אם מצאו לו זכות - פטרוהו – זיכו אותו, ואם לאו - יוצא ליסקל. והכרוז – הממונה להכריז, יוצא לפניו – ומכריז (אף בפעם הראשונה שיצא ליסקל): "איש פלוני בן איש פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית, ופלוני ופלוני עדיו, וכל מי שהוא יודע לו זכות יבוא וילמד".
• • •
שור הנסקל שהוזמו עדיו
במשנה שנינו: "אם מצאו לו זכות - פטרוהו, ואם לאו - יוצא ליסקל".
כאן התחלת מקבילות בירושלמי בבא קמא ד,ח וסנהדרין י,ו.
מציעים מחלוקת אמוראים: תני: – שונה: שור היוצא ליסקל – שנפסק דינו לסקילה משום שהעידו עליו שהרג אדם, ונמצאו עידיו זוממין – שבאו עדים והזימו את העדים שהעידו על השור, - רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: כל הקודם בו – להחזיק בשור, זכה – לפי שכשנגמר דינו לסקילה נתייאש בעל השור ממנו ונעשה הפקר (והעדים הזוממים משלמים לבעל השור דמי שורו). ריש לקיש (רבי שמעון בן לקיש, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: הפקר טעות הוא (במקבילות: 'ייאוש של טעות היה') – שלא ידע בעל השור שיימצאו העדים זוממים, והפקר טעות אינו הפקר, והוא של בעל השור.
וכן עבד היוצא ליסקל (צריך לומר כמו במקבילות: 'היוצא ליהרג') והקדישו בעליו (הלשון 'והקדישו בעליו' הוא באשגרה מהמשנה בבא קמא ד,ח, שעליה נערכה סוגיה זו, וצריך לומר כמו במקבילות: 'ונמצאו עידיו זוממין' ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 70). - גם הלשון 'היוצא ליסקל' הוא באשגרה מהמשנה שם, כי מדוע דווקא ליסקל ("זהב הארץ")) - רבי יוחנן אמר: זכה לעצמו – העבד זכה בעצמו ויצא לחירות, לפי שכשנגמר דינו לסקילה נתייאש בעל העבד ממנו. ריש לקיש אמר: ייאוש של טעות היה – ואינו יאוש.
עד כאן המקבילות בירושלמי בבא קמא וסנהדרין להלן.
מקור הסוגיה בבבא קמא על הפסקה במשנה שם ד,ח: "שור שהוא יוצא ליסקל...", והועברה לכאן אגב הלשון "יוצא ליסקל" שבמשנתנו, ללא שום שייכות עניינית ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 69).
בבבלי כריתות כד,א אמרו: אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שור הנסקל שהוזמו עדיו - כל המחזיק בו זכה בו.
בבבלי מובאת רק דעת רבי יוחנן ורק בעניין שור הנסקל. והובאה שם דעת ריש לקיש, שעיר הנידחת שהוזמו עדיה - כל המחזיק בה זכה בה, ומשמע שם שריש לקיש כרבי יוחנן, שלא כבירושלמי.
• • •