משנה
כיוון ששנינו בהלכה הקודמת, שהיו תוקעים בחצוצרות בסיום שמחת בית השואבה, כשהלכו אל השילוח לשאוב מים לניסוך, מוסיפה המשנה ללמד על התקיעות שהיו בכל יום במקדש.
אין פוחתין – לעולם, מעשרים ואחת תקיעות (בכתבי היד של המשנה: 'תקיעה') במקדש – תקיעות ותרועות, שגם תרועות נקראות כאן תקיעות, ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה – כמפורט להלן.
בכל יום היו שם עשרים ואחת תקיעה: שלש לפתיחת שערים – כשהיו פותחים את שערי ההיכל בבוקר היו תוקעים תקיעה ותרועה ותקיעה, תשע לתמיד של השחר – כשהיו מנסכים את היין של קורבן התמיד, היו הלוויים אומרים שיר של יום, והיו מחלקים אותו לשלושה פרקים, והיו שני כוהנים תוקעים תקיעה ותרועה ותקיעה לפני התחלת כל פרק (משנה תמיד ז,ג), ותשע לתמיד של בין הערבים – כמו בתמיד של השחר. ולמוספין – בימים שיש בהם קורבן מוסף, מוסיפין עוד תשע – כשהיו מנסכים את היין של קורבנות המוסף בשבתות ובראשי חודשים ובימים טובים, היו הלוויים אומרים שיר, והיו מחלקים אותו לשלושה פרקים, והיו שני כוהנים תוקעים תקיעה ותרועה ותקיעה לפני התחלת כל פרק. ובערב שבת מוסיפין עוד שש: שלש להפטיר (בכתב יד אחד של המשנה כאן ולהלן: 'להבטיל') את העם מן המלאכה – שיפסיקו את מלאכתם, ושלש להבדיל בין קודש לחול – להודיע שקדש היום.
ערב שבת שבתוך החג – חג הסוכות, היו שם ארבעים ושמונה: שלש לפתיחת שערים, שלש לשער העליון – כמו ששנינו לעיל בהלכה ד: "עמדו שני כהנים בשער העליון היורד מעזרת ישראל לעזרת הנשים, ושתי חצוצרות בידם. קרא הגבר, תקעו והריעו ותקעו", שלש לשער התחתון – הוא השער היוצא למזרח מעזרת הנשים להר הבית, כמו ששנינו לעיל בהלכה ד: "הגיעו לעזרה, תקעו והריעו ותקעו. היו תוקעים והולכין, עד שמגיעין לשער היוצא למזרח", שלש למילוי המים – כשהגיעו לשער המים לאחר שמילאו את הצלוחית מים מן השילוח, כמו ששנינו לעיל בפרק ד הלכה ט: "הגיעו לשער המים, תקעו והריעו ותקעו", שלש על גבי המזבח – בשעה שזקפו את הערבות בצידי המזבח, כמו ששנינו לעיל בפרק ד הלכה ה: "וזוקפין אותן בצידי המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח. ותקעו והריעו ותקעו", תשע לתמיד של השחר, ותשע לתמיד של בין הערבים, ותשע למוספין, שלש להפטיר את העם מן המלאכה, ושלש להבדיל בין קודש לחול.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש, ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה".
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): אין פחות משבע – תקיעות במקדש, ולא יותר על שש עשרה – הברייתא שנתה את דעתו של רבי יהודה (כך הוא בתוספתא ובבבלי, וכך מוכח להלן).
ומציעים הסבר לדעות השונות: ההן תנייא עבד תקיעה ותרועה ותקיעה חדא – התנא הזה עושה תקיעה ותרועה ותקיעה אחת, וההן תנייא עביד כל חדא חדא (צריך לומר: 'וחדא') מינהון חדא – והתנא הזה עושה כל אחת ואחת מהן אחת (התנא של הברייתא (רבי יהודה) מונה את כל הסדר של תקיעה ותרועה ותקיעה כתקיעה אחת, ואילו התנא של משנתנו מונה כל קול בפני עצמו כתקיעה אחת, ומכאן בא השוני במניין התקיעות על ידם).
ומביאים ברייתא (המציעה מסקנה ממחלוקת התנאים): שתמצא אומר: – מכאן תסיק (לעניין מסע הדגלים במדבר על פי התקיעה בחצוצרות כמסופר בבמדבר פרק י, שלמדים מן הכתובים שתקעו שלוש פעמים תקיעה ותרועה ותקיעה לפני שנסע כל מחנה מארבע המחנות של בני ישראל): שלש על כל מטה (שבט) ומטה – החכמים סוברים שתקיעה ותרועה ותקיעה הן שלוש תקיעות, ולפיכך היה אפשר לתקוע תקיעה ותרועה ותקיעה לפני שנסע כל אחד משלושת השבטים שבכל מחנה. רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: שלש על כל דגל (חטיבה של שלושה שבטים) ודגל – רבי יהודה סובר שתקיעה ותרועה ותקיעה אינן אלא תקיעה אחת, ולפיכך לא תקעו תקיעה ותרועה ותקיעה לפני שנסע כל אחד משלושת השבטים שבכל מחנה, אלא תקעו שלוש פעמים תקיעה ותרועה ותקיעה לפני שנסעו כל שלושת השבטים שבכל מחנה. ונמצא שלמעשה אין הבדל בין החכמים ורבי יהודה במניין התקיעות אלא בחלוקתן (על פי "תוספתא כפשוטה". - הלשון "שתמצא אומר" זהה ללשון "נמצאת אומר").
בתוספתא סוכה ד,י שנו: רבי יהודה אומר: אין פחות משבע ולא יותר על שש עשרה.
ושם ראש השנה ב,ג שנו: במסעות (של העדה במדבר תוקעים) שלוש של שלוש שלוש (שלוש פעמים תקיעה ותרועה ותקיעה לכל מחנה ומחנה). שלוש (שלוש של שלוש) על כל דגל ודגל; דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: שלוש על כל מטה ומטה.
בספרי זוטא י,ה-ו נאמר: כשאמר "ותקעתם תרועה" ריבה תרועה אחת לכל מחנה ומחנה... כשאמר "ותקעתם תרועה שנית" ריבה שתי תרועות לכל מחנה ומחנה. [כשאמר "תרועה יתקעו למסעיהם" ריבה שלוש תרועות לכל מחנה ומחנה.] ומניין שהן שלוש של שלוש שלוש? תלמוד לומר: "ותקעתם תרועה שנית"...
בבבלי סוכה נג,ב אמרו: מתניתין דלא כרבי יהודה. דתניא: רבי יהודה אומר: הפוחת (כלומר, ביום הפחות ביותר בתקיעות) לא יפחות משבע, והמוסיף לא יוסיף על שש עשרה. - במאי קא מיפלגי? - רבי יהודה סבר: תקיעה ותרועה תקיעה אחת היא, ורבנן סברי: תקיעה לחוד ותרועה לחוד.
במשנה שנינו: "ערב שבת שבתוך החג היו שם ארבעים ושמונה: ...שלש לשער העליון, שלש לשער התחתון... שלש על גבי המזבח...".
מציעים קושיה מברייתא: ותני (אולי צריך לומר: 'והתני' ("אוצר לשונות ירושלמיים")): – והרי (התנא) שונה: ותשע ('תשע ל-' הוא אשגרה מלהלן 'תשע למוספי', וצריך לומר: 'שלש', וכן הגיה ב"קורבן העדה") למעלה עשירית – כשהגיעו למעלה העשירית של חמש עשרה המעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת הנשים, תקעו והריעו ותקעו (כמו ששנינו בהלכה ד)! הא חורי! – הרי אחרת (דבר אחר)! (הרי שיש עוד שלוש תקיעות, והיה לתנא של המשנה לשנות שבערב שבת שבתוך החג היו שם חמישים ואחת תקיעות!)
ומתרצים: מאן דאית ליה – מי שיש לו על גבי המזבח – מי שסובר שתוקעים שלוש תקיעות על גבי המזבח, והוא התנא של המשנה ששונה בהלכה ה: "שלש על גבי המזבח", לית ליה – אין לו למעלה עשירית – אינו סובר שתוקעים שלוש תקיעות למעלה עשירית. מאן דאית ליה – מי שיש לו (מי שסובר) למעלה עשירית – מי שסובר שתוקעים שלוש תקיעות למעלה עשירית, והוא התנא של המשנה בהלכה ד, לית ליה – אין לו על גבי המזבח – אינו סובר שתוקעים שלוש תקיעות על גבי המזבח, שהתנאים של המשנה בהלכה ד ושל המשנה בהלכה ה חולקים זה על זה.
בתוספתא סוכה ד,י שנו: שלוש לפני / לגבי המזבח. - האומר לפני מזבח אינו אומר למעלה עשירית, האומר למעלה עשירית אינו אומר לפני מזבח.
בבבלי סוכה נד,א אמרו: ואילו למעלה עשירית - לא קתני. מתניתין מני? רבי אליעזר בן יעקב היא. דתניא: שלוש למעלה עשירית. רבי אליעזר בן יעקב אומר: שלוש על גבי המזבח. האומר למעלה עשירית אינו אומר על גבי המזבח, והאומר על גבי המזבח אינו אומר למעלה עשירית.
מי ששונה בהלכה ד: "הגיעו למעלה עשירית, תקעו והריעו ותקעו", לא שונה בהלכה ה: "שלש על גבי המזבח", ולא שונה בפרק ד הלכה ה: "וזוקפין אותן בצידי המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח. ותקעו והריעו ותקעו" (="שלש על גבי המזבח") (ראה "מבואות לספרות התנאים", עמודים 351-352).
משנה זו ("אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש, ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה") (המובאת גם בערכין ב,ג) כנראה עתיקה היא ומזמן המקדש מוצאה, ולא מסתבר שמי שהוא יחלוק עליה. ומשום כך "האומר למעלה עשירית אינו אומר על גבי המזבח, והאומר על גבי המזבח אינו אומר למעלה עשירית", כדי שלא תהיינה יותר מארבעים ושמונה תקיעות. ולא נחלקו רבי יהודה וחכמים אלא בניסוח לשונה של משנה עתיקה זו, אבל בעיקר הדין אין מחלוקת, וגם רבי יהודה מודה שאין להוסיף על ארבעים ושמונה קולות ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד רמח).
במשנה שנינו: "ערב שבת שבתוך החג היו שם ארבעים ושמונה: ...שלש למילוי המים".
מציעים היסק (מן המשנה): אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): זאת אומרת, שלא היו תוקעין אלא לניסוך המים בלבד – כשהגיעו לשער המים לאחר שמילאו מים מן השילוח (ולפני שניסכו אותם על גבי המזבח), היו תוקעים שלוש תקיעות לכבוד הניסוך של המים הללו (אלו הן שלוש למילוי המים ששנינו במשנה). ומוכיחים שההיסק נכון: אין תימר: – אם תאמר: למילויין – כשהגיעו לשער המים לאחר שמילאו מים מן השילוח, היו תוקעים לכבוד המילוי של המים הללו, - יש להקשות: ניתני: – נשְׁנה (המשנה היתה צריכה להיות מנוסחת באופן אחר): שלש למילויי המים של היום ושלש למילוי המים של מחר! – שכיוון שבערב שבת שבתוך החג היו ממלאים מים בכלי אחד לצורך הניסוך בערב השבת וגם היו ממלאים מים בכלי אחר לצורך הניסוך בשבת (כמו ששנינו לעיל פרק ד הלכה י), יש לתקוע שלוש תקיעות למילוי המים של היום ועוד שלוש תקיעות למילוי המים של מחר, שהרי היו תוקעים לכבוד מילוי המים, ובאותו היום יש שני מילויים, ונמצא שהיו שם חמישים ואחת תקיעות. ברם, מכיוון שהמשנה לא אמרה אלא שיש לתקוע שלוש תקיעות למילוי המים, אפשר להסיק שהיו תוקעים לכבוד ניסוך המים, ובאותו היום יש ניסוך אחד, ולכן היו שם ארבעים ושמונה תקיעות (בשעת ניסוך המים לא היו תוקעים על המים, שהרי היו מנסכים את המים ואת היין של התמיד בבת אחת, ובשעת ניסוך היין היו תוקעים על היין, ואין צורך לתקוע במיוחד על המים).
במשנה שנינו: "ערב שבת שבתוך החג היו שם ארבעים ושמונה".
מקשים: אילין אינין?! – אֵילו הן?! (איך אתה אומר שערב שבת שחל בחג הסוכות היו שם ארבעים ושמונה תקיעות, שמשמע שאין ימים אחרים שהיו שם ארבעים ושמונה תקיעות?) והא אית לך חורנין (צריך לומר: 'חורניין', כי הוא לשון רבות): – והרי יש לך אחרות (הרי יש ימים אחרים, חוץ מערב שבת שחל בחג הסוכות, שגם בהם היו שם ארבעים ושמונה תקיעות, כגון ראש השנה שחל בשבת): תשע למוספי שבת, תשע למוספי ראש חודש – שראש השנה הוא גם ראש חודש תשרי, ותשע למוספי יום טוב של ראש השנה – שתוקעים תשע תקיעות לכל מוסף ומוסף, מלבד שלוש לפתיחת שערים, תשע לתמיד של השחר, ותשע לתמיד של בין הערבים! – ונמצאו גם כן ארבעים ושמונה תקיעות!
ומתרצים: אלא (נראה שצריך לומר: 'דלא', או שצריך לומר: 'אלא דלא', וכן הגיה ב"קורבן העדה") כמאן דאמר: – שלא כמי שאומר (על הכתוב בעניין החצוצרות ושימושן): "וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת" (במדבר י,ח) – התפקיד לתקוע בחצוצרות במקדש מוטל על הכוהנים; ויש לדרוש את המילה "יתקעו": - לפנים מן (שתי מילים אלו תמוהות, ונראה שהן שיבוש של המילים: 'לפי מיניין', וכן הגיה ב"קורבן העדה") המוספין יתקעו – ביום שיש בו מוסף תוקעים למוספים לפי מספרם, תשע תקיעות לכל מוסף ומוסף. לדעה זו, בראש השנה שחל בשבת, תוקעים תשע למוספי שבת, תשע למוספי ראש חודש ותשע למוספי יום טוב של ראש השנה, מפני שהיו הלוויים אומרים שיר על כל מוסף ומוסף. אבל התנא של משנתנו אינו דורש את המילה "יתקעו" כך, ולדעתו תוקעים לכל המוספים תשע תקיעות בלבד, מפני שלא היו הלוויים אומרים שיר על כל מוסף ומוסף אלא שיר אחד בלבד. נמצא שרק בערב שבת שחל בחג הסוכות היו שם ארבעים ושמונה תקיעות.
ומציעים תירוץ חלופי: רבנן דקיסרין – חכמי קיסריה אמרו בשם רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): ואפילו כמאן דאמר: – ואפילו כמי שאומר: "יִתְקְעוּ" - לפנים מן (שתי מילים אלו תמוהות, ונראה שהן שיבוש של המילים: 'לפי מיניין', וכן הגיה ב"קורבן העדה") המוספין יתקעו – אף אם התנא של משנתנו דורש את המילה "יתקעו" כך, הוא סבור שהדרשה באה ללמד דבר אחר, תָּקוֹעוֹת (מגיה במסירה שלפנינו גרר בטעות חלק מ-וי"ו ראשונה ויצא 'תקיעות') היו מוסיפין – ביום שיש בו כמה מוספים היו מוסיפים כוהנים התוקעים בחצוצרות, לא היו מוסיפין תקיעות – לא היו תוקעים תקיעות לכל מוסף ומוסף. נמצא שרק בערב שבת שחל בחג הסוכות היו שם ארבעים ושמונה תקיעות.
בבבלי סוכה נד,א אמרו: כי אתא רבי אחא בר חנינא מדרומא, אתא ואייתי מתניתא בידיה: "ובני אהרן הכוהנים יתקעו בחצוצרות" (במדבר י) - שאין תלמוד לומר "יתקעו", ומה תלמוד לומר "יתקעו"? - הכל לפי המוספים תוקעים. - הוא תני לה והוא אמר לה: מלמד שתוקעים על כל מוסף ומוסף (אם היו כמה מוספים באותו יום).
תנן: ערב שבת שבתוך החג היו שם ארבעים ושמונה. - וליתני נמי: ראש השנה שחל להיות בשבת, דאיכא תלתא מוספין: מוסף דראש חודש, מוסף דשבת, מוסף דראש השנה (ונמצאו גם כן ארבעים ושמונה תקיעות)! - ערב שבת שבתוך החג איצטריכא ליה, לאשמעינן כרבי אליעזר בן יעקב (שאין תוקעים למעלה עשירית אלא על גבי המזבח).
ושם נה,א אמרו: מיתיבי, דתני רבא / רבה בר שמואל: יכול כשם שתוקעים על שבת בפני עצמה ועל ראש חודש בפני עצמו, כך יהו תוקעים על כל מוסף ומוסף (אם היו כמה מוספים באותו יום)! - תלמוד לומר: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם...". - תיובתא דרבי אחא בר חנינא, תיובתא.
והא רבי אחא בר חנינא קרא ומתניתא / והלכתא קאמר (שתוקעים לפי המוספים)! (וכיצד אפשר לדחות דברים אלה לגמרי?) - אמר רבינא: לומר שמאריכים בתקיעות (המקרא והברייתא שהביא באו ללמד שמאריכים בתקיעות לכבוד המוסף הנוסף). רבנן דקיסרי משמיה דרבי אחא בר חנינא אמרי: לומר שמרבים בתוקעים (מוסיפים כוהנים התוקעים בחצוצרות לכבוד המוסף הנוסף).
בירושלמי: "מי שאומר: 'יתקעו' - לפי המוספים יתקעו". ובבבלי: "כי אתא רבי אחא בר חנינא מדרומא, אתא ואייתי מתניתא בידיה: 'יתקעו' - הכל לפי המוספים תוקעים".
בירושלמי: "רבנן דקיסרין בשם רבי יעקב בר אחא: תקועות היו מוסיפין". ובבבלי: "רבנן דקיסרי משמיה דרבי אחא בר חנינא אמרי: לומר שמרבים בתוקעים".
בירושלמי ביארו את הדרשה "'יתקעו' - לפי המוספים יתקעו" באופן אחר ("תקועות היו מוסיפין") כדי לתרץ את הקושיה מראש השנה שחל להיות בשבת. ובבבלי ביארו את הדרשה באופנים אחרים ("מאריכים בתקיעות", "מרבים בתוקעים") כדי לתרץ קושיה מברייתא בעניין תקיעות על המוספים, ואת הקושיה מראש השנה שחל להיות בשבת תירצו בדרך אחרת.
• • •
דנים בכינור ובנבל שנזכרו במשנה לעיל הלכה ד ובכלי נגינה אחרים שהיו מנגנים בהם במקדש.
רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר: היא נבל, היא כינור – שניהם זהים בצורתם, ששניהם כלי נגינה בעלי מיתרים. נימין (מיוונית: חוטים) יתירות בין זה לזה – ההבדל ביניהם הוא שהנבל יש בו יותר מיתרים מן הכינור (בכינור היו שבעה מיתרים ובנבל היו עשרה מיתרים).
אמר רבי חייה בר אבא: למה נקרא שמו נבל? שהוא מלבין (צריך לומר כאן ולהלן: 'מנבל', וכן הוא במדרשים. - מבזה) כמה מיני זמר – מפני שקולו חזק מקול כלי נגינה אחרים.
רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רב יוסף (גדול אמוראי בבל בדור השלישי): על ידי (בגלל) עור שאינו עבוד (מעובד - מוכשר, מותקן) – שממנו עשויה תיבת התהודה שלו, ועל ידי נימין יתירות היה מלבין כמה מיני זמר.
במדרש תהילים פא,ג נאמר: "שאו זמרה ותנו תוף, כינור נעים עם נבל" - רבי חייא בר אבא אמר: הוא נבל, הוא כינור. - רבי שמעון אומר: נבל לעצמו וכינור לעצמו, נימים (ו)יתירות בין זה לזה. - אמר רבי הונא בשם ר' אסי (צריך לומר: 'רב יוסף'): על ידי עור שאינו עבוד ועל ידי נימים (ו)יתירות... - ולמה נקרא שמו נבל? שהוא מנבל כל מיני זמר.
נימין יתירות בין זה לזה
בתוספתא ערכין ב,ז שנו: רבי יהודה אומר: שבעה נימים בכינור בזמן הזה, שנאמר: "שובע שמחות את פניך" (תהילים טז); לימות המשיח שמונה, שנאמר: "למנצח על השמינית" (תהילים יב) - על נימה שמינית; לעתיד לבוא עשרה, שנאמר: "הודו לי'י בכינור, בנבל עשור זמרו לו" (תהילים לג).
ובבבלי ערכין יג,ב אמרו: תניא: רבי יהודה אומר: כינור של מקדש של שבעה נימים היה, שנאמר: "שובע שמחות את פניך, נעימות בימינך נצח" (תהילים טז) - אל תיקרי "שובע" אלא שבע (ויש ללמוד משם, שהנעימות של הכינור שהיו מנגנים בו לפני ה' היו בכינור של שבעה מיתרים); ושל ימות המשיח שמונה, שנאמר: "למנצח על השמינית" (תהילים יב) - על נימה שמינית (שיוסיפו לכינור); ושל עולם הבא עשרה, שנאמר: "מזמור שיר ליום השבת... עלי עשור ועלי נבל, עלי היגיון בכינור" (תהילים צב) (בשבת שלעתיד לבוא, שהיא העולם הבא, ינגנו בעשור), ואומר: "הודו לה' בכינור, בנבל עשור זמרו לו, שירו לו שיר חדש" (תהילים לג) (בעשור ישירו את השיר החדש שלעולם הבא).
דברי הברייתא מובאים בפסיקתא רבתי פסקה כא; בבמדבר רבה טו,יא; במדרש תנחומא (בובר) פרשת "בהעלותך" סימן יב; במדרש תנחומא (ורשא) פרשת "בהעלותך" סימן ז ובמדרש תהילים פא,ג.
רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: עוגב – שנזכר במקרא בכמה מקומות, זה ארדבלס (צריך לומר כאן ולהלן: 'אדרבליס') – הידראוליס, עוגב המופעל על ידי מים (מקור המילה ביוונית. הכלי היה מורכב ממערכת של חליל נשיפה, צינורות, אגן מים ומיכלים, וממנו היו מפיקים צלילים מיוחדים מאוד).
ומציעים ברייתא: תני – שונה רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי): לא היה ארדבליס בירושלם – במקדש, בין כלי השיר, מפני שהוא סורח (פוגע) את הנעימה (נועם הקול, נגינה) – הצלילים שבוקעים ממנו בולעים בשל עוצמתם את צלילי כלי השיר האחרים.
בתוספתא ערכין א,יג שנו: רבן שמעון בן גמליאל אומר: הדראוליס לא היה במקדש, מפני שמערבב את הקול ומקלקל את הנעימה.
ובבבלי ערכין י,ב אמרו: היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: הרדוליס [לא] היה במקדש, מפני שקולו ערב ומערבב את הנעימה (נראה שיש לגרוס כמו בתוספתא).
בבראשית רבה כג,ג נאמר: "ושם אחיו יובל, הוא היה אבי כל תופש כינור ועוגב" - עדרבלין וכרבלין (מילים שמקורן ביוונית: עדרבל - עוגב מים. כרבל - חליל).
בשקיע התרגום הארמי שבבראשית רבה, שהוא מסורת תרגומית ארץ ישראלית, מזוהה ה"כינור" עם ההידראוליס. לעומת זאת, לפי הירושלמי מזהה רבי שמעון בן לקיש את ה"עוגב" עם ההידראוליס ("שקיעים מתרגומי המקרא הארמיים" ב, עמוד 9).
ומביאים ברייתא: חליל של המקדש - של משה היה – היה מימי משה ושימש במשכן שבמדבר, ושל קנה (שם של צמח בר ממשפחת הדגניים הגדל בגדות נחלים ואגמים ובביצות, בעל גבעול גבוה ביותר) היה – היה עשוי קנה חלול. נשבר ותיקנוהו – שלא יהיה שבור, אף שהיה קולו כמו שהיה לפני שנשבר (על פי "עלי תמר"), ולא היה קולו ערב (נעים) כמות שהיה – לפני שתיקנוהו. חזרו ונטלוהו – הסירו את החומר שבו תיקנו אותו, וחזר לכמות שהיה.
צלצל (כלי נגינה) של המקדש - של משה היה ושל נחושת היה. נשבר ותיקנוהו ולא היה מצלצל כמות שהיה. חזרו ונטלוהו וחזר לכמות שהיה.
מכתשת (מכשיר לכתוש בו) של המקדש – שהיו כותשים בה את סממני הקטורת, - של משה היה ושל נחושת היה. נשברה ותיקנוה ולא היתה מפטמת (מרקחת) כמו שהיתה. חזרו ונטלוה וחזרה לכמות שהיתה.
אלו שני כלים – של נחושת, צלצל ומכתשת, שנשתברו בביניין הראשון – בימי הבית הראשון, ולא עלתה עליהן ארוחה – אומנם הכלים נשברו, אבל על פי נס לא העלתה הנחושת חלודה מעולם (גם הגרסה במדרש זוטא קוהלת (בובר) ט [יח]: "אלו שני כלים שנשברו בבנין ראשון, ולא היה עולה עליהן רוחא". ארוחה / רוחא היא חלאת הנחושת, חלודה ("הוראות נשכחות", "לשוננו" לב, עמודים 97-98)). עליהן – על שני כלים אלה, הוא – הכתוב, אומר: "נְחֹשֶׁת מָרוּק" (דברי הימים ב ד,טז), "נְחֹשֶׁת מְמֹרָט" (מלכים א ז,מה) – כלי הנחושת במקדש היו עשויים מסוג מעולה של נחושת, "וּכְלֵי נְחֹשֶׁת מֻצְהָב טוֹבָה שְׁנַיִם חֲמוּדֹת כַּזָּהָב" (עזרא ח,כז) – בין התרומות לבית ה' שהעלו העולים מהגולה עם עזרא היו שני כלים יפים ויקרים כזהב עשויים מנחושת טובה שצבעה כזהב (לפי הברייתא שני כלים אלה הם הצלצל והמכתשת).
ומציעים מחלוקת חכמים שזהותם אינה ידועה: תרין אמורין – שני אמוראים (נחלקו בפירוש המילים "שניים חמודות כזהב"). חד אמר: – (חכם) אחד אומר: חד מינהון כתריי דדהב – אחד מהם כשניים של זהב (שהיתה הנחושת שהיו עשויים ממנה שני כלים אלה יפה ושקולה כפליים מזהב, ששיעור הכתוב הוא: חמודות כשניים של זהב). וחורנה אמר: – ו(החכם) האחר אומר: תריי (מגיה במסירה שלפנינו הוסיף כאן בטעות 'מינהון' כמו בדברי החכם האחד) כתריי דדהב – שניים כשניים של זהב (שהיתה הנחושת שהיו עשויים ממנה שני כלים אלה יפה ושקולה כזהב, ששיעור הכתוב הוא: שניים חמודות כשל זהב).
בתוספתא ערכין ב,ג-ה שנו: חליל שבמקדש של קנה היה ומימות משה היה. פעם אחת ציפוהו זהב ולא היה קולו ערב כמות שהיה. נטלו ציפויו וחזר קולו להיות ערב לכמות שהיה.
צלצל שבמקדש של נחושת היה ומימות משה היה. נפגם ושלחו חכמים והביאו אומנים מאלכסנדריא של מצרים שתיקנוהו, ולא היה קולו ערב כמות שהיה.
מכתשת שבמקדש של נחושת היתה ומימות משה היתה. נפגמה ושלחו חכמים והביאו אומנים מאלכסנדריא ותיקנוה, ולא היתה מפטמת כהלכתה. נטלו את פגימתה וחזרה לתחילתה.
אלו כלים (צלצל ומכתשת) שנפגמו בבית הראשון ולא עלתה להם ארוכה (צריך לומר: ארוחה), ועליהם הוא אומר: "נחושת ממורט", ועליהם הוא אומר: "כלי נחושת מוצהב טובה שניים חמודות כזהב" - מלמד שהיתה יפה כשניים כזהב (כל אחד מהם היה יפה כשניים זהב). רבי נתן אומר: שני כלים היו (שני צלצלים ושתי מכתשות), שנאמר: "שניים".
ובבבלי ערכין י,ב אמרו: תנו רבנן: אבוב היה במקדש, חלק היה, דק היה (בדפנותיו), של קנה היה, ומימות משה היה, והיה קולו ערב. ציווה המלך וציפהו / וחיפוהו זהב ולא היה קולו ערב. נטלו את ציפויו והיה קולו ערב כמות שהיה.
צלצל היה במקדש, של נחושת היה, ומימות משה היה, והיה קולו ערב. נפגם ושלחו חכמים והביאו אומנים מאלכסנדריא של מצרים ותיקנוהו, ולא היה קולו ערב. נטלו את תיקונו והיה קולו ערב כמות שהיה.
מכתשת היתה במקדש, של נחושת היתה, ומימות משה היתה, והיתה מפטמת את הבשמים. נפגמה ושלחו חכמים והביאו אומנים מאלכסנדריא של מצרים ותיקנוה, ולא היתה מפטמת כמות שהיתה. נטלו את תיקונה והיתה מפטמת כמות שהיתה.
אלו שני כלים נשתיירו במקדש / ממקדש ראשון, ונפגמו ולא עלתה להם ארוכה (צריך לומר: ארוחה), ועליהם אמר דוד (צריך לומר: ועליהם הוא אומר): "נחושת ממורט", "נחושת מרוק", ועליהם הוא אומר: "וכלי נחושת מוצהב טובה שניים חמודות כזהב".
רב ושמואל. חד אמר: כל אחד ואחד שקול כשניים של זהב. וחד אמר: שניהם שקולים כאחד של זהב.
תני רב יוסף: שניהם שקולים כאחד של זהב.
תניא: רבי נתן אומר: שְׁנִיִּים (כפולים) היו, שנאמר: "שְׁנַיִם", אל תיקרי שנים אלא שניים.
דבריהם של 'תרין אמורין' בירושלמי מנוסחים בארמית. ברם, תוכן הדברים דומה למובא בתוספתא ערכין, וכבר מצאנו 'תרין אמורין' בירושלמי שמציין דברי תנאים ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמוד 251, הערה 75).
'תרין אמורין' נאמר בירושלמי כמה פעמים גם על תנאים שוני משניות וברייתות, כלומר שני שונים ("שרידי שאילתות", "תרביץ" ו, עמוד 476).
דברי "חד אמר" שבירושלמי שווים לדברי התנא הראשון בתוספתא ערכין, אבל דברי "וחורנה אמר" שבירושלמי אינם שווים לדברי רבי נתן בתוספתא. ולכן אין לומר ש'תרין אמורין' בירושלמי כאן מציין דברי תנאים.
נראה שדברי "וחד אמר" שבבבלי הועתקו בטעות מדברי "תני רב יוסף" שלאחריהם, וצריך לומר בבבלי: "וחד אמר: שניהם שקולים כשניים של זהב". אם נכון הדבר, הרי שדברי "וחד אמר" שבבבלי שווים לדברי "וחורנה אמר" שבירושלמי, כשם שדברי "חד אמר" שבבבלי שווים לדברי "חד אמר" שבירושלמי. נמצא ש'תרין אמורין' בירושלמי כאן מציין דברי אמוראים, רב ושמואל.
ומציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) אומר: שילוח – שממנו היו ממלאים מים לניסוך בחג הסוכות, היה מוציא מים כאיסר – פתח המעיין שממנו נבעו מי השילוח היה רחב כאיסר (מטבע קטן של נחושת). אמרו: נרחיבנו וירבו מימיו. הרחיבוהו ונתמעטו מימיו. חזרו וגדרוהו וחזר לכמות שהיה.
בתוספתא ערכין ב,ו שנו: רבן שמעון בן גמליאל אומר: שילוח היה מוציא מים בכאיסר. אמרו: נרחיבנו כדי שירבו מימיו. והרחיבוהו ונתמעטו מימיו. וסתמוהו וחזר לתחילתו.
ובבבלי ערכין י,ב אמרו: תני רבן שמעון בן גמליאל: / תניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: שילוח היה מקלח מים בכאיסר. ציווה המלך והרחיבוהו כדי שיתרבו מימיו. ונתמעטו. חזרו ומיעטוהו והיה מקלח מים כמו שהיה, לקיים מה שנאמר: "אל יתהלל חכם בחוכמתו" (שלא יחשוב האדם שכל דבר הוא מסוגל לעשות על ידי חוכמתו).
ומציעים מחלוקת אמוראים: מגריפה – כלי נגינה שהיה במקדש, - רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) ושמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) – נחלקו שני החכמים. חד אמר: – (חכם) אחד אומר: עשרה נקבים היו בה, כל אחד ואחד היה מוציא מאה מיני זמר. וחורנה אמר: – ו(החכם) האחר אומר: מאה נקבים היו בה, כל אחד ואחד היה מוציא עשרה מיני זמר.
ומסיקים: מדברי שניהם – מדברי רב ושמואל כאחד נוכל להסיק, היתה – המגריפה, מוציאה אלף מיני זמר.
בבבלי ערכין י,ב-יא,א אמרו: אמר רבה בר שילא אמר רב מתנה אמר שמואל: מגריפה היתה במקדש, ועשרה נקבים היו בה, וכל אחד ואחד היה מוציא עשרה מיני זמר. נמצאת כולה מוציאה מאה מיני זמר.
במתניתא תנא: היתה אמה וגבוהה אמה, וקתא (ידית) יוצאה ממנה, ועשרה נקבים היו בה, וכל אחד ואחד מוציא מאה מיני זמר. נמצאת כולה מוציאה אלף מיני זמר.
דעת שמואל בירושלמי, בין אם היא דעת החכם האחד ובין אם היא דעת החכם האחר, אינה כדעתו בבבלי.
קטע האגדה הארוך, העוסק בעיקר בכלי הנגינה במקדש, אין לו כל קשר עם משנתנו או עם הדיון התלמודי שבקטע שלפניו, וברור אפוא שלפנינו גוף זר, שנותק וכנראה אף הועתק מהקשר אחר.
בהעדר מקבילה מדויקת לגוף הזר כאן, אי אפשר לקבוע בוודאות כיצד התגלגלו הדברים לסוגייתנו. אף על פי כן, נוכל להציע שתי השערות בעניין זה. ראשיתו של הגוף הזר, הדנה בהבדל בין נבל וכינור ובהגדרת עוגב, מוסבת ככל הנראה על מקור מקראי או תנאי המזכיר כלים אלה. שאר הסוגיה, העוסק בכלי נגינה אחרים ששימשו במקדש, משתלשל מן החלק הראשון. אפשר, אם כן, שעיקר מקומה של סוגיה זו לעיל, על המשנה הקודמת: 'והלוויים בכינורות ובנבלים...' (ואכן פסקה זו לא נידונה בתלמוד שם), אלא שלפי זה קשה קצת להבין מדוע הובא קטע זה כאן ולא בתלמודה של הלכה ד.
לחלופין, אפשר אולי להסביר ש'הגוף הזר' כאן הועבר מתלמודה של משנה ערכין ב,ג, הדומה למשנתנו: 'אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעה במקדש, ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה. אין פוחתין משני נבלין... אין פוחתין משני חלילין...'. לפי זה עלינו להניח שלפנינו סוגיה שמקורה בירושלמי קודשים האבוד, אך אפשר שמשנת ערכין צוטטה כאן (בלשון 'תמן תנינן: אין פוחתין...') כחלק מן הסוגיה המקומית, אלא שציטוט זה נשמט לפנינו. השערה זו מקבלת חיזוק מן העובדה שהקטע בסוגייתנו 'חליל של מקדש... צלצל של מקדש... מכתשת של מקדש...' זהה לתוספתא ערכין ב,ג-ו, המתייחסת למשנת ערכין ב,ג. עם זאת, ראוי להעיר, כי לפי הצעה זו, לא זו בלבד שהסוגיה מבוססת על המשכה של משנת ערכין, השונה ממשנת סוכה, אלא שגם מיקומו של הגוף הזר כאן מוזר במקצת: הוא בא אחרי תום הדיון הן ברישא של משנת סוכה ('אין פוחתין...'), הדומה למשנת ערכין ב,ג, והן במציעתא של משנת סוכה ('ערב שבת שבתוך החג...'), השונה ממשנת ערכין, ומכאן שהוא בא כמעין ספח אגדי שלא במקומו לסוגיה העיקרית ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמודים 250-251).
• • •
כאן התחלת מקבילה בירושלמי שקלים ח,ח.
שואלים: מוספי שבת ומוספי ראש חודש - מי קודם? – ראש חודש שחל להיות בשבת, שמקריבים קורבן מוספים של שבת וקורבן מוספים של ראש חודש, ואחר כך מנסכים יין של מוספי שבת ויין של מוספי ראש חודש, ניסוך היין של מי מהם קודם? ניסוך היין של מוספי שבת או ניסוך היין של מוספי ראש חודש? (השאלה היא בשבת שבה הניסוכים סמוכים זה לזה. אולם ראש חודש שחל להיות בחול, מקריבים קורבן תמיד של שחר ומנסכים יין של תמיד של שחר, ואחר כך מקריבים קורבן מוספים של ראש חודש ומנסכים יין של מוספי ראש חודש)
ומציעים דעתו של חכם (כתשובה לשאלה) המונגדת לדעה אחרת המובאת בסמוך: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) סבר מימר: – סובר לומר: מוספי שבת ומוספי ראש חודש - מוספי ראש חודש קודמין – ניסוך היין של מוספי ראש חודש קודם לניסוך היין של מוספי שבת.
ומציעים סיוע לדברי אמורא (ממקור תנאי): חייליה דרבי ירמיה מן הדא: – כוחו (ראייתו) של רבי ירמיה מזאת (מהברייתא שלהלן): שירו של שבת ושירו של ראש חודש – ראש חודש שחל להיות בשבת, שהלוויים אומרים שירו של שבת ושירו של ראש חודש, - שירו של ראש חודש קודם – לשירו של שבת, ומכאן שניסוך היין של מוספי ראש חודש קודם לניסוך היין של מוספי שבת, שהרי שירו של שבת הלוויים אומרים בשעת ניסוך היין של מוספי שבת, ושירו של ראש חודש הלוויים אומרים בשעת ניסוך היין של מוספי ראש חודש.
ודוחים את הסיוע (בהצעת הבחנה בין העניינים שהושוו): אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): שנייא היא – שונה היא (שונה הוא הדבר בעניין השיר, ואף על פי ששירו של ראש חודש קודם לשירו של שבת, מכל מקום ניסוך היין של מוספי ראש חודש אינו קודם לניסוך היין של מוספי שבת, כמבואר להלן), ומביאים הסבר להבחנה המבוסס על מקור אמוראי: דאמר רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כדי לפרסמו ולהודיע (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין המילה 'ולהודיע') שהוא ראש חודש – שירו של ראש חודש קודם לשירו של שבת, כדי להודיע ברבים שיום זה נקבע על ידי בית הדין ראש חודש. כיצד הוא עושה? – באיזה אופן מקדימים לומר שירו של ראש חודש? והרי הלוויים אומרים שירו של ראש חודש בשעת ניסוך היין של מוספי ראש חודש, ואם שירו של ראש חודש קודם, על כורחך גם ניסוך היין של מוספי ראש חודש קודם! - שוחט מוספי שבת ואומר עליהן שירו של ראש חודש – אין הלוויים אומרים שירו של ראש חודש בשעת ניסוך היין של מוספי ראש חודש אלא בשעת השחיטה של מוספי שבת (שקודמת לשחיטה של מוספי ראש חודש), ובשעת ניסוך היין של מוספי שבת הלוויים אומרים שירו של שבת, וכך שירו של ראש חודש קודם לשירו של שבת. ברם הכא – אבל כאן (בעניין ניסוך היין של המוספים), מוספי שבת ומוספי ראש חודש - מוספי שבת קודמין, על שם (משום) כל התדיר מחבירו - קודם את חבירו – ניסוך היין של מוספי שבת קודם לניסוך היין של מוספי ראש חודש, משום הכלל, שאם יש לעשות שני דברים, שאחד מהם תדיר (נוהג לעיתים קרובות) יותר מחבירו, מקדימים לעשות את התדיר לפני חבירו שאינו תדיר כמוהו, והרי מוספי שבת תדירים ממוספי ראש חודש (כמו ששנינו במשנה זבחים י,א). - הרי שרבי יוסה חולק על רבי ירמיה.
עד כאן המקבילה בירושלמי שקלים.
הקטע 'מוספי שבת ומוספי ראש חודש - מי קודם?...', הבא אחרי הגוף הזר (קטע האגדה הארוך שלעיל), נכנס לכאן ככל הנראה אגב סוף הקטע שבתחילת הסוגיה ('תשע למוספי שבת, תשע למוספי ראש חודש'). ואם כן, הרי שהגוף הזר אף מפריד בין הדבקים ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמוד 251, הערה 77).
ההלכה שבמשנתנו (סוכה ה,ה) מלמדת על התקיעות שהיו בכל יום במקדש, ובהן התקיעות שהיו תוקעים בשעת ניסוך היין של קורבנות המוסף בימים שיש בהם קורבנות מוסף. כיוון שדיברו בירושלמי לעיל בעניין התקיעות בשעת ניסוך היין של מוספי שבת ושל מוספי ראש חודש ושל מוספי ראש השנה בראש השנה שחל בשבת, הביאו כאן את הסוגיה בעניין סדר קדימות ניסוך היין של מוספי שבת ושל מוספי ראש חודש בראש חודש שחל בשבת.
הסוגיה בעניין סדר קדימות ניסוך היין של מוספי שבת ושל מוספי ראש חודש מקורה בירושלמי סוכה, ומשם הועתקה סוגיה זו לירושלמי שקלים. נראה שסוגיה זו הועתקה לשקלים משום המימרה של רבי יוחנן: "כדי לפרסמו ולהודיע שהוא ראש חודש", שנאמרה גם כטעם למשנה שם בעניין נתינת האיברים של מוספי ראש חודש. ואף על פי שבירושלמי שם לא נמצא שאמרו כך, אבל בבבלי אמרו כך (ראה להלן).
בסוגיה לעיל בעניין התקיעות בשעת ניסוך היין, אמרו בירושלמי "מוספי שבת" ו"מוספי ראש חודש", והכוונה לניסוך היין של מוספי שבת ושל מוספי ראש חודש לאחר הקרבתם. גם בסוגיה כאן בעניין סדר קדימות ניסוך היין, כשאמרו "מוספי שבת" ו"מוספי ראש חודש", הכוונה לניסוך היין של מוספי שבת ושל מוספי ראש חודש לאחר הקרבתם. לכן השאלה: "מוספי שבת, מוספי ראש חודש - מי קודם?" היא בעניין סדר קדימות ניסוך היין של מוספי שבת ושל מוספי ראש חודש. השאלה הזו אינה בעניין סדר קדימות השחיטה וההקרבה של מוספי שבת ושל מוספי ראש חודש, שהרי בעניין זה שנינו במפורש במשנה זבחים י,א: "כל התדיר מחבירו קודם את חבירו... מוספי שבת קודמים למוספי ראש חודש" (וכן כתב ב"עלי תמר" בירושלמי כאן).
בבבלי סוכה נד,א אמרו: כי אתא רבי אחא בר חנינא מדרומא, אתא ואייתי מתניתא בידיה: "ובני אהרן הכוהנים יתקעו בחצוצרות" (במדבר י) - שאין תלמוד לומר "יתקעו", ומה תלמוד לומר "יתקעו"? - הכל לפי המוספים תוקעים. - הוא תני לה והוא אמר לה: מלמד שתוקעים על כל מוסף ומוסף (אם היו כמה מוספים באותו יום, תוקעים בשעת ניסוך היין של כל מוסף ומוסף).
ושם נד,ב-נה,א אמרו: תא שמע / מיתיבי: ראש חודש שחל להיות בשבת - שיר של ראש חודש דוחה שיר של שבת. ואם איתא (שתוקעים על כל מוסף ומוסף), לימא דשבת ולימא דראש חודש! (בשעת ניסוך היין של מוספי שבת יאמרו הלוויים שיר של שבת ויתקעו, ובשעת ניסוך היין של מוספי ראש חודש יאמרו שיר של ראש חודש ויתקעו!)
אמר רב ספרא: מאי דוחה? לקדם (להקדים שיר של ראש חודש לשיר של שבת).
ואמאי? תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם! (ומכיוון ששבת תדירה מראש חודש, היא צריכה לקדום!)
אמר רבי יוחנן: לידע שהוקבע ראש חודש בזמנו (על ידי בית הדין, לכן מקדימים שיר של ראש חודש).
והאי היכירא עבדינן (לידע שהוקבע ראש חודש בזמנו)? והא היכירא אחרינא עבדינן! דתניא / דתנן: חלבי / איברי תמיד של השחר ניתנים (לפני שמקריבים אותם) מחצי כבש ולמטה במזרח (בצד מזרח של הכבש), ושל המוספים / בין הערביים ניתנים מחצי כבש ולמטה במערב, ושל ראשי חודשים / ראש חודש ניתנים תחת כרכוב המזבח ולמטה / מלמטה. ואמר רבי יוחנן: לידע שהוקבע ראש חודש בזמנו.
תרי היכירי עבדינן, דחזי בהאי - חזי, דחזי בהאי - חזי / דלא חזי בהאי - חזי בהאי, דלא חזי בהאי - חזי בהאי.
הגרסה בברייתא שבבבלי: "שיר של ראש חודש דוחה שיר של שבת", ופירשו: "שיר של ראש חודש קודם", כמו הגרסה בברייתא שבירושלמי. גם בבבלי וגם בירושלמי אמרו ששיר של ראש חודש קודם לשיר של שבת משום המימרה של רבי יוחנן. אלא שלפי הבבלי, משום המימרה של רבי יוחנן אין הכלל "תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם" בעניין ניסוך היין של המוספים, וניסוך היין של מוספי ראש חודש קודם לניסוך היין של מוספי שבת, כמו שסבר רבי ירמיה לומר בירושלמי, שהרי הלוויים אומרים שיר של ראש חודש בשעת ניסוך היין של מוספי ראש חודש. ואילו בירושלמי אמר רבי יוסה, שהכלל "תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם" ישנו בעניין ניסוך היין של המוספים, וניסוך היין של מוספי שבת קודם לניסוך היין של מוספי ראש חודש, אלא שהלוויים אומרים שיר של ראש חודש בשעת השחיטה של מוספי שבת.
במסקנת הבבלי (ראה סוכה נה,א) נדחתה ההלכה שתוקעים על כל מוסף ומוסף, וממילא אין עוד צורך בפירוש הגרסה בברייתא שבבבלי, ונמצא שהברייתא שבבבלי והברייתא שבירושלמי חולקות, שלפי הברייתא שבבבלי שיר של ראש חודש דוחה שיר של שבת, ולפי הברייתא שבירושלמי שיר של ראש חודש קודם לשיר של שבת.
בבבלי אמרו, שגם ההיכר שעושים בנתינת האיברים של מוספי ראש חודש הוא משום המימרה של רבי יוחנן.
לפי לשון המימרה של רבי יוחנן בבבלי: "לידע שהוקבע ראש חודש בזמנו", לא עשו היכר בראש חודש אלא כשקבעו בית דין ראש חודש בזמנו (ביום השלושים לחודש היוצא), אבל כשקבעו בית דין ראש חודש שלא בזמנו (ביום השלושים ואחד לחודש היוצא) לא עשו היכר, משום שהכל יודעים שכיוון שלא נקבע ראש חודש בזמנו הרי שנקבע שלא בזמנו, שאין חודש יתר על שלושים יום. אבל מלשון המימרה של רבי יוחנן בירושלמי: "כדי לפרסמו ולהודיע שהוא ראש חודש" משמע, שהקדימו שיר של ראש חודש לשיר של שבת בין שנקבע ראש חודש בזמנו ובין שנקבע שלא בזמנו.
שירו של שבת ושירו של ראש חודש
שירו של שבת, שהיו הלוויים אומרים בשעת ניסוך היין של מוספי שבת, היה לפי הבבלי (ראש השנה לא,א) שירת 'האזינו', והיו חולקים אותה לשישה פרקים ואומרים פרק בכל שבת (בירושלמי מגילה ג,ו קראו לשירת 'האזינו' שירת הלוויים).
שירו של ראש חודש, שהיו הלוויים אומרים בשעת ניסוך היין של מוספי ראש חודש, לא נתפרש לנו. אפשר ששירו של ראש חודש היה מזמור צח שבתהילים ("שירו לה' שיר חדש"), שמצוין במסכת סופרים יח,א כמזמור לראשי חודשים שנהגו לאומרו בתפילה, וההנחה היא שהמזמורים המצוינים במסכת סופרים לאומרם במועדים הם המזמורים שהיו הלוויים אומרים בבית המקדש במועדים, כיוצא במזמורי ימות השבוע (ראה מסכת סופרים יח,ב). מנהג ארץ ישראל היה לפתוח את תפילות לילי ראשי חודשים במזמור צח שבתהילים, וכן נהגו בני ארץ ישראל לומר מזמור זה בראש חודש בתפילת השחרית בפסוקי הזמרה (הוא המנהג המתואר במסכת סופרים יח,א), כמתועד בכתבי יד מן הגניזה.
מהקדושתא "אחד באחד גשו" לשבת וראש חודש של הפייטן רבי אלעזר בירבי קליר יש ללמוד, ששירו של ראש חודש היה מזמור כט שבתהילים ("הבו לה' בני אלים").
שוחט מוספי שבת ואומר עליהן שירו של ראש חודש
בשעת שחיטת קורבנות הפסח בערב הפסח היו הלוויים עומדים על דוכנם ואומרים הלל בשיר ותוקעים, כשם שהיו הלוויים אומרים שיר ותוקעים בשעת ניסוך היין של קורבן התמיד, שההלל הוא שיר של קורבן הפסח, וכיוון שקורבן הפסח אין לו נסכים, אומרים עליו שיר ותוקעים בשחיטתו (תוספתא פסחים ד,יא; ירושלמי פסחים ה,ה).
כשם שהלווים אומרים שיר בשעת השחיטה של קורבן הפסח, כך הלווים אומרים שיר של ראש חודש בשעת השחיטה של מוספי שבת. ואף על פי שמוספי ראש חודש יש להם נסכים, מכל מקום, כיוון שיש להקדים שיר של ראש חודש לשיר של שבת כדי לפרסם שהיום ראש חודש, אבל אין להקדים ניסוך היין של מוספי ראש חודש לניסוך היין של מוספי שבת משום הכלל "תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם", לכן הלוויים אומרים שיר של ראש חודש בשעת השחיטה של מוספי שבת.
• • •