (יהושע יט,לז)): סברין מימר – חשבו (חכמים) לומר, נדר שהותר מכללו (יש גורסים: מקצתו) הותר כולו – הנודר נדר הכולל כמה דברים, אם הותר הנדר לגבי קצת מהדברים, הרי הותר בכך הנדר כולו, ושוב אינו תופס גם לגבי הדברים האחרים. ואף בענין שבועתו של אליהו, שנשבע שבועה על הטל ועל הגשם כאחד, כיון שהותרה שבועתו לגבי הגשם, הותרה גם לגבי הטל, ולכן לא היה צריך ה' להתיר את שבועתו של אליהו על הטל.
במשנה נדרים ט,ו שנינו: בא רבי עקיבא ולימד, שהנדר שהותר מקצתו, הותר כולו.
ובירושלמי נדרים א,א אמרו: "ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל,ג), מיכן לנדר שבטל מקצתו בטל כולו (דרשו את הכתוב בענין נדר ושבועה, שאם הנדר חל ככל היוצא מפיו - יעשה אותו, ואם אי אפשר לנדר לחול כולו אלא מקצתו - בטל כולו).
נראה, שעיקר שבועתו של אליהו היה הגשם, והטל היה טפל לו, וממילא אם הותר העיקר - נפל הטפל.
ומשיבים עוד (תשובה שנייה): אית דבעי מימר – יש שרוצה לומר, שהתיר ה' את שבועתו של אליהו על הטל בבנה של צרפית – במעשה של בנה של האלמנה בצרפת, שליד צידון, שהחיה אליהו את בנה, כפי שמבארים להלן, שנאמר: "ויקרא אל יי' ויאמר, יי' אלהיי, הגם על האלמנה אשר אנכי מתגורר עמה הרעתה להמית את בנה" (מלכים א יז,כ) – אליהו התפלל אל ה', שהביא רעה על האלמנה והמית את בנה. אמר רבי יודה (יהודה) בן פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) – בדרך משל: למה הדבר דומה? - לאחד שגנב נרתיקו (תיק) של רופא, עם (בשעה, בעוד) כשהוא (הגנב) יוצא (מבית הרופא) נפצע בנו (של הגנב), חזר (הגנב) אצלו (אצל הרופא) ואמר לו: אדוני הרופא, רפא את בני. אמר לו (הרופא לגנב): לך והחזר את הנרתיק שכל מיני רפואות נתונין בו, ואני מרפא את בנך. כך (באופן כזה הוא הנמשל) אמר לו הקב"ה לאליהו – שהתפלל אל ה' שיחייה את בנה המת של האלמנה: לך והתר נדרו של טל – השבועה שנשבעת שלא יהיה טל, מפני שאין המתים חיים אלא בטללים – הקב"ה מחיה מתים על ידי טל, ואני מחיה בנה של צרפית – ומכיון שבנה המת של האלמנה קם לתחייה, הרי שקודם הותרה שבועתו של אליהו על הטל.
אף על פי שהותרה שבועתו של אליהו על הטל, לא הותרה על הגשם, עד שאמר לו ה': "ואתנה מטר", ואין אומרים כאן: נדר שהותר מקצתו, הותר כולו, שכיון שעיקר שבועתו של אליהו היה הגשם, והטל היה טפל לו, לכן, אם הותר הטפל - לא נפל העיקר. ואפשר, שמי שרוצה לומר, שהותרה שבועתו של אליהו על הטל בבנה של צרפית, בא להשיב אפילו לפי מי שאמר, שנדר שהותר מקצתו, לא הותר כולו.
אני מחיה בנה של צרפית
במלכים א יז,כ-כב נאמר: "ויקרא אל ה' ויאמר, ה' אלוהי, הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות להמית את בנה. ויתמודד על הילד שלש פעמים, ויקרא אל ה' ויאמר, ה' אלוהי, תשוב נא נפש הילד הזה על קרבו. וישמע ה' בקול אליהו, ותשוב נפש הילד על קרבו ויחי". הרי שקרא אליהו אל ה' שתי פעמים, ולא הזכיר הכתוב מה השיבו ה' בראשונה אלא מה השיבו בשנייה. לפי האמור בירושלמי כאן, השיבו ה' בראשונה, שיתיר את שבועתו על הטל. ולאחר שהתיר שבועתו, קרא אליהו בשנייה אל ה', וביקש שיחייה את בנה של הצרפית, וה' שמע בקולו והחיה את הבן, כאמור בכתוב.
בבבלי סנהדרין קיג,א אמרו: "ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב חי ה' אלוהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי" (מלכים א יז), בעא רחמי אאקלידא דמטרא (מפתח של מטר), יהב ליה, וקם ואזל. "ויהי מקץ ימים וייבש הנחל כי לא היה גשם בארץ" (מלכים א יז), כיון דחזא הקב"ה דאיכא צערא בעלמא כתיב: "ויהי דבר ה' אליו לאמור קום לך צרפתה" (רש"י: לגלגל הדבר שיחזיר לו מפתח של מטר, כדמפרש ואזיל). וכתיב: "ויהי אחר הדברים האלה חלה בן האישה בעלת הבית" (מלכים א יז), בעא רחמי למיתן ליה אקלידא דתחיית המתים, אמר ליה הקב"ה: שלושה מפתחות לא נמסרו ביד שליח: של חיה (יולדת), ושל גשמים, ושל תחיית המתים (רש"י: על כל האוצרות של הקב"ה יש מפתחות, ונמסרו ביד שליחים הממונים, אבל שלושה מפתחות יש לו בידו, שלא מינה שליח עליהם), (ואמר הקב"ה לאליהו: אותם שלושה מפתחות עיכבתי בידי, ולא מיניתי שליח עליהם, אלא אותך עשיתי ממונה על אחד מהם, ועתה אם תשאל מפתח שני) יאמרו: שניים ביד תלמיד ואחד ביד הרב! אייתי לי האי (מפתח של מטר) ושקול האי (מפתח של תחיית המתים). מיד כתיב: "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר" (מלכים א יח) (רש"י: ולא כתיב 'ותן מטר').
לפי הירושלמי, הקב"ה החיה את בן האלמנה בטל. ואילו לפי הבבלי, אליהו החיה את בן האלמנה, לאחר שנמסר לו מפתח של תחיית המתים.
אף המדרשים חלוקים בדבר. יש מדרשים שנאמר בהם, שאליהו החיה את בנה של הצרפית. ויש מדרשים שנאמר בהם, שהקב"ה החיה את בנה של הצרפית על ידו של אליהו.
מפתחות בידו של הקב"ה
בדברים רבה ז,ו נאמר: "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים" - מהו 'יפתח'? - שלושה מפתחות בידו של הקב"ה ואין בריה שולטת עליהם, לא מלאך ולא שרף, ואלו הם: מפתח של תחיית המתים ומפתח של עקרות ומפתח של גשמים.
ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'ויצא' סימן טז נאמר: אמר רבי יוחנן: ארבעה מפתחות ביד הקב"ה ולא מסר אותם לבריה בעולם, ואלו הם: מפתח של גשמים, ומפתח של כלכלה, ומפתח של קברות, ומפתח של עקרות. ולכשהוצרכו מסרם הקב"ה לצדיקים, מפתח של גשמים מסר לאליהו, שנאמר: "אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי" (מלכים א יז,א)... ומניין שלא מסרם הקב"ה לבריה בעולם, אלא הוא בעצמו פותח אותם? - מפתח של גשמים, שנאמר: "יפתח ה' לך" (דברים כח,יב)...
• • •
הקב"ה רמז בדבריו לאליהו, שהוא עתיד להחיות מתים בטל.
ושואלים: ומנין שאין המתים חיים אלא בטללים?
ומשיבים: (במסירה מהגניזה נוסף: מן הדין קריה – מן המקרא הזה) שנאמר (בתפילה נבואית לתחיית המתים): "יחיו מתיך, נבלתי יקומון, הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך, וארץ רפאים תפיל" (ישעיהו כו,יט) – המתים יתעוררו לתחייה על ידי הטל שבו יחייה ה' אותם.
ושואלים: מהו "וארץ רפאים תפיל"? – מה פירוש המילים האלו שבסוף הפסוק? - ומשיבים: אמר רבי תנחום אדרעייא: מתרגמים: וארעא תפקידה תפלט – והארץ את פיקדונה תקיא ותוציא, שהארץ תוציא ('תפיל') מקרבה את המתים ('רפאים') המופקדים וקבורים בה (יש לקרוא כך: 'וארץ - רפאים תפיל', כי המילה 'וארץ' מוטעמת בטעם מפסיק, והמילה 'רפאים' מוטעמת בטעם מחבר למילה 'תפיל').
בפרקי דרבי אליעזר פרק לג נאמר: לעתיד לבוא הקב"ה מוריד טל ומחייה את המתים, שנאמר: "יחיו מתיך נבלתי יקומון", "יחיו מתיך" - אלו ישראל שמתו בטוחים על שמו, "נבלתי יקומון" - אלו הגויים שהם כנבלת בהמות שיקומו לפני הדין אבל לא יחיו, "הקיצו ורננו שוכני עפר" - אלו הצדיקים שהם שוכני עפר ארץ, "כי טל אורות טלך" - אין לצדיקים אלא טל אורות, והוא נותן רפואות לארץ, שנאמר: "וארץ רפאים תפיל", ומה הוא? - אמר רבי תנחום: אדמא תפקידתא תפלוט (הארץ תפלוט את הטל ('רפאים' - רפואות) המופקד בה, שיעלה הטל מן הארץ שלא כדרכו, בשביל טובתם של ישראל, ויחייה את המתים).
מכיון שאין המתים חיים אלא בטללים, לכן קבעו חכמים להזכיר טל בברכת תחיית המתים.
• • •
מה הטעם שעל הטל לא נשמע לו ה' לאליהו? -
ואומרים (טעם אחד): אמר רבי יעקב דכפר חנן (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי. היישוב כפר חנן זהה כנראה עם כפר חנניה בגליל) בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כך אמר לו הקב"ה לאליהו: בשעה שעשה אברהם זקינם (של ישראל (הגרסה בילקוט שמעוני מלכים א רז: זקנך)) את רצוני, נשבעתי לו שאיני מזיז (במסירה מהגניזה: מונע) טל מבניו (מישראל) לעולם – ובגלל שבועה זו שנשבע ה' לאברהם לא נשמע ה' לאליהו על הטל. מה טעם? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "נשבע יי' ולא ינחם אתה כהן לעולם" (תהילים קי,ד) – חכמינו דרשו את המזמור הזה על אברהם אבינו, ונשבע ה' לאברהם ואינו עתיד לחזור בו משבועתו, וכתיב תמן – וכתוב שם (בפסוק שלפניו): "לך טל ילדותיך" (תהילים קי,ג) – ה' אמר לאברהם, שבשלו ובזכותו יהיה תמיד הטל לילדיו (לבניו), והשבועה שנשבע ה' מוסבת אף על הטל שנזכר בפסוק הקודם.
אין נשבעים לבטל את המצוות, כי אדם מושבע ועומד מהר סיני לקיים אותן, ולכן לא חלה שבועה על המצוות, משום שאין שבועה חלה על שבועה. מטעם זה לא חלה שבועתו של אליהו שלא ירד טל על שבועתו של ה' שירד טל לעולם.
עשה אברהם רצוני
לפי כמה מדרשים, עשה אברהם את רצונו של ה', כשעקד את יצחק בנו על גבי המזבח (להלן ב,ד; מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא ד'ויהי בשלח' פרשה א; מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות יד,ו; בראשית רבה נה,ח; שם נו,י; ועוד).
אבל במדרש שמואל פרשה ב נאמר: אמרה חנה לפני הקב"ה: ריבון העולמים, אברהם עשה רצונך ונתת לו בן למאה שנים.
ובמדרש אגדה בראשית כב,יח נאמר: "עקב אשר שמעת בקולי" - בקולו של הקב"ה. מכאן אתה למד, שבן שלוש שנים הכיר אברהם בקולו של הקב"ה וידע בוראו, לפי שלא היה אלא קע"ה שנים ועשה רצון הקב"ה קע"ב שנים כמנין "עקב".
"לך טל ילדותך"
בבראשית רבה לט,יב נאמר: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" - הגשמים והטללים (יורדים לעולם) בזכותך.
ואומרים עוד (טעם שני): אמר רבי יודה בר פזי: כך אמר לו הקב"ה לאליהו: בדייתיקי (בשטר צוואה) נתתיו (את הטל) לאביהם (ליעקב, אביהם של ישראל) – הגרסה במסירה מהגניזה: בדיתיקי נתתיו לאביהם מתנה. והגרסה במקבילה בירושלמי ברכות ובילקוט שמעוני: בדייתיקי נתתיו לאביהם (ואין לגרוס: לאברהם), במתנה נתתיו לו, שנאמר: "ויתן לך האלהים מטל השמים" וגו' (בראשית כז,כח) – כך בירך יצחק את יעקב, שייתן לו ה' במתנה את הטל. ובגלל מתנה זו שנתן ה' ליעקב לא נשמע ה' לאליהו על הטל, שאין ה' יכול לחזור בו, כיון שניתן הטל בדייתיקי.
בבראשית רבה עה,ח נאמר: כל הברכות שבירך יצחק את יעקב כנגדן בירכו הקב"ה מלמעלה. יצחק בירכו: "וייתן לך האלוהים מטל השמים" (בראשית כז,כח), והקב"ה בירכו בטל...
לפי ויקרא רבה יט,ב, התורה הכתובה היא דייתיקי. מכיון שנכתב בתורה: "וייתן לך האלוהים מטל השמים", הרי שניתן הטל ליעקב בדייתיקי.
ואומרים עוד (טעם שלישי): אמר רבי שמואל בר נחמן (בר נחמני, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): בשעה שישראל באין לידי עבירות ומעשים רעים – נכשלים בעבירות ובמעשים רעים, הגשמים נעצרין, והן מביאין להן זקן אחד (הגרסה בילקוט שמעוני: ...עבירות ומעשים רעים, והגשמים נעצרים, הם מביאים...), כגון רבי יוסי הגלילי (תנא בדור השלישי), והוא מפגיע (מתפלל) בעדם, ומיד הגשמים יורדין (בזכותו). אבל הטל אינו יורד בשביל (ילקוט שמעוני: בזכות) בירייה (אדם) – ואף אם ישראל חוטאים, אין הטל נעצר. מה טעם? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "כטל מאת ה' כרביבים עלי עשב אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם" (מיכה ה,ו) – ירידת הטל מסורה בידי שמים בלבד, ואינה תלויה בידי אדם. הרי שכשחוטאים ישראל, הגשמים נעצרים, אבל הטל אינו נעצר, ולכן על המטר נשמע לו ה' לאליהו ועל הטל לא נשמע לו.
העבירות שבגללם הגשמים נעצרים נמנו בירושלמי להלן ג,ג ובבבלי תענית ז,ב ו-ח,ב ובעוד מקומות.
הטל יורד בזכות ישראל
בבראשית רבה סו,ב ובשיר השירים רבה ז,א נאמר: רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי: אומה (ישראל) שכל טובה שהיא באה לעולם אינה באה אלא בזכותה. הגשמים אינם יורדים אלא בזכותה, שנאמר: "יפתח ה' לך... לתת מטר ארצך" (דברים כח,יב), "לך" - בזכותך. הטללים אינם יורדים אלא בזכותה, שנאמר: "וייתן לך האלוהים מטל השמים" (בראשית כז,כח), "לך" - בזכותך.
ובדברים רבה ז,ז נאמר: "יפתח ה' לך" - רבנן אמרי: אמר הקב"ה לישראל, בני, כל הטובות שבאות לעולם בזכותכם הן באות, כיצד? - הטל אינו יורד אלא בזכותכם, מניין? - שנאמר: "וייתן לך האלוהים מטל השמים", המטר אינו יורד אלא בזכותכם, מניין? - שנאמר: "יפתח ה' לך...".
ובמדרש אגדה בראשית כח,יד נאמר: "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" - שאין העולם מתקיים וגשמים וטללים לברכה אין יורדים אלא בזכות ישראל.
לפי המדרשים האלה, אף הטל יורד בזכות ישראל, שלא כדברי רבי שמואל בר נחמני כאן.
הטל נעצר
בבבלי תענית ז,ב אמרו: אמר רבי אמי: אם ראית דור שהשמים קהים עליו כברזל מלהוריד טל ומטר - בשביל מעשיהם שהם מקולקלים.
ובבבלי שבת לב,ב אמרו: בעוון ביטול תרומות ומעשרות שמים נעצרים מלהוריד טל ומטר.
ובעוד מקומות נמנו עבירות שבגללם השמים נעצרים מלהוריד טל ומטר. לפי המאמרים האלה, אם ישראל חוטאים, אף הטל נעצר, שלא כדברי רבי שמואל בר נחמני כאן.
בבבלי תענית ג,ב אמרו: וכי מאחר דלא מיעצר (טל), אליהו אשתבועי (שלא יהיה טל) למה ליה? (רש"י: הא לא נעצר) - הכי קאמר ליה (אליהו לאחאב): אפילו טל דברכה (רש"י: שיצמיח שום צמח) נמי לא אתי.
לפי הבבלי, טל של ברכה נעצר, אבל טל שאינו של ברכה אינו נעצר. הרי שאפשר לומר, שרבי שמואל בר נחמני כאן דיבר בטל שאינו של ברכה, ואילו המדרשים והמאמרים שהובאו דיברו בטל של ברכה. וזהו שדקדקו במדרש אגדה בראשית לומר: טללים לברכה אין יורדים אלא בזכות ישראל.
והוא מפגיע בעדם
בירושלמי ברכות ד,א (ועוד) נאמר: אין פגיעה אלא תפילה, כמה דתימר: "יפגעו נא בה' צבאות" (ירמיהו כז,יח), ואומר: "ואל תישא בעדם רינה ותפילה ואל תפגע בי" (ירמיהו ז,טז).
ובבבלי תענית ז,ב אמרו: אמר רבי אמי: אין הגשמים נעצרים אלא בשביל גזל, שנאמר: "על כפיים כיסה אור" (איוב לו) - בעוון כפיים כיסה אור, ואין כפיים אלא גזל, שנאמר: "ומן החמס אשר בכפיהם" (יונה ג), ואין אור אלא מטר, שנאמר: "יפיץ ענן אורו" (איוב לז). מאי תקנתם? - ירבו בתפילה, שנאמר: "ויצו עליה במפגיע" (איוב לו), ואין פגיעה אלא תפילה, שנאמר: "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תישא בעדם רינה ותפילה ואל תפגע בי" (ירמיהו ז).
הרי שמצאנו לשון פגיעה לגבי תפילה על עצירת גשמים.
רבי יוסי הגלילי ראוי להתפלל ולהיענות
בויקרא רבה לד,יד סיפרו: בימיו של רבי תנחומא נצטרכו ישראל למטר. באו אליו ואמרו לו: רבי, גזור תענית שירד מטר. גזר תענית פעם ראשונה ושנייה ולא ירדו גשמים. בשלישית נכנס ודרש, אמר להם: כל העם יחלקו צדקה. עמד איש אחד ולקח ממה שהיה לו בביתו ויצא לחלק בשוק. פגעה בו גרושתו, אמרה לו: זכה בי (תן לי צדקה), שמן היום שיצאה אותה אישה מביתך לא ראתה טובה. כיון שראה אותה ערומה ובצרה גדולה, נתמלא עליה רחמים ונתן לה, על שום "ומבשרך לא תתעלם"... באותה שעה הגביה רבי תנחומא פניו לשמים ואמר: ומה זה, שהוא בשר ודם ואכזרי, ואין מזונותיה עליו, כיון שראה אותה ערומה ובצרה גדולה, נתמלא עליה רחמים ונתן לה, אנו, שאנו בניך בני בחוניך, בני אברהם יצחק ויעקב, ומזונותינו עליך, על אחת כמה וכמה. באותה שעה ירדו גשמים ונתרווח העולם.
בויקרא רבה שם (וכן בירושלמי כתובות יא,ג ובבראשית רבה יז,ג) סיפרו, שרבי יוסי הגלילי היתה לו אישה רעה (שהיתה בת אחותו) וגירשה, והלכה ונישאה, ורבי יוסי הגלילי זן ופרנס אותה ואת בעלה כל ימי חייהם, על שום שכתוב: "ומבשרך לא תתעלם" (ישעיהו נח,ז) - זו גרושתו.
בשל מעשהו זה, שריחם על גרושתו, היה רבי יוסי הגלילי ראוי להתפלל ולהיענות, וירדו גשמים בזכותו, כמו שירדו גשמים בזכותו של אותו איש בימיו של רבי תנחומא. בכך התקיים ברבי יוסי הגלילי המשכו של הכתוב: "אז תקרא וה' יענה, תשווע ויאמר הנני" (ישעיהו נח,ט).
בבבלי יבמות סב,ב אמרו: תנו רבנן: האוהב את שכניו, והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו, והמלוה סלע לעני בשעת דוחקו - עליו הכתוב אומר: "אז תקרא וה' יענה תשווע ויאמר הנני" (ישעיהו נח) (רש"י: לעיל מיניה כתיב: "הלא פרוס לרעב לחמך" וגו' "כי תראה ערום וכיסיתו" - היינו מלוה סלע לעני בשעת דוחקו, "ומבשרך לא תתעלם" - היינו אוהב את שכניו שהם כקרוביו ומקרב את קרוביו ונושא את בת אחותו).
לפי זה, היה רבי יוסי הגלילי ראוי להתפלל ולהיענות, משום שנשא את בת אחותו.
בכמה מקומות נמנה רבי יוסי הגלילי עם ארבעה זקנים. לכן הוא מכונה כאן 'זקן אחד'.
• • •
בימות הגשמים מזכירים גשם ("מוריד הגשם"), ובימות החמה מזכירים טל ("מוריד הטל").
ואומרים: אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בשם רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): היה עומד בגשם – אם אדם נמצא בימים שמזכירים גשם (בימות הגשמים), והזכיר הזכרה של טל – שאמר בתפילה "מוריד הטל", ולא אמר "מוריד הגשם", אין מחזירין אותו – אינו צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הגשם". היה עומד בטל – אם אדם נמצא בימים שמזכירים טל (בימות החמה), והזכיר הזכרה של גשם – שאמר בתפילה "מוריד הגשם", ולא אמר "מוריד הטל", מחזירין אותו – צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הטל".
רבי חנינא אמר, שאם היה עומד בטל והזכיר של גשם, מחזירים אותו.
ושואלים: והא תני – והרי שנוי (שנו ברייתא): בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר – אינו חייב לומר בתפילה "מוריד הטל" ו"משיב הרוח" (כל ימות השנה), אבל אם רצה להזכיר מזכיר – יכול לומר בתפילה "מוריד הטל" ו"משיב הרוח". הרי שאינו חייב לומר "מוריד הטל", שלא כרבי חנינא שאמר, שאם לא אמר "מוריד הטל" בימות החמה, צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הטל"!
ומשיבים: לא דמי ההוא דמיקל (יש גורסים: דמצלי ומיקל) להוא (לההוא) דלא מצלי ולא מיקל – אינו דומה זה שמתפלל ומזלזל לזה שאינו מתפלל ואינו מזלזל. מי שהזכיר בתפילה בימות החמה גשם, זלזל בה', משום שאמר שה' מוריד גשם, בעוד שבימות החמה ה' אינו מוריד גשם (בארץ ישראל), ולכן צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הטל", ובכך יתקן מה שקלקל. אבל מי שלא הזכיר בתפילה בימות החמה לא טל ולא גשם, לא זלזל בה', משום שלא אמר שה' מוריד גשם, ולכן אינו צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הטל", כי אינו חייב לומר בתפילה "מוריד הטל".
רבי חנינא אמר, שאם היה עומד בגשם והזכיר של טל, אין מחזירין אותו.
ושואלים: והא תני – והרי שנוי (שנו ברייתא בתוספתא ברכות ג,ט): אם לא שאל (ביקש) את הגשמים בברכת השנים (הברכה התשיעית שבתפילת שמונה עשרה), או שלא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים (הברכה השנייה שבתפילת שמונה עשרה), מחזירין אותו – צריך לחזור ולהתפלל כדי לשאול ולהזכיר גשם. הרי שחייב לומר "מוריד הגשם" בימות הגשמים, שלא כרבי חנינא שאמר, שאם לא אמר "מוריד הגשם" בימות הגשמים, אינו צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הגשם"!
ומשיבים: בהוא (בההוא) דלא אדכר (ב"שרידי הירושלמי" בברכות: ההוא בדלא אדכר) לא טל ולא מטר – הברייתא מדברת בזה שלא הזכיר בתפילה בימות הגשמים לא טל ולא גשם, ולכן צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הגשם", כי בימות הגשמים חייב לומר בתפילה "מוריד הגשם". אבל מי שהזכיר בתפילה בימות הגשמים טל, אינו צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הגשם", שלא זלזל בה', אלא שיבחו, משום שגם בימות הגשמים ה' מוריד טל.
בבבלי תענית ג,א אמרו: תנא: בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר, ואם בא להזכיר - מזכיר. מאי טעמא? - אמר רבי חנינא: לפי שאינם נעצרים (רש"י: שאלמלא הם, אין העולם מתקיים).
ושם ג,ב אמרו: אמר רבי חנינא: בימות החמה (מפסח ועד החג), אמר "משיב הרוח" - אין מחזירים אותו (רש"י: דבלאו הכי לא מיעצר), אמר "מוריד הגשם" - מחזירים אותו (רש"י: דמיעצר, וכיון דבעא אמיטרא, לא התפלל תפילתו כהוגן, וחוזר לראש הברכה ואומרה בלא "מוריד הגשם", לפי שהגשמים בקיץ סימן קללה הם, מפני הקציר). בימות הגשמים, לא אמר "משיב הרוח" - אין מחזירים אותו, לא אמר "מוריד הגשם" - מחזירים אותו.
דברי רבי חנינא בירושלמי ובבבלי אחד הם, אלא שבבבל היו מזכירים רוח וגשם בימות הגשמים, וטל לא היו מזכירים לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, ולכן בבבלי שינו את דברי רבי חנינא, ואמרו: 'בימות החמה, אמר "משיב הרוח" או אמר "מוריד הגשם"; בימות הגשמים, לא אמר "משיב הרוח" או לא אמר "מוריד הגשם"'. כמו כן, הבבלי נקט ימות החמה וימות הגשמים, ואילו בירושלמי קוראים לימות החמה "טל" ולימות הגשמים "גשם", משום שבארץ ישראל היו מזכירים בימות החמה טל ובימות הגשמים גשם.
במקרא יש למילה 'טל' הוראה נוספת: גשם ומטר (ראה חגי א,י וזכריה ח,יב). אפשר שעל סמך זה אמרו, שאם אמר בימות הגשמים "מוריד הטל", אינו צריך לחזור.
• • •
ואומרים: אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בשם רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני): אם לא שאל את הגשמים בברכת השנים, אומרה (את שאלת הגשמים) ב"שומע תפילה" (הברכה האחרונה מהברכות האמצעיות שבתפילת שמונה עשרה). ודכוותה – וכמוה (כמו ההלכה הזאת, כך ההלכה הבאה), אם לא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים, אומרה (את הזכרת הגשמים) ב"שומע תפילה". מה טעם הדבר? - מה אם שאלה שהיא מדוחק – שאלת גשמים היא תביעת צרכיו של אדם מה', ונאמרת מתוך הכרח, שאדם צריך לפרנסה, - אומרה ב"שומע תפילה" – אם לא שאל בברכת השנים, ואינו צריך לחזור ולהתפלל, אזכרה שהיא מריוח – הזכרת גשמים היא הזכרת שבחו של ה' בלבד, ונאמרת שלא מתוך הכרח, - האם לא כל שכן? – בוודאי ובוודאי שאומרה ב"שומע תפילה", אם לא הזכיר בתחיית המתים, ואינו צריך לחזור ולהתפלל.
בירושלמי ברכות ד,ד אמרו: רבי זעורא בשם רב חונה: יחיד תובע צרכיו ב"שומע תפילה".
מימרה זו מובאת להלן. רבי זעורא בשם רב חונה, שאמר, שאם לא שאל בברכת השנים, אומרה ב"שומע תפילה", הולך לשיטתו, שאדם תובע צרכיו מה' ב"שומע תפילה".
ושואלים: והא תני – והרי שנוי (שנו ברייתא שהובאה לעיל): אם לא שאל את הגשמים בברכת השנים, או שלא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים, מחזירין אותו – צריך לחזור ולהתפלל כדי לשאול ולהזכיר גשם, שלא כרב הונא שאמר, שאומר ב"שומע תפילה", ואינו צריך לחזור ולהתפלל!
ומשיבים: אמר רבי אבמרי (במקבילה בירושלמי ברכות: רבי אבדימי) (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אחוי דרבי יוסי (אחיו של רבי יוסי - מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): בשלא אמרה ב"שומע תפילה" – הברייתא מדברת כשלא הזכיר או כשלא שאל ב"שומע תפילה", כגון ששכח או שלא ידע, ולכן צריך לחזור ולהתפלל כדי להזכיר ולשאול, אבל אם הזכיר ושאל ב"שומע תפילה", אינו צריך לחזור ולהתפלל.
בבבלי ברכות כט,א אמרו: אמר רבי תנחום אמר רב אסי: טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים - מחזירים אותו (רש"י: גבורות גשמים הזכרה בעלמא היא, לפיכך מחזירים אותו, שאינה תפילה שיכול לאומרה ב"שומע תפילה"), שאלה בברכת השנים - אין מחזירים אותו, מפני שיכול לאומרה ב"שומע תפילה". מיתיבי: טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים - מחזירים אותו, שאלה בברכת השנים - מחזירים אותו! לא קשיא: הא ביחיד (רש"י: מחזירים אותו), הא בציבור (רש"י: יחיד המתפלל עם הציבור). בציבור מאי טעמא לא - משום דשמעה משליח ציבור, אי הכי, האי 'מפני שיכול לאומרה ב"שומע תפילה"' - 'מפני ששומע משליח ציבור' מיבעי ליה! אלא, אידי ואידי ביחיד, ולא קשיא: הא - דאדכר קודם "שומע תפילה" (רש"י: אין מחזירים אותו, שיכול לאומרה ב"שומע תפילה"), הא - דאדכר בתר "שומע תפילה".
הרי שנחלקו אמוראים (והתלמודים), כשלא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים, אם אומרה ב"שומע תפילה".
• • •
ושואלים: איכן הוא חוזר? – להיכן בתפילה הוא חוזר, כשלא הזכיר או כשלא שאל ב"שומע תפילה", וצריך לחזור ולהתפלל כדי להזכיר ולשאול?
ומשיבים: ייבה כיי (=יהא בה כההיא) דאמר – יהיה בה (בדבר זה) כמו אותה (ההלכה) שאמר רבי שמעון בר בא (רב שמן בר אבא, אמורא בדור השלישי) בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): בראש חודש – כשלא אמר הזכרה מעין המאורע של ראש חודש ("יעלה ויבוא") בעבודה (הברכה הראשונה משלוש הברכות האחרונות שבתפילת שמונה עשרה), אם עקר את רגליו – לאחר שסיים את תפילתו, חוזר לכתחילה – חוזר לראש התפילה, ואם לאו – ואם לא עקר את רגליו, חוזר לעבודה – ואינו חוזר לראש התפילה, וכא (במקבילה בירושלמי ברכות: אף הכא) – וגם כאן (כשלא הזכיר או כשלא שאל גשם), אם עקר את רגליו - חוזר לכתחילה, ואם לאו - חוזר "לשומע תפילה" – ואינו חוזר לראש התפילה או לברכת השנים, ואף על פי ש"שומע תפילה" אינה הברכה שנקבעה להזכרה ולשאלה של גשם, חוזר ל"שומע תפילה", מכיון שאם לא הזכיר או שלא שאל אומר ב"שומע תפילה".
בתוספתא ברכות ג,י שנו: כל שיש בו מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד, בשחרית ובמנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר קדושת היום בעבודה. אם לא אמר, מחזירים אותו.
ובבבלי ברכות כט,ב אמרו: אמר רבי תנחום אמר רב אסי אמר רבי יהושע בן לוי: טעה ולא הזכיר של ראש חודש בעבודה - חוזר לעבודה, נזכר בהודאה - חוזר לעבודה, ב"שים שלום" - חוזר לעבודה, ואם סיים - חוזר לראש. אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אדא: הא דאמרן סיים חוזר לראש - לא אמרן אלא שעקר רגליו, אבל לא עקר רגליו - חוזר לעבודה.
• • •
ומספרים: בני נווה (במסירה שלפנינו נכתבו שתי המילים מופרדות וסומן בטעות קו לחיבור שתי המילים למילה אחת. ובמסירה שלפנינו במקבילה ובכתב יד רומי שם נכתבו בטעות שתי המילים כמילה אחת) צרכון למיעבד תעני בתר פסחא – אנשי נווה (עיר באזור הבשן בעבר הירדן המזרחי) היו צריכים לעשות (לקיים) תענית (על הגשמים) אחר הפסח. אתון ושאלון לרבי – באו ושאלו את רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי). אמר לון רבי – אמר להם רבי: לכו ועשו תענית, ובלבד (בתנאי) שלא תשנו מטבעה (הנוסח הקבוע) של תפילה – שלא ישאלו גשמים בברכת השנים, אף על פי שהיו זקוקים לגשמים, שכן מן הפסח ואילך אין שואלים את הגשמים, ואם ישאלו בברכת השנים, ישנו ממטבע התפילה שקבעו חכמים בימות החמה.
בירושלמי ברכות ז,ג ומגילה ג,ח אמרו: אמר רבי פינחס: משה התקין מטבעה של תפילה: "האל הגדול הגיבור והנורא". הרי שמטבעה של תפילה מוסב על נוסח של מילה או מילים בתפילה. בימות הגשמים היו אומרים בברכת השנים מעין נוסח זה: "ברך שנותינו בגשמי רצון ברכה ונדבה", ובימות החמה היו אומרים מעין נוסח זה: "ברך שנותינו בטללי רצון ברכה ונדבה" (ראה ירושלמי ברכות ד,ג ותעניות ב,ב; משנה תעניות ג,ח; רמב"ם סדר תפילות). כשאומרים בימות החמה "גשמי", משנים מטבעה של תפילה.
ושואלים: היכן הוא אומרה? – היכן בתפילה הוא אומר את שאלת הגשמים? השאלה נשאלת כשאין לשאול את הגשמים בברכת השנים, כגון בני נווה, משום שאין לשנות ממטבע התפילה.
ומשיבים: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) סבר מימר – חשב לומר, אומרה ב"שומע תפילה" – שמכיון ש"שומע תפילה" אינה הברכה שנקבעה לשאלה של גשם, אין הוא משנה ממטבע התפילה. אמר ליה – אמר לו (לרבי ירמיה) רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): וכי לא (במקבילה בירושלמי ברכות: לא כן) אמר רבי זעורה בשם רב חונה, אם לא שאל את הגשמים בברכת השנים או שלא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים אומרה ב"שומע תפילה", ואמר לון (ואמר להם, לבני נווה) רבי, לכו ועשו תענית ובלבד שלא תשנו מטבעה של תפילה?! – מכיון שאם לא אמר את שאלת הגשמים בברכת השנים הוא אומר אותה ב"שומע תפילה", לכן, אם יאמר את שאלת הגשמים ב"שומע תפילה" כשאין לשאול את הגשמים בברכת השנים, כפי שחשב רבי ירמיה לומר, הרי הוא משנה ממטבע התפילה, והרי אמר רבי, שאין לשנות ממטבע התפילה!
ושואלים: על דעתיה דרבי יוסי – לדעתו של רבי יוסי (שאין לומר את שאלת הגשמים אף ב"שומע תפילה"), היכן הוא אומרה? – היכן בתפילה הוא אומר את שאלת הגשמים? השאלה נשאלת כשאין לשאול את הגשמים בברכת השנים, כגון בני נווה, משום שאין לשנות ממטבע התפילה.
ומשיבים: בשש שהוא מוסיף – בשש הברכות שהוא מוסיף בתפילת שמונה עשרה, שבתעניות שגוזרים על הציבור שליח הציבור אומר לפניהם עשרים וארבע ברכות, שמונה עשרה שבכל יום ומוסיף עליהן עוד שש ברכות (משנה להלן ב,ב), וכששואל בברכות שהוא מוסיף, אינו משנה ממטבע התפילה שקבעו חכמים בימות החמה.
ושואלים: עד כדון – עד עתה (עד כאן) ציבור שיש לו שש – הלכה זו נאמרה בציבור, ששליח הציבור מוסיף שש ברכות בתפילתו שאומר לפניהם, אבל יחיד שאין לו שש – שיחיד אינו מוסיף שש ברכות בתפילתו, היכן בתפילה הוא אומר את שאלת הגשמים, לדעתו של רבי יוסי?
ומשיבים: אמר רבי חיננא (רבי חנניה דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): וכי לא כן אמר רבי זעורא בשם רב חונה, יחיד תובע (שואל) צרכיו ב"שומע תפילה" – יחיד שואל מה' את צרכיו הפרטיים ב"שומע תפילה", ואין הוא נקרא משנה ממטבע התפילה, ואלו (הגשמים) צרכיו (של היחיד) הם – ולכן, כשאין לשאול את הגשמים בברכת השנים, כגון בני נווה, יחיד שואל ב"שומע תפילה", ואין הוא נקרא משנה ממטבע התפילה, משום שגם הגשמים הם צרכיו של היחיד. אבל ציבור אינו שואל צרכיו ב"שומע תפילה", ולכן אין ציבור שואל ב"שומע תפילה", שאין לשנות ממטבע התפילה.
כאן מסתיימת המקבילה בירושלמי ברכות.
בני נוה
שם העיר 'נוה' נשתבש ל'נינוה' גם במקבילה בבבלי (ראה להלן). גם בכתבי יד של המדרשים ובמקורות זרים נמצא שיבוש זה של שם העיר.
בירושלמי שביעית ו,א אמרו, שאנטונינוס נתן באריסות לרבי יהודה הנשיא שטחים דשנים בגולן ובבשן. ובירושלמי מעשר שני ד,א אמרו: רבי הוה ליה פירין הכא ופירין בבותניין (רבי היו לו פירות כאן (בטבריה) ופירות בבשן).
נוה היתה בירת הבשן, שנקרא 'בתניה'. אנשי נוה היו סמוכים לקרקעות שהיו ברשותו של רבי באזור הבשן. אפשר שמשום כך היו להם קשרים עם רבי, ולכן באו ושאלו את רבי.
נינוה היתה בירת ממלכת אשור בימי המקרא, סמוך לנהר חידקל, וחרבה כליל לפני חורבן בית ראשון. לאחר חורבנה לא נתיישבה עוד. לכן לא ייתכן שאנשי נינוה באו ושאלו את רבי, כי בימי רבי לא היתה נינוה קיימת כלל. כמו כן, בנינוה לא היו צריכים גשם, כי ישבה על מים, כמו שנאמר: "ונינוה כברכת מים" (נחום ב,ט). לכן לא ייתכן שבנינוה היו צריכים לעשות תענית על הגשמים.
במשנה להלן א,ז שנינו: היחידים חוזרים ומתענים עד שיצא ניסן.
הרי שמתענים על הגשמים אף אחרי פסח, וזהו ששאלו בני נוה את רבי.
בבבלי תענית יד,ב אמרו: שלחו ליה בני נינוה (צריך לומר: בני נוה) לרבי: כגון אנן, דצריכינן למטרא אפילו בתקופת תמוז, כיחידים דמינן וב"שומע תפילה", או כציבור דמינן ובברכת השנים? - שלח להו: כיחידים דמיתו וב"שומע תפילה". מיתיבי, אמר רבי יהודה: אימתי? - בזמן שהשנים כתקנן וישראל שרויים על אדמתם, אבל בזמן הזה - הכל לפי השנים, הכל לפי המקומות, הכל לפי הזמן! - מתניתא קא רמית עליה דרבי? רבי תנא הוא ופליג. מאי הוי עלה? - רב נחמן אמר: בברכת השנים, רב ששת אמר: ב"שומע תפילה". והלכתא: ב"שומע תפילה".
לפי הירושלמי, בני נוה היו צריכים גשם אחרי הפסח. ואילו לפי הבבלי, בני נוה היו צריכים גשם בתקופת תמוז.
לפי הירושלמי, בני נוה שאלו את רבי בענין תענית גשמים. ואילו לפי הבבלי, בני נוה שאלו את רבי בענין שאלת גשמים.
לפי הירושלמי, הצורך של בני נוה לגשם אחרי פסח היה פעם אחת בלבד, שלא ירדו להם גשמים באותה שנה. ואילו לפי הבבלי, הצורך של בני נוה לגשם בתקופת תמוז היה כל שנה, שהיו יורדים להם גשמים בתקופה זו כל שנה.
לפי הירושלמי, רבי לא השיב לבני נוה היכן לומר את שאלת הגשמים. ואילו לפי הבבלי, רבי השיב להם לומר את שאלת הגשמים ב"שומע תפילה", וכדברי רבי ירמיה בירושלמי.
הנוסח בבבלי תמוה, שלא ייתכן שבני נוה יתפללו על גשמים בקיץ כל שנה, שכן בארץ ישראל אין לעולם גשמים בקיץ. מכל מקום, יש ללמוד מהבבלי בענין שאלת גשמים במקום שיורדים גשמים בקיץ. ופסקו בבבלי הלכה כרבי, שבמקום כזה שואלים את הגשמים ב"שומע תפילה".
תלמיד הרמב"ן (בבלי תענית טז,ב) גרס בירושלמי כאן: 'בני ברבריא'. מכיון שזהו המעשה של בני נוה האמור בבבלי, יש לגרוס כך גם בבבלי. ביוחסי בני יפת נמנה 'תוגרמה' (בראשית י,ג; דברי הימים א א,ו). יש מחכמינו שזיהו את תוגרמה עם גרמניא (בראשית רבה לז,א). גם התרגום הארמי ליחזקאל (כז,יד; לח,ו) תרגם: 'תוגרמה' – 'גרממיא' (גרמניא). התרגום הארץ ישראלי על התורה והתרגום הארמי לדברי הימים תרגמו: 'תוגרמה' – 'ברבריא', וכוונתם לשבטי הגרמנים הפראים שהרומאים כינום ברברים. הרי ש'בני ברבריא' הם בני גרמניא, שבמקומם יורדים גשמים גם בקיץ, והם ששאלו את רבי, לפי הבבלי, בענין שאלת גשמים בקיץ.
לפי רבי יוסי בירושלמי, שליח הציבור אומר את שאלת הגשמים בשש הברכות שהוא מוסיף בתפילה. הברכה הנוספת השישית (האחרונה) היא תפילה על עצירת גשמים (ר"מ המאירי). לכן נראה ששליח הציבור אומר את שאלת הגשמים בברכה זו.
• • •
אומרים: תני – שנוי (יש שלא גרסו 'תני'): נתפלל (התפלל) ואינו יודע מה הזכיר – כגון, אם אדם נמצא בימים שמזכירים טל (בימות החמה), ואינו יודע אם הזכיר טל או אם הזכיר גשם, שאם הזכיר גשם, צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הטל", כאמור לעיל, - אמר רבי יוחנן: כל שלושים יום – הראשונים, לאחר שהתחילו להזכיר טל, חזקה (דבר ברור, ודאי ומוסכם) מה שהוא למוד – מה שהיה מורגל לומר קודם, הזכיר – וכיון שהיה מורגל בימות הגשמים להזכיר גשם, הזכיר גשם, וצריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הטל". מיכן והילך – לאחר שלושים יום, מה שצורך (שצריך) – יזכיר (צריך לומר: הזכיר) – וכיון שצריך בימות החמה להזכיר טל, הזכיר טל, ואינו צריך לחזור ולהתפלל. אבל אם אדם נמצא בימים שמזכירים גשם (בימות הגשמים), ואינו יודע אם הזכיר גשם או אם הזכיר טל, אינו צריך לחזור ולהתפלל, שאף אם הזכיר טל, אינו צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הגשם", כאמור לעיל.
• • •
לפי רבי יהודה במשנה להלן, שהלכה כמותו, מתחילים להזכיר גשם מתפילת מוסף של שמיני עצרת.
ואומרים: אמר רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי, עלה מבבל לארץ ישראל) בשם רבי חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני): שני ימים טובים של גלויות – בחוץ לארץ היו עושים כל יום טוב שני ימים מספק, ויום שמיני של סוכות הוא ספק יום שביעי, ויום תשיעי הוא ספק יום שמיני, מזכיר בשחרית, ואינו מזכיר במוסף, מנחה בשחרית, וערבית במוסף (נראה שצריך לומר: מזכיר במוסף, ואינו מזכיר בשחרית, מנחה כמוסף, וערבית כשחרית) – מזכיר גשם בתפילת מוסף של שני הימים, שמא כל יום משני הימים הוא יום שמיני והרי מזכירים במוסף של יום שמיני, ואינו מזכיר גשם בתפילת שחרית של שני הימים, שמא כל יום משני הימים הוא יום שמיני והרי אין מזכירים בשחרית של יום שמיני. ובתפילת מנחה של שני הימים מזכיר גשם כשם שמזכיר בתפילת מוסף של שני הימים, ובתפילת ערבית של שני הימים אינו מזכיר גשם כשם שאינו מזכיר בתפילת שחרית של שני הימים.
בבבל היו מזכירים גשם בימות הגשמים, ובימות החמה לא היו מזכירים לא טל ולא גשם. לכן נקטו כאן 'מזכיר' ו'אינו מזכיר'.
בבבלי תענית ד,ב אמרו: ואנן דאית לן תרי יומי (רש"י: שני ימים טובים אחרונים, שמיני ספק שביעי, ותשיעי ספק שמיני), היכי עבדינן? (רש"י: לרבי יהודה דאמר מיום טוב האחרון, באיזה מהם מזכיר?)
אמר רב: מתחיל במוספים (רש"י: של שמיני ספק שביעי, דשמא יום טוב האחרון הוא), ופוסק במנחה (רש"י: שמא שביעי הוא, ואין זמן הזכרה עד מוסף של מחר) ערבית ושחרית (רש"י: ופוסק נמי בערבית ושחרית של תשיעי ספק שמיני), וחוזר ומתחיל במוספים. אמר להו שמואל: פוקו ואמרו ליה לאבא (לרב): לאחר שעשיתו (רש"י: לשמיני ספק שביעי) קודש (רש"י: שהזכרת בו גבורות גשמים כרבי יהודה דאמר מיום טוב האחרון) תעשהו חול? (רש"י: בתמיהה, שמפסיק במנחה של אותו היום)
אלא אמר שמואל: מתחיל במוספים ובמנחה, ופוסק בערבית ושחרית (רש"י: דלאו היינו תפילה של אותו היום), וחוזר ומתחיל במוספים.
רבא אמר: כיון שהתחיל (רש"י: בשמיני ספק שביעי) - שוב אינו פוסק. וכן אמר רב ששת: כיון שהתחיל שוב אינו פוסק. ואף רב הדר ביה (רש"י: ממאי דאמר פוסק), ...וכיון שהתחיל - שוב אינו פוסק. והלכתא: כיון שהתחיל שוב אינו פוסק.
דעת רב הונא בירושלמי היא, לפי מה שנתפרש, כדעת שמואל בבבלי ולא כדעת רב. רב הונא היה תלמידו של רב ומסר בשמו, ואפשר שרב חזר בו מדבריו וקיבל את דעתו של שמואל.
• • •
במשנה להלן שנינו: אין שואלים את הגשמים אלא סמוך לגשמים. ובירושלמי להלן מתבאר, שזמן שאלת גשמים הוא משמיני עצרת ואילך (מיד לאחר חג הסוכות).
ואומרים: חנניה (תנא בדור השלישי, ירד לבבל) בן אחי רבי יהושע אומר: בגולה (בבבל) לא נהגו כן – לשאול את הגשמים משמיני עצרת, אלא אין שואלים את הגשמים עד ששים יום בתקופה – עד שיעברו שישים יום של תקופת תשרי, שהיא אחת מארבע תקופות השנה השמשית, שבבבל מאחרים להתחיל לשאול. שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: הלכה כחנניה בן אחי רבי יהושע.
ואומרים: ותני כן – ושנוי (שנו ברייתא) כך (כדברי שמואל): במה דברים אמורים? - בחוצה לארץ, אבל בארץ ישראל, הכל לפי הזמן, הכל לפי המאורע (צריך לומר: במה דברים אמורים? - בארץ ישראל, אבל בחוצה לארץ...) – דברי המשנה בענין זמן שאלת גשמים אמורים בארץ ישראל. אבל בחוץ לארץ זמן שאלת גשמים תלוי בכל מקום בזמן ירידת הגשמים, ומכיון שבבבל הגשמים מאחרים להתחיל לרדת, לכן בבבל מאחרים להתחיל לשאול.
השנה מחולקת לארבע תקופות על פי מסלול כדור הארץ סביב השמש. תקופת תשרי מתחילה ביום שבו יש שוויון יום ולילה.
בבבלי תענית י,א (על המשנה להלן בענין זמן שאלת גשמים) אמרו: תניא, חנניה (בן אחי רבי יהושע) אומר: ובגולה (אין שואלים את הגשמים) עד שישים יום בתקופה (רש"י: לפי שהם במקום נמוך, ואין צריכים מטר כל כך). אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: הלכה כחנניה.
הברייתא שהובאה כאן בירושלמי הובאה גם בבבלי תענית יד,ב בענין בני נינוה בלשון זו: אמר רבי יהודה: אימתי? - בזמן שהשנים כתקנן וישראל שרויים על אדמתם, אבל בזמן הזה - הכל לפי השנים, הכל לפי המקומות.
הברייתא מוסבת על פרק א במשנה ובתוספתא של מסכתנו, המדברות בענין זמן שאלת גשמים בברכת השנים ובענין סדר תעניות גשמים. לפי הברייתא, בחוץ לארץ, זמן שאלת גשמים בכל מקום שישראל נמצאים שם בזמן הזה הוא לפי הזמן (ובלשון שבבבלי: לפי המקומות), דהיינו זמן ירידת הגשמים במקומות השונים, וכמו כן, סדר תעניות גשמים בכל מקום שישראל נמצאים שם בזמן הזה הוא לפי המאורע (ובלשון שבבבלי: לפי השנים), דהיינו מאורע עצירת הגשמים בשנים השונות.
לפי ברייתא זו, בחוץ לארץ במקום שיורדים גשמים בקיץ שואלים גשמים בברכת השנים בקיץ. בבבלי פסקו בדבר זה שלא כברייתא זו. ואילו בירושלמי הביאו ברייתא זו לסיוע, ומשמע שהסכימו לברייתא זו. נמצא שהירושלמי והבבלי חלוקים בדבר זה.
ואומרים (מעין לשון הברייתא לעיל): הדא דת אמר – זאת (ההלכה) שאתה אומר (במשנה בענין זמן הזכרת גשמים), - בגשם – אמורה בגשם בלבד, אבל בטל, אם רצה להזכיר כל ימות השנה - מזכיר – טל בין בימות החמה ובין בימות הגשמים, שהטל אינו נעצר לעולם.
• • •
במשנה שנינו: אמר רבי יהושע: הואיל ואין הגשמים סימן ברכה בחג, למה הוא מזכיר? - אמר לו רבי אליעזר: אף הוא אינו אומר אלא משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו. ומסבירים את דברי רבי אליעזר: בעונתן הן חביבין כתחיית המתים – ירידת הגשמים בזמנם חביבה כתחיית המתים בזמנה, ולכן כשם שמזכירים תחיית המתים בתפילה כל השנה, אף על פי שאינה אלא בזמנה שקבע ה', כך מזכירים גשמים בתפילה כל השנה, אף על פי שאינם אלא בזמנם (בימות הגשמים). ומשום כך אמר רבי אליעזר, שמזכירים גשמים בחג, אף על פי שאין זמנם בחג.
בבבלי תענית ב,ב הביאו ברייתא: ...אמר לו רבי יהושע: והלא גשמים בחג אינן אלא סימן קללה! אמר לו רבי אליעזר: אף אני לא אמרתי לשאול, אלא להזכיר. וכשם שמזכירים תחיית המתים כל השנה כולה ואינה אלא בזמנה, כך מזכירים גבורות גשמים כל השנה כולה ואינן אלא בזמנן. לפיכך, אם בא להזכיר כל השנה כולה - מזכיר.
ואומרים: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): ותמיה אנא היך רבנן מדמיי ירידת גשמים לתחיית המתים – ותמה אני איך חכמים (האמוראים המסבירים את דברי רבי אליעזר: בעונתם הם חביבים כתחיית המתים) מדמים ירידת גשמים לתחיית המתים, ולא דמייא – והרי אינה דומה (ירידת גשמים לתחיית המתים). כי בעי בר נשא ייחון מיתייא כל אימת – אדם רוצה שיחיו המתים בכל זמן. אבל לא בעי בר נשא ייחות מיטרא כל אימת – אין אדם רוצה שירד גשם בכל זמן, ולכן מזכירים תחיית המתים בתפילה כל השנה, אבל אין מזכירים גשמים בתפילה כל השנה. ומשום כך אין מזכירים גשמים בחג.
לשון תמיהה דומה לזו שאמר רבי יוסי כאן נאמרת גם בירושלמי יומא ב,א; כתובות ד,ג ושם ד,יב. בכל המקומות הללו 'רבנן' שתמהים עליהם הם אמוראים שאמרו דברים קודם לכן.
בבבלי תענית ב,ב אמרו: שפיר קאמר ליה רבי אליעזר לרבי יהושע! (רש"י: דאמר, כשם שמזכירים תחיית המתים כל השנה, ואף על גב דלא מטא זמנייהו, כך מזכירים גבורות גשמים, אם רוצה, כל השנה, ובחג נמי, אף על גב דלאו סימן ברכה הם, מזכירים, הואיל ואין שואלים) - אמר לך רבי יהושע: בשלמא תחיית המתים מזכירים - דכל אימת דאתיא זמנה הוא, אלא גשמים כל אימת דאתיין זמנייהו הוא?! (רש"י: וכיון דלאו זמנייהו הוא, אין מזכירים, והוא הדין בחג) והתנן: יצא ניסן וירדו גשמים - סימן קללה הם.
דברי רבי יוסי בירושלמי, שתמה על האמוראים המסבירים את דברי רבי אליעזר, הם הם הדברים ששם הבבלי בפיו של רבי יהושע.
• • •
במשנה שנינו: אמרו לו (לרבי אליעזר): אם כן, לעולם יהא מזכיר – ואומנם רבי אליעזר סובר, כאמור לעיל, שאם בא להזכיר גשם בכל ימות השנה, רשאי הוא להזכיר.
ושואלים: מחלפה שיטתיה דרבי ליעזר – מוחלפת שיטתו של רבי אליעזר (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר), מחלפה שיטתיה דרבי יהושע – מוחלפת שיטתו של רבי יהושע! ומביאים את דבריהם במקום אחר: דאתפלגון – שנחלקו (רבי אליעזר ורבי יהושע), רבי ליעזר אומר: אם אין ישראל עושין תשובה, אין נגאלים לעולם – שגאולת ישראל תלויה בתשובה, שנאמר: "בשובה ונחת תיוושעון" (ישעיהו ל,טו) – ישועתכם תבוא על ידי תשובה ('בשובה' - בתשובה). אבל רבי יהושע חלוק על רבי אליעזר וסובר, שהגאולה אינה תלויה בתשובה. הרי שבמחלוקתם בענין הגאולה, רבי אליעזר סובר, שהגאולה זמנה בכל עת, שכן לדעתו היא תלויה בתשובה, וכל עת ראויה לתשובה, אבל רבי יהושע סובר, שהגאולה אין זמנה בכל עת, שכן לדעתו אין היא תלויה בתשובה, אלא תבוא בזמנה שקבע ה'. ואילו במחלוקתם לעיל בענין תחיית המתים, רבי אליעזר סובר, שהתחייה אינה אלא בזמנה שקבע ה', ואין זמנה בכל עת, כמו שנאמר לפיו: 'בעונתם הם חביבים כתחיית המתים', אבל רבי יהושע סובר, שהתחייה זמנה בכל עת, כמו שנאמר לפיו: 'בעי בר נשא ייחון מתייא כל אימת'. נמצא שמוחלפות שיטותיהם של רבי אליעזר ושל רבי יהושע בענין הגאולה ותחיית המתים. אין משיבים על שאלה זו.
ומביאים את חילופי הדברים של רבי אליעזר ושל רבי יהושע בענין הגאולה:
אמר לו רבי יהושע (לרבי אליעזר): לדבריך, שהגאולה תלויה בתשובה, וכי אם יעמדו ישראל ולא יעשו תשובה, אינן נגאלין לעולם?!
אמר לו רבי אליעזר (לרבי יהושע): אם יעמדו ישראל ולא יעשו תשובה, הקב"ה מעמיד עליהן מלך קשה – שגוזר עליהם גזרות קשות, כהמן, ומיד הן עושין תשובה והן נגאלין. מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "ועת צרה היא ליעקב וממנה יוושע" (ירמיהו ל,ז) – צרה תבוא על ישראל, והם ייוושעו מתוך (משום, בסיבת) הצרה, שהצרה תגרום להם שיעשו תשובה.
במדרש תנחומא (בובר) פרשת 'בחוקותי' סימן ה נאמר: רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושים תשובה נגאלים, ואם אין ישראל עושים תשובה אין נגאלים, שנאמר: "בשובה ונחת תיוושעון" (ישעיהו ל,טו). רבי יהושע אומר: בין עושים תשובה, ובין שאינם עושים תשובה, כיון שהגיע הקץ מיד נגאלים, שנאמר: "אני ה' בעיתה אחישנה" (ישעיהו ס,כב). אמר רבי אליעזר: [אם אין עושים תשובה מעצמם,] הקב"ה מעמיד עליהם אדם [מלך] רע כהמן, והוא משתעבד בהם, ומתוך כך הם עושים תשובה, שנאמר: "כי יבוא כנהר צר רוח ה' נוססה בו" (ישעיהו נט,יט), באותה שעה: "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאום ה'" וגו' (ישעיהו נט,כ).
אמר לו רבי יהושע: לדבריך, שהגאולה תלויה בתשובה, והא כתיב – והרי כתוב: "חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו" (ישעיהו נב,ג)! – ה' מכר את ישראל לגויים על שלא עשו תשובה, ויגאל אותם על אף שלא יעשו תשובה ('כסף' זה תשובה, כפי שאמר רבי יהושע בבבלי סנהדרין צז,ב). הרי שהגאולה אינה תלויה בתשובה!
ושואלים: מה עבד לה רבי ליעזר? – מה עושה לו (לכתוב, כיצד מפרש אותו) רבי אליעזר? - ומשיבים: תשובה – כך פירוש הכתוב: 'ולא בכסף תיגאלו?!' (בתמיהה) - וכי לא בתשובה יגאל ה' את ישראל?! שלא יגאל אותם אלא בתשובה, כמה דאת אמר – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): "צרור הכסף לקח בידו, ליום הכסא יבוא ביתו" (משלי ז,כ) – ה' יקבל את התשובה ('כסף' זה תשובה) של ישראל, ויבוא לגאול אותם בזמן ('כסא' זה זמן) שקבע להם. לפי רבי אליעזר, הגאולה תבוא מתוך תשובה ומתוך הקץ (הזמן המיועד לגאולה), כאמור להלן.
"חינם נמכרתם"
בפרקי דרבי אליעזר פרק מט נאמר: נכנס המן לפני אחשורוש ואמר לו: אדוני המלך, ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים, ואינם טובים לך ואינם עושים רצונך, ולמלך אין שווה להניחם, אם על המלך טוב, קח החצי מממוני ותן לי רשות עליהם, שנאמר: "אם על המלך טוב ייכתב לאבדם". אמר לו המלך: הרי הם נתונים לך בחינם, והממון שאתה נותן לי בעבורם יהיה שלך. ורוח הקודש צווחת ואומרת: "כה אמר ה' חינם נמכרתם ולא בכסף תיגאלו".
ובילקוט שמעוני 'אסתר' רמז תתרמה נאמר: "הוא אחשורוש" - הוא שנתקיים בימיו: "חינם נמכרתם ולא בכסף תיגאלו".
כיון שהזכיר רבי אליעזר את המן, השיב לו רבי יהושע מהכתוב שנאמר על ימי אחשורוש והמן.
"כסף"
לפי האמור כאן, 'כסף' זה תשובה. לפי במדבר רבה יד,ח, 'כסף' זה תפילה. דרשו כך, משום שהעושה תשובה או מתפלל - נכסף (משתוקק) אל ה'.
'כסא' זה זמן
בבבלי סנהדרין צו,ב נאמר: ...כבר קבע להם (לגלות בבל) זמן (שבעים שנה, שלא יבוא עד אותו זמן), שנאמר: "ליום הכסא יבוא ביתו" (משלי ז), אין כסא אלא זמן, שנאמר: "בכסה ליום חגנו" (תהילים פא).
אמר לו רבי יהושע: לדבריך, שהגאולה תלויה בתשובה, והא כתיב – והרי כתוב: "אני יי' בעיתה אחישנה" (ישעיהו ס,כב)! – ה' יביא את הגאולה בזמנה שקבע ה'. הרי שהגאולה אינה תלויה בתשובה!
ושואלים: מה עבד לה רבי ליעזר? – מה עושה לו (לכתוב, כיצד מפרש אותו) רבי אליעזר? - ומשיבים: תשובה – כך פירוש הכתוב: ה' יביא את הגאולה על ידי תשובה ('בעיתה' - בתשובה), כמה דת (דאת) אמר – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): "ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלוהיך" וגו' (דברים י,יב) – לאחר שחטאו ישראל פעמים רבות במדבר (כמסופר שם לפני הפסוק הזה), ה' מבקש מהם שיעשו תשובה ומעשים טובים וימחל להם. מכאן שאין "עתה" אלא תשובה (וכן "עיתה").
במכילתא דרבי ישמעאל 'בשלח' מסכתא ד"שירה" פרשה ה ובבראשית רבה כא,ו ושם לח,ט נאמר: אין "עתה" אלא תשובה, שנאמר: "ועתה ישראל מה ה' אלוהיך שואל מעימך כי אם ליראה" (דברים י,יב).
ובספרי במדבר פסקה קלו נאמר: רבי יהודה בן בבא אומר: בשלושה מקומות באו ישראל לידי עברה חמורה, ואמר להם המקום (הקב"ה): עשו תשובה ואני מקבל. כיוצא בו אתה אומר: "וילונו העם על משה לאמור מה נשתה" (שמות טו,כד), מהו אומר? "ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלוהיך והישר בעיניו תעשה" (שמות טו,כו). כיוצא בו: "ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה" (דברים ט,כב), מהו אומר? "ועתה ישראל מה ה' אלוהיך שואל מעמך" (דברים י,יב). אף כאן אתה אומר: "ונשב בגיא מול בית פעור" (דברים ג,כט), "ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים" (דברים ד,א).
כיון שהוזכר הכתוב: "אני ה' בעיתה אחישנה", קוטעים את הברייתא המביאה את מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע, ומביאים את דרשת רבי יהושע בן לוי לכתוב הזה, ואחר כך חוזרים לברייתא.
אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): אם זכיתם - "אחישנה" – אם יזכו ישראל, שיעשו תשובה ומעשים טובים, ימהר ה' להביא את הגאולה לפני זמנה, ואם לאו - "בעתה" – ואם לא יזכו ישראל, יביא ה' את הגאולה בזמנה.
בבבלי סנהדרין צח,א אמרו: אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב: "בעיתה", וכתיב: "אחישנה"! זכו - "אחישנה", לא זכו - "בעיתה".
רבי יהושע בן לוי אומר כדברי רבי אליעזר וכדברי רבי יהושע.
כיון שאמר לו רבי יהושע (לרבי אליעזר): והרי כתוב (בחזון קץ הפלאות שראה דניאל): "וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם כי למועד מועדים וחצי וככלות נפץ יד עם קודש תכלינה כל אלה" (דניאל יב,ז) – דניאל שמע את המלאך נשבע בה', שכאשר יגיע המועד הנקוב הזה, ייוושע עם ישראל ותכלינה כל הצרות, ואז יגיע הקץ ותבוא הגאולה; הרי שהגאולה אינה תלויה בתשובה, איסתלק רבי ליעזר – הובס והוכרע רבי אליעזר בדיון, שלא יכל ליישב את הכתוב הזה כפי שיישב את הכתובים לעיל.
בבבלי סנהדרין צז,ב אמרו: רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושים תשובה - נגאלים, ואם לאו - אין נגאלים. אמר לו רבי יהושע: אם אין עושים תשובה - אין נגאלים?! - אמר לו (רבי אליעזר): הקדוש ברוך הוא מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות כהמן, ומחזיר אותם למוטב.
תניא אידך: רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושים תשובה - נגאלים, שנאמר: "שובו בנים שובבים" (ירמיהו ג).
אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר: "חינם נמכרתם ולא בכסף תיגאלו" (ישעיהו נב), "חינם נמכרתם" - בעבודה זרה, "ולא בכסף תיגאלו" - לא בתשובה ומעשים טובים (רש"י: דאפילו אין עושים תשובה - נגאלים. משום דאמר "חינם נמכרתם", קרי "כסף" בלשון תשובה).
אמר לו רבי אליעזר: והלא כבר נאמר: "שובו אלי ואשובה אליכם" (מלאכי ג).
אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר: "כי אנכי בעלתי בכם... והבאתי אתכם ציון" (ירמיהו ג) (רש"י: "בעלתי בכם" משמע: בעל כורחכם, בלא תשובה).
אמר לו רבי אליעזר: והלא כבר נאמר: "בשובה ונחת תיוושעון" (ישעיהו ל).
אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר: "כה אמר ה' גואל ישראל קדושו לבזה נפש למתעב גוי" (ישעיהו מט) ("לבזה נפש למתעב גוי" - למי שנפש כל גוי בזה לו וכל גוי מתעב אותו, והכוונה לישראל בגלותם. "יד רמה": מדלא תלי טעמא אלא בביזיון ותיעוב, שמע מינה בהכי תליא ולאו בתשובה).
אמר לו רבי אליעזר: והלא כבר נאמר: "אם תשוב ישראל נאום ה' אלי תשוב" (ירמיהו ד).
אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר: "ואשמע את האיש לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאור וירם ימינו ושמאלו אל השמים ויישבע בחי העולם כי למועד מועדים וחצי (רש"י: אלמא יש קץ בדבר. "יד רמה": דאי על ידי תשובה, מאי שנא לההוא עידנא) וככלות נפץ יד עם קודש תכלינה כל אלה" (דניאל יב).
ושתק רבי אליעזר ("יד רמה": וקיבלה).
לפי הברייתא בבבלי, רבי אליעזר הביא ראיה לדעתו מפסוקים, ורבי יהושע הביא ראיה לדעתו מפסוקים, ולא יישב רבי אליעזר את הפסוקים שהביא רבי יהושע. ואילו לפי הירושלמי, יישב רבי אליעזר את הפסוקים שהביא רבי יהושע, מלבד הפסוק האחרון.
איסתלק רבי ליעזר
הלשון "נסתלק רבי פלוני" שנזכרה כאן נזכרה עוד בכמה מקומות (תוספתא אהלות ג,ז; ספרי 'במדבר' פסקה קיח; ספרי זוטא 'במדבר' פרק ט פסוק ב ופרק יט פסוק טז; בבלי זבחים נז,א), שחכמים דנים זה עם זה, זה מביא ראיה לדבריו, וזה מביא ראיה לדבריו, עד שאחד מנצח את חברו, והלה מסתלק (מנוצח, ובעקבות זאת הוא מוצא מן הדיון ואינו רשאי להשיב).
• • •
ואומרים: מתוך (משום, בסיבת) חמשה דברים נגאלו ישראל ממצרים: מתוך צרה, מתוך צווחה (צעקה, תפילה), מתוך זכות אבות (השכר המגיע בעד המעשים הטובים של האבות), מתוך תשובה, מתוך הקץ (הזמן המיועד לגאולה) – שלא נגאלו ישראל אלא מתוך כל חמשת הדברים.
הדא היא דכתיב – זו היא שכתוב (בענין שעבוד מצרים): "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו" (שמות ב,כג) – בני ישראל נאנחו וזעקו אל ה' מחמת צרת השעבוד, - הרי מתוך צרה;
"וישמע אלהים את נאקתם" (שם כד) – ה' שמע את צעקתם ותפילתם, - הרי מתוך צווחה;
"ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב" (שם) – ה' זכר את בריתו שכרת עם האבות, - הרי מתוך זכות אבות;
"וירא אלהים את בני ישראל" (שם כה) – ה' ראה שעשו תשובה, - הרי מתוך תשובה;
"וידע אלהים" (שם) – ה' שם אל ליבו שהגיע הקץ של גלות מצרים שאמר לאברהם (בראשית טו,יג-יד) ושעליו לגאול את בני ישראל, - הרי מתוך הקץ.
גאולת ישראל ממצרים באה גם מתוך תשובה, כמו שהגאולה העתידה תלויה בתשובה, לדעת רבי אליעזר.
מתוך זכות אבות
בשמות רבה א,לד נאמר: "ויזכור אלוהים את בריתו" וגו' - לא היו ראויים ישראל להינצל אלא בזכות האבות.
מתוך תשובה
במכילתא דרבי ישמעאל 'יתרו' מסכתא ד"בחודש" פרשה א ובמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יט פסוק א נאמר: הרי הוא אומר: "וירא אלוהים את בני ישראל" (שמות ב,כה), ראה בהם שעשו תשובה.
מתוך הקץ
בשמות רבה א,לו נאמר: "וידע אלוהים" - ידע שהגיע הקץ שעליו לגואלם... "וידע אלוהים" - ידע שקרב הזמן שאמר לאברהם.
ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'שמות' סימן ט נאמר: הקב"ה בלבד היה יודע את הקץ של גלות מצרים, שנאמר: "וידע אלוהים" (שמות ב,כה).
וכן הוא (הכתוב) אומר (בענין הגלות והתשובה) – שלא ייגאלו ישראל אלא מתוך כל הדברים האלה: "בצר לך" (דברים ד,ל) – כשיצר לישראל, כשיהיו נתונים בצרה, - הרי מתוך צרה;
"ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלוהיך" (שם) – תשובו אל ה', - הרי מתוך תשובה;
"כי אל רחום יי' אלהיך" (שם לא) - הרי מתוך רחמים;
"לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם" (שם) – ה' יזכור את בריתו שכרת עם האבות, - הרי מתוך זכות אבות.
הגרסה הנכונה כמו במסירה מהגניזה:
וכן הוא אומר: "בצר לך" - מתוך צרה;
ומצאוך כל הדברים האלה - מתוך צווחה;
ושבת עד יי' אלהיך - מתוך תשובה;
כי אל רחום יי' אלהיך - מתוך רחמים;
לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם - מתוך זכות אבות.
הכתוב הזה מדבר בגאולת ישראל העתידה מהגלות, ומכאן שהיא תלויה בתשובה, כדעת רבי אליעזר.
וכן הוא (הכתוב) אומר (בסיפור חטאי ישראל בארץ כנען, עונשם וישועתם) – שלא נגאלו ישראל אלא מתוך כל הדברים האלה: "וירא בצר להם" (תהילים קו,מד) – ה' הסתכל בצרתם של ישראל, - הרי מתוך צרה;
"בשומעו את רינתם" (שם) – ה' שמע את זעקתם, - הרי מתוך צווחה;
"ויזכור להם בריתו" (שם מה) – ה' שם אל ליבו לקיים להם את בריתו עם האבות, - הרי מתוך זכות אבות;
"וינחם כרוב חסדיו" (שם) – ה' שינה את גזרתו הרעה עליהם לטובה, על פי מידתו שהוא רב חסד ומרבה להיטיב ומקבל את תשובתם, - הרי מתוך תשובה;
"ויתן אותם לרחמים" (שם מו) – ה' נהג איתם ברחמים, - הרי מתוך רחמים.
ישועת ישראל בארצם באה גם מתוך תשובה, כמו שהגאולה העתידה תלויה בתשובה, לדעת רבי אליעזר.
בדברים רבה ב,כג נאמר: אמר רבי אליעזר: כשנגאלו ישראל ממצרים, לא נגאלו אלא מתוך חמישה דברים אלו: מתוך צרה, ומתוך תשובה, ומתוך זכות אבות, ומתוך רחמים, ומתוך הקץ. מתוך צרה, דכתיב: "וייאנחו בני ישראל" (שמות ב); מתוך תשובה, דכתיב: "ותעל שועתם"; מתוך זכות אבות, דכתיב: "ויזכור אלוהים את בריתו"; מתוך רחמים, דכתיב: "וירא אלוהים את בני ישראל" (ה' ראה את צערם שסבלו במצרים); מתוך הקץ, דכתיב: "וידע אלוהים".
ואף לעתיד לבוא אין נגאלים אלא מתוך חמישה דברים הללו: "בצר לך" (דברים ד) - הרי מתוך צרה; "ושבת עד ה' אלוהיך" - הרי מתוך תשובה; "כי אל רחום ה' אלוהיך" - הרי מתוך רחמים; "ולא ישכח את ברית אבותיך" - הרי מתוך זכות אבות; "באחרית הימים" - הרי מתוך הקץ.
ודויד פירש אותם: "וירא בצר להם" (תהילים קו) - הרי מתוך צרה; "בשומעו את רינתם" - הרי מתוך תשובה; "ויזכור להם בריתו" - הרי מתוך זכות אבות; "וייתן אותם לרחמים" - הרי מתוך רחמים; "הושיענו ה' אלוהינו וקבצנו מן הגויים" - הרי מתוך הקץ.
ובפסיקתא רבתי פרשה מד נאמר: חמישה דברים מביאים את הגאולה. מתוך צרה אדם נגאל – "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה" (דברים ד,ל); ומתוך קץ - "באחרית הימים" (שם); ומתוך תשובה - "ושבת עד ה' אלוהיך" (שם); ומתוך רחמים - "כי אל רחום ה' אלוהיך" (דברים ד,לא); ובזכות האבות - "ולא ישכח את ברית אבותיך" (שם). והתשובה גורמת לרחמים ולזכות האבות, שכן הוא אומר: "ושבת עד ה' אלוהיך", ומיד: "כי אל רחום ה' אלוהיך" וגו'.
ובמדרש תהילים קו,ט נאמר: אמר רבי אליעזר: אין ישראל נגאלים אלא מתוך חמישה דברים: מתוך צרה, ומתוך תפילה, ומתוך זכות אבות, ומתוך תשובה, ומתוך הקץ. מתוך צרה, שנאמר: "וירא בצר להם"; מתוך תפילה, שנאמר: "בשומעו את רינתם"; מתוך זכות אבות, שנאמר: "ויזכור להם בריתו"; מתוך התשובה, שנאמר: "ויינחם כרוב חסדיו"; מתוך הקץ, שנאמר: "הושיענו ה' אלוהינו וקבצנו מן הגויים".
אף משה כללם כולם בפסוק אחד, שנאמר: "בצר לך ומצאוך כל הדברים" וגו' (דברים ד,ל), - "בצר לך" (שם) - מתוך צרה; "ומצאוך כל הדברים האלה" (שם) - מתוך תפילה; "באחרית הימים" (שם) - זה הקץ; "ושבת עד ה' אלוהיך" (שם) - זה תשובה; "ולא ישכח את ברית אבותיך" (דברים ד,לא) - זה זכות אבות.
במדרשים האלה נדרשו שלושת הכתובים הללו בדרך דומה לאמור בירושלמי כאן. לפי המדרשים, רבי אליעזר הוא שדרש את שלושת הכתובים, בעוד שבירושלמי כאן נשמט שמו של רבי אליעזר.
בדברים רבה דרשו מכל אחד משלושת הכתובים את חמשת הדברים האלה שמתוכם נגאלים ישראל: צרה, תשובה, זכות אבות, רחמים והקץ. בכתובים בשמות ובתהילים סדר הדברים כפי שהם מסודרים בלשון הכתובים זהה, ובכתוב בדברים סדר הדברים שונה. בפסיקתא רבתי דרשו מהכתוב בדברים כמו בדברים רבה.
במדרש תהילים דרשו מהכתובים בדברים ובתהילים את חמשת הדברים האלה שמתוכם נגאלים ישראל: צרה, תפילה, זכות אבות, תשובה וקץ.
בארבעה דברים שוו המדרשים, והם: צרה, תשובה, זכות אבות והקץ. ובדבר אחד לא שוו המדרשים, שבדברים רבה מנו: רחמים, ובמדרש תהילים מנו: תפילה.
אבל בירושלמי כאן לא דרשו מכל אחד משלושת הכתובים את אותם דברים שמתוכם נגאלים ישראל. מהכתוב בשמות דרשו חמישה דברים אלה: צרה, צווחה, זכות אבות, תשובה והקץ. ומהכתובים בדברים (לפי מסירה מהגניזה) ובתהילים דרשו חמישה דברים אלה: צרה, צווחה, זכות אבות, תשובה ורחמים.
הרי שבארבעה דברים שוו הדרשות בירושלמי, והם: צרה, צווחה, זכות אבות ותשובה. ובדבר אחד לא שוו הדרשות בירושלמי, שבכתוב בשמות מנו: הקץ, ובכתובים בדברים ובתהילים מנו: רחמים.
נמצא שבירושלמי דרשו את הדברים בשתי דרכים שונות.
צווחה=תפילה
בירושלמי דרשו צווחה מאותו לשון בכתובים בדברים ובתהילים שבמדרש תהילים דרשו תפילה.
בספרי דברים פסקה כו (ועוד) נאמר: עשר לשונות נקראת תפילה: זעקה, שועה, נאקה, שנאמר: "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים וייאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם, וישמע אלוהים את נאקתם" (שמות ב,כג-כד)...
הרי שצווחה (-'וישמע אלוהים את נאקתם') היא אחת מהלשונות של תפילה.
ובשיר השירים רבה פרשה ב נאמר: כשהיו ישראל במצרים, היו המצריים משעבדים אותם, והתחילו צועקים ותולים עיניהם להקב"ה, הדא הוא דכתיב: "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים וייאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו" וגו' (שמות ב), מיד: "וישמע אלוהים את נאקתם" - שמע הקב"ה לתפילתם והוציאם.
דרשת הירושלמי מהכתוב בשמות תואמת לדרשת מדרש תהילים מהכתובים בדברים ובתהילים, שמנו חמישה דברים אלה: צרה, צווחה=תפילה, זכות אבות, תשובה והקץ.
גם רינה היא אחת מהלשונות של תפילה, ולכן אמרו בירושלמי ובמדרש תהילים: "בשומעו את רינתם" - מתוך צווחה=תפילה.
כשהם צועקים, הקב"ה מצוי להם
במדרש תהילים סא,א נאמר: "שמעה אלוהים רינתי הקשיבה תפילתי" (סא,ב) - זהו שאמר הכתוב: "ותפילת צדיקים ישמע" (משלי טו,כט), בכל מקום שקראו ישראל להקב"ה, ענה אותם. קראו לו במצרים וענה אותם, שנאמר: "וישמע אלוהים את נאקתם"... ועכשיו: "מקצה הארץ אליך אקרא בעטוף ליבי" (סא,ג), אמר להם הקב"ה: מקצה הארץ קראתם אותי, וכשהייתם בארץ לא קראתם אותי, ...וכן משה אמר: "וביקשתם משם את ה' אלוהיך ומצאת" וגו' "בצר לך ומצאוך" וגו' (דברים ד,כט-ל). הוי: "מקצה הארץ אליך אקרא".
ובמדרש תנחומא פרשת 'בשלח' סימן ט נאמר: וכשהם צועקים, הקב"ה מצוי להם, שנאמר: "וביקשתם משם את ה' אלוהיך ומצאת" (דברים ד).
לפי זה, כשאמרו בירושלמי (לפי מסירה מהגניזה) ובמדרש תהילים: "ומצאוך כל הדברים האלה" - מתוך צווחה=תפילה, נתכוונו למה שכתוב לפניו: "וביקשתם משם את ה' אלוהיך ומצאת", כי תפילה זו בקשה (תוספתא ברכות ג,ו; בבלי ברכות לא,א).
רחמים
הרחמים זה אחד מן הדברים שניתנו מתנה לעולם על ידי ה', ולמדו (בבראשית רבה ו,ה ובויקרא רבה לה,ח) מן הכתוב: "וייתן אותם לרחמים" (תהילים קו), שדרשו כאן.
הקץ
בפסיקתא רבתי פרשה מא נאמר: לפי ששתי פעמים התינוקות אומרים אחת בבוקר ואחת בערב: "הושיענו ה' אלהינו" (תהילים קו,מז), לפיכך הקב"ה אומר שתי פעמים: "מי ייתן מציון ישועת ישראל" (תהילים יד,ז ונג,ז) - מי ייתן שיגיע הקץ שאקרב גאולתכם.
משום כך דרשו: "הושיענו ה' אלוהינו" - הרי מתוך הקץ.
• • •
ומספרים: חד בר נש הוה איחטא (במסירה מהגניזה: חטי) בלישניה – אדם אחד היה חוטא בלשונו. אתא לגבי רבי יוחנן, ושלחיה גבי רבי חנינה – בא אצל רבי יוחנן, ושלח (רבי יוחנן) אותו אצל רבי חנינא. אמר ליה – אמר לו (רבי חנינא לאותו אדם): איזיל תהי בך ולעי באוריתא – לך והתחרט בך ועמול בתורה, דכתיב: "מרפא לשון עץ חיים" (משלי טו,ד) – רפואת הלשון באה על ידי עץ חיים המרפא חולים. ומכיון שהתורה נקראת "עץ חיים", היא רפואה ללשון.
חטי בלישניה - חוטא בלשון הרע
בבבלי ערכין טו,ב אמרו: אמר רבי חמא בר חנינא: מה תקנתם של מספרי לשון הרע? - אם תלמיד חכם הוא, יעסוק בתורה, שנאמר: "מרפא לשון עץ חיים" (משלי טו), ואין לשון אלא לשון הרע, שנאמר: "חץ שחוט לשונם" (ירמיהו ט), ואין עץ חיים אלא תורה, שנאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג).
לפי מימרה זו, אפשר שהאדם שמסופר עליו כאן היה מדבר לשון הרע, ומה שאמר רבי חמא בר חנינא בבבלי הוא כדברי אביו רבי חנינא לאותו אדם.
חטי בלישניה - רך בלשונו
בדברים רבה פרשת 'דברים' ז נאמר: אמר רבי אחא: אם לשונך חוכך (מגמגם), אשון (הקשה, חזק) אותו בדברי תורה והוא מתרפא. צא ולמד ממשה שהיה פסילוס (כבד פה, מגמגם), ובשביל שנתעסק בתורה נתרפא לשונו, אתמול "לא איש דברים אנוכי" (שמות ד,י), עכשיו הוא אומר "אלה הדברים", הוי: "מרפא לשון עץ חיים" (משלי טו,ד).
ובמדרש תנחומא פרשת 'דברים' סימן ב נאמר: "אלה הדברים אשר דיבר משה" וגו' - אמרו ישראל: אתמול אמרת "לא איש דברים אנוכי" (שמות ד,י), ועכשיו אתה מדבר כל כך? אמר רבי יצחק: אם אתה חייך (כבד פה (מלשון 'חך')), שנה את התורה והתרפא. משה כבר למד את כל התורה.
לפי המדרשים האלה, אפשר שהאדם שמסופר עליו כאן היה כבד פה וכבד לשון.
השורש 'חטא' משמעו רך ומפונק. התרגומים הארץ ישראלים מתרגמים בשורש זה את הרך והרכה שבמקרא. המילה 'חטיין' בירושלמי פסחים ג,ד פירושה: רכים ("ירושלמי כפשוטו"). לפי זה, 'חטי בלישניה' - רך בלשונו. אם הלשון רכה, יש להקשות אותה, כדברי רבי אחא בדברים רבה.
שלחיה גבי רבי חנינא
בבבלי יומא מט,א אמרו, שרבי חנינא היה בקי ברפואות. משום כך שלח רבי יוחנן את אותו אדם אצל רבי חנינא.
תשובה ותורה מביאות רפואה
בבבלי יומא פו,א אמרו: אמר רבי חמא בר חנינא: גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם, שנאמר: "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם" (ירמיהו ג) / "ארפא משובתם אוהבם נדבה" (הושע יד).
ובאליהו זוטא פרשה כב נאמר: גדולה תשובה שמרפאת את ישראל מעוונותיהם, שנאמר: "ארפא משובתם אוהבם נדבה" (הושע יד,ה).
ושם נאמר עוד: אמר לו הקב"ה לישעיהו: לך ואמור להם לישראל: אין לכם מידה טובה יותר מן התשובה, שהיא מרפאת את ישראל מכל עוונותיהם, שנאמר: "ארפא משובתם אוהבם נדבה".
לפי האמור בבבלי סנהדרין, רבי אליעזר הביא ראיה לדבריו, שאם ישראל עושים תשובה - נגאלים, ממה שנאמר: "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם". מהכתוב הזה למדו, שתשובה מביאה רפואה. מהכתוב "מרפא לשון עץ חיים" למדו כאן, שתורה מביאה רפואה. מכיון שדיברו לעיל בענין תשובה שמביאה רפואה, דיברו כאן בענין תורה שמביאה רפואה.
רבי חמא בר חנינא שאמר בבבלי, שתשובה מביאה רפואה, הוא בנו של רבי חנינא שאמר כאן, שתורה מביאה רפואה.
• • •
משא דומה, אלי קורא משעיר, שומר מה מלילה, שומר מה מליל. אמר שומר, אתא בוקר וגם לילה, אם תבעיון בעיו, שובו אתיו (ישעיהו כא,יא-יב).
אומרים: אמר רבי חנינה בריה דרבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): בספרו של רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) מצאו כתוב: "משא דומה" (ישעיהו כא,יא) – 'משא דומי' (צריך לומר כמו במסירה מהגניזה: רומי) – נבואה על גלות רומי. רבי מאיר החליף ד ב-ר, וכתב 'רומה' (רומא, רומי) במקום 'דומה'. בכתוב נאמר: "משא דומה, אלי קורא משעיר". הנביא פתח ב'דומה' והמשיך ב'שעיר' ('אדום'), ועל פי שיטת המדרש של חכמינו, 'אדום' היא רומי. זה הטעם למה שכתב רבי מאיר בספרו. גם 'השבעים' בתרגומם ליוונית העתיקו, כאילו היה כתוב לפניהם 'אדום'.
בתורתו של רבי מאיר
בבראשית רבה ט,ה נאמר: בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב: "והנה טוב מאד" (בראשית א,לא) - 'והנה טוב מות'.
ובבראשית רבה כ,יב נאמר: בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב: "כותנות עור" (בראשית ג,כא) - 'כותנות אור'.
ובבראשית רבה צד,ט נאמר: בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב: "ובני דן חושים" (בראשית מו,כג) - 'ובן דן חושים'.
נראה לפרש, שרבי מאיר כתב כך בגליון ספר תורה שלו בדרך ביאור ודרש, או שהיה לו ספר שבו היה כותב את דרשותיו.
"אֵלַי קורא משעיר" (שם) - אמר רבי יוחנן: יש לדרוש את הכתוב כך: אֵלַי קורא מפני שעיר – אלו דברי הנביא. הנביא אומר, שישראל קוראים אליו, בגלל מה ששעיר (רומי) עושים להם בגלותם (מביאים את המשך דרשת הכתובים על פי רבי יוחנן, לאחר שמביאים דרשות אמוראים אחרים לכתוב הזה).
אמר רבי שמעון בן לקיש: יש לדרוש את הכתוב כאילו כתוב: "אֵלִי" (האל שלי): אֵלִי מאיכן (מהיכן) נזדווג לי? משעיר – אלו דברי ישראל. ישראל אומרים, שה' התחבר והצטרף להם בשעיר, שכשגלו ישראל לרומי, גלה ה' עימהם.
אמר רבי יהושע בן לוי: אם יאמר לך אדם: איכן (היכן) הוא אלהיך? - אמור לו: בכרך (עיר גדולה) הגדול שברומי – ה' נמצא ברומי, כדי לגאול את ישראל שגלו לשם. מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "אלי קורא משעיר" – ודרש גם הוא כאילו כתוב: "אֵלִי".
אלי נזדווג לי
בפסיקתא רבתי פרשה ל נאמר: כיון שגלו ישראל מארצם, אמר להם הקב"ה: במי אתם רוצים שילך בראשיכם לבבל? - אמרו לו ישראל: ריבון של עולם, אין אנו רוצים אלא בך. מיד אמר להם הקב"ה: הואיל וכך אמרתם, אני אהיה זיווגך, ואני אעלה עימכם בבלה, שנאמר: "למענכם שלחתי בבלה" (ישעיהו מג).
דברי המדרש הזה הם מעין דברי רבי שמעון בן לקיש.
היכן הוא אלוהיך?
בשמות רבה טו,טז נאמר: "מי זה בא מאדום" (ישעיהו סג), עובדי כוכבים אמרו להם לישראל: היכן אלהיכם? שנאמר: "אי אלוהימו" (דברים לב). מה הקב"ה עתיד לעשות להם? - "אשכיר חיצי מדם" (דברים לב), ולא זאת בלבד, אלא שעתיד לדורכם, שנאמר: "פורה דרכתי לבדי" (ישעיהו סג), והוא עתיד לדרוך במנעלו לכל גדולי אדום, שנאמר: "על אדום אשליך נעלי" (תהילים ס).
ובפסיקתא רבתי פרשה לו נאמר: אומות העולם מחרפים אותם (את ישראל) ואומרים להם בכל יום: אלוהיך היכן הוא? למה לא יצילך? - אומרת להם: יש לי יום אחד שעתיד מלכי להיגלות עלי.
ובספרי דאגדתא על אסתר - מדרש פנים אחרים נוסח ב פרשה ו נאמר: ושם במדינה הגואל והנגאל נתונים שם, וכן הוא אומר: "משא דומה אלי קורא משעיר שומר מה מלילה שומר מה מליל" (ישעיהו כא,יא), וכן הוא אומר: "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה" (ישעיהו סג,א).
דברי המדרשים האלה הם מעין דברי רבי יהושע בן לוי.
רבי יהושע בן לוי - ברומי
בבבלי סנהדרין צח,א אמרו: רבי יהושע בן לוי מצאו לאליהו, אמר לו: אימתי יבוא משיח? - אמר לו: לך שאל אותו (את המשיח). - והיכן הוא יושב? - על פתח רומי. הלך אצלו, אמר לו (רבי יהושע בן לוי למשיח): לאימתי יבוא מר? - אמר לו: היום. בא (רבי יהושע בן לוי) אצל אליהו, אמר לו: מה אמר לך? - אמר לו: שיקר לי, שאמר לי: היום אני בא, ולא בא. - אמר לו: כך אמר לך: "היום אם בקולו (רש"י: של הקב"ה) תשמעו" (תהילים צה).
ובבבלי יומא י,א אמרו: אמר רבי יהושע בן לוי אמר רבי: עתידה רומי שתיפול ביד פרס.
ובבראשית רבה לג,א ובויקרא רבה כז,א ובפסיקתא דרב כהנא ט,א (ועוד) נאמר: מעשה ברבי יהושע בן לוי שעלה לרומי...
ובבראשית רבה עח,ה נאמר: רבי יהושע בן לוי עלה לרומי. כיון שבא לעכו (בחזרתו משם), יצא רבי חנינא לקראתו, מצאו צולע על ירכו. אמר לו: דומה אתה לזקנך (ליעקב, שנעשה צולע בפגיעתו עם המלאך שהיה שר של אדום, ואתה צולע בשובך מרומי, ורומי נמשלה בדברי חכמים לאדום) - "והוא צולע על ירכו" (בראשית לב,לא).
ובאיכה רבה (בובר) פרשה ב נאמר: רבי יהושע בן לוי אמר: קול צרות מרגשות עולה לכרך גדול של רומי, הדא הוא דכתיב: "קול ה' משלם גמול לאויביו" (ישעיהו סו,ו).
רבי יהושע בן לוי ציפה לגאולתם של ישראל ולמפלתה של רומי, ולפיכך אמר, שה' נמצא ברומי כדי לגאול את ישראל ולהיפרע מרומי. גם המשיח יושב ברומי כמו ה'. ואף רבי יהושע בן לוי הלך בשליחות העם לרומי.
• • •
ואומרים: תני (שנה) רבי שמעון בן יוחי (תנא בדור הרביעי): בכל מקום שגלו ישראל, גלת (גלתה) השכינה (כבוד אלוהים) עמהן (עם ישראל).
גלו למצרים – כשירדו בני ישראל למצרים, וגלת השכינה עמהן. מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה" (שמואל א ב,כז) – ה' אמר לעלי הכוהן: הלא ידוע לך כי התגליתי בנבואה אל בית אביך בהיותם במצרים משועבדים לפרעה.
גלו לבבל – בחורבן הבית הראשון, וגלת שכינה עמהן. מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "למענכם שולחתי בבלה" (ישעיהו מג,יד) – כתוב: "שִלחתי", ודורשים כאילו כתוב: "שולחתי". ה' אמר לישראל שגלו לבבל: בשבילכם נשלחתי לבבל.
גלו למדי – כשהיו ישראל תחת יד מלכות מדי ופרס, וגלת השכינה עמהן. מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "ושמתי כסאי בעילם" (ירמיהו מט,לח) – ה' ישב על כסאו בעילם. ואין עילם אלא מדי, כמה דת (דאת) אמר – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): "ואני בשושן הבירה אשר בעילם המדינה" (דניאל ח,ב) – דניאל ראה בחזון שהוא בשושן, הבירה של פרס ומדי. מכתוב זה ניתן ללמוד, שעילם היא מדי.
גלו ליון – בימי הבית השני, כשהיו ישראל תחת יד מלכות יוון, וגלת השכינה עמהן. מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "ועוררתי בניך ציון על בניך יון" (זכריה ט,יג) – הכתוב מדבר על בני ישראל שהיו בגלות יוון, וכתוב אחריו: "וה' עליהם ייראה" (שם יד) – ה' יתגלה על בני ישראל, ומכאן שגלה ה' עימהם.
גלו לרומי – בחורבן הבית השני, וגלתה השכינה עמהן. מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "אלי קורא משעיר" (ישעיהו כא,יא) – ה' נמצא עם ישראל בגלות רומי, כמו שדרשו רבי שמעון בן לקיש ורבי יהושע בן לוי לעיל את הכתוב הזה.
בבבלי מגילה כט,א (ועוד) אמרו: תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו - שכינה עימהם. גלו למצרים - שכינה עימהם, שנאמר: "הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים" וגו' (שמואל א ב), גלו לבבל - שכינה עימהם, שנאמר: "למענכם שלחתי בבלה" (ישעיהו מג). גלו לעילם - שכינה עימהם, שנאמר: "ושמתי כסאי בעילם" (ירמיהו מט), גלו לאדום - שכינה עימהם, שנאמר: "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה" (ישעיהו סג). ואף כשהם עתידים ליגאל שכינה עימהם, שנאמר: "ושב ה' אלוהיך את שבותך" (דברים ל), 'והשיב' לא נאמר, אלא "ושב", מלמד שהקב"ה שב עימהם מן הגלות.
ובאיכה רבה א,נד נאמר: את מוצא, בשעה שגלו ישראל לבבל, מה כתיב: "למענכם שלחתי בבלה" (ישעיהו מג). גלו לעילם - שכינה עימהם, דכתיב: "ושמתי כסאי בעילם" (ירמיהו מט). גלו ליוון - שכינה עימהם, דכתיב: "ועוררתי בניך ציון על בניך יוון" (זכריה ט), וכתיב בתריה: "וה' עליהם ייראה" וגו'...
ובשמות רבה טו,טז נאמר: נשתעבדו ישראל במצרים וגלה הקב"ה כביכול עימהם, שנאמר: "אנוכי ארד עמך מצרימה" (בראשית מו); וכן בבבל, שנאמר: "למענכם שלחתי בבלה" (ישעיהו מג); וכן במדי, שנאמר: "ושמתי כסאי בעילם" (ירמיהו מט), ואין עילם אלא מדי, שנאמר: "עלי עילם צורי מדי" (ישעיהו כא); ביוון היה הקב"ה עימהם, שנאמר: "וה' עליהם ייראה ויצא כברק חיצו" (זכריה ט). אמרו לו להקב"ה: כל כך למה? - אמר להם: כל הימים שאני עימהם אין נוטלים שם רע. במצרים הייתי עימהם ונמצאת שלמה, שנאמר: "גן נעול אחותי כלה" (שיר השירים ד); בבבל הייתי עימהם ונמצאת שלמה, שנאמר: "הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין" (דניאל ג); במדי הייתי עימהם ונמצאת שלמה, שנאמר: "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" (אסתר ג); ביוון לא כתבו על קרן השור שאין להם חלק באלוהי ישראל.
• • •
לעיל אמר רבי יוחנן: "אֵלַי קורא משעיר" - אֵלַי קורא מפני שעיר – ישעיהו אומר, שישראל קוראים אליו, בגלל מה שרומי עושים להם בגלותם.
ומביאים את המשך דרשת הכתובים בישעיהו על פי רבי יוחנן:
"שומר מה מלילה" (ישעיהו כא,יא) - אמרו ישראל לישעיה – כך קראו ישראל לישעיהו מפני שעיר: רבינו ישעיה (-'שומר'), מה יוצא לנו מתוך הלילה הזה (-'מה מלילה')? – מה יהיה באחריתנו בגלות הזאת (הגלות משולה ללילה)? עד מתי תימשך הגלות? - אמר להן (ישעיהו לישראל): המתינו לי עד שנשאל (את הקב"ה). כיון ששאל (ישעיהו את הקב"ה), חזר אצלן (אצל ישראל). אמרו לו (ישראל לישעיהו): "שומר מה מליל" (שם) - מה מילל שומר העולמים? – מה אמר הקב"ה, שהוא שומר העולם? (דרשו את המילה "מִלֵּיל" כאילו היא כתיב מלא של "מִלֵּל"=דיבר) - אמר להן (ישעיהו לישראל): "אמר שומר אתא (בא) בוקר וגם לילה" (שם יב) – הקב"ה אמר, שבקרוב תבוא ישועה (-'בוקר'), וגם תבוא פורענות (-'לילה'). - אמרו לו (ישראל לישעיהו): "וגם לילה"?! – וכי תבוא לנו גם פורענות?! - אמר להם (ישעיהו לישראל): לא כשאתם (כמו שאתם) סבורים, אלא "בוקר" לצדיקים, ו"לילה" לרשעים – תבוא ישועה לצדיקים, ופורענות לרשעים; "בוקר" לישראל, ו"לילה" לאומות העולם – תבוא ישועה לישראל, ופורענות לאומות העולם. - אמרון ליה – אמרו לו (ישראל לישעיהו): אימת? – מתי (תבוא הגאולה)? - אמר לון – אמר להם (ישעיהו לישראל): אימת דאתון בעיי הוא בעי – כל זמן שאתם רוצים (שתבוא הגאולה), (גם) הוא (הקב"ה) רוצה, וזהו שנאמר: "אם תבעיון בעיו" (שם) – אם אתם תרצו, הוא רוצה. - אמרו לו (ישראל לישעיהו): מי מעכב? – מי מונע שאין אנו נגאלים מן הגלות? והרי רצוננו שתבוא הגאולה במהרה. - אמר להן (ישעיהו לישראל): תשובה – התשובה מעכבת את הגאולה, ולכן שובו בתשובה ובואו אל ה', וזהו שנאמר: "שובו אתיו (בואו)" (שם).
גם לפי דרשה זו, הגאולה העתידה תלויה בתשובה, כדעת רבי אליעזר.
אנו מוצאים בדברי חכמינו, שכינו ישראל "רבנו" למשה, לישעיהו, לירמיהו ולדניאל.
ישעיהו הנביא נקרא שומר, על שום מה שהוא עצמו אמר שם בסמוך: "ועל משמרתי אנוכי ניצב כל הלילות" (ישעיהו כא,ח).
בבבלי סנהדרין צד,א אמרו: "מַשָּׂא דּוּמָה אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה שֹׁמֵר מַה מִּלֵּיל" וגו' (ישעיהו כא). אמר רבי יוחנן: אותו מלאך הממונה על הרוחות (רש"י: שהנשמות נפקדות אצלו) דומה שמו. נתקבצו כל הרוחות אצל דומה (רש"י ו"יד רמה": להודיעם מתי יבוא משיח ויחיו. והיינו "משא דומה אלי קורא משעיר" - כך אמר דומה: אלי קוראים הרוחות על עסקי שעיר, כלומר, על עסקי עשיו שמשתעבד בישראל), אמרו לו: "שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה" (רש"י ו"יד רמה": הקב"ה שהוא שומר, מה אומר במה שיהיה מלילה זה, מגלות זו שדומה ללילה? ואין שומר אלא הקב"ה, שנאמר: "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" (תהילים קכא)), "שֹׁמֵר מַה מִּלֵּיל" (רש"י: מה דיבר למתי קץ הגאולה מליל זה?), "אָמַר שֹׁמֵר אָתָה בֹקֶר וְגַם לָיְלָה" (רש"י ו"יד רמה": השיב להם דומה: כך "אמר שומר", הקב"ה: "אתא בוקר" - תבוא גאולה לצדיקים, "וגם לילה" - לרשעים), "אִם תִּבְעָיוּן" (רש"י: אם תבקשו להיגאל) "בְּעָיוּ" (רש"י: בקשו רחמים), "שֻׁבוּ" (רש"י: בתשובה ו)"אֵתָיוּ" (רש"י: לגאולה).
גם לפי הירושלמי וגם לפי הבבלי דרש רבי יוחנן את שני הפסוקים הללו כשאלות ותשובות על זמן הגאולה מהגלות. אלא שלפי הירושלמי, השואלים הם ישראל, והנשאל הוא ישעיהו שמשיב להם בשם הקב"ה, "דומה" הוא רומי, וגם "שעיר" הוא רומי, "שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה" הוא שאלת ישראל לישעיהו ו"שומר" זה הוא ישעיהו, "שֹׁמֵר מַה מִּלֵּיל" הוא שוב שאלת ישראל לישעיהו ו"שומר" זה הוא הקב"ה, "אָמַר שֹׁמֵר אָתָה בֹקֶר וְגַם לָיְלָה" וכו' הוא תשובת ישעיהו לישראל בשם הקב"ה ו"שומר" זה הוא הקב"ה, והפסוק הזה נדרש כולו בירושלמי. ואילו לפי הבבלי, השואלים הם "שעיר" שהם הרוחות (הנשמות, הקרויות גם שעירים), והנשאל הוא "דומה" שהוא המלאך הממונה על הרוחות, "שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה, שֹׁמֵר מַה מִּלֵּיל" הם שאלות הרוחות לדומה ו"שומר" זה הוא דומה שהוא שומר הרוחות, "אָמַר שֹׁמֵר אָתָה בֹקֶר וְגַם לָיְלָה" וכו' הוא תשובת דומה לרוחות, אבל הפסוק הזה לא נדרש בבבלי. רש"י ו"יד רמה" דרשו "שעיר" ו"שומר" על פי הירושלמי, וגם הפסוק "אָמַר שֹׁמֵר אָתָה בֹקֶר" וכו' הם דרשו על פי הירושלמי.
• • •
ואומרים: אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי תנחום בירבי (=בר רבי) חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): אילו היו ישראל עושים תשובה אפילו יום אחד, מיד היה בן דוד (המשיח) בא – ומיד היו נגאלים. מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "כי הוא אלוהינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו, היום אם בקולו תשמעו" (תהילים צה,ז) – אם תשמעו בקול ה' היום (יום אחד), תזכו להיות עמו וצאן מרעיתו של ה', שיגאל אתכם.
אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): אילו היו ישראל משמרין אפילו שבת אחת כתיקנה (כהלכתה), מיד היה בן דוד בא – ומיד היו נגאלים. מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום ליי' היום לא תמצאוהו בשדה" (שמות טז,כה) – הכתוב מדבר על המן שירד לבני ישראל במדבר ועל השבת שישמרו, ואמר להם משה, שלא יצאו בשבת ללקוט את המן. ומשמעות המילה "היום" - חד יום – יום אחד (כמו בכתוב: "היום אם בקולו תשמעו"), ואמר להם משה, שאם ישמרו יום אחד של שבת, יזכו לגאולה (על פי המדרשים). ואומר (וכן הכתוב אומר במקום אחר): "בשובה ונחת תיוושעון" (ישעיהו ל,טו) - בשובה ונייח תתפרקון – בזכות שבת ומנוחה תיגאלו, שאם תשמרו את השבת ותנוחו בה, תבוא ישועתכם (בארמית ארץ ישראלית: 'שובא'=שבת).
גם לפי מימרות אלו, הגאולה העתידה תלויה בתשובה, כדעת רבי אליעזר.
אילו היו ישראל עושים תשובה / משמרים שבת
בבבלי סנהדרין צח,א אמרו: אמר לו (רבי יהושע בן לוי למשיח): לאימתי יבוא מר? - אמר לו: היום - "היום אם בקולו (רש"י: של הקב"ה) תשמעו" (תהילים צה).
ובפסיקתא דרב כהנא כד,יב [ובשיר השירים רבה פרשה ה פסוק ב] נאמר: אמר רבי לוי: אילו היו ישראל עושים תשובה יום אחד, מיד היו נגאלים [ומיד בן דויד בא]. מה טעמא? - "[כי הוא אלוהינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו,] היום אם בקולו תשמעו" (תהילים צה,ז).
ובשמות רבה כה,יב נאמר: אמר רבי לוי: אם משמרים ישראל את השבת כראוי אפילו יום אחד, בן דויד בא. למה? - שהיא שקולה כנגד כל המצוות, וכן הוא אומר: "כי הוא אלוהינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו, היום אם בקולו תשמעו" (תהילים צה).
אמר רבי יוחנן: אמר הקב"ה לישראל: אף על פי שנתתי קצבה לקץ שיבוא, בין עושים תשובה בין שאין עושים בעונתה היא באה, אם עושים תשובה אפילו יום אחד, אני מביא אותה שלא בעונתה, הוי: "היום אם בקולו תשמעו", וכשם שמצינו שעל כל המצוות בן דויד בא, על שמירת יום אחד של שבת בן דויד בא, לפי שהשבת שקולה כנגד כל המצוות.
ובויקרא רבה ג,א ובקוהלת רבה פרשה ד פסוק ו נאמר: אמר רבי חייא בר אבא: אין ישראל נגאלים אלא בשבת / בזכות שבת, הדא הוא דכתיב: "בשובה ונחת תיוושעון" (ישעיהו ל,טו) - בשובה ונייח תיוושעון.
ובמדרש תהילים צה,ב נאמר: אמר רבי לוי: אם היו משמרים אפילו שבת אחת כתקנה, מיד היו הם נגאלים, שנאמר: "היום אם בקולו תשמעו", וכתיב: "שמור את יום השבת" (דברים ה,יב).
בזכות שמירת שבת
במכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא ד"ויסע" פרשה ד נאמר: רבי אלעזר המודעי אומר: אם תזכו לשמור את השבת, עתיד הקב"ה ליתן לכם שש מידות טובות: ארץ ישראל ועולם הבא ועולם חדש ומלכות בית דויד וכהונה ולוייה, לכך נאמר: "אכלוהו היום". רבי אליעזר אומר: אם תזכו לשמור את השבת, תינצלו משלוש פורענויות: מיומו של גוג ומגוג ומחבלו של משיח ומיום הדין הגדול, לכך נאמר: "אכלוהו היום".
ושם פרשה ה נאמר: "וישבתו העם ביום השביעי" - רבי אלעזר המודעי אומר: אמר להם המקום: אם תשמרו שבת זו, עתיד אני ליתן לכם שש מידות טובות וכו', וכיון ששמעו דבר זה קיבלו עליהם ושבתו. רבי אליעזר אומר: אם תשמרו שבת זו, תינצלו משלוש פורענויות וכו', וכששמעו דבר זה קיבלו ושבתו.
ובבבלי שבת קיח א-ב אמרו: אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלוש פורענויות: מחבלו של משיח, ומדינה של גיהינום, וממלחמת גוג ומגוג. מחבלו של משיח - כתיב הכא: "יום" (שמות טז), וכתיב התם: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום" וגו' (מלאכי ג). מדינה של גיהינום - כתיב הכא: "יום", וכתיב התם: "יום עברה היום ההוא" (צפניה א). ממלחמת גוג ומגוג - כתיב הכא: "יום", וכתיב התם: "ביום בוא גוג" (יחזקאל לח).
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרים ישראל שתי שבתות כהלכתן, מיד נגאלים, שנאמר: "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי" (ישעיהו נו), וכתיב בתריה: "והביאותים אל הר קודשי" וגו'.
לפי הירושלמי והמדרשים, אילו משמרים ישראל שבת אחת, מיד נגאלים. אבל לפי הבבלי, אילו משמרים ישראל שתי שבתות, מיד נגאלים.
• • •