משנה
ונביא השקר – שנשנה בהלכה א שדינו בחנק, והוא: - והמתנבא מה שלא שמע – כלל, אלא בדאו מליבו, דינו בחנק, ומה שלא נאמר לו – או המתנבא מה שלא נאמר לו אלא לנביא אחר, והוא שמעו מפיו, דינו בחנק (דינם של שני נביאי שקר אלו שמיתתם בידי אדם נלמד מהכתוב בדברים יח,כ: "אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי" - זה המתנבא מה שלא שמע, "אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר" - זה המתנבא מה שלא נאמר לו, "וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא" - בידי בית דין, ומיתתו בחנק).
אבל הכובש את נבואתו – ששלחו ה' לנבא והוא אינו מנבא, והמוותר על דברי הנביא – שאינו נותן דעתו על דברי הנביא ואינו שומע להם, ונביא שעיבר על דברי עצמו - מיתתו – של כל אחד משלושה אלו, בידי שמים, שנאמר: "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי, אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ" (דברים יח,יט) – שלושה אלו ישנם במשמע "אשר לא ישמע אל דבריי".
• • •
תלמוד
חנניה בן עזור
במשנה שנינו: "ונביא השקר, והמתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו".
מביאים ברייתא: המתנבא מה שלא שמע - כצדקיה בן כנענה – נביא שקר בימי אחאב (במלכים א פרק כב ובדברי הימים ב פרק יח מסופר, שצדקיה בן כנענה ניבא לאחאב שינצח במלחמה נגד ארם ברמות גלעד, והמחיש את נבואתו בעשיית קרני ברזל. כשהתנבא מיכיהו בן ימלה שאחאב ייהרג במלחמה, היכהו צדקיה על הלחי. אחאב נהרג במלחמה, והתברר שצדקיה ניבא שקר ומיכיהו ניבא אמת). ומה שלא נאמר לו - כחנניה בן עזור – נביא בימי ירמיהו (כמסופר להלן).
רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: חנניה בן עזור נביא אמת היה – ולא היה נביא שקר, שכן בירמיהו פרק כח חנניה מכונה "הנביא" כמו שירמיהו מכונה כך, אלא שהיה – חנניה, לו קיבוסת (צריך לומר: 'שהיה לו[גו]קלבתס' = לוגוקליפטיס - גנב ספרותי. מקור המילה ביוונית (ראה "Dictionary of Greek and Latin Terms in Rabbinic Literature", עמוד 105). - לפי מילון בן יהודה (כרך יא, עמוד 5705), צריך לומר: 'שהיה לוקובס' - מרבה בדברים, פטפטן; ומקור המילה בלטינית) והיה – חנניה, שומע מה שירמיה מתנבא בשוק העליון – של ירושלים, ויורד ומתנבא בשוק התחתון – מה שנאמר לירמיהו, שהיה גונב את נבואתו של ירמיהו (לשון נבואתו של חנניה בירמיהו פרק כח דומה ללשון נבואתו של ירמיהו, וכמו שירמיהו אמר שה' ישיב לירושלים את כלי בית ה' שלקח מלך בבל, כך גם חנניה אמר. ראה להלן).
התיבה 'לוקיבוסת' אינה נמצאת בשום מקום אחר בספרות התלמודית, ואת מובנה אפשר לשער רק לפי העניין. מתקבל על הדעת, ש'לוקיבוסת' אינה אלא שיבוש של 'לוגוקליפטיס', גונב דברים, גנב ספרותי. זיהוי זה מקוים על ידי משנת רבי אליעזר, שבה נאמר על חנניה: "היה מגנב דברים מירמיה". החכמים נזקקו למילה היוונית מפני שהיתה המונח השגור לגניבה ספרותית ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמודים 161-162).
אף שהקריאה 'לוקיבוסת' כ-לוגוקליפטיס מבריקה, ותומכת בה השוואה למשנת רבי אליעזר, מבחינה פלאוגרפית הקריאה של היוונית רחוקה מזו של העברית הארמית, וקשה לקבל את ההגהה הזו ("על היוונית בארץ ישראל בתקופת התלמוד", "קתדרה" 155, עמוד 200).
בתוספתא סנהדרין יד,יד שנו: המתנבא מה שלא שמע - כצדקיהו בן כנענה. והמתנבא מה שלא נאמר לו - כחנניה בן עזור, שהיה שומע דברים מפי ירמיהו הנביא שהיה מתנבא בשוק העליון וחוזר ומתנבא בשוק התחתון.
בספרי דברים פסקה קעז נאמר: שלושה מיתתם בבית דין: המתנבא מה שלא שמע - כצדקיה בן כנענה. ומה שלא נאמר לו - כחנניה בן עזור, שהיה שומע דברים מפי ירמיה שהיה מתנבא בשוק העליון וחוזר ומתנבא בשוק התחתון...
אמר ליה – אמר לו חנניה בן עזור – לירמיהו: כל סמא דמילתא לא דא היא אלא – כל הסם (העיקר, המהות) של הדבר לא זאת היא אלא (כלום אין הדבר אלא) "כִּי כֹה אָמַר ה': כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם, וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב, לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (ירמיהו כט,י) – (ירמיהו כתב באיגרתו לגולי בבל:) ה' אמר, שכשימלאו לבבל שבעים שנה, אזכור אתכם לטובה ואקיים בשבילכם את דברי הטוב, שאשיב אתכם לארץ?! (בתמיהה) כל ימיו – שנות מלכותו, של מנשה אינן אלא חמשים וחמש שנה – מנשה מלך יהודה מלך חמשים וחמש שנה (מלכים ב כא,א). צא מהן עשרים שנה שאין בית דין של מעלה עונשין וכורתים (משפט זה הוא אשגרה בטעות מירושלמי ביכורים ב,א. וכאן צריך לומר כמו במדרש אגור ובמדרש תנאים (ראה להלן): 'צא וחשוב: עשרים שנה נשתיירו למנשה' - שניתנה הממשלה לבבל משנת שלושים וחמש למלכות מנשה, שנאמר: "וַיָּבֵא ה' עֲלֵיהֶם אֶת שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיִּלְכְּדוּ אֶת מְנַשֶּׁה בַּחֹחִים וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיּוֹלִיכֻהוּ בָּבֶלָה" (דברי הימים ב לג,יא). על שום מעצרו של מנשה בבבל, סבר בעל המדרש שמלך אשור הנזכר בכתוב זה הוא מלך בבל. נראה שבעל המדרש השווה כתוב זה לכתוב דומה על יהויקים: "עָלָיו עָלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיַּאַסְרֵהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם לְהֹלִיכוֹ בָּבֶלָה" (דברי הימים ב לו,ו). - מדרש אגור גרס בכתוב זה "למלך בבל". - יוסף בן מתתיהו כתב על מנשה: העיר אלוהים עליהם את מלך הבבלים והכשדים לאסור מלחמה עליהם, והוא שלח צבא אל יהודה ושדד את הארץ ותפס את המלך מנשה בתחבולת עורמה, וכשהובא אליו החזיק בו, כדי לעונשו כרצונו ("קדמוניות היהודים", ספר עשירי)), ושתים של אמון – אמון מלך יהודה מלך שתי שנים (מלכים ב כא,יט), ושלשים ואחת של יאשיהו – יאשיהו מלך יהודה מלך שלושים ואחת שנה (מלכים ב כב,א). וצריך להוסיף כמו במדרש אגור ובמדרש תנאים: 'ואחת עשרה של יהויקים, הרי ששים וארבע שנה (64=20+2+31+11). נשתיירו שש שנים (משבעים השנה). כבר עברו ארבע שנים ממלכות צדקיהו' (בשעת הוויכוח בין חנניה בן עזור לירמיהו) (גם ב"יפה עיניים" תיקן כך את הירושלמי).
ומציעים פסוק המסייע לאמור לפני כן: הדא היא דכתיב: – זה הוא [הדבר] שכתוב (בוויכוח בין חנניה בן עזור לירמיהו): "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגִּבְעוֹן בְּבֵית י'י לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר: כֹּה אָמַר י'י צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל. בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית י'י אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל" (ירמיהו כח,א-ג) – כך התנבא חנניה בבית המקדש בחודש החמישי בשנה הרביעית למלכות צדקיהו בנוכחות ירמיהו ובפני העם. הרי שכבר עברו ארבע שנים ממלכות צדקיהו ושישים ושמונה שנה משניתנה הממשלה לבבל. לפיכך אמר חנניה, שבעוד שנתיים ימים, כשימלאו לבבל שבעים שנה, ישיב ה' את כלי בית ה' שלקח מלך בבל כשהגלה את יכניה מלך יהודה. חנניה אמר כך על פי דברי ירמיהו, שהתנבא שהשעבוד לבבל יימשך שבעים שנה.
אמר לו ירמיה – לחנניה בן עזור: אתה אומר: "בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית י'י" וגו', ואני אומר שנבוכדנצר בא ונוטל את השאר - "כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַל הַכֵּלִים הַנּוֹתָרִים בֵּית ה' וּבֵית מֶלֶךְ יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם: בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ, עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם" (ירמיהו כז,כא-כב).
אמר לו – חנניה בן עזור לירמיהו: תן סימן לדבריך – שאתה אומר את האמת.
אמר ליה: – אמר לו (ירמיהו לחנניה בן עזור): אני מתנבא לרעה ואיני יכול ליתן סימן לדבריי, שהקב"ה אומר להביא רעה ומתנחם (מתחרט, שב ממחשבתו) – ואינו מביא את הרעה, אם בני האדם שהנבואה נאמרה עליהם שבו בתשובה, ואתה מתנבא לטובה – ואין הקב"ה אומר להביא טובה ומתנחם, אף אם בני האדם שהנבואה נאמרה עליהם חטאו. את (אתה) הוא שאת (שאתה) (הוא) צריך ליתן סימן לדבריך – כיוון שאתה מתנבא לטובה (וזהו שאמר ירמיהו לחנניה בוויכוח ביניהם המתואר בירמיהו פרק כח: "הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן הָעוֹלָם וַיִּנָּבְאוּ אֶל אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר (שד"ל: הרי זה מקרא קצר, והעיקר חסר, והוא: הנביאים אשר ניבאו לרעה, אם לא היה דברם מתקיים לא היו שקרנים, כי שב הגוי ההוא מרעתו ושב ה׳ מחרון אפו; אבל) הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם, בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת" (ירמיהו כח,ח-ט)).
אמר לו – חנניה בן עזור לירמיהו: לאו – איני צריך לתת סימן. את (אתה) הוא שאת (שאתה) צריך ליתן סימן לדבריך.
אמר לו – ירמיהו לחנניה בן עזור: אין כיני – אם כך היא (כדבריך, שאני צריך לתת סימן לדבריי), הרי אני נותן אות ומופת באותו האיש – כלומר, בך, השנה ההיא הוא מת, כי סרה דבר על י'י – ירמיהו נתן סימן לדבריו שיתקיימו, והסימן הוא שחנניה ימות באותה השנה, כי דיבר שקר על ה', כמו שנאמר: "לָכֵן כֹּה אָמַר ה': הִנְנִי מְשַׁלֵּחֲךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת, כִּי סָרָה דִבַּרְתָּ אֶל ה'" (ירמיהו כח,טז).
והות ליה כן: – והיתה לו (אירע לחנניה בן עזור) כך (כמו שאמר ירמיהו): "וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בַּשָּׁנָה הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" (ירמיהו כח,יז) – חנניה מת, ובזה הוכח שהיה נביא שקר וירמיהו הוא נביא אמת. - ויש לתמוה: שנת (צריך לומר: 'שנה') אחרת היתה, ות מר הכין?! – ואתה אומר כך (שמת באותה השנה)?! (הוויכוח עם ירמיהו היה בחודש החמישי (ירמיהו כח,א), וחנניה בן עזור מת בחודש השביעי שלאחר מכן, וכיוון שבאחד בתשרי (החודש השביעי) ראש השנה לשנים, נמצא שלא מת באותה השנה אלא בשנה הבאה) - ויש להשיב: אלא מלמד שמת – חנניה, בערב ראש השנה – שהוא היום האחרון של אותה השנה, ונתקיימה נבואתו של ירמיהו, וצוה את בניו ואת בני ביתו להסתיר את הדבר – שמת באותו היום, שיוציאוהו – לקבורה, אחר ראש השנה – ויסברו הכול שמת אחר ראש השנה, בשביל לעשות נבואתו של ירמיה שקר.
במדרש אגור פרשה ו = משנת רבי אליעזר פרשה ו עמוד 117, ובמדרש תנאים לדברים פרק יג,ג נאמר: חנניה בן עזור היה נביא אמת מתחילתו, וכיוון שנסתלקה ממנו רוח הקודש, היה מגנב דברים מירמיה והולך ומתנבא אותם.
כיצד? שמע ירמיה שהיה מתנבא: "כי לפי מלואת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם" (ירמיהו כט,י). מאימתי ניתנה ממשלה לבבל? משנת שלושים וחמש שנה למלכות מנשה, שנאמר: "ויבא י'י עליהם את שרי הצבא אשר למלך בבל(!) / אשור" (דברי הימים ב לג,יא). צא וחשוב: עשרים שנה נשתיירו למנשה, ושתיים לאמון, ושלושים ואחת ליאשיהו, ואחת עשרה ליהויקים, הרי ארבע ושישים שנה. נשתיירו שש שנים. הלא / כבר עברו ארבע שנים ממלכות צדקיהו, שנאמר: "בראשית ממלכת צדקיהו מלך יהודה" (ירמיהו כח,א). לפיכך אמר: "בעוד שנתיים ימים".
אמר לו ירמיה: חס ושלום, אני מתנבא שמלכות בבל עומדת שנים רבות. - אמר לו: אף אני אמרתי כך. - אמר לו: אם כן, תן לדבריך אות. - אמר לו: אף אתה תן לדבריך אות. - אמר לו: אני מתנבא לרעה, ופעמים שהבריות עושים תשובה, והקב"ה מוחל להם על הרעה, אבל אתה מתנבא לטובה, והקב"ה אינו חוזר על הטובה. - אמר לו: איני נותן אות עד שתיתן אתה אות. - אמר לו: אם כן, הרי אני נותן אות באותו האיש, באותה השנה הוא מת. - וכן הוא אומר: "וימות חנניה הנביא בשנה ההיא בחודש השביעי" (ירמיהו כח,יז). והלא שנה אחרת היתה? אלא מלמד, שמת ערב ראש השנה, וציווה את בניו שלא להוציאו אלא לאחר ראש השנה, כדי לבטל דברי ירמיה.
בבבלי סנהדרין פט,א אמרו: "המתנבא מה שלא שמע". - כגון צדקיה בן כנענה...
"המתנבא מה שלא נאמר לו". - כגון חנניה בן עזור, דשמעיה לירמיה דקאי בשוק העליון שבירושלם וקאמר: "כה אמר ה' צבאות: הנני שובר את קשת עילם" (ירמיהו מט,לא). נשא חנניה קול וחומר בעצמו, אמר: ומה עילם שלא באה אלא לעזור את כשדים לפי שעה - אמר הקב"ה: "הנני שובר את קשת עילם", כשדים עצמם על אחת כמה וכמה (שצפויה להם מפלה). אתא איהו לשוק התחתון, אמר להו: "כה אמר ה'...: שברתי את עול מלך בבל" (ירמיהו כח,ב).
ושם צ,א אמרו: תניא: אמר רבי עקיבא: ...כגון חנניה בן עזור, שמתחילה נביא אמת, ולבסוף נביא שקר.
בירמיהו פרק כח מתואר ויכוח בין חנניה בן עזור לירמיהו, ומכיוון שחנניה היה נביא אמת, אמר לו ירמיהו בתחילה: "יָקֵם ה' אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ", כי ירמיהו חשב שה' חזר בו מהדבר שאמר לו ואמר לחנניה דבר אחר, ורק בסוף, לאחר שהיה דבר ה' אל ירמיהו, אמר לו: "שְׁמַע נָא, חֲנַנְיָה, לֹא שְׁלָחֲךָ ה', וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת הָעָם הַזֶּה עַל שָׁקֶר".
• • •
יונה בן אמיתי
במשנה שנינו: "אבל הכובש את נבואתו... - מיתתו בידי שמים".
מביאים ברייתא: והכובש על נבואתו - כיונה בן אמיתיי – נביא ישראל (כמסופר להלן).
אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): יונה בן אמיתיי נביא אמת היה – ולא היה נביא שקר. את (אתה) מוצא, בשעה שאמר לו הקב"ה: "קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ, כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי" (יונה א,ב) – ה' הטיל על יונה את התפקיד להודיע לתושבי נינווה נבואת פורענות, שעתיד ה' לגלות לו אותה כשיהיה בנינווה, אמר יונה: יודע אני שהגוים קרובי תשובה הן – קרובים לעשות תשובה ולחזור למוטב, והריני הולך ומתנבא עליהם והם עושין תשובה – והקב"ה ירחם עליהם ולא יביא עליהם את הרעה, והקב"ה בא ופורע (עונש) משונאיהן של ישראל – לשון נקייה, והכוונה: מישראל, מפני שהקב"ה שולח לישראל נביאים להודיע להם את הגזירות שגזר עליהם והם מקשים את עורפם ואינם עושים תשובה, בעוד שהגויים שהקב"ה שולח להם נביא עושים תשובה מיד. ומה עלי לעשות – כדי שלא לחייב את ישראל? לברוח – מלפני ה' לחוץ לארץ, ששם אין השכינה נגלית, ולא ידבר ה' איתו, - (בקטע סבונה נוסף 'הדה הוא דכתיב:' - זה הוא [הדבר] שכתוב:) "וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי י'י, וַיֵּרֶד יָפוֹ, וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ, וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי י'י" (יונה א,ג) – יונה, שלא רצה לקיים את שליחותו ולהביא לעיר את דבר ה', ביקש לברוח מפני ה' והפליג בים לתרשיש.
בתוספתא סנהדרין יד,טו שנו: הכובש את נבואתו - כיונה בן אמיתי.
בספרי דברים פסקה קעז נאמר: שלושה מיתתם בידי שמים: הכובש נבואתו - כיונה בן אמיתי...
בבבלי סנהדרין פט,א אמרו: "הכובש את נבואתו". - כגון יונה בן אמיתי.
אמר רבי יונה: יונה בן אמיתיי...
שתי מימרות בירושלמי שבהן רבי יונה הוא שמוסר על יונה הנביא. סנהדרין יא,ה: "אמר רבי יונה: יונה בן אמיתיי נביא אמת היה". סוכה ה,א: "אמר רבי יונה: יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה...". לא נתעורר לדרוש כן על יונה בן אמיתי אלא רבי יונה, ולשם שמו ("השם גורם", "ואלה שמות 2", עמוד סו).
• • •
חבירו של מיכה ויהונתן בן גרשום
במשנה שנינו: "והמוותר על דברי הנביא... - מיתתו בידי שמים".
מביאים ברייתא: והמוותר על דברי הנביא - כעידו החוזה (ברייתא זו היא משפט מברייתא, שהמשפט שלאחריו מובא בסוגיה הבאה, וחלקם השני של שני המשפטים כאן ולהלן כפי שהם לפנינו בירושלמי נתחלפו זה בזה. וצריך לומר כמו בתוספתא ובספרי ובבבלי: כחבירו של מיכה) – במלכים א כ,לה-לו נאמר: "וְאִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים אָמַר אֶל רֵעֵהוּ בִּדְבַר ה': הַכֵּינִי נָא. וַיְמָאֵן הָאִישׁ לְהַכֹּתוֹ. וַיֹּאמֶר לוֹ: יַעַן אֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה', הִנְּךָ הוֹלֵךְ מֵאִתִּי וְהִכְּךָ הָאַרְיֵה. וַיֵּלֶךְ מֵאֶצְלוֹ, וַיִּמְצָאֵהוּ הָאַרְיֵה וַיַּכֵּהוּ". - לפי חז"ל, הנביא הזה הוא מיכיהו בן ימלה שהיה בימי אחאב. חבירו של מיכה, שלא חשש למה שאמר לו הנביא, אריה הרג אותו. מכאן למדנו, שהמוותר על דברי הנביא - מיתתו בידי שמים.
בתוספתא סנהדרין יד,טו שנו: והמוותר על נבואתו - כחבירו של מיכה.
בספרי דברים פסקה קעז נאמר: שלושה מיתתם בידי שמים: ...והמותר על דברי נביא - כחבירו של מיכה...
בבבלי סנהדרין פט,א אמרו: "והמוותר על דברי נביא" - כגון חבריה דמיכה, דכתיב: "וְאִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים אָמַר אֶל רֵעֵהוּ בִּדְבַר ה': הַכֵּינִי נָא. וַיְמָאֵן הָאִישׁ לְהַכֹּתוֹ" (מלכים א כ,לה). וכתיב: "וַיֹּאמֶר לוֹ: יַעַן אֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה', הִנְּךָ הוֹלֵךְ מֵאִתִּי וְהִכְּךָ הָאַרְיֵה. וַיֵּלֶךְ מֵאֶצְלוֹ, וַיִּמְצָאֵהוּ הָאַרְיֵה וַיַּכֵּהוּ" (מלכים א כ,לו).
אמר רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): [צריך להשלים כמו בהבאת הירושלמי ברבנו חננאל: "וְנָבִיא אֶחָד זָקֵן יֹשֵׁב בְּבֵית אֵל" (מלכים א יג,יא) – איש זה היה נביא שקר שהכשיל בדברי כחש את איש האלוהים מיהודה שבא לבית אל וניבא על המזבח שעמד עליו ירבעם בן נבט המלך להקטיר שהוא עתיד להיות מקום טומאה, -] זה אמציה כהן ביתאל – בימי עמוס הנביא, שהיה כוהן במקדש שבבית אל, שעמד שם העגל של ירבעם בן נבט. אמציה כעס על נבואתו של עמוס שניבא שהמקדש שבבית אל ייחרב וירבעם בן יואש מלך ישראל ימות (ראה עמוס ז,י-יא. - המוסגר נשמט בטעות במסירה שלפנינו בשל שוויון סופות).
אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): פיתפותי ביצים – דברים מעורבים, כמו ביצים טרופות ומעורבות (פתפתין בארמית סורית הם חתיכות), היו שם – רבי שמואל בר רב יצחק אמר דברים שגויים, מפני שלא ייתכן לזהות את הנביא הזקן מבית אל שהיה בימי ירבעם הראשון בן נבט עם אמציה כוהן בית אל שהיה לאחריו בימי ירבעם השני בן יואש. ואי זה זה – הנביא הזקן מבית אל? זה יהונתן בן גרשום בן מנשה – בשופטים יח,ל נאמר: "וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ" - יהונתן, הנער הלוי שהיה כוהן לפסל מיכה, ובניו שירתו ככוהנים לפסל של שבט דן עד חורבן הארץ. גרשום, אביו של יהונתן, היה אחד מבניו של משה רבנו, והסופרים הוסיפו נו'ן בשמו של משה ("מנשה") להסתיר את שמו מפני כבודו, כדי שלא יהיה ברור כל כך שנכדו שימש כוהן לעבודה זרה (במקבילה המובאת להלן מוסבר הזיהוי של הנביא הזקן מבית אל עם יהונתן, אף שיהונתן היה בתקופת השופטים).
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ט,ב.
את מוצא, בשעה שבא דוד (במקבילה: 'כיון שעמד דוד המלך' - נעשה מלך על ישראל) ומצאו שהוא עובד עבודה זרה (במקבילה נוסף: 'שלח והביאו' - את יהונתן אליו), אמר לו – דוד ליהונתן: אתה בן בנו של אותו הצדיק, ואת (ואתה) עובד עבודה זרה?! – הרי אתה בן בנו של משה רבנו, ואיך אתה עובד עבודה זרה?! אמר לו – יהונתן לדוד: מסורת בידי (בקטע סבונה ובמקבילה: 'כך אני מקובל' - קיבלתי במסורת) מאבי אבא – ממשה רבנו: מכור עצמך לעבודה זרה – השכר עצמך אפילו ככוהן לעבודה זרה, ואל תצטרך לבריות – לקבל מהם צדקה. אמר לו – דוד ליהונתן: חס ושלום, לא אמר לך כן (במקבילה: 'לא אמר כן'. ובקטע סבונה: 'לא כך אמר'), אלא – אמר כך: מכור עצמך לעבודה שהיא זרה לך – השכר עצמך אפילו לעבודה שאין היא לפי כבודך, ואל תצטרך לבריות. כיון שראה דוד שהיה הממון חביב עליו – שכן השכיר עצמו לעבודה זרה, אף על פי שהדבר אסור, מינהו קומיס (ממונה רם דרג (מקור המילה ביוונית ובלטינית)) תיסוורין (בתי אוצרות (מקור המילה ביוונית)) על בית המקדש – דוד מינה את יהונתן לממונה על האוצרות של בית המקדש, לפי שאדם שיש בו חמדת ממון נזהר מלבזבז כסף שלו ואף של אחרים, ולכן תפקיד זה נאה לו, שישגיח על האוצרות. הדא היא דכתיב: – זה הוא [הדבר] שכתוב (ברשימת שמות הממונים על אוצרות המקדש בימי דוד): "וּשְׁבֻאֵל בֶּן גֵּרְשׁוֹם בֶּן מֹשֶׁה נָגִיד עַל הָאֹצָרוֹת" (דברי הימים א כו,כד) – שבואל, מצאצאי גרשום בן משה רבנו, ממונה על הממונים על האוצרות (הוא "שבואל הראש" שהיה נכדו של משה (דברי הימים א כג,טז)); ויש ללמוד מהשוואת הכתובים בשופטים יח,ל (שהבאנו לעיל) ובדברי הימים (שמובא כאן) ששבואל הוא יהונתן. ויש לדרוש שנקרא יהונתן בשם "שְׁבֻאֵל" - ששב לאל – חזר בתשובה אל ה', בכל כוחו, "נָגִיד עַל הָאֹצָרוֹת" - שמינהו קומיס תיסוורין על האוצרות (במקבילה כל הדברים האלה הם של רבי שמואל בר נחמן).
חברייא בעון קומי – החברים (החכמים או התלמידים) שאלו לפני רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): כומר (כוהן לאלילים) לעבודה זרה, והאריך ימים (חי חיים ארוכים)?! – איך ייתכן שיהונתן שחטא חטא גדול חי מתקופת השופטים עד ימי דוד (כמסופר לעיל) ושלמה (כמסופר להלן) או עד יום גלות הארץ (כנאמר בכתוב שהבאנו לעיל, ולפי סדר עולם רבה פרק כד, יום גלות הארץ היה בימי מנשה מלך יהודה, שגלה לבבל ופסלו של מיכה עימו)?
אמר לון: – אמר להם (השיב רבי שמואל בר נחמן לחברים): על שהיתה עינו צרה בעבודה זרה שלו – מכיוון שזלזל בה (כמסופר להלן), האריך ימים.
ושואלים: ומה היתה עינו צרה בעבודה זרה שלו?
ומשיבים: הוה בר נש מייתי ליה תור או אימר – היה אדם מביא (ליהונתן להקריב) שור או כבש, או גדי לעבודה זרה ואמר ליה – ואומר לו (ליהונתן): פייס(י)ה עלי – פייס אותה (את העבודה הזרה) עליי (בשבילי. פייס על פלוני - דיבר טובות, המליץ על פלוני). והוא אמר ליה: – והוא (יהונתן) אומר לו: למה? וכי מה מועילה לך – העבודה הזרה? אינה אוכלת ואינה שותה ולא מטיבה (לא עושה טובה) ולא מריעה (לא גורמת רעה). והוא אמר ליה: – והוא אומר לו (ליהונתן): היך נעביד? – איך אעשה? (שאף על פי כן, אני רוצה שתקריב לעבודה הזרה ותפייס אותה עליי) והוא אמר ליה: – והוא (יהונתן) אומר לו: איזל ואייתי לי חד פִּינָךְ (מילה שמקורה ביוונית ובלטינית) דסולת ועשר ביעין עלוי – לך והבא לי פינך (צלחת, קערה) אחד של סולת ועשר ביצים עליו, ונא מפייס ל(י)ה עלך – ואני מפייס אותה עליך. כיון דהוה אזל ליה, הוה אכיל לון – כיוון שהיה (המקריב) הולך לו, היה (יהונתן) אוכל אותם (בעצמו. הרי שהיתה עינו צרה בעבודה זרה שלו).
ומספרים: אתא חד בר פחין ואמר ליה כן – פעם אחת בא (אל יהונתן) בן ריקים (בן טיפשים) ואמר לו (יהונתן) כך (הדברים שהיה אומר לכל אדם שהיה בא אליו, כמסופר לעיל). אמר ליה: – אמר לו (אותו בר פחין ליהונתן): אם אינה מועילה כלום – כמו שאתה עצמך אמרת,, מה את עביד הכא? – מה אתה עושה כאן? (מדוע אתה כוהן לעבודה הזרה?) אמר ליה: – אמר לו (יהונתן): בגין חיי – בשביל חיי (פרנסתי, מחייתי, שאין לי במה להתפרנס אלא בזה).
ומציעים קושיה: מתיבין לרבי שמואל בר נחמן: – משיבים את רבי שמואל בר נחמן (מקשים עליו): והא כתיב: – והרי כתוב: "וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ" (שופטים יח,ל)! – הרי שיהונתן היה כוהן לעבודה זרה עד יום גלות הארץ, ואיך אמר רבי שמואל בר נחמן שיהונתן חזר בתשובה בימי דוד?
אמר לון: – אמר להם (השיב רבי שמואל בר נחמן למקשים עליו): כיון שמת דוד ועמד שלמה – נעשה מלך על ישראל, והחליף את כל סנקליטין (יועצים (מקור המילה ביוונית)) שלו – והחליף עימהם גם את יהונתן ומינה ממונה אחר על האוצרות, חזר לקילקולו (לחטאו) – חזר יהונתן להיות כוהן לעבודה זרה של שבט דן (במקבילה נוסף 'הדא היא דכתיב: "וְנָבִיא אֶחָד זָקֵן יֹשֵׁב בְּבֵית אֵל" וגו' (מלכים א יג,יא). אמרין: הוא הוה' – יהונתן היה הנביא הזקן שישב בבית אל. זהותם של שני אלה מיוסדת על כך, שיהונתן האריך ימים ביותר, והנביא הזה כונה "זקן" משום שהיה זקן מופלג; ועוד, שיש לשער שהנביא הזקן הכשיל את איש האלוהים שניבא נבואת פורענות על המזבח בבית אל ועל המכהנים עליו, מפני שהנביא הזקן השתייך לחבורת כוהני המזבח בבית אל, ולכן יש לזהות את יהונתן שהיה כוהן לעבודה זרה עם הנביא הזקן. - ירבעם עשה שתי מזבחות לעבודה זרה, אחד בבית אל ואחד בדן, שם עמד פסל מיכה, ואם מזהים את יהונתן, שהיה כוהן לפסל של שבט דן שהיה בדן, עם הנביא הזקן שישב בבית אל, הרי שיהונתן היה כוהן לעבודה זרה גם בבית אל וגם בדן. - דברי הירושלמי הללו במקבילה הם הם דברי רבי יוסי כאן בתחילת העניין על הכתוב הזה: "ואי זה זה? זה יהונתן בן גרשום בן מנשה").
עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות.
בסנהדרין יש סירוס מאמרים של המקבילה.
בשיר השירים רבה פרשה ב [ה] נאמר: ...נכנס רבי מאיר ודרש: "ונביא אחד זקן יושב בבית אל" (מלכים א יג,יא) - זה אמציה כוהן בית אל (עמוס ז. זהותם של שני אלה מיוסדת על מקומם המשותף, בית אל. ועוד, הנביא הזקן יצא במאבק נגד איש האלוהים מיהודה שבא לבית אל וניבא שייחרב המזבח, וגם אמציה כוהן בית אל יצא במאבק נגד עמוס הנביא מיהודה שבא לבית אל וניבא שייחרבו הבמות).
אמר (לו) רבי יוסי: (מאיר,) פתפותי ביצים יש כאן (ביצים שבורות, כלומר, ערבוב דברים. - לפי הירושלמי כאן, נאמרו דברים אלה על ידי רבי יוסי, אמורא מן הדור הרביעי, כתגובה לדבריו של רבי שמואל בר רב יצחק, אמורא מן הדור השלישי, והנוסח שם הוא 'היו שם' ולא 'יש כאן'. וזה נכון, משום שאי אפשר שרבי יוסי, חברו של רבי מאיר, ייכנס לתוך דבריו באופן גס כזה ובאריכות יתרה כזאת, ולכן השמטנו את המילים 'לו' ו'מאיר', ואינן בקטע גניזה. דברים אלה הוכנסו על ידי עורך המדרש בתוך דברי רבי מאיר). אלא זה יהונתן בן גרשום בן מנשה. הדא היא דכתיב: "ויהונתן בן גרשום בן מנשה" (שופטים יח,ל) - נון תלויה (ב"מנשה"), זכה - בן משה, לא זכה - בן מנשה. - חברייא בעון קומי רבי שמואל בר נחמן, אמרין ליה: כומר לעבודה זרה, והאריך כל אותן השנים? - אמר לון: על ידי שהיתה עינו צרה בעבודה זרה. - כיצד? - כאשר בא אדם להשתחוות לה, היה אומר לו: בן כמה שנים אתה? והיה אומר לו: בן ארבעים שנים או חמישים או שישים או שבעים או שמונים, והיה אומר לו: אתה בן ארבעים שנים או חמישים או שישים או שבעים או שמונים, והעבודה הזרה הזאת לא נעשתה אלא אתמול, ואתה רוצה לעזוב את אלוהיך ולהשתחוות לקטנה ממך?! והוא מתבייש והולך לו. - בא בר פחין אחד, ואמר לו כך. אמר לו: ואתה, מה אתה עושה כאן? אמר לו: אני לוקח שכרי ומסמא את עיניה. - כיוון ששמע בו דוד, שלח והביא אותו ואמר לו: את הוא בן בנו של אותו צדיק, ואת עובד עבודת כוכבים?! אמר לו: כך מקובל אני מאבי אבא: מכור עצמך לעבודה זרה ואל תצטרך לבריות. אמר לו: חס ושלום! לא היה אומר לך כך, אלא: מכור עצמך לעבודה שהיא זרה לך ואל תצטרך לבריות. - כיוון שראה דוד שממון חביב עליו ביותר, מינהו קומוס תיסבראות (שר האוצרות) שלו. הדא היא דכתיב: "ושבואל בן גרשום בן משה נגיד על האוצרות" (דברי הימים א כו,כד). "שבואל" - ששב לאל בכל כוחו, "נגיד על האוצרות" - שמינהו קומוס תיסבראות. - אתיבון לרבי שמואל בן נחמן: והכתיב: "עד יום גלות הארץ" (שופטים יח,ל)! - אמר לון: כיוון שמת דוד, עמד שלמה והחליף כל סנקליטים שלו וחזר לסורו.
(המשך דברי רבי מאיר:) הדא היא דכתיב: "ויאמר לו: גם אני נביא כמוך ומלאך דיבר אליי בדבר ה'" וגו' "כיחש לו" (מלכים א יג,יח). מהו "כיחש לו"? - שיקר לו. ומה שיקר לו? האכילהו לחם כזבים (שפיתה אותו על שקר בשם ה' לאכול לחם)...
בשיר השירים רבה מסופר בסגנון שונה כיצד היתה עינו צרה בעבודה זרה.
בבבלי בבא בתרא קי,א אמרו: "ויסורו שם ויאמרו לו: מי הביאך הלום ומה אתה עושה בזה ומה לך פה?" (שופטים יח,ג) - אמרו לו (בני שבט דן): לאו ממשה קא אתית, דכתיב ביה: "אל תקרב הלום" (שמות ג,ה)? לאו ממשה קא אתית, דכתיב ביה: "מה זה בידך?" (שמות ד,ב)? לאו ממשה קא אתית, דכתיב ביה: "ואתה פה עמוד עימדי" (דברים ה,כח)? תיעשה כומר לעבודה זרה?! - אמר להם: כך מקובלני מבית אבי אבא: לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות. - והוא (יהונתן) אינו יודע: מאי עבודה זרה? עבודה שהיא זרה לו, כדאמר ליה רב לרב כהנא: פשוט נבילתא בשוקא ושקול / וקביל אגרא, ולא תימא: כהנא אנא, גברא רבה אנא, וזילא / וסניא בי מילתא.
כיוון שראה דוד שממון חביב עליו ביותר, מינהו על האוצרות, שנאמר: "ושבואל בן גרשום בן מנשה נגיד על האוצרות" (דברי הימים א,כו,כד). - וכי שבואל שמו? והלא יהונתן שמו! - אמר רבי יוחנן: ששב לאל בכל ליבו.
דומה שהרקע לדבריו של רבי שמואל בר נחמן, בעל אגדה נודע בן המאה השלישית, הוא המצב הכלכלי הקשה ששרר בארץ ישראל בימיו. לפיכך אין לתמוה אם אנו שומעים על אדם שמבקש להתפרנס ממה שמזדמן בדרכו, והוא אף לא נרתע מלהשכיר את עצמו לעבודה זרה, שהוא בז לה בליבו, כפי שיהונתן מגלה לעובד אלילים אחד שהוא עובד במקדש לעבודה זרה בשביל חייו. הזיהוי של יהונתן עם הנביא בבית אל, שכיזב לנביא מיהודה, מציג אותו כשקרן, שאכן שיקר לבאים להקריב את קורבנם, וביקש מהם שלא להביא בהמות אלא דברי מאפה, שאכל אותם בעצמו. לא מן הנמנע, שהמצב בערים שבהן גרו יהודים עם מינים שונים, כגון לוד, ציפורי או טבריה, יכול היה להשפיע על חלושי אופי מבני עמנו, שהממון היה חביב עליהם, לכהן אף במקדשיהם של נוכרים ("אגדת יהונתן בן גרשם בן משה", "מחקרי תלמוד" ג, עמודים 85-86).
• • •
עידו החוזה ומיכיהו בן ימלה
במשנה שנינו: "ונביא שעיבר על דברי עצמו - מיתתו בידי שמים".
מביאים ברייתא: ונביא שעבר על דברי עצמו - כחבירו של מיכה (ברייתא זו היא משפט מברייתא, שהמשפט שלפניו מובא בסוגיה הקודמת, וחלקם השני של שני המשפטים כאן ולעיל כפי שהם לפנינו בירושלמי נתחלפו זה בזה. וצריך לומר כמו בתוספתא ובספרי ובבבלי: כעידו החוזה) – נביא שנזכר רק בספר דברי הימים ב, שעיקר נבואתו היתה לירבעם בן נבט מלך ישראל (דברי הימים ב ט,כט), וכתב בספר את דברי שלמה (שם) ואת דברי רחבעם (דברי הימים ב יב,טו) ואת דברי אביה בן רחבעם (דברי הימים ב יג,כב). חז"ל זיהו את איש האלוהים עלום השם שבא מיהודה לירבעם בבית אל עם עידו. בספר מלכים א פרק יג מסופר על מעשי איש האלוהים מיהודה ביום חנוכת המזבח שעשה ירבעם בבית אל (יג,א-י), על מעשי הנביא הזקן מבית אל (יג,יא-יט), ועל העונש לאיש האלוהים על שעבר על דברי עצמו (יג,כ-לב). העונש היה שאריה הרג אותו. מכאן למדנו, שהעובר על דברי עצמו - מיתתו בידי שמים.
בתוספתא סנהדרין יד,טו שנו: ונביא שעבר על דברי עצמו - כעידו.
בספרי דברים פסקה קעז נאמר: שלושה מיתתם בידי שמים: ...ונביא שעובר על דברי עצמו - כעידוא.
בבבלי סנהדרין פט,ב אמרו: ונביא שעבר על דברי עצמו - כגון עידו הנביא.
מביאים את הכתובים בספר מלכים א פרק יג על מעשי הנביא הזקן מבית אל.
הדא היא דכתיב: – זה הוא [הדבר] שכתוב: "וְנָבִיא אֶחָד זָקֵן יֹשֵׁב בְּבֵית אֵל, וַיָּבוֹא בְנוֹ וַיְסַפֶּר לוֹ אֶת כָּל הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה אִישׁ הָאֱלֹהִים הַיּוֹם בְּבֵית אֵל, אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל הַמֶּלֶךְ, וַיְסַפְּרוּם לַאֲבִיהֶם". "וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֲבִיהֶם: אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ הָלָךְ? וַיִּרְאוּ בָנָיו אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַךְ אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה". "וַיֹּאמֶר אֶל בָּנָיו: חִבְשׁוּ לִי הַחֲמוֹר. וַיַּחְבְּשׁוּ לוֹ הַחֲמוֹר, וַיִּרְכַּב עָלָיו". "וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיִּמְצָאֵהוּ יֹשֵׁב תַּחַת הָאֵלָה, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: הַאַתָּה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּאתָ מִיהוּדָה? וַיֹּאמֶר: אָנִי". "וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לֵךְ אִתִּי הַבָּיְתָה וֶאֱכֹל לָחֶם. וַיֹּאמֶר: לֹא אוּכַל לָשׁוּב אִתָּךְ וְלָבוֹא אִתָּךְ, וְלֹא אֹכַל לֶחֶם וְלֹא אֶשְׁתֶּה אִתְּךָ מַיִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה, כִּי דָבָר אֵלַי בִּדְבַר י'י: לֹא תֹאכַל לֶחֶם וְלֹא תִשְׁתֶּה שָׁם מָיִם, לֹא תָשׁוּב לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַכְתָּ בָּהּ". "וַיֹּאמֶר לוֹ: גַּם אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ, וּמַלְאָךְ דִּבֶּר אֵלַי בִּדְבַר י'י לֵאמֹר: הֲשִׁבֵהוּ אִתְּךָ אֶל בֵּיתֶךָ וְיֹאכַל לֶחֶם וְיֵשְׁתְּ מָיִם. כִּחֵשׁ לוֹ" (מלכים א יג,יא-יח) – הכתוב העיד על הזקן, ששיקר ורימה את איש האלוהים.
ושואלים: מה הוא – מה פירוש "כִּחֵשׁ לוֹ"?
ומשיבים: שיקר ביה – שיקר ורימה אותו.
וַיָּשָׁב אִתּוֹ וַיֹּאכַל לֶחֶם בְּבֵיתוֹ וַיֵּשְׁתְּ מָיִם (מלכים א יג,יט) - בכך עבר איש האלוהים על דברי עצמו. "וַיְהִי הֵם יֹשְׁבִים אֶל הַשֻּׁלְחָן, וַיְהִי דְּבַר י'י אֶל הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ" (מלכים א יג,כ) – מקרא קצר וסובל שני פירושים. נראה שפשוטו של מקרא הוא, שדבר ה' היה לאיש האלוהים אשר השיבו הנביא הזקן מדרכו לביתו; ויש לדרוש את הכתוב: - 'אשר הושב' אין כתוב כאן – שהיה פירושו שדבר ה' היה לאיש האלוהים שהושב מדרכו, אלא "אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ" – שניתן לפרשו שדבר ה' היה לנביא הזקן אשר השיב את איש האלוהים מדרכו לביתו (התואר "הנביא" בכתוב זה ניתן לנביא הזקן, ולא לאיש האלוהים הקרוי כך בכל הפרשה ואינו מכונה בתואר "הנביא"). והרי הדברים קול וחומר: ומה אם מי – הנביא הזקן, שהאכיל את חבירו לחם שקר – בדרך שקר (מקור הביטוי במשלי כ,יז), - זכה שנתייחד עליו הדיבר – דבר ה' היה אליו ישירות, לפי מה שדרשו את הכתוב כמכוון לנביא הזקן, המאכיל את חבירו לחם אמת - על אחת כמה וכמה – בוודאי ובוודאי שיזכה שיתייחד עליו הדיבר.
בבבלי סנהדרין קג,ב-קד,א אמרו: אמר רבי יוחנן: גדולה לגימה (אכילה שמאכילים אורחים)... שמשרה שכינה על נביאי השקר... - מחבריה דעידו (שאף שהיה נביא שקר, זכה להתנבא באמת בזכות הכנסת האורחים), דכתיב: "ויהי הם יושבים אל השולחן, ויהי דבר ה' אל הנביא אשר השיבו" (מלכים א יג,כ).
מביאים את הכתובים בספר מלכים א פרק כ על מעשים סמליים של נביא ועל תוכחתו לאחאב מלך ישראל על שכרת ברית עם אויבו בן הדד מלך ארם ושילחו בשלום. חז"ל זיהו את הנביא הזה עם מיכיהו (מיכה) בן ימלה, שחבירו נזכר לעיל כמי שוויתר על דברי הנביא.
כתוב: "וְאִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים אָמַר אֶל רֵעֵהוּ בִּדְבַר י'י: הַכֵּינִי נָא. וַיְמָאֵן הָאִישׁ לְהַכֹּתוֹ". "וַיֹּאמֶר לוֹ: יַעַן אֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל י'י, הִנְּךָ הוֹלֵךְ מֵאִתִּי וְהִכְּךָ הָאַרְיֵה. וַיֵּלֶךְ מֵאֶצְלוֹ, וַיִּמְצָאֵהוּ הָאַרְיֵה וַיַּכֵּהוּ. וַיִּמְצָא אִישׁ אַחֵר וַיֹּאמֶר: הַכֵּינִי נָא. וַיַּכֵּהוּ הָאִישׁ הַכֵּה וּפָצֹעַ". "וַיֵּלֶךְ הַנָּבִיא וַיַּעֲמֹד לַמֶּלֶךְ עַל הַדָּרֶךְ, וַיִּתְחַפֵּשׂ בָּאֲפֵר עַל עֵינָיו. וַיְהִי הַמֶּלֶךְ עֹבֵר, וְהוּא צָעַק אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר: עַבְדְּךָ יָצָא בְקֶרֶב הַמִּלְחָמָה, וְהִנֵּה אִישׁ סָר וַיָּבֵא אֵלַי אִישׁ וַיֹּאמֶר: שְׁמֹר אֶת הָאִישׁ הַזֶּה, אִם הִפָּקֵד יִפָּקֵד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ אוֹ כִּכַּר כֶּסֶף תִּשְׁקוֹל". "וַיְהִי עַבְדְּךָ עֹשֵׂה הֵנָּה וָהֵנָּה וְהוּא אֵינֶנּוּ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: כֵּן מִשְׁפָּטֶךָ, אַתָּה חָרָצְתָּ". "וַיְמַהֵר וַיָּסַר אֶת הָאֲפֵר מֵעֲלֵי עֵינָיו, וַיַּכֵּר אֹתוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כִּי מֵהַנְּבִאִים הוּא". "וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֹּה אָמַר י'י: יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד, וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ" (מלכים א כ,לה-מב) – הנביא אמר לאחאב, שמפני ששילח בשלום את בן הדד, ייהרגו הוא ועמו בידי ארם.
וכתוב – במלחמת בן הדד באפק: "וַיִּגַּשׁ אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר י'י: יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲרָם: אֱלֹהֵי הָרִים י'י וְלֹא אֱלֹהֵי עֲמָקִים הוּא, וְנָתַתִּי אֶת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה בְּיָדֶךָ, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי י'י" (מלכים א כ,כח) – חז"ל זיהו את הנביא הזה עם מיכיהו בן ימלה.
ושואלים: ולמה "וַיֹּאמֶר" "וַיֹּאמֶר" שני פעמים?
ומשיבים: אלא – יש לדרוש שהכוונה בשתי אמירות אלה לדברים שלא נתפרשו בגוף הכתוב, אבל הם עולים מדברי הנביא במלכים א כ,מב שהובאו לעיל: באמירה הראשונה אמר לו – הנביא לאחאב בשם ה': אם בא בן הדד מלך ארם תחת ידך – אם ייפול בידך, - אל תחוס עליו ואל תחמול עליו – אלא תהרוג אותו, ובאמירה השנייה אמר לו: "יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד, וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ" (מלכים א כ,מב). ויש לדרוש את המילה "חרמי" מלשון מצודות וחרמים (מקור הביטוי בקוהלת ז,כו): - כמה מצודות (רשתות לדוג בהן דגים או לצוד בהן חיות) וחרמים (רשתות לדוג בהן דגים) עשיתי לו – לבן הדד כדי ללכוד אותו, עד שמסרתיו תחת ידך ושלחתו והלך בשלום. לפיכך: "וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ" (מלכים א כ,מב).
אין מובן לדברי הירושלמי (וכן הוא במדרשי האגדה המובאים להלן) שהאמירה השנייה היא "יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי", שהרי אמירה זו היתה לאחר מלחמת בן הדד באפק, ואילו "וַיֹּאמֶר" "וַיֹּאמֶר" שתי פעמים היו לפני היציאה למלחמה הזו. ואולי חל שיבוש בירושלמי וצריך לומר: 'ובאמירה השנייה אמר לו: "יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲרָם..."' (מלכים א כ,כח), שהיא האמירה המפורשת בכתוב שבו יש "וַיֹּאמֶר" "וַיֹּאמֶר" שתי פעמים, ואחר כך הירושלמי מביא את הכתוב "יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי" (מלכים א כ,מב) ודרשתו, ונשמט בירושלמי בשל הדמיון מ"יען" הראשון (כ,כח) ל"יען" השני (כ,מב).
רמז להשמטה זו יש בנוסח השגוי של הכתוב השני כפי שהוא בירושלמי שלפנינו: 'ובאמירה השנייה אמר לו: "יען אשר שלחת את איש חרמי..."'. הנוסח הנכון של הכתוב הזה הוא "יַעַן שִׁלַּחְתָּ" ולא 'יען אשר שלחת', ולכן נראה ש"יען אשר" הוא תחילתו של הכתוב "יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲרָם..." ונשמט מ"יען" הראשון ל"יען" השני.
רש"י על מלכים א כ,כח הביא את הדרשה על "וַיֹּאמֶר" "וַיֹּאמֶר" שתי פעמים בלשון זה: אמירה ראשונה אמר לו: "ונתתי את כל ההמון הגדול הזה בידך". אמירה שנייה אמר לו: אם ייפול בן הדד בידך, אל תחמול עליו (כך הביא גם רד"ק שם). - הדרשה שהביא רש"י היא כמו שהיצענו לתקן את הירושלמי, אך בהיפוך סדר האמירות.
בויקרא רבה כו,ח נאמר: רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי: כל מקום שנאמר "ויאמר" "ויאמר" שתי פעמים צריך להידרש. ...ודכוותה: "וייגש איש האלוהים ויאמר אל מלך ישראל ויאמר: כה אמר י'י" (מלכים א כ,כח) - מהו "ויאמר" "ויאמר" שתי פעמים? אלא באמירה ראשונה אמר לו: אם בא מלך ארם לידיך - אל תחוס עליו. באמירה שנייה אמר לו: כמה מצודות וכמה חרמים פרשתי עליו והבאתיו לתחת ידיך ושילחתו בשלום. לפיכך: "והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו" (מלכים א כ,מב).
ובמדרש שמואל כד,ח נאמר: רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי: כל מקום שנאמר "ויאמר" "ויאמר" לא ניתן אלא להידרש. ... ודכוותה: "וייגש איש האלוהים ויאמר אל מלך ישראל ויאמר: כה אמר ה'" וגו' (מלכים א כ,כח) - מהו "ויאמר" "ויאמר"? באמירה הראשונה אמר לו: אם בא בן הדד תחת ידיך - אל תחוס עליו. באמירה השנייה אמר לו: ראה כמה מצודות עשיתי לו וכמה חרמים החרמתי לו, עד שבא וכבשתיו בידך, ואתה הוצאתו בשלום. לכן: "והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו" (מלכים א כ,מב).
במדרשי האגדה עיבדו את הירושלמי המשובש שלפנינו והביאו את תוכן האמירה השנייה כפי שהיא בירושלמי, מבלי להביא את הכתוב שהביא הירושלמי, שבעטיה של הבאת הכתוב חל השיבוש בירושלמי, כמו שכתבנו לעיל.
את (אתה) מוצא, בשעה שיצאו ישראל למלחמה – בארם ברמות גלעד, לא מת מכולם אלא אחאב מלך ישראל בלבד – רק אחאב נהרג במלחמה, וכך התקיים דבר ה' שאמר לו הנביא: "וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ". (ו)הדא היא דכתיב: – זה הוא [הדבר] שכתוב (במות אחאב במלחמה): "וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּכֶּה אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן. וַיֹּאמֶר לְרַכָּבוֹ: הֲפֹךְ יָדְךָ וְהוֹצִיאֵנִי מִן הַמַּחֲנֶה כִּי הָחֳלֵיתִי" (מלכים א כב,לד).
ושואלים: מה אני מקיים "וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ" (מלכים א כ,מב)? – הרי הנביא אמר בשם ה' שגם העם ייהרגו בידי ארם, בעוד שלא נהרג במלחמה אלא אחאב בלבד, וישראל שבו איש לביתו בשלום!
ומשיבים: רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר בשם רבי שמעון בן יוחי (תנא בדור הרביעי): אותה הטיפה – טיפת דם, שיצאת (שיצאה) מאותו צדיק – מהנביא, כשהיכהו האיש ופצעו בדבר ה', כמו שמסופר במלכים א כ,לז: "וַיִּמְצָא אִישׁ אַחֵר וַיֹּאמֶר: הַכֵּינִי נָא. וַיַּכֵּהוּ הָאִישׁ הַכֵּה וּפָצֹעַ" (כך כתב רד"ק שם); או כשהיכהו נביא השקר צדקיה בן כנענה, כמו שמסופר במלכים א כב,כד: "וַיִּגַּשׁ צִדְקִיָּהוּ בֶן כְּנַעֲנָה וַיַּכֶּה אֶת מִיכָיְהוּ עַל הַלֶּחִי" (ההכאה הראשונה היתה לפני שאמר ה' "וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ", אבל ההכאה השנייה היתה לאחר שה' אמר כך ולפני היציאה למלחמה, ולכן נראה שהכוונה כאן להכאה השנייה), כיפרה על כל ישראל – ולכן לא מתו במלחמה.
• • •