משנה
משנה זו באה ללמד, שאין מחללים יום טוב על תקיעת שופר בראש השנה, ואין עוברים מפני תקיעת שופר אפילו על איסור של חכמים.
שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום – אין עוברים בשבילו בראש השנה את התחום של אלפיים אמה מחוץ לעיר, שאסור לצאת חוץ לתחום, כדי להביא את השופר או כדי לשמוע את התקיעות (איסור תחומים נוהג ביום טוב כמו בשבת), ואין מפקחין עליו את הגל – אם נפל על השופר גל אבנים, אין פותחים את הגל בראש השנה, כדי להוציא את השופר, לפי שהאבנים מוקצות הן ואסור לטלטלן ביום טוב, ולא עולין באילן – אם השופר נמצא בראש האילן, אין עולים בראש השנה על האילן, כדי ליטול משם את השופר, מפני שאסרו חכמים לעלות באילן ביום טוב, שחוששים שמא יתלוש מן העלים או מן הענפים, ולא רוכבין על גבי בהמה – אם אינו יכול ללכת ברגליו לשמוע את התקיעות, כגון חולה, אסור לו לרכב על גבי בהמה, מפני שהרוכב על בהמה ביום טוב עובר על מצוות עשה מהתורה, שהוא מצווה על שביתת בהמתו (לפי הירושלמי), או מפני שאסרו חכמים לרכב על בהמה ביום טוב, שחוששים שמא יחתוך ענף להנהיג את הבהמה (לפי הבבלי), ולא שטין על פני המים – מפני שהשט על פני המים דוחה ומשיט את המים מאצלו, ונראה כעושה מלאכה (לפי הירושלמי), או מפני שחוששים שמא יעשה לו כלי שיט (לפי הבבלי), ואין חותכין אותו – כדי לתקנו לתקיעה, לא בדבר שהוא משום שבות – בדבר שאין דרכו לחתוך בו שופרות, שאין איסורו אלא משום שבות, והוא איסור מדברי סופרים, שאסרוהו כדי להרחיק את האדם מן המלאכה וירבה בשביתת שבת ויום טוב, ולא בדבר שהוא משום לא תעשה – בדבר שדרכו לחתוך בו שופרות, שהיא מלאכה גמורה האסורה מן התורה. אבל אם רצה ליתן לתוכו יין או מים – כדי שיהיה קולו של השופר צלול, - יתן – הוא רשאי לתת בראש השנה, ואין זה נקרא תיקון כלי.
לדעת ר"ח וריצ"ג, העברת התחום ופיקוח הגל שנאמרו במשנה אסורים בשבת וביום טוב מן התורה (העברת התחום של שנים עשר מיל, ופיקוח הגל בחפירה במעדר או בסתירת בניין). אבל לדעת שאר הראשונים, העברת התחום ופיקוח הגל שנאמרו במשנה אסורים מדברי חכמים (העברת התחום של אלפיים אמה, ופיקוח הגל בטלטול). לדעת כל הראשונים, עלייה באילן ורכיבה על גבי בהמה ושיט על פני המים אסורים בשבת וביום טוב מדברי חכמים משום שבות.
ריטב"א כתב, שאסרו חכמים לעבור על איסורים משום שבות בשביל קיום מצוות שופר בראש השנה, מפני שהעמידו חכמים דבריהם במקום מצוות עשה שאין בו כרת, וכשם שאין שופר דוחה מלאכה גמורה של תורה, שאין עשה של תקיעת שופר דוחה עשה ולא תעשה של יום טוב, כך אינו דוחה שבות דרבנן. ודווקא בדברים אלה שהם מכשירי מצווה העמידו דבריהם, אבל במצווה גופה בזמנה הקבוע לא העמידו דבריהם, שאף על גב שתקיעת שופר בשבת או ביום טוב אסורה משום שבות דרבנן, לא העמידו דבריהם לאסור התקיעה בראש השנה ולדחות מצוות שופר, שאם כן נמצאת מצווה זו מתבטלת מכל ישראל לעולם ואינה נעשית, והיאך יאסרו לגמרי ויסתרו מה שציוותה תורה.
"ולא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים" אינו מתאים ללשון המשנה כאן ("אין" עם בינוני), והוא ממשנה ביצה ה,ב ("מבואות לספרות התנאים").
אין מעכבין את התינוקות (קטנים) מלתקוע – מעצמם בראש השנה, אף על פי שאין בתקיעתם מצווה, אבל – הוא כמו: באמת, מתעסקין בהם עד שילמודו – באמת מותר אפילו לגדולים להתעסק עם הקטנים ללמד אותם לתקוע.
והמתעסק – בתקיעת שופר בראש השנה כדי להתלמד, - לא יצא – ידי חובתו בתקיעותיו אלו, לפי שלא התכוון לצאת ידי חובתו, והשומע מן המתעסק – אף על פי שהתכוון לצאת ידי חובתו בשמיעת תקיעות אלו, - לא יצא – לפי שהתוקע לא התכוון להוציאו, והלכה היא שצריכה להיות כוונה על ידי השומע ועל ידי המשמיע.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: ואין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות ולא בדבר שהוא משום לא תעשה.
אומרים: כיני (=כן היא) מתניתא: – כך היא המשנה: אסור משום שבות ובלא תעשה (או בלא תעשה) – אין חותכים את השופר לא בדבר שהוא אסור משום שבות ולא בדבר שהוא בלא תעשה (שעובר עליו בלא תעשה). הלשון הרגילה לגבי 'שבות' היא: "אסור משום שבות", וכן מצויה הלשון הקצרה: "משום שבות", כמו במשנתנו, שפירושה: אסור משום שבות, כמו שפירשו כאן. כמו כן, הלשון הרגילה לגבי 'לא תעשה' היא: "עובר בלא תעשה", אבל הלשון "משום לא תעשה" אינה נמצאת אלא במשנתנו, ולכן פירשו כאן שהכוונה במשנתנו כלשון הרגילה במשנה. "כיני מתניתא" כאן הוא פירוש ואינו הגהה ("מבוא לנוסח המשנה").
המונח "כיני מתניתא" מציע הגהות או פירושים למקורות תנאיים. לא תמיד ברור האם המונח מציע הגהה או פירוש ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
• • •
במשנה שנינו: אין מעכבין את התינוקות מלתקוע, אבל מתעסקין בהם עד שילמודו.
לקטע הזה שני פירושים.
פירוש אחד:
אמר רבי לעזר (בן פדת, אמורא בדור השני): מתניתא – המשנה, בגדול ביום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת – המשנה, שאמרה שמתעסקים עם התינוקות בראש השנה ללמד אותם לתקוע, מדברת בתינוקות גדולים, שהם קטנים שהגיעו לחינוך (כך פירשו ראשונים את הירושלמי, ובהם: רמב"ן בספר המלחמות, ריטב"א, ר"ן בחידושיו ובפירושו לרי"ף), ואפילו בראש השנה שחל בשבת מלמדים אותם לתקוע, כיוון שצריך לחנך אותם לקיום המצווה. אבל תינוקות שאינם גדולים, שהם קטנים שלא הגיעו לחינוך, אין מלמדים אותם לתקוע בראש השנה שחל בשבת, אלא רק בראש השנה שחל בחול. ודווקא בראש השנה שחל בשבת מלמדים קטנים שהגיעו לחינוך לתקוע, אבל בשבת אחרת אין מלמדים אותם לתקוע (ר"ן).
ומציעים סיוע: ותני כן: – ושנוי (שנו ברייתא בתוספתא) כך (כמו שאמר רבי אלעזר): מ(ת)למדין (מ)לתקוע בשבת – מלמדים את הקטנים לתקוע, אפילו בראש השנה שחל בשבת, ודווקא קטנים שהגיעו לחינוך, אבל קטנים שלא הגיעו לחינוך אין מלמדים אותם לתקוע בראש השנה שחל בשבת; אין מעכבין את התינוקות מלתקוע ביום טוב – קטנים שלא הגיעו לחינוך, אם תקעו מעצמם בראש השנה שחל בחול אין מעכבים אותם מלתקוע. אבל בראש השנה שחל בשבת מעכבים אותם מלתקוע.
המונח "מתניתא ב..." מציע פרשנות מצמצמת למקורות תנאיים ומעמיד אותם במקרים המתוארים בהמשך. המונח מציע פרשנות מצמצמת בתחילת הדיון במקור המתפרש.
המונח "ותני כן" מציע ברייתות המסייעות לאמור לפניהן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
המשנה לפי רבי אלעזר וכן התוספתא מדברות במקום שיש בו בית דין, שהתקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעים ביום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת בכל מקום שיש בו בית דין (ראשונים).
בתוספתא ראש השנה ב,טז שנו: מ(ת)למדים (לקטנים שהגיעו לחינוך) לתקוע בשבת (בראש השנה שחל להיות בשבת, אבל לא נשים ולא קטנים שלא הגיעו לחינוך), ואין מעכבים את הנשים ואת הקטנים / התינוקות (שלא הגיעו לחינוך) מלתקוע בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב (אם תקעו מעצמם, אין מעכבים אותם, משום שאין בתקיעה איסור מהתורה, ומשום נחת רוח של הנשים אין מוחים בהן).
הגרסה בסיפא של הברייתא שבירושלמי שונה מהגרסה בסיפא של הברייתא שבתוספתא (וראה להלן בבבלי).
בבבלי ראש השנה לג,א-ב אמרו:
גרסה אחת (רש"י, או"ז, רשב"א, ר"ן בחידושיו):
"אבל מתעסקים בהם עד שילמדו". - אמר רבי אלעזר: אפילו בשבת (ריטב"א ור"ן: בשבת שחל בה ראש השנה). תניא נמי הכי: מתעסקים בהם עד שילמדו, אפילו בשבת. ואין מעכבים את התינוקות מלתקוע בשבת (בראש השנה שחל בשבת), ואין צריך לומר ביום טוב (בראש השנה שחל בחול). - הא גופא קשיא; אמרת: "מתעסקים בהם עד שילמדו, אפילו בשבת" - אלמא לכתחילה אמרינן להו 'תקעו', והדר תנא: "אין מעכבים" - עיכובא הוא דלא מעכבינן, הא לכתחילה לא אמרינן להו 'תקעו'! - לא קשיא; כאן - בקטן שהגיע לחינוך (רש"י: מתעסקים בו שילמד, וכל שכן שאין מעכבים), כאן - בקטן שלא הגיע לחינוך (אין מעכבים, אבל אין מתעסקים בו שילמד. רשב"א ור"ן: קטן שהגיע לחינוך - אין מעכבים אותו מלתקוע, אפילו בשבת, אבל אין אומרים לו שיתקע, כיוון דאיכא איסורא דרבנן ולא ספינן להו בידיים. אבל קטן שלא הגיע לחינוך - מתעסקים בו כדי שילמד ואומרים לו שיתקע, ואפילו בשבת).
גרסה אחרת (בה"ג, הלכות פסוקות, רי"ד, וכן בכמה כתבי יד של הבבלי):
"אבל מתעסקים בהם עד שילמדו". - אמר רבי אלעזר: אפילו בשבת. תניא נמי הכי: מתעסקים בהם עד שילמדו, אפילו בשבת. ואין מעכבים את התינוקות מלתקוע ביום טוב. - ביום טוב לא מעכבינן, הא בשבת מעכבינן, והא אמרת רישא: אפילו בשבת אין מעכבים! - לא קשיא; כאן - בקטן שהגיע לחינוך (מלמדים אותו לתקוע, אפילו בשבת), כאן - בקטן שלא הגיע לחינוך (אין מעכבים אותו מלתקוע ביום טוב. ויש מפרשים: קטן שהגיע לחינוך - אין מעכבים אותו מלתקוע ביום טוב. אבל קטן שלא הגיע לחינוך - מלמדים אותו לתקוע, אפילו בשבת).
גם בבבלי וגם בירושלמי מביאים את דברי רבי אלעזר ואת הברייתא.
לפי הגרסה האחת בבבלי, גורסים בסיפא של הברייתא: "אין מעכבים את התינוקות מלתקוע בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב", ומקשים מ"מתעסקים בהם" על "אין מעכבים". לפי הגרסה האחרת בבבלי, גורסים בסיפא של הברייתא: "אין מעכבים את התינוקות מלתקוע ביום טוב", ומקשים ממה שאמרו "ביום טוב, אבל לא בשבת" על מה שאמרו ברישא "אפילו בשבת". בבבלי מעמידים את הרישא ואת הסיפא בברייתא זו אחת בקטן שהגיע לחינוך ואחת בקטן שלא הגיע לחינוך. הראשונים חולקים באיזה מהם מדברת הרישא ובאיזה מהם מדברת הסיפא.
לפי הגרסה האחת בבבלי, הקושיה על הברייתא היא קושיה גם על המשנה, מה שאין כן לפי הגרסה האחרת בבבלי.
לפי הפירוש האחד בירושלמי, הסוגיה בירושלמי זהה לסוגיה בבבלי, לפי הגרסה האחרת בבבלי, שגורסים בסיפא של הברייתא: "ואין מעכבים את התינוקות מלתקוע ביום טוב", ולפי הראשונים שמפרשים שמעמידים את הרישא בברייתא זו בקטן שהגיע לחינוך ואת הסיפא בקטן שלא הגיע לחינוך.
פירוש אחר:
אמר רבי לעזר (בן פדת, אמורא בדור השני): מתניתא – המשנה, בגדול ביום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת – המשנה, שאמרה שמתעסקים בראש השנה ללמוד לתקוע, מדברת בגדולים החייבים בתקיעה, ואפילו בראש השנה שחל בשבת הם מתלמדים (לומדים בעצמם) לתקוע. אבל תינוקות, בין קטנים שהגיעו לחינוך ובין קטנים שלא הגיעו לחינוך, אין מלמדים אותם לתקוע בראש השנה שחל בשבת, אלא רק בראש השנה שחל בחול.
ומציעים סיוע: ותני כן: – ושנוי (שנו ברייתא בתוספתא) כך (כמו שאמר רבי אלעזר): מתלמדין (מ)לתקוע בשבת – לומדים בעצמם לתקוע, אפילו בראש השנה שחל בשבת, ודווקא גדולים, אבל קטנים, בין שהגיעו לחינוך ובין שלא הגיעו לחינוך, אין מלמדים אותם לתקוע בראש השנה שחל בשבת; אין מעכבין את התינוקות מלתקוע ביום טוב – קטנים, בין שהגיעו לחינוך ובין שלא הגיעו לחינוך, אם תקעו מעצמם בראש השנה שחל בחול, אין מעכבים אותם מלתקוע. אבל בראש השנה שחל בשבת מעכבים אותם מלתקוע.
מן המילה "בהם" שבמשנה ("מתעסקין בהם") משמע שמדובר בקטנים, כמו הפירוש האחד בירושלמי. אלא שיש כתב יד של הבבלי שאין בו מילה זו במשנה. בלא מילה זו אפשר לומר שהסיפא במשנה מדברת בגדולים, כמו הפירוש האחר בירושלמי. כמו כן, ברוב כתבי היד של הבבלי הגרסה במשנה היא: "ומתעסקין" וכו', בלי "אבל".
הראיה לרבי אלעזר מן הרישא של הברייתא היא, ששם נאמר סתם "מתלמדין", משמע גדולים, ובעיקר שקטנים לא נזכרו אלא בסיפא של הברייתא ("מקורות ומסורות"). כך לפי הפירוש האחר בירושלמי. אבל לפי הפירוש האחד בירושלמי, יש לגרוס ברישא של הברייתא: "מלמדין" (ולא: "מתלמדין"), וכן הוא הנוסח ברמב"ן בספר המלחמות, בר"ן בפירושו לרי"ף וכן בספר העיטור שהביאו את הירושלמי.
הפירוש האחד בירושלמי הוא על פי ראשונים, שפירשו ש"גדול" שאמר רבי אלעזר הוא קטן שהגיע לחינוך, והתאימו את הסוגיה בירושלמי לסוגיה בבבלי, וכן הוא ב"תוספתא כפשוטה". הפירוש האחר בירושלמי הוא משלי, וכן הוא ב"מקורות ומסורות".
חינוך הוא חיוב להרגיל קטן במצוות שיתחייב בהן בגדלותו.
קטן שהגיע לחינוך - מצוות שחייבים לחנך בהן קטן, יש שהוזכר זמן החינוך בהן משיודע לעשותן כהלכתן. ויש מצוות שהוזכר בהן סתם: קטן שהגיע לחינוך (כגון בתקיעת שופר), ונחלקו בהן ראשונים: רש"י סובר, שקטן שהגיע לחינוך הוא כבן תשע או עשר, כזמן החינוך למצוות עינוי יום הכיפורים. ותוספות חולקים וסוברים, שלא אמרו זמן זה אלא בחינוך להתענות, אבל בשאר המצוות כל קטן חייבים לחנכו לפי דרכו. ר"ח (בבלי ראש השנה לג,ב) כתב, שזמן החינוך בתקיעת שופר הוא כבן עשר או אחת עשרה, ור"י מלוניל (בבלי שם) כתב, שזמן החינוך בתקיעת שופר הוא כבן שבע או שמונה.
• • •