פרקים ד-ו מתארים את סדר הדין בדיני נפשות.
משנה
המשנה בהלכות א-ב מונה דבר אחד השווה בדיני ממונות ובדיני נפשות ועשרה דברים השונים ביניהם.
אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה – בין דיני ממונות ובין דיני נפשות נידונים על פי דרישה וחקירה, שבית דין דורשים וחוקרים את העדים, שנאמר: "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם" (ויקרא כד,כב) – ויש ללמוד מן הכתוב שדיני ממונות ודיני נפשות שווים (שכן בכתוב שלפניו נזכרו דיני ממונות ודיני נפשות: "וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת"), וכמו שדיני נפשות בדרישה ובחקירה, שכתוב בדיני נפשות: "ודרשת וחקרת ושאלת היטב" (דברים יג,טו), כך גם דיני ממונות בדרישה ובחקירה (המונח "דרישה וחקירה" מיוסד על לשון המקרא בדברים יג,טו).
מה בין דיני ממונות לדיני נפשות? – מה ההבדלים בין דיני ממונות לדיני נפשות?
דיני ממונות בשלשה – דיינים, ודיני נפשות בעשרים ושלשה – דיינים.
דיני ממונות פותחין בין בזכות בין בחובה – הדיינים, החוקרים את עדות העדים לאחר שנמצאו דבריהם מכוונים, מציעים דרכים ועילות בין לזכות את הנתבע ובין לחייבו, ודיני נפשות פותחין בזכות – של העומד בדין, ואין פותחין בחובה (פתיחה בחובת הנאשם מכוונת לאישורם של דברי העדים ובכך לחייב את הנאשם. פתיחה בזכות הנאשם מכוונת לסתירתם של דברי העדים ובכך לזכות את הנאשם. בדיני ממונות, שבהם זכותו של בעל דין אחד היא חובתו של בעל הדין השני, הדיינים פותחים (חוקרים את העדות) בין בזכות ובין בחובה. ראה "על 'פתח' ועל הפתיחה: עיון חדש", "היגיון ליונה", עמודים 78-79).
תלמוד
חקירת העדים בדיני ממונות
במשנה שנינו: "אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה".
אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): בשביל לחוס על ממון ישראל אמרו: "היאך אתה יודע שזה חייב לזה" (משנה לעיל ג,ו) – הדרישה והחקירה בדיני ממונות פחותות מהדרישה והחקירה בדיני נפשות, משום שהצורך בדרישה ובחקירה בדיני ממונות הוא בשביל לחוס על ממונם של ישראל, שהדיינים צריכים לחקור את העדים המעידים שהנתבע חייב לתובע כדי שלא יחייבו הדיינים את הנתבע לשלם ממון שלא כדין על פי עדות שקר של העדים, ולשם כך די שהדיינים יבדקו כל אחד מהעדים איך הוא יודע שהנתבע חייב לתובע, כמו ששנינו במשנה לעיל ג,ו (אבל הצורך בדרישה ובחקירה בדיני נפשות הוא כדי שלא יוציאו הדיינים את הנידון להורג על פי עדות שקר של העדים, ולכן בדיני נפשות נדרשת חקירה מדוקדקת יותר של העדים מבדיני ממונות. - ביחס לדיני נפשות מתואר הליך חקירת העדים במפורט במשנה להלן ה,א. ברם ביחס לחקירת העדים בדיני ממונות לא מפורש מהי אותה דרישה וחקירה. רבי יוחנן מעמיד את הדרישה והחקירה בדיני ממונות לפי הנאמר במשנה לעיל ג,ו, אף שפשוטה של המשנה כאן הוא שהדרישה והחקירה בדיני ממונות שוות לדרישה ולחקירה בדיני נפשות).
רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעא קומי – שאל לפני רבי יוסי (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): היך עבדין עובדא? – איך עושים מעשה? (איך פוסקים הלכה למעשה בעניין הדרישה והחקירה בדיני ממונות? האם הדרישה והחקירה בדיני ממונות שוות לדרישה ולחקירה בדיני נפשות כפשוטה של המשנה, או שמא הדרישה והחקירה בדיני ממונות פחותות מהדרישה ומהחקירה בדיני נפשות כדברי רבי יוחנן?)
אמר ליה: – אמר לו (רבי אסי): כרבי יוחנן – עושים מעשה כדברי רבי יוחנן, ומציעים את דברי רבי יוחנן: דרבי יוחנן אמר: בשביל לחוס על ממון ישראל אמרו: "היאך אתה יודע שזה חייב לזה".
זעיר בר חיננא (זעירי, אמורא בדור השני) אמר בשם רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) ורב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני). חד אמר: – [חכם] אחד אומר: (צריך לומר: 'כתוב אחד אומר:' - בעניין עיר הנידחת) "וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב" (דברים יג,טו) – השופטים חייבים לחקור ולבדוק את הדבר בשאלות. הרי שיש צורך לדרוש ולחקור, וחד אמר: ו[חכם] אחד אומר: (צריך לומר: 'וכתוב אחד אומר:' - בעניין השופטים) "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (דברים טז,כ) – השופטים חייבים להשתדל בכל כוחם להשיג את הצדק ולהגיע להחלטה צודקת. הרי שיש צורך בצדק בלי לדרוש ולחקור. הא כיצד? – איך יתיישבו שני הכתובים הסותרים הללו? אם את (אתה) רואה הדין שיוצא לאמיתו - חקרֵיהו (צריך לומר: 'צדקיהו'), ואם לאו - צדקֵיהו (צריך לומר: 'חקריהו'. - לפי הנוסח שלפנינו לא ברור מדוע בדין שיוצא לאמיתו יש לחקור ואילו בדין שאינו יוצא לאמיתו אין לחקור, ולכן יש להחליף את שתי המילים זו בזו) – אם נראה לדיינים על פי תחושותיהם שפסק הדין שיפסקו על סמך דברי העדים הוא פסק דין אמיתי וצודק - אין הם חייבים לחקור את העדים, אבל אם הם חשים שפסק הדין שיפסקו על סמך דברי העדים הוא פסק דין מרומה ובלתי צודק - הם חייבים לחקור היטב את העדים (משום שצוינו כאן שמות שני אמוראים, זעירי ורב יהודה, שובש הנוסח ל'חד אמר... וחד אמר...', שהוא הנוסח הרגיל להצעת דבריהם השונים של שני חכמים לאחר ציון שמותיהם. הנוסח המתוקן שהצעתי מתאשר מדברים רבה. ב"שערי תורת ארץ ישראל" הגיה באופן דומה, וכן ב"זהב הארץ". - מימרה זו עוסקת בדיני ממונות, אף שהפסוק "ודרשת וחקרת ושאלת היטב" נאמר בדיני נפשות).
ומספרים (לסיפור זה מקבילה בירושלמי סנהדרין ג,ו): רב הונא (גדול אמוראי בבל בדור השני), כד הוה חמי שהדין (צריך לומר כמו במקבילה: 'שהדו') מכוונה הוה חקר – רב הונא (שהיה דיין), כאשר היה רואה את העדות (של העדים) מכוונת (מותאמת, שאמרו עדותם באותו לשון), היה חוקר (בוחן ובודק את העדים, משום שהיה חושד שמא העדים שקרנים ונדברו ביניהם ולכן עדותם מכוונת), וכד הוה חמי הכין והכין הוה מכוון – וכאשר היה רואה (את העדות) כך וכך (שעד אחד אומר בלשון אחת ועד אחר אומר בלשון אחרת, אף שהם באותה כוונה), היה מכוון (מתאים את עדותם, מדקדק שעדותם מדוייקת, ולא היה חוקר אותם).
בבבלי סנהדרין לב,א-ב אמרו: ודיני ממונות מי בעינן דרישה וחקירה? ורמינהי...
אמר רבי חנינא: דבר תורה - אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה, שנאמר: "משפט אחד יהיה לכם", ומה טעם אמרו: דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה? כדי שלא תנעול דלת בפני לווים (שאם יבדקו כל עדי ממון בדרישה וחקירה, יהא קל למצוא סתירה כלשהי בעדות, ולא יוכלו המלווים לגבות ממונם, ולכן לא ירצו להלוות)...
רב פפא אמר: ...כאן (ששנינו שצריך דרישה וחקירה של העדים בדיני ממונות) - בדין מרומה (כשנראה לדיין שהדין מרומה), כאן (ששנינו שאין צריך דרישה וחקירה) - בדין שאינו מרומה, כדריש לקיש. דריש לקיש רמי: כתיב: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט,טו), וכתיב: "צדק צדק תרדוף" (דברים טז,כ) (משמע שלא די בשיפוט בצדק בלבד אלא יש צורך ברדיפה וחיפוש וחקירה אחר הצדק), הא כיצד? כאן - בדין מרומה, כאן - בדין שאין מרומה.
בירושלמי אמר רבי יוחנן שבדיני ממונות צריך דרישה וחקירה כדי שלא להפסיד את הנתבע. ואילו בבבלי אמר רבי חנינא שבדיני ממונות אין צריך דרישה וחקירה כדי שלא להפסיד את התובע, ועל ידי כך למנוע מצב שינעלו מלווים את דלתות בתיהם בפני לווים.
המימרה של ריש לקיש בבבלי דומה מאוד בצורתה ובמיליה למימרה של רבי חנינה בירושלמי.
יש שוני בין הבבלי והירושלמי באחד משני הכתובים הסותרים.
המשמע של הכתוב "צדק צדק תרדוף" בבבלי הפוך ממשמעו בירושלמי.
בדברים רבה ה,ו נאמר: אמר רבי חנינא: כתוב אחד אומר: "ושפטתם צדק" (דברים א,טז), וכתוב אחד אומר: "ודרשת וחקרת ושאלת היטב" (דברים יג,טו). היאך? אם ראית את הדין מרומה - חקרהו, ואם ראית את הדין יוצא לאמיתו - צדקהו.
יש שוני בין דברים רבה והירושלמי באחד משני הכתובים הסותרים.
במדרש נמסרה המימרה בשם רבי חנינא. רבי חנינא נזכר אף בירושלמי, אמנם רק כחוליה בשלשלת המסורת. על יד רבי חנינא וזעיר בר חיננא נזכר כאן אף רב יהודה, ובצורה כזאת כאילו לא שני כתובים אלא שני בני אדם אומרים אחד כך ואחד כך, וזאת בוודאי בטעות בולטת. ונראה, שרק על פי טעות זו, שהיו כאן שני אמוראים שמסרו דרשה זו, נוסף שמו של רב יהודה, כחבר אל בעל המימרה העיקרית ("הלשון והספר - כרך האמונות והדעות", עמוד 294).
• • •
פתיחה בזכות בדיני נפשות
במשנה שנינו: "ודיני נפשות פותחין בזכות ואין פותחין בחובה".
שואלים: כיצד פותחין לזכות? – אילו דברים שהם לזכותו של הנידון מציעים הדיינים החוקרים את עדות העדים בדיני נפשות? (הפתיחה נערכת לאחר שהדיינים בדקו וחקרו את העדים ונמצאו דבריהם מכוונים ולפני שהדיינים נושאים ונותנים בדין. מטרתה של הפתיחה בזכות היא להביא לידי הכחשת העדות או לידי ביטולה. ראה "על 'פתח' ועל הפתיחה: עיון חדש", "היגיון ליונה", עמודים 78-79)
ומשיבים: אומרין – הדיינים (במקרה של עדות על אדם שהרג את חברו): "איפשר שזה הרג את הנפש?!" (בתמיהה) – וכי ייתכן שהנידון הזה הרג אדם כפי שהעדים מעידים?! (הדיין האומר כך מוסיף טיעון משפטי לזכות הנידון. - נראה שצריך להוסיף: "ויש עדים להזימן?" – האם יש עדים שמזימים את העדים שהעידו שהנידון הרג את הנפש? - דיין אחד פותח בזכות באומרו את המשפט הראשון, ודיין שני מסייעו באומרו את המשפט השני. - כך יש להוסיף כאן לפי הברייתא המובאת להלן בדברי רבי יוסי לפי הגהתנו)
אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): אין כיני (צריך לומר: 'והתני:' – והרי [התנא] שונה:) אמר אחד מן העדים: יש לי ללמד עליו זכות, ובא חבירו וסייעו (נראה שהמשפט 'אמר אחד מן העדים...' הוא אשגרה בטעות מהירושלמי להלן ה,ה, וכאן צריך לומר כמו בתוספתא: הגדול שבדיינים פותח בזכות וחבירו מסייעו – דיין אחר מסייע את הגדול שבדיינים, וגם הוא פותח בזכותו של הנידון)! - ויש לתמוה: ויש כאן סיוע?! (בתמיהה) – האם בדברי הדיין השני יש רק סיוע לגדול שבדיינים בפתיחת זכות לנידון? אם אומר את כן – אם תאמר, שהדיין השני מסייע לחבירו באומרו: "ויש עדים להזימם?", לא נמצאת (צריך לומר: 'לא נמצא') חב לדיינים (צריך לומר: 'לעדים')?! (בתמיהה) – הרי הדיין השני גם גורם בדבריו חובה לעדים, כי אם יבואו עדים ויזימום - יחויבו העדים הראשונים בעונש מיתה כדין עדים זוממים! וכי ראוי לפתוח בזכותו של זה שהיא חובתו של זה?! - אלא – הדיין השני אומר: "ויש עדים לשַׁקְּרָן?" – האם יש עדים שמכחישים את העדים שהעידו שהנידון הרג את הנפש? (בכך אינו גורם בדבריו חובה לעדים, כי אם יבואו עדים ויכחישום - לא יחויבו העדים הראשונים בעונש. כך אומר הדיין השני המסייע לגדול שבדיינים, ואינו אומר: "ויש עדים להזימם?". - 'לשקרן' פירושו: להכחישן. לשון דומה יש בירושלמי מכות א,א: 'עדים שנשתקרו (הוכחשו) וחזרו ונזדממו (הוזמו)'. - גם ב"שערי תורת ארץ ישראל" הגיה קטע קשה זה, וכמה מהגהותינו הן כהגהותיו)
הרי הנוסח המוצע של הקטע לפי הגהותינו:
כיצד פותחין בזכות? - אומרין: איפשר שזה הרג את הנפש?! ויש עדים להזימן? - אמר רבי יוסי: והתני: הגדול שבדיינים פותח בזכות וחבירו מסייעו! ויש כאן סיוע?! אם אומר את כן, לא נמצא חב לעדים?! אלא: ויש עדים לשקרן?
בתוספתא סנהדרין ט,א שנו: נמצאת עדותם (של העדים) מכוונת, הגדול שבדיינים פותח בזכות וחבירו מסייעו.
בבבלי סנהדרין לב,ב אמרו: "דיני ממונות פותחים בזכות". - היכי אמרינן להו?
אמר רב יהודה: הכי אמרינן להו (הדיינים אומרים לעדים): מי יימר כדקא אמריתו?
..אמר עולא: אמרינן ליה הכי (הדיינים שואלים את הנידון): יש לך עדים להזימם? - אמר ליה רבה: וכי פותחים בזכותו של זה (הנידון) שהיא חובתו של זה (העדים)?...
אלא אמר רבה: אמרינן ליה הכי (לנידון): יש לך עדים להכחישם?
רב כהנא אמר: (אומרים לעדים:) מדבריכם נזדכה פלוני (מתוך דברי העדים יצא שפלוני זכאי).
אביי ורבא דאמרי תרווייהו: אמרינן ליה (לנידון): אי לא קטלת - לא תדחל.
רב אשי אמר: (מכריזים:) כל מי שיודע לו זכות יבוא וילמד.
ההצעות של האמוראים הן פניות של הדיינים למשתתפים במשפט: לעדים, לנאשם או לציבור.
האמירה לפי רב יהודה בבבלי היא האמירה "איפשר שזה הרג את הנפש?!" בירושלמי.
האמירה לפי עולא בבבלי היא האמירה "ויש עדים להזימן?" בירושלמי לפי הגהתנו.
תמיהת רבה על עולא בבבלי היא תמיהת רבי יוסי בירושלמי.
האמירה לפי רבה בבבלי היא האמירה "ויש עדים לשקרן?" בירושלמי.
נראה שלאמירות לפי רב יהודה ולפי רב כהנא נוספים טיעונים משפטיים לזכות הנידון. לעומת זאת, האמירות לפי אביי ורבא ולפי רב אשי הן טקסיות בלבד.
אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כל שאינו יודע לדון את השרץ לטהרו ולטמאו ממאה פעמים (צריך לומר: 'טעמים') – מי שאינו יודע לומר על שרץ טמא מאה טעמים של טהרה כדי לטהרו, ועל שרץ טהור מאה טעמים של טומאה כדי לטמאו, שאינו בעל יכולת פיקחות ופלפול, אין יכול לפתוח בזכות – של הנאשם בדיני נפשות. הדרישה הזו של רבי יוחנן מתבקשת מן הדיין האמור לחקור את העדים המאשימים, בניסיון לסתור או לבטל את עדותם. ושואלים: כיצד דנין את השרץ – לטהרו ולטמאו? ומשיבים: אמר רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): מה אם הנחש שממית – אדם ובהמה, ומרבה על ידי כך טומאה, שהרי מת מטמא אחרים, - הרי הוא טהור – נבלתו טהורה מלטמא, שהרי אינו משמונה השרצים המטמאים הכתובים בתורה, עכבר – שהוא משמונה השרצים המטמאים הכתובים בתורה, שאין ממית – ואין מרבה טומאה, - אינו דין – כלום אינו קול וחומר, להיות (צריך לומר כסגנון הרגיל: 'שיהא') טהור – שתהיה נבלתו טהורה?! (בתמיהה) – כך דנים לטהר שרץ טמא. או חילוף (היפוך הדברים) – אפשר לדון בצורה הפוכה מזו שהוצעה לפני כן. עכבר שאין ממית – ואין מרבה טומאה, - הרי הוא טמא, נחש שממית – ומרבה טומאה, - אינו דין – כלום אינו קול וחומר, להיות (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'שיהא') טמא – שתהיה נבלתו טמאה?! (בתמיהה) – כך דנים לטמא שרץ טהור. ומציעים קושיה כדי לפרוך את הדעה המופיעה לפני כן: התיב – השיב (הקשה) רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): הרי עקרב ממית – ומרבה טומאה, והרי הוא טהור – נבלתו טהורה מלטמא! – הרי שאין טומאת השרץ תלויה במה שהוא ממית, ולכן אין לדון על פי קול וחומר לטמא נחש שהוא ממית! ומציעים בתגובה לקושיה ברייתא המכריעה בנוגע לעניין: אשכח תני אמר: – נמצא [תנא ש]שונה [ו]אומר: הוא נחש, הוא עקרב – זו הצעת ניסוח אחר של ברייתא, שדנה לטמא נחש ועקרב כאחד מקול וחומר מעכבר. הרי שאין מקום לקושיה שהציע רבי פינחס, שעקרב יוכיח שאין ללמוד נחש מעכבר בקול וחומר, שכן לפי ברייתא זו גם עקרב למד מעכבר באותו קול וחומר ולא רק נחש.
אמר רבי []: תלמיד וותיק (חריף ומפולפל) היה לו לרבי [], והיה מטהר את השרץ ומטמאו ממאה פעמים (צריך לומר: 'טעמים') – היה אומר על השרץ המת גם מאה טעמים של טומאה וגם מאה טעמים של טהרה, טעם והיפוכו (בנוסח המסירה שלפנינו יש חיסרון ואין לדעת מי בעל המימרה ומי רבו של התלמיד. לפי מקורות דומים המובאים להלן, בעל המימרה הוא רבי יוחנן, הרב הוא רבי עקיבא והתלמיד הוא רבי מאיר, או שהרב הוא רבי מאיר והתלמיד הוא סומכוס).
ומעירים: אמרין: – אומרים (חכמי בית המדרש): ההוא תלמידא לא הוה ידע מורייה – התלמיד ההוא (שהיה מטהר את השרץ ומטמאו ממאה טעמים) לא היה יודע להורות (לפסוק הלכה, משום שהיתה לו יכולת הפלפול אבל לא היתה לו הבקיאות הנדרשת להוראת הלכה).
ההערה בירושלמי על התלמיד שהיה מטהר את השרץ ומטמאו ממאה טעמים משקפת את העובדה שחכמי ארץ ישראל העדיפו את הבקיאות וידיעת המסורות וזכירת השמועות על הפלפול החריף והסברה המחודדת. יכולת הפיקחות והפלפול הנדרשת בבית הדין היא מלבד הבקיאות הנדרשת לפסיקת דין.
אמר רבי יעקב בר דסאיי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): ההוא תלמידא קטוע (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'קטע') מטורא דסיני הוה – התלמיד ההוא חתיכה (חתיכת אבן) מהר סיני היה (המאמר בא ללמד זכות על התלמיד, לשבח ולא לגנאי ("לשונות סופרים", "יובל שי", עמוד 301)).
בבבלי עירובין יג,ב אמרו: אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: תלמיד אחד היה לו לרבי מאיר וסומכוס שמו, שהיה אומר על כל דבר ודבר של טומאה ארבעים ושמונה טעמי טהרה, ועל כל דבר ודבר של טהרה ארבעים ושמונה טעמי טומאה.
תנא: תלמיד ותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ ממאה וחמישים טעמים. - אמר רבינא: אני אדון ואטהרנו: ומה נחש שממית ומרבה טומאה - טהור, שרץ שאין ממית ואינו מרבה טומאה - לא כל שכן?! - ולא היא (אין זה קול וחומר, כי אפשר לפרוך אותו), התם מעשה קוץ בעלמא קעביד (קוץ, אף שהוא פוצע ועלול להמית, אינו טמא בשל כך. ואף הנחש כן. ולכן נדחה קול וחומר זה).
ובבבלי סנהדרין יז,א-ב אמרו: אמר רב יהודה אמר רב: אין מושיבים בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה (רק חכם חריף ומפולפל שיכול להוכיח שהשרץ טהור אף שבתורה נאמר במפורש שהוא טמא, ראוי להיות בסנהדרין). - אמר רבינא: אני אדון ואטהרנו: ומה נחש שממית ומרבה טומאה - טהור, שרץ שאינו ממית ואינו מרבה טומאה - אינו דין שיהא טהור?! - ולא היא, התם מעשה קוץ בעלמא הוא.
בבבלי אמרו שמי שיודע לטהר את השרץ מושיבים אותו בסנהדרין, ובירושלמי אמרו שמי שאינו יודע לדון את השרץ לטמאו ולטהרו אינו יכול לפתוח בזכות. והדברים שווים, משום שכל הדיינים היושבים בסנהדרין נדרשים להיות יכולים לפתוח בזכות, שכן לא רק הגדול שבדיינים פותח בזכות אלא גם חבריו מסייעים אותו.
רבינא בבבלי דן וטיהר שרץ טמא, ורבי ינאי בירושלמי דן וטיהר שרץ טמא וטימא שרץ טהור. ואולי 'רבינא' בבבלי הוא שיבוש של 'רבי ינאי'.
בפסיקתא רבתי פסקה כא נאמר: אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: תלמיד ותיק היה לו לרבי עקיבא, והיה יודע לדרוש את התורה בארבעים ותשע פנים טמא ובארבעים ותשע פנים טהור, שלא מאותו הטעם. - אמרין: ההוא תלמיד קטע מן טורא דסיני הוה.
ובמדרש תהילים יב,ד נאמר: רבי אבהו בשם רבי יונתן (צריך לומר כמו בכל מקום: רבי יוחנן) אמר: תלמיד היה לו לרבי עקיבא, ורבי מאיר שמו, והיה מטהר את השרץ מן התורה בארבעים ותשע פנים ומטמאו בארבעים ותשע פנים. - וכן תני רבי חייה: תלמיד אחד היה לו לרבי מאיר, וסומכוס שמו, והיה מטהר את השרץ מן התורה בארבעים ותשע פנים ומטמאו בארבעים ותשע פנים.
בבבלי: 'טעמים', וכן בירושלמי לפי הגהתנו. ובמדרשי האגדה: 'פנים' (כמו בסוגיה הבאה).
מספרים שונים של טעמים ופנים יש במקורות השונים לגבי התלמידים שהיו מטהרים ומטמאים.
• • •