משנה
המשנה מפרטת את מקומותיהן של שלוש עשרה ההשתחוויות שהיו במקדש הנזכרות לעיל במשנה שבהלכה א.
היכן היו השתחויות האלו?
ארבע – השתחוויות בצפון וארבע בדרום, שלש במזרח ושתים במערב; כנגד שערים (כך הוא הנוסח בכתבי היד של המשנה. במסירה שלפנינו נכתב 'כנגד שנים שערים' ונמחק 'שנים' והוגה על הגיליון 'שלש עשרה') – ההשתחוויות היו מול שלושה עשר השערים שהיו בעזרה במקדש המנויים להלן, וכל העובר מול אחד השערים היה משתחווה, וכל המקיף את המקדש היה משתחווה שלוש עשרה פעמים.
שערים דרומיים סמוכין למערב – משוכים לצד מערב, וזה סדרם ממערב למזרח: שער העליון – על שם שהיה בגובהו של הר הבית, שהר הבית היה משתפע ויורד ממערב למזרח, ושער זה היה סמוך למערב, שער הדלק – שהיו מכניסים דרכו את עצי המערכה, שער הבכורות – שהיו מכניסים דרכו בכורות בהמה טהורה וקודשים קלים, כדי להודיע ששחיטתם כשרה גם בדרומה של העזרה, שער המים – כמו שהמשנה מבארת להלן. ולמה נקרא שמו שער המים? שבו מכניסין צלוחית של ניסוך המים (הנוסח בכתבי היד של המשנה: 'צלוחית של מים של ניסוך') בחג – בחג הסוכות היו מכניסים דרכו צלוחית של מים שנשאבו ממעיין השילוח, כדי לנסכם על גבי המזבח (כמתואר במשנה סוכה ד,ט). רבי אליעזר בן יעקב (הראשון, תנא בדור השני) אומר: בו המים מפכים עתידין (בכתבי היד של המשנה: 'ועתידים') להיות יוצאין מתחת מפתן (סף הפתח) הבית – בזמן בית שני היו המים נובעים בשער הזה, שהיה שם מעיין, ומכאן שמו של השער, ובאחרית הימים עתידים המים להיות זורמים מתחת מפתן הבית, כמו שניבא עליהם יחזקאל, שמי המעיין הזה יצאו מתחת מפתן הבית, במזרחו של הבית (יחזקאל מז,א-ב). רבי אליעזר בן יעקב חולק על תנא קמא.
לעומתן בצפון סמוכין במערב (צריך לומר: 'למערב', וכן הוא בכתבי היד של המשנה) – משוכים לצד מערב, וזה סדרם ממערב למזרח: שער יכניה – כמבואר להלן, שער הקרבן – שהיו מכניסים דרכו קודשי קודשים ששחיטתם בצפונה של העזרה, שער הנשים – שדרכו נכנסו הנשים בשעת שחיטת קורבנן, שער השיר – שהיו הלוויים מכניסים דרכו את כלי השיר. ולמה נקרא שמו שער יכניה? שבו יצא יכניה בגלותו – יכניה (יהויכין) מלך יהודה בסוף ימי בית המקדש הראשון הוגלה לבבל על ידי נבוכדנאצר מלך בבל, וכשהלך לגולה נכנס לבית המקדש להשתחוות ויצא דרך השער הזה. השער הזה שהיה במקדש השני היה סמוך למקומו של השער שהיה במקדש הראשון שבו יצא יכניה (יצא בגלותו = יצא לגולה, על פי 'יצא בגולה' (=לגולה) במקרא, שתרגומו 'נפק בגלותא').
שבמזרח: שער ניקנור – על שם ניקנור שהביא את שתי דלתותיו של השער הזה ממצרים ונעשו להן ניסים (משנה יומא ג,י), ושני פשיפשין (שערים קטנים) היו לו – לשער ניקנור, שדרכם היו יוצאים, ולא רצו לצאת דרך השער הראשי, שהיה מכוון מול שער ההיכל ואינו מן הכבוד להפנות אחוריהם אל היכל ה', אחד מימינו ואחד משמאלו – ואף הם כלולים במניין שלושה עשר השערים.
ושנים – שני שערים במערב – האחד היה בצד צפון של הכותל המערבי, והשני היה בצד דרום, ולא היה להם שם – מיוחד, שלא היו משתמשים בהם אלא לצאת דרכם אל הרחבה שאחורי המקדש.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "היכן היו השתחויות האלו? - ארבע בצפון וארבע בדרום, שלש במזרח ושתים במערב; כנגד שערים".
ובמשנה מידות ב,ו שנינו: ושלוש עשרה השתחוויות היו שם. אבא יוסי בן חנן אומר: כנגד שלושה עשר שערים. שערים דרומיים סמוכים למערב: שער העליון, שער הדלק, שער הבכורות, שער המים. ולמה נקרא שמו שער המים? שבו מכניסים צלוחית של מים של ניסוך בחג. רבי אליעזר בן יעקב אומר: ובו המים מפכים ועתידים להיות יוצאים מתחת מפתן הבית. ולעומתם בצפון סמוכים למערב: שער יכניה, שער הקורבן, שער הנשים, שער השיר. ולמה נקרא שמו שער יכניה? שבו יצא יכניה בגלותו. שבמזרח: שער ניקנור, ושני פשפשים היו לו, אחד מימינו ואחד משמאלו. ושניים במערב.
ובמשנה מידות א,ד-ה שנינו: שבעה שערים היו בעזרה: שלושה בצפון ושלושה בדרום ואחד במזרח. שבדרום: שער הדלק, שני לו - שער הבכורות, שלישי לו - שער המים. שבמזרח: שער ניקנור, ושתי לשכות היו לו, אחת מימינו ואחת משמאלו... ושבצפון: שער הניצוץ (הוא שער יכניה)... שני לו - שער הקורבן, שלישי לו - בית המוקד (הוא שער השיר).
מציעים זיהוי למקור התנאי: מתניתא (במסירה שלפנינו: 'מתני'', וב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מתניתא') דאבא יוסה בן חנין (תנא בדור השני או השלישי) – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן, שאמרה, ששלוש עשרה השתחוויות היו בעזרה כנגד השערים שהיו בעזרה, היא) של אבא יוסי בן חנן (בשיטתו), דאבא יוסה בן חנין אמר: כנגד (מול) שלשה עשר שערים – כמו ששנינו במשנה מידות: "שלוש עשרה השתחוויות היו שם. אבא יוסי בן חנן אומר: כנגד שלושה עשר שערים". ברם כרבנין – אבל כחכמים, שבעה שערים היו בעזרה – לדעת חכמים (סתם משנה במשנה מידות) החולקים על אבא יוסי בן חנן, לא היו שלושה עשר שערים בעזרה אלא שבעה שערים, ולכן לא היו שלוש עשרה ההשתחוויות כנגד השערים שהיו בעזרה.
ושואלים: על דעתהון דרבנין – על (לפי) דעתם של החכמים, איכן (היכן) היו השתחויות הללו? – שהכל מודים ששלוש עשרה השתחוויות היו במקדש.
ומשיבים: כהיא (כההיא) דתנינן תמן: – כמו (המשנה) ההיא ששנינו שם (במסכת אחרת - מידות ב,ג): שלש(ה) עשרה פרצות (מקומות שבורים והרוסים) היו בו – בסורג (מחיצה שהיתה מקיפה את חומת העזרה, לסימן שלא ייכנסו שם גויים וטמאי מתים), שפרצום מלכי יוון – בימי גזירות הדת, לפני מרד החשמונאים. חזרו וגדרום – לאחר שניצחו ישראל את היוונים, בימי מרד החשמונאים, חזרו וסתמו את פרצות הסורג, וגזרו כנגדן (מולן) שלש עשרה השתחויות – חכמים התקינו תקנה, שכל העובר מול אחת הפרצות האלו חייב להשתחוות ולהודות לה' על ניצחונם של ישראל על מלכי יוון. לדעת חכמים החולקים על אבא יוסי בן חנן, שלוש עשרה ההשתחוויות היו כנגד שלוש עשרה הפרצות שהיו בסורג.
רבי אליעזר בן יעקב (הראשון, תנא בדור השני) חי בזמן הבית וראה את הבית בעיניו ותיארו בפירוט במסכת מידות. לפי מסורת שני התלמודים, היה רבי אליעזר בן יעקב התנא ששנה את מסכת מידות (ירושלמי יומא ב,ג; בבלי יומא טז,א). הרי ש"רבנין" שבירושלמי כאן הוא רבי אליעזר בן יעקב.
התנא של עיקר מסכת מידות (רבי אליעזר בן יעקב) שונה: "שבעה שערים היו בעזרה..." (מידות א,ד-ה). נוסף לעיקר מסכת מידות (של רבי אליעזר בן יעקב), אחד התנאים שונה: "ושלוש עשרה השתחוויות היו שם. אבא יוסי בן חנן אומר: כנגד שלושה עשר שערים..." (מידות ב,ו), שהיא משנה הלקוחה כולה משקלים. ואולם התנא של עיקר מסכת מידות שונה בהתאם לשיטתו: "לפנים ממנו סורג... ושלוש עשרה פרצות היו שם... וגזרו כנגדן שלוש עשרה השתחוויות" (מידות ב,ג).
התנא של פרק א, כשהוא פורט שמותיהם של השערים, אינו מזכיר שער העליון שבדרום, שער יכניה ושער הנשים ושער השיר שבצפון, השניים במערב שלא היה להם שם ושני הפשפשים, ולעומתם לא נזכרו במידות ב,ו שער הניצוץ ושער בית המוקד שבצפון (שער יכניה הוא שער הניצוץ, ושער השיר הוא שער בית המוקד). התנא של פרק א שונה "שתי לשכות" במקום "שני פשפשים", ואינו חושב שער העליון שבדרום, ואינו חושב בצפון אלא שלושה, ואינו חושב במערב כלום, מכיוון שכך יצאו לו רק שבעה שערים. ואומנם אין ספק שרבי אליעזר בן יעקב במשנת מידות שלו השתמש בשם "פשפש" במובן 'לשכה', וכן במידות ד,ג (אבל מידות ד,ב נעתקה מתמיד ג,ז). אבל התנא של מידות ב,ו והתנא של תמיד ג,ז ו-א,ג, ורבי יהודה אחריו במידות א,ז, השתמשו בשם "פשפש" במובן 'שער קטן בתוך שער גדול'. זאת אומרת, ששניהם, התנא של שקלים (אבא יוסי בן חנן) והתנא של עיקר מידות (רבי אליעזר בן יעקב), השתמשו במשנת תנא שלפניהם ששנה: "ושני פשפשים היו לו (לשער ניקנור), אחד מימינו ואחד משמאלו", אלא שהראשון פירשו 'שער', ויצאו לו בצירוף שניים שבמערב ועוד שניים (שער הנשים ושער העליון) - שלושה עשר, והשני פירשו 'לשכה' ("מבוא לנוסח המשנה", עמודים 3-4).
בתוספתא שקלים ב,יז שנו: שלוש עשרה השתחוויות היו במקדש. רבי יהודה אומר: כנגד שער - השתחוואה (בפישוט ידיים ורגליים), כנגד פרצה - שחייה (הרכנת ראש, כפיפת החלק העליון של הגוף).
רבי יהודה מקיים מעין שתי המסורות, שהיו שלוש עשרה השתחוויות כנגד שלושה עשר שערים כאבא יוסי בן חנן, והיו שלוש עשרה שחיות כנגד הפרצות שגדרו ("תוספתא כפשוטה").
• • •
במשנה שנינו: "ולמה נקרא שמו שער המים? רבי אליעזר בן יעקב אומר: בו המים מפכים ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית".
ביחזקאל מז,א-יב הנביא מתאר את המים היוצאים מתחת מפתן הבית, וככל שהם מתרחקים ממנו הם הופכים לנחל זורם, עד שהם מגיעים לים המלח ומשנים בדרכם את כל הנוף שעברו בו.
בירושלמי כאן מביאים מדרש המפרש ודורש את הכתובים בנבואת יחזקאל, שתחילתה הובאה במשנה על ידי רבי אליעזר בן יעקב, וכן כתובים בנבואות זכריה.
מציעים פסוק (כדי לדרוש אותו): כתיב: – כתוב (בפלאי אחרית הימים): "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם, חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן" (זכריה יד,ח) – מים נובעים יצאו מירושלים, וילכו חציים אל ים המלח במזרח וחציים אל ים התיכון במערב. המים האלה הם המים שבנבואת יחזקאל.
ומציעים ברייתא (הדורשת את הכתוב): תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): למה המעיין דומה כשהוא יוצא מבית קודש הקודשים ועד מפתן הבית? (המעיין זורם מקודש הקודשים לכיוון מזרח) - מבית (המ"ם נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה. כבהגהה כן הוא גם ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים) קודש הקדשים ועד הפרוכות כקרני סיליי וביליי – זרם המים מבית קודש הקודשים עד הפרוכות (שתי הפרוכות שהבדילו בבית שני בין ההיכל ובין קודש הקודשים) דומה למחושים (כעין קרניים) שעל ראש שבלול (חילזון (סיליי ביליי הוא שם אחד כפול ומקורו ביוונית)), שהם דקים ביותר. מן הפרוכות ועד מזבח הזהב כקרני חגבים – זרם המים מהפרוכות עד מזבח הזהב שבהיכל דומה למחושים (כעין קרניים) שעל ראשי החגבים (מין ארבה), שהם דקים ביותר, אך עבים יותר מקרני סיליי וביליי. ממזבח הזהב ועד העזרות כחוט של שיתי – זרם המים ממזבח הזהב עד העזרות (עזרת כוהנים ועזרת ישראל) דומה לחוט האורך של האריגה, שהוא עבה יותר מקרני חגבים. מן העזרות ועד מפתן הבית כחוט של ערב – זרם המים מהעזרות עד מפתן הבית דומה לחוט הרוחב של האריגה, שהוא עבה יותר מחוט של שתי (חוטי הרוחב (ערב) נכנסים ונארגים לסירוגין בין חוטי האורך (שתי)). - נראה שצריך לומר: ממזבח הזהב ועד מפתן הבית כחוט של שתי. ממפתן הבית ועד העזרות כחוט של ערב (וכן הגיה הגר"א). מיכן והילך כמפי הפך (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'כפי הפך', על פי הבבלי יומא) – זרם המים ממקום זה והלאה דומה לזרם היוצא מפה (צוואר) של פך, שהוא זרם דק (פך הוא כלי קטן מחרס לשמירת שמן. פי הפך היה צר מאוד, והיה צר מכדי שתיכנס לתוכו אצבע קטנה ביותר), - שכתוב (במראה הנבואה על המים היוצאים מתחת מפתן הבית): "וְהִנֵּה מַיִם מְפַכִּים מִן הַכָּתֵף הַיְמָנִית" (יחזקאל מז,ב) – לאחר שיצאו המים ממפתן הבית, המשיכו לזרום בחצר (בעזרה) עד שפרצו ויצאו החוצה מן הצד הדרומי של החצר (משער המים שבדרום העזרה, כדברי רבי אליעזר בן יעקב). ודרשו את המילה "מפכים" מלשון 'פך' ("מפכים" ו"פך" משורש 'פכה').
בנבואת יחזקאל מסופר על הנחל ממקום יציאתו ממפתן הבית והלאה. ובברייתא שבירושלמי כאן מדובר על תחילתו של הנחל בתוך המקדש.
בנבואת יחזקאל מסופר, שתחילה הובא יחזקאל אל פתח הבית (פתח אולם הבית) וראה את המים יוצאים מתחת מפתן הבית (יחזקאל מז,א), ואחר כך הוצא יחזקאל מן החצר הפנימית (העזרה) וראה את המים מפכים מן הכתף הימנית של החצר (יחזקאל מז,ב). הרי שהמים יוצאים ממפתן הבית וזורמים בעזרה ומפכים החוצה מן העזרה. לכן יש להגיה את נוסח הברייתא שבירושלמי כאן.
בבבלי יומא עז,ב-עח,א אמרו: אמר רבי פינחס משום רב הונא ציפוראה: מעיין היוצא מבית קודשי הקודשים - בתחילה דומה לקרני חגבים. כיוון שהגיע לפתח היכל, נעשה כחוט של שתי. כיוון שהגיע לפתח אולם, נעשה כחוט של ערב. כיוון שהגיע אל פתח עזרה, נעשה כפי פך קטן. והיינו דתנן: רבי אליעזר בן יעקב אומר: בו מים מפכים, ועתידים להיות יוצאים מתחת מפתן הבית.
סיליי וביליי
בבראשית רבה נא,א נאמר: "כמו שבלול..." (תהילים נח,ט) - כהדין סיליי ביליי (דורש "שבלול" נוטריקון: סיליי ביליי).
ומציעים פסוק (כדי לדרוש אותו): כתיב: – כתוב (בהמשך מראה הנבואה על המים היוצאים מתחת מפתן הבית): "בְּצֵאת הָאִישׁ קָדִים וְקָו בְּיָדוֹ, וַיָּמָד אֶלֶף בָּאַמָּה וַיַּעֲבִרֵנִי בַמַּיִם מֵי אָפְסָיִם" (יחזקאל מז,ג) – האיש (שליווה את יחזקאל במראה) יצא מזרחה לאורך המים הזורמים, והחזיק בידו חוט מדידה, ומדד מרחק של אלף אמות ממקום יציאת המים מן הכתף הדרומית של החצר, ושם העביר את יחזקאל בנחל, ושם היו המים 'מי אפסיים', - עד קרסולה – עד הקרסול (מים רדודים המגיעים עד קרסוליו של העובר בהם. קרסול הוא העצם הבולטת ברגל במקום חיבור פיסת הרגל אל השוק. 'אפסיים' הם פיסות הרגליים. פיסת הרגל היא למטה מהקרסול (המשנה אהלות א,ח מונה את סדר איברי הרגל ממטה למעלה: פיסת הרגל, קרסול, שוק), ולכן 'מי אפסיים' הם עד הקרסוליים ולא עד בכלל).
"וַיָּמָד אֶלֶף וַיַּעֲבִרֵנִי בַמַּיִם מַיִם בִּרְכָּיִם" (יחזקאל מז,ד) – האיש מדד מרחק של אלף אמות נוספות, ושם העביר שוב את יחזקאל בנחל, ושם היו המים 'מי ברכיים', - עד ברכייא – עד הברכיים (מים רדודים המגיעים עד ברכיו של העובר בהם) (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשמט מ"במים" עד "במים").
"וַיָּמָד אֶלֶף וַיַּעֲבִרֵנִי מֵי מָתְנָיִם" (שם) – האיש מדד מרחק של אלף אמה נוספות, ושם העביר שוב את יחזקאל בנחל, ושם היו המים 'מי מותניים', - עד מתנייא – עד המותניים (מים המגיעים עד מותניו של העובר בהם).
מיכן והילך – ממקום זה והלאה, - "וַיָּמָד אֶלֶף נַחַל אֲשֶׁר לֹא אוּכַל לַעֲבֹר" (יחזקאל מז,ה) – האיש מדד אלף אמה נוספות, ושם לא היה יחזקאל יכול לעבור בנחל, - אפילו ליברנין (ספינת מלחמה (מקור המילה ביוונית)) גדולה אינה יכולה לעבור בו – אפילו ספינה גדולה מאוד אינה יכולה לעבור במקום הזה. - מה טעם? – מה הטעם (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - שכתוב: "...מְקוֹם נְהָרִים יְאֹרִים רַחֲבֵי יָדָיִם בַּל תֵּלֶךְ בּוֹ אֳנִי שַׁיִט וְצִי אַדִּיר לֹא יַעַבְרֶנּוּ" (ישעיהו לג,כא) – עתידה ירושלים להיות מקום של נהרות גדולים, ולא תוכל ללכת במקום הזה אונייה השטה במים, וצי של אוניות חזקות לא יוכל לעבור במקום הזה. ומשמע שהנהר שבפסוק הזה הוא הנחל שבנבואת יחזקאל. - מפני מה? – מפני מה לא היה יכול יחזקאל לעבור בנחל בשחייה? (כך יש לפרש שאלה זו על פי התשובה) - שכתוב (בהמשך מראה הנבואה): "כִּי גָאוּ הַמַּיִם מֵי שָׂחוּ, נַחַל אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵר" (יחזקאל מז,ה) – גדלו המים ונעשו 'מֵי שָׂחוּ'. - מהו "מֵי שָׂחוּ"? (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילים אלו) – מה פירושן של מילים אלו? - מלשוט – גדלו המים מלשוט בהם (שלא להיות יכול לשחות בהם. פירשו את המילים "מי שחו" כאילו הן מילה אחת 'מִשָּׂחוּ', שהמ"ם בה היא אות יחס המשמשת לשלילה. אבל לפי פשוטו של מקרא, "מי שחו" הם מי שחייה, מים עמוקים שאפשר לעבור בהם רק בשחייה, ואי אפשר לעבור בהם ברגל, מפני שנעשה הנחל עמוק יותר. "שחו" משורש 'שׂחה').
אמר רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): באתרין צווחין (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'אית אתרא דצווחין') לשייטא סחונא – ב(כמה) מקומות קוראים ל'שייטא' (השַׁיָּט, השַׂחְיָן) 'סחונא' (השַׂחְיָן). הרי ש'לשחות' ו'לשוט' הם עניין אחד, ולכן פירשו "מי שחו" - מלשוט.
וכן כתוב (בנבואת פורענות על מואב): "וּפֵרַשׂ יָדָיו בְּקִרְבּוֹ כַּאֲשֶׁר יְפָרֵשׂ הַשֹּׂחֶה לִשְׂחוֹת" (ישעיהו כה,יא) – מואב ישלח ידיו לכל עבר לבקש עזרה, כמו שהשוחה פורש את ידיו לכל עבר כדי לשחות. "שחו" משמעה 'לשחות' כמו בכתוב הזה.
מהו "לשחות"? (נראה שצריך לומר כמו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: מהו "מי שחו"?) – מה פירושן של מילים אלו? - אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): מיין דמתמללין בעלמא – מים שמתמללים (מתדברים) בעולם (המים במראה הנבואה של יחזקאל הם מים שהכל מדברים ומשוחחים על פלאיהם. ודרש את המילה "שחו" משורש 'שׂיח').
בתוספתא סוכה ג,ג-ז שנו: למה נקרא שמו שער המים? שבו מכניסים צלוחית של מים של ניסוך בחג. רבי ליעזר בן יעקב אומר: בו "מים מפכים" (יחזקאל מז,ב) - מלמד שמפכפכים (מקלחים קילוח דק) ויוצאים כמפי הפך הזה, ועתידים להיות "יוצאים מתחת מפתן הבית" (שם מז,א).
ואומר: "בצאת האיש קדים וקו בידו וימד אלף ויעבירני במים מי אפסיים" (שם מז,ג) - מלמד שאדם עובר במים עד קרסוליו. "וימד אלף ויעבירני במים מים ברכיים" (שם מז,ד) - מלמד שאדם עובר במים עד ברכיו. דבר אחר: "מים ברכיים" - שמתברכים והולכים (שהרי הם הולכים ומתרבים ברוחב ובעומק). "וימד אלף ויעבירני במים מי מותניים" (שם) - מלמד שאדם עובר במים עד מותניים.
"וימד אלף נחל אשר לא אוכל לעבור" (שם מז,ה) - יכול לא יעברנו ברגל, אבל יעברנו בסיחוי (בשחייה)? - תלמוד לומר: "כי גאו המים מי שחו" (שם). - יכול לא יעברנו בסיחוי, אבל יעברנו בספינה קטנה? - תלמוד לומר: "כי גאו המים מי שחו" - מלהשיט (שאי אפשר להשיט ספינה קטנה שיש לה משוטים). - יכול לא יעברנו בספינה קטנה, אבל יעברנו בספינה גדולה? - תלמוד לומר: "בל תלך בו אוני שיט" (ישעיהו לג,כא). - יכול לא יעברנו בספינה גדולה, אבל יעברנו בבורני גדולה? (בורני גדולה מספינה, ומשתמשים בה במשוטים ובמפרשים) - תלמוד לומר: "וצי אדיר לא יעברנו" (שם).
דברי הירושלמי על הכתובים במראה הנבואה של יחזקאל מיוסדים על דברי התוספתא בשינויים, חסרונות ותוספות. המילים בירושלמי "אפילו ליברנין גדולה אינה יכולה לעבור בו. מה טעמא? - וצי אדיר לא יעברנו" אינן במקומן, ויש להעבירן לאחר דברי רבי יוסה בירבי בון ולהשלים לפניהם את דברי התוספתא שספינה קטנה וספינה גדולה אינן יכולות לעבור בו.
בבבלי יומא עז,ב אמרו: כתיב: "וימד אלף באמה ויעבירני במים מי אפסיים" - מכאן שמותר לעבור עד אפסיים (ואין לחשוש לסכנה); "וימד אלף ויעבירני במים מים ברכיים" - מכאן שמותר לעבור עד ברכיים; "וימד אלף ויעבירני מי מותניים" - מכאן שמותר לעבור עד מותניים. מכאן ואילך - "וימד אלף נחל אשר לא אוכל לעבור" (אסור לעבור מפני הסכנה).
יכול יעברנו בסיחוי (בשחייה)? - תלמוד לומר: "כי גאו המים מי שחו". מאי "מי שחו"? - שיוטא (שיט, שחייה), שכן בבבל קורין לשייטא סייחא. - יכול יעברנו בבורני (ספינה) קטנה? - תלמוד לומר: "בל תלך בו אוני שיט". - יכול יעברנו בבורני גדולה? - תלמוד לומר: "וצי אדיר לא יעברנו". - מאי משמע? - כדמתרגם רב יוסף: לא תזיל ביה ספינת ציידין, ובורני רבתי לא תגוזינה (לא תלך בו ספינת דייגים, ואונייה גדולה לא תעברנו).
גם דברי הבבלי על הכתובים במראה הנבואה של יחזקאל מיוסדים על דברי התוספתא.
מתמללין בעלמא
בדברים רבה (ליברמן) פרשת 'דברים' כה נאמר: ...היו רואים את סיחון שהיה גיבור והכל משיחים בגבורתו. ולמה נקרא שמו סיחון? שהיה מתמלל בעולם, שהיה גיבור...
ומציעים פסוק (כדי לדרוש אותו): כתיב: – כתוב (בנבואה על ירושלים באחרית הימים): "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מָקוֹר נִפְתָּח לְבֵית דָּוִיד וּלְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם לְחַטַּאת וּלְנִדָּה" (זכריה יג,א) – ייפתח מעיין חדש מפכה מים נובעים בשביל אנשי בית דוד ובשביל יושבי העיר ירושלים להזאת אפר פרה אדומה כדי לטהר את הטמאים. נבואה זו קשורה לנבואת יחזקאל על המים היוצאים מתחת מפתן הבית.
ומציעים מחלוקת אמוראים במדרש הפסוק: רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): מבית דוד ועד יושבי ירושלם – מי המעיין הזורמים בנחל מביתו של דוד המלך עד מקום מושבם של אנשי ירושלים (ועד בכלל), - כשרים לנדה ולחטאת – כשרים לטבול בהם נידה כדי להיטהר מטומאתה, וגם כשרים לקדש מהם מי חטאת (ליטול מהם מים ולתת עליהם אפר פרה אדומה) כדי להזות על טמא מת (המים הראויים לקידוש הם מים חיים (מים הנובעים ממעיין)). מיכן והילך – מי המעיין הזורמים בנחל ממקום זה (ממקום מושבם של אנשי ירושלים) והלאה, - מי תערובות הם – מים שנתערבו בהם מים אחרים (מי מעיין שנתערבו בהם מי גשמים, ורבו מי הגשמים על מי המעיין, אין דינם עוד כמי מעיין אלא כמי מקווה), כשירים לנידה – שאינה טעונה טבילה במים חיים, ופסולים למי חטאת (ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ופסולים לחטאת') – מפני שמים פסולים למי חטאת מתערבים במי המעיין.
אמר רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני): מבית דוד ועד יושבי ירושלם - כשירים לנדה ולחטאת – כאמור לעיל. מיכן והילך – מי המעיין הזורמים בנחל ממקום זה (ממקום מושבם של אנשי ירושלים) והלאה, - מי קטיפריסות הן – מי מורד, מים המוגרים במורד הר, פסולין לנדה – מפני שאין דינם של המים עוד כמי מעיין אלא כמי מקווה, ומי מקווה אינם מטהרים כשהם זורמים, אלא כשהם מכונסים במקום אחד בשיעור ארבעים סאה (מי מעיין מטהרים אף כשהמים זוחלים וניגרים על גבי קרקע, אבל מי מקווה אינם מטהרים כשהמים זוחלים), ולחטאת – מפני שמים פסולים למי חטאת מתערבים במי המעיין.
בתוספתא סוכה ג,ז-ט שנו: ואומר: "ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלם" (זכריה יד,ח) - יכול יתערבו במי מעיינות אחרות (לאו דווקא, אלא נהרות אחרים, שמימיהם פסולים לחטאת)? - תלמוד לומר: "ביום ההוא יהיה מקור נפתח" וגו' (שם יג,א) - מקור אחד הוא לחטאת ולנידה (מים חיים שכשרים אפילו לחטאת, וכל שכן לנידה שאינה טעונה מים חיים).
בבבלי יומא עז,ב-עח,א אמרו: אמר רבי פינחס משום רב הונא ציפוראה: מעיין היוצא מבית קודשי הקודשים - בתחילה דומה לקרני חגבים. כיוון שהגיע לפתח היכל, נעשה כחוט של שתי. כיוון שהגיע לפתח אולם, נעשה כחוט של ערב. כיוון שהגיע אל פתח עזרה, נעשה כפי פך קטן. מכאן ואילך היה מתגבר ועולה עד שהגיע לפתח בית דוד. כיוון שהגיע לפתח בית דוד, נעשה כנחל גדול, שבו טובלים זבים וזבות נידות ויולדות, שנאמר: "ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד וליושבי ירושלים לחטאת ולנידה".
מי תערובות
במשנה פרה ח,י שנו: מי הירדן ומי ירמוך - פסולים (למי חטאת), מפני שהם מי תערובות. ואלו הם מי תערובות? - אחד כשר ואחד פסול שנתערבו (אם נתערבו נהר כשר ונהר פסול, אין ממלאים ממקום תערובתם ואילך).
ומציעים פסוק (כדי לדרוש אותו): כתיב: – כתוב (בהמשך מראה הנבואה של יחזקאל): "וַיֹּאמֶר אֵלַי: הַמַּיִם הָאֵלֶּה יוֹצְאִים אֶל הַגְּלִילָה הַקַּדְמוֹנָה, וְיָרְדוּ עַל הָעֲרָבָה, וּבָאוּ הַיָּמָּה, אֶל הַיָּמָּה הַמּוּצָאִים, וְנִרְפּאוּ הַמָּיִם" (יחזקאל מז,ח) – האיש (שליווה את יחזקאל במראה) אמר לו, שמי הנחל זורמים אל המחוז המזרחי של הארץ, וירדו אל חבל הארץ הנקרא הערבה (ארץ מישור חרבה), ומשם יגיעו המים לים המלח, והמים יהיו מוזרמים לים המלח, ומי ים המלח יירפאו ממליחותם על ידי המים המתוקים האלה; ויש לדרוש את כפל הלשון: "וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּיִם הָאֵלֶּה יוֹצְאִים אֶל הַגְּלִילָה הַקַּדְמוֹנָה" - זה ים של סמכו (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'של סיבכי') (ים חולה, במזרחו של הגליל העליון. סמכו - אולי שם יישוב על שפת ים זה) – "הגלילה הקדמונה" - הגליל המזרחי; "וְיָרְדוּ עַל הָעֲרָבָה" - זה ים של טיבריא (ים כינרת) – "הערבה" תחילתה בים כינרת; "וּבָאוּ הַיָּמָּה" - זה ים המלח – "הימה" - ים הערבה, שהוא ים המלח; "אֶל הַיָּמָּה הַמּוּצָאִים" - זה הים הגדול (ים התיכון) – כמבואר להלן. מי הנחל זורמים אל ארבעת הימים האלה כדי לרפא את מימיהם המלוחים.
ושואלים: ולמה נקרא שמו – של הים הגדול, "מוּצָאִים"?
ומשיבים: כנגד שני פעמים שיצא – לפי ששתי פעמים בתולדות האדם עלה האוקיינוס והציף את אגן הים התיכון, שמתחילה היה הים הזה יבשה, ועלה האוקיינוס ונעשה ים. ומשום שתי היציאות האלו נקרא הים הגדול "מוצאים" (מיעוט רבים שתי יציאות. נראה ש"ולמה..." הוא סופו של מדרש התנאים. ולהלן נחלקו אמוראים בעניין שתי היציאות האלו). - במסירה שלפנינו נוסף על הגיליון על ידי מגיה: 'אחד בדור אנוש ואחד בדור הפְּלָגָה' – פעם אחת בדור שבימי אנוש (אנוש היה דור שלישי לאדם הראשון), ופעם שנייה בדור הפלגה (הדור אחרי המבול, שבנה את מגדל בבל וה' הפיצו משם על פני כל הארץ, ומאז נפלגו ללשונותיהם (בראשית יא,א-ט)). אנשי דור אנוש ואנשי דור הפלגה חטאו ונענשו במים, שעלה האוקיינוס והציף את העולם (הוספה זו אינה לא ב"שרידי הירושלמי" ולא בשום נוסח אחר, אלא בדפוס ונציה הבבלי בלבד).
ומביאים מחלוקת אמוראים: רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני) אמר בשם רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): בראשונה יצא עד קלבריאה (איזור בדרום איטליה) – בפעם הראשונה, בדור אנוש, עלה האוקיינוס והציף את האגן המזרחי של הים התיכון מעכו ויפו שבמזרחו עד קלבריאה שבמערבו, ובשנייה יצא עד קפי (בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי: כיפי (סלעים, צוקים)) ברברייה (האיזור הצפוני מערבי של יבשת אפריקה, בחוף הים התיכון) (במסירה שלפנינו הוגהה היו"ד השנייה לאל"ף על ידי מגיה, וכן להלן) – בפעם השנייה, בדור הפלגה, עלה האוקיינוס והציף את האגן המערבי של הים התיכון מקלבריאה שבמזרחו עד כפי ברברייה שבמערבו.
רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי חנינה: בראשונה יצא עד קפי ברברייא – בפעם הראשונה, בדור אנוש, עלה האוקיינוס והציף את האגן המערבי של הים התיכון מקלבריאה שבמזרחו עד כפי ברברייה שבמערבו, ובשנייה יצא עד עכו (עיר במערב הגליל, בחוף הים התיכון) ועד יפו (עיר בחוף הים התיכון) – בפעם השנייה, בדור הפלגה, עלה האוקיינוס והציף את האגן המזרחי של הים התיכון מקלבריאה שבמערבו עד עכו ויפו שבמזרחו.
ומציעים פסוק (כדי לדרוש אותו): כתוב (בנפלאות הבורא המתגלות בים): "וָאֹמַר: עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף" (איוב לח,יא) – ה' אמר לים, שיבוא עד הגבול הזה ששם לו ולא ימשיך הלאה; ויש לדרוש את הכתוב: - עד עכו תבוא ולא תוסיף – ה' אמר לים, שיגיע עד חופה של עכו. לפי דרשה זו, יש לקרוא במקום "עד פה" - 'עד כה', ומזה השם עכו, שהוא התמזגות המילים 'עד כה' (דרשה זו מבוססת על השיוויון בין המילה העברית "פה" ובין המילה הארמית "כָּה", ומכאן שההגייה הארמית של שם העיר היתה "עַכָּה"); "וּפֹא יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ" (שם) – כאן יושם גבול לגליך השוטפים בגאון ובגובה; ויש לדרוש את הכתוב: - עד יפו אשית בגאון גליך (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשמטו מילים אלו) – המילה "וּפֹא" רומזת לשם יפו.
ומקשים (על מה שדרשו, שמי הנחל זורמים אל ארבעת הימים שנמנו לעיל כדי לרפא את מימיהם המלוחים): ניחא ימא רבא, ימא דמילחא, בשביל למ(י)תקן (תוקן כמו שהוא ב"שרידי הירושלמי") – נוח (מובן) שמי הנחל זורמים לים הגדול ולים המלח, כדי למתק אותם, מפני שמימיהם מלוחים וצריכים רפואה. אבל ימה דטיבריא, ימה דסמכו! – מדוע מי הנחל זורמים לים של טיבריא ולים של סמכו? והרי אין מימיהם מלוחים ואין צריכים רפואה!
ומתרצים: לרבות (ב"שרידי הירושלמי": 'בשביל לרבות'. בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'כדי להרבות') דגתם – מי הנחל זורמים לים של טיבריא ולים של סמכו וממתקים את מימיהם ביותר כדי להגדיל את מספר כל הדגים למיניהם, וזו היא רפואתם.
ומציעים פסוק (כדי לדרוש אותו): כתוב (בהמשך מראה הנבואה של יחזקאל): "וְהָיָה הַדָּגָה רַבָּה מְאֹד, כִּי בָאוּ שָׁמָּה הַמַּיִם הָאֵלֶּה וְיֵרָפְאוּ" (יחזקאל מז,ט), "לְמִינָה תִּהְיֶה דְגָתָם" (יחזקאל מז,י) - למיני מינים תהיה דגתם – יש לפרש ולדרוש את הכתוב, שהדגה בים תהיה ממינים רבים.
ומציעים ברייתא: תני (ב"שרידי הירושלמי" אין מילה זו): – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): אמר רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי): מעשה שהלכתי לציידן (בית צידה, יישוב בחוף הכינרת, שתושביו עבדו בציד דגים) והביאו לפניי יותר משלש מאות (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'והביאו לפני שלש מאות') מיני דגים בתמחוי (קערה גדולה) אחד – הרי שיש בים כינרת הרבה מיני דגים. - ואם עכשיו יש שם הרבה מיני דגים, לעתיד לבוא על אחת כמה וכמה.
ומציעים פסוק (כדי לדרוש אותו): כתוב (בהמשך מראה הנבואה של יחזקאל): "וְנִרְפּאוּ הַמָּיִם" (יחזקאל מז,ח) – מי ים המלח יירפאו ממליחותם (אל"ף של "ונרפאו" רפה, והקריאה: וְנִרְפּוּ). - ויש לשאול: מלח מנין? (שתי מילים אלו נמחקו במסירה שלפנינו על ידי מגיה. גם "בשרידי הירושלמי": 'מלח מנן', וגם בכתב יד שקלים: 'מלחממן', ובכתב יד הבבלי: 'מלחמנן', ורק בדפוס ונציה הבבלי אינו) – אם מי הים יירפאו ממליחותם, מניין יהיה מלח לתושבי הארץ? - ויש להשיב: כתוב (בהמשך מראה הנבואה של יחזקאל): "בִּצֹּאתָיו וּגְבָאָיו וְלֹא יֵרָפְאוּ, לְמֶלַח נִתָּנוּ" (יחזקאל מז,יא) – הביצות והבורות של ים המלח לא יירפאו, והם נועדו לספק מלח לתושבי הארץ ("ולא יירפאו" - וי"ו הנשוא, לא יירפאו).
ותמהים: כתיב: – כתוב: "וְנִרְפּאוּ הַמָּיִם" – המים יירפאו ממליחותם, ואת אמרת (צריך לומר: 'אמר'): – ואתה אומר (בהמשך הכתובים): "וְלֹא יֵרָפְאוּ" המים (המילה האחרונה אינה בכתוב, ואינה ב"שרידי הירושלמי") – המים לא יירפאו ממליחותם (לפי מה ששאלו, "ולא יירפאו" מוסב על המים ולא על "בִּצֹּאתָיו וּגְבָאָיו", משום שכתוב "ולא" בוי"ו)?! – הרי שהכתובים סותרים זה את זה!
ומתרצים: מקום הוא ששמו "וְלֹא יֵרָפְאוּ" – כוונת הכתוב שהביצות והגבים ואף המקום ששמו "לא יירפאו" נועדו לספק מלח (המקום ההוא נקרא כך משום שלא יירפאו שם המים), אבל מי הים יירפאו ממליחותם (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מקום היה ושמו נירפו').
בתוספתא סוכה ג,ט-י שנו: לאן הולכים? - לים הגדול, לימה של טבריה ולימה של סדום, כדי לרפאות את מימם, שנאמר: "ויאמר אליי המים האלה יוצאים אל הגלילה הקדמונה וירדו אל הערבה ובאו הימה אל הימה המוצאים ונרפאו המים" (יחזקאל מז,ח). "המים האלה יוצאים אל הגלילה הקדמונה" - זה ימה של סדום; "וירדו אל הערבה" - זה ימה של טבריה; "ובאו הימה אל הימה המוצאים ונרפאו המים" - זה הים הגדול. ואומר: "והיה כל נפש חיה אשר ישרוץ אל כל אשר יבוא שם נחליים יחיה והיה הדגה רבה מאוד כי באו שמה המים האלה ויירפאו וחי כל אשר יבוא שמה הנחל" (שם מז,ט). ואומר: "והיה ועמדו עליו דווגים" וגו' (שם מז,י), "ביצותיו וגבאיו" וגו' (שם מז,יא).
כנגד שני פעמים שיצא
בבראשית רבה ה,ו נאמר: "הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ" (עמוס ה,ח; ט,ו) שני פעמים, אחד בדור אנוש ואחד בדור הפלגה.
ושם כג,ז נאמר: שתי פעמים כתוב "הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ" (עמוס ה,ח; ט,ו), כנגד שני פעמים שעלה הים והציף את העולם. ועד איכן עלה בראשונה, ועד איכן עלה בשנייה? - רבי יודן ורבי אבהו ורבי אלעזר בשם רבי חנינה: בראשונה עלה עד עכו ועד יפו, ובשנייה עלה עד קפי ברבריא. רבי הונא ורבי אחא בשם רבי חנינה: בראשונה עד קפי ברבריא, ובשנייה עד עכו ועד יפו. הדא היא דכתיב: "ואומר עד פה תבוא ולא תוסיף" וגו' (איוב לח,יא), "עד פה תבוא" - עד עכו, "ופה ישית" - עד יפו. רבי אלעזר: בראשונה עד קלבריא, ובשנייה עד קפי ברברייא.
ובשמות רבה כג,ד נאמר: מתחילה היה הים הזה יבשה, ועמדו דורו של אנוש והכעיסו לפניו, ועשאו הקב"ה ים ופרע מהם, שנאמר: "הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ" (עמוס ה).
ומציעים פסוק (כדי לדרוש אותו): כתיב: – כתוב (בהמשך מראה הנבואה של יחזקאל): "וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל, לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ, לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר, כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים" (יחזקאל מז,יב) – על גדות הנחל שמימיו יוצאים מבית המקדש יגדלו עצי פרי, ולא יחדלו העצים מלעשות פרי, ובכל חודש יבשילו פירות חדשים.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי תעניות א,ב.
ומציעים ברייתא (הדורשת את הכתוב): תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): אמר רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי): לפי שבעולם הזה תבואה עושה (גומרת גידולה) לששה חדשים ואילן עושה (גומר פירותיו) לשנים עשר חודש – הרי שהתבואה עושה בחצי הזמן שהאילן עושה, אבל לעתיד לבוא (באחרית הימים) התבואה עושה לחודש אחד ואילן עושה לשני חדשים. - מה טעם (במסירה שלפנינו: 'מה טע'', וב"שרידי הירושלמי": 'ומה טעמיה (צריך לומר: טעמה)')? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה, שלעתיד לבוא אילן עושה לשני חודשים?) - שכתוב: "לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר" – רבי יהודה מפרש את הכתוב, שיחזקאל ראה במראה הנבואה, שלעתיד לבוא יבשילו פירותיהם של עצי הפרי שיגדלו על גדות הנחל כל שני חודשים ('חודשיו' - מיעוט רבים שני חודשים). ומכיוון שלעתיד לבוא האילן עושה פירות לשני חודשים, התבואה עושה לחודש אחד, שהתבואה עושה בחצי הזמן שהאילן עושה, כמו בעולם הזה.
אמר רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי): לפי שבעולם הזה התבואה עושה לששה חדשים והאילן עושה לשנים עשר חודש, אבל לעתיד לבוא התבואה עושה לחמשה עשר יום ואילן עושה לחודש אחד (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין ארבע המילים האחרונות), שכן מצאנו שעשת (שעשתה) התבואה בימי יואל לחמשה עשר יום וקרב ממנה העומר – בימי יואל הנביא יצא אדר ולא ירדו גשמים, ונעשה להם נס, וירד להם יורה (הגשם הראשון בעונת הגשמים) באחד בניסן, ויצאו וזרעו, וגדלה התבואה בחמישה עשר יום, מאחד בניסן עד שישה עשר בו, והקריבו את מנחת העומר מאותה תבואה בזמנה בשישה עשר בניסן. וגם לעתיד לבוא התבואה עושה לחמישה עשר יום, כמו שעשתה בימי יואל. - מה טעם (במסירה שלפנינו: 'מה טע'', וב"שרידי הירושלמי": 'ומה טעמיה (צריך לומר: טעמה)'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שנאמר')? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה, שעשתה התבואה בימי יואל לחמישה עשר יום?) - שכתוב (במענה ה' לעם): "וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּי'י אֱלֹהֵיכֶם כִּי נָתַן לָכֶם אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן" (יואל ב,כג) – עתידים אתם לשמוח על כי ה' עימכם, לאחר שתראו כי נתן לכם את הגשם לתשועה, והוריד לכם את היורה ('מורה'), ואת המלקוש (הגשם הבא בסוף עונת הגשמים) הוריד לכם בחודש הראשון (בניסן). רבי יוסי מפרש את הכתוב, שהוריד לכם את היורה ואת המלקוש שניהם בניסן. הרי שבימי יואל ירד להם יורה ומלקוש בניסן, ונמצא שעשתה התבואה לחמישה עשר יום. ומכיוון שלעתיד לבוא התבואה עושה לחמישה עשר יום (חצי חודש), האילן עושה פירות לחודש אחד, שהתבואה עושה בחצי הזמן שהאילן עושה, כמו בעולם הזה.
ושואלים: מה מקיים רבי יוסי (ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה נוסף: 'טעמיה דרבי יהודה') "לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר"? – מה מעמיד (כיצד מפרש) רבי יוסי את הטעם (המקור) של רבי יהודה "לחדשיו יבכר", שלמד ממנו, שלעתיד לבוא האילן עושה לשני חודשים?
ומשיבים: בכל חודש וחודש יהא מבכר – רבי יוסי מפרש את הכתוב, שלעתיד לבוא יבשילו הפירות בכל חודש וחודש,שיהא האילן עושה פירות לחודש אחד.
עד כאן המקבילה בירושלמי תעניות.
לפי רבי יוסי, בימי יואל ירד להם יורה ומלקוש בניסן, כמו שכתוב: "ויורד לכם גשם מורה (יורה) ומלקוש בראשון" - הוריד לכם יורה ומלקוש בחודש הראשון (בניסן). לפי רבי יהודה, בימי יואל ירד להם יורה במרחשון ומלקוש בניסן, והתבואה עשתה לשישה חודשים, וכך שיעור הכתוב: "ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון" - יורה בזמנו (במרחשון) ומלקוש בחודש הראשון (בניסן), כמו שתרגם התרגום שם. לפי רבי יוסי, המילה 'בראשון' מוסבת על 'מורה ומלקוש', ולפי רבי יהודה, המילה 'בראשון' מוסבת רק על 'מלקוש'.
בעלי טעמי המקרא חיברו את התיבות "מורה ומלקוש", והטעמתם מכוונת לדעת רבי יוסי, שירדו היורה והמלקוש בניסן.
התבואה עושה לשישה חודשים, שהרי מן הזרע ועד הקציר שישה חודשים.
רק אילנות מעטים מבשילים פריים לשנים עשר חודש. נראה שכוונת הברייתא האומרת: "אילן עושה פירות לשנים עשר חודש", שהאילן מניב תוך שנה.
בשמות רבה טו,כא; בבמדבר רבה כא,כב; ובמדרש תנחומא פרשת 'בראשית' סימן ו ופרשת 'פינחס' סימן יד פירשו את הכתוב "לחודשיו יבכר", שבכל חודש וחודש יהא מבכר, כמו שאמרו כאן לפי רבי יוסי.
לפי שבעולם הזה... אבל לעתיד לבוא... מה טעמא...
דרכם של מדרשי האגדה בהרבה מקומות להביא מאמרים בסגנון: "לפי שבעולם הזה... אבל לעתיד לבוא... הדא הוא דכתיב / מה טעמא / מה כתיב...". חלקם הראשון של מאמרים אלה ("לפי שבעולם הזה...") קשור לנאמר קודם להם, וחלקם השני של מאמרים אלה ("אבל לעתיד לבוא...") הוא סיום בדברי שבח ונחמה ("שכן מצינו בנביאים הראשונים שהיו חותמים את דבריהם בדברי שבח ובדברי נחמות").
נראה שמקור דבריהם של רבי יהודה ורבי יוסי בברייתא שבירושלמי כאן הוא מדרש שבו נאמרו מאמריהם בסגנון זה, ולא הביאו בברייתא שבירושלמי כאן מן המדרש ההוא אלא את מאמריהם של רבי יהודה ורבי יוסי כסגנונם במדרש ההוא. ולא היה מן העניין להביא כאן אלא את מאמרו של רבי יהודה משום טעמו מהכתוב "לחדשיו יבכר" שנאמר במראה הנבואה של יחזקאל שנידון כאן, אלא שאגב כך הביאו כאן גם את מאמרו של רבי יוסי החולק על רבי יהודה.
ומציעים פסוק (כדי לדרוש אותו): כתוב (בהמשך מראה הנבואה של יחזקאל): "וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה" (יחזקאל מז,יב) – פירותיהם של עצי הפרי שיגדלו על גדות הנחל ישמשו למאכל, והעלים ישמשו לתרופה. - מהו "ועלהו לתרופה"? -
ומביאים דברי אמוראים הדורשים את הכתוב:
רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: תרפיה (מקור המילה ביוונית) – ריפוי (העלה ישמש לריפוי), מצץ עליה ותרף מזוניה – מוצץ את עלהו ונעכל מזונו (המילה "תרופה" נדרשת גם במשמע המילה היוונית "תרפיה" וגם במשמע השורש הארמי "תרף").
רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) ושמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) – שני האמוראים נחלקו בדרשת כתוב זה, - חד אמר: – (חכם) אחד אומר: להתיר פה שלמעלן – לפתוח את הפה המשמש לאכילה, להגדיל את התיאבון. דרש "לתרופה" כשתי מילים: להתיר פה); וחורנה אמר: – ו(החכם) האחר אומר: להתיר פה שלמטן – לפתוח את פי הטבעת (הפתח התחתון של צינור העיכול, מקום יציאת הצואה), להוציא את הצואה.
רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) ורבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) – שני האמוראים נחלקו בדרשת כתוב זה, - חד אמר: – (חכם) אחד אומר: להתיר פה עקרות – לפתוח רחם של נשים שאינן מסוגלות ללדת; וחורנה אמר: – ו(החכם) האחר אומר: להתיר פה אילמים – לפתוח פה של מי שאינם יכולים לדבר.
בבבלי סנהדרין ק,א ומנחות צח,א אמרו: מאי "ועלהו לתרופה"? - רבי יצחק בר אבודימי ורב חסדא - חד אמר: להתיר פה של מעלה, וחד אמר: להתיר פה של מטה. - איתמר: חזקיה אמר: להתיר פה אילמים. בר קפרא אמר: להתיר פה עקרות. רבי יוחנן אמר: לתרפיון (לריפוי).
ובשיר השירים רבה ד [יב] נאמר: "ועלהו לתרופה" - מהו לתרופה? - אמר רבי יוחנן: לתרפיון, מציץ עליה ותרף מזוניה. - רב ושמואל - חד אמר: להתיר פה של מעלן; וחד אמר: להתיר פה של מטן. - רבי חנינא ורבי יהושע בן לוי - חד אמר: להתיר פה אילמים; וחד אמר: להתיר פה עקרות.
ובמדרש תהילים כג,ז נאמר: מהו "ועלהו לתרופה"? - רב ושמואל - חד אמר: להתיר פה אילמים; וחד אמר: להתיר פה עקרות.
ובדברים רבה א,א נאמר: "ועלהו לתרופה" - רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי - חד אמר: לתרפיון; וחד אמר: כל שהוא אילם ולועט הימנו לשונו מתרפא.
• • •
במשנה שנינו: "ולמה נקרא שמו שער יכניה? שבו יצא יכניה בגלותו".
מספרים (על יציאת יכניה לגולה): את (אתה) מוצא (במדרשים שאחרי תקופת התנאים באה הלשון "אתה מוצא" על פי הרוב להרחיב איזה סיפור מסיפורי המקרא ("ערכי מדרש", עמוד 79 הערה 2 ועמוד 228)): בשעה שעלה נבוכדנצר לכאן – לארץ ישראל, בא וישב לו בדיפני של אנטוכיה (עיר בסוריה הצפונית, בקרבת אנטיוכיה בירתה, ונקראת על שמה 'דפני של אנטוכיה', להבדילה מדפני שבארץ ישראל), ויצאה סנהדרין גדולה לקראתו ואמרה לו (לנבוכדנצר): הגיע זמן הבית הזה ליחרב? – האם הגיע הזמן שיחרב בית המקדש? (שסברו שנבוכדנצר מבקש לעלות לירושלים כדי להחריב את בית המקדש) - אמר להן: – לא, אלא אותו שהמלכתי אותו עליכם – יהויכין (יכניה), תנוהו לי – מסרו אותו בידי (נבוכדנצר המליך את יהויכין למלך על יהודה תחת יהויקים אביו שמרד בו, אך לאחר זמן קצר חשש נבוכדנצר שימרוד בו יהויכין, ולכן חזר ועלה לירושלים והגלה את יהויכין לבבל), ואני הולך לי. באו ואמרו (ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'אתון אמרון') – הסנהדרין הגדולה, ליהויכין מלך יהודה: נבוכדנצר בעי לך – נבוכדנצר מבקש אותך (מבקש את נפשך, כדי להגלות אותך לבבל).
כיון ששמע – יהויכין, מהן כך, נטל מפתיחות של בית המקדש, ועלה לגגו של ההיכל – שבבית המקדש, אמר לפניו – לפני הקב"ה: רבונו של העולם (האלוהים), לכשעבר (צריך לומר כמו בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי: 'לשעבר') (בזמן שעבר, לפנים) היינו נאמנין לך והיו מפתיחותיך מסורין לנו. עכשיו שאין אנו נאמנין, הרי מפתחותיך מסורין לך.
ומביאים מחלוקת אמוראים (בפרטי המשך הסיפור): תרין אמורין – שני אמוראים (נחלקו בדבר), - חד אמר: – (חכם) אחד אומר: זרקן – את המפתחות לשמים, ועוד (ושוב) לא ירדו – לארץ; וחורנה אמר: – ו(החכם) האחר אומר: ראה כמין יד – כדמות יד שירדה מן השמים, נוטלתן – את המפתחות, מידו (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'יצתה פיסת יד ונטלתן ממנו').
וממשיכים ומספרים: כיון שראו (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ששמעו') כל חורי (שרי) יהודה כן – שמסר יהויכין את מפתחות בית המקדש, עלו לראשי גגותיהן – והשליכו עצמם מעל ראשי גגותיהם, ונפלו ומתו. ומציעים מקור בכתוב: הדא הוא (צריך לומר: 'היא') דכתיב: – זאת היא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב): "מַשָּׂא גֵּיא חִזָּיוֹן: מַה לָּךְ אֵפוֹא כִּי עָלִית כֻּלָּךְ לַגַּגּוֹת? תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה, עִיר הוֹמִיָּה, קִרְיָה עַלִּיזָה, חֲלָלַיִךְ לֹא חַלְלֵי חֶרֶב וְלֹא מֵתֵי מִלְחָמָה" (ישעיהו כב,א-ב) – נבואה על ירושלים: מדוע, ירושלים, עלו כל אנשי ירושלים לגגות כשבא עלייך האויב? את, ירושלים, שהיית עיר חוגגת והומה, עכשיו המתים בך אינם מתים בחרב האויב אלא במיתות אחרות. ויש לדרוש את הכתוב על חורי יהודה שעלו לגגות כשעלה נבוכדנצר ונפלו ומתו.
אזכורו של יכניה במשנה הוא שגרם להבאת קטע האגדה בתלמוד על אודותיו, אף על פי שקטע האגדה אינו מתייחס כלל ליציאתו של יכניה מהשער שנקרא על שמו הנזכר במשנה, אלא למעשים אחרים שעשה יכניה במקדש ("לדרכי שילובן של האגדות בירושלמי", "אסופות" יא, עמוד רז).
במלכים ב כד,ח-טז מסופר על יהויכין ויציאתו לגולה. נאמר שם: "וַיֵּצֵא יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל (אל) מֶלֶךְ בָּבֶל... וַיִּקַּח אֹתוֹ מֶלֶךְ בָּבֶל... וַיּוֹצֵא (מלך בבל) מִשָּׁם אֶת כָּל אוֹצְרוֹת בֵּית ה'... וַיֶּגֶל אֶת יְהוֹיָכִין בָּבֶלָה...". אפשר שעל פי כתובים אלה אמרו במשנה שיכניה יצא לגולה מבית המקדש, שכן משמע מכתובים אלה, שנבוכדנצר הוציא את אוצרות בית ה' ממקום שיצא יכניה לגולה, ומכאן שיצא מבית המקדש ששם היו אוצרות בית ה'.
במלכים ב כד,טו נאמר: "וַיֶּגֶל אֶת יְהוֹיָכִין בָּבֶלָה... וְאֵת אֵילֵי הָאָרֶץ הוֹלִיךְ גּוֹלָה מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה". בסדר עולם רבה פרק כה ובמדרש תנחומא פרשת 'נח' סימן ג נאמר, ש"אילי הארץ" אלו חורי יהודה ובנימין. הרי שחורי יהודה הלכו לגולה. ואילו לפי הירושלמי, חורי יהודה נפלו ומתו.
בויקרא רבה יט,ו נאמר: אמרו: כיוון שעלה נבוכדנצר להחריב את ירושלם, עלה וישב לו בדפני של אנטוכיא. ירדה סנהדרין גדולה לקראתו, אמרו לו: הגיע זמנו של הבית הזה ליחרב? - אמר להם: לאו, אלא יהויקים מלך יהודה מרד בי. תנו אותו לי, ואני הולך לי. - אזלון ואמרו ליהויקים: נבוכדנצר בעי לך. ...כיוון שלא שמע להם, עמדו ונטלוהו ושילשלו אותו (הורידו אותו בשלשלת מן החומה למטה). ...כיוון שהרגו, המליך את יכניהו בנו תחתיו וירד לו לבבל, ויצאו כל בני עירו וקילסו אותו. אמרו לו: מה עשיתה? - אמר להם: יהויקים מלך יהודה מרד בי והרגתיו והמלכתי את יכניה בנו תחתיו. - אמרון ליה: במשל אומרים: גור טוב מן כלב רע לא תגדל, על אחת כמה וכמה גור רע מן כלב רע.
מיד שמע להם, חזר וישב לו בדפני של אנטוכיא. ירדה סנהדרין גדולה לקראתו, אמרו לו: הגיע זמנו של הבית הזה ליחרב? - אמר להם: לאו, אלא תנו לי את יכניה בן יהויקים, ואני הולך לי. אזלון ואמרו ליכניה: נבוכדנצר בעי לך. - מה עשה יכניה? - עמד וכינס כל מפתחות של בית המקדש, ועלה לראש גגו של בית המקדש ואמר לפניו: ריבונו של עולם, הואיל ולא זכינו להיות גיזברים נאמנים לפניך, מיכן ואילך הרי מפתחותיך לפניך. - תרין אמורין - חד אמר: כמין פיסת יד של אש באת ונטלתם מידו; וחרנא אמר: משעה שזרקם שוב לא ירדו. - ומה היו בחורים של ישראל עושים? - עולים לראשי גגותיהם ומשליכים עצמם מעל ראשי גגותיהם ונופלים ומתים, שנאמר: "משא גיא חזיון: מה לך איפוא כי עלית כולך לגגות?" (ישעיה כב,א). - מה עשה לו נבוכדנצר? - עמד ונטלו וחבשו (אסרו) בבית האסורים. וכל מי שנחבש בימיו של אותו רשע לא יצא משם לעולם. גלה יכניה וגלתה סנהדרין גדולה עימו.
בירושלמי - "חורי יהודה", ובמדרש - "בחורים של ישראל". אפשר שבאחד משני המקורות הוחלפו חורים ובחורים זה בזה.
בויקרא רבה הובא סיפור אגדה ארוך על יהויקים ויכניה בנו, שהוא חטיבה אחת שלמה. מסיפור זה מובא בירושלמי שקלים רק חלק אחד בלבד, קטע מן הסיפור על יכניה. ויקרא רבה לקח את כל הסיפור כולו ממקור אגדי אחד, ואילו הירושלמי לא העתיק מאותו המקור האגדי אלא קטע אחד בלבד ("מדרש ויקרא רבה", מבוא, עמוד XVIII).
מפתחות של בית המקדש
בבבלי תענית כט,א אמרו: תנו רבנן: כשחרב הבית בראשונה, נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה (כוהנים צעירים), ומפתחות ההיכל בידם, ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו: ריבונו של עולם, הואיל ולא זכינו להיות גזברים נאמנים, יהיו מפתחות מסורים לך. וזרקום כלפי מעלה, ויצתה כעין פיסת יד וקיבלתם מהם. והם (פרחי הכהונה) קפצו ונפלו לתוך האור (האש שבערה במקדש). ועליהם קונן ישעיהו הנביא: "משא גיא חיזיון: מה לך איפוא כי עלית כולך לגגות? תשואות מלאה, עיר הומיה, קריה עליזה, חללייך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה" (ישעיהו כב).
המעשה שבבבלי היה בחורבן הבית הראשון בימי צדקיהו שמלך אחרי יהויכין.
• • •