משנה
עלתה (צמחה, גדלה) חזזית (פטרייה) על רובו – של קליפת האתרוג, או ניטלה (הוסרה) פיטמתו (פיטם, בליטה קטנה בפרי במקום שנשרה ניצתו), או ניקב (נעשה בו נקב), או נקלף (הוסרה ממנו קליפתו), או נסדק (נעשה בו סדק), או חסר כל שהוא - פסול.
עלתה חזזית על מיעוטו, או ניטל עוקצו (החלק שהפרי מחובר בו אל הענף), או ניקב ולא חסר כל שהוא - כשר.
אתרוג הכושי – בעל קליפה כהה מאוד כצבע עורו של אדם כושי, - פסול.
הירוק ככרתן (כריש - ירק ממשפחת השומיים) - רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) מכשיר, ורבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) פוסל.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "עלתה חזזית על רובו - פסול".
רבי יצחק בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): כל הפסולין – של ארבעת המינים שנמנו בפרקנו, אינן פוסלין אלא ביום טוב הראשון בלבד – מפני שמצוות נטילת לולב ביום הזה היא מן התורה, ולכן החמירו בתנאי הכשרות של ארבעת המינים ביום הזה, אבל בשאר הימים של חג הסוכות אין הפסולים הללו פוסלים, מפני שמצוות נטילת לולב בשאר הימים היא מדברי חכמים, ולכן הקלו בתנאי הכשרות.
בבבלי סוכה ל,א אמרו: אמר רבי יצחק בר נחמני אמר שמואל: לא שנו (שגזול פסול) אלא ביום טוב ראשון (שנאמר: "ולקחתם לכם ביום הראשון" - משלכם), אבל ביום טוב שני - מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול.
מימרת רבי יצחק בר נחמני בשם שמואל, המתייחסת לפי הירושלמי לכל הפסולים, נוסחה בבבלי כהצעת פרשנות מצמצמת למשנה ביחס לפסול גזול בלבד, ומשמע מכך ששאר הפסולים פוסלים גם בשאר הימים של חג הסוכות. בבבלי שם יש דעה חולקת, שגזול פסול בשאר הימים משום מצווה הבאה בעבירה. ולפי סתם הבבלי שם כט,ב, כל הפסולים משום שאינם "הדר", כגון יבש, פסולים גם בשאר הימים. ואילו בבבלי שם לו,ב אמרו שאתרוג חסר פסול רק ביום טוב הראשון.
ומציעים מימרה המיוחסת לחכמי בבל עלומי שם: תמן אמרין: – שם (בבבל) אומרים (מציעים פרשנות למשנה): רובו מצד אחד – אם עלתה חזזית על רובו - פסול, רק אם עלתה מצד אחד, שהיתה במקום אחד. אבל אם עלתה מכל צדדיו, שהיתה מפוזרת בכמה מקומות - כשר. חוטמו (קצה בולט) – חלקו העליון המחודד, כרובו לפסול – אם עלתה חזזית על חוטמו אפילו במשהו - הרי זה כמו שעלתה על רובו ופסול.
בבבלי סוכה לה,ב אמרו: "עלתה חזזית על רובו - פסול". אמר רב חסדא: דבר זה רבנו הגדול (רב) אמרו, המקום (הקב"ה) יהיה בעזרו: לא שנו (שפסול) אלא במקום אחד, אבל בשניים ושלושה מקומות - כשר.
אמר ליה רבא: אדרבה, בשניים ושלושה מקומות הווה ליה כמנומר (ומכוער יותר), ופסול. אלא אי אתמר אסיפא אתמר: "על מיעוטו - כשר". אמר רב חסדא: דבר זה רבנו הגדול אמרו, המקום יהיה בעזרו: לא שנו (שכשר) אלא במקום אחד, אבל בשניים ושלושה מקומות - הווה ליה כמנומר, ופסול.
אמר רבא: ועל חוטמו - אפילו במשהו נמי פסול.
בארץ ישראל ידעו את דברי רב חסדא ולא ידעו את דברי רבא שתיקן את דברי רב חסדא, ולעומת זאת ידעו את דברי רבא בעניין חוטמו ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 315).
• • •
במשנה שנינו: "ניטלה פיטמתו - פסול".
מהו פיטמתו? -
מציעים מימרה המיוחסת לחכמי בבל עלומי שם: תמן אמרין: – שם (בבבל) אומרים (מציעים פרשנות למשנה): שושנתו (כינוי לפרח סתם) – החלק העליון שמעל לחוטם, שריד עמוד העלי (הפיטם של האתרוג דומה לעמוד העלי הארוך של הפרח שושן - שושנה).
רבי יצחק בר חקולא (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון והשני) אמר: פיקא (בליטה) – הראש המעוגל של הפיטם.
בבבלי סוכה לה,ב אמרו: "ניטלה פטמתו". - תנא רבי יצחק בן אלעזר: ניטלה בוכנתו (הראש המעוגל של עמוד העלי).
דברי חכמי בבל שבירושלמי לא נזכרו בבבלי ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 315).
רבי יצחק בן אלעזר הוא רבי יצחק בר חקולא לפי בבלי פסחים קיג,ב.
במשנה שנינו: "ניקב - פסול. ניקב ולא חסר כל שהוא - כשר".
מביאים ברייתא: ניקב ולא פילש מבפנים – אם הנקב עבר את קליפת האתרוג ולא הגיע לחדרי הזרע, - כשר – אבל אם הנקב הגיע לחדרי הזרע - פסול.
ומציעים סיוע ממשנה: כהיא דתנינן תמן: – כמו (המשנה) ההיא ששנינו שם (משנה סוכה ג,ו): ניטל עוקצו, ניקב ולא חסר כל שהוא - כשר – כך שנינו בסיפא של המשנה, וברישא של המשנה שנינו שניקב או חסר כל שהוא - פסול, ומשמע שניקב פסול אף שלא חסר כל שהוא, ועל כורחך יש לומר שרישא בנקב שפילש מבפנים וסיפא בנקב שלא פילש מבפנים, ומכאן ראיה שאם ניקב ולא פילש מבפנים - כשר (ראב"ד גורס כאן 'הדא היא דתנינן' (בלי 'תמן') במקום 'כהיא דתנינן תמן'. אפשר שהגרסה הזו נובעת מהגהה מדעת, מכיוון שכאן המשנה שמציע 'כהיא דתנינן תמן' הוא מאותה משנה שעליה מוסב המונח, דבר שאינו רגיל אצל 'כהיא דתנינן תמן').
במשנת הירושלמי אין קשר בין "ניקב" ו"חסר" ברישא. ניקב פסול גם בלא חסר כל שהוא, ולפי זה מן ההכרח לפרש "ניקב" ברישא בנקב מפולש ו"ניקב ולא חסר כל שהוא" בסיפא בנקב שאינו מפולש, ומכאן ראיה שניקב ולא פילש מבפנים כשר. חסר פסול גם בנקב שאינו מפולש ובחסר כל שהוא ("מסכת סוכה של תלמוד בבלי, מקורותיה ודרכי עריכתה", עמודים 544-545).
• • •
במשנה שנינו: "אתרוג הכושי - פסול".
מביאים ברייתא: הבא מן הכושי – אתרוג שצמח בארץ כוש והובא משם לכאן, וקליפתו בהירה, - כשר – ומכאן שאתרוג הכושי שהמשנה פוסלת הוא אתרוג שקליפתו כהה מאוד ככושי.
בבבלי סוכה לו,א אמרו: "אתרוג כושי - פסול". - והתניא: כושי - כשר. דומה לכושי - פסול! - אמר אביי: כי תנן נמי מתניתין - דומה לכושי תנן. רבא אמר: לא קשיא, הא - לן, והא - להו.
אביי כירושלמי.
• • •
במשנה שנינו: "הירוק ככרתן - רבי מאיר מכשיר, ורבי יהודה פוסל".
רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בעא קומי – שאל לפני רבי אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): כהן כרתינון או דדמי להן כרתינון? – כמו הכריש הזה או שדומה לכריש הזה? (האם מדובר באתרוג שצבעו כמו כריש שהוא ירוק כהה מאוד, או שמא מדובר אפילו באתרוג שצבעו דומה לכריש אף שאינו כמו כריש? השאלה היא האם כ"ף של "ככרתן" היא כ"ף השוויון או כ"ף הדמיון) אמר ליה: – אמר לו: כהן כרתינון – כמו הכריש הזה.
ומציעים קושיה: (בראבי"ה נוסף 'והא תנינן:'. אפשר שיש להוסיף: 'תני' / 'והא תני', ואפשר שאין להוסיף כלל) בברייתא שנו בעניין נגעי בגדים: הבגדים והעורות מיטמאים בירקרק שבירוקים ובאדמדם שבאדומים. אי זהו ירקרק שבירוקים? רבי לעזר (רבי אלעזר בן שמוע, תנא בדור הרביעי) אומר: כשעוה (חומר צהבהב רך ושמן הנוצר בגופן של הדבורים ומופרש בצורת לוחיות זעירות בצד התחתון של ביטנן) וכשושנת קרמל – כנראה פרח ממיני השושן. לדעה זו ירקרק שבירוקים הוא צבע צהוב. סומכוס (תנא בדור החמישי) אמר: ככנפי טווס (עוף ממשפחת הפסיוניים, שצבע נוצות זנבו ירוק כחול) – לדעה זו ירקרק שבירוקים הוא צבע ירוק כהה. אי זהו אדמדם שבאדומים? זה זהורית (תולעת שני - מין כנימה, שמן הביצים האדומות שבגוף הנקבות הפיקו את צבע השני) עמוקה – אדמדם שבאדומים הוא צבע אדום בהיר או כתום. וכא הוא אמר הכין?! – וכאן הוא אומר כך?! (מדוע יש הבדל בין שני העניינים? מדוע אמרו בעניין אתרוג שצבע ירוק הוא ככרתן ובעניין נגעים אמרו שצבע ירוק הוא ככנפי טווס?)
ומתרצים את הקושיה (בהצעת הבחנה בין העניינים שהושוו המבוססת על מקור מן הכתוב): אמר רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): שנייא היא תמן – שונה הוא (הדבר) שם, דכתיב: – שכתוב (בפרשת צרעת בגדים): "וְהָיָה הַנֶּגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם" (ויקרא יג,מט) – סימן טומאה בנגעי בגדים הוא מראה ירקרק או אדמדם. ומכאן שבעניין נגעים מתייחסים לצבע ירקרק ולא מתייחסים לצבע ירוק כמו בעניין אתרוג.
בתוספתא נגעים א,ה שנו: הבגדים והעורות מיטמאים בירקרק שבירוקים ובאדמדם שבאדומים. ואיזה הוא הירקרק שבירוקים? רבי אליעזר אומר: כשעווה וכקורמל. סומכס אומר: ככנף טואס וכחוץ של דקל. ואיזה הוא אדמדם שבאדומים? כזהורית יפה שבים.
ובספרא "תזריע" פרשה ה נאמר: "והיה הנגע ירקרק" - יכול כל מראה ירוק! תלמוד לומר: "ירקרק" - ירוק שבירוקים. "אדמדם" - יכול כל מראה אדום! תלמוד לומר: "אדמדם" - אדום שבאדומים.
בירושלמי: כשעוה וכשושנת קרמל. ובתוספתא: כשעוה וכקורמל.
ע' לעף כתב ש'שושנת' בירושלמי היא הכפלה בטעות של המילה 'שעוה'. ע' לעף זיהה קרמל / קרמול עם הלוּפה או דלעת הנחש, צמחים ממשפחת הדלועיים. פרחי הלופה צהובים, ופרחי דלעת הנחש ירוקים צהובים. קרמולין נזכרים בירושלמי שביעית ב,י ונדרים ז,א.
• • •