משנה
העובד עבודה זרה – שנשנה בהלכה ד שדינו בסקילה, - אחד העובד – בין שהוא עובד את האליל בדבר שדרך עבודתו בכך, ואחד המזבח, ואחד המקטר, ואחד המנסך, ואחד המשתחוה – בין שהוא זובח קורבן לאליל, ובין שהוא מקטר קטורת, ובין שהוא מנסך יין, ובין שהוא משתחווה לאליל, אפילו אין דרך עבודת האליל בכך, והמקבלו עליו לאלוה – שמקבל עליו את האליל שיהא לו אלוהות, והאומר לו: אלי אתה – לשון המקרא: "לְפִסְלוֹ יִסְגָּד לוֹ וְיִשְׁתַּחוּ וְיִתְפַּלֵּל אֵלָיו וְיֹאמַר: הַצִּילֵנִי כִּי אֵלִי אָתָּה" (ישעיהו מד,יז).
אבל המגפף – המחבק את פסל האליל, והמנשק והמכבד – המטאטא לפניו, והמחבק (מילה זו ישנה בשני כתבי יד של המשנה, אך אינה בכתב יד אחר של המשנה. אין לגרוס 'והמחבק', ונראה שנכתב תחילה על הגיליון כפירוש ל'המגפף' ואחר כך נכנס לתוך נוסח המשנה בין 'המכבד' ו'המרבץ' שבאים בכל מקום יחד) והמרבץ – המזלף מים לפניו, המרחיץ, הסך, המלביש והמנעיל - עובר בלא תעשה – שנאמר: "ולא תעבדם" (שמות כ,ה). הנודר בשמו והמקיים – הנשבע בשמו - עובר בלא תעשה – שנאמר: "ושם אלוהים אחרים לא תזכירו" (שמות כג,יג).
הפוער עצמו לבעל פעור – המגלה את עצמו, שעומד ערום לפניו ועושה צרכיו בפניו, אף על פי שדרך ביזיון הוא, - זו היא עבודתו – וחייב סקילה. והזורק אבן במרקוליס – באליל מרקוריוס, - זו היא עבודתו – שהיו מעמידים את פסלו בצידי הדרכים על עמוד של אבן ומצידו מצבה, לפי שהיה נחשב למגן הדרכים והמסחר, ומי שהיה עובר על יד הפסל היה נותן אבן על המצבה.
• • •
תלמוד
העובד עבודה זרה
במשנה שנינו: "העובד עבודה זרה - אחד העובד, ואחד המזבח, ואחד המקטר, ואחד המנסך, ואחד המשתחוה".
אזהרה (מצוות התורה שלא לעשות דבר האסור) לעובד עבודה זרה מניין? - נאמר בעשרת הדיברות: "וְלֹא תָעָבְדֵם" (שמות כ,ה) – אסור לעבוד את הפסלים של אלוהים אחרים.
כרת – לעובד עבודה זרה במזיד, אם לא היתה התראה, מניין? "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה... אֶת י'י הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ" (במדבר טו,ל) – אדם שחטא במזיד מגדף במעשהו את ה', והוא ייענש בעונש כרת (הכתוב מדבר בעבודה זרה, כאמור להלן).
ותמהים: ולא "מגדף" כתוב?! (בתמיהה) – וכי לא כתוב בפסוק זה "מגדף"?! הרי כתוב בפסוק זה "מגדף" שהוא המקלל את שם ה', ואיך למדים מפסוק זה כרת לעובד עבודה זרה?
ומתרצים: כאדם שהוא אומר לחבירו: גידפתה (גירפת וקינחת) את כל הקערה ולא שיירתה בה כלום ('גדף' בארמית מנדעית משמעו: לשפשף, לקרצף, לנקות, לגרד) – שמהלכות דרך ארץ שיש לשייר משהו בקערה ולא לאכול כל מה שבתוכה (בבבלי עירובין נג,ב אמרו: "אמרו חכמים: משיירים פאה בקערה". ובמסכת דרך ארץ ד,א נאמר: "מי שהוא תלמיד חכם ...לא יקנח את הקערה"). והוא משל לעובד עבודה זרה שהוא כופר בה' ובכל התורה כולה. ולכן הכתוב שנאמר בו "מגדף" מדבר בעבודה זרה.
ומביאים ברייתא: משל (נראה שמילה זו נכתבה תחילה על הגיליון כהוספה לפני המילה 'לשנים' להלן, ואחר כך נכנסה המילה לתוך נוסח הירושלמי שלא במקומה. אלא שאין צורך במילה זו, שכן הסגנון ברוב המקומות הוא לפתוח משל ב-ל' השימוש בלי המילה 'משל' לפני כן) רבי שמעון בן לעזר (תנא בדור החמישי) אומר: לשנים שהיו יושבין וקערה של גריסין ביניהון – ביניהם. פשט אחד את ידו וגידף (גירף וקינח) את כל הקערה ולא שייר בה כלום – אכל את כל הגריסים שבקערה ולא השאיר בה כלום לחברו (הקערה שימשה ככלי סעודה שאכלו מתוכה, ובית קיבולה הספיק לשניים שלושה בני אדם). כך (דיבור הצעה לנמשל) המגדף והעובד עבודה זרה אינו משייר לאחריו מצוה (נראה שצריך לומר: 'כך העובד עבודה זרה אינו משייר לאחריו מצוה'. לשון יחיד שבסיום המשפט מחייב הזכרת דבר אחד בלבד בתחילתו, וכיוון שבעובד עבודה זרה עסוקים אנו, הרי שהוא זה הנזכר במשפט הזה, ואותו המשילו למי שגידף את כל הקערה ולא שייר בה כלום, כמו במשל הקודם שמובא כאן. נראה ש"המגדף" נוסף כאן בטעות, בשל הבנה מוטעית של הלשון "חיסרתה" שבמשל המקביל שבבבלי בעניין המברך את השם, שהתפרש "לא שיירת בה כלום" כלשון שבמשל שבירושלמי) – העובד עבודה זרה אינו מותיר אחריו שום מצווה, משום שהוא כופר בה' ובכל התורה כולה. ולכן הכתוב שנאמר בו "מגדף" מדבר בעבודה זרה.
עונש – מיתה, לעובד עבודה זרה במזיד והתראה, מניין? - נאמר בעונש עבודה זרה: "וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ, אֶת הָאִישׁ אוֹ אֶת הָאִשָּׁה, וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ" (דברים יז,ה) – יש להוציא את העובד עבודה זרה אל שער העיר ולסקול אותו באבנים עד שימות.
בספרי במדבר פסקה קיב נאמר: "את ה' הוא מגדף" - רבי אלעזר בן עזריה אומר: כאדם שאומר לחבירו: גידפת מן הקערה וחיסרת (נטלת מקצת). איסי בן עקביא אומר: כאדם שאומר לחבירו: גידפת את כל הקערה כולה ולא שיירת ממנה כלום.
ובספרי זוטא טו,ל נאמר: "את ה' הוא מגדף" - למה עובדי עבודה זרה דומים? לאחד שנטל קערה וגידפה ולא שייר הימנה כלום.
בבבלי כריתות ז,ב אמרו: תנו רבנן: "את ה' הוא מגדף" (במדבר טו,ל) - איסי בן יהודה אומר: כאדם האומר לחבירו: גידפתה את הקערה וחיסרתה (שלא נטלת כל מה שבתוכה). - קסבר: "מגדף" היינו מברך את השם. - רבי אלעזר בן עזריה אומר: כאדם האומר לחבירו: גידפתה את הקערה ולא חיסרתה (שנטלת כל מה שבתוכה). - קסבר: "מגדף" היינו עובד עבודה זרה.
פירוש הלשון "ולא חיסרת" שבמשל שבבבלי בעניין עובד עבודה זרה הוא "ולא שיירת בה כלום" כלשון שבמשל שבירושלמי ובספרי זוטא בעניין זה.
לפי זה יש לפרש בספרי, שרבי אלעזר בן עזריה אומר משל בעניין מברך את ה', כאיסי בן יהודה בבבלי, ואיסי בן עקביא אומר משל בעניין עובד עבודה זרה, כרבי אלעזר בן עזריה בבבלי. אפשר שחילוף שמות התנאים בבבלי (איסי ורבי אלעזר בן עזריה) נגרם בשל הבנה מוטעית של הלשונות "חיסרתה" ו"לא חיסרתה" שבמשלים שבבבלי ("חיסרתה" התפרש "לא שיירת בה כלום", ו"לא חיסרתה" התפרש "שיירת בה כלום", אך הפירוש הנכון הפוך).
לפי הבבלי פסחים קיג,ב, איסי בן עקביא הוא איסי בן יהודה.
ומביאים מדרש הלכה: נאמר בעשרת הדיברות: "וְלֹא תָעָבְדֵם" (שמות כ,ה) – אסור לעבוד את הפסלים של אלוהים אחרים, - הייתי אומר: עד שיעבוד כל עבודה זרה (אין לגרוס 'זרה', וכן הגיה ב"קורבן העדה") שבעולם – אינו חייב קורבן חטאת אלא אם כן עבד בשוגג לעבודה זרה בכל סוגי העבודות שבעולם בהעלם אחד, אבל אם לא עבד אלא עבודה אחת - אינו חייב! - תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר): – למד את הדבר (התשובה על שאלתך) מן הכתוב: "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם" (שם) – אסור להשתחוות לפסלים של אלוהים אחרים, - השתחויה בכלל היתה – בכלל של העבודות האסורות לעבודה זרה, ולמה יָצָאת (יצאה) – מן הכלל של העבודות, שהוזכרה בכתוב מיוחד? להקיש (לדמות, להשוות) אליה, אלא מה השתחויה מיוחדת מעשה יחיד וחייבין עליה בפני עצמה, אף אני ארבה כל מעשה ומעשה שיש בה חייבין (צריך לומר: 'לחייב') עליו בפני עצמו – כמו שהעובד בשוגג לעבודה זרה בהשתחוויה, שהיא עבודה אחת לעבודה זרה וחייבים קורבן חטאת עליה בפני עצמה, כך גם העובד בשוגג לעבודה זרה בכל עבודה ועבודה - חייב קורבן חטאת על כל עבודה בפני עצמה. מכאן שאם עבד בשוגג לעבודה זרה בכמה סוגי עבודות בהעלם אחד - חייב על כל אחת ואחת (מדרש זה מיוסד על המידה: כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא).
כאן התחלת מקבילה בירושלמי להלן ז,ז.
במקבילה: 'אמר רבי תנחום בר יודן:' (אמורא ארץ ישראלי, שקשה לקבוע את זמנו) אף על גב דרבי שמעון בן אלעזר (במקבילה: 'דרבי לעזר בירבי שמעון') אמר: זיבח וקיטר וניסך – לעבודה זרה בשוגג, בהעלם אחד – שלא נודע לו בין עבודה לעבודה איסורן של עבודות אלו, - אינו חייב אלא אחת – קורבן חטאת אחד, מודה שאם עבדה בעבודתה בעבודת הגבוה בעבודת השתחויה (ארבע המילים האחרונות הן אשגרה מהירושלמי שבת ז,א ואין לגרוס אותן כאן (ריצ"ד)) שהוא חייב על כל אחת ואחת – אם עבד בשוגג לעבודה זרה בעבודות שהדרך לעבוד אותה בה בהעלם אחד, חייב קורבן חטאת על כל עבודה ועבודה (בעניין זה ראה ירושלמי שבת ז,א, ועל פי הסוגיה שם אפשר לפרש כאן. ובעניין זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד ראה ירושלמי שבת ז,ב ומקבילה בנזיר ו,א, וכן ראה בבלי סנהדרין סב,א-סג,א).
כדמר (מילה זו אינה במקבילה, ונראה שאין לגרוס אותה) רבי שמואל (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): נאמר באיסור הקרבת קורבנות מחוץ למקדש: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (ויקרא יז,ז) – אסור להקריב קורבנות מחוץ למקדש כדי למנוע מבני ישראל מלזבוח קורבנות לאלוהים אחרים בדמות שעירים שהם רגילים לזנות אחריהם. - ויש ללמוד מכאן אזהרה לעובד עבודה זרה.
אמרון (במסירה שלפנינו: 'אמ'') ליה: – אמרו לו (לרבי שמואל): מטי תנה (צריך לומר: 'מטינתה' - הגענו אותו) לקדשים – דרשנו את הפסוק הזה בעניין אחר, בעניין הנוהג בקודשים ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1007, הערה 1011), כלומר, בשוחט קודשים מחוץ למקדש. ולכן אין ללמוד מכאן אזהרה לעובד עבודה זרה.
בבבלי זבחים קו,א אמרו: "השוחט והמעלה בחוץ - חייב על השחיטה וחייב על העלייה". - בשלמא העלאה (בחוץ), כתיב עונש וכתיב אזהרה... אלא שחיטה, בשלמא עונש כתיב: "ואל פתח אוהל מועד לא הביאו... ונכרת האיש ההוא מקרב עמו" (ויקרא יז,ד), אלא אזהרה מנלן? - אמר קרא: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" (ויקרא יז,ז).
והאי מיבעי ליה (מקרא זה נצרך לו) לכדרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: מניין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב (אף על פי שאין דרך עבודתה של עבודה זרה זו בזביחה)? שנאמר: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" (ויקרא יז,ז) - אם אינו עניין לכדרכה (לעבודה שדרכה של עבודה זרה זו לעבוד אותה בה), דנפקא ליה מ"איכה יעבדו הגויים האלה את אלוהיהם, ואעשה כן גם אני" (דברים יב,ל), תנהו עניין לשלא כדרכה (לעבודה שאין דרכה של עבודה זרה זו לעבוד אותה בה)!
אמר רבא: קרי ביה (קרא בו במקרא זה) 'ולא יזבחו', וקרי ביה 'ולא עוד' (יש ללמוד מן הביטוי "ולא יזבחו עוד" שני עניינים: איסור שחיטת קודשים בחוץ, ואיסור זביחה לעבודה זרה אפילו שלא כדרך עבודתה).
רבי אלעזר בבבלי ורבי שמואל בשם רבי זעירא בירושלמי למדו מהכתוב "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" אזהרה לעובד עבודה זרה.
בשני התלמודים אמרו שהכתוב הזה נצרך לאזהרה לשוחט קודשים מחוץ למקדש. בבבלי אמרו שניתן ללמוד את שני העניינים מהכתוב הזה, ואילו בירושלמי לא אמרו כך.
רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): זיבח לה – לעבודה זרה בשוגג, טלה בעל מום - חייב (צריך לומר: 'פטור', וכן הגיהו ב"קורבן העדה" וב"יפה עיניים" בבלי עבודה זרה נא,א) – מקורבן חטאת.
ומסבירים את טעמה של הקביעה: מאי כדון? – מה היא עכשיו? (מה המקור בכתוב, שאם זיבח לה טלה בעל מום - פטור? (בכמה מקומות 'מיי כדון' מסביר את טעמה של קביעה מסוימת, ובמקומות כאלה הוא מתפרש כמו 'מה טעמא' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 429)) - ומציעים מימרה אמוראית המציעה מקור למה שנאמר לפני כן: כיי דמר – כמו [המימרה] ההיא שאומר רבי הילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַי'י אֱלֹהֵיכֶם" (דברים יב,ד) – לא תעשו לשם ה' מה שהגויים נוהגים לעשות לעבודה זרה, כגון שלא תקריבו קורבנות לה' בכל מקום שתרצו; ויש ללמוד מהכתוב הזה המשווה בין עבודת ה' ובין עבודה זרה: - כל לה' אלהיכם לא תעשון כן – כל דבר שאתם מקריבים לה', אתם אסורים מלהקריב לעבודה זרה. ומכאן שאין אסור לזבוח לעבודה זרה אלא בהמה תמימה, אבל לא בהמה בעל מום, שאינה ראויה להקרבה לה' (משמעה הפשוט של דרשה זו מוכיח את נכונות ההגהה 'פטור' במקום 'חייב').
עד כאן המקבילה בירושלמי להלן.
בבבלי עבודה זרה נא,א אמרו: אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: מניין לזובח בהמה בעלת מום לעבודה זרה שהוא פטור? שנאמר: "זובח לאלוהים יחרם, בלתי לה' לבדו" (שמות כב,יט) - לא אסרה תורה אלא כעין פנים (והרי אין להקריב בהמה בעלת מום לגבוה).
הווי בה רבא: במאי? (באיזה מום מדובר?) אילימא בדוקים (כתמים) שבעין - השתא לבני נח חזיא לגבוה בבמה דידהו (מותר להם להקריב קורבנות לה' במום זה), לעבודה זרה מיבעיא (נצרכה לומר שחייב אם הקריב אותה)? אלא במחוסר אבר (פטור אם הקריב אותה לעבודה זרה).
בשני התלמודים (על פי ההגהה בירושלמי) אמרו בשם רבי יוחנן שהזובח בהמה בעלת מום לעבודה זרה פטור. בתלמודים נאמרו מקורות שונים בכתוב כטעם לקביעה זו.
לפי רבא בבבלי, מה שאין ראוי להקרבה לה' על ידי בן נח, ישראל פטור אם הקריב אותו לעבודה זרה. והוא מעין הדרשה בירושלמי מהכתוב "לא תעשון כן לה' אלוהיכם".
לפי הירושלמי עבודה זרה א,ה, היו הגויים מקריבים לפעמים חסר (בעל מום) לעבודה זרה. ברם, כיוון שאין דרכם להקריב חסר לעבודה זרה (משנה שם), ישראל שהקריב חסר לעבודה זרה - פטור.
רבי בון בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעא קומי – שאל (הקשה) לפני רבי זעירה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): "וְלֹא תָעָבְדֵם" (שמות כ,ה) - כָּלַל – האיסור הזה כולל כל העבודות הנעשות לעבודה זרה, "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם" (שם) - פָּרַט – האיסור הזה הוא פרט מכלל העבודות, "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר" (שמות לד,יד) - חזר וְכָלַל (אין לגרוס 'כי לא תשתחוה... - חזר וכלל' ("פני משה"). - הגרסה שלפנינו משובשת, משום ש'כי לא תשתחוה' אינו כלל אלא פרט (ריצ"ד). - אפשר שהגרסה המשובשת שלפנינו נוצרה כך: תחילה נכתב הפסוק 'כי לא תשתחוה לאל אחר' על הגיליון כהצעה לפרט חלופי לפסוק 'לא תשתחוה להם', וזה על פי הסוגיה בירושלמי שבת ז,ב ומקבילה בנזיר ו,א, ששם אמרו שהכלל 'לא תעבדם' הוא כלל שהוא בצד הפרט אם הפרט הוא 'לא תשתחוה להם', והכלל הזה הוא כלל במקום אחד ופרט במקום אחר אם הפרט הוא 'לא תשתחוה לאל אחר'. אחר כך נכנס הפסוק 'כי לא תשתחוה לאל אחר' לתוך נוסח הירושלמי, וכיוון שהדבר לא הובן, נוספו המילים 'חזר וכלל'). כָּלַל וּפָרַט וְכָלַל (אין לגרוס 'וכלל') - אין בכלל אלא מה שבפרט! – הרי שלפי מידת כלל ופרט, יש לדרוש שרק השתחוויה לעבודה זרה אסורה, אבל שאר העבודות אינן אסורות! (לשון הכלל בדרך כלל בירושלמי: 'כָּלַל וּפָרַט - אין בכלל אלא מה שבפרט'. והסוגיה כאן טעונה הגהה. ולקושיה דומה בפי רבי בון בר חייה לפני רבי זעירה ראה ירושלמי סוטה ט,ה (בעניין עגלה ערופה: '"אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ" (דברים כא,ג) - כלל, "אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל" (שם) - פרט. כלל ופרט - אין בכלל אלא מה שבפרט!") ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1561, הערה 126). - אפשר שהתשובה של רבי זעירה לשאלה נשמטה בירושלמי שלפנינו)
אף על פי שהכלל "לא תעבדם" כתוב לאחר הפרט "לא תשתחווה להם", אין הקפדה על הסדר בפסוק ככלל ופרט.
רבי בון בר כהנא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעא קומי – שאל (הקשה) לפני רבי הילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַי'י אֱלֹהֵיכֶם" (דברים יב,ד) - כָּלַל (אין לגרוס 'לא תעשון כן - כלל' ("שערי תורת ארץ ישראל" וריצ"ד). - הגרסה המשובשת שלפנינו נוצרה בשל אשגרה מלעיל: '...רבי הילא: לא תעשון כן' (ריצ"ד)), "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם" (שמות כב,יט) – הזובח קורבנות לאלוהים אחרים - חייב מיתה, - פָּרַט – שזביחה היא פרט מכלל העבודות הנעשות לעבודה זרה, "בִּלְתִּי לַי'י לְבַדּוֹ" (שם) – רק לה' לבדו יש להקריב קורבנות; ומשמע מכאן שאסור להקריב לעבודה זרה, - חזר וְכָלַל – האיסור הזה כולל כל העבודות הנעשות לעבודה זרה. כָּלַל וּפָרַט (אין לגרוס 'כלל ו-' אלא רק 'פָּרַט') וְכָלַל והכל בכלל, וריבה את המגפף והמנשק! – הרי שלפי מידת פרט וכלל, יש לדרוש שכל העבודות הנעשות לעבודה זרה חייבים עליהן מיתה, ולכן יש לומר שריבה הכתוב את המגפף והמנשק, ומדוע שנינו במשנה שהמגפף והמנשק עובר בלא תעשה אבל אינו חייב מיתה! (ללשון דומה ראה ירושלמי שבועות ג,ה: '"להרע או להיטיב" - פרט, "לכל אשר יבטא" - כלל, פרט וכלל והכל בכלל, וריבה דברים שהן לשעבר')
אמר ליה: – אמר לו (השיב רבי הילא לרבי בון בר כהנא): לאי זה דבר נאמר השתחויה? לא ללמד על עצמו (צריך לומר: 'עצמה') שהוא (צריך לומר: 'שאינה' ("שערי תורת ארץ ישראל" וריצ"ד)) מעשה?! (בתמיהה) – הרי השתחוויה יצאה מן הכלל של העבודות הנעשות לעבודה זרה כדי ללמד על עצמה שחייבים עליה מיתה אף על פי שאינה מעשה, שלא כשאר העבודות שחייבים עליהן מיתה שהן מעשה (רבי הילא דורש את הכתוב "לא תשתחווה להם ולא תעבדם" - השתחוויה בכלל היתה, ולמה יצאת? ללמד על עצמה שאינה מעשה. דרשה כזו יש בירושלמי שבת ז,ב ומקבילה בנזיר ו,א. - השתחוויה היא כפיפת קומה שאינה נחשבת מעשה). המגפף והמשתחוה (צריך לומר: 'והמנשק' ("קורבן העדה")) (ש)אינן מעשה – ולכן המגפף והמנשק אינו חייב מיתה (הלשון 'והמשתחוה שאינן מעשה' הוא אשגרה בטעות מהלשון בסוף הסוגיה הבאה).
• • •
העובד עבודה זרה (המשך)
במשנה שנינו: "העובד עבודה זרה - אחד העובד, ואחד המזבח, ואחד המקטר, ואחד המנסך, ואחד המשתחוה, והמקבלו עליו לאלוה, והאומר לו: אלי אתה".
שואלים: מניין לאומר לו: אלי אתה? – מאיפה למדים שהאומר לאליל "אלי אתה" הריהו כעובד עבודה זרה?
ומשיבים: רב אבון (רבין, אמורא בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבנין דתמן – בשם החכמים של שָׁם (חכמי בבל): נאמר בחטא העגל: "עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ, יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב,ח) – בני ישראל עשו צורה של עגל מותך באש, והשתחוו לו והקריבו לו קורבנות ואמרו לו שהוא מסמל את האלוהים שהוציא אותם ממצרים. מכאן למדים שהאומר לאליל "אלי אתה" הריהו כמשתחווה לעבודה זרה וכזובח לה.
ומציעים קושיה: מעתה – אם הדברים שלפני כן נכונים, שלמדים מהכתוב שנאמר בחטא העגל שהאומר לאליל "אלי אתה" הריהו כעובד עבודה זרה, אינו מתחייב עד שיזבח ויקטר ויאמר – יש ללמוד שהאומר לאליל "אלי אתה" חייב רק אם עשה את כל האמור בכתוב הזה, שזבח או קיטר לעבודה זרה וגם אמר "אלי אתה", אבל אם אמר ולא זבח או קיטר - אינו חייב!
ומביאים דרשה לפסוק זה: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): לא בא הכתוב להזכיר אלא גניין (גנאי שלהם) של ישראל – הכתוב הזה שנאמר בחטא העגל בא לציין לגנאי את בני ישראל, ולכן הכתוב אומר "לו" בכל אחד מהמעשים שעשו, כמבואר להלן. "וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ" - לא לגבוה – ישראל השתחוו לעגל, ולא השתחוו לה' כפי שהיה ראוי להם לעשות, "וַיִּזְבְּחוּ לוֹ" - לא לגבוה, "וַיֹּאמְרוּ לו: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ, יִשְׂרָאֵל" - לא לגבוה (בנוסח המסורה של המקרא אין תיבת "לו" אחרי "ויאמרו". - מימרה זו אינה באה לתרץ את הקושיה, כמו שמוכח מן ההמשך, אלא הובאה כדרשה לפסוק זה).
ומציעים תירוץ לקושיה שלא ניתרצה: מאי כדון? – מה היא עכשיו? (כיוון שנדחה הלימוד מהכתוב שנאמר בחטא העגל, מאיפה למדים שהאומר לאליל "אלי אתה" הריהו כעובד עבודה זרה?) - נאמר כאן – בחטא העגל, אמירה – "וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ, יִשְׂרָאֵל", ונאמר אמירה במסית – באדם המסית את חברו לעבוד עבודה זרה: "כִּי יְסִיתְךָ... לֵאמֹר: נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (דברים יג,ז). מה אמירה האמורה במסית - עשה בה אמירה כמעשה – הכתוב דן את אמירתו כעבודה לעבודה זרה, שהרי המסית מתחייב מיתת סקילה על אמירתו, אף אמירה האמורה כאן - נַעֲשֶׂה בה אמירה כמעשה – גם האומר לאליל "אלי אתה" - נדון את אמירתו כעבודה לעבודה זרה. מכאן למדים שהאומר לאליל "אלי אתה" הריהו כעובד עבודה זרה.
כתוב – בעניין עונש מוות לעובד עבודה זרה: "וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם, וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ" (דברים יז,ג) – עבד לאלילים והשתחווה להם, או שעבד לשמש או לירח והשתחווה להם, - אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): 'לשמש' – בלא וי"ו בראש המילה, אין כתוב כאן – אילו היה כתוב 'לשמש', היה משמעו שהוא פירוש ל"אלוהים אחרים", והיה לנו לדרוש את הכתוב במידת כלל ופרט: "וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם" - כלל, "לשמש או לירח" - פרט, כלל ופרט - אין בכלל אלא מה שבפרט, ולפי מידה זו היינו למדים שרק עבודה זרה לשמש או לירח אסורה, אבל עבודה זרה לדברים אחרים אינה אסורה, אלא "ולשמש" – בוי"ו בראש המילה כתוב כאן, שמשמעו 'או לשמש'. אין כאן כלל ופרט אלא ריבויים – יש לדרוש את הכתוב הזה במידת ריבה ומיעט, ויש לרבות מהמילים "וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם" שעבודה זרה לכל הדברים אסורה.
הלשון 'אין כאן כלל ופרט אלא ריבויים' מובאת בפי רבי זעורה בהקשר אחר גם בירושלמי סוטה ט,ה: רבי בון בר חייה בעא קומי רבי זעירא: "אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ" (דברים כא,ג) - כלל, "אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל" (שם) - פרט. כלל ופרט - אין בכלל אלא מה שבפרט! - אמר ליה: אילו הוה כתיב: 'אשר לא עובדה ואשר לא משכה' - יאות. לית כתיב אלא "אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ". אין כאן כלל ופרט אלא ריבויין.
ומציעים קושיה: התיב – השיב (הקשה) רבי אבא בר זמינא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) קומי – לפני רבי זעורה: והא כתיב: – והרי כתוב (בעניין בעלי החיים המותרים והאסורים באכילה): "אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם: כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים, אֹתָם תֹּאכֵלוּ" (ויקרא יא,ט) – כל בעלי החיים שבמים שיש להם סנפירים וקשקשים מותרים באכילה, "וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם, שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם" (ויקרא יא,י) – כל בעלי החיים שבמים שאין להם סנפירים וקשקשים אסורים באכילה (הפסוק השני מיותר)! מעתה – אם הדברים שאמר רבי זעורה לפני כן נכונים, מתעורר קושי כמוצע בהמשך, אין כאן כלל ופרט אלא ריבויים, אלא (אין לגרוס מילה זו, וכן הגיה ב"קורבן העדה") בגין דכתיב – לפי שכתוב וי'ו – בנוסח המקרא שהיה לפני רבי אבא בר זמינא היה כתוב: "כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם וּבַיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ" - בוי"ו בראש המילה "בימים", והרי לפי רבי זעורה, כיוון שהפרט הראשון "לשמש" הסמוך לכלל "וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם" כתוב בוי"ו בראש המילה, אין לדרוש את הכתוב הזה במידת כלל ופרט אלא במידת ריבה ומיעט, ואם כן, כיוון שהפרט הראשון "בימים" הסמוך לכלל "במים" כתוב בוי"ו בראש המילה, אין לדרוש את הכתוב הזה במידת כלל ופרט ("בַּמַּיִם" - כלל, "בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים" - פרט), אלא יש לדרוש את הכתוב הזה במידת ריבה ומיעט (על פי "שיירי קורבן")! – והרי אנו דורשים את הכתוב הזה במידת כלל ופרט, ולכן יש לפרוך את דברי רבי זעורה! (אם דורשים את הכתוב הזה במידת כלל ופרט, למדים שבעלי החיים המצויים במים שבחריצים ובנעיצים (בריכות ותעלות) וכן בבורות ובשיחים ובמערות מותרים באכילה אף אם אין להם סנפירים וקשקשים. ואם דורשים את הכתוב הזה במידת ריבה ומיעט, למדים שבעלי החיים המצויים במים שבחריצים ובנעיצים אסורים באכילה אם אין להם סנפירים וקשקשים, אבל בעלי החיים המצויים במים שבבורות ובשיחים ובמערות מותרים באכילה אף אם אין להם סנפירים וקשקשים. ראה בבלי חולין סו,ב-סז,א, ושם דנים בדרשת הכתוב "בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים" במידת כלל ופרט ובמידת ריבה ומיעט. - רבי זעורה אינו משיב לקושיה של רבי אבא בר זמינא)
אמר רבי יוחנן בר מרייא (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): כל הן דאנא משכח וי'ו, אנא מחיק ליה – כל היכן (כל ספר) שאני מוצא וי"ו (במילה "בימים" שבכתוב הזה), אני מוחק אותו (ולכן יש לדרוש את הכתוב הזה במידת כלל ופרט. - כך פירש ב"שיירי קורבן" את הקושיה של רבי אבא בר זמינא ואת המאמר של רבי יוחנן בר מרייא. - מאמר של רבי חגיי הזהה למאמר של רבי יוחנן בר מרייא יש בירושלמי שבת ט,ב ובמקבילה כלאיים ג,א על מילה אחרת במקרא).
אמר רבי שמואל בר אבודמא (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): הייתי אומר: מה שבימים – הדגים שבימים, שאין להם סנפירים וקשקשים, יהו (יהיו) אסורין, ומה שבגיגיות (גיגית היא כלי מחרס, צרה למטה בשוליה והולכת ומתרחבת כלפי פיה שלמעלה) ושבביברים (מכלאות, גני חיות (מקור המילה ביוונית ובלטינית)) – הדגים שבמים שבגיגיות ושבביברים, שאין להם סנפירים וקשקשים, יהו (יהיו) מותרין! - תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר): – למד את הדבר (התשובה על שאלתך) מן הכתוב: "אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם" (ויקרא יא,ט) - ריבה – גם הדגים שבמים שבגיגיות ושבביברים, שאין להם סנפירים וקשקשים - אסורים (בגיגיות ובביברים גידלו דגים ובעלי חיים אחרים).
בספרא "שמיני" פרשה ג נאמר: אין לי אלא ימים ונחלים שהם מושכים בימות הגשמים ומושכים בימות החמה. מניין לרבות שאר ימים ונחלים שהם מושכים בימות הגשמים ואינם מושכים בימות החמה, עד שתהא מרבה את המים שבביברים? תלמוד לומר: "במים".
רבי שמואל בר נחמני (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): האומר לו – לאליל בשוגג: "אלי אתה" - מחלוקת רבי [עקיבה] (כך יש לגרוס על פי הבבלי, וכן הגיהו "קורבן העדה" ו"מראה הפנים") וחכמים – דינו של מקרה זה נתון במחלוקת תנאים, שלדעת רבי עקיבה הוא חייב קורבן חטאת, ולדעת החכמים החלוקים על רבי עקיבה הוא פטור מקורבן חטאת (רבי עקיבה והחכמים נחלקו במגדף, שלרבי עקיבה עקימת שפתיו כשהוא מגדף נחשבת מעשה, ולחכמים עקימת שפתיו כשהוא מגדף אינה נחשבת מעשה, ומכאן שנחלקו גם באומר לאליל "אלי אתה", כמו שאמרו בבבלי סנהדרין סג,א).
ומציעים שאלה: השתחוה לה – לעבודה זרה בשוגג, מהו? – מה הדין? האם גם במקרה זה מחלוקת רבי עקיבה וחכמים, כמו במקרה של האומר לאליל בשוגג "אלי אתה", שלרבי עקיבה כפיפת קומתו כשהוא משתחווה נחשבת מעשה, ולחכמים כפיפת קומתו כשהוא משתחווה אינה נחשבת מעשה; או שמא במקרה זה אף החכמים מודים שכפיפת קומתו כשהוא משתחווה נחשבת מעשה?
ופושטים את השאלה בהצעת מחלוקת אמוראים: רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: דברי (אין לגרוס מילה זו ("שערי תורת ארץ ישראל")) הכל מודין בכפיפת קומה שהוא חייב – במקרה זה אף החכמים מודים שהוא חייב קורבן חטאת, כי כפיפת קומתו כשהוא משתחווה נחשבת מעשה. מה בין המעלה והמוריד קומתו, מה בין המעלה והמוריד שפתותיו? (אין לגרוס משפט זה כאן בדברי רבי יוחנן אלא להלן בדברי ריש לקיש)
רבי יוחנן אמר: כמחלוקת. (אין לגרוס משפט זה)
וריש לקיש (רבי שמעון בן לקיש, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: כמחלוקת (צריך לומר: 'במחלוקת') – במקרה זה מחלוקת רבי עקיבה וחכמים. [יש להוסיף כאן את המשפט שלעיל: מה בין המעלה והמוריד קומתו, מה בין המעלה והמוריד שפתותיו? – כמו שרבי עקיבה והחכמים נחלקו במגדף, שלרבי עקיבה העלאה והורדת שפתיו כשהוא מגדף נחשבת מעשה, ולחכמים העלאה והורדת שפתיו כשהוא מגדף אינה נחשבת מעשה, כך נחלקו במשתחווה לעבודה זרה, שלרבי עקיבה העלאה והורדת קומתו כשהוא משתחווה נחשבת מעשה, ולחכמים העלאה והורדת קומתו כשהוא משתחווה אינה נחשבת מעשה] (ההגהות בקטע הזה הן כמו ב"שערי תורת ארץ ישראל" ובריצ"ד)
ומציעים סיוע מפסוק ודרשתו לדעה אמוראית הנתונה מחלוקת: אמר רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): קרייא מסייע – הפסוק מסייע לריש לקיש: "הָאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה" (במדבר טו,כט) – תורת הקורבנות עבור יחיד החוטא בשוגג תהיה זהה לאזרח ולגר (הכתוב מדבר בחוטא בשגגה בעבודה זרה); ויש לדרוש את הכתוב: - אין לי אלא דבר שהוא מעשה – רק העושה מעשה בידיים חייב קורבן חטאת. המגדף והמשתחוה שאינן מעשה – שאינם עושים מעשה בידיים, מניין – שיהיו חייבים קורבן חטאת? – מכתוב זה למדו החכמים במשנה כריתות א,ב, שהמגדף בשוגג אינו מביא קורבן חטאת, משום שאינו עושה מעשה. וכמו כן יש ללמוד מכתוב זה שגם המשתחווה לעבודה זרה בשוגג אינו מביא קורבן חטאת לדעת החכמים, משום שאינו עושה מעשה. מכאן סיוע לדעת ריש לקיש שרבי עקיבה והחכמים נחלקו גם במשתחווה לעבודה זרה.
בבבלי סנהדרין סה,א אמרו: תניא: אינו חייב (קורבן בעבודה זרה) אלא על דבר שיש בו מעשה, כגון: זיבוח וקיטור וניסוך והשתחואה. - ואמר ריש לקיש: מאן תנא השתחוואה? (מי הוא התנא הסובר שחייבים קורבן על השתחוואה?) - רבי עקיבא היא, דאמר: לא בעינן מעשה (של ממש, וגם על מעשה כלשהו - חייב. אבל חכמים החולקים על רבי עקיבא סבורים שצריכים מעשה של ממש, והשתחוואה אינה נחשבת מעשה). ורבי יוחנן אמר: כפיפת קומתו (השתחוואה) לרבנן הווי מעשה.
מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש באה בשני התלמודים.
• • •