משנה
אֵלּוּ שמצילין אותן בנפשן – מצילים את הנרדפים מידי הרודפים בנפשם של הרודפים, שהורגים את הרודפים: הרודף אחר חבירו להורגו – כמו ששנינו לעיל בבא במחתרת, ואחר הזכור – לבוא על הזכר, ואחר נערה המאורסה. אבל הרודף אחר הבהמה – לבוא עליה, והמחלל את השבת, והעובד עבודה זרה - אין מצילין אותן בנפשן – אלא מניחים אותם לעשות את העבירה, ומעידים עליהם בפני בית דין, והם דנים אותם (כנראה כיוונו תחילה בלשון 'אותן' לנרדפים, ואחר כך נעשה לשון 'מצילין אותן בנפשן' לפתגם שהשתמשו בו אף במקום שאין נרדף, כגון במחלל את השבת, וכיוונו לעובר עבירה, שמצילים אותו מן העבירה על ידי הריגתו ("ששה סדרי משנה", סדר נזיקין, עמוד 452)).
• • •
תלמוד
אלו שמצילים אותם בנפשם
במשנה שנינו: "אֵילּוּ שמצילין אותן בנפשן: הרודף אחר חבירו להורגו ואחר הזכור ואחר נערה המאורסה".
מביאים ברייתא: הרודף אחר חבירו להורגו, בין בבית בין בשדה – בין אם הוא רודף בבית ובין אם הוא רודף בשדה (האזכור 'בשדה' הוא על פי הכתוב בדברים כב,כה-כז בעניין נערה המאורסה שנאנסה: "וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה", והכתוב שם משווה מעשה אונס זה למעשה רוצח הקם על רעהו להורגו), - מצילין אותו בנפשו. אחד הרודף אחר חבירו להורגו ואחד הרודף אחר כל שאר עבירות (צריך לומר כמו בתוספתא: 'הרודף אחר כל עריות' ("קורבן העדה")) שבתורה – הרודף אחר העריות שבתורה שהן חייבי מיתות בית דין או חייבי כריתות, כדי לבוא עליהן, - מצילין אותו בנפשו. אבל אם היתה אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין ולממזר – הרודף אחרי נשים האסורות לו שהן חייבי לאווים, כדי לבוא עליהן, - אין מצילין אותו בנפשו – אין מצילים את הרודף אחריהן בנפשו. נעשה המעשה – אם כבר נעשתה העבירה, - אין מצילין אותו בנפשו. אם יש שם מושיעים – אם יש לנרדף מצילים, שיכולים להציל אותו מידי הרודף שלא בנפשו של הרודף, - אין מצילין אותו בנפשו.
רבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: אם אמרה: "הנח לו" – אם האישה מבקשת מהמצילים שרוצים להציל אותה, שיניחו לרודף שרודף אחריה כדי לבוא עליה, ולא יצילו אותה, מחשש שהם יגרמו שהרודף יהרוג אותה קודם שיספיקו להציל אותה, - אין מצילין אותו בנפשו – ששומעים בקולה.
[צריך להשלים כמו בתוספתא: 'ומפני מה מצילים אותו בנפשו?' – ברודף אחר העריות לבוא עליהן, כאמור לעיל] שאם ממחין הן על ידיו, נמצאו באין לידי שפיכות דמים – אם הנשים ימחו בידו של הרודף אחריהן שלא יבוא עליהן, הן יגרמו שהרודף יהרוג אותן, והרי זה כמו הרודף אחר חבירו להורגו, ולכן מצילים אותו בנפשו (כך השלים ופירש ריצ"ד).
בתוספתא סנהדרין יא,י-יא שנו: הרודף אחרי חבירו - מצילים אותו בנפשו...
הרודף אחר הזכור בין בבית ובין בשדה - מצילים אותו בנפשו. אחר נערה המאורסה בין בבית בין בשדה - מצילים אותו בנפשו. אחד נערה המאורסה ואחד כל עריות שבתורה - מצילים אותו בנפשו. אבל אם היתה אלמנה לכוהן גדול, גרושה וחלוצה לכוהן הדיוט - אין מצילים אותו בנפשו. שנעברה בה עבירה - אין מצילים אותו בנפשו. ואם יש לה מושיעים - אין מצילים אותו בנפשו.
רבי יהודה אומר: אם אמרה: "הניחו לו" - אין מצילים אותו בנפשו.
ומפני מה מצילים אותו בנפשו? שאם היו ממחים בידו - בא על עיסקי נפשות.
בבבלי סנהדרין עג,א אמרו: תנו רבנן: אחד הרודף אחר חבירו להורגו ואחר הזכור ואחר נערה המאורסה ואחר חייבי כריתות ואחר חייבי מיתות בית דין - מצילים אותם בנפשו. אלמנה לכוהן גדול - אין מצילים אותה בנפשו. נעבדה בה עבירה - אין מצילים אותה בנפשו. יש לה מושיע - אין מצילים אותה בנפשו. רבי יהודה אומר: אף האומרת: "הניחו לו שלא יהרגני" - אין מצילים אותה בנפשו.
ומציעים קביעה: פשיטא דא מילתא: – פשוט [הוא] הדבר הזה: רוצח (צריך לומר: 'רודף') ששיבר את הכלים או שהזיק - חייב לשלם (צריך לומר: 'פטור מלשלם' ("שערי תורת ארץ ישראל")) – רודף שרדף אחר חבירו להורגו, ותוך כדי רדיפתו שיבר כלים של אחרים או שהזיק רכוש של אחרים - פטור מלשלם על הנזקים שגרם, שכיוון שהוא חייב מיתה, שהרי מותר להורגו, הריהו פטור מן התשלומים (כמו ששנינו לעיל בהלכה ו: "היה בא במחתרת ושבר את החבית... אין לו דמים - פטור"). - זה מקרה שדינו פשוט.
ומציעים בעיה: היה משבר עד שהוא מגיע לעיר? – מה הדין במקרה שהרודף שיבר כלים של אחרים תוך כדי מנוסתו מהשדה לעיר לאחר שהרג את חבירו? האם הוא חייב לשלם על הכלים ששיבר כיוון ששיבר לאחר שהרג את חבירו, או שמא הוא פטור מלשלם כמו במקרה הקודם? - זה מקרה שדינו מסופק (כך פירש ב"שערי תורת ארץ ישראל")
ומציעים מחלוקת כתשובה לבעיה: רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) ורב(י) הושעיה (אמורא בדור השלישי). חד אמר: – [חכם] אחד אומר: נותן דמים, וחרנה אמר: – ו[החכם] האחר אומר: אינו נותן דמים – הרי שדינו של המקרה השני נתון במחלוקת.
בבבלי סנהדרין עד,א אמרו: אמר רבא: רודף שהיה רודף אחר חבירו ושיבר (הרודף תוך כדי רדיפה) את הכלים, בין של נרדף ובין של כל אדם - פטור (מלשלם). מאי טעמא? - מתחייב בנפשו הוא (שהרי כל אדם רשאי להורגו, והמתחייב בנפשו פטור מן התשלומים, אפילו לאדם אחר שלא היה מעורב בדבר). ונרדף ששיבר את הכלים, של רודף - פטור, של כל אדם - חייב. של רודף פטור - שלא יהא ממונו (של רודף) חביב עליו מגופו (שהרי אם היה הנרדף פוגע בגופו של הרודף היה פטור), של כל אדם חייב - שמציל עצמו בממון חבירו (ואין אותו אדם צריך להפסיד בשל כך).
לפי הגהת "שערי תורת ארץ ישראל" בירושלמי, אין מחלוקת בין התלמודים בדינו של המקרה שרודף רדף אחר חבירו ושיבר כלים.
ומציעים בעיה: רודף שנעשה נרדף – הרודף אחר חבירו להורגו, והתגבר הנרדף על הרודף, ועכשיו הנרדף רודף אחר הרודף להורגו, שהרודף הפך לנרדף, והנרדף הפך לרודף, מהו להציל את הרודף בנפשו של הנרדף? – האם דנים אותם כפי מצבם עכשיו, ומצילים את הרודף שהפך לנרדף בנפשו של הנרדף שהפך לרודף, או שמא דנים אותם כפי מצבם בתחילה, ואין מצילים את הרודף שהפך לנרדף בנפשו של הנרדף שהפך לרודף? (אין פושטים את הבעיה. - לפי "אור שמח" (הלכות רוצח ושמירת הנפש א,יג) שאלת הירושלמי שלא נפשטה מכוונת לחובת ההצלה, האם זו חלה על צד שלישי במצב שהרודף נעשה נרדף, אך ודאי הוא שמותר לרודף שנרדף כעת להציל עצמו בכל דרך)
כאן התחלת מקבילות בירושלמי שבת יד,ד ועבודה זרה ב,ב.
ומציעים בעיה: גדול שנעשה קטון, (אין מובן למילים אלו, ונראה שהן אשגרה מהבעיה הקודמת שהותאמה לבעיה הזאת (וכן כתב ב"סוגיות מקבילות בירושלמי" עמוד 78-79). במקבילות אין מילים אלו ואין לגרוס אותן. ויש לגרוס כמו במקבילות: 'רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי) בעי – שואל (מסתפק):') מהו להציל את הגדול (במקבילות: 'להציל נפשו של הגדול') בנפשו של הקטן? – מה דינו של רודף שהוא קטן? האם מותר להרוג קטן שרודף אחר גדול על מנת להציל את חיי הגדול, או שמא אסור להרוג אותו משום שהוא קטן ואינו חייב מיתה?
ופושטים את הבעיה: התיב – השיב (תשובה על הבעיה) רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי): והתנינן: – והרי שנינו (משנה אהלות ז,ו): (במקבילה בשבת: 'ולא מתניתא היא:'. - ראה "הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 162 ועמוד 345) האשה שהיא מקשה לילד – שיש לה קשיים בלידתה וחוששים שמא תמות... יצא ראשו ורובו (במשנה ובמקבילות בירושלמי: 'יצא רובו'. ובתוספתא יבמות ט,ה: 'יצא ראשו') – של הוולד, - אין נוגעין בו – להורגו כדי להציל את אימו, שאין דוחין נפש – הוולד, מפני נפש – האם! – הרי שהתשובה לבעיה עולה בבירור מן המשנה באהלות, שאין להרוג את הקטן שרודף אחר הגדול.
ודוחים את פשיטת הבעיה בהצעת הבחנה בין המקרים שהושוו: רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם רב חסדא (במקבילה בעבודה זרה: 'בשם רבי לוי'): שנייא היא תמן – שונה הוא [הדבר] שם, שאין את (אתה) יודע מי הורג את מי – אין להשוות בין המקרה כאן של קטן הרודף למקרה שם של ולד, שבמקרה שם לא ברור מי מסכן יותר את מי, האִם הוולד מסכן יותר את האֵם או להיפך, שכן גם הוולד מסכן את האם וגם האם מסכנת את הוולד, ואי אפשר לקבוע מי הרודף, ולכן אין נוגעים בוולד, ואילו במקרה כאן ברור שהקטן מסכן את הגדול, ולכן מותר להרוג את הקטן כדי להציל את הגדול.
עד כאן המקבילות בירושלמי שבת ועבודה זרה.
מקורו של הקטע מסופק. שכן נראה שהוא שייך מבחינה עניינית לסנהדרין, והועתק מסנהדרין לשבת מכיוון שבשבת לעיל הובאה אותה משנה שמצוטטת בו: "יצא רובו - אין נוגעין בו". מאידך, נראה שהוא שייך גם לשבת, למה שבא לעיל: 'בכל מתרפין חוץ מ-... ושפיכות דמים' ("סוגיות מקבילות בירושלמי", עמוד 78-79).
בבבלי סנהדרין עב,ב אמרו: אמר רב הונא: קטן הרודף (אחַר אחֵר להורגו) - ניתן להצילו בנפשו... - אותיביה רב חסדא לרב הונא: יצא ראשו - אין נוגעים בו, שאין דוחים נפש מפני נפש. ואמאי? רודף הוא! (ומדוע אין הורגים אותו, אם אכן הורגים קטן הרודף?) - שאני התם, דמשמיא קא רדפי לה (מהשמים רודפים את האם, ואין הוולד רודף אותה, ולכן אין נוגעים בו).
לפי הירושלמי, רב חסדא מציע את הבעיה בקטן הרודף. לפי הבבלי, רב חסדא מקשה לרב הונא מן המשנה באהלות. ולפי הגרסה בירושלמי כאן ובשבת, רב חסדא דוחה את פשיטת הבעיה מן המשנה באהלות.
לפי שני התלמודים יש להבחין בין קטן הרודף לבין ולד, אולם ניסוח ההבדל שונה מתלמוד לתלמוד. לפי הבבלי, מהשמים רודפים את האם. ואילו לפי הירושלמי, אין יודעים מי רודף את מי. ב"עֻבָּר הרודף ובדיקת החבית", "קורות" כד, עמודים ט-יז, מציע שאלו נימוקים שונים המשקפים הבנות רפואיות שונות של תהליך הלידה.
במשנה שנינו: "...והעובד עבודה זרה - אין מצילין אותן בנפשן".
מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: רבי לעזר בירבי שמעון (תנא בדור החמישי) אומר: ההולך לעבוד עבודה זרה - מצילין אותו בנפשו – מותר להרוג אותו, כדי למנוע את עשיית העבירה. רבי לעזר בירבי שמעון חולק על המשנה. אם מפני כבוד בשר ודם – כגון הרודף אחר נערה המאורסה כדי לאנוס אותה, שהוא פוגם בכבודה על ידי שהוא אונס אותה, - מצילין אותו בנפשו, לא כל שכן מפני חי העולמים (כינוי לאלוהים החי לנצח)?! – בוודאי ובוודאי שמפני כבודו של האלוהים מצילים בנפשו את ההולך לעבוד עבודה זרה, שהוא מבזה את ה' על ידי שהוא עובד עבודה זרה.
בתוספתא סנהדרין יא,יא שנו: רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: העובד עבודה זרה - מצילים אותו בנפשו.
בבבלי סנהדרין עד,א אמרו: תניא: רבי שמעון בן יוחי אומר: העובד עבודה זרה - ניתן להצילו בנפשו מקול וחומר: ומה פגם הדיוט - ניתן להצילו בנפשו, פגם גבוה - לא כל שכן?!
בכל אחד מהמקורות נאמרה ההלכה הזו על ידי תנא אחר.
בתוספתא ובבבלי: "העובד עבודה זרה". ובירושלמי: "ההולך לעבוד עבודה זרה". הנוסח בירושלמי נכון יותר, כיוון שאם כבר נעשתה העבירה - אין מצילים אותו בנפשו.
• • •