משנה
חבילי (חבילות, אגודות) קש (קנים יבשים של תבואה שנשארו לאחר הדיש) וחבילי עצים וחבילי זרדים (ענפים רכים) - אין מסככין בהן – כשהם קשורים. אם התירן (פתח את הקשרים) – אפילו לאחר שהניחם על הסוכה, - כשירות – שעל ידי כך עשה בהם מעשה לשם סכך.
וכולן – כל הדברים ששנינו לעיל שהם פסולים לסכך - דברים המחוברים לקרקע, דברים שאין גידוליהם מן הארץ וחבילות, כשירות לדפנות – משום שעיקר סוכה הוא הסכך ולא הדפנות, וכל הפסולים לסוכה אינם פסולים אלא לסכך ולא לדפנות.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים - אין מסככין בהן".
מה הטעם שאין מסככים בהם? -
רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): מפני שהיא – הסוכה, נראית כאוצר (מחסן, מקום ששמורים בו דברים שונים) – שאינה נראית כעשויה לצל, אלא נראית כעשויה לאוצר שנותנים בו חבילות לשמירה.
רבי יעקב בר אבייא (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר בשם רב ששת (אמורא בבלי בדור השני והשלישי) שאמר בשם רבי חייה רבה – הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): אין חבילה – ששנינו במשנה שאין מסככים בה, פחותה מעשרים וחמשה – קנים או ענפים (כך הוא שיעור חבילה גם בעניינים אחרים). אבל חבילה שהיא פחותה מעשרים וחמישה - מסככים בה.
בבבלי סוכה יב,א אמרו: אמר רבי יעקב: שמעית מיניה דרבי יוחנן תרתי: חדא הא (משנתנו), ואידך דתנן (משנה סוכה א,ח): "החוטט בגדיש לעשות לו סוכה - אינה סוכה". חדא משום גזירת אוצר (שלא יבואו לישב באוצר), וחדא משום "תעשה" ולא מן העשוי. ולא ידענא הי משום גזירת אוצר, והי משום "תעשה" ולא מן העשוי.
אמר רבי ירמיה: ניחזי אנן, דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מפני מה אמרו חכמים: חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים - אין מסככים בהם? פעמים שאדם בא מן השדה וחבילתו (של קש ושל עצים) על כתיפו ומעלה ומניחה על גבי סוכתו לייבשה (כמעשה האוצר), ונמלך עליה (בהגיע חג הסוכות) לסיכוך (החליט שתשמש לו כסכך, שהואיל וחבילה זו הונחה מתחילה לשם אוצר, לפיכך הסוכה פסולה, שאינה סוכה אלא אוצר, ומטעם זה גזרו חכמים שאין מסככים בחבילים, אף שמניחים אותם מתחילה לשם סכך ולא כדי לייבש). ומדהא (משנתנו) משום גזירת אוצר, הא (המשנה בעניין החוטט בגדיש) משום "תעשה" ולא מן העשוי.
ורבי יעקב - הא דרבי חייא בר אבא לא שמיע ליה (ולכן לא הכריע מדעת עצמו).
בבבלי אמר רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן שאין מסככים בחבילים משום גזירת אוצר, ובירושלמי אמר רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן שאין מסככים בחבילים מפני שהיא נראית כאוצר. ולא היא היא.
בירושלמי להלן אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן שהחוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה מפני שהיא נראית כאוצר. הרי שלפי הירושלמי לא אמר רבי יוחנן באחת משתי המשניות שהיא משום "תעשה" ולא מן העשוי, שלא כרבי יעקב בבבלי.
ידות האוכלים הם דבר המחובר לאוכל ומשמש לאחוז בו את האוכל, כגון עוקצי הפירות או קני השיבולים. ידות האוכלים מיטמאות ומטמאות. יד האוכלים מכניסה אליהם טומאה, שאם נגעה טומאה ביד - היד מקבלת את הטומאה ומכניסה אותה לאוכל כאילו נגע הוא עצמו בטומאה.
אוכלים אינם מקבלים טומאה עד שיתלחלחו תחילה באחד משבעה משקים, וזהו הכשר.
חיננא בר שלמיא (אמורא בבלי בדור השני) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): קצר – שיבולים, לסכך – לסכך בקני השיבולים את הסוכה, - אין להן ידות – אין קני השיבולים (הסמוכים לשיבולים כדי בית יד לאחוז בהם את השיבולים) נחשבים כידות לשיבולים, ומסככים בהם. קצר לסכך וחישב עליהן למאכל – לאחר שקצר לסכך, חשב לאכול את השיבולים, - בא במחשבה – קני השיבולים באים לידי ידות במחשבה שחישב על השיבולים לאכילה, ואין מסככים בהם.
ומביאים ברייתא: קצר למאכל וחישב עליהן לסכך – לאחר שקצר לאכילה ובאו קני השיבולים לידי ידות במחשבה שחישב על השיבולים לאכילה, חשב לסכך בקני השיבולים, - אחרים אומרים: עד שיהא הקש רבה על האוכל ועל היד – אם הקשים המחוברים לקני השיבולים מרובים בכמותם מהשיבולים ומקניהן יחד - מסככים בקנים. אבל אם לאו - אין מסככים בקנים, שאין המחשבה השנייה שחשב על קני השיבולים לסכך מוציאה מידי המחשבה הראשונה שחשב על השיבולים לאכילה.
ופוסקים הלכה: רב כהדא דאחרים – רב אמר כמו (הדעה) הזאת של אחרים (אמר שהלכה כאחרים). מה אנן קיימין? (אין לגרוס מילים אלו ("שערי תורת ארץ ישראל"), והן אשגרה מהירושלמי ברכות א,ב (גליונות רש"ל))
ומציעים בעיה: קצר לסכך והוכשרו – לאחר שקצר לסכך, הוכשרו קני השיבולים לקבל טומאה, ואמר: לכשייעשו מצוותן – לאחר חג הסוכות, כשלא יצטרך להם למצוות סוכה, אחזירם לגורן – כדי לאכול את השיבולים, - צריכין הכשר פעם שנייה או כבר הכשירן בידן? – האם קני השיבולים צריכים שיוכשרו לקבל טומאה פעם שנייה לאחר שיחזירם לגורן, שהרי כשהוכשרו פעם ראשונה לא באו עדיין לידי ידות, או שמא אין צריכים שיוכשרו לקבל טומאה פעם שנייה, כיוון שכבר הוכשרו לאחר שהיה בדעתו להחזירם לגורן, שדעתו זו מועילה לעניין הכשר? (אין פושטים בעיה זו)
בתוספתא סוכה א,ו שנו: סיככה בשיבולים, אם היה הקש מרובה על הדגן - כשירה, ואם לאו - פסולה.
בבבלי סוכה יג,ב אמרו: רב מנשיא בר גדא אמר רב הונא: הקוצר לסכך - אין לו ידות.
לימא דרב מנשיא בר גדא / הקוצר לסכך תנאי היא, דתניא: סוכי (ענפי) תאינים ובהם תאינים, פרכילים (זמורות) ובהם ענבים, קשים ובהם שיבולים, מכבדות (ענפים) ובהן תמרים, כולם אם פסולת מרובה על האוכלים - כשירים (לסכך), ואם לאו - פסולים. אחרים אומרים: עד שיהו קשים מרובים על הידות ועל האוכלים. מאי לאו בהא קא מיפלגי, דמר (הסבור שצריך קשים מרובים על הידות) סבר: יש להם ידות, ומר סבר: אין להם ידות...
לא, דכולי עלמא אין להם ידות / אמר לך רב מנשיא: דכולי עלמא הקוצר לסכך - אין לו ידות, והכא במאי עסיקינן - כגון שקצרם לאכילה ונמלך עליהם לסיכוך (ולכן מתחילה כבר היו להם ידות).
גם רב בירושלמי וגם רב הונא בבבלי אמרו שהקוצר לסכך - אין לו ידות.
בבבלי העמידו את דברי אחרים במקרה שקצר לאכילה ונמלך לסכך, ובירושלמי מפורש שאחרים דיברו במקרה זה.
במשנה שנינו: "וכולן כשירות לדפנות".
רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי חמא בר חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): כתוב (במצוות ה' למשה על הקמת המשכן ועריכת כליו): "וְסַכֹּתָ עַל הָאָרֹן אֶת הַפָּרֹכֶת" (שמות מ,ג. - הסופר במסירה שלפנינו כתב 'הכפורת', והוסיף על הגיליון 'הפרוכת' ונמחק על ידי מגיה. ובדפוס ונציה: 'הכפורת') – שים את הפרוכת (וילון, המשמש מחיצה) כמסך (כסכך) לפני הארון, - מיכן (מכאן) שהדופן קרוי (הכתיב המקורי: 'קראוי' (=קרוי). הסופר במסירה שלפנינו טעה וכתב 'הראוי' ומגיה תיקן 'קרוי', והסופר הוסיף על הגיליון 'קרואי' ונמחק על ידי מגיה) סכך – שהרי הפרוכת היא דופן (מחיצה), ונאמר בה "וסכות" משורש סכך, שהוא שורש המילה "סוכה", מיכן שעושין דפנות בדבר שהוא מקבל טומאה – שהרי הפרוכת היא דבר המקבל טומאה (ראה משנה שקלים ח,ד), וכיוון שהפרוכת היא דופן הקרוי סכך, יש ללמוד מכאן שדבר המקבל טומאה כשר לעשות בו דפנות לסוכה (אבל הסיכוך לסוכה אין עושים אותו בדבר המקבל טומאה. יש ללמוד מכאן גם כן שדבר שאין גידוליו מן הארץ כשר לעשות בו דפנות לסוכה, שהרי הפרוכת היתה עשויה גם מדברים שאין גידוליהם מן הארץ - תכלת וארגמן ותולעת שני).
בבבלי סוכה ז,ב אמרו: תנו רבנן: חמתה (מרובה מצילתה - פסולה) - מחמת סיכוך / סכך, ולא מחמת דפנות (אם חמתה מרובה מחמת דפנות - כשירה). רבי יאשיה אומר: אף מחמת דפנות. - אמר רב יימר בר שלמיה משמיה דאביי: מאי טעמיה דרבי יאשיה? דכתיב: "וסכות על הארון את הפרוכת" - פרוכת מחיצה היא, וקא קרי לה / וקא קרייה רחמנא סכך. אלמא מחיצה נמי כסכך בעינן / בעינן מחיצות כסכך. - ורבנן - הכי קאמר רחמנא, דניכוף / ליכוף בה פורתא כי היכי דמיחזי / דתתחזי / דלתחזי כסכך (שלא תהא הפרוכת מחיצה ישרה, אלא תהא כפופה במקצת).
בשני התלמודים למדו מ"וסכות" שנאמר בפרוכת שדפנות קרויות סכך, אלא שבבבלי למדו מזה שדפנות דינן כסכך לעניין חמתה מרובה מצילתה, אף שעניין זה אינו שייך בפרוכת, ואילו בירושלמי למדו מזה שעושים דפנות בדבר המקבל טומאה ככפורת.
• • •