פרק זה עוסק בהלכות ארבעת המינים.
משנה
לולב הגזול והיבש - פסול – למצוות לולב בחג הסוכות.
של האשירה – לולב של אילן שעובדים אותו לשם עבודה זרה, וצריך לשורפו, ושל עיר הנדחת – עיר שהודחה לעבוד עבודה זרה, ודינה בשריפה, - פסול.
נקטם (נקצץ) ראשו – של הלולב, נפרצו עליו – נחלקו העלים לכמה חלקים, - פסול. נפרדו עליו – זה מזה, כעין ענפי הדקל, - כשר. רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: יאגדנו מלמעלה – אם נפרדו העלים, יאגדם עם שדרת הלולב.
ציני הר הברזל (הר בעבר הירדן המזרחי) – לולבים ממין דקל הגדל בהר הברזל, שעליהם קצרים, וגם אינם גדלים לכל אורך שדרת הלולב, - כשירות.
כל לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו - כשר.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "לולב הגזול והיבש - פסול" כול'.
מה הטעם שלולב הגזול פסול? -
מציעים טעם אחד: תני – שונה רבי חייה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): כתוב (בפרשת חג הסוכות): "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם... כַּפֹּת תְּמָרִים" (ויקרא כג,מ) – כל אחד מכם חייב לקחת לולב; ויש לדרוש את המילה "לכם": - משלכם – מרכושכם, ולא הגזול – שאינו משלכם. מכאן שלולב הגזול - פסול (הירושלמי הביא את הספרא בשם 'תני רבי חייא').
ומציעים טעם שני: אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): זה שהוא נוטל לולב גזול – בחג הסוכות, כדי שהלולב ילמד עליו זכות לפני ה' (ארבעת המינים באים ללמד זכות בפני ה' על המים, שיירדו גשמים, לפי שבחג הסוכות נידונים על המים), למה הוא דומה? לאחד שכיבד את השלטון (המושל) תמחוי (קערה גדולה המחולקת לתאים שנותנים בהם תבשילים שונים) אחד – כדי שתהיה לו זכות לפני השלטון, ונמצא משלו (נראה שצריך לומר: 'ונמצא שאינו שלו', כמו במשל דומה בירושלמי תרומות ו,ג. אפשר שהנוסח היה 'ונמצא שהינו שלו' = שאינו שלו (חילוף 'אֵין' ו'הֵן'), ונשתבש בשל אי הבנתו ל-'ונמצא משלו') – נתברר ונתגלה שאין התמחוי שלו, אלא גזל אותו. אמרו – כל העם: אִי (אוי) לו לזה שנעשה סניגורו (מלמד זכות על אדם בדין (מקור המילה ביוונית)) קטיגורו (מלמד חובה (מקור המילה ביוונית)) – משל אגדי זה בא ללמד, שאין ראוי ליטול לולב גזול בחג הסוכות, כיוון שהלולב לא ילמד עליו זכות לפני ה' אלא חובה.
בספרא "אמור" פרשה יב נאמר: "לכם" - משלכם, ולא הגזול.
גם בבבלי סוכה כט,ב-ל,א הציעו שני טעמים לפסול לולב הגזול. טעם אחד הוא משום "לכם" - משלכם, וזה הטעם הראשון בירושלמי. טעם שני הוא משום מצווה הבאה בעבירה, וטעם זה שייך בכל המצוות, ואין זה הטעם השני בירושלמי, שהטעם של רבי לוי "נעשה סניגורו קטיגורו" שייך רק במצוות הבאות ללמד זכות בדין על העושה אותן, כגון לולב בחג הסוכות, בגדי כוהן גדול ביום הכיפורים (ירושלמי יומא ז,ה: מפני מה אינו משמש בבגדי זהב? אמר רבי לוי: שאין קטיגור נעשה סניגור), ושופר בראש השנה (ירושלמי ראש השנה ג,ב: מה טעמון דרבנן (שפוסלים שופר של פרה)? כהיא דאמר רבי לוי: שנייא היא, שאין קטיגור נעשה סניגור).
בויקרא רבה ל,ו; בפסיקתא דרב כהנא כז,ו ובמדרש תהילים כו,ה נאמר (תרגום): "ולקחתם" - תני רבי חייה: במיקח ולא בגזל. "לכם" - לכל אחד ואחד מכם. "לכם" - משלכם ולא מן הגזול.
אמר רבי לוי: מי שהוא לוקח לולב גזול, למה הוא דומה? לליסטיס שהיה יושב בפרשת דרכים והיה מקפח את העוברים ואת השבים. פעם אחת עבר עליו ליגיון (חייל) אחד לגבות מיסים של אותה מדינה. עמד לקראתו וקיפחו ונטל כל מה שהיה בידו. לאחר ימים נתפס אותו ליסטיס ונחבש בבית האסורים. שמע אותו הליגיון ובא אצלו. אמר לו: תן לי מה שקיפחתני ואני מלמד עליך זכות לפני המלך. אמר לו: מכל מה שקיפחתי ומכל מה שלקחתי אין לו לאותו האיש (לי) אלא השטיח הזה שתחתיי והוא משלך. אמר לו: תן אותו לי ואני מלמד עליך זכות לפני המלך. אמר לו: קחהו. אמר לו: תהא יודע שאתה נכנס למחר לפני המלך לדין והוא ישאל אותך ויאמר לך: היש לך אדם ללמד עליך זכות? ואתה תאמר לו: יש לי ליגיון פלוני ללמד עליי, והוא ישלח ויקרא לי ואני אבוא ואלמד עליך זכות לפניו. למחר העמידוהו לדין לפני המלך. שאל אותו המלך ואמר לו: היש לך אדם ללמד עליך זכות? אמר לו: יש לי ליגיון פלוני שמלמד עליי זכות. שלח המלך וקרא לו, אמר לו: יודע אתה ללמד על האיש הזה זכות? אמר לו: יודע אני, כששלחתני לגבות מיסים של אותה המדינה עמד לקראתי וקיפחני ולקח כל מה שהיה עימי, והשטיח הזה שהוא משלי מעיד עליו. התחילו כל העם צווחים ואומרים: אוי לו לזה שנעשה סניגורו קטיגורו. - כך אדם לוקח לולב לזכות בו, ואם היה גזול, הוא צווח לפני הקב"ה ואומר: גזול אני, חמוס אני, ומלאכי השרת אומרים: אוי לזה שנעשה סניגורו קטיגורו.
המשל הקצר של רבי לוי בירושלמי דומה למשל הארוך שלו במדרשי האגדה: גזלן - ליסטיס, נגזל - ליגיון, תמחוי - שטיח, שלטון - מלך. בשני המשלים השתמש הגזלן בחפץ שאינו שלו כדי שהחפץ ילמד עליו זכות לפני המלך, וכשנמצא שהוא גזול נעשה החפץ עצמו קטיגורו. אין לגרוס בירושלמי 'ונמצא משלו' ולפרש 'משל השלטון', שכן במשל המקביל שבמדרשי האגדה היה השטיח של הליגיון הנגזל ולא של המלך.
לולב - סניגור
בירושלמי תעניות א,א אמרו: ארבעת מינין הללו גדילים על המים, לפיכך הן באין פרקליטין (מלמדים זכות) למים (הם באים ללמד זכות בפני ה' על המים, שיירדו גשמים, לפי שבחג הסוכות נידונים על המים).
ובויקרא רבה ל,יג נאמר: "ולקחתם לכם ביום הראשון" (ויקרא כג,מ) - כדי לזכות אתכם להוריד לכם מטר (דורש "ולקחתם לכם" - הלקיחה היא שלכם, לטובתכם ולהנאתכם).
כאן התחלת מקבילה בירושלמי יבמות יב,ב.
שופר של עבודה זרה – שהשתמשו בו לעבודה זרה, ושל עיר הנידחת - רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני) אמר: כשר – למצוות שופר בראש השנה.
ומציעים ברייתות שנחלקו בדבר: תני – שונה רבי חייה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): כשר. תני – שונה רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): פסול.
וקובעים: הכל מודין בלולב שהוא פסול – כל החכמים שנחלקו בשופר של עבודה זרה ושל עיר הנידחת מסכימים, שלולב של עבודה זרה ושל עיר הנידחת - פסול למצוות לולב בחג הסוכות (כמו ששנינו במשנה).
ושואלים: מה בין שופר ומה בין לולב? – מה ההבדל ביניהם? מדוע שופר של עבודה זרה ושל עיר הנידחת כשר לדעת רבי אלעזר ורבי חייה, ואילו לולב של עבודה זרה ושל עיר הנידחת פסול לדעתם?
ומשיבים תשובה אחת: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): בלולב כתיב – כתוב: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם... כַּפֹּת תְּמָרִים" (ויקרא כג,מ) – כל אחד מכם חייב לקחת לולב; ויש לדרוש את המילה "לכם": - משלכם – מרכושכם, לא משל איסורי הנייה – לא לולב של דברים האסורים בהנאה, שאינם נחשבים שהם של בעליהם (דברים של עבודה זרה ושל עיר הנידחת אסורים בהנאה). ברם הכא – אבל כאן (בשופר כתוב): "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט,א) – ביום הזה (בראש השנה) תריעו בשופר; ויש לדרוש את המילה "יהיה": - מכל מקום – תריעו בכל סוג של שופר שיהיה לכם (המילה "יהיה" באה לרבות). מכאן שכל שופר כשר.
ומשיבים תשובה שנייה: אמר רבי לעזר: תמן – שם (בלולב), - בגופו הוא יוצא – הוא יוצא ידי חובת המצווה בלולב עצמו שהוא נוטל, וכיוון שהלולב עצמו של עבודה זרה ושל עיר הנידחת אסור בהנאה, הוא פסול, שכן נהנה מדבר האסור בהנאה, ברם הכא – אבל כאן (בשופר), - בקולו הוא יוצא – הוא אינו יוצא ידי חובת המצווה בשופר עצמו אלא בקולו של השופר שהוא שומע. ויש קול אסור בהנייה?! (בתמיהה) – קול אינו אסור בהנאה, ולכן שופר של עבודה זרה ושל עיר הנידחת כשר, שכן אינו נהנה מדבר האסור בהנאה.
עד כאן המקבילה בירושלמי יבמות.
סוגיה זו הועברה לכאן מיבמות, ושם מסיים בדיון בסנדל של עיר הנידחת, שהוא מהעניין שם ("מסכת סוכה של תלמוד בבלי, מקורותיה ודרכי עריכתה", עמוד 466).
בבבלי חולין פט,א אמרו: תניא: שופר של עבודה זרה - לא יתקע בו (בראש השנה), ואם תקע - לא יצא. לולב של עבודה זרה - לא ייטול (בחג הסוכות), ואם נטל - לא יצא.
ובבבלי ראש השנה כח,א אמרו: אמר רב יהודה: בשופר של עבודה זרה - לא יתקע, ואם תקע - יצא. בשופר של עיר הנידחת - לא יתקע, ואם תקע - לא יצא. - מאי טעמא? עיר הנידחת - כתותי מכתת שיעוריה (שכיוון שהכל עומד לשריפה, הרי זה כאילו כבר הכל שרוף ונהיה אפר, והוא פסול, לפי שאין בו שיעור למצווה).
הברייתא בבבלי חולין כרבי הושעיה. רב יהודה בבבלי ראש השנה אינו לא כרבי חייה ולא כרבי הושעיה.
כאן התחלת מקבילה (חלקית) בירושלמי גיטין ה,ה.
בירושלמי גיטין ה,ה אמרו: גזל מריש (קורה גדולה, ששמים אותה בתקרת הבית לסמוך עליה את שאר הקורות של התקרה) ובנאו בבירה (בבניין גדול, שהגזלן השתמש במריש כחלק מן הבניין) - בית שמי אומרים: יקעקע (ישבור) כל הבירה ויתננו לו, ובית הלל אומרים: נותן לו דמיו בשוויו (מה שהוא שווה) מפני תקנת השבין (מפני תקנתם של הרוצים לחזור בתשובה ולהחזיר את הגזילה, שאם נחייב את הגזלן לקעקע את בירתו כדי להחזיר את המריש עצמו, יימנע מלעשות תשובה).
ומצמצמים את תחולת המחלוקת: (במקבילה נוסף 'אמר רבי לעזר:') מה פליגין? – (ב)מה חלוקים (בית שמיי ובית הלל)? - בשגזלו משופה (מוחלק ומשופשף) – במקרה שגזל מריש (קורה גדולה) שהיה משופה בשעת הגזילה, אבל אם גזלו ושיפהו (שייף והחליק אותו) – אם גזל מריש ואחר כך שיפהו הגזלן כדי להתאימו לבניין, - דמים הוא חייב לו – הדין הוא שהגזלן קנהו בשינוי שעשה בו והוא שלו, ולדעת הכל הוא נותן לבעל המריש את שוויו.
עד כאן המקבילה בירושלמי גיטין.
נראה שמסדר הירושלמי לקח סוגיות שנאמרו לעניין אחד וסידר אותן בכל המקומות ששייך אותו הדין או אותה השאלה, אף על פי שבעיקרן נאמרו לעניין אחר. ...ועיין סוכה ג,א 'מה פליגין? בשגזלו משופה...' וגיטין ה,ה ("על הירושלמי", עמוד 34).
כבר נחלקו הראשונים בפירושו של הקטע 'מה פליגין?...'. לפי רמב"ן וראב"ד ו"פני משה", קטע זה מוסב על המחלוקת בראשית הסוגיה, האם לולב הגזול פסול משום "לכם" כדעת רבי חייה או משום מצווה הבאה בעבירה כדעת רבי לוי. פירוש זה קשה: א. אם הקטע 'מה פליגין?...' מתייחס לראשית הסוגיה, למה קָטע התלמוד את הדיון באמצע על ידי הבאת הקטע 'שופר של עבודה זרה ושל עיר הנידחת', ורק אחר כך חזר לנושא הראשי? ב. כפשוטם של דברים נראה, דרבי חייה ורבי לוי אינם חולקים, אלא רבי חייה הציע הסבר הלכתי לדברי המשנה, ורבי לוי המחיש את הדברים באמצעות משל אגדי, ואפילו נניח שהם חלוקים בנוגע לטעמה של המשנה, אין מחלוקת ביניהם הלכה למעשה. ג. מה טיבו של השיפוי הנזכר כאן, שהרי מי ירצה לשפות את לולבו, ולמה?
פירוש אחר הוצע ב"אור זרוע" וב"קורבן העדה": הקטע 'מה פליגין?...' מתייחס לשופר הגזול, שדינו כשופר של עבודה זרה הנזכר לפני כן, שעל אודותיו נחלקו רבי אלעזר ורבי חייה ורבי הושעיה. אולם גם פירוש זה קשה מאוד, שהרי שופר הגזול לא נידון כלל בסוגייתנו, וכיצד אפשר לומר על כגון זה 'מה פליגין?'.
על אף ההבדלים בין הפירושים השונים שהוצעו, קושי בסיסי אחד משותף להם: המונח 'מה פליגין' אינו מתאים כאן. מסתבר, כי 'מה פליגין' אכן אינו מוסב על משהו בסוגייתנו, אלא על דברים אחרים. לאור המקבילה החלקית לסוגייתנו בגיטין ה,ה מסתבר, כי הקטע 'מה פליגין?...' בסוגייתנו אינו אלא העברה קטועת ראש (בלי המשפט 'גזל מריש...') מסוגיית גיטין, שם המונח 'מה פליגין' מתאים היטב, ואין קטע זה חלק של הסוגיה. נראה, כי הקטע מסוגיית גיטין הועבר לכאן, מפני שהוא מביע את העיקרון ההלכתי העומד ביסוד הדיון בהמשך ('גזל לולב מיכן והדס מיכן וערבה מיכן ואגדן'), ששינוי קונה לעניין הפקעת איסור מצווה הבאה בעבירה. אולם הואיל וקטע זה הועתק בצורה לקויה, בלי המשפט 'גזל מריש...' שבראשו, נתקשו ונוקשו המפרשים בפירוש הדברים ("הערות וביאורים בירושלמי", "סידרא" י, עמודים 74-76).
ומציעים שאלה: גזל לולב מיכן והדס מיכן וערבה מיכן – שגזל אותם משלושה בני אדם, ואגדן (קשר אותם) – הגזלן יחד? – מה הדין במקרה זה? האם האגידה נחשבת שינוי מעשה והגזלן קנה אותם והם שלו, והם כשרים למצוות לולב, או שמא אין האגידה נחשבת שינוי מעשה והגזלן לא קנה אותם ואינם שלו, כיוון שאפשר להתיר את האגד והרי הם כמו שהיו בשעת הגזילה, והם פסולים למצוות לולב? (אם גזל אותם מאדם אחד ואגדם - לא קנה אותם, שכן גם הנגזל היה אוגד אותם)
ומציעים פשיטת הבעיה (בהצעת מקורות תנאיים חלופים): נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (הסוגיה): סוכה גזולה - אית תניי תני: – יש תנא (ש)שונה: כשירה – הסוכה, אית תניי תני: – (ו)יש תנא (ש)שונה: פסולה – הסוכה. ומיישבים את הסתירה בין המקורות על ידי העמדתם במקרים שונים: רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): מאן דאמר: – מי שאומר: כשירה - בשגזל קרקע – במקרה שגזל קרקע ועשה עליה סוכה - הסוכה כשירה, מפני שקרקע אינה נגזלת, ואין עליה תורת גזל, והיא כשאולה, מאן דאמר: – (ו)מי שאומר: פסולה - בשגזל פַּסָּל (קורה (מקור המילה ביוונית)) – במקרה שגזל פסל וסיכך בו סוכה - הסוכה פסולה, מפני הפסל הגזול. ויש לתמוה: ואיפשר שלא ייקשר?! (בתמיהה) – וכי אפשר שלא ייקשר הפסל עם שאר הסכך? ואף על פי כן, הסוכה פסולה. הרי שאין הקשירה נחשבת שינוי מעשה והגזלן לא קנה את הפסל, כיוון שאפשר להתיר את הקשר. ומזה יש ללמוד, שאם גזל את שלושת המינים שבלולב ואגדם, הם פסולים.
ודוחים את פשיטת הבעיה: במיישב מלמעלן – במקרה שגזל פסל מדובר כשקבע ושָׂם אותו למעלה על גבי הסכך, ולא קשר אותו עם שאר הסכך, שאין בזה שינוי מעשה כלל, ולכן הסוכה פסולה. הרי שמקרה זה אינו דומה למקרה שגזל את שלושת המינים שבלולב ואגדם, ואין לפשוט מזה את הבעיה.
רבנין דקיסרין – חכמי קיסריה אמרו בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): בין זה ובין זה – גם במקרה שגזל קרקע וגם במקרה שגזל פסל, - פסולה (נראה שצריך לומר: 'כשירה', וכן הגיה ב"קורבן העדה") – הסוכה, שלא כרבי יהושע בן לוי לעיל. במקרה שגזל קרקע - הסוכה כשירה, מפני שקרקע אינה נגזלת, ובמקרה שגזל פסל - הסוכה כשירה, מפני שאי אפשר שלא ייקשר, והקשירה נחשבת שינוי מעשה והגזלן קנה את הפסל (בירושלמי בבא קמא י,ה אמר רבי יוחנן שאין קרקע נגזלת, ולכן צריך לומר שרבי יוחנן אמר כאן שבין זה ובין זה - כשירה).
ושואלים: אי זו היא גזולה פסולה? – לפי רבי יוחנן, באיזה מקרה אומר אחד משני המקורות שהוצעו לעיל, שסוכה גזולה - פסולה?
ומשיבים: כל שהוא נכנס בתוך סוכתו של חבירו שלא מדעתו (שלא בהסכמתו, שלא מרצונו) – ויושב בה, שלא יצא בה ידי חובת סוכה, מפני שהמשתמש בשל חבירו שלא מדעתו הוא שואל שלא מדעת בעלים, שדינו כגזלן.
ומציעים מעשה (המתקשר מצד תוכנו עם האמור לפניו): כהדא: – כמו זאת (המעשה): גמליאל זוגא עבד ליה מטלא גו שוקא – עשה לו סוכה בשוק (שהוא רשות הרבים ואינו שלו). עבר רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני), אמר ליה – אמר לו (רבי שמעון בן לקיש לגמליאל זוגא): מאן שרא לך? – מי התיר לך (לעשות סוכה בשוק)? (ולכן דינה כסוכה גזולה שהיא פסולה, ואינך יוצא בה ידי חובה)
בתוספתא סוכה א,ד שנו: סוכה גזולה - פסולה.
בבבלי סוכה לא,א אמרו: תנו רבנן: סוכה גזולה, והמסכך ברשות הרבים - רבי אליעזר פוסל, וחכמים מכשירים.
אמר רב נחמן: מחלוקת (בסוכה גזולה) בתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו (שבנה חבירו, והוא יושב בה). ורבי אליעזר לטעמיה, דאמר: אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו. אי קרקע נגזלת - סוכה גזולה היא, ואי נמי קרקע אינה נגזלת - סוכה שאולה היא (ולדעתו אף סוכה שאולה פסולה). ורבנן לטעמייהו, דאמרי: אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, וקרקע אינה נגזלת, וסוכה שאולה היא. אבל גזל עצים וסיכך בהם - דברי הכל כשירה, אין לו (לבעל העצים) אלא דמי עצים (והעצים עצמם נקנו לגזלן, והסוכה אינה נחשבת כסוכה גזולה). - ממאי? - מדקתני דומיא דרשות הרבים, מה רשות הרבים ארעא לאו דידיה הוא, סוכה נמי ארעא לאו דידיה הוא (ואין מדובר בסוכה שהעצים עצמם אינם שלו).
אמר רבינא: האי כשורא דמטללתא (קורה גדולה של סוכה) דגזלה ומטלל עלה, עבוד לה רבנן תקנתא משום תקנת מריש (שלא יצטרך להחזיר אותה עצמה לבעליה). - הני מילי - בגו שבעה (ימי החג, שלא הצריכוהו לסתור סוכתו ולהחזיר את הקורה), אבל לבתר שבעה - הדר בעיניה. ואי חיברו בטינא (ונעשתה קבועה באותה סוכה) - אפילו לאחר שבעה נמי יהיב ליה דמי (דמי הקורה, ולא הקורה עצמה, משום תקנת מריש).
בבבלי דימו את המסכך ברשות הרבים לתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו. ואילו בירושלמי דימו את המסכך ברשות הרבים (המעשה בגמליאל זוגא) לנכנס בתוך סוכתו של חבירו שלא מדעתו, אף שלא תקף את חבירו והוציאו מסוכתו.
בתוספתא בבא קמא ו,כח שנו: כגון אלו מסככים על פתחי חניותיהם ברשות הרבים בחג, אף על פי שיש להם רשות, ובא אחר והוזק בהן - הרי זה חייב.
ובירושלמי בבא קמא ו,ו אמרו: כגון אלו שהן עושין סוכות בפתחי חנויותיהם בחג, מפני שהוא רשות, ובא אחר והוזק בהן - חייב.
יש סתירות בין ירושלמי מסכת נזיקין לשאר התלמוד. עיין בבא קמא ו,ח: "כגון אלו שהן עושין סוכות בפתחי חנויותיהם בחג, מפני שהוא רשות", וסוכה ג,א: "גמליאל זוגא עבד ליה מטלא גו שוקא. עבר רבי שמעון בן לקיש, אמר ליה: מאן שרא לך?" ("תלמודה של קיסרין", עמוד 4).
נראה שאין סתירה בין ירושלמי בבא קמא לירושלמי כאן. יש רשות לבעלי החנויות לעשות סוכה בפתחי חנויותיהם ברשות הרבים, כי אי אפשר היה להם לקיים מצוות סוכה באופן אחר. אבל אין רשות לכל אדם לעשות סוכה בשוק, כי גזל הרבים הוא (וכן כתב ב"קדמוניות התלמוד" א, עמוד 232).
• • •
במשנה שנינו: "לולב היבש - פסול".
מציעים פסוק המשמש כמקור להלכה: רבי אבין (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם רבי יודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): היבש פסול על שם – משום שנאמר "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ" (תהילים קטו,יז) – אין המתים יכולים להלל את ה'. פסוק זה לקוח מן ההלל, ששעת אמירתו היא עיקר מצוות נטילת לולב. ויש ללמוד מכאן לעניין לולב שאדם נוטל להלל בו את ה', שכשהוא יבש כולו, והרי הוא נחשב כמת, אינו ראוי להלל בו את ה'.
לולב להלל
בבראשית רבה מא,א נאמר: תמרה זו אין בה פסולת, אלא תמרים לאכילה, לולבים להלל, חריות לסיכוך...
ובויקרא רבה ל,ג ובפסיקתא דרב כהנא כז,ג נאמר: ...ומה עלינו לעשות? ליקח לולב ואתרוג ולקלס להקב"ה.
ובויקרא רבה ל,ז; בפסיקתא דרב כהנא כז,ז; במדרש תנחומא (בובר) פרשת 'אמור' סימן ל ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת 'אמור' סימן כב נאמר: ...ביום טוב הראשון של חג כל ישראל עומדים לפני הקב"ה ולולביהם ואתרוגיהם בידם ומקלסים לשמו של הקב"ה... / ...ביום טוב הראשון של חג הם נוטלים לולביהם ואתרוגיהם בידם ומקלסים להקב"ה...
ובויקרא רבה ל,טו; במדרש תנחומא (בובר) פרשת 'אמור' סימן כט ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת 'אמור' סימן כ נאמר: ...התורה אמרה: טול שתי כפות תמרים להלל בהן... ...ארבעה מינים שכל אחד ואחד מישראל הולך ורץ ליקח מהם להלל להקב"ה...
ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'אמור' סימן כו ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת 'אמור' סימן יח נאמר: אין אדם מישראל צריך להלל בלולב הגזול.
ומציעים ברייתא: תני – שונה (התנא) בשם רבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי): היבש עצמו – יבש גופו של הלולב, - כשר – רבי יהודה חלוק על האומרים שלולב היבש פסול. אמר להן רבי יהודה – לחכמים החלוקים עליו: והלא בכרכי הים (כינוי לערים גדולות שבאיזור הים התיכון, מחוץ לארץ ישראל) מורישין לולביהן לבניהן – והיו בניהם נוטלים אותם, ובוודאי היו יבשים. אמרו לו – החכמים לרבי יהודה: אין למידין משעת הדוחק (עת צרה, זמן חירום) – שבשעת הדוחק התירו ליטול לולבים פסולים כדי שיהיה זכר למצווה, אבל לכתחילה אסור.
בתוספתא סוכה ב,ט שנו: היו (כל ארבעת המינים) כמושים - כשירים, יבשים - פסולים. רבי יהודה אומר: אף אם היו יבישים - כשירים. אמר רבי יהודה: מעשה באנשי כרכים שהיו מורישים לולביהם לבניהם בשעת הדחק. אמרו לו: אין שעת הדחק ראיה.
ובבבלי סוכה לא,א אמרו: תניא: כמושים - כשירים, יבשים - פסולים. רבי יהודה אומר: אף יבשים כשירים. ואמר רבי יהודה: מעשה באנשי כרכים שהיו מורישים את לולביהם. אמרו לו: משם ראיה?! אין שעת הדחק ראיה.
ברישא של הברייתא בתוספתא ובבבלי מדובר בכל ארבעת המינים, ולפי זה מכשיר רבי יהודה בכל המינים אם היו יבשים. אבל בברייתא שבירושלמי רבי יהודה מכשיר רק לולב יבש. המעשה בכרכים שהיו מורישים את לולביהם, שהוא המקור לדעת רבי יהודה, הוא בלולבים יבשים.
המעשה שרבי יהודה מספר עליו אינו מעשה חד פעמי אלא מצב קבוע. עצי התמר גדלו בבבל, במצרים ובארץ ישראל וגם בספרד. לעומת זאת, הדס וערבה גדלו בכל מקום. האתרוג גדל ביוון ובאיטליה, ונמכר כפרי גם בשווקים רגילים ברחבי האימפריה. סוחרים ייבאו וייצאו אתרוגים כמו כל פרי אחר. לעומת כל זאת לא היה לאיש עניין במכירת לולבים. היהודים ייבאו את הלולבים במסגרת מסחר יהודי פנימי. לכן הלולבים היו נדירים בשווקי התפוצה היהודית באירופה ("משנת ארץ ישראל", סוכה, עמודים 129-130).
ומציעים בעיה: בעון קומי – שאלו לפני רבי אבינא (אמורא בבלי בדור השלישי): יבשה ציצ(י)תו – יבשה קבוצת העלים העליונים של הלולב בלבד, אבל גוף הלולב לא יבש, מהו? – מה הדין? האם הלולב כשר, כי גוף הלולב לא יבש, או שמא הלולב פסול, כי הציצה היא פאר הלולב והרי זה כיבש כולו? (נראה שחסר כאן: 'אמר לון: כשר') אמרו לו (לרבי אבינא): מה בינו לקטום? – מה ההבדל בין לולב שיבשה ציצתו ללולב שנקטם ראשו? והרי לולב שיבשה ציצתו הוא כאילו אינה, והרי זה כנקטם ראשו, שהוא פסול. אמר לון: – אמר להם: זה הדור וזה אינו הדור – לולב שיבשה ציצתו אינו דומה ללולב שנקטם ראשו, שלולב שיבשה ציצתו בלבד וגוף הלולב אינו יבש הוא הדור, כי אין יבשות ציצתו ניכרת ולא נפקע הדרו בכך, אבל לולב שנקטם ראשו אינו הדור, כי קטימתו ניכרת ונפקע הדרו בכך.
לפי הבבלי סוכה לא,א, לולב היבש פסול לפי שאינו "הדר", ואף ש"הדר" נאמר באתרוג, גם בשאר המינים צריך "הדר". לדעת רבי יודה בר פזי בירושלמי, לולב היבש פסול משום שנאמר "לא המתים יהללו יה", וטעם זה שייך בכל ארבעת המינים. לדעת רבי אבינא בירושלמי, לולב שנקטם ראשו פסול משום שאינו הדור, שגם בלולב צריך "הדר". נראה שלדעת רבי אבינא גם לולב היבש (יבש כולו) פסול משום שאינו הדור.
• • •
במשנה שנינו: "נפרצו עליו - פסול. נפרדו עליו - כשר. רבי יהודה אומר: יאגדנו מלמעלה".
רבי מלוך (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): נחלק (נפרד לחלקים) המתאים (שווה לאחר כתאום) – נחלקה התיומת (התאום, כינוי לעלה האמצעי בלולב) - כמי שנפרדו העלין – שהוא כשר, כמו ששנינו במשנה (רמב"ן גרס: 'כמי שנפרצו העלין', שהוא פסול).
בבבלי סוכה לב,א אמרו: בעי רב פפא: נחלקה התיומת מהו? - תא שמע, דאמר רבי מתון אמר רבי יהושע בן לוי: ניטלה התיומת - פסול. מאי לאו הוא הדין נחלקה? - לא, ניטלה שאני, דהא חסר ליה. - איכא דאמרי: אמר רבי מתון אמר רבי יהושע בן לוי: נחלקה התיומת - נעשה כמי שניטלה התיומת, ופסול.
לפי הלשון הראשון בבבלי, נחלקה התיומת - כמי שנפרדו העלים, וכשר. ולפי הלשון השני בבבלי, נחלקה התיומת - כמי שנפרצו העלים, ופסול.
ומביאים ברייתא: כתוב (בפרשת חג הסוכות): "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם... כַּפֹּת תְּמָרִים" (ויקרא כג,מ) – כל אחד מכם חייב לקחת לולב; - רבי טרפון (תנא בדור השני) אומר: כפות תמרים – יש לקרוא את המילה "כַּפֹּת" כאילו כתוב 'כָּפוּת' (בינוני פעול מהשורש כפ"ת) מלשון כפיתה וקשירה, ולפי זה אין הלולב כשר אלא אם עלי הלולב אינם פרודים. רבי טרפון דורש את המילים "כפות תמרים" - לולבים כפותים. רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) אומר: "כפות תמרים" כשמן – יש לקרוא את המילה "כַּפֹּת" כמו שנכתבה, ולפי זה הלולב כשר אף אם עלי הלולב פרודים (השווה לבבלי מגילה כה,ב: "תנו רבנן: כל המקראות הכתובים בתורה לגנאי קורים אותם לשבח, כגון... 'למחראות' - למוצאות. רבי יהושע בן קרחה אומר: 'למחראות' (מלכים ב י,כז) - כשמן (קוראים אותה ככתבה), מפני שהוא גנאי לעבודה זרה"). רבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: אם נפרד – אם נפרדו עלי הלולב, - יאגדנו – יאגדם עם שדרת הלולב, שיש לקרוא את המילה "כַּפֹּת" כאילו כתוב 'כְּפוֹת' (ציווי מהשורש כפ"ת). רבי יהודה דורש את המילים "כפות תמרים" - כְּפוֹת את הלולבים.
בספרא "אמור" פרשה יב נאמר: "כפות תמרים" - רבי טרפון אומר: כפות, אם פרוד - יכפתנו.
ובבבלי סוכה לב,א אמרו: תניא: רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: כפות תמרים - כפות, אם היה פרוד - יכפתנו.
ובויקרא רבה ל,ח ובפסיקתא דרב כהנא כז,ח נאמר: "כפות תמרים" - רבי טרפון אומר: כפות, אם היה פרוד - יכפתנו.
לפי הירושלמי, רבי טרפון סבור שלולב שנפרדו עליו פסול, ורבי יהודה סבור שלולב שנפרדו עליו צריך כפיתה. ייתכן שבבבלי לא הבינו מה בין רבי טרפון לרבי יהודה, ולכן הביאו את הדברים כדעה אחת של רבי יהודה בשם רבי טרפון. דברי רבי טרפון בספרא ובמדרשי האגדה הם דברי רבי יהודה בירושלמי.
• • •
במשנה שנינו: "ציני הר הברזל - כשירות".
מביאים ברייתא: אלו הן ציני הר הברזל שהן כשירות? כל שראשה (חלקה העליון) של זה מגיע לצד עיקרה (חלקה התחתון) של זו – לולב שקצהו העליון של כל עלה מגיע לקצהו התחתון של העלה שלמעלה ממנו.
בבבלי סוכה לב,א אמרו: "ציני הר הברזל - כשירות". - אמר אביי: לא שנו אלא שראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה, אבל אין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה - פסול. - תניא נמי הכי: ציני הר הברזל - פסולות. והא אנן תנן: כשירות! אלא שמע מינה כאביי, שמע מינה.
הברייתא שבירושלמי היא המקור של דברי אביי בבבלי ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 159).
ומציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): חרות – לולב שנפרדו עליו זה מזה והתקשו כמו ענף של דקל, - פסול(ה). דומה לחרות – לולב שנפרדו עליו זה מזה והתקשו קצת, - כשר.
בתוספתא סוכה ב,ז שנו: לולב העשוי כמין חרות - פסול.
ובבבלי סוכה לב,א אמרו: תניא: חרות - פסול. דומה לחרות - כשר.
• • •
במשנה שנינו: "כל לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו - כשר".
מציעים הגהה או פירוש למשנה: רבי שמעון בר אבא (אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כיני מתניתא: – כך היא המשנה (המקור התנאי, והוא משנתנו): כדי לנענע בו - כשר (בקטע גניזה אין מילה זו) – היה לו לרבי יוחנן בנוסח משנתנו: "לולב שיש בו שלושה טפחים - כשר", בניגוד לברייתא להלן: "לולב - ארבעה". אבל הוא סובר ששלושה טפחים אלו הם מלבד השידרה של הלולב היוצאת מן ההדס והערבה שהיא טפח, זאת אומרת: לולב - ארבעה, כברייתא. על כן הוא מגיה במשנתנו: "כדי לנענע בו - כשר" ("מבוא לנוסח המשנה", עמודים 273-274). - אפשר שרבי יוחנן אינו מגיה במשנתנו אלא מפרש אותה, ששיעור שלושה טפחים ששנינו במשנתנו אינו השיעור של הלולב כולו אלא השיעור המספיק לנענע את הלולב, שלצורך אחיזת הלולב וההדס והערבה ונענועם די בשלושה טפחים, ולכן שיעור ההדס והערבה הוא שלושה טפחים, אבל השידרה של הלולב צריכה להיות יוצאת למעלה מן ההדס והערבה טפח לפחות כאמור להלן (מנענעים את הלולב בשעת קריאת ההלל).
ומציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): שיעור הדס וערבה - שלשה טפחים, ולולב - ארבעה טפחים – שהשידרה של הלולב צריכה להיות יוצאת מן ההדס והערבה טפח לפחות.
ומציעים ברייתא נוספת: תני: – שונה (התנא): באמת חמשה – השיעורים האלו הם באמה של חמישה טפחים; דברי רבי טרפון (תנא בדור השני). וחכמים אומרים: באמת ששה – השיעורים האלו הם באמה של שישה טפחים (המחלוקת היא במידה שמודדים בה את השיעורים, אבל בעצם השיעורים שבברייתא הראשונה אין מחלוקת).
ומציעים הסבר לדברי שני בני המחלוקת: על דרבי טרפון – על דעתו של רבי טרפון, פושכין רברבין – טפחים גדולים (רחבים, שמשערים בטפחים שכל טפח הוא חמישית של אמה רגילה, שהם גדולים יותר, וזהו "באמת חמישה"). על דעתיהון דרבנין – על דעתם של החכמים, פושכין דקיקין – טפחים קטנים (צרים, שמשערים בטפחים שכל טפח הוא שישית של אמה רגילה, שהם קטנים יותר, וזהו "באמת שישה". - הסבר זה בא לשלול את האפשרות, שאמת חמישה היא אמה קטנה בת חמישה טפחים, ואמת שישה היא אמה בינונית בת שישה טפחים, שהרי שיעור הטפח של אמות אלו שווה, ואם כן, במה נחלקו רבי טרפון וחכמים?).
בתוספתא סוכה ב,ח שנו: שיעור הדס וערבה - שלושה טפחים, ולולב - ארבעה. רבי טרפון אומר: באמה בת חמישה טפחים.
בבבלי סוכה לב,ב אמרו: "לולב שיש בו שלושה טפחים". - אמר רב יהודה אמר שמואל: שיעור הדס וערבה - שלושה, ולולב - ארבעה, כדי שיהא לולב יוצא מן ההדס טפח. ורבי פרנך אמר רבי יוחנן: כדי שיהא שידרו של לולב יוצא מן ההדס טפח (חוץ מן העלים היוצאים למעלה מן השידרה).
תנן: לולב שיש בו שלושה טפחים - כשר. - אימא: כדי לנענע בו. מר כדאית ליה ומר כדאית ליה (לשמואל כדעתו ולרבי יוחנן כדעתו).
תא שמע: שיעור הדס וערבה - שלושה, ולולב - ארבעה. מאי לאו בהדי עלים (וכדברי שמואל)! - לא, לבד מעלים.
כך הוא הנוסח היחיד המדויק בבבלי. לפיכך לא היה לו אף לבבלי במשנתו אלא "שיש בו שלושה טפחים - כשר" בלבד, והוא הגיה והוסיף: "כדי לנענע בו". כל ספרי המשניות הוגהו על פי רבי יוחנן בירושלמי והגהת הבבלי: "שלושה טפחים כדי לנענע בו", ואחרי שהוגהו המשניות הגיהו גם בבבלי לב,ב: "תנן: לולב שיש בו שלושה טפחים כדי לנענע בו. - אימא: וכדי לנענע בו" ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 274).
בבבלי סוכה לב,ב אמרו: שיעור הדס וערבה - שלושה, ולולב - ארבעה. רבי טרפון אומר: באמה בת חמישה טפחים.
כי אתא רב דימי אמר: אמה בת שישה טפחים עשה אותה בת חמישה (כוונתו של רבי טרפון, שיש לחלק את האמה הרגילה שיש בה שישה טפחים לחמישה טפחים)... כמה הווי להו? תלתא ותלתא חומשי (שיעור ההדס והערבה - שלושה טפחים ושלוש חמישיות טפח בטפחים רגילים).
כי אתא רבין אמר: אמה בת חמישה טפחים עשה אותה בת שישה (כוונתו של רבי טרפון, שיש לחלק את האמה הקטנה שיש בה חמישה טפחים לשישה טפחים)... כמה הווי להו? תרי ופלגא (שיעור ההדס והערבה - שני טפחים וחצי טפח בטפחים רגילים).
ההסבר של דברי רבי טרפון בירושלמי הוא כמסורת של רב דימי שהביא לבבל.
רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם (ו)רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) שאמר בשם רבי יודה נשייא (הנשיא בדור הראשון והשני לאמוראים, בן בנו של רבי יהודה הנשיא): לולב טפח.
רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): אזוב – מין צמח שמשתמשים בו בהזאת טמא מת, טפח.
ומציעים קושיה: רבי זעירה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בעי – שואל (מקשה): לולב טפח? – וכי שיעור אורכו של הלולב הוא טפח ולא יותר? אזוב טפח? – וכי שיעור אורכו של האיזוב הוא טפח ולא יותר?
ומתרצים את הקושיה: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): קיימה – קיים (פירש) אותה (את המימרות "לולב טפח" ו"איזוב טפח") רבי סימון – כמו שמוצע להלן; רבי חיננא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי סימון שאמר בשם רבי יהושע בן לוי – רבי יוסי אמר שרבי סימון קיים אותה; ורבי חיננא אמר שרבי סימון אמר כך בשם רבי יהושע בן לוי, שרבי יהושע בן לוי קיים אותה (לאמוראים רבי יוסי ורבי חיננא היו מסורות שונות): לולב טפח, אזוב טפח, שופר טפח – שופר, שתוקעים בו בראש השנה וכן ביום הכיפורים בשנת היובל, שיעור אורכו טפח לפחות, כדי לאחוז בו בידו, שילייא (איבר הבנוי מקרומי העובר והרחם) טפח – המפלת שלייה שגודלה טפח לפחות תשב לזכר ולנקבה (טמאה שבועיים כיולדת נקבה, וימי הטוהר שלה כלים לסוף ארבעים יום כיולדת זכר (משנה נידה ג,ד)). ויש אומרים: אף דופן שלישית טפח – סוכה כשירה אף אם הדופן השלישית שיעורה טפח. - התירוץ לקושיה של רבי זעירה הוא, שהמימרות "לולב טפח" ו"איזוב טפח" אינן מימרות בפני עצמן, אלא הן חלק ממימרה המונה כמה הלכות שמצאנו בהן שיעור טפח (ואכן האמוראים שמסרו את המימרה כאן המונה את ההלכות הללו הם שמסרו את המימרה לעיל "איזוב טפח"), ולכן אין הכוונה בעניין לולב ואיזוב ששיעורם טפח בלבד, אלא שיש בהם דבר ששיעורו טפח. בעניין לולב הכוונה היא שהשידרה של הלולב היוצאת מן ההדס והערבה שיעורה טפח לפחות, ובעניין איזוב הכוונה היא שהקלח של האיזוב היוצא מן היד האוחזת בו שיעורו טפח לפחות.
ומציעים בעיה: רבי זעורא בעי – שואל (מסתפק): לולב טפח ובלבד שיזרה (צורה עברית לשם הארמי 'שידרה')? – האם הטפח הנוסף של הלולב צריך להיות מן השידרה בלבד, חוץ מן העלים היוצאים למעלה מן השידרה, או שמא הטפח הנוסף של הלולב הוא גם מן העלים היוצאים למעלה מן השידרה? (מגיה הגיה במסירה שלפנינו כאן ולהלן 'מלבד' במקום 'ובלבד'. - לפי גרסה זו צריך שייצאו העלים למעלה מן השידרה טפח, כפי שפירשו המפרשים בירושלמי, והוא אינו מובן כלל ("תוספתא כפשוטה"). - אפשר לפרש משפט זה כקביעה או כבעיה. בנוסח עצמו אין סימנים מכריעים לכאן או לכאן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 120, הערה 42)) אזוב טפח חוץ מגבעולין (צריך לומר כמו להלן: 'מגבעוליו')? – האם הטפח של האיזוב צריך להיות מן הקלח (הענף העיקרי שממנו יוצאים הגבעולים) בלבד, חוץ מן הגבעול (האיבר בצמח שממנו צומחים העלים והפרחים), או שמא הטפח של האיזוב הוא גם מן הגבעול? (להזאת טמא מת צריך ליטול שלושה קלחים של איזוב ובכל קלח גבעול אחד (משנה פרה יא,ט))
ופושטים את הבעיה: רבי יוסה אמר בשם רבי טבי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים); רבי חיננא אמר בשם רבי פרנך (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רב מתנה (אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם יוסי בר מנישא (רב יוסף בריה דרב מנשיא, אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם רב: לולב טפח ובלבד שזרה – הטפח הנוסף של הלולב צריך להיות מן השידרה בלבד, חוץ מן העלים היוצאים למעלה מן השידרה, אזוב טפח חוץ מגבעוליו – הטפח של האיזוב צריך להיות מן הקלח בלבד, חוץ מן הגבעול.
בתוספתא ראש השנה ב,ד שנו: כמה הוא שיעור שופר? כדי שיאחז בידו אחת ויתקע.
בתוספתא נידה ד,ט שנו: אין שליה פחותה מטפח.
בתוספתא סוכה א,יג שנו: חכמים אומרים: שתיים כהלכתן ושלישית אפילו טפח.
בבבלי נידה כו,א אמרו: תנו רבנן: אין שיליא פחותה מטפח.
תני רבי אושעיא זעירא דמן חבריא: חמישה שיעורם טפח, ואלו הם: שיליא, שופר, שידרה (של לולב), דופן סוכה ואיזוב. - שיליא - הא דאמרן. שופר - דתניא: כמה יהא שיעור שופר? פירש רבי שמעון בן גמליאל: כדי שיאחזנו (התוקע) בידו וייראה לכאן ולכאן (משני צידי ידו). שידרה מאי היא? דאמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: שידרו של לולב צריך שיהא יוצא מן ההדס טפח. דופן סוכה מאי היא? - דתניא: שתיים כהלכתן, שלישית - אפילו טפח. איזוב - דתני רבי חייא: איזוב - טפח.
• • •