משנה
המשנה מפרטת את שמותיהם ואת שימושיהם של שלושה עשר השופרות שהיו במקדש הנזכרים לעיל במשנה שבהלכה א.
שלשה עשר שופרות – תיבות בצורת שופרות, היו במקדש, וכתוב עליהן: – על כל אחד ואחד היה כתוב אחד השמות שלהלן: תקלין חדתין – שקלים חדשים (היה כתוב על השופר בארמית, לפי שהארמית היתה השפה הרווחת ביותר בירושלים ובקרב יהודי ארץ ישראל ויהודי הגולה בבבל בימי הבית השני, כמו משנה לעיל ה,ג), ומבואר להלן במשנה זו, ותקלין עתיקין – שקלים ישנים, ומבואר להלן במשנה זו, קינין וגוזלי עולה – על אחד מהשופרות היה כתוב "קינין" ועל אחד היה כתוב "גוזלי עולה", ומבואר להלן במשנה זו, עצים – מי שנדב עצים למערכה היה נותן דמיהם לשופר שכתוב עליו "עצים", לבונה (מין בושם המופק מאילן הנקרא בשם זה) – מי שנדב לבונה היה נותן דמיה לשופר שכתוב עליו "לבונה", זהב לכפורת – מי שנדב זהב היה נותן דמיו לשופר שכתוב עליו "זהב לכפורת" (לציפוי בית קודש הקודשים. "לכפורת" פירושו: לבית הכפורת, שזה היה שמו של בית קודש הקודשים. בבית שני לא היו הארון והכפורת שעליו), ששה לנדבה – שישה השופרות הנותרים היו לעולות נדבה, והיו נותנים בהם מעות שנותרו מכסף שהופרש לקורבנות והיו מביאים מהן עולות נדבה בשעה שהמזבח עומד בטל ("קיץ המזבח"), ומבואר להלן במשנה הבאה (אפשר שעל כל השופרות היה כתוב בארמית, כמו שהיה על שני השופרות הראשונים שהזכירה המשנה, אלא שהמשנה תרגמה לעברית את מה שהיה כתוב בארמית, כמו שהוא בדברי בן עזאי במשנה לעיל ה,ד).
המשנה מפרשת מכאן ואילך את שמות השופרות:
תקלין חדתין - שבכל שנה ושנה – השופר שכתוב עליו "תקלין חדתין" היו נותנים בו את השקלים של שנה זו, שכל מי שמביא את שקלו לצורך שנה זו נותנו לשופר זה, וכשמגיע זמן תרומת הלשכה מוציא הגזבר את השקלים מן השופר ונותנם ללשכה כדי לתרום מהם; ועתיקין – השופר שכתוב עליו "תקלין עתיקין", - מי שלא הביא אשתקד (בשנה שעברה) שוקל לשנה הבאה – מביא את שקלו בשנה שאחריה ונותנו לשופר זה, והגזבר מעביר את השקלים הללו לשיירי הלשכה.
קינין - הן תורין – מי שנדר או נדב תורים גדולות היה נותן את דמיהן לשופר שכתוב עליו "קינין", וגוזלי עולה - הן בני יונה – מי שנדר או נדב בני יונה קטנים היה נותן את דמיהם לשופר שכתוב עליו "גוזלי עולה", כולן עולות – אין מביאים משני השופרות הללו אלא עולות; דברי רבי יהודה – הסובר, שלא היו שופרות אלא לקיני נדבה, שאינם באים אלא עולות, אבל לקיני חובה, כגון של זבים וזבות ויולדות, שמביאים שתי תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה, לא היה שופר, אלא היו נותנים את המעות או את העופות ליד הכוהן. וחכמים אומרים: קינין - אחד חטאת ואחד עולה – השופר שכתוב עליו "קינין" נותנים בו דמי קיני חובה, ומביאים מהם אחד חטאת ואחד עולה, גוזלי עולה - כולן עולות – השופר שכתוב עליו "גוזלי עולה" נותנים בו דמי קיני נדבה, ומביאים מכולם עולות בלבד.
המשנה שלפני התנאים שנתה: קינין וגוזלים לעולה. כלומר, על השופר האחד היה כתוב "קינין" ועל השופר השני "גוזלים". ו"לעולה" הערת השונה היא. כל העולם מודים שהיו שני שופרות; חלוקים הם בצירופה של מילת "לעולה": לדעת רבי יהודה נמשכת גם על "קינין", ופירוש "קינין" - תורין. וחכמים המשיכו "לעולה" רק ל"וגוזלים", ופירשו "קינין" - קורבנות חובה ו"גוזלים" - קורבנות נדבה. נראה שאף בדברי רבי יהודה וחכמים שבמשנתנו היה במקום "גוזלי עולה" רק "גוזלים", שאם לא כן, יהיה קשה הלשון "וגוזלי עולה... כולן עולות" שבדברי חכמים ("עיונים בספרות התלמוד", עמודים 65-66).
בתוספתא שקלים ג,א שנו: שלושה עשר שופרות היו במקדש וכתוב עליהם: תקלין חדתין, ותקלין עתיקין, קינים, וגוזלי עולה, עצים, לבונה, זהב לכפורת, שישה לנדבה. תקלין חדתין - שבכל שנה ושנה; ועתיקין - שלא שקל אשתקד שוקל שנה הבאה, אלו ואלו נופלים לשיירי לשכה (כנראה שהלשון הוא באשגרה מלעיל ומלהלן, וכאן צריך לומר: "והם נופלים" וכו', כלומר, השקלים העתיקים. ושמא הכוונה למה שנשאר מהשקלים החדשים וכל השקלים הישנים נופלים לשיירי הלשכה).
• • •
משנה
האומר: "הרי עלי עצים" – שקיבל עליו בנדר לתת עצים למזבח, ולא פירש כמה, - לא יפחות משני גִּיזֵּירין – חייב להביא לא פחות משתי חתיכות עץ, כאותן החתיכות שהיו מסדרים על המערכה של המזבח, מפני שמיעוט רבים ("עצים") - שניים (ומוסר אותם לציבור, שעצי המערכה אינם באים אלא משל ציבור); לבונה – האומר: "הרי עליי לבונה", ולא פירש כמה, - לא יפחות מקומץ – הוא חייב להפריש לא פחות מקומץ לבונה, שהוא שיעור הלבונה הבאה עם המנחה (וכוהן מקדש אותה בכלי שרת ומקטירה); זהב – האומר: "הרי עליי זהב", שנדר לתת מטבע של זהב לבדק בית המקדש, - לא יפחות מדינר זהב – הוא חייב לתת להקדש לא פחות מדינר זהב (ועושים מהזהב ריקועי זהב לציפוי בית קודש הקודשים).
ששה לנדבה – ששנינו לעיל, ששישה שופרות היו לנדבה, ונתנו בהם מעות שנותרו מכסף שהופרש לקורבנות, והמשנה שואלת: - נדבה מה היו עושין בה? – מה היו עושים במעות שבשופרות של נדבה? לוקחין בה עולות – קונים במעות האלו בהמות ומקריבים אותן עולות, הבשר לשֵּׁם – בשר הבהמות נשרף כולו על המזבח, והעורות לכהנים – עורות הבהמות ניתנים לכוהנים. זה מדרש דרש יהוידע כהן גדול: – אלה הדברים שדרש מן המקרא יהוידע כוהן גדול, שהיה בימי יהואש המלך: נאמר (בעניין קורבן האשם): "אָשָׁם הוּא, אָשֹׁם אָשַׁם לַי'י" (ויקרא ה,יט) – בפסוק זה נאמר "אשם לה'", ומשמע שכולו לה' כעולה, ובפסוקים אחרים באותו העניין נאמר שהאשם לכוהן, ומשמע שהוא נאכל לכוהנים. כיצד יתקיימו שני כתובים אלה? - זה הכלל: – כך הוא סיכום הדברים: כל שהוא בא משם חטא משם (במסירה שלפנינו הגיה מגיה: 'ומשם', וכן הוא בכתבי היד של המשנה) אשמה – כסף שנותר ממעות שהופרשו לשם קורבן חטאת או לשם קורבן אשם, - ילקח בו עולות (במסירה שלפנינו נכתב בטעות: 'עורות') – צריכים לקנות בו בהמות ולהקריבן עולות נדבה, וכן המותר מכסף שהופרש לשם קורבנות אחרים, הבשר לשֵּׁם – הבשר מיועד לה', כלומר, נשרף כולו על המזבח, והעורות לכהנים – כדין כל עולה. נמצאו שני כתובין קיימין: "אשם לי'י" – הבשר, ו"אשם" לכהן – העורות. כך דרש יהוידע הכוהן את המקרא הזה והוציא ממנו הלכה חדשה. ואומר: – וזהו ביאור הכתוב שנאמר ביהוידע (בעניין חיזוק בדק הבית): "כֶּסֶף אָשָׁם וְכֶסֶף חַטָּאוֹת לֹא יוּבָא בֵּית י'י, לַכֹּהֲנִים יִהְיוּ" (מלכים ב יב,יז) – אי אפשר לפרש כתוב זה כמשמעו, שכסף שהופרש לשם קורבן אשם או לשם קורבן חטאת יינתן לכוהנים, שהרי צריכים לקנות בו את הקורבן שלשמו הופרש, אלא כוונת הכתוב היא כמבואר לעיל, שאם נותר מהכסף שהופרש לקורבן אשם או לקורבן חטאת, אין משתמשים במותר זה לבדק הבית (- "לא יובא בית ה'" ולא יינתן אל הארון שהיו אוספים בו כספי בדק הבית), אלא קונים ממותר זה עולות נדבה, שעורותיהן שייכים לכוהנים (- "לכוהנים יהיו"). אבל אין לוקחים במותר זה חטאת ואשם, שאין קורבנות אלה באים נדבה (אפשר לפרש מקרא זה בדרך אחרת, שהכוהנים הם הנהנים מכסף אשם ומכסף חטאות, שהם אוכלים בשרם של קורבן אשם ושל קורבן חטאת לאחר הקטרת אימוריהם).
בתוספתא שקלים ג,ד שנו: "עצים". - האומר: "הרי עליי עצים" - מביא דמי שני גזירי עצים ונותן לשופר (אף על פי שכוונתו היתה להתנדב עצים למערכה, אינו צריך להביא עצים מביתו, אלא יכול לתת את דמיהם). כוהנים מקלחים אותם (הופכים את השופר, שהיה צר מלמעלה ורחב מלמטה, וגורמים שהכסף יקלח מהשופר) ולוקחים בהם עצים ומקריבים אותם לגבי מזבח.
ושם ג,ה שנו: "לבונה". - האומר: "הרי עליי לבונה" - מביא דמי קומץ לבונה ונותן לשופר. כוהנים מקלחים אותם ולוקחים בהם לבונה ומקריבים אותה לגבי מזבח.
ושם ג,ו שנו: "זהב". - האומר: "הרי עליי זהב" - מביא דמי דינר זהב ונותן לשופר. כוהנים מקלחים אותם ולוקחים בהם זהב ועושים אותם ריקועי זהב לבית קודש הקודשים.
בספרא 'ויקרא' דיבורא דחובה פרשה יב נאמר: "אשם לה'", יכול ייפול כולו לבדק הבית? - תלמוד לומר: "אשם" לכוהן. או "אשם" לכוהן, יכול יינתן כולו לכוהן? - תלמוד לומר: "אשם לה'". הא כיצד? מותר אשמות ייפלו לנדבה, לוקחים בהם עולות, הבשר לשם והעורות לכוהנים. - אין לי אלא מותר אשמות. ומניין מותר חטאות, מותר עשירית האיפה (קורבן שמביא החוטא הדל ביותר), מותר קיני זבים קיני זבות קיני יולדות, מותר קורבנות נזיר ומצורע? - תלמוד לומר: "אשום אשם". זה הכלל: כל שהוא בא משם חטא ומשם אשמה - יילקח בו עולות, הבשר לשם והעורות לכוהנים. זה המדרש דרש יהוידע כוהן גדול: "אשם הוא, אשום אשם לה'". נמצאו שני כתובים קיימים: "אשם לה'" ו"אשם" לכוהן. ואומר: "כסף אשם וכסף חטאות לא יובא בית ה', לכוהנים יהיה".
התנא בספרא דורש על פי המידה שני כתובים המכחישים זה את זה, שבאשם מעילות נאמר: "והביא את אשמו לה'" (ויקרא ה,טו), באשם תלוי נאמר: "והביא... לאשם אל הכוהן" (שם יח), ובאשם גזילות נאמר: "ואת אשמו יביא לה'... לאשם אל הכוהן" (שם כה). הרי לפנינו שני כתובים, פסוק טו ופסוק יח, המכחישים זה את זה, שלפי הכתוב הראשון האשם הוא לה', כלומר מותר האשם צריך ליקרב על המזבח, ולפי הכתוב השני משמע שמותר האשם הוא לכוהן. ובא הכתוב השלישי (פסוק כה) והכריע, שיש מן האשם לכוהן ויש ממנו למזבח, כלומר שנופל לנדבה ומקריבים מן המעות עולות, הבשר למזבח והעור לכוהנים ("ספרא דבי רב" ד, עמוד 150).
"זה הכלל" בא כרגיל לכלול בכלל אחד את הפרטים שבהלכה שלפניו. אבל במשנה כאן אין "זה הכלל" כולל את שלפניו, אלא הוא הוא המדרש, והרי הוא במקום "הא כיצד" הרגיל במדרש של שני כתובים המכחישים זה את זה. ואומנם אינו במובאה שבבבלי זבחים קג,א. בספרא בא "זה הכלל" בתור כלל ולפני מדרשו של יהוידע. ומהספרא העבירו את "זה הכלל" למשנה כאן ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 1041).
בספרא הביאו את הכתובים באשם המכחישים זה את זה והכריעו ביניהם, ולמדו מהכתוב "אשום אשם" שמותרות קורבנות אחרים דינם כמותר אשמות. במשנה קיצרו ולא הביאו דברים אלה. בספרא אמרו: "זה הכלל... זה המדרש דרש... נמצאו שני כתובים קיימים...", ואילו במשנה אמרו: "זה מדרש דרש... זה הכלל... נמצאו שני כתובים קיימים...". מכיוון שקיצרו במשנה והעתיקו מן הברייתא שבספרא רק את חלקה השני, הפכו במשנה את סדר המשפטים שהעתיקו מן הספרא, שכן האמור ב"זה הכלל" מכריע את הכתובים המכחישים זה את זה בפסוק "אשם הוא, אשום אשם לה'" המובא ב"זה מדרש דרש".
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "קינין - הן תורין, וגוזלי עולה - הן בני יונה, כולן עולות; דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: קינין - אחד חטאת ואחד עולה, גוזלי עולה - כולן עולות".
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): אמר רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין שלוש מילים אלו): ולא (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים ובקטע מן הגניזה (JTS): 'לא') היה שופר של קינים בירושלים – לא היה שופר לקיני חובה במקדש, מפני התערובת – שהרי יש בהם חטאות, שמא תמות אחת מהן ונמצאו דמי חטאות מיתות מעורבות בהן – יש חשש שאישה אחת מן הנותנים לשופר את דמי קיניהם תמות לפני שהקריבו בשבילה את קינה, וכיוון שיש בדמים שנתנה דמי חטאת, הרי הם דמי חטאת שמתו בעליה, שדינם שהם הולכים לים המלח (צריך לזרוק אותם למקום שאי אפשר להוציאם משם), ונמצא שדמי חטאת מתה מעורבים בדמים אחרים שבתוך השופר ואין להם תקנה, ולכן לדעת רבי יהודה לא היה שופר לקיני חובה במקדש, והמביאה קן חובה נותנת אותו ליד כוהן (הטעם "שמא תמות" וכו' הוא טעם התלמוד ("תוספתא כפשוטה"), ואינו מדברי הברייתא, כמוכח מהברייתא שבתוספתא. רבי יהודה חושש למיתה, כמו ששנינו במשנה יומא א,א). אבל לקיני נדבה היו שופרות, שהרי יש בהם עולות בלבד, ודמי עולה שמתו בעליה קרבים.
ברייתא זו מובאת גם בירושלמי יומא א,א וגיטין ז,ד.
חטאות מתות הם קורבנות חטאת שאינם ראויים להקרבה ודינם במיתה. חטאת שמתו בעליה לאחר שהפרישוה דינה שתמות. דין חטאות המתות נאמר גם בדמי חטאת, וכל מקום שאילו היתה חטאת היתה מתה, הדמים ילכו לים המלח.
ב"מקדש דוד" (קודשים יב,ח) כתב, שאין אומרים שיוכשרו הדמים המעורבים מטעם שחטאת העוף באה על הספק (באה אף כשיש ספק האם חייבים בה), שכיוון שיש ספק אם מתו הבעלים, הרי אסור להקריבה, ואיסור זה לא מצינו שהתירה תורה בחטאת העוף על הספק.
בתוספתא שקלים ג,ג שנו: רבי יהודה אומר: לא היה שופר לקינים (לקיני חובה), מפני התערובות, אלא האומר: "הרי עליי תורים" - מביא ונותן לשופר של תורים, "בני יונה" - מביא ונותן לשופר של בני יונה (וכולם עולות נדבה).
מלשון התוספתא "לא היה שופר לקינים... מביא ונותן לשופר של תורים... מביא ונותן לשופר של בני יונה" משמע, שרבי יהודה חולק על חכמים גם בכתוב על השופרות, וסובר שהיו שני שופרות, על אחד מהם היה כתוב "תורים" ועל השני "בני יונה", וכולם עולות נדבה. ואפשר להידחק כן אף בלשון רבי יהודה במשנה ולפרש: "קינים" שאמרו הם "תורים", ו"גוזלי עולה" הם "בני יונה", וכן היה כתוב על השופרות ("תוספתא כפשוטה").
ב"תוספתא כפשוטה" מפרש את התוספתא, שרבי יהודה סובר, שעל אחד מהשופרות היה כתוב "תורים" ועל השני "בני יונה". ברם מן המשנה שקלים משמע, שכבר במשנה קדומה היה שעל השופרות היה כתוב "קינים" ו"גוזלי עולה", ולא נחלקו רבי יהודה וחכמים אלא בפירושה. ולא מסתבר שרבי יהודה בתוספתא יחלוק על המשנה הקדומה. כמו כן, לפי פירוש זה, שלרבי יהודה לא היה כתוב על השופרות "קינים" ו"בני יונה", היתה התוספתא צריכה לקבוע בראשונה, שהיה כתוב על השופרות "תורים" ו"בני יונה", ורק אחר כך לפרש: "האומר: 'הרי עליי תורים'" וכו'.
לפיכך נראה, שרבי יהודה בתוספתא אינו חולק על רבי יהודה במשנה וגם לא על המשנה הקדומה, אלא התוספתא מפרשת את דברי רבי יהודה במשנה: "האומר 'הרי עליי תורים' - מביא ונותן לשופר של תורים", היינו השופר שהיה כתוב עליו "קינים" שרבי יהודה פירשם שהם תורים, "'בני יונה' - מביא ונותן לשופר של בני יונה", היינו השופר שהיה כתוב עליו "גוזלי עולה" שהם לרבי יהודה בני יונה ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד צז).
בבבלי יומא נה,א-ב אמרו: תנו רבנן: רבי יהודה אומר: לא היו שופרות לקיני חובה, מפני התערובת.
מאי "מפני התערובת"? - אמר רב יוסף: מפני תערובת חובה בנדבה (יש לחשוש שמא יערבו את הכסף הניתן לקיני חובה שהם חטאת ועולה בכסף הניתן לקיני נדבה שהם עולות, ונמצאו פוסלים אותם במעשה הקורבן)... - כי אתא רב דימי אמר: אמרי במערבא: גזירה משום חטאת שמתו בעליה (יש לחשוש שמא ימות אחד מן הנותנים כסף לקופת קיני חובה). - ומי חיישינן? והתנן: השולח חטאתו ממדינת הים - מקריבים אותה בחזקת שהוא קיים (ואין חוששים שמא מת בינתיים). אלא גזירה משום חטאת שמתו בעליה ודאי (רבי יהודה חשש שמא יהיו יודעים שמת בינתיים אחד מן הנותנים כסף לקופת קיני חובה). - ונברור / ונשקול ארבעה זוזי (שהם דמי חטאת עוף) ונשדי בנהרא (לאיבוד), ואידך לישתרו (ונאמר שהתברר הדבר למפרע שאותו כסף שהוצאנו הוא הכסף שהיה של החטאת שמתו בעליה, הרי שיש לזה תקנה)! - רבי יהודה לית ליה ברירה (לדעתו, דבר שאינו מבורר עכשיו ויתברר אחר כך - אין אומרים שהתברר למפרע שהיה כך עוד קודם לכן. ולכן אינו יכול לסמוך על תקנה זו).
גם בירושלמי וגם בבבלי בשם מערבא אמרו, שרבי יהודה אמר, שלא היו שופרות לקיני חובה, מפני שהוא סובר, שחוששים שמא ימות בעתיד. בבבלי הקשו, שאין חוששים שמא מת בעבר, ולכן אין חוששים שמא ימות בעתיד. מהירושלמי יומא א,א נראה, שלרבי יהודה הסובר שחוששים שמא ימות, הוא הדין שחוששים שמא מת.
ומציעים ברייתא: תני (כן הוא גם ב"שרידי הירושלמי". ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'והתניא'. במסירה שלפנינו תוקן על ידי מגיה 'והתני' על פי הנוסח הבבלי, והיא גרסה משובשת, שאין כאן קושיה כלל על רבי יהודה, ובמקבילות שביומא ושבגיטין לא נזכרה ברייתא זו כלל ("תוספתא כפשוטה")): – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): האשה – יולדת או זבה שנטהרה, שחייבת להביא קן לקורבן, שתוכל לאכול בקודשים (יולדת או זבה היא ממחוסרי כיפורים, שאף על פי שטבלה וטהרה מטומאתה, עדיין לא נגמרה טהרתה כדי לאכול בקודשים עד שתביא קורבן לכפרתה, וקודם שתביא כפרתה אסורה לאכול בקודשים), שאמרה: "הרי עלי קן" – הלשון "הרי עליי" (שהיא לשון נדר של קורבן נדבה) היא באשגרה מן ההלכות שלהלן בתוספתא (שהיא מקור ברייתא זו שבירושלמי), שהרי אנו עסוקים כאן בקן חובה, וצריך לומר: "האישה שאמרה: 'הרי אלו לקן'", והכוונה שהפרישה דמים לקינה (על פי "תוספתא כפשוטה"), - מביאה דמי קן ונותנתו (בקטע מן הגניזה (JTS): 'ונותנתן', ובדפוס ונציה הבבלי: 'ונותנת') בשופר – נותנת את הדמים בשופר שכתוב עליו "קינין", [ומשכמת (הושלם על פי "שרידי הירושלמי" וקטע מן הגניזה (JTS))] ואוכלת בקדשים (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילים אלו) – ממהרת ואוכלת בקודשים, לאחר שנתנה את הדמים בשופר, ואינה חוששת שמא נתעצל הכהן – אינה צריכה לחשוש שלא הביא הכוהן מהדמים את הקן והקריב אותו מיד כשנתנה את הדמים בשופר, אלא היא סומכת על הכוהן שהקריב את הקן מיד, מפני שהכוהנים זריזים הם בעבודתם בבית המקדש, והם נזהרים שלא ייכשלו הנשים באכילת קודשים כשהן מחוסרי כפרה, ואין הכהן חושש שמא דמי חטאות מיתות מעורבות בהן – הכוהן, שמביא קיני חובה מהדמים שבשופר שכתוב עליו "קינין", אינו צריך לחשוש שתמות אישה שנתנה לשופר דמי קינה ונמצא שדמי חטאת מתה מעורבים בתוך השופר, מפני שאין חוששים למיתה (במסירה שלפנינו נוסף על הגיליון על ידי מגיה: 'כי קאמרינן, בחטאת שמתו בעליהן ודאי, ואי אמרינן: נברור ד' זוזי ונשדי בנהרא ואידך לישתרו, הא אמרינן בעלמא: רבי יהודה לית ליה ברירה'. קטע זה בלשון בבלית מובהקת אינו לא בנוסח הירושלמי ולא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים, אבל כן הוא רק בדפוס ונציה הבבלי על פי הבבלי יומא נה,ב. המונח ההלכתי 'ברירה' אינו מופיע כלל בירושלמי. יש שטעו לחשוב שהקטע 'כי קאמרינן...' הוא תשובה על הקושיה שהקשו מהברייתא "האשה שאמרה" על דברי רבי יהודה בברייתא הקודמת, ולכן גרסו 'והתני' במקום 'תני').
הברייתא הזו היא לדעת חכמים החולקים על רבי יהודה.
הברייתא נקטה אישה שמביאה קן, לפי שרוב מביאי הקינים היו נשים יולדות או זבות, אבל הוא הדין לכל מביאי קן חובה.
בתוספתא שקלים ג,ב שנו: "קינים". - האומר: "הרי עליי קן" (הלשון "הרי עליי" היא באשגרה מן ההלכות שלהלן, שהרי אנו עסוקים בקיני חובה, וכאן הכוונה למפריש דמים לקינו, וצריך לומר: "הרי אלו לקן") - מביא דמי קינו ונותן לשופר (דמי הקן היו קבועים מראש, שקבעו למפרע את מחיר הקינים לזמן שלושים יום (תוספתא שקלים ב,יא)). כוהנים מקלחים אותם (הופכים את השופר, שהיה צר מלמעלה ורחב מלמטה, וגורמים שהכסף יקלח מהשופר) ולוקחים בהם קינים ומקריבים אותם חציים חטאות וחציים עולות.
ושם ג,ג שנו: האישה שנתנה דמי קינה לשופר אוכלת בזבחים לערב.
לשון הברייתא שבירושלמי: "האישה שאמרה: הרי עליי קן - מביאה דמי קן ונותנתו בשופר [ומשכמת] ואוכלת בקודשים", היא צירוף של שתי ההלכות שבתוספתא: "האומר: הרי עליי קן - מביא דמי קינו ונותן לשופר. האישה שנתנה דמי קינה לשופר אוכלת בזבחים לערב".
בבבלי עירובין לב,א אמרו: תניא: האישה שיש עליה לידה או זיבה, מביאה מעות ונותנת בשופר, וטובלת ואוכלת בקודשים לערב. - מאי טעמא? - ...כדרב שמעיה, דאמר רב שמעיה: חזקה אין בית דין של כוהנים עומדים משם (ממקום מושבם במקדש) עד שיכלו כל מעות שבשופר (שהיו הכוהנים מקפידים להוציא כל יום את כל המעות שבשופר ולהקריב כנגדן קינים).
מחוסר כיפורים, לאחר שהביא קורבן לכפרתו, צריך טבילה כדי לאכול בקודשים (משנה חגיגה ג,ג), שהואיל ועד עכשיו היה אסור באכילת קודשים, חוששים שמא הסיח דעתו ונטמא והוא לא ידע, לפיכך הצריכוהו חכמים טבילה. לכן אמרו בבבלי שטובלת ואוכלת בקודשים.
מחוסר כיפורים שהביא כפרתו וטבל אינו צריך הערב שמש לאכול בקודשים (כך מוכח מכמה מקומות). הרי שקשה מה שאמרו בבבלי שטובלת ואוכלת בקודשים לערב. בתוספות (בבלי חגיגה כא,א וזבחים צח,ב) כתבו, שלא נקטו "אוכלת בקודשים לערב" משום הערב שמש, אלא לפי שאינה עומדת בעזרה בשעת הקרבת קורבנה אלא סומכת על הכוהן שיקריב קורבנה, ולפיכך חוששת עד הערב שמא עדיין לא קרב קורבנה, אבל אם יודעת שקרב קורבנה טובלת ואוכלת מיד. ברם לפי הירושלמי כאן, אפילו אינה יודעת שקרב קורבנה אוכלת מיד, ואינה חוששת שמא נתעצל הכוהן. ור"ש (ספרא 'צו' פרשה ג) כתב, שבאכילת קודשים החמירו, שמחוסר כיפורים לא יאכל עד לערב. ואפשר שהלשון בבבלי "טובלת ואוכלת בקודשים לערב" היא אשגרה ממקומות אחרים, ואם כן, אף לפי הבבלי טובלת ואוכלת מיד.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "האומר: הרי עלי עצים - לא יפחות משני גיזירין".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי שביעית ט,ז ונדרים ח,ו.
מציעים קביעה: רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר: רבי בא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) בעי – שואל (נראה שכאן יש לפרש את המונח 'בעי': דורש וחוקר ומעלה, מציע וקובע): אמר: "הרי עלי עץ" – בלשון יחיד, ולא אמר: "הרי עליי עצים" בלשון רבים, - מביא גיזר אחד – אינו צריך להביא אלא חתיכת עץ אחת בלבד, מפני שגזר עץ אחד נקרא קורבן, ואין אומרים שאין נקרא קורבן אלא שני גזרי עצים וצריך להביא שני גזרים.
ומציעים סיוע ממקור תנאי: אמר רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני): מתניתא אמרה כן – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה המובאת להלן) אומרת כך (כמו שקובע רבי בא בר ממל), שזה קרבן בפני עצמו וזה קרבן בפני עצמו – כל גזר משני גזרי עצים, שהיו מוסיפים בבוקר ובין הערביים על מערכת העצים שעל המזבח, נקרא קורבן בפני עצמו, כהיא (כההיא) דתנינן תמן (במקבילה בשביעית: 'דתנינן'. ובקטע מן הגניזה (JTS) ובמקבילה בנדרים: 'דתנינן תמן'): – כמו (המשנה) ההיא ששנינו שם (במסכת אחרת - יומא ב,ה): שנים בידם שני גיזירי עצים – בכל קורבן תמיד של בין הערביים היו שני כוהנים מביאים למזבח שני גזרי עצים, כל אחד גזר אחד (שלא כמו בכל קורבן תמיד של שחר שהיה כוהן אחד מביא למזבח שני גזרי עצים), לרבות את העצים (שלוש מילים אלו הן לשון המשנה, כמו שהוא בכמה כתבי יד של המשנה יומא, ואינן פירוש של התלמוד למשנה. בנוסח הבבלי של מסכת שקלים יש מילים אלו. במקבילה בשביעית אין מילים אלו מפני הקיצור, ובמקבילה בנדרים: 'כדי לרבות בעצים'. מילים אלו הן גם במובאה מן המשנה שבירושלמי יומא ב,ג במסירה שלפנינו) – כדי להוסיף על העצים הערוכים על המזבח. ומכיוון שכל אחד אינו מביא אלא גזר אחד ומניח אותו על העצים הערוכים על המזבח, הרי שגזר אחד נקרא קורבן, כיוון שהנחתו על המזבח היא כהקרבת קורבן. ולכן, אם אמר: "הרי עליי עץ" - מביא גזר אחד בלבד (בדפוס ונציה הבבלי אין מאמר זה).
עד כאן המקבילה בירושלמי שביעית ונדרים.
במשנה מנחות יג,ג שנו: "הרי עליי עצים" - לא יפחות משני גזירים.
ובספרא 'ויקרא' דיבורא דנדבה פרשה ח נאמר: מניין שהיחיד מתנדב עצים? - תלמוד לומר: "קורבן" (ויקרא ב,א), מלמד שהיחיד מתנדב עצים. מכמה לא יפחות? - משני גזרים.
ובבבלי מנחות קו,ב אמרו: תנו רבנן: "קורבן" (ויקרא ב) - מלמד שמתנדבים עצים. וכמה? - שני גזירים, וכן הוא אומר: "והגורלות היפלנו על קורבן העצים" (נחמיה י) (זה המקור להיתר הבאת עצים על ידי יחידים).
רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: עוביין (כמה חוקות) [כמָחוֹקות (תוקן על פי קטעי גניזה (באוספים שונים) מהנוסח הירושלמי של מסכת שקלים (קטע JTS וקטע שהגהותיו הן בנוסח הירושלמי של מסכת שקלים), וכנראה כך הוא גם ב"שרידי הירושלמי". וכן הגיה תלמיד רשב"ש)] וארכן אמה גמודה – עוביים של גזרי העצים שהיו מביאים למזבח היה כמו עובי של מָחוֹק, שהוא קנה של עץ שהשתמשו בו החנוונים למחוק ולהסיר את הגודש מהמידה שמכרו לפיה דברים יבשים, ואורכם של גזרי העצים היה אמה שנמדדה באמה גמודה, שהיא אמה מצומצמת וחסרה מעט משיעורה הרגיל, והטעם מבואר להלן (הסופר במסירה שלפנינו כתב: 'עוביין כמה חוקות וארכן אמה גמודה', ומגיה הגיה: 'עוביין באמה שוחקות וארכן באמה גרומה'. כבהגהה רק בדפוס ונציה הבבלי (בשינוי כתיב: 'גדומה'). בכתב יד הבבלי: 'עוביין באמה דקות וארכן באמה גרומה', ובכתב יד שקלים: 'עוביין באמה וארכן באמה גדומה'. ובקטע מן הגניזה (JTS): 'עוביין כמחוקות ואורכן אמה גרומה').
רבי חוני (נראה שצריך לומר: 'רבי חונה' (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)) אמר בשם רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): כמין טורטני (מֹאזְנֵי אֵסֶל / אֵסֶל (מקור המילה 'טורטני' ביוונית)) – עוביים של גזרי העצים שהיו מביאים למזבח היה בדומה לעובי של אסל מאזניים, שהוא מוט שאליו מחובר קנה מאזניים, שהוא מוט דק שבשני קצותיו תלויות כפות המאזניים, או שעוביים של גזרי העצים היה בדומה לעובי של אסל, שהוא מוט שנושאים בו משא בכתף (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מאמר זה).
אמר רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): לפי שלא היה מקום המערכה אלא אמה על אמה – מקום העצים הערוכים על מזבח הנחושת שבמשכן היה אורכו אמה ורוחבו אמה בלבד, לפיכך לא היה בו (ב"שרידי הירושלמי" ובקטע מן הגניזה (JTS): 'בהן') אלא אמה גמודה (במסירה שלפנינו הגיה מגיה: 'גרומה'. בקטע מן הגניזה (JTS) ובכתב יד הבבלי: 'גרומה'. וב"שרידי הירושלמי", בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי: 'גדומה') – גזרי העצים שהיו מביאים למזבח היה אורכם אמה גמודה, כדי שלא יהיו יוצאים ממקום המערכה. ולכן אף גזרי העצים שהיו מביאים למזבח שבמקדש היה אורכם אמה גמודה, אף על פי שמקום המערכה במזבח שבמקדש היה גדול ממקום המערכה במזבח שבמשכן.
ומציעים ברייתא מסייעת: ותני כן: (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'תני') – ושונה (התנא) / ושנוי (שנויה ברייתא) כך (שמקום המערכה במזבח שבמשכן היה אמה על אמה): מזבח הנחושת שבמשכן היו בו כמה דברים שהיתה מידתם אמה: אמה היסוד – בליטה מסביב לתחתית המזבח שבמשכן היתה גבוהה אמה, אמה סובב – בליטה הבולטת ויוצאת בחצי גובהן של דופנות המזבח שבמשכן ומקיפה אותן היתה גבוהה אמה (הסובב נקרא בלשון התורה כרכוב (שמות כז,ה). כרכוב הוא דבר מסביב לכלי או לבניין), אמה כרכוב – מקום הילוך הכוהנים על גג המזבח, לפנים מן קרנות המזבח, היה רחב אמה מכל צד (בלשון חכמים נמצא הפועל 'כרכב' (תוספתא כלים בבא מציעא ב,י ו-יז; בבלי חולין כה,א), ומשמעו: לעשות חריץ המקיף כלי. מקום הילוך הכוהנים נקרא בלשון חכמים כרכוב, משום שמקום הילוך הכוהנים היה נמוך קצת ממקום המערכה והקיף אותו), ואמה קרנות (בליטות בתבנית קרניים) – בארבע פינותיו של גג המזבח היו ארבע קרנות, שכל אחת מהן היתה ארוכה אמה ורחבה אמה, הרי שמקום הקרנות וביניהן היה רחב אמה מכל צד, ואמה מערכה – השטח שנשאר על גג המזבח שבמשכן לצורך המערכה היה אורכו אמה ורוחבו אמה, שכן המזבח שבמשכן היה אורכו חמש אמות ורוחבו חמש אמות, ומקום הקרנות וביניהן היה אמה מצד זה ואמה מצד זה, ומקום הילוך הכוהנים היה אמה מצד זה ואמה מצד זה (בדפוס ונציה הבבלי אין ברייתא זו).
לדעת רבי יוסי היה גובהו של המזבח שבמשכן (עם הקרנות) עשר אמות: גובה היסוד אמה, בין היסוד למכבר (רשת נחושת) שלוש / ארבע אמות, גובה המכבר אמה אחת, גובה הכרכוב (הסובב) אמה אחת, בין הכרכוב לגג המזבח שלוש / שתי אמות, גובה הקרנות אמה אחת. ולדעת רבי יהודה היה גובהו של המזבח שבמשכן (בלא הקרנות) שלוש אמות. לדעת רבי יוסי היה שטח גגו של המזבח שבמשכן חמש אמות על חמש אמות. ולדעת רבי יהודה היה שטח גגו של המזבח שבמשכן עשר אמות על עשר אמות. ראה בבלי זבחים נט,ב וברייתא דמלאכת המשכן פרק יא.
הברייתא שבירושלמי היא לדעת רבי יוסי. בברייתא נשמט גובה המכבר, שאף הוא היה אמה.
יש לדון, האם לרבי יהודה היה אורכם של גזרי העצים כמידת מקום המערכה במזבח שבמשכן לפי דעתו.
בבבלי זבחים סב,ב אמרו: אמר אבין בר הונא אמר רב חמא בר גוריא: גיזרים (גזרי עצים למזבח) שעשה משה - אורכם אמה ורוחבם אמה ועוביים כמחק גודש סאה (מוט שמשתמשים בו למחוק גודש של מידת סאה). - אמר רבי ירמיה: באמה גדומה (אורכם ורוחבם של הגזירים נמדד באמה חסירה) / גרומה. - אמר רב יוסף: ולאו היינו דתניא: / אי הכי היינו דתניא: "על העצים אשר על האש אשר על המזבח" (ויקרא א) - שלא יהו עצים יוצאים מן המזבח כלום? (והואיל ומקום המערכה של המזבח שעשה משה היה אמה על אמה, נמצא שמידתם של העצים היתה באמה חסירה. הרי שדבריו של רבי ירמיה הם דברי הברייתא)
יש שגורס בדברי רבי ירמיה: "באמה גדומה" (חסירה), ויש שגורס: "באמה גרומה" (יתירה).
"אורכם אמה באמה גדומה" שבבבלי הוא "אורכן אמה גמודה" שבירושלמי.
"ועוביים כמחק גודש סאה" שבבבלי הוא "עוביין כמחוקות" שבירושלמי.
גזרי העצים לא היו נסרים או לוחות שיש להם אורך ורוחב ועובי, אלא היו מוטות שיש להם אורך ועובי בלבד. ולכן אמרו בירושלמי את מידת אורכם ואת מידת עוביים של גזרי העצים ולא את מידת רוחבם. בבבלי אמרו "רוחבם אמה", ולא ייתכן לומר כך, שאם כן, כל אחד מגזרי העצים היה מכסה את כל מקום המערכה במזבח שבמשכן, ולכן נראה ש"רוחבם אמה" הוא אשגרה בטעות.
בירושלמי ובמדרשי האגדה רבי ירמיה מוסר מאמרים בשם רבי שמואל בר יצחק, ולכן מסתבר שדברי רבי ירמיה שבבבלי מקורם בדברי רבי שמואל בר יצחק שבירושלמי.
בספרא 'ויקרא' דיבורא דנדבה פרשה ד נאמר: "על העצים אשר על האש אשר על המזבח" - שלא יהו הגיזרים יוצאים חוץ למערכה.
רמב"ם (הלכות מעשה הקורבנות טז,יג) כתב: האומר: "הרי עליי עצים" - לא יפחות משני גזרים, עוביים כמחוקות ואורכם אמה.
כמחוקות, כמין טורטני
במשנה כלים יז,טז ובתוספתא כלים (בבא מציעא) ז,ט נזכרו קנה מאזנים והמחוק שיש בהם בית קיבול מתכות והאסל שיש בו בית קיבול מעות. ובתוספתא כלים (בבא מציעא) ב,ה נזכר טורטיני שיש בה בית קיבול מעות. מכאן שטורטיני ואסל אחד הם (ב"תוספת ראשונים" ג, עמוד 38, כתב, שאסל שנזכר שם הוא אסל מאזניים).
במקורות חכמינו "טורטני" בא גם במשמע מאזניים (וקראו למאזניים על שם אסל המאזניים) וגם במשמע אסל (מוט לנשיאת משא), שכן אסל מאזניים ואסל דומים הם, ששניהם מוטות שבשני קצותיהם תלויים משאות (לפי "תוספת ראשונים" יוצא, שגם "אסל" בא במקורות חכמינו בשני משמעים אלה).
בספרא 'קדושים' פרשה ג נאמר: "במשקל" - זו טורטני, "ובמשורה" - זו המחוק.
בספרי זוטא במדבר יט,ו נאמר: "ולקח הכוהן עץ" - יכול אחד מכל העצים? - תלמוד לומר: "ארז". - או "ארז" - יכול אף טרף של ארז! - תלמוד לומר: "עץ ארז". הא מה הדבר? בקעת (גזר עץ) מתוך ליבו (החלק הפנימי) של ארז, וכמו מחוק היה.
כרכוב
בתוספתא שקלים ג,יט שנו: אי זהו כרכוב המזבח? - בין קרן לקרן, מקום הילוך רגלי הכוהנים ואילך.
ובירושלמי שקלים ח,ו אמרו: אי זהו כרכוב המזבח? - אמה בין קרן לקרן, מקום הילוך רגלי הכוהנים.
ובבבלי זבחים סב,א אמרו: תניא: איזהו כרכוב? - רבי אומר: זה כיוּר (פיתוחים שנעשו מסביב למזבח). רבי יוסי ברבי יהודה אומר: זה סובב (בליטה שנעשתה מסביב למזבח).
תנו רבנן: איזהו כרכוב? - בין קרן לקרן, מקום הילוך רגלי הכוהנים אמה. - אטו כוהנים בין קרן לקרן הוו אזלי? (והרי היו הקרנות מעכבות אותם מללכת סביב!) - אלא אימא: ומקום הילוך רגלי הכוהנים אמה (הכרכוב הוא בין קרן לקרן ברוחב אמה וגם מקום הילוך הכוהנים ברוחב אמה, שהכרכוב הוא ברוחב שתי אמות). - והכתיב: "תחת כרכובו מלמטה עד חציו" (שמות לח)! (משמע שהכרכוב אינו בגג המזבח אלא בדפנותיו) - אמר רב נחמן בר יצחק: תרי הוו, חד (המוזכר בכתוב במזבח שעשה משה) לנוי (בדפנותיו, ועליו נחלקו רבי ורבי יוסי ברבי יהודה האם היה כיור או סובב), וחד (שאינו מוזכר בכתוב) לכוהנים (בגג המזבח שהיה מקום הילוך הכוהנים) דלא נשתרקו כוהנים (כדי שלא יחליקו).
מידת אורכו ומידת רוחבו ומידת קומתו (של המזבח) אין מעכבים. - אמר רבי מני: ובלבד שלא יפחתנו ממזבח שעשה משה. - וכמה? - אמר רב יוסף: אמה (אמה אורך ואמה רוחב). - מחכו עליה: "חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב" (שמות כז)! - אמר ליה אביי: דלמא מקום מערכה (שהיה אמה על אמה) קאמר מר! - אמר ליה (רב יוסף): מר דגברא רבה הוא, ידע מאי קאמינא.
בברייתא שבבבלי "איזהו כרכוב" שנחלקו בה רבי ורבי יוסי ברבי יהודה מדובר במזבח של משה, שהרי במזבח שבמקדש לא נזכר כרכוב העשוי לנוי. מן התוספתא והירושלמי להלן ח,ו עולה, כי הברייתא שבבבלי "איזהו כרכוב? - בין קרן לקרן..." אינה עוסקת במזבח של משה, ולא באה אלא להסביר מהו אותו כרכוב המוזכר במשנה שקלים ח,ח לגבי המזבח שבמקדש.
• • •
במשנה שנינו: "לבונה - לא יפחות מקומץ".
ובמשנה מנחות יג,ג שנינו: האומר: "הרי עליי לבונה" - לא יפחות מקומץ. המתנדב מנחה - יביא עימה קומץ לבונה... שני בזיכים (שני בזיכי הלבונה של לחם הפנים) טעונים שני קמצים (קומץ לבונה לכל בזיך).
מניין ששני בזיכים (ספלים) של לחם הפנים טעונים שני קמצים של לבונה? (שהרי בתורה לא נאמר שיעור הלבונה בלחם הפנים) -
מביאים ברייתא: נאמר כאן – בלחם הפנים, 'אזכרה' – "וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה" (ויקרא כד,ז) - חייבים לשים לבונה שאין בה בשמים אחרים על יד כל אחת משתי המערכות (הסדרים) של לחם הפנים, והלבונה המוקטרת על המזבח תהיה לאזכרה בשביל לחם הפנים (שיזכור ה' את עם ישראל לטובה), ונאמר להלן (במקום אחר) – בקורבן מנחת נדבה, 'אזכרה' – "וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה" (ויקרא ב,ב) - הכוהן חייב לקחת מן המנחה מלוא קומצו (כל הכמות ששלוש האצבעות האמצעיות של ידו יכולות להכיל) מן הסולת ומן השמן של המנחה עם כל הלבונה של המנחה, והכוהן חייב להקטיר על המזבח את קומץ הסולת והשמן עם הלבונה (הם קרויים 'אזכרה' על שם שהם מזכירים את המתנדב מנחה לטובה לפני ה'). מה 'אזכרה' האמורה להלן מְלֹא קומץ – כשם שבקורבן מנחת נדבה קומצים מן הסולת ומן השמן של המנחה מלוא הקומץ ומקטירים אותו, אף כאן מְלֹא קומץ – כך בלחם הפנים שמים על יד כל מערכת של לחם הפנים מלוא הקומץ לבונה ומקטירים אותו. מכאן ששני בזיכים של לחם הפנים טעונים שני קמצים של לבונה (המילים "מה אזכרה" וכו' אינן בנוסח הבבלי של מסכת שקלים).
ושואלים (על הברייתא): אי (צריך לומר: 'או', וכן הוא ב"שרידי הירושלמי". - נראה ש'אי' חדרה לירושלמי כאשגרה מהבבלי ("אוצר לשונות ירושלמיים")) מה 'אזכרה' האמורה להלן שני קמצים – אולי כשם שבקורבן מנחת נדבה מקטירים שני קמצים, קומץ הסולת והשמן וקומץ הלבונה, אף כאן שני קמצים! – כך בלחם הפנים יהיו שמים על יד כל מערכת של לחם הפנים שני קמצים של לבונה ומקטירים אותם, ולא מלוא הקומץ בלבד! ולכן שני בזיכים של לחם הפנים יהיו טעונים ארבעה קמצים של לבונה!
ומשיבים: אמר רבי לא (רבי אילא / אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): כלום למדו לקומץ אלא (ב"שרידי הירושלמי" ובקטע מן הגניזה (JTS): 'לא') מלחם הפנים (נראה שצריך לומר כמו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ממנחת חוטא', וכן הוא בתלמיד רשב"ש)?! – וכי למדו את שיעור הלבונה בלחם הפנים, שהוא קומץ לכל בזיך, שלא מקורבן מנחת חוטא (אלא ממקום אחר)?! הרי למדו את שיעור הלבונה בלחם הפנים רק מקורבן מנחת חוטא (ולא מקורבן מנחת נדבה כדברי הברייתא לעיל). נאמר כאן (בלחם הפנים) 'אזכרה' ("וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה" (ויקרא כד,ז)), ונאמר להלן (בקורבן מנחת חוטא (קורבן הדל שבדלים שחטא בחטא המחייב קורבן עולה ויורד)) 'אזכרה' ("וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִמֶּנָּה מְלוֹא קֻמְצוֹ אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה" (ויקרא ה,יב) - הכוהן חייב לקחת מן המנחה מלוא שלוש האצבעות האמצעיות של ידו מן הסולת של המנחה, והכוהן חייב להקטיר על המזבח את קומץ הסולת). מה 'אזכרה' האמורה להלן מלא קומץ - כשם שבקורבן מנחת חוטא קומצים מן הסולת של המנחה מלוא הקומץ ומקטירים אותו, אף כאן מלא קומץ - כך בלחם הפנים שמים על יד כל מערכת של לחם הפנים מלוא הקומץ לבונה ומקטירים אותו. מכאן ששני בזיכים של לחם הפנים טעונים שני קמצים של לבונה (בקורבן מנחת חוטא אין קומץ לבונה, ואין מקטירים אלא קומץ אחד ולא שני קמצים, ולכן אין לשאול כמו ששאלו לעיל) (גם רבנו משולם הוסיף את המילים "מה להלן קומץ..."). ומה להלן קומץ החסר פסול – כשם שבקורבן מנחת חוטא, אם חסר קומץ הסולת, שיש בקומץ שקמץ הכוהן פחות ממלוא קומצו של הכוהן - הקומץ פסול להקרבה, אף כאן קומץ החסר פסול – כך בלחם הפנים, אם חסר קומץ הלבונה, שיש באחד מהבזיכים פחות ממלוא הקומץ לבונה - הלבונה שבבזיכים פסולה להקרבה.
בספרא 'אמור' פרשה יג נאמר: "לאזכרה" (ויקרא כד,ז) - רבי שמעון אומר: נאמר כאן 'אזכרה' ("לאזכרה"), ונאמר להלן (ויקרא ב,ב) 'אזכרה' ("אזכרתה"). מה 'אזכרה' האמורה להלן מלוא הקומץ, אף כאן מלוא הקומץ. מלמד שהיא טעונה שני קמצים, מלוא הקומץ לסדר הזה ומלוא הקומץ לסדר הזה.
ושם 'ויקרא' דיבורא דנדבה פרשה ט נאמר: "אזכרתה" - רבי שמעון אומר: נאמר כאן 'אזכרה', ונאמר להלן 'אזכרה'. מה 'אזכרה' האמורה להלן מלוא קומץ, אף כאן מלוא קומץ.
רבי שמעון למד בדרשתו שלבונה הנתונה על גבי כל סדר של לחם הפנים היתה של קומץ. ברייתא זו מקומה העיקרי בספרא 'אמור', והועתקה על ידי מוסרי המדרש מספרא 'אמור' לספרא 'ויקרא' דיבורא דנדבה, כרגיל במדרשי התנאים. וזה מוכרח, שהרי במנחת נדבה מפורש שצריכים קומץ, ובלחם הפנים לא נזכר קומץ.
הברייתא שהובאה בירושלמי כאן בעניין לחם הפנים היא הברייתא שבספרא. בירושלמי סברו שלמדו לחם הפנים ממנחת נדבה, ולכן שאלו על דרשה זו, ורבי אילא אמר שלמדו לחם הפנים ממנחת חוטא.
בספרא הועתקה דרשתו של רבי שמעון לדיבורא דנדבה בעניין מנחת נדבה, משום שסברו שרבי שמעון למד לחם הפנים ממנחת נדבה. בספרא לא הובאה דרשה זו בדיבורא דחובה בעניין מנחת חוטא.
קומץ החסר פסול
במשנה מנחות א,ב שנינו: קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט של לבונה (ונמצא הקומץ חסר) - פסל, מפני שאמרו: הקומץ החסר - פסול. איזה הוא חסר? - שקמצו בראשי אצבעותיו (ולא פשט אותן על כל פס ידו).
ובתוספתא מנחות ה,ט שנו: הקומץ שחיסר אפילו כל שהוא - פסל.
ובספרא 'ויקרא' דיבורא דנדבה פרשה ט נאמר: "מלוא קומצו מסולתה ומשמנה" - שאם קמץ ועלה בידו צרור או גרגר מלח או קורט של לבונה - פסל.
בספרא 'שמיני' פרשה א נאמר: "ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה" (ויקרא ט,יז) - נאמר כאן 'מילוי' ("וימלא"), ונאמר להלן (ויקרא ב,ב) 'מילוי' ("מלוא קומצו"). מה 'מילוי' האמור להלן מלוא קומצו, אף 'מילוי' האמור כאן מלוא קומצו. ומה 'מילוי' האמור להלן קמץ ועלה בידו צרור או גרגר מלח או קורט של לבונה פסול, אף 'מילוי' האמור כאן קמץ ועלה בידו צרור או גרגר מלח או קורט של לבונה פסול.
דברי רבי אילא בירושלמי כאן כפי שהושלמו בפירושנו ("נאמר כאן 'אזכרה', ונאמר להלן 'אזכרה'. מה 'אזכרה' האמורה להלן מלוא קומץ, אף כאן מלוא קומץ. ומה להלן קומץ החסר פסול, אף כאן קומץ החסר פסול") הם מעין הנאמר בספרא 'שמיני'.
מדברי רבי אילא יש ללמוד, שכמו בלבונה הבאה עם לחם הפנים, כך גם בלבונה הבאה עם המנחה וגם בלבונה הבאה בפני עצמה, אם חסר קומץ הלבונה, שהפריש המתנדב פחות ממלוא הקומץ לבונה - הלבונה פסולה להקרבה.
ומציעים היסק מהמקור האמוראי: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): מילתיה דרבי אילא אמרה: – דברו של רבי אילא אומר (מדבריו לעיל, שאף בלבונה קומץ החסר פסול, יש ללמוד שהוא סבור): המתנדב מנחה (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים השתבשו מילים אלו) מביאה בקומצו של כהן גדול – המתנדב מנחה, שצריך להביא עימה קומץ לבונה משלו, כיוון שלדברי רבי אילא אם הפריש המתנדב פחות ממלוא הקומץ לבונה - הלבונה פסולה להקרבה, לכן המתנדב מנחה צריך להביא עימה קומץ לבונה בשיעור מלוא קומצו של הכוהן שגדול במידת קומצו יותר מכל הכוהנים, שהרי אפשר שהכוהן הזה יקמוץ את המנחה, ואם יהיה קומץ הלבונה פחות ממלוא קומצו של הכוהן הקומץ את המנחה - תהיה הלבונה פסולה להקרבה.
רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי): ואפילו בקומץ הבעלים – המתנדב מנחה אינו צריך להביא עימה קומץ לבונה בשיעור מלוא קומצו של הכוהן שגדול במידת קומצו יותר מכל הכוהנים, אלא הוא רשאי להביא עימה קומץ לבונה אפילו בשיעור מלוא קומצו שלו, אף על פי שמידת קומצו קטנה מזו של הכוהן הזה.
במתנדב מנחה, רבי יוסה סבר, שכשם שקומץ הסולת והשמן של המנחה נמדד בשיעור קומצו של הכוהן הקומץ את המנחה, כך קומץ הלבונה הבאה עם המנחה נמדד בשיעור קומצו של הכוהן הקומץ את המנחה. אבל רבי ירמיה חלק על רבי יוסה וסבר, שכיוון שאין קמיצה בלבונה, קומץ הלבונה אינו נמדד בשיעור קומצו של הכוהן הקומץ את המנחה. ברם במתנדב לבונה, כיוון שאין שם קמיצה, הכל מודים שמביאה בקומץ הבעלים.
המתנדב מנחה - יביא עימה קומץ לבונה
בספרא 'ויקרא' דיבורא דנדבה פרשה ח נאמר: "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה" - ואיני יודע כמה. הריני דן, טעונה קמיצה וטעונה לבונה, מה קמיצה מלוא קומץ, אף לבונה מלוא קומץ.
ובבבלי מנחות קו,ב אמרו: ["המתנדב מנחה יביא עימה קומץ לבונה".] - מנלן? - דכתיב: "והרים ממנו בקומצו מסולת המנחה ומשמנה ואת כל הלבונה" (ויקרא ו), מקיש לבונה להרמה דמנחה, מה הרמה דמנחה קומץ, אף לבונה נמי קומץ.
האומר: "הרי עליי לבונה" - לא יפחות מקומץ
בתוספתא מנחות יב,טו שנו: "הרי עליי לבונה" - לא יפחות מן הקומץ.
ובספרא 'ויקרא' דיבורא דנדבה פרשה ח נאמר: "קורבן" (ויקרא ב,א), מלמד שהיחיד מתנדב לבונה. מכמה לא יפחות? - מקומץ.
כמו שלבונה הבאה עם המנחה מלוא קומץ, כך לבונה הבאה בפני עצמה מלוא קומץ.
סוגיה זו שבירושלמי כאן באה ללמד בתחילתה מניין ששני בזיכים של לחם הפנים טעונים שני קמצים של לבונה. כן דנה סוגיה זו בסופה במתנדב מנחה. שני עניינים אלו נשנו במשנה מנחות יג,ג ולא נשנו במשנה כאן. סוגיה זו לא באה ללמד מניין שהמתנדב לבונה לא יפחות מקומץ, ולא דנה במתנדב לבונה (שלא כמו שפירשו מפרשי הירושלמי). נראה שסוגיה זו שבירושלמי כאן מקורה בירושלמי במנחות (שאבד ולא נמצא), ומשם הועתקה הסוגיה לכאן, כיוון שבמשנה כאן נשנה עניין המתנדב לבונה שנשנה גם במשנה מנחות שם.
• • •
במשנה שנינו: "זהב - לא יפחות מדינר זהב".
מציעים פרשנות מצמצמת: אמר רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני): והוא שהזכיר צורה – רק אם הזכיר הנודר מטבע (על המטבעות היו חקוקות צורות), שאמר: "הרי עליי מטבע זהב" - הוא חייב לתת דינר זהב, שהוא מטבע הזהב הפחות ביותר, אבל אם לא הזכיר צורה – שאמר: "הרי עליי זהב" - מביא אפילו צינורה (מחט ארוכה המשמשת לסריגה) – הוא רשאי להביא אפילו מחט של זהב, ששוויה פחות מדינר זהב.
במשנה מנחות יג,ד שנינו: "הרי עליי זהב" - לא יפחות מדינר זהב.
ובבבלי מנחות קז,א אמרו: "הרי עליי זהב - לא יפחות מדינר זהב". - ודילמא נסכא! (מניין שכוונת הנודר היתה למטבע זהב, שמא היתה כוונתו לנתך זהב? ויביא נתך זהב השווה פחות מדינר זהב!) - אמר רבי אלעזר: דאמר מטבע. - ודילמא פריטי! (שמא לא היתה כוונתו אלא לפרוטות של זהב?) - אמר רב פפא: פריטי דדהבא לא עבדי אינשי (ולכן ודאי לא זו היתה כוונתו).
דברי רבי אלעזר הובאו בשני התלמודים.
במשנה מנחות יג,ד שנינו: "הרי עליי נחושת" - לא יפחות ממעה כסף (ייתן נחושת ששווייה לפחות מעה כסף). - ובבבלי מנחות קז,א אמרו: תניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: לא יפחות מצינורא קטנה של נחושת. - למאי חזיא? - אמר אביי: שמוחטים / שחוטטים בה פתילות (ישנות שבמנורה) ומקנחים בה נרות (מהאפר שבהן).
מה שאמרו בירושלמי בעניין המתנדב זהב שמביא אפילו צינורה, הוא מעין מה שאמרו בבבלי בעניין המתנדב נחושת שלא יפחות מצינורא קטנה.
צינורה הנזכרת כאן אינה צינור כעין מזלג גדול בעל שתי שיניים, שבו היו הופכים את עצי המערכה הדולקים או את האיברים והחלבים שעל גבי המערכה. צינור זה לא היה כלי קטן כמדובר כאן, אלא היה כלי גדול, וכן לא היה של זהב כמדובר כאן, אלא היה של ברזל (רש"י בבלי יומא יב,א).
• • •
במשנה שנינו: "ששה לנדבה".
למה תיקנו שישה שופרות לנדבה? -
מציעים ארבעה הסברים: חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא) אמר: כנגד (בהקבלה אל) ששה בתי אבות – שישה בתי אבות של הכוהנים היו משמשים במקדש בכל שבוע בימות החול, ולפיכך תיקנו שישה שופרות, שופר לכל בית אב, וכשהיו צריכים להקריב עולות נדבה, היו קונים אותן מהדמים שבשופר שהיה בשביל בית האב שהיה משמש באותו היום, ועורותיהן היו ניתנים לכוהנים של אותו בית אב (כל משמר מעשרים וארבעה משמרות הכוהנים היה מתחלק לבתי אבות. כל בית אב היה עובד ביום אחד מימות השבוע. עולות נדבה היו קריבות בימי החול, אבל בשבת לא היו קריבות, ולכן תיקנו שופרות לנדבה רק כנגד ימי החול שבהם קריבות עולות נדבה).
בר פדיה (רבי יהודה בר פדיה (בר פדא), אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: כנגד שש בהמות: פר – שור בן שתי שנים או בן שלוש שנים, ועגל – שור צעיר בן שנה, ושעיר – תיש בן שתי שנים, איל – כבש בן שתי שנים, וגדי – תיש צעיר בן שנה, וטלה – כבש צעיר בן שנה. שישה אלה הם זכרים ממין הבהמה שקריבים לעולה, וכנגדם תיקנו שישה שופרות לנדבה, שופר לכל סוג בהמה, וכל מי שהיה מתנדב להביא בהמה לקורבן עולה היה נותן דמיה בשופר שהיה בשביל סוג הבהמה שנדב, ועולות הנדבה שהיו קריבות מהדמים שבשופרות היו באות מסוג הבהמה שמהשופר שהיה בשבילו היו קונים אותן (אין עולה מן הבהמה באה אלא מן הזכרים, ולכן תיקנו שופרות לנדבה רק כנגד בהמות זכרים שקריבים לעולה. לעולה הבאה מן העוף תיקנו שופר מיוחד, כמבואר במשנה לעיל).
שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: כנגד ששה קרבנות: קיני זבים, קיני זבות, קיני יולדות, חטאות ואשמות, המנחות ועשירית האיפה – תיקנו שישה שופרות לנדבה כנגד שישה מיני קורבנות שמותרם נופל לשופרות נדבה: שופר אחד היה למותר קיני זבים וזבות, שופר אחד היה למותר קיני יולדות, שופר אחד היה למותר חטאות, שופר אחד היה למותר אשמות, שופר אחד היה למותר מנחות (מנחת חוטא), ושופר אחד היה למותר עשירית האיפה (של כוהן גדול) (הנותר מדמים שהקדישו לכל הקורבנות האלה יש להשתמש בו לעולה. מותרות אלו נמנו במשנה לעיל פרק ב הלכה ה).
אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): על ידי שהנדבה מרובה – בגלל שהמעות שהיו מביאים לצורך עולות נדבה היו מרובות, ולא היו יכולים לתת את כולן בשופר אחד, ריבו לה שופרות הרבה – לפיכך הוסיפו בשבילן הרבה שופרות, ותיקנו שישה שופרות. דעת רבי יוחנן אינה כדעת האמוראים לעיל המונים שישה דברים מיוחדים שכנגדם נתקנו ששת השופרות של נדבה. אך רבי יוחנן אינו מסביר למה תיקנו שישה שופרות דווקא ולא מספר אחר של שופרות.
בתוספתא שקלים ג,ז שנו: "שישה לנדבה". - כנגד מותר חטאות ואשמות ומותר קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות ומותר קורבן נזיר ומצורע.
שישה שופרות נמנו בתוספתא כאן: אחד למותר חטאות, אחד למותר אשמות, אחד למותר קיני זבים וזבות, אחד למותר קיני יולדות, אחד למותר קורבן נזיר, ואחד למותר קורבן מצורע.
למותר קיני זבים וזבות היה שופר אחד, משום שקיני זבים וזבות הם תמיד שווים, ובין כשהם עשירים ובין כשהם עניים מביאים שתי פרידות אחת לעולה ואחת לחטאת. ולמותר קיני יולדות היה שופר מיוחד, משום שיולדת כשהיא עשירה מביאה רק את חטאתה עוף.
שופר של עיקר הקינים (לא של מותר הקינים) שימש בין לזבים וזבות ובין ליולדות, מפני שאין יולדת עשירה נותנת דמי חטאתה לשם, שהרי הכוהן מקריב משם אחת לחטאת ואחת לעולה, ואם ייתנו שתי עשירות דמי החטאת לשם, תקרב אחת מהן עולה. אבל במותר הקינים יולדות עניות ועשירות שוות, אלא שבענייה המותר הוא מעולה ומחטאת, ובעשירה הוא מחטאת בלבד, ולפיכך תיקנו למותר הקינים שני שופרות, אחד למותר קיני זבים וזבות ואחד למותר קיני יולדות ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי מנחות קז,ב-קח,א אמרו: תנן התם: שישה לנדבה. - כנגד מי? -
אמר חזקיה: כנגד שישה בתי אבות הכוהנים שתיקנו להם חכמים, שיהא שלום זה עם זה (כדי למנוע מריבה בין הכוהנים).
רבי יוחנן אמר: מתוך שהנדבה מרובה, תיקנו להם שופרות מרובים, כדי שלא יתעפשו המעות (אילו היו כל המעות ניתנות בשופר אחד, הן היו מתעפשות).
וזעירי אמר: כנגד פר ועגל, איל וכבש, גדי ושעיר (כנגד ששת מיני הבהמה הקרבים לעולה).
ובר פדא אמר: כנגד הפרים והאילים והכבשים והשעירים והמותרות והמעה (ארבעה מן השופרות נועדו לדמי פרים של חטאות ציבור ולדמי אילים של אשם גזילות ואשם מעילות ולדמי כבשים של אשם נזיר ואשם מצורע ולדמי שעירים של חטאות ציבור של רגלים, שאם אבדו הקורבנות הללו ונמצאו לאחר שהוקרבו אחרים תחתיהם, ירעו עד שייפול בהם מום וייפדו, ודמיהם ניתנים בשופרות הללו. השופר החמישי נועד לדמי מותרות - מעות שהופרשו לצורך הקרבת קורבן ונותר מהן לאחר שנקנה הקורבן. השופר השישי נועד למעה - קלבון שמוסיפים כששוקלים שקלים).
ושמואל אמר: כנגד מותר חטאת ומותר אשם (אשם גזילות ואשם מעילות) ומותר אשם נזיר (שנטמא במת בתוך ימי נזירותו) ומותר אשם מצורע (שנרפא מצרעתו ונטהר) ומותר מנחת חוטא (שחטא בשבועת העדות או בשבועת ביטוי או בטומאת מקדש וקודשיו, אם דל הוא) ומותר עשירית האיפה של כוהן גדול (מנחת חביתין).
ורבי אושעיא אמר: כנגד מותר חטאת ומותר אשם ומותר אשם נזיר ומותר אשם מצורע ומותר קינים ומותר מנחת חוטא.
בבבלי הובאו דבריהם של שישה אמוראים שאמרו כנגד מי תיקנו שישה שופרות לנדבה, ובירושלמי הובאו דבריהם של ארבעה אמוראים.
דבריהם של חזקיה ושל רבי יוחנן בבבלי הם כדבריהם בירושלמי, אך בירושלמי אין הטעם שבבבלי "כדי ש..." (בבבלי פירשו את טעמו של רבי יוחנן: "כדי שלא יתעפשו המעות", אך מלשון הירושלמי משמע שפירשו את דבריו כפשוטם). דברי זעירי בבבלי הם כדברי בר פדא בירושלמי. דברי בר פדא בבבלי אינם כדבריו בירושלמי.
דברי שמואל בבבלי אינם שווים בכל לדבריו בירושלמי (בירושלמי נמנו בדבריו של שמואל המותרות שנזכרו במשנה שקלים ב,ה, אבל לא כן בבבלי). דברי רבי אושעיא בבבלי אינם בירושלמי (רבי אושעיא מנה את המותרות שנזכרו במשנה שקלים ב,ה, אלא שכלל את מותרות הקינים יחד, ופירט את מותרות האשמות כשמואל בבבלי, ופירש "עשירית האיפה" שבמשנה שם שהיא מנחת חוטא כרבי יוחנן בירושלמי לעיל ב,ה).
שום אמורא מהאמוראים בבבלי ובירושלמי שנתנו טעם לשישה שופרות לנדבה כנגד שישה מותרות לא מנה את המותרות כמו בתוספתא.
שישה לנדבה
שנינו בספרא 'ויקרא' דיבורא דנדבה פרשה ה, שלרבי אלעזר מותרות הקורבנות באים עולות נדבה של יחיד, ולחכמים מותרות הקורבנות נופלים לשופרות של נדבה ובאים עולות נדבה של ציבור. רבי אלעזר אינו מפרש "שישה לנדבה" של המשנה כרבי אושעיא ושמואל והתוספתא (שקלים ג,ז), שהם כנגד מותרות הקורבנות, אלא כרבי יוחנן: "על ידי שהנדבה מרובה ריבו לה שופרות הרבה", זאת אומרת: נדבה ממש, אבל מותרות הקורבנות אינם נופלים לשופרות של נדבה.
וקרובה לדעתו של רבי אלעזר היא גם דעתו של רבי יהודה, שהוא אומר (ספרא 'צו' פרשה ד; בבלי זבחים קג,א), שעולת הקדש אין עורה לכוהנים, וכפירושו של רבי חייא בר יוסף (בבלי שם) שעולת הקדש היא עולה הבאה ממותרות הקורבנות. ובברייתא אחרת (שבבבלי שם) שנינו: "שישה לנדבה - פרט לעולה הבאה מן המותרות, שלא יהו כוהנים זכאים בעורה; דברי רבי יהודה. אמר לו רבי שמעון: אם כן, ביטלת מדרשו של יהוידע הכוהן". רבי יהודה פירש את המשנה: "שישה לנדבה - נדבה מה היו עושים בה? לוקחים בה עולות, הבשר לשם והעורות לכוהנים", שלא נאמרה על עולה הבאה מן המותרות.
רבי יהודה לא שנה את מדרשו של יהוידע כוהן גדול "זה הכלל: כל שהוא בא משם חטא ומשם אשמה - יילקח בו עולות, הבשר לשם והעורות לכוהנים" בקשר עם משנת שקלים זו, אלא שנה כלל זה במקום אחר והציע אותו בלשון: "זה הכלל: כל שהוא בא משם חטא ומשם אשמה - מותרו נדבה", כמשנת שקלים ב,ה המונה שישה קורבנות שמותריהם נדבה ואינם נופלים לשופרות של נדבה. ועל כן אמר לו רבי שמעון: "אם כן, ביטלת מדרשו של יהוידע הכוהן". לרבי יהודה, עולה הבאה מן המותרות אין הכוהנים זכאים בעורה, ומשנת שקלים ו,ו שלא כרבי יהודה.
סתם משנת שקלים ו,ו שהסמיכה לפירושה של "נדבה" של המשנה: "זה מדרש דרש יהוידע כוהן גדול... זה הכלל: כל שהוא בא משם חטא ומשם אשמה - יילקח בו עולות, הבשר לשם והעורות לכוהנים", קרוב שהיא משנת רבי שמעון החולק על רבי יהודה בברייתא שבזבחים שם, אבל רבי יהודה לא שנה במשנה זו מדרש זה ולא שנה כללו בלשון זה אלא בלשון: "כל שהוא בא משם חטא ומשם אשמה - מותרו נדבה". הרי שעיקרה של כל הלכה זו שבמשנת שקלים ו,ו שנוי במחלוקת ("תרביץ" ז, עמודים 143-147).
בתוספתא שקלים ג,ח שנו: האומר: "מנה זו לנדבה", "סלע זו לנדבה" - מביא ונותן לשופר של נדבה. כוהנים מקלחים אותם ולוקחים בהם עולות, הבשר לשם והעורות של כוהנים.
הלכה ח זו חולקת על הלכה ז שפירשה "שישה לנדבה" כנגד עולה הבאה מששת המותרות, ומי ששנה זו לא שנה זו. התנא האחד, רבי יהודה, שנה: "שישה לנדבה - האומר: 'מנה זו לנדבה'... - מביא ונותן לשופר של נדבה... הבשר לשם והעורות של כוהנים". והתנא השני, כנראה רבי שמעון, שנה: "שישה לנדבה - כנגד מותר חטאות... ומותר קורבן נזיר ומצורע" ("תרביץ" ז, עמודים 146-147).
הלכה ח זו היא של תנא אחר, כרבי אלעזר (ספרא 'ויקרא' דיבורא דנדבה פרשה ה) ורבי יהודה (לדעת רבי חייא בר יוסף בבבלי זבחים קג,א) החולקים על משנתנו וסוברים שמותר קורבנות אינו בא נדבת ציבור ואין עורותיהם לכוהנים, ולדעתם שישה לנדבה הם לנדבה סתם וכשיטת רבי יוחנן בירושלמי כאן, ונדבה זו, שהיא מתחילה לקיץ המזבח, לוקחים בה עולות, הבשר לשם והעורות לכוהנים ("תוספתא כפשוטה").
• • •
במשנה נזכר מדרש שדרש יהוידע כוהן גדול, ולכן מפרשים כאן כתובים שנאמרו באותו עניין.
(במסירה שלפנינו נוסף בין השורות על ידי מגיה: 'שנאמר', והוא על פי דפוס ונציה הבבלי. התוספת מוטעית, כי הפסוק הוא תחילת עניין. ובכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: 'שני כתובין', והוא פסקה מן המשנה: "נמצאו שני כתובין קיימין")
נאמר (בתיקון בדק בית ה' בימי יואש מלך יהודה): "וּכְכַלּוֹתָם הֵבִיאוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וִיהוֹיָדָע אֶת שְׁאָר הַכֶּסֶף וַיַּעֲשֵׂהוּ כֵלִים לְבֵית ה' כְּלֵי שָׁרֵת וְהַעֲלוֹת וְכַפּוֹת וּכְלֵי זָהָב וָכָסֶף" (דברי הימים ב כד,יד) – כשכילו לתקן את כל בדקי בית ה' (הקלקולים שבבית ה' הטעונים תיקון), הביאו הגזברים שהיו מופקדים על בדק הבית את הכסף שנשאר, ויהוידע עשה ממותר הכסף כלים לשירות בבית ה' ולהעלאת הקורבנות עשויים זהב או כסף. - מאיזה כסף עשו כלי שרת? -
מביאים דעה אחת: רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) (במסירה שלפנינו נוסף בין השיטין על ידי מגיה: 'אמר'. כבהגהה רק בדפוס ונציה הבבלי): שתי נדבות (במסירה שלפנינו נוסף בסוף השורה על ידי מגיה: 'עשה', על פי הנוסח הבבלי של מסכת שקלים) – שתי תרומות היו בימי יואש, האחת לבדק הבית והשנייה לכלי שרת, מפני שאין עושים כלי שרת מהתרומה לבדק הבית. ואין פירוש הכתוב הזה שממה שהותירו מבדק הבית עשו כלי שרת, אלא פירושו שמהתרומה השנייה עשו כלי שרת.
ומביאים דעה שנייה: תני – שונה (בברייתא) רבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי): נדבה אחת – תרומה אחת היתה בימי יואש, והיא לבדק הבית, וממה שהותירו מבדק הבית עשו כלי שרת.
ומקשים (על דברי רבי יונתן): והא כתיב: – והרי כתוב (באותו עניין): "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲשׂוּ אֲרוֹן אֶחָד" (דברי הימים ב כד,ח) – המלך ציוה ועשו ארון אחד (כדי שהעם ישלשלו לארון את תרומותיהם שהביאו לבית ה' לבדק הבית)! – הרי שהיתה תרומה אחת בלבד, שלא כדברי רבי יונתן שהיו שני תרומות! - אין משיבים על קושיה זו (בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים אין 'והא כתיב'. ובדפוס ונציה הבבלי: 'שנאמר'. ולפי זה, מביאים ראיה מכתוב זה לדברי רבי ישמעאל).
בבבלי כתובות קו,א-ב אמרו: בעא מיניה רב הונא מרב: כלי שרת, מהו שייעשו מקודשי בדק הבית (גם מקודשי בדק הבית)?... - אמר ליה: אין נעשים אלא מתרומת הלשכה (ממותר תרומת הלשכה - הכסף מתרומת הלשכה הנשאר בקופות). - איתיביה: "וככלותם הביאו לפני המלך ויהוידע את שאר הכסף ויעשהו כלים לבית ה' כלי שרת" וגו' (דברי הימים ב כד)! (משמע שכלי שרת נעשים מהכסף שהוקדש לבדק הבית!) - אמר ליה: דאקרייך כתובי לא אקרייך נביאי: "אך לא ייעשה בית ה' סיפות... כל כלי זהב וכלי כסף מן הכסף המובא בית ה'... כי לעושי המלאכה ייתנוהו..." (מלכים ב יב) (הרי שלא עשו את כלי השרת מהנדבה לבדק הבית). - אי הכי, קשו קראי אהדדי! - לא קשיא: כאן (בדברי הימים) שגבו (לצורך בדק הבית) והותירו (עושים מהכסף הנותר כלי שרת), כאן (במלכים) שגבו ולא הותירו (נותנים את הכסף כולו לבדק הבית). - וכי גבו והותירו מאי הוי? (הרי הכסף הוקדש לצורך אחר, ואם כלי שרת אינם נעשים מקודשי בדק הבית, כיצד אפשר להשתמש בו לכך?) - אמר רבי אבהו: לב בית דין מתנה עליהם (בתחילת הקדשם), אם הוצרכו (לבדק הבית) - הוצרכו, ואם לאו - יהו לכלי שרת.
תנא דבי רבי ישמעאל: כלי שרת באים מתרומת הלשכה (ממותר תרומת הלשכה), שנאמר: "שאר הכסף" (דברי הימים שם) - איזהו כסף שיש לו שיריים (שיירי הלשכה - הכסף הנשאר בלשכה לאחר התרומה)? הווי אומר: זה תרומת הלשכה.
מיתיבי (על רב): ...כלי שרת - באים ממותר נסכים! - תנאי היא, דתנן (משנה שקלים ד,ד): ...רבי ישמעאל אומר: מותר תרומה (מותר תרומת הלשכה) - לכלי שרת; רבי עקיבא אומר: מותר נסכים - לכלי שרת.
בירושלמי אמר רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן, ששתי תרומות היו בימי יואש, האחת לבדק הבית והשנייה לכלי שרת, ולא עשו כלי שרת ממותר בדק הבית, ו"שאר הכסף" פירושו הכסף של התרומה השנייה לכלי שרת, ולכן אין הכתובים בדברי הימים ובמלכים סותרים זה את זה.
בבבלי למד רבי ישמעאל מהכתוב "שאר הכסף" שכלי שרת באים ממותר תרומת הלשכה. ואילו בירושלמי אמר רבי ישמעאל, שתרומה אחת היתה בימי יואש, והיא לבדק הבית, וממותר בדק הבית עשו כלי שרת, ו"שאר הכסף" פירושו הכסף שנשאר מבדק הבית, ולפי זה יש ליישב את סתירת הכתובים בדברי הימים ובמלכים כמו שאמרו בבבלי: "כאן שגבו והותירו, כאן שגבו ולא הותירו".
נראה שלפנינו בבבלי כאן צירוף של שני קטעים שונים, אחד עסק ביישוב סתירת הפסוקים ("קשו קראי אהדדי" עד "מיתיבי") ואחד בפירוש דברי רב ("בעא מיניה רב הונא מרב" וכו' עד "כי לעושי המלאכה ייתנוהו", "מיתיבי" וכו'). מי שהוא נתקשה בתשובתו של רב ("דאקרייך כתובי" וכו'), שיוצא כאילו הפסוקים סותרים זה את זה, וכדי לתרצם הכניס לפני "מיתיבי" את הקטע שעסק בסתירה זו, אך לא הרגיש שרב אינו יכול לתרץ "כאן שגבו והותירו", כי רב קובע שלעולם אין נעשים כלי שרת מקודשי בדק הבית.
המקשה "מיתיבי" על רב לא רק שלא הכיר את ברייתת תנא דבי רבי ישמעאל (שמתרצת את קושית "מיתיבי"), אלא גם את המשנה בשקלים לא הכיר. ברם לא מסתבר כלל שהמשנה בשקלים נעלמה מרב הונא, ששאל מרב: "כלי שרת, מהו שייעשו מקודשי בדק הבית?", ובפרט שרב לא העיר לו שתשובתו נמצאת במשנה. ונראה שרב הונא שאל האם מותר לעשות כלי שרת גם מקודשי בדק הבית, כלומר, גבו והותירו, האם מותר להוציא את המותר לצורך כלי שרת, אבל בשלא הותירו ידע שחולקים התנאים במשנה שקלים, לרבי ישמעאל נעשים ממותר תרומה ולרבי עקיבא ממותר נסכים. ומדויק מה שענה לו רב "אין נעשים אלא מתרומת הלשכה" ("מקורות ומסורות", נשים, עמודים רנו-רנז).
נאמר (בהמשך הפסוק המובא לעיל): "וַיִּתְּנֻהוּ בְּשַׁעַר בֵּית י'י חוּצָה" (דברי הימים ב כד,ח) – נתנו את הארון בסמוך לשער בית ה' מבחוץ. - מדוע נתנו את הארון מבחוץ? -
מציעים טעם: אמר רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני): מפני הטמאים – כדי שגם טמאי מתים, שהכניסה לחצרות (לעזרות) בית ה' אסורה עליהם, יוכלו להביא את תרומותיהם (אבל שאר טמאים, שמשולחים מהר הבית או חוץ לירושלים, יכולים לשלוח תרומותיהם על ידי אחרים).
ומציעים פסוק המשמש כטעם נוסף: רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רב יוסף (גדול אמוראי בבל בדור השלישי): על שם (משום) שנאמר (באותו עניין בפרשה המקבילה בספר מלכים) (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילים אלו): "אַךְ לֹא יֵעָשֶׂה בֵּית י'י סִפּוֹת כֶּסֶף מְזַמְּרוֹת מִזְרָקוֹת חֲצֹצְרוֹת כָּל כְּלִי זָהָב וּכְלִי כָסֶף מִן הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית ה'" (מלכים ב יב,יד) – לא היו עושים כלי שרת עשויים זהב או כסף מן הכסף המובא בבית ה' לבדק הבית ("לֹא יֵעָשֶׂה בֵּית י'י" - לא ייעשה בבית ה'. "סִפּוֹת" - ספלים). ויש לדרוש את הכתוב: - מין ספות כסף לא יעשה בית י'י (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילים אלו. ב"שרידי הירושלמי" חסר כאן. בקטע מן הגניזה, שגופו הוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים והגהותיו הן בנוסח הירושלמי של מסכת שקלים, מוגה כמו במסירה שלפנינו: 'מין ספות כסף...'. ובקטע מן הגניזה (JTS): 'מסיפות כסף...'. לפי זה 'מין' במסירה שלפנינו הוא שיבוש של "מִן") – אין נותנים בבית ה' (-"לֹא יֵעָשֶׂה בֵּית י'י") כלים לאסוף בהם נדבות כסף (-"סִפּוֹת כֶּסֶף"), משום מורא המקדש. ולכן נתנו את הארון מבחוץ (אפשר שהמילה "מין" היא שיבוש של המילה "מִן" שבסופו של הכתוב הזה, שמתחילה הובא כאן אף סוף הכתוב ואחר כך קיצרו את הכתוב והשמיטו את סופו ולא שרדה ממנו אלא מילה זו).
"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲשׂוּ אֲרוֹן אֶחָד וַיִּתְּנֻהוּ בְּשַׁעַר בֵּית י'י חוּצָה"
בכתוב המקביל בספר מלכים נאמר: "וַיִּקַּח יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֲרוֹן אֶחָד וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ, וַיִּתֵּן אֹתוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ מִיָּמִין בְּבוֹא אִישׁ בֵּית ה', וְנָתְנוּ שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים שֹׁמְרֵי הַסַּף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית ה'" (מלכים ב יב,י). לפי פשוטם של הכתובים בספר מלכים ובספר דברי הימים, נתנו את הארון בחצר בית ה' (בעזרה, שמזבח העולה עמד בה). אבל לפי הירושלמי כאן, פירושו של הכתוב בספר דברי הימים הוא, שנתנו את הארון חוץ לחצר בית ה', ולפי זה נמצאו שני הכתובים סותרים זה את זה.
"סִפּוֹת כֶּסֶף"
במלכים ב פרק כב ובדברי הימים ב פרק לד, בתיקון בדק בית ה' בימי יאשיהו מלך יהודה, נאמר, ש"הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵּית ה' אֲשֶׁר אָסְפוּ שֹׁמְרֵי הַסַּף מֵאֵת הָעָם" / "הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית אֱלֹהִים אֲשֶׁר אָסְפוּ הַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי הַסַּף מִיַּד מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם וּמִכֹּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל וּמִכָּל יְהוּדָה וּבִנְיָמִן וישבי יְרוּשָׁלִָם" ניתן לממונים על עשיית המלאכה בבית המקדש. מהכתובים הללו משמע ש"שֹׁמְרֵי הַסַּף" ו"שֹׁמְרֵי הַסִּפִּים" שהיו במקדש, הנזכרים בספר מלכים ובספר דברי הימים, היו שומרי בתי האוצר שבבית המקדש, שאספו בהם את נדבות בני העם. מכאן ש"סִּפִּים" ו"סִפּוֹת" הם בתים או כלים שאספו בהם נדבות כסף, כמו שאמר רב יוסף.
• • •