משנה
המשנה מתארת את אופן התקיעה הנוהגת במקדש בראש השנה.
שופר של ראש השנה - של יעל, פשוט – מצווה לכתחילה לתקוע בראש השנה בשופר של יעל (עז בר, שהוא מין חיה), שהוא פשוט (ישר) ולא כפוף (מעוקם), ופיו – של השופר, מצופה זהב, ושתי חצוצרות מן הצדדין – שני כוהנים היו עומדים משני צדדיו של התוקע בשופר, שהיו תוקעים עימו בחצוצרות. שופר מאריך וחצוצרות מקצרות – התוקע בשופר ממשיך בתקיעתו, אחרי שפסקו התוקעים בחצוצרות לתקוע, כדי שיישמע בסוף קול השופר בלבד, שמצות היום בשופר – השופר מאריך, כדי להודיע שמצוות היום בשופר.
רק במקדש תוקעים בשופר ובחצוצרות כאחד, אבל בגבולין אין תוקעים בשופר ובחצוצרות כאחד (ראה להלן הלכה ד), ומכאן שהמשנה מדברת בתקיעה שבמקדש.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: שופר של ראש השנה - של יעל, פשוט.
אומרים: מה הטעם? - אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): כדי שיפשטו לבם בתשובה – התקיעות בראש השנה באות לתשובה, וכשעושים תשובה יש לפשוט (ליישר) את הלב, וכדי שיפשטו את ליבם תוקעים בראש השנה בשופר פשוט, ששופר פשוט הוא סימן לפישוט הלב.
ראש השנה הוא תחילתם של עשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים, שבהם עושים תשובה, ולכן התקיעות בראש השנה באות לתשובה.
בבבלי ברכות נט,א אמרו: אמר רבי אלכסנדרי אמר רבי יהושע בן לוי: לא נבראו רעמים אלא לפשוט (ליישר) עקמומית שבלב.
השופר של ראש השנה בא לפשוט את הלב הן בצורתו, כמו שאמרו בירושלמי כאן, והן בקולו, כמו שאמרו בבבלי על קול הרעמים.
בבבלי ראש השנה כו,ב אמרו טעם אחר: בראש השנה כמה דפשיט איניש טפי (רש"י: [המתפלל צריך שייתן עיניו למעלה,] משום "נישא לבבנו אל כפיים" (איכה ג) - (יבמות קה,ב)) מעלי (רש"י: הלכך בראש השנה דלתפילה הוא - בעינן פשוטים).
רמב"ן מסביר, שהמשנה הקודמת עוסקת בהכשר שופר מן התורה, והיא קובעת שכל השופרות כשרים חוץ משופר של פרה שהוא פסול ואין יוצאים בו. משנה זו, לעומת זאת, עוסקת במצווה לכתחילה מדרבנן, שמצווה לכתחילה לתקוע בראש השנה בשופר פשוט. ומה שאמרו "יעל פשוט", אין הכוונה שצריך דווקא יעל, אלא לדוגמה בעלמא נקטו מין זה, והעיקר הוא שיהיה שופר פשוט.
רמב"ן כתב, שמשנה זו עוסקת במצוות התקיעה במקדש. ונראה שכוונת רמב"ן שהמשנה מתארת את כל אופן התקיעה לכתחילה במקדש, בין הדינים המיוחדים למקדש - "פיו מצופה זהב ושתי חצוצרות מן הצדדים" וכו', ובין הדינים הנוהגים לכתחילה בכל מקום, במקדש ובגבולין - "של יעל פשוט" ("זכרון תרועה").
• • •
במשנה שנינו: "פיו מצופה זהב".
מביאים ברייתא: ציפהו זהב מבפנים – אם ציפה את השופר בזהב מן הצד הפנימי, בתוך חללו, - פסול – השופר מלתקוע בו, לפי שאינו תוקע בשופר אלא בכלי זהב, אבל מבחוץ – אם ציפה את השופר בזהב בצד החיצון, - כשר – השופר לתקוע בו. ציפהו מקום הנחת פיו – אם ציפה את השופר מבחוץ במקום שמכניס בפיו כשתוקע בו, או שהיה קולו עבה מחמת הציפוי – אם ציפה את השופר מבחוץ ונשתנה קולו בשל הציפוי, שלפני שציפה היה קולו דק ועכשיו אחרי שציפה קולו עבה, - פסול – אם ציפהו במקום הנחת פיו, אפילו לא נשתנה קולו כלל, - פסול, משום חציצה, שהזהב מפסיק בין פי התוקע לשופר. ואם ציפהו ונשתנה קולו - פסול, לפי שאין זה קול שופר אלא קול כלי זהב.
בתוספתא ראש השנה ב,ד שנו: ציפהו מבפנים - פסול, מבחוץ - כשר. ציפהו מקום הנחת פיו - פסול.
התוספתא מדברת במקרה שלא נשתנה הקול מחמת הציפוי, ולכן מבפנים - פסול, מבחוץ - כשר.
בבבלי ראש השנה כז,ב אמרו: תנו רבנן: ציפהו זהב, במקום הנחת פה - פסול (רש"י: שהתקיעה בזהב ולא בשופר. ריטב"א: דהוי חציצה, דבעינן שלא יהא חוצץ כלום בין השופר והתוקע), שלא במקום הנחת פה - כשר. ציפהו זהב מבפנים - פסול (רש"י: שהתקיעה בזהב. ריטב"א: שהרי הזהב חוצץ בינתיים ומשנה קולו). מבחוץ, אם נשתנה קולו מכמות שהיה - פסול (ריטב"א: דבעינן קול שופר לבדו וליכא), ואם לאו - כשר.
רמב"ן כותב, ש"מקום הנחת פה" הוא עובי דופן השופר בצד הצר, שאליו מצמיד התוקע את שפתיו, ו"שלא במקום הנחת פה" הוא דופן השופר מבחוץ. רמב"ן מוסיף, שיש אומרים שאף תחילת הדופן מבחוץ נחשב ל"מקום הנחת פה", כי התוקע דוחק קצת את השופר לפיו כך ששפתיו מכסות את תחילת הדופן מבחוץ. ולפי זה, "שלא במקום הנחת פה" הוא בהמשך דופן השופר מבחוץ, מקום שאין שפתי התוקע מגיעות. רמב"ן כתב, שטעם הפסול הוא שהפסק (חציצה) בין הפה לשופר פוסל.
בברייתא המובאת בירושלמי ברור שהפסקה "ציפהו מקום הנחת פיו או שהיה קולו עבה מחמת הציפוי - פסול" היא פירוש מגביל למילים "מבחוץ - כשר", כלומר, מה שאמרנו שמבחוץ כשר אין הכוונה שלעולם כשר, אלא אם ציפהו במקום הנחת פיו או שנשתנה הקול - פסול. באותו אופן יש לפרש גם את הברייתא שבבבלי, אף שסגנון הברייתא בירושלמי נוח יותר להבנה כזו מאשר זה של הברייתא בבבלי ("זכרון תרועה").
• • •
במשנה ראש השנה ד,ח שנינו: השומע מן המתעסק (השומע תקיעת שופר בראש השנה ממי שמתעסק בתקיעת שופר כדי להתלמד, אף על פי שהתכוון השומע לצאת ידי חובתו בשמיעת תקיעות אלו) - לא יצא (ידי חובתו בתקיעות אלו, לפי שהתוקע לא התכוון להוציאו, והלכה היא שצריכה להיות כוונה על ידי השומע ועל ידי המשמיע).
במשנה שנינו: שופר מאריך וחצוצרות מקצרות.
מסיקים: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): הדא אמרה: – זאת אומרת (ממשנתנו, שאמרה שהשופר מאריך כדי שיישמע בסוף קול השופר בלבד, נלמד): פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק – אם שמע אדם תקיעה שתחילתה נתקעה במתעסק ובסופה נתכוון ובסופה נתכוון לצאת ידי חובה (והאריך בה כשיעור), או להפך שבתחילתה נתכוון לצאת ידי חובה וסופה נתקעה במתעסק - (במסירה שלפנינו נוספה כאן על ידי מגיה המילה "לא", אך אין לגרוס אותה) יצא – ידי חובתו. הדין הזה נלמד ממשנה זו האומרת שתוקעים בתחילה בשופר ובחצוצרות כאחד ובסוף תוקעים בשופר בלבד, שאף על פי שבתחילת התקיעה אין יוצאים ידי חובה משום שאין קול השופר נשמע מפני החצוצרות, בכל זאת יוצאים ידי חובה בסוף התקיעה, משמע שיוצאים ידי חובה בשמיעת מקצת התקיעה, ואין צריכים לשמוע את כולה (גרסת הדפוסים על פי המגיה: לא יצא. אך הגרסה ברמב"ן, ברא"ש, ברשב"א, בריטב"א ובר"ן: יצא).
ומביאים סיוע: והיי דא אמרה דא? – ואיזו אומרת זאת? (ואיזה מקור משמעו כך או מסייע לכך? מאיזו משנה נוכל ללמוד, שפשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק - יצא?) - תקע בראשונה – בתקיעה הראשונה שלפני התרועה תקע כדרכה, ומשך בשנייה כשתיים – ובתקיעה השנייה שלאחר התרועה האריך כשיעור שתי תקיעות, כדי שיעלה לו חציה לתקיעה השנייה שלאחר התרועה וחציה לתקיעה הראשונה שלפני התרועה הבאה, - אין בידו אלא אחת (משנה ראש השנה ד,ט) – אין התקיעה השנייה שהאריך בה נחשבת לו אלא לתקיעה אחת, והיא התקיעה שלאחר התרועה, והוא צריך לחזור ולתקוע תקיעה ראשונה שלפני התרועה הבאה. במשנה זו רואים, שאף על פי שחציה השני של התקיעה הארוכה היה לשם תקיעה אחרת, ונמצא שבחציה הזה הריהו כמתעסק (בגלל הכוונה שנתכוון בה לשם תקיעה אחרת) ואי אפשר לצאת בה ידי התקיעה שאחרי התרועה, בכל זאת עולה לו התקיעה הארוכה לאחת ויוצא בחציה הראשון. מכאן יש ללמוד, שאם שמע מקצת תקיעה מן המתעסק - יצא.
ואומרים: רבי אבא בר זמינא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתיים - אפילו אחת אין בידו – אין התקיעה השנייה שהאריך בה נחשבת לו אפילו לתקיעה אחת, ואין בידו אלא התקיעה הראשונה שלפני התרועה, וזהו שאמרה המשנה: "אין בידו אלא אחת". למה? – מדוע אין התקיעה השנייה שהאריך בה נחשבת לו אפילו לתקיעה אחת? - ראשה גבי סופה מצטרף – ראשה (תחילתה של התקיעה) מתחבר לסופה (סיומה), וסופה גבי ראשה מצטרף – וסופה (סיומה של התקיעה) מתחבר לראשה (תחילתה. כלומר, הראש והסוף של התקיעה צריכים זה לזה, ואי אפשר להפרידם זה מזה ולצאת באחד מהם). לא ראשה אית לה סוף – ראשה אין לה סוף, ולא סופה אית לה ראש – וסופה אין לה ראש (כשמשך בשנייה כשתיים, כדי שתעלה לו לתקיעה השנייה שלאחר התרועה וגם לתקיעה הראשונה שלפני התרועה הבאה, התקיעה השנייה שלאחר התרועה שיש לה ראש אין לה סוף, והתקיעה הראשונה שלפני התרועה הבאה שיש לה סוף אין לה ראש). לדעת רבי אבא בר זמינא פירוש המשנה אינו כפי שסבור רבי יוסה, אלא מהארוכה אפילו אחת אין בידו, מפני שמקצתה פסולה, ותקיעה ששמע מקצתה מן המתעסק - לא יצא (כך ריצ"ג מפרש את דברי רבי אבא בר זמינא).
המונח "הדא אמרה" מציע היסק מן האמור לפניו. לפעמים המונח מציע היסק מדין אחד לדין אחר. במקרים כאלה ההיסק מוצע מיד אחרי המקור המשמש כיסוד למסקנה.
המונח "ויידא אמרה דא" מציע מקור ספרותי המסייע למה שנאמר באחד השלבים הקודמים בסוגיה. על פי רוב, המונח מציע סיוע לשלב שלפני פניו, אחרי דחיית האמור בשלב הקודם של הסוגיה. במקרים אלה המונח מציע מקור חלופי הבא במקום הדעה שנדחתה. לפעמים המונח מציע סיוע לשלב שלפניו. במקרים אלה המונח מציע מקור נוסף ולא מקור חלופי (כמו כאן). בדרך כלל המונח מציע סיוע ממקורות תנאיים (משניות או ברייתות), ובמקרים אלה המקור התנאי מוצע אחרי המונח ללא לשון הצעה נוסף ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
מדיני התקיעה שהיא צריכה התחלה וסוף, שיהיו לקול הנשמע התחלה וסוף, שיהיה הקול נבדל וניכר ממה שלפניו ולאחריו, ולא יהיה לקול המשך שאינו שייך אליו מלפניו או מאחריו. כשמשך בשנייה כשתיים, אין ניכר בקול שהן שתי תקיעות אלא תקיעה אחת.
ריצ"ג (על פי מה שכתבו הראשונים בשמו) מפרש, שרבי אבא בר זמינא בשם רבי זעורה בא לבאר את המשנה ולומר, שאל תחשוב ש"אין בידו אלא אחת" פירושו שהתקיעה הארוכה עולה לו לאחת, כי באמת מהארוכה אפילו אחת אין בידו, מפני שהראש והסוף של התקיעה צריכים זה לזה, וראש בלי סוף או סוף בלי ראש אי אפשר לצאת בהם, ואם כן, ב"אין בידו אלא אחת" על כורחך הכוונה לתקיעה הראשונה שלפני התרועה.
רמב"ן דוחה את פירוש ריצ"ג לירושלמי, והוא מפרש, שרבי אבא בר זמינא בשם רבי זעורה חולק על רבי יוסה, ואומר שהשומע מקצת תקיעה מן המתעסק - אפילו אחת אין בידו, כלומר, לא יצא ואין בידו כלום, והלשון "אפילו אחת אין בידו" היא אשגרת לשון מלשון המשנה "אין בידו אלא אחת". רבי אבא בר זמינא בשם רבי זעורה מנמק זאת בכך שצריך שיהיה לתקיעה ראש וסוף, ולכן אין יוצאים בתקיעה שמקצתה פסולה אפילו יש בחלק הכשר שיעור, ואין זה דומה למשך בשנייה כשתיים שעולה לו לאחת, כי שם הוא יוצא בכל התקיעה מתחילתה ועד סופה ידי חובת התקיעה שאחרי התרועה, מפני שגם חציה השני שנתכוון בה לשם תקיעה אחרת עולה לו בדיעבד לשם התקיעה שעומד בה, שהרי מכל מקום נתכוון בה לצאת, ואין זה כשומע מקצתה מן המתעסק שהמקצת פסול ונמצאת התקיעה הכשרה חסרה ראש או סוף.
רמב"ן מסביר, שבתחילה חשבו בירושלמי שהדין של תקיעה ששמע מקצתה מן המתעסק נלמד ממשנתנו ("שופר מאריך וחצוצרות מקצרות"), אלא שאין ממנה ראיה, כי שם יוצאים גם בתחילת התקיעה, כמו שדחו בבבלי ("כיוון דחביב עליה יהיב דעתיה ושמע"), והירושלמי אומר שלא מכאן זה נלמד אלא מהמשנה "תקע בראשונה" וכו'.
מסתבר לומר, שבבית המדרש ידעו רק שרבי יוסה אמר על משנה מסוימת "הדא אמרה: פשוטה" וכו', ומתחילה חשבו שעל "שופר מאריך" נאמרה, ודחו זאת שהרי משם אין ראיה, וחזרו לומר שרבי יוסה אמר את דבריו על המשנה "תקע בראשונה", שכן אם נאמר כך, מיושב שלא הוצרך הירושלמי לפרש את הדחייה, כי אין זו קושיה על רבי יוסה אלא דחיית הנחה ראשונה של בני בית המדרש שלא דייקו בהעמדת המימרה במקומה הנכון. אבל אם נאמר, שרבי יוסה בעצמו רצה ללמוד מהמשנה "שופר מאריך", והקשו עליו שאי אפשר ללמוד משם מפני הטעם האמור בבבלי, אם כן, תמוה הדבר שקושיה זו על רבי יוסה אינה נזכרת כלל בירושלמי, והסתפקו באמירה הסתמית "והיידא אמרה דא?".
ר"ן מתקיף את פירושו של רמב"ן לירושלמי על שהוא מוציא את הלשון "אפילו אחת אין בידו" מפשוטה. רשב"א מוסיף על זה, שאם כדברי רמב"ן שרבי אבא בר זמינא מתכוון לפשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק, היה לו לומר "לא יצא" כלשון רבי יוסה שהוא חולק עליו.
ר"ן מתקיף עוד את פירושו של רמב"ן לירושלמי: רמב"ן הקשה על ריצ"ג, שאין זה נכון לומר שהחצי השני של התקיעה הארוכה אינו עולה לשם התקיעה שאחרי התרועה, אך לפירוש רמב"ן מבואר, שרבי יוסה בוודאי סובר כך, שהרי רבי יוסה מוכיח ממשך בשנייה כשתיים שתקיעה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא, ואם כן רואים שלדעתו החצי השני של התקיעה הארוכה פסול מלצאת בו ידי חובת תקיעה שלאחר התרועה, כמתעסק, והוכחתו היא מזה שבכל זאת יוצאים בחצי הראשון, כי אילו היה סובר שגם החלק השני כשר בדיעבד לתקיעה שאחרי התרועה, אם כן, לא הוכיח כלום לעניין שמע מקצת מן המתעסק, ששם המקצת פסול. וכיוון שאנו מוצאים שרבי יוסה סובר כן, אם כן, מניין לנו לומר שרבי אבא בר זמינא חולק עליו בזה.
בגלל קושיות אלה ר"ן מחזיק בפירושו של ריצ"ג לירושלמי (עד דברי רבי אבא בר זמינא פירוש הירושלמי לריצ"ג הוא כמו לרמב"ן).
ניתן לסכם את מחלוקת האמוראים בירושלמי לפי שני הפירושים כך:
לפי רמב"ן: הכל מודים שפירוש המשנה "תקע בראשונה" וכו' הוא שהארוכה עולה לו לאחת. מחלוקת האמוראים היא בשתיים: לרבי יוסה - החצי השני של התקיעה הארוכה פסול לגבי התקיעה שאחרי התרועה כמתעסק (בגלל הכוונה שנתכוון בה לשם תקיעה אחרת), ולרבי אבא בר זמינא - החצי השני של התקיעה הארוכה כשר לגבי התקיעה שאחרי התרועה; לרבי יוסה - בתקיעה שמקצתה פסולה ובמקצתה הכשר יש שיעור יוצאים ידי חובה, ולרבי אבא בר זמינא - אין יוצאים ידי חובה (רבי יוסה לומד את דינו מהמשנה, ואילו רבי אבא בר זמינא דוחה ואומר שמהמשנה אי אפשר ללמוד כך והוא אומר את דינו מסברה).
לפי ריצ"ג: הכל מודים שהחצי השני של התקיעה הארוכה פסול לגבי התקיעה שאחרי התרועה כמתעסק. מחלוקת האמוראים היא בשתיים: לרבי יוסה - פירוש המשנה הוא שהארוכה עולה לו לאחת, ולרבי אבא בר זמינא - פירושה שהארוכה אינה עולה לכלום; לרבי יוסה - השומע תקיעה שמקצתה פסולה ובמקצתה הכשר יש שיעור יצא, ולרבי אבא בר זמינא - לא יצא (אפשר שרבי אבא בר זמינא פירש את המשנה כפי שפירש מקבלה או מנימוקים אחרים, וממנה למד שהשומע מקצת תקיעה מן המתעסק לא יצא. אך אפשר גם לומר שהוא למד את דינו מסברה, ובגללה פירש את המשנה כפי שפירש).
("זכרון תרועה")
מדברי רמב"ן שפירש את הסוגיה בירושלמי כאן נמצאנו למדים, כי כאן המונח "ויידא אמרה דא" מציע מקור נוסף (מלבד משנתנו), המלמד שתקיעה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא, בדומה לעמדת השלב הקודם של הסוגיה.
• • •