משנה
משנה זו עוסקת בעניין קידוש החודש, כשבית הדין עצמם ראו את הירח.
ראוהו בית דין וכל ישראל – אם בית דין המקדשים את החודש (שהם מוסמכים כבית דין לקדש את החודש) וכל ישראל (אין הכוונה כל ישראל דווקא, אלא ציבור גדול מישראל (ריטב"א)) ראו את הירח החדש ביום השלושים בחודש, או נחקרו העדים – אם לא ראוהו בית דין וכל ישראל, אלא שבאו עדים שראו את הירח וכבר נחקרו ביום השלושים, והיה צריך לפי עדותם לקדש את החודש באותו יום, ולא הספיקו – בית הדין ביום השלושים, לומר: "מקודש", עד שחשיכה – עד שהתחיל ליל שלושים ואחד, - הרי זה מעובר – החודש שעבר הוא מעובר, בן שלושים יום, וראש חודש הוא ביום השלושים ואחד. ואף על פי שכבר ראוהו בית דין וכל ישראל בשלושים בחודש, או אף על פי שכבר נחקרו העדים בשלושים בחודש, מכל מקום החודש מעובר, לפי שאין קביעת החודש תלויה בראייה אלא בקידוש בית דין, וכיוון שלא הספיקו בית הדין לומר "מקודש" ביום השלושים, אין החודש מתקדש אלא ביום השלושים ואחד, שאין מקדשים את החודש אלא ביום.
בתוספתא ראש השנה ב,א שנו: קידשוהו בלילה - אינו מקודש.
ראוהו – את הירח, בית דין בלבד – בית הדין המקדשים את החודש, ולא היו עימהם עדים שראו את הירח, - יעמדו שנים – מתוך בית הדין שראו את הירח, ויעידו לפניהם – לפני שאר חברי בית הדין שראוהו, לפי שצריכים לקדש את החודש על פי עדות, ויאמרו: "מקודש, מקודש!" – ראש בית הדין יאמר: "מקודש!", וכל העם יענו אחריו: "מקודש, מקודש!", כפי הסדר המקובל (משנה לעיל פרק ב הלכה ו).
ראוהו – את הירח, שלשה והן בית דין – המקדשים את החודש, ולא היו עימהם לא שאר חברי בית הדין ולא עדים שראו את הירח, - יעמדו שנים – מתוך שלושה אלו, ויושיבו מחביריהם אצל היחיד – יצרפו אל השלישי לפחות שניים אחרים מחברי בית הדין, מאותם שיש להם רשות לקדש את החודש, ויעידו – השניים שראו את הירח, בפניהן – לפני היחיד והשניים האחרים, ויאמרו: "מקודש, מקודש!" – כפי הסדר המקובל, שאין היחיד נאמן על ידי עצמו – לומר "מקודש!", אלא צריכים לכל הפחות שלושה, שאין קידוש החודש אלא בשלושה (משנה סנהדרין א,ב).
משנה זו היא המשכו של פרק ב, ופרק ג היה צריך להתחיל במשנה ב: "כל השופרות" וכו' ("מבוא לנוסח המשנה").
תמוה שלא נקבעה משנה זו בין המשניות מאותו עניין שבפרק ב. ונראה שנוספה המשנה אחר כך, אבל כדרך ההוספות שהן נקבעות בסוף העניין, נקבעה משנה זו בסוף כל ההלכות בעניין קידוש החודש, לשם השלמה, ומשום שלא רצו לטשטש את הסיום הנאה של פרק ב, חיברו משנה זו לראש פרק ג (ח' אלבק).
• • •
תלמוד
שנינו במשנה: "ראוהו בית דין וכל ישראל" כול'.
אומרים: כיני (=כן היא) מתניתא: – כך היא המשנה: או בית דין או כל ישראל – יש לפרש את המשנה: או שראוהו בית דין בלבד או שראוהו כל ישראל. אבל אין לפרש שראוהו בית דין וגם כל ישראל, שאם כן, היה למשנה לומר רק "ראוהו כל ישראל" שהרי בית דין הוא בכלל כל ישראל.
המונח "כיני מתניתא" מציע הגהות או פירושים למקורות תנאיים. לא תמיד ברור האם המונח מציע הגהה או פירוש ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
בבבלי ראש השנה כה,ב אמרו: למה לי למיתנא "ראוהו בית דין וכל ישראל"? - איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל וראוהו בית דין וכל ישראל - איפרסמא לה מילתא (רש"י: דביום שלושים נראה לקדשו), ולא ליעברוה, קמשמע לן. - וכיוון דתנא ליה "ראוהו בית דין וכל ישראל", "נחקרו העדים" למה לי? (רש"י: למה לי חקירתם, אחרי שהכל ראו?) - הכי קאמר: אי נמי נחקרו העדים, ולא הספיקו לומר "מקודש" עד שחשכה - הרי זה מעובר.
הבבלי (כדרכו בכמה מקומות) סבור, שסתם וי"ו ("וכל ישראל") היא וי"ו החיבור, ולכן הקשה על לשון המשנה. אבל הירושלמי מפרש: "וכל ישראל" - או כל ישראל, שוי"ו זו באה לחלק ולא לחבר (במשנה רגיל כמו במקרא וי"ו במקום "או"). אבל מלשון המשנה שלאחר מכן "ראוהו בית דין בלבד" אינו מוכח כן, אלא שברישא ראוהו בית דין ואחרים עימהם. וכן מפורש בספרא 'אמור' פרשה ט: "נראה בעליל, או שבאו עדים והעידו לפניהם, ולא הספיקו לומר: "מקודש" עד שחשכה" וכו'; ו"נראה בעליל" הוא במקום "ראוהו בית דין וכל ישראל" שבמשנה (ח' אלבק).
"נחקרו העדים" שבמשנה (בבלי: אי נמי נחקרו העדים) הוא "או שבאו עדים והעידו לפניהם" שבספרא.
אם באו עדים, שראו את הירח החדש, ביום השלושים לחודש היוצא (שנגמר), וקידשו בית דין את החודש הנכנס (שמתחיל) ביום זה, ראש חודש הוא ביום השלושים (בזמנו), והחודש היוצא חסר (עשרים ותשעה ימים). ואם לא באו עדים ביום השלושים לחודש היוצא, ראש חודש הוא ביום השלושים ואחד (בעיבורו), והחודש היוצא מלא (מעובר, שלושים יום).
רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): מעמעמין על הנראה, כדי לעברו – אם חשבו בית דין שיש צורך לעבר את החודש היוצא, הם רשאים להעלים עיניהם מכך שנראה הירח בשלושים בחודש ולעבר את החודש היוצא, וראש חודש הוא ביום השלושים ואחד, ואין מעמעמין על שלא נראה, כדי לקדשו – אבל אם חשבו בית דין שיש צורך לקדש את החודש הנכנס ביום השלושים, אין הם רשאים להעלים עיניהם מכך שלא נראה הירח בשלושים בחודש ולקדש את החודש הנכנס ביום השלושים, אלא ראש חודש הוא ביום השלושים ואחד.
רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם (ו)רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יהושע בן לוי: מעמעמין על שלא נראה, כדי לקדשו – אם חשבו בית דין שיש צורך לקדש את החודש הנכנס ביום השלושים, הם רשאים להעלים עיניהם מכך שלא נראה הירח בשלושים בחודש ולקדש את החודש הנכנס ביום השלושים, וראש חודש הוא ביום השלושים, ואין מעמעמין על הנראה, כדי לעברו – אבל אם חשבו בית דין שיש צורך לעבר את החודש היוצא, אין הם רשאים להעלים עיניהם מכך שנראה הירח בשלושים בחודש ולעבר את החודש היוצא, אלא ראש חודש הוא ביום השלושים.
אף על פי שהחודש היה צריך להתקדש על פי עדי ראייה, היה יכול בית דין לקדש את החודש במועד שבית הדין חשב אותו לנכון, אף ללא עדים כלל.
בבבלי (ראש השנה כ,א) הביאו את עדותו של עולא שעיברו את אלול ודחו את ראש השנה ביום אחד, ודנו בסיבות שבגללן כדאי לדחות את יום ראש השנה. עולא עצמו הציע לחשוש משום ירקות, כאשר ראש השנה סמוך לשבת, שלא יתייבשו בתוך שני ימי השבתון, ולכן אין לקבוע את ראש השנה סמוך לשבת, בין ביום שישי ובין ביום ראשון. רבי אחא בר חנינא הציע לחשוש משום מתים, כאשר יום הכיפורים יחול ביום שישי או ביום ראשון, שיצטרכו לדחות את קבורתם במשך יומיים, ויש חשש שמא יסריחו, ולכן, כדי שיום הכיפורים לא יחול בימים אלה, אין לקבוע את ראש השנה לא ביום רביעי ולא ביום שישי.
גם בירושלמי (מגילה א,ב) אמר רבי יוסה, שאין לקבוע ראשי חודשים כך שיחול יום הכיפורים ביום שישי או ביום ראשון. אבל בירושלמי (עבודה זרה א,א) אמרו, שרבי חוניה היה מבזה את מי (המחשבים ראשי חודשים) שמעביר את יום הכיפורים ממקומו שלא יחול ביום שישי או ביום ראשון.
בירושלמי (סוכה ד,א) אמר רבי סימון, שאין לקבוע את יום ראש השנה ביום ראשון, כדי שיום ערבה (היום השביעי של חג הסוכות) לא יחול בשבת, ושאין לקבוע את יום ראש השנה בשבת, כדי שלא לבטל את תקיעת השופר בראש השנה.
מעמעמין
בכמה מקומות בירושלמי נזכרת הלשון "עמעום" ("הלכות של עימעום", "ועימעמו על", "ויש עימעום לאיסור?"), ומשמעה: העלמת עין ("הירושלמי כפשוטו" שבת א,ד).
בספרי במדבר פסקה ז ובמדרש תנחומא פרשת 'נשוא' נאמר: "ונעלם מעיני אישה", ולא שיהא בעל רואה ומעמעם (מעלים עין).
ומקשים: מתניתא פליגא – המשנה (להלן ששנינו בהלכה זו) חלוקה על רבי זעורא – שאמר לעיל בשם רבי יהושע בן לוי. וכך שנינו במשנה: ראוהו – את הירח בשלושים בחודש, בית דין וכל ישראל, או שנחקרו העדים, ולא הספיקו – בית הדין ביום השלושים, לומר: מקודש, עד שחשיכה – עד שהתחיל ליל שלושים ואחד, - הרי זה מקודש (צריך לומר כמו במשנה: מעובר) – החודש היוצא הוא מעובר, וראש חודש הוא ביום שלושים ואחד. ויש לדייק מהמשנה: מפני שחשיכה – רק מפני שהתחיל ליל שלושים ואחד, החודש היוצא הוא מעובר; הא – אבל אם לא חשיכה – אם נראה הירח בשלושים בחודש ולא התחיל ליל שלושים ואחד, - לא! – אין בית דין רשאים לעבר את החודש היוצא, אפילו חשבו שיש צורך לעבר את החודש היוצא, אלא ראש חודש הוא ביום השלושים. הדא אמרה: – זאת אומרת (מהמשנה נלמד): אין מעמעמין על הנראה, כדי לעברו – שלא כרבי זעורה שאמר: מעמעמים על הנראה לעברו.
המונח "מתניתא פליגא" מציע מקור תנאי - משניות או ברייתות - שחולק על דעה אמוראית המובאת לפני כן. בכמה מקומות קושיית "מתניתא פליגא" מבוססת על דיוק מהמקור התנאי בלשון "הא...".
המונח "מפני ש... הא" מציע דיוקים ממקורות תנאיים ששיעורם, שהאמור במקורות אלה תקף רק בהתקיים התנאי שצוין במקור הנידון. המונח מציע דיוקים הממלאים תפקידים שונים, ובהם: פרשנות למקור שהובא בסוגיה, כדי שאפשר יהיה להוכיח משהו ממנו - קביעה, קושיה, או פשיטת בעיה.
המונח "הדא אמרה" מציע היסק מן האמור לפניו ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
בספרא 'אמור' פרשה ט נאמר: נראה (הירח) בעליל (בבירור וגלוי לכל), או שבאו עדים והעידו לפניהם, ולא הספיקו לומר: "מקודש", עד שחשכה, יכול יהיה מקודש? - תלמוד לומר: "[אלה מועדי ה' מקראי קודש] אשר תקראו אותם במועדם" (ויקרא כג,ד), אם קריתם (הכרזתם על קידוש החודשים) אַתֶּם - מועדיי (הרי אלה ראשי חודשים), ואם לאו - אינם מועדיי.
ומקשים עוד: מתניתא פליגא – המשנה (הברייתא להלן ששנו בספרא) חלוקה על רבי בא – שאמר לעיל בשם רבי יהושע בן לוי. וכך שנו בברייתא: יכול – יכול אני לומר, אם היה צריך שני ימים – אם חשבו בית דין שיש צורך לעבר את החודש היוצא ולהוסיף לו שני ימים ולעשותו חודש בן שלושים ואחד ימים, נותנין לו שני ימים – רשאים הם להוסיף לחודש היוצא שני ימים? - תלמוד לומר: – בא הכתוב להלן ללמדנו ולומר: "אותו" (צריך לומר כמו בספרא: "יום") – בכמה מקומות בתורה נאמר: "יוֹם לַחֹדֶשׁ", ולמדים מלשון זו, שיום לחודש אתה מעבר, ואין אתה מעבר יותר מיום אחד (במכילתא דרשו דרשה דומה בעניין עיבור החודש מהכתוב בויקרא כג,ו: "וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה". הנוסח שלפנינו "תלמוד לומר: 'אותו'" הוא אשגרה ממקומות אחרים שדרשו דרשות דומות בעניינים אחרים), - אין לו אלא יום אחד בלבד – בית דין, שחשבו שיש צורך לעבר את החודש היוצא, רשאים להוסיף לחודש היוצא רק יום אחד ולעשותו חודש בן שלושים יום, אף על פי שנראה הירח בשלושים בחודש, אבל אין הם רשאים להוסיף לחודש היוצא שני ימים. הדא אמרה: – זאת אומרת (מהברייתא, שאמרה שהם רשאים להוסיף לחודש היוצא יום אחד, נלמד): אין מעמעמין על שלא נראה לקדשו (צריך לומר: מעמעמין על הנראה לעברו ("שערי תורת ארץ ישראל")) – שלא כרבי בא שאמר: אין מעמעמים על הנראה לעברו.
בספרא 'אמור' פרשה ט נאמר: יכול אם הוצרך שני ימים, נותנים לו שני ימים? - תלמוד לומר: "יום" - אין לו אלא יום אחד בלבד ("יום" יתר הוא, ובא להורות שיום לחודש אתה מעבר ואין אתה מעבר יותר מיום אחד).
במכילתא דרבי ישמעאל 'בוא' מסכתא דפסחא פרשה ב נאמר: ...אי מה שנה (אתה מעבר) אחד משנים עשר בה, אף חודש (אתה מעבר) אחד משנים עשר בו (ויוסיפו על החודש, אם יצטרכו, עד אחד משנים עשר בו)? - תלמוד לומר: "ובחמישה עשר יום לחודש הזה" (ויקרא כג,ו) - יום לחודש אתה מעבר, ואי אתה מעבר אחד משנים עשר בו.
ומקשים עוד: מתניתא פליגא – המשנה (הברייתא להלן ששנו בספרא) חלוקה על רבי בא – שאמר לעיל בשם רבי יהושע בן לוי. וכך שנו בברייתא: יכול – יכול אני לומר, כשם שמעברין את השנה מפני הצורך – אם ראו בית דין שצריך לעבר את השנה ולהוסיף לה חודש (כגון כדי שיחול חג הפסח בזמן האביב), הם רשאים לעבר את השנה, כך יקדשו את החודש מפני הצורך – אם חשבו בית דין שיש צורך לקדש את החודש הנכנס ביום השלושים, יהיו רשאים לקדש את החודש הנכנס ביום השלושים, אף על פי שלא נראה הירח בשלושים בחודש? - תלמוד לומר: – בא הכתוב (להלן בעניין פסח מצרים) ללמדנו ולומר: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" (שמות יב,ב) – חודש ניסן הוא ראש לסדר מניין חודשי השנה. הכתוב הזה עוסק במניין חודשי השנה, אך דורשים אותו בעניין קידוש החודש, ולפי זה "החודש" משמעו: הירח החדש, ופירוש הכתוב: כאשר תראו את הירח במראה זה (שהראה ה' למשה ולאהרן את הירח החדש) תעשו לכם ראש חודש, - אחר החודש הן הולכין – בית דין תלויים בראיית הירח החדש, שאם נראה הירח בשלושים בחודש, הם מקדשים את החודש הנכנס ביום השלושים, אבל אם לא נראה הירח בשלושים בחודש, אין הם רשאים לקדש את החודש הנכנס ביום השלושים, אף על פי שחשבו שיש צורך לקדש את החודש הנכנס ביום השלושים, אלא ראש חודש הוא ביום השלושים ואחד. הדא אמרה: – זאת אומרת (מהברייתא נלמד): אין מעמעמין על שלא נראה, כדי לקדשו – שלא כרבי בא שאמר: מעמעמים על שלא נראה לקדשו.
בספרא 'אמור' פרשה ט נאמר: יכול כשם שמעברים את השנה מפני הצורך, כך יקדשו את החודש מפני הצורך? - תלמוד לומר: "החודש" - אחר החודש הם הולכים.
ומקשים עוד: מתניתא פליגא – המשנה (הברייתא להלן ששנו בתוספתא) חלוקה על רבי בא (צריך לומר: רבי זעורא ("שערי תורת ארץ ישראל")) – שאמר לעיל בשם רבי יהושע בן לוי. וכך שנו בברייתא: יכול – יכול אני לומר, אם לא נראתה הלבנה לשני ימים – אם לא נראה הירח החדש ביום שלושים וביום שלושים ואחד אלא נראה ביום שלושים ושניים, כגון שהחודשים שעברו היו חסרים, כך (מילה זו יתרה, והיא אשגרה מלעיל) יקדשו את החודש לשני (צריך לומר: לאחר שני) ימים – ביום שלושים ושניים, שיהיה ראש חודש ביום שלושים ושניים? - תלמוד לומר: – בא הכתוב (להלן בפרשת המועדים) ללמדנו ולומר: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (ויקרא כג,ד), "מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי" (ויקרא כג,ב) – בית דין הקובעים את ראשי החודשים והמועדים צריכים להכריז על הימים שיחולו בהם המועדים האמורים להלן בפרשה שהם ימי קודש. בספרא דורשים את הכתוב בויקרא כג,ב לעניין עיבור השנה על ידי בית דין ואת הכתוב החוזר בויקרא כג,ד לעניין קידוש החודש על ידי בית דין, והדרשות לעניין עיבור השנה ולעניין קידוש החודש דומות אלו לאלו. בשני הכתובים, המילה "אֵלֶּה" באה למעט, והמילה "אֹתָם" נדרשת כמו "אַתֶּם". מן הכתוב בויקרא כג,ד לומדים, שרק אם קראתם (קידשתם את החודשים) אַתֶּם במועדם - "אלה מועדי ה'" (הרי אלה ראשי חודשים), אבל חודשים שקידשו אותם שלא במועדם - אין אלה מועדיי – אין אלה מועדי ה' (אין אלה ראשי חודשים). הרי שאם קידשו בית דין את החודש ביום שלושים ושניים, אין זה ראש חודש, שאין מקדשים את החודש אלא ביום שלושים או ביום שלושים ואחד. ולכן, אם לא נראה הירח החדש ביום שלושים וביום שלושים ואחד, אין לקבוע ראש חודש ביום שלושים ושניים, אלא ראש חודש הוא ביום שלושים ואחד. ויש לדייק מהברייתא: מפני שלא נראתה – רק מפני שלא נראה הירח ביום שלושים, ראש חודש הוא ביום שלושים ואחד; הא – אבל אם נראתה – אם נראה הירח ביום שלושים, - לא! – אין בית דין רשאים לעבר את החודש היוצא, אפילו חשבו שיש צורך לעבר את החודש היוצא, אלא ראש חודש הוא ביום השלושים. הדא אמרה: – זאת אומרת (מהברייתא נלמד): אין מעמעמין על שלא נראה לקדשו (צריך לומר: אין מעמעמין על הנראה לעברו ("ספר ניר" ו"שערי תורת ארץ ישראל")) – שלא כרבי זעורה שאמר: מעמעמים על הנראה לעברו.
בתוספתא ראש השנה ב,ב שנו: לא נראית לבנה לשני ימים (שהחודשים שעברו היו חסרים, והלבנה נראית ביום שלושים ושניים), יכול יקדשוהו לאחר שני ימים? - תלמוד לומר: "יום" ("ובחמישה עשר יום לחודש הזה" (ויקרא כג,ו), ודרשו: יום אחד לחודש (לירח החדש)) - אין לו אלא יום אחד בלבד (אין מעברים יותר מיום אחד).
ואומרים: הוון בעיי מימר: – היו (חכמים בימי האמוראים) רוצים לומר: ולא פליגין – ואין חלוקים (רבי זעורה ורבי בא, שאמרו לעיל בשם רבי יהושע בן לוי, אינם חולקים זה על זה). מה דאמר – מה שאמר רבי זעורה – מעמעמים על הנראה לעברו, ואין מעמעמים על שלא נראה לקדשו, ובשני המקרים ראש חודש הוא ביום השלושים ואחד לחודש היוצא, - בשאר כל החדשים – בשאר כל ראשי החודשים, מלבד ניסן ותשרי, מה דאמר – מה שאמר רבי בא – מעמעמים על שלא נראה לקדשו, ואין מעמעמים על הנראה לעברו, ובשני המקרים ראש חודש הוא ביום השלושים לחודש היוצא, - על ניסן ועל תשרי – בראש חודש ניסן ובראש חודש תשרי בלבד, מפני שאין מעברים את ניסן ואת תשרי (כאמור להלן), שבשני החודשים הללו ראש חודש שלהם הוא תמיד ביום השלושים לחודש היוצא, מה שאין כן בשאר כל החודשים, שראש חודש שלהם הוא פעמים ביום השלושים לחודש היוצא ופעמים ביום השלושים ואחד לחודש היוצא.
בדרך כלל המונח "הוון בעיי מימר" מציע "הווה אמינא" עלומת שם שנדחית בהמשך. הוראה זו של המונח שכיחה לפני ניסיון ליישב, לברר או לצמצם מחלוקות, בסגנון כגון "ולא פליגין". לעיתים נדירות המונח מציע דעה שאינה נדחית בהמשך.
המונח "ולא פליגין" מציע ששני היגדים שלכאורה חלוקים זה על זה אינם סותרים זה את זה. בדרך כלל מוסבר אחרי המונח כיצד אפשר לפרש את המקורות הסותרים לכאורה באופן שלא יחלקו זה על זה. על פי רוב הסברים אלה מבוססים על אוקימתות או פרשנות חדשה להיגדים הסותרים. לעיתים הסגנון "הוון בעיי מימר ולא פליגין" מציע יישובים לסתירות שאינן בגדר "הווה אמינא" ושלא נדחו בהמשך (כמו כאן) ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
כאן התחלת מקבילה בירושלמי שביעית י,ב, נדרים ו,יג, וסנהדרין א,ב.
רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי (ב"שערי תורת ארץ ישראל" הגיה: רב)) אומר: ניסן לא נתעבר מימיו – ראש חודש ניסן לא נקבע מעולם ביום השלושים ואחד לחודש אדר היוצא, שהוא בעיבורו, אלא ראש חודש ניסן נקבע תמיד ביום השלושים לחודש אדר, וחודש אדר היה חסר (עשרים ותשעה ימים). כוונת רבי אינה לחודש ניסן אלא לראש חודש ניסן, והעיבור שנקט רבי מתייחס למעשה לחודש אדר, שלא עיברו אותו והוסיפו לו את יום השלושים.
במשנה שקלים ד,ה שנינו (בעניין הקטורת): אם בא החדש בזמנו – אם בא ראש חודש ניסן בזמנו, בשלושים באדר, שראו עדים את הירח החדש ביום שלושים באדר וקידשו בית דין את חודש ניסן בו ביום, - לוקחים – קונים ביום שלושים באדר, אותה – את הקטורת, והוא הדין לכל קורבנות הציבור, מתרומה חדשה – מהשקלים שניתנו לצורך קורבנות ציבור של השנה החדשה ונתרמו מן הלשכה שבמקדש בו ביום, שהרי הוא ראש חודש ניסן, ומצווה להביא בו מן התרומה החדשה, ואם לאו – אם לא קידשו את חודש ניסן ביום שלושים באדר, - מן הישנה – מביאים ביום שלושים באדר את הקטורת וכן כל קורבנות הציבור מן התרומה הישנה (מהשקלים שניתנו לצורך קורבנות ציבור של השנה הקודמת ונתרמו מן הלשכה שבמקדש בשנה הקודמת).
ובתוספתא שקלים ב,ז וראש השנה א,ד שנו: כל קורבנות ציבור קריבים (שקריבים) באחד בניסן, אם בא החדש בזמנו - קריבים מן החדשה, ואם לאו - קריבים מן הישנה.
בתוספתא מפורש שהלכה זו שבמשנה אמורה בכל קורבנות ציבור הבאים מתרומת הלשכה.
יש גרסה במשנה שקלים: בא הַחֹדֶשׁ, ויש גרסה: בא הֶחָדָשׁ. גם "חֹדֶשׁ" וגם "חָדָשׁ" פירושם: הירח החדש (עיין משנה ראש השנה א,ז ו-א,ט), ולכן אין הבדל בין הגרסאות.
ומקשים (על רבי): והא תנינן: – והרי שנינו (משנה שקלים ד,ה): אם בא חדש (במקבילה בשביעית: חודש) בזמנו – ובהמשך שנינו שם: ואם לאו...! – הרי שאפשר שיהיה ראש חודש ניסן שלא בזמנו (ביום השלושים ואחד לחודש אדר), שלא כדברי רבי שאמר שראש חודש ניסן הוא תמיד בזמנו (ביום השלושים לחודש אדר).
ומתרצים: אם בא - לא בא – המשנה שאמרה "ואם לאו" באה להשמיע לנו מה הדין אילו בא ראש חודש ניסן שלא בזמנו, אבל למעשה מעולם לא בא ראש חודש ניסן שלא בזמנו, שראש חודש ניסן הוא תמיד בזמנו (ביום השלושים לחודש אדר).
המונח "והא תנינן" מציע קושיה ממשנה על האמור לפניו כדי לפרוך דברים אלה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
יש מפרשים: "אם בא החדש בזמנו" - אם בא השקל החדש (השקלים החדשים) בזמנו, היינו לפני חודש ניסן. אך מן הירושלמי כאן יוצא הפירוש: אם בא חודש ניסן בזמנו, היינו בשלושים באדר.
"טורי אבן" (בבלי ראש השנה ז,א) כתב, שהמשנה באה להשמיע, שביום שלושים באדר, רק משבאו עדים וקידשו את חודש ניסן - מביאים מהתרומה החדשה, אבל קודם שבאו עדים - מביאים מהתרומה הישנה, אף על פי שכשיבואו עדים יתקדש חודש ניסן למפרע מבערב, ואין סומכים על כך שניסן לא נתעבר מימיו, מפני שכך היא גזירת הכתוב שיביאו מהתרומה החדשה רק לאחר שיקדשו את חודש ניסן.
רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: תשרי לא נתעבר מימיו – ראש חודש תשרי, שהוא ראש השנה, לא נקבע מעולם ביום השלושים ואחד לחודש אלול היוצא, שהוא בעיבורו, אלא ראש חודש תשרי נקבע תמיד ביום השלושים לחודש אלול, וחודש אלול היה חסר (עשרים ותשעה ימים). כוונת רב אינה לחודש תשרי אלא לראש חודש תשרי, והעיבור שנקט רב מתייחס למעשה לחודש אלול, שלא עיברו אותו והוסיפו לו את יום השלושים.
במשנה שביעית י,ב שנינו: השוחט את הפרה וחילקה – חילק את בשרה בהקפה ללקוחות, בראש השנה – ביום הראשון של ראש השנה של השנה השמינית (השנה שלאחר השביעית), אם היה החודש מעובר – אם היה חודש אלול מעובר, בן שלושים יום, ונמצא שיום הראשון של ראש השנה הוא יום השלושים באלול של השנה השביעית, והוברר שהבשר חולק בשנה השביעית, - משמט – השביעית משמטת את החוב של הלקוחות בעד הבשר, ששביעית משמטת בסופה, ואם לאו – אם חודש אלול לא היה מעובר, ונמצא שיום הראשון של ראש השנה הוא יום הראשון בתשרי של השנה השמינית, - אינו משמט – שהחוב היה כבר בשנה השמינית.
פירוש זה של המשנה הוא לפי הדין ששביעית משמטת כספים בסופה (ראה ירושלמי להלן ג,ה).
ומקשים (על רב): והא תנינן: – והרי שנינו (משנה שביעית י,ב): אם היה החדש (במקבילה בשביעית: חודש) מעובר! – הרי שאפשר שיהיה ראש חודש תשרי שלא בזמנו (ביום השלושים ואחד לחודש אלול), שלא כדברי רב שאמר שראש חודש תשרי הוא תמיד בזמנו (ביום השלושים לחודש אלול).
ומתרצים: אם היה - לא היה – המשנה שאמרה "אם היה החדש מעובר" באה להשמיע לנו מה הדין אילו היה חודש אלול מעובר, אבל למעשה מעולם לא היה חודש אלול מעובר, שראש חודש תשרי הוא תמיד ביום השלושים לחודש אלול.
במשנה ראש השנה ד,ה שנינו: סדר ברכות – של תפילת המוסף בראש השנה, שבה תוקעים: אומר (שליח הציבור) אבות וגבורות וקדושת השם, וכולל מלכיות עימהן – אומר בברכת קדושת השם פסוקים של מלכיות, ואינו תוקע – בחתימת ברכת קדושת השם; קדושת היום, ותוקע – בחתימת ברכה זו; זכרונות, ותוקע – בחתימת ברכה זו; שופרות, ותוקע – בחתימת ברכה זו; ואומר עבודה והודאה וברכת כוהנים; דברי רבי יוחנן בן נורי (תנא בדור השלישי). אמר לו רבי עקיבא (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים): ...אומר אבות וגבורות וקדושת השם, וכולל מלכיות עם קדושת היום – אומר בברכת קדושת היום פסוקים של מלכיות, ותוקע – בחתימת ברכה זו למלכיות; זכרונות, ותוקע; שופרות, ותוקע; ואומר עבודה והודאה וברכת כוהנים.
ומביאים ברייתא (כדי להקשות ממנה על רב): וכשקידשו – הסנהדרין, את השנה – בראש חודש תשרי, שהוא ראש השנה, באושא (עיר בגליל התחתון) – כשישבה הסנהדרין באושא (בדור שלאחר מרד בר כוכבא), ביום הראשון – של ראש חודש וראש השנה, עבר – לפני התיבה, רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה (תנא בדור הרביעי) אומר (צריך לומר: אמר / ואמר. וכן הוא במקבילות) כדברי רבי יוחנן בן נורי – שכלל מלכיות עם קדושת השם, כמו שנהגו בגליל. אמר רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי): לא היינו נוהגין כן – כמו שעשה רבי ישמעאל, ביבנה (עיר במישור החוף בדרום) – כשישבה הסנהדרין ביבנה (לאחר החורבן של הבית השני), שביבנה שביהודה נהגו כרבי עקיבה. ביום השני – של ראש חודש וראש השנה, עבר – לפני התיבה, רבי חנינה (במקבילה: חנניה) בנו של רבי יוסי הגלילי (תנא בדור הרביעי) ואמר כדברי רבי עקיבה – שכלל מלכיות עם קדושת היום, כמו שנהגו ביהודה. אמר רבן שמעון בן גמליאל: כן – כמו שעשה רבי חנינה, היינו נוהגין ביבנה.
ברייתא זו מקורה בתוספתא ראש השנה ב,יא ובספרא 'אמור' פרשה יא, והיא מובאת בירושלמי להלן ד,ו.
ומקשים (על רב): והא תני: – והרי שנוי (שנו בברייתא זו שהובאה לעיל): קידשוהו בראשון ובשני! – בברייתא שנו: "וכשקידשו את השנה באושא, בראשון... בשני...". הרי שבאותה שנה עיברו את חודש אלול ונהגו ראש השנה שני ימים, ביום השלושים וביום השלושים ואחד לחודש אלול (שהרי אין ראש השנה שני ימים במושב הסנהדרין אלא אם עיברו את אלול), שלא כדברי רב שאמר שראש חודש תשרי הוא תמיד ביום השלושים לחודש אלול.
ומתרצים (תירוץ אחד): רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי): אותה השנה נתקלקלה – פירוש אחד: אותה השנה שהברייתא מדברת עליה נהגו קדושה ביום השלושים לחודש אלול, וזהו היום הראשון האמור בברייתא, אלא שלא באו עדים שראו את הירח החדש כל היום ולא התקדש היום, ונהגו קדושה אף ביום השלושים ואחד לחודש אלול, וזהו היום השני האמור בברייתא. פירוש שני: אותה השנה שהברייתא מדברת עליה טעו בית דין וקידשו את השנה ביום העשרים ותשעה לחודש אלול, וזהו היום הראשון האמור בברייתא, וכיוון שקידשו את החודש לפני זמנו אינו מקודש (כאמור להלן), וחזרו וקידשו את השנה ביום השלושים לחודש אלול, שקידשו שנית את החודש בזמנו, וזהו היום השני האמור בברייתא.
ומתרצים (תירוץ שני): רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב: מהו בראשון, מהו בשני? - שנה הראשונה ושנה השנייה – "בראשון" ו"בשני" שנאמרו בברייתא אין פירושם 'ביום הראשון' ו'ביום השני', כפי שמשמע מפשט הדברים, אלא "בראשון" ו"בשני" פירושם 'בשנה הראשונה' ו'בשנה השנייה' (בשנה הבאה), ששני הימים הללו לא היו באותה השנה אלא בשתי שנים שונות, שבשנה הראשונה נהגו כרבי יוחנן בן נורי ובשנה השנייה נהגו כרבי עקיבא (השינוי בסדר המילים בירושלמי כאן הוא על פי "שערי תורת ארץ ישראל". הגרסה במקבילה בשביעית: "מה בין הראשון ומה בין השני", ובמקבילה בנדרים: "מה בין הראשון לשני". ויש למחוק שם מילים אלו ולגרוס במקומן כמו כאן).
המונח "והא תני" מציע קושיות ממקורות תנאיים על האמור לפניו כדי לפרוך דברים אלה.
המונח "מהו" שואל בכמה מקומות מה פשר מילה, צירוף מילים או משפט מסוים. המונח בהוראה זו עשוי לשאול מה פירושו המילוני או הענייני של העניין הנידון. הוא עשוי להיות מוסב על מקורות תנאיים או אמוראיים. בדרך כלל המונח בהוראה זו מציע פרשנות, מפני שהעניין הנידון הוא סתום, אולם יש שהוא ממלא תפקידים אחרים, ובראשם תירוץ קושיות ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
הגרסה בברייתא שבתוספתא ושבספרא: "ביום הראשון" ו"ביום השני". אבל גרסת הירושלמי בברייתא זו: "בראשון" ו"בשני", כפי שציטטו ממנה בשאלה על רב: "והא תני: קידשוהו בראשון ובשני". גם התשובה של רבי בא בשם רב מתאימה לגרסה "בראשון" ו"בשני" בלבד.
נראה שבנוסח המקורי של הירושלמי לא הובאה כל הברייתא, אלא רק אמרו: "והא תני: קידשוהו בראשון ובשני", שציטטו מהברייתא רק אותן מילים הנצרכות לשאול מהן על רב, כמו לעיל שציטטו מהמשנה בשקלים ובשביעית רק אותן מילים הנצרכות לשאול מהן על רבי ורב, וכמו להלן (ראה פירושנו להלן), שכן דרכו של הירושלמי לקצר. מעתיקי הירושלמי הוסיפו את הברייתא בשלמותה לפני המילים "והא תני: קידשוהו בראשון ובשני", כדי להודיענו את המקור שציטטו ממנו בשאלה על רב, אלא שהמעתיקים הביאו את הברייתא בגרסה "ביום הראשון" ו"ביום השני" ולא חשו שגרסת הירושלמי היא "בראשון" ו"בשני".
הגר"א וכן ב"שערי תורת ארץ ישראל" החליפו את סדר המאמרים בקטע הזה שבירושלמי כאן ובמקבילות, אבל לפי פירושנו אין כל צורך בכך.
גם בקושיה הבאה ציטטו רק אותן מילים הנצרכות להקשות מהן על רב. ונראה שהמקור שציטטו ממנו בקושיה זו על רב אינו הברייתא שהובאה לעיל כפירוש רוב המפרשים, אלא הוא המשנה בעירובין (על פי רש"ס) או התוספתא בעירובין.
במשנה עירובין ג,ז שנו: רבי יהודה אומר: ראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר – אם אדם הנמצא במקום בית הדין היה חושש, שמא יעשו בית דין את חודש אלול מעובר ויהיו שני ימים ראש השנה, יום השלושים באלול ויום האחד בתשרי, והוא צריך ללכת ביום הראשון לצד מזרח של העיר, וביום השני לצד מערב, מערב אדם שני עירובין – מניח שני עירובים ביום העשרים ותשעה באלול, אחד לצד מזרח ואחד לצד מערב, ואומר: עירובי בראשון למזרח – עירובי לצורך היום הראשון הוא לצד מזרח, ובשני למערב – ולצורך היום השני הוא לצד מערב...
גם במשנה שם ג,ח ו-ג,ט המשניות עוסקות בעניין שני ימים של ראש השנה.
ומקשים (על רב): והא תני: – והרי שנוי (שנו במשנה עירובין ג,ז): ביום הראשון וביום השני! – במשנה בעירובין שנו: "ב(יום ה)ראשון... וב(יום ה)שני..." (בתוספתא עירובין ד,ב הברייתא עוסקת ביום טוב הסמוך לשבת, וכן גם בשני ימים של ראש השנה כרבי יהודה במשנה, ושם שנו: "ביום הראשון... ביום השני..."). הרי שאפשר שיעברו את חודש אלול וינהגו ראש השנה שני ימים, ביום השלושים וביום השלושים ואחד לחודש אלול, שלא כדברי רב שאמר שראש חודש תשרי הוא תמיד ביום השלושים לחודש אלול. אין מתרצים קושיה זו.
בבבלי ראש השנה יט,ב אמרו: אמר רבי חיננא בר כהנא אמר רב: מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר. - לא מצינו - דלא איצטריך, הא איצטריך - מעברינן ליה.
ושם כ,א אמרו: כי אתא עולא אמר: עברוה לאלול. ...עולא אמר: משום ירקיא (רש"י: להפריד שבת ויום טוב זה מזה, כדי שלא יכמשו ירקות הנאכלים כשהם חיים בשבת שאחר יום טוב או ביום טוב שאחר שבת). רבי אחא בר חנינא אמר: משום מתיא (רש"י: להפריד שבת ויום הכיפורים זה מזה, שלא יסריחו מתים שימותו באחד מהם שיהא ראשון ולא ייקברו לא היום ולא למחר).
לפי הירושלמי, רב קבע שמעולם לא נתעבר חודש אלול. אך לפי הבבלי, רב אמר שמימות עזרא לא נתעבר חודש אלול. בניסוח זה שבבבלי נרמז שבימי עזרא היה מקרה שחודש אלול היה מעובר. דבר זה נרמז גם במקרא, המעיד על התכנסות גדולה של שבי הגולה "ביום אחד לחודש השביעי" (נחמיה ח,ב) ועל התכנסות נוספת "ביום השני" (שם ח,יג).
בבבלי אמרו, שמה שאמר רב "לא מצינו" אין משמעו שאין לעשות אלול מעובר, אלא כך היה מעשה שלא הוצרכו לעבר את אלול, אבל אם הוצרכו - מעברים אותו. רש"י פירש צורך זה שהוא משום ירקות, ולכן אין לקבוע את ראש השנה סמוך לשבת, בין ביום שישי ובין ביום ראשון, או משום מתים, ולכן אין לקבוע את ראש השנה לא ביום רביעי ולא ביום שישי. ובתוספות פירשו, שהוצרכו לעבר כשאין עדים שראו את הירח החדש ביום השלושים, שאין לקדש את החודש אלא ביום השלושים ואחד, משום שמצווה לקדש על פי הראייה.
ובבבלי ראש השנה לב,א אמרו: וכשקידשו בית דין את השנה באושא... ליום השני ירד (לפני התיבה) רבי חנינא. - מאי שני? אילימא יום טוב שני - למימרא דעברוה לאלול? והאמר רבי חנינא בר כהנא אמר רב: מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר! - אמר רב חסדא: מאי ליום שני? לשנה הבאה.
בירושלמי אמרו בשם רב חסדא, שאותה השנה נתקלקלה, ובשם רב אמרו, שהיום הראשון הכוונה לשנה ראשונה, והיום השני הכוונה לשנה שנייה. הרי שהבבלי והירושלמי חלוקים בדברי רב חסדא.
בבבלי ראש השנה יט,ב אמרו: העיד רבי יהושע בן לוי משום קהלא קדישא דירושלים על שני אדרים, שמקדשים אותם ביום עיבוריהם (רש"י: מקדשים יום שלושים של שניהם לראש חודש הנכנס, יום שלושים של אדר הראשון הוא ראש חודש אדר השני, ויום שלושים של אדר השני הוא ראש חודש ניסן). למימרא (רש"י: בניחותא): דחסרים עבדינן, מלאים לא עבדינן. לאפוקי מדדריש רב נחמן בר רב חסדא, דדריש רב נחמן בר רב חסדא: העיד רבי סימאי משום חגי זכריה ומלאכי על שני אדרים, שאם רצו לעשותם שניהם מלאים - עושים, שניהם חסרים - עושים, אחד מלא ואחד חסר (רש"י: דווקא קאמר: ראשון מלא ושני חסר) - עושים, וכך היו נוהגים בגולה. ומשום רבנו (רש"י: רב) אמרו: לעולם אחד מלא ואחד חסר, עד שייוודע לך שהוקבע ראש חודש בזמנו (רש"י: עד שיאמרו לך הבאים מארץ ישראל: קידשו בית דין ראש חודש אדר השני ביום שלושים לאדר הראשון, ועשו את הראשון חסר). שלחו ליה למר עוקבא: אדר הסמוך לניסן - לעולם חסר.
ובבבלי ראש השנה כ,א אמרו: איני? (רש"י: וכי מעברים חודש לצורך (אם נראה החודש בזמנו)?) והתני רבה בר שמואל: יכול כשם שמעברים את השנה לצורך (רש"י: מפני האביב והתקופה ופירות האילן), כך מעברים את החודש לצורך? - תלמוד לומר: "החודש הזה לכם ראש חודשים" (שמות יב) - כזה ראה וקדש (רש"י: כיוון שתראה, קדש בו ביום). - אמר רבה: לא קשיא; כאן - לעברו (רש"י: לעשות את החסר מלא לצורך - מותר), כאן - לקדשו (רש"י: ביום שלושים, והלבנה לא נראית, ואם ימתינו עד יום מחר יהיו שבת ויום הכיפורים סמוכים, - אין מקדשים לצורך). והכי קאמר: יכול כשם שמעברים את השנה ואת החודש לצורך, כך מקדשים את החודש לצורך? - תלמוד לומר: "החודש הזה לכם" - כזה ראה וקדש (רש"י: ראה תחילה ואחר כך קדש, אבל כשאתה מעברו - ראה וקדש הוא). וכי הא דאמר רבי יהושע בן לוי: מאיימים (רש"י: ביום שלושים) על העדים (ר"ח: שיחזרו בהם ויאמרו: 'לא ראינו'. רש"י: שיחרישו) על החודש שנראה בזמנו לעברו (רש"י: בשביל לעברו (כשיש צורך בדבר)), ואין מאיימים (רש"י: ביום שלושים) על העדים (ר"ח: שיאמרו שראו את הירח. רש"י: שיאמרו: 'ראינו' ויעידו שקר) על החודש שלא נראה בזמנו (ר"ח: שראו העדים ענן שהיה דומה לירח. רש"י: שלא ראוהו) לקדשו (רש"י: בשביל לקדשו היום, כדי להפריד שבת מיום הכיפורים).
איני? והא שלח ליה רבי יהודה נשיאה לרבי אמי: הוו יודעים שכל שנותיו של רבי יוחנן היה מלמדנו: מאיימים על העדים על החודש שלא נראה בזמנו לקדשו (רש"י: אם אנו צריכים לעשותו חסר), שאף על פי שלא ראוהו, יאמרו: 'ראינו'! - אמר אביי: לא קשיא; הא (ר"ח: דרבי יוחנן) - בניסן ותשרי (רש"י: שהמועדות תלויים בהם - מקדשים לצורך), הא (ר"ח: דרבי יהושע בן לוי) - בשאר ירחי (אין מקדשים לצורך).
רבא אמר: הא דתני רבה בר שמואל (רש"י: שאין מעברים ולא מקדשים לצורך) - אחרים היא (רש"י: דאמרי: לעולם כל החודשים אחד מלא ואחד חסר). דתניא: אחרים אומרים: אין בין עצרת לעצרת ואין בין ראש השנה לראש השנה אלא ארבעה ימים בלבד, ואם היתה שנה מעוברת - חמישה.
רב דימי מנהרדעא מתני איפכא: מאיימים על העדים על החודש שלא נראה בזמנו לקדשו, ואין מאיימים על העדים על החודש שנראה בזמנו לעברו. מאי טעמא? - האי - מיחזי כשקרא, האי - לא מיחזי כשקרא (ר"ח: כשאמרו: 'ראינו', אם יחזרו בהם ויאמרו: 'לא ראינו', מיחזי כשקרא; אבל כשאמרו שראו ענן שהיה דומה לירח, וחזרו ואמרו שראו את הירח, לא מיחזי כשקרא. רש"י: כשנראה בזמנו ואינם מעידים, הרבה אחרים יש שראוהו, ונראה שעל שקר עיברוהו; אבל כשלא ראוהו ואמרו: 'ראינו', אין שקר נודע).
בידי בעלי הסוגיה שבבבלי היו דברי רבי יהושע בן לוי בנוסח של רבי זעורה ורבי אמי בירושלמי, בעוד שרב דימי מנהרדעא שנה את דברי רבי יהושע בן לוי בנוסח אחר של רבי בא ורבי חייה בירושלמי ("לחקר התלמוד").
עולא מסר שבארץ ישראל עיברו את אלול.
שלושה פירושים, שניים בפירוש ואחד מכללא, נאמרו בבבלי בברייתת רבה בר שמואל: "יכול כשם שמעברים את השנה לצורך, כך מעברים את החודש לצורך?". הפירוש הראשון הוא תיקונו של רבה: "יכול כשם שמעברים את השנה ואת החודש לצורך, כך מקדשים את החודש לצורך?". הפירוש האחרון יוצא (מכללא) מרב דימי מנהרדעא ש"מתני איפכא", שלדעתו אין מעברים אבל מקדשים את החודש לצורך, ולפיו אפשר לקיים את לשון הברייתא כמו שהיא. על שני הפירושים יש להקשות, שלשון הברייתא "כזה ראה וקדש" משמע שגם אין מעברים וגם אין מקדשים לצורך.
לפי רבא שאמר: "הא דתני רבה בר שמואל אחרים היא", מחלוקת תנאים היא, ולברייתא ולאחרים הלוח קבוע ואין מעברים ואין מקדשים לצורך, ואילו בארץ ישראל פסקו כחולקים על אחרים ועיברו את אלול לצורך.
אלא שבספרא ובירושלמי הובאה הברייתא בנוסח אחר: "יכול כשם שמעברים את השנה מפני הצורך, כך יקדשו את החודש מפני הצורך?". בירושלמי דייקו מהברייתא שדווקא אין מקדשים אבל מעברים לצורך, ואילו הכירו את הברייתא בנוסח הבבלי ("כך מעברים") מסתבר שהיו מדייקים להפך שאין מעברים אבל מקדשים לצורך.
לכאורה הנוסחאות חולקים כשני הלשונות שהובאו בירושלמי בשם רבי יהושע בן לוי ובבבלי. אלא שספק האם המילה "מקדשים" בנוסח הברייתא שבירושלמי באה לשלול 'מעברים' או שהמילה "מעברים" בנוסח הברייתא שבבבלי באה לשלול 'מקדשים'. נראה יותר שהברייתא משתמשת במילה "מקדשים" לקידוש החודש (גם לחסר וגם לעבר) ובמילה "מעברים" לעיבור השנה. נמצא שאין הבדל בין נוסח הברייתא שבבבלי ובין נוסח הברייתא שבירושלמי, ושניהם סוברים כאחרים ולומדים מן הפסוק שאין מעברים ואין מקדשים את החודש מפני הצורך ("מקורות ומסורות").
בבבלי "מאיימים על העדים...", ובירושלמי "מעמעמים...". המילה "עמעם" היתה שגורה בארץ ישראל. בבבל, שם לא נפוצה מילה זו, החליפו אותה עם "איים".
כיוון שהביאו לעיל את המימרה של רב חסדא שאמר, שבאושא אירע שקידשו את החודש לפני זמנו, מביאים ברייתא בעניין זה.
קידשוהו קודם לזמנו או לאחר עיבורו יום אחד – אם קידשו בית דין את החודש הנכנס ביום עשרים ותשעה לחודש היוצא, שהוא יום אחד לפני זמנו (יום השלושים), או שקידשו את החודש הנכנס ביום שלושים ושניים לחודש היוצא, שהוא יום אחד אחרי עיבורו (יום השלושים ואחד), יכול – יכול אני לומר, יהא מקודש (במקבילות בשביעית ובנדרים: מעובר) – יהיה ראש חודש ביום שקידשו את החודש? - תלמוד לומר: – בא הכתוב (להלן בפרשת המועדים) ללמדנו ולומר: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (ויקרא כג,ד), "מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי" (ויקרא כג,ב) – בספרא דורשים את הכתוב בויקרא כג,ב לעניין עיבור השנה על ידי בית דין ואת הכתוב החוזר בויקרא כג,ד לעניין קידוש החודש על ידי בית דין, והדרשות לעניין עיבור השנה ולעניין קידוש החודש דומות אלו לאלו. בשני הכתובים, המילה "אֵלֶּה" באה למעט, והמילה "אֹתָם" נדרשת כמו "אַתֶּם". מן הכתוב בויקרא כג,ד לומדים, שרק אם קראתם (קידשתם את החודשים) אַתֶּם במועדם - "אלה מועדי ה'" (הרי אלה ראשי חודשים), אבל חודשים שקידשו אותם שלא במועדם - אין אלה מועדיי – אין אלה מועדי ה' (אין אלה ראשי חודשים). הרי שאם קידשו בית דין את החודש ביום עשרים ותשעה או ביום שלושים ושניים, אין זה ראש חודש, שאין מקדשים את החודש אלא ביום שלושים או ביום שלושים ואחד.
ומבארים (את דברי הברייתא): לפני זמנו - עשרים ותשעה יום – קידשוהו קודם לזמנו יום אחד היינו ביום עשרים ותשעה; לאחר עיבורו - שלשים ושנים יום – קידשוהו לאחר עיבורו יום אחד היינו ביום שלושים ושניים.
בספרא 'אמור' פרשה ט נאמר: קידשוהו קודם זמנו או לאחר עיבורו יום אחד (ביום עשרים ותשעה או ביום שלושים ושניים), יכול יהיה מקודש? - תלמוד לומר: "אותם" "אותם" "אלה מועדי", ואין אלה מועדי.
בתוספתא ראש השנה ב,א שנו: קידשוהו לפני זמנו או לאחר עיבורו, פחות משלושים יום או יתר על שלושים [ואחד] יום (זה בא לבאר את שלפניו: לפני זמנו הוא יום עשרים ותשעה, ולאחר עיבורו הוא יום שלושים ושניים), יכול יהא מקודש? - תלמוד לומר: "חודש" ("עולת חודש בחודשו" (במדבר כח,יד) - עולת החודש אתם חייבים בה בעת חידושו דווקא) - אין פחות משלושים (אין חודש מתחיל פחות משלושים יום, וביום עשרים ותשעה עדיין הירח הישן שולט).
מביאים ברייתא: ומניין שמעברין את השנה על הגליות שעלו (במקבילה בשביעית ובנדרים: שיצאו. ובמקבילה בסנהדרין בטעות: שגלו) – מהו המקור בתורה שלמדים ממנו שמעברים את השנה בגלל ישראל היושבים בחוץ לארץ שיצאו ממקומם כדי לעלות לירושלים ולעשות את פסחיהם, ואדיין (ועדיין) לא הגיעו (במקבילה בנדרים נוסף: למקומן) – לארץ? - תלמוד לומר: – בא הכתוב (להלן בפרשת המועדים) ללמדנו ולומר: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי" (ויקרא כג,ב) – מן הכתוב הזה לומדים, שעשיית המועדים תלויה בבני ישראל (במקבילה בנדרים מובא הכתוב: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי י'י אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כג,מד)), ולכן - עשה את המועדות שיעשו אותן כל ישראל – בית דין צריכים לקבוע את המועדים כך שיעשו אותם כל ישראל. כיוון שקביעת המועדים תלויה בעיבור השנים, לכן, אם יצאו הגלויות ממקומם ועדיין לא הגיעו, בית דין מעברים עליהם את השנה, כדי שיספיקו הגלויות לבוא לירושלים עד הפסח ויעשו כל ישראל את המועד. בספרא דורשים את הכתוב הזה לעניין עיבור השנה על ידי בית דין.
אמר רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): והן שהגיעו לנהר פרת – מעברים את השנה על הגלויות שיצאו ממקומם ועדיין לא הגיעו לארץ, רק אם בדרכם מבבל לארץ הגיעו כבר לנהר פרת (לגבול סוריה הרחוק ביותר מירושלים) עד עשרים ותשעה באדר, שמשם לירושלים הדרך נמשכת כרגיל חמישה עשר יום (משנה תענית א,ג), שהוא הזמן שמעשרים ותשעה באדר עד הפסח, אלא שמסיבות שונות (כגון שנתקלקלו הדרכים מחמת הגשמים ולא הספיקו לתקנן) אינם יכולים להגיע מנהר פרת לירושלים תוך הזמן הזה. אבל אם יצאו הגלויות ממקומם ועדיין לא הגיעו לנהר פרת עד עשרים ותשעה באדר, אין מעברים את השנה עליהם, מפני שהיה להם לצאת ממקומם קודם לכן.
ברייתא זו נאמרה בספרא 'אמור' פרשה ט. ברייתא זו בעניין עיבור השנה נאמרה בספרא בסמוך לברייתות לעיל בעניין קידוש החודש, ולכן הובאה ברייתא זו כאן.
עד כאן המקבילה בירושלמי נדרים וסנהדרין.
בבבלי סנהדרין יא,א אמרו: תנו רבנן: אין מעברים את השנה אלא אם כן היתה צריכה מפני הדרכים (רמ"ה: שנתקלקלו בימות הגשמים ועדיין לא נתקנו, ועולי רגלים מתעכבים בעבורם), ומפני הגשרים, ומפני תנורי פסחים (רמ"ה: שצולים בהם את פסחיהם, שהיו להם משנה שעברה ונימוקו מחמת הגשמים, ואין מספיקים לעשות חדשים ולייבשם קודם הפסח), ומפני גליות ישראל (רש"י: בני הגולה הרחוקים) שנעקרו ממקומן (רמ"ה: קודם ניסן. רש"י: לעלות לרגל לעשות פסחיהם) ועדיין לא הגיעו (רמ"ה: ונודע לבית דין לפי אורך הדרך שאם לא יעברו את השנה לא יגיעו). אבל לא מפני השלג (רש"י ורמ"ה: לפי שלא יחדלו בכך מלבוא, שהרי יכולים לבוא על ידי הדחק), ולא מפני הצינה, ולא מפני גליות ישראל שלא עקרו ממקומן (רמ"ה: לעבר כדי שיעקרו אחר כן ויספיקו).
על ישראל היושבים בארץ ישראל אין מעברים את השנה, מפני שאפילו יצאו הרחוקים מירושלים בראש חודש ניסן, יספיקו לבוא לירושלים עד הפסח (תוספות). ואף אם יצאו בראש חודש ניסן אלא שמסיבות שונות אינם יכולים להגיע לירושלים עד הפסח, אין מעברים עליהם, לפי שאין מעברים את השנה בניסן אלא באדר.
המימרה הבאה בעניין קידוש החודש היא ברייתא בספרא שמשם הובאו הברייתות לעיל, ולכן הובאה מימרה זו כאן.
רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יהודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): קידשוהו – אם באו עדים ביום השלושים והעידו שראו את הירח וקיבלו בית דין את עדותם וקידשו את החודש בו ביום על פי עדותם, ואחר כך נמצאו העדים זוממין – שבאו עדים אחרים ואמרו לעדים הראשונים: איך אתם מעידים שראיתם את הירח, והרי עימנו הייתם באותו זמן במקום אחר, - הרי זה מקודש – ראש חודש הוא ביום השלושים. ואף על פי שהוזמו העדים, והייתי יכול לומר שבטל הקידוש, ונמצא החודש מעובר ממילא, מכל מקום הקידוש קיים (הלכה זו נאמרה גם בירושלמי לעיל ב,ח).
ומספרים: קם רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) עם רבי יהודה בר פזי – עמד רבי יוסי עם רבי יהודה בר פזי (להקשות על דבריו. "קם עם" בארמית שומרונית מתפרש כמו 'נאבק עם'), אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסי לרבי יהודה בר פזי): את(ה) שמעת(ה) מן אבוך הדא מילתא? – האם אתה שמעת מאביך (רבי סימון, הוא רבי שמעון בן פזי) את הדבר הזה? (האם אמר אביך את מה שאמרו בשמך, שאם קידשו את החודש ואחר כך נמצאו העדים זוממים - הרי זה מקודש?) - אמר ליה: – אמר לו (רבי יהודה בר פזי לרבי יוסי): כן אמר אבא – כך אמר אבי בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): אין מדקדקין בעדות החודש – אין מקפידים לבדוק בדרישה וחקירה את העדים המעידים שראו את הירח, שהרי אף אם קידשו את החודש על פי עדים ואחר כך נמצאו העדים זוממים - הרי זה מקודש. רבי יהודה בר פזי השיב לרבי יוסי בחיוב על מה ששאל אותו האם שמע מאביו את הדבר שאמרו בשמו (הגרסה במקבילה בשביעית במסירה שלפנינו: "אמר ליה: כן. רבי אבא אמר בשם רבי יוחנן: אין מדקדקין בעידי החודש". אבל הגרסה בכתב יד רומי: "אמר ליה: כן אמר אבא בשם רבי..."). הטעם שאין מדקדקים בעדי החודש הוא מפני שהחשבון הוא העיקר ולא העדים.
המונח "קם..." מציע בעיה או קושיה שחכם אחד העלה בפני חברו.
המונח "כן אמר רבי פלוני" מציע מימרה אמוראית שמטרתה להכריע בנוגע לעניין שלגביו שורר חוסר ודאות ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
עד כאן המקבילה בירושלמי שביעית.
בספרא 'אמור' פרשה ט נאמר: קידשוהו שלא בעדים, או שבאו העדים והעידו ונמצאו זוממים, מניין שיהיה מקודש? - תלמוד לומר: "[אלה מועדי ה' מקראי קודש] אשר תקראו אותם במועדם" (ויקרא כג,ד), אם קריתם (אם הכרזתם על קידוש החודשים, בין בעדים בין שלא בעדים) אַתֶּם - מועדיי (הרי אלה ראשי חודשים), ואם לאו - אינם מועדיי.
בתוספתא ראש השנה ב,א שנו: קידשו את החודש בזמנו (ביום שלושים) ונמצאו עדיו זוממים - הרי זה מקודש.
קם רבי יוסה עם רבי יהודה בר פזי
בדומה למעשה שסיפרו כאן, סיפרו בירושלמי שני מעשים עוד, שאמרו מימרה בשם רבי יהודה בר פזי, וקם רבי יוסי עם רבי יהודה בר פזי ושאל אותו האם שמע מאביו את הדבר שנאמר בשמו. בשני המעשים (ירושלמי ברכות ד,א ותעניות ב,טו ו-ד,א; ירושלמי מועד קטן ג,ה) השיב לו רבי יהודה בר פזי שלא אמר אביו כך אלא שאמר דבר שממנו היה אפשר לשמוע כך, שלא כמו שהשיב לו במעשה כאן.
אין מדקדקין בעדות החודש
רמב"ם (הלכות קידוש החודש ב,ב) אומר: דין תורה שאין מדקדקים בעדות החודש (מדין תורה אין צריך לשאול אותם באיזו שעה ובאיזה מקום ראו את הירח, שהרי כל השאלות האלו אינן באות אלא לעשותם "עדות שאתה יכול להזימה" וכל עדות שאינה ראויה להזמה אינה עדות, וכאן אפילו יזימו אותם - עדותם קיימת והחודש מקודש), שאפילו קידשו את החודש על פי עדים ונמצאו זוממים בעדות זו - הרי זה מקודש. לפיכך היו בראשונה (לפני שקלקלו המינים) מקבלים עדות החודש מכל אדם מישראל (אף אם לא הכירו אותו), שכל ישראל בחזקת כשרות (אף על פי שאין מכירים אותו) עד שייוודע לך שזה פסול. משקלקלו המינים והיו שוכרים אנשים להעיד שראו והם לא ראו (כדי להטעות את החכמים), התקינו (חכמינו) שלא יקבלו בית דין עדות החודש אלא מעדים שמכירים בית דין אותם שהם כשרים ושיהיו דורשים וחוקרים בעדות (באיזו שעה ובאיזה מקום וכו' כתריס בפני עדי שקר).
• • •
כאן התחלת מקבילה בירושלמי סוטה ט,א.
הרוג שנמצא בשדה, ולא נודע מי הרג אותו, העיר הקרובה אל המקום שנמצא שם ההרוג תביא עגלה ויערפו אותה.
אומרים (בעניין עגלה ערופה): בית דין – של העיר הקרובה אל המקום שנמצא שם ההרוג, שראו את ההורג – כשהרג את ההרוג, אמרו – בית דין: אם רואין אנו אותו אין אנו מכירין אותו – אם לדברי בית דין שראו את ההורג, אם יראו שוב את ההורג, לא יזהו אותו בבירור כדי להעיד עליו שהרג, - לא היו עורפין – לא היו מקיימים מצוות עריפה; דכתיב: – שכתוב (בפרשת עגלה ערופה): "וְעָנוּ וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" (דברים כא,ז) – זקני בית דין של העיר הקרובה אל ההרוג אומרים כך (משנה סוטה ט,ו ותוספתא סוטה ט,ב), ולפי חכמי ארץ ישראל דברי הזקנים מכוונים להורג, שהם לא ראו את ההורג, מכל מקום והרי (צריך לומר: הרי) ראו – אף על פי שאם יראו בית דין שוב את ההורג, לא יכירו אותו, בכל זאת הרי ראו אותו, ואין זה נקרא "ועינינו לא ראו" את ההורג, ולכן אין עורפים.
במקבילה בירושלמי סוטה אמרו: ודא דאת אמר: אפילו עבד אפילו שפחה (שראו את ההורג) - לא היו עורפין, - באותן שאמרו: אם רואין אנו אותו מכירין אנו אותו; אבל באותן שאמרו: אם רואין אנו אותו אין אנו מכירין אותו - היו עורפין. [בית דין שראו את ההורג, אמרו: אם רואין אנו אותו אין אנו מכירין אותו - לא היו עורפין,] דכתיב: "ועינינו לא ראו", והרי ראו מכל מקום.
במקבילה בסוטה במסירה שלפנינו נשמטו המילים המוסגרות "בית דין...היו עורפין" בשל שוויון סופות ונוספו על ידי מפרשי הירושלמי על פי הירושלמי כאן. גם בכתב יד רומי נשמטו המילים הללו וכן מילים נוספות. וב"שרידי הירושלמי" נשמטו המילים "היו עורפין. בית דין...אין אנו מכירין אותו".
עדים שראו את ההורג, אם לדבריהם, אם יראו שוב את ההורג, יכירו אותו - אין עורפים, ואם לדבריהם, אם יראו שוב את ההורג, לא יכירו אותו - עורפים, משום שכתוב: "לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ" (דברים כא,א), ואין זה נקרא "לא נודע" כשהעדים שראו יכירו את ההורג. ובית דין שראו את ההורג, אם לדבריהם, אם יראו שוב את ההורג, יכירו אותו - אין עורפים, שהרי הם כעדים, ואם לדבריהם, אם יראו שוב את ההורג, לא יכירו אותו - אין עורפים, משום שלגבי בית דין כתוב "ועינינו לא ראו".
בספרי דברים פסקה רה נאמר: רבי עקיבא אומר: מניין שאם ראוהו בית דין שהרג ולא היו מכירים אותו, שלא היו עורפים? - תלמוד לומר: "וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה" וגו'.
ובבבלי סוטה מז,ב אמרו: תנו רבנן: רבי עקיבא אומר: מניין לסנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש ואין מכירים אותו, שלא היו עורפים? - תלמוד לומר: "ועינינו לא ראו" (דברים כא), והלא ראו.
בירושלמי סוטה ט,ה אמרו: רבנין דהכא פתרין קרייה (ב"שרידי הירושלמי": מתניתה (וכן להלן)) בהורג, ורבנין דתמן פתרין קרייא בנהרג. רבנין דהכא פתרין קרייא בהורג: "שלא בא על ידינו ופטרנוהו" ולא הרגנוהו, "ולא ראינוהו והנחנוהו" ועימעמנו (העלמנו עינינו) על דינו. ורבנין דתמן פתרין קרייא בנהרג: "לא בא על ידינו ופטרנוהו" בלא הלוייה, "ולא ראינוהו והנחנוהו" בלא פרנסה.
חכמי ארץ ישראל אומרים שדברי זקני בית דין מכוונים להורג, וחכמי בבל אומרים שהכוונה לנהרג.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי סנהדרין א,ב.
אומרים (בעניין דיני נפשות): (ו)בית דין – של עשרים ושלושה דיינים, שדנים דיני נפשות, שראו את ההורג – שראו אחד שהרג אדם, - אית תניי תני: – יש תנא השונה (ברייתא): יעמדו שנים – מתוך בית הדין שראו את ההורג, ויעידו לפניהן – לפני שאר חברי בית הדין שראוהו, שהשניים נעשים עדים והשאר הם דיינים; אית תניי תני: – יש תנא השונה (ברייתא): יעמדו כולן – כל חברי בית הדין שראו את ההורג, ויעידו במקום אחר – לפני בית דין אחר, שכולם נעשים עדים ואינם יכולים להיות דיינים. התנאים נחלקו האם עד הרואה נעשה דיין (מי שרואה דבר יכול להיות דיין באותו הדבר) בדיני נפשות, אף אם אינו מעיד.
הגרסה במקבילה בסנהדרין: תני: סנהדרין שראו את ההורג - אית תניי תני: שנים נעשין עדים ומעידין בפני השאר; אית תניי תני: כולן עדים ומעידין בפני אחרים.
רבי יודה בר פזי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): כשם שהן חלוקים כאן – כשם שנחלקו התנאים בדיני נפשות לגבי בית דין שראו את ההורג, כך (במקבילה בסוטה נוסף: הן) חלוקין בעידות החודש – כך נחלקו התנאים בקידוש החודש לגבי בית דין שראו את הירח, שלדברי התנא האחד יעמדו שניים ויעידו לפניהם, כמו ששנינו במשנתנו ("ראוהו בית דין בלבד - יעמדו שניים ויעידו לפניהם"), ולדברי התנא האחר יעמדו כולם ויעידו במקום אחר. הרי שגם בקידוש החודש נחלקו התנאים האם עד הרואה נעשה דיין.
המונח "אית תניי תני" מציע גרסאות חלופיות עלומות שם של מקורות תנאיים. במקומות רבים הוא בא פעמיים בזה אחר זה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
עד כאן המקבילה בירושלמי סוטה.
בירושלמי כאן השוו קידוש החודש לדיני נפשות, שתלוי במחלוקת תנאים האם עד הרואה נעשה דיין. הטעם שהשוו קידוש החודש לדיני נפשות הוא, שקידוש החודש הוא איסור, וגם שדיני נפשות תלויים בו, כמו שאמרו בירושלמי נדרים ו,יג וסנהדרין א,ב (ריטב"א בבלי ראש השנה כה,ב). בירושלמי לעיל א,ט אמרו בעניין פסול עדות של מפריחי יונים שעדות החודש כעדות נפשות. אמנם בדברים אחרים שווה קידוש החודש לדיני ממונות, שקידוש החודש בשלושה דיינים כדיני ממונות, וכן שבקידוש החודש מתחילים מן הגדול כדיני ממונות (ירושלמי לעיל ב,ו).
בבבלי ראש השנה כה,ב-כו,א אמרו: "ראוהו בית דין - יעמדו שניים ויעידו בפניהם. ראוהו שלושה והם בית דין - יעמדו שניים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד ויעידו בפניהם". - למימרא דעד נעשה דיין? (רש"י: מי שראוי להיות עד בדבר נעשה דיין, ואלו כולם ראויים להיות עדים, שהרי כולם ראוהו) לימא מתניתין דלא כרבי עקיבא, דתניא: סנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש - מקצתם נעשו עדים (רש"י: ויעידו בפני חבריהם, דגבי דיני נפשות עדות בעינן) ומקצתם נעשו דיינים (רש"י: אבל המעידים לא ישבו וידונו עימהם, דהראוי להעיד אית ליה לרבי טרפון דנעשה דיין, אבל עד עצמו לית ליה דנעשה דיין, וגבי עדות החודש גופה נמי לא אכשרנא במתניתין להיות העדים נעשים דיינים, דאם כן, למה לי "יושיבו מחבריהם", יעידו בפני היחיד ואחר כך ישבו הם עימו ויקדשו, והכי אמרינן בכתובות (כא,ב)); דברי רבי טרפון. רבי עקיבא אומר: כולם עדים הם (רש"י: ראויים להעיד), ואין עד נעשה דיין. - אפילו תימא רבי עקיבא, עד כאן לא קאמר רבי עקיבא התם אלא בדיני נפשות, דרחמנא אמר: "ושפטו העדה", "והצילו העדה" (רש"י: יהפכו בזכותו) (במדבר לה), וכיוון דחזיוהו דקטל נפשא, תו לא מצו חזו ליה זכותא, אבל הכא אפילו רבי עקיבא מודה.
התנאים שנחלקו בעניין בית דין שראו את ההורג, ששמם לא נזכר בירושלמי, הם רבי טרפון ורבי עקיבא, כמפורש בבבלי. לפי הבבלי, מחלוקת התנאים האם עד הרואה נעשה דיין היא רק בדיני נפשות, אבל בקידוש החודש עד הרואה נעשה דיין לדברי הכל. אבל בירושלמי השוו קידוש החודש לדיני נפשות, שגם בו נחלקו התנאים האם עד הרואה נעשה דיין.
נראה שהמילים "ואין עד נעשה דיין" שבדברי רבי עקיבא אינן במקורן מרבי עקיבא, אלא הן הוספה על ידי מי שתפס שהכוונה בהן היא גם לעד הראוי להעיד (כמו בבבלי כאן: "למימרא דעד נעשה דיין?"), שהרי במקומות המקבילים "אין עד נעשה דיין" היינו עד המעיד בלבד ("מקורות ומסורות").
במשנה שנינו: ראוהו שלושה והם בית דין - יעמדו שניים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד ויעידו בפניהם, ויאמרו: "מקודש, מקודש!", שאין היחיד נאמן על ידי עצמו.
ושואלים: ויקום חד ויתיב חד, ויקום חד ויתיב חד! – ויעמוד אחד וישב אחד, ויעמוד אחד וישב אחד! (מדוע אמרה המשנה, שיושיבו שניים אחרים אצל אחד מתוך השלושה שראו והם יהיו דיינים, ושניים שראו יהיו עדים ויעידו בפני הדיינים, והדיינים יקדשו את החודש, ולא אמרה, שתחילה יהיה אחד מתוך השלושה שראו עד ושניים יהיו דיינים והאחד יעיד בפני השניים, ואחר כך יהיה אחר מתוכם עד ושניים יהיו דיינים והאחר יעיד בפני השניים, ולבסוף יקדשו השלושה את החודש?)
ומשיבים: שנייא היא – שונה היא (המקרה של ראוהו שלושה והם בית דין שונה מהמקרה של ראוהו בית דין), שאין העד נעשה דיין – מי שמעיד בדבר אינו יכול להיות דיין באותו הדבר (וכיוון שהשניים שמעידים שראו את החודש אינם יכולים להיות דיינים, לכן אמרה המשנה, שיושיבו שניים אחרים אצל אחד מתוך השלושה שראו והם יהיו דיינים, ושניים שראו יהיו עדים ויעידו בפני הדיינים).
ומספרים (מעשה שהיה בבבל): כהדא: – כמו זאת: (במקבילה אין מילה זו, והיא יתרה. ויש "כהדא" בירושלמי שאינו קשור למה שאמרו לפני זה) רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) הוה ידע שהדו לחד בר נש – היה יודע עדות לאדם אחד (עדות לטובת אדם אחד בדבר שבינו ובין אדם אחר). אזל בעי מידון קומוי וכפר ביה – הלך (אותו אדם) ביקש לדון (בדבר שבינו ובין האדם האחר) לפניו (לפני רב חונה, שסמך אותו אדם שלא יעיז האדם האחר לכפור בו, כיוון שהיה רב חונה יודע עדות לטובתו), וכפר (האדם האחר) בו (באותו אדם, הכחיש טענתו). אמר ליה – אמר לו (לאדם האחר) רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): בגין דאת ידע דרב חונה בר נשא רבה את כפר ביה?! – וכי בגלל שאתה יודע שרב חונה אדם גדול (חשוב, ואין כבודו שילך להעיד לפני בית דין פחות ממנו בחוכמה), אתה כופר בו (באותו אדם)?! מה אִילו ייזיל וישהד עלך קומי בית דין חורן? – מה אילו (ימחול רב חונה על כבודו ו)ילך ויעיד עליך לפני בית דין אחר? (הרי יוברר שכפרת לשקר) - אמר ליה – אמר לו (לרבי שמואל בר רב יצחק) רב חונה: ועבדין כן? – והאם עושים כך? (האם מותר לי ללכת ולהעיד על האדם האחר לפני בית דין אחר? האם דיין נעשה עד? (האם מי שדן בדבר יכול להיות עד באותו הדבר?)) - אמר ליה: – אמר לו (רבי שמואל בר רב יצחק לרב חונה): אִין – כן (מותר לך ללכת ולהעיד על האדם האחר לפני בית דין אחר). ושרא (במסירה מהגניזה: ושרע) רב חונה גרמיה מן ההוא דינא – והתיר רב חונה את עצמו (הסתלק, פרש; ולפי המסירה מהגניזה: נשמט, חמק) מהדין ההוא (שדן אותו אדם לפניו), ואזל ואשהד עלוי קומי בית דין חורן – והלך והעיד עליו (על האדם האחר) לפני בית דין אחר (בדפוס ונציה נכפל בטעות "אמר ליה רב חונה... בית דין חורן").
בדרך כלל המונח "שנייא היא" מתפרש בניחותא, והוא מציע הבחנות עקרוניות בין עניינים שונים שהושוו בשלב קודם של הסוגיה. למונח בהוראה זו כמה שימושים עיקריים, ובהם: תירוץ קושיות. הסגנון המקובל הוא: "שנייא היא", ואחר כך מובא הסבר להבדל בין המקרה הנידון לבין המקרה שהושווה לו. לעיתים הסבר זה מבוסס על קביעה עובדתית או על קביעה עקרונית, ואז הסגנון המקובל הוא: "שנייא היא ש-(עובדה / עיקרון)".
ברוב המקומות, המונח "כהדא" מציע מעשה הממחיש את האמור לפניו או המתקשר אליו בצורה אחרת. המונח חסר לפעמים בחלק מעדי הנוסח או המקבילות לסוגיה מסוימת ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
עד כאן המקבילה בירושלמי סנהדרין.
אף על פי שרב חונה ידע עדות לאותו אדם, נעשה דיין באותו הדבר, משום שלא דן על פי ידיעתו.
בבבלי שבועות ל,ב אמרו: אמר רבה בר רב הונא: האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא, וזילא ביה מילתא למיזל לגבי דיינא דבציר מיניה לאסהודי קמיה, לא ליזיל.
רב חונה לא חס על כבודו כדי להציל את העשוק מיד עושקו.
כיוון שדיברו לעיל בעניין עד שנעשה דיין, מדברים להלן בעניין עד ודיין שמצטרפים בקיום שטרות.
חכמים תיקנו, שכדי לגבות באמצעות שטר, יש צורך לאשר את חתימות ידי העדים החתומים בו על ידי העדים החתומים עצמם, או על ידי עדים אחרים המכירים את החתימות שבשטר, או על ידי שמדמים חתימות העדים שבשטר הזה לחתימותיהם בשטרות אחרים.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי גיטין ט,ח.
קרא ערר (ערעור) על חתימת ידי העדים, ועל חתימת ידי הדיינין – שטר שבו חתימות העדים שראו את המעשה וגם חתימות הדיינים שקיימו את השטר, שכבר הובא השטר לבית דין והדיינים כתבו בו אישור על חתימות העדים וחתמו בו, וכשבא התובע לגבות את חובו בשטר זה, טען הנתבע טענת ערעור על החתימות של העדים ושל הדיינים, שאמר הנתבע שהשטר והאישור שבו מזויפים, שזייף התובע את החתימות של העדים ושל הדיינים, - רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני): רצה לקיים בכתב ידי העדים – אם רצה התובע לקיים את השטר על ידי עדות על חתימות העדים, שיעידו העדים החתומים בשטר על חתימת ידיהם או שיעידו אחרים על חתימת ידי העדים, - מקיים – הוא מקיים את השטר על ידי כך, והערר בטל, רצה לקיים בכתב ידי הדיינים – ואם רצה התובע לקיים את השטר על ידי עדות על חתימות הדיינים, שיעידו הדיינים החתומים בשטר על חתימת ידיהם או שיעידו אחרים על חתימת ידי הדיינים, - מקיים – ואין צורך לקיים את השטר על ידי עדות על חתימות העדים וגם על חתימות הדיינים. ואני (רבי בא) אומר: אפילו בעד אחד, אפילו בדיין אחד – אפילו רצה התובע לקיים את השטר על ידי עדות על חתימת עד אחד ועל חתימת דיין אחד, שיעידו עד אחד ודיין אחד החתומים בשטר על חתימת ידיהם או שיעידו אחרים על חתימת עד אחד ועל חתימת דיין אחד, - מקיים – שלדעת רבי בא, עדות על חתימת עד אחד ועל חתימת דיין אחד מצטרפת לקיים את השטר. רבי בא חלוק על רב יהודה, שרב יהודה סבור, שאין לקיים את השטר על ידי עדות על חתימת עד אחד ועל חתימת דיין אחד.
עד כאן המקבילה בירושלמי גיטין.
בירושלמי סנהדרין ג,יג אמרו: אשר (אשרה של) הדיינים (שטר שכתוב בו אישור של הדיינים שקיימו את השטר), מהו שיהא צריך בית דין (לקיום האישור, כשהנתבע טוען עליו שהוא מזויף)? - רב הושעיה בשם שמואל, רב בניי בשם שמואל - חד אמר: יתקיים או בכתב ידי עדים או בכתב ידי הדיינים; וחד אמר: אפילו בכתב [עד] אחד ו(ב)דיין אחד.
בירושלמי שם מדובר באותו עניין שבירושלמי כאן. בירושלמי כאן נחלקו רב יהודה ורבי אבא במחלוקת האמוראים בשם שמואל בירושלמי שם. יש ללמוד מהירושלמי כאן ושם ששטר שקיימו בבית דין צריך קיום, משום שיש לחשוש לזיוף כתב ידי הדיינים.
בבבלי כתובות כא,א-ב אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל: עד ודיין מצטרפים (רש"י: שטר שכתוב בו הנפק (קיום ואישור השטר על ידי בית דין) וחתמו הדיינים על ההנפק, ולאחר זמן, כשהוציאו המלוה לגבות, ערער הלווה ואמר מזוייף הוא, ובא אחד מעדי השטר והעיד על כתב ידו ואחד מן הדיינים העיד על כתב ידו, מצטרפים להכשירו). - אמר רמי בר חמא: כמה מעליא הא שמעתא! - אמר ליה רבא: מאי מעליותא? מאי דקא מסהיד סהדא לא קא מסהיד דיינא, ומאי דקא מסהיד דיינא לא קא מסהיד סהדא! (רש"י: עדי השטר מעידים על מנה שבשטר: 'אנחנו ראינו המלוה וחתמנו', והדיינים מעידים: 'בפנינו נתקיים') - אלא, כי אתא רמי בר יחזקאל אמר: לא תציתינהו להני כללי דכייל יהודה אחי (רש"י: רב יהודה אחוה דרמי בר יחזקאל הוה) משמיה דשמואל. - איקלע רבנאי אחוה דרבי חייא בר אבא למזבן שומשמי ואמר: הכי אמר שמואל: עד ודיין מצטרפים (ויש גורסים: אין מצטרפים).
מחלוקת האמוראים בשם שמואל בבבלי האם עד ודיין מצטרפים (לפי פירוש רש"י ועוד ראשונים) היא מחלוקת האמוראים בשם שמואל בירושלמי סנהדרין בעניין קיום שטר שיש בו אישור בית דין. רבנאי שאמר בשם שמואל בבבלי הוא רב בניי שאמר בשם שמואל בירושלמי סנהדרין. בבבלי אמר רב יהודה בשם שמואל שעד ודיין מצטרפים, ובירושלמי כאן נאמר בשם רב יהודה שעד ודיין אין מצטרפים.
ושם כא,ב אמרו: אמר רב ספרא אמר רבי אבא אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא אמר רב הונא, ואמרי ליה אמר רב הונא אמר רב: שלושה שישבו (רש"י: בבית דין) לקיים את השטר (רש"י: ובלא העדאת עדים שיעידו על כתב ידם, לפי שהדיינים עצמם מכירים אותו), שניים מכירים חתימות ידי עדים ואחד אינו מכיר, עד שלא חתמו (רש"י: השניים על ההנפק) - מעידים (השניים) בפניו (רש"י: לפני השלישי שזהו כתב ידם של העדים החתומים) וחותם (רש"י: עימהם על מה שכותבים), משחתמו - אין מעידים בפניו וחותם (רש"י: דמתחזי כשקרא, דלאו תלתא הוו דידעי (כשחתמו השניים))... שמע מינה: עד נעשה דיין (רש"י: שהרי השניים העידו על החתימות)...
יתיב רבי אבא וקאמר לה להא שמעתא דעד נעשה דיין. איתיביה רב ספרא לרבי אבא: ועד מי נעשה דיין? והתנן: ראוהו שלושה והם בית דין - יעמדו שניים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד ויעידו בפניהם, ויאמרו: "מקודש החודש, מקודש!", שאין היחיד נאמן על ידי עצמו. ואם איתא דעד נעשה דיין, למה לי כולי האי? ליתבו בדוכתייהו (רש"י: אחר שיעידו בפניו) ולקדשו! - אמר ליה: אף לדידי קשיא לי ושאילתיה לרב יצחק בר שמואל בר מרתא, ורב יצחק לרב הונא, ורב הונא לחייא בר רב, וחייא בר רב לרב, ואמר להו: הנח לעדות החודש - דאורייתא (ובדבר שמן התורה עד המעיד אינו נעשה דיין), וקיום שטרות - דרבנן (ובדבר שמדרבנן עד המעיד נעשה דיין).
שאלת הבבלי בעניין עדות החודש "ואם איתא דעד נעשה דיין, למה לי כולי האי? ליתבו בדוכתייהו ולקדשו!" היא שאלת הירושלמי לעיל "ויקום חד ויתיב חד, ויקום חד ויתיב חד!". בירושלמי אמרו שעדות החודש שונה ולא נימקו, ובבבלי נימקו שעדות החודש דאורייתא.
גם בבבלי וגם בירושלמי דיברו בעניין עד נעשה דיין בקידוש החודש ובקיום שטרות.
אין עד נעשה דיין, משום שגזירת הכתוב היא, או משום שעדות כזו שהעדים הם הדיינים היא עדות שאי אפשר להזימה והיא פסולה, או משום שלמדים דין זה מפסוקים (ראשונים).
כיוון שדיברו לעיל בעדות על ראיית החודש, מדברים כאן בעדות על קידוש החודש.
מספרים: ביומוי דרבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אתון בעיי מימר: – בימיו של רבי אבהו (אירע פעם אחת שהעדים שהעידו שקידשו בית דין את החודש) באו רוצים לומר: "גואלינו" – וזה היה סימן שהיו העדים אומרים, ואמרון: – ואמרו (בטעות): "גאולתינו", וקבלון – וקיבל אותם (רבי אבהו קיבל את עדותם שהתקדש החודש).
אפשר שהמילה "גואלנו" היא רמז לפסוק: "גֹּאֲלֵנוּ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו מז,ד). המילה "גואלנו" היתה סימן שהתקדש החודש, כיוון שהתחדשותו של הירח היא סימן להתחדשותם העתידה של ישראל ולגאולתם.
בפרקי דרבי אליעזר פרק נ נאמר: רבן גמליאל אומר: כמו שראשי חודשים מתחדשים ומתקדשים בעולם הזה, כך יהיו ישראל מתחדשים ומתקדשים לעולם הבא.
אפשר שכיוון שדרשו לעיל את הפסוק "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" (שמות יב,ב) בעניין קידוש החודש, סיפרו כאן על אמירת המילה "גואלנו" כסימן שהתקדש החודש, שכן במדרשי אגדה דרשו את הפסוק הזה, שאמר הקב"ה למשה שיאמר לישראל: בחודש הזה אתם נגאלים ממצרים.
בפסיקתא דרב כהנא ה,יא ובפסיקתא רבתי פרשה טו נאמר: "החודש הזה לכם" (שמות יב) - רבי ברכיה בשם רבי יודן ברבי שמעון: אמר הקב"ה לישראל: בניי, חידוש גאולה יש לכם, וכן לעתיד לבוא (אף הגאולה לעתיד לבוא תהיה בניסן).
ובפסיקתא דרב כהנא ה,יב ובפסיקתא רבתי פרשה טו נאמר: אמר רבי ברכיה: "החודש הזה לכם" (שמות יב,ב) - סימן הוא לכם, "כירח ייכון עולם" (תהילים פט,לח) (הפסוק הזה מדבר על דוד ועל כיסא מלכותו)...
בבבלי ראש השנה כה,א אמרו: אמר ליה רבי לרבי חייא: זיל לעין טב וקדשיה לירחא, ושלח לי סימנא: דוד מלך ישראל חי וקיים (רש"י: דוד מלך ישראל נמשל כלבנה, שנאמר בו: "כירח ייכון עולם" (תהילים פט). ריטב"א: מילתא בעלמא קאמר ליה, ולא שהיו יראים לומר קידוש החודש בפירוש, אלא בא להשמיענו כי דוד מלך ישראל נמשל לירח).
היה מנהג אצלם שלא לומר מפורש "נתקדש החודש" אלא לומר איזה דבר לרמז וסימן על זה. והטעם, שבשעת השמד אחר חורבן ביתר (לאחר דיכוי מרד בר כוכבא) היו יראים לומר "נתקדש החודש" ותיקנו לומר רמז וסימן, ואף על פי שבטל השמד, המנהג לא בטל. ולפעמים אמרו לסימן "גואלנו", שכמו שהירח מתכסה וחוזר ונגלה ומאיר, כך ישראל שנמשלו לירח מתכסים כשהם בגלות בין האומות וסופם להיגאל. ופעמים אמרו לסימן "דוד מלך ישראל חי וקיים" (בבלי ראש השנה כה,א), שמלכות בית דוד נמשלה גם כן לירח כדכתיב "כירח ייכון עולם" (תהילים פט,לח) ("שערי תורת ארץ ישראל").
ומספרים עוד: ביומוי דרבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אישתתקון – בימיו של רבי ברכיה (אירע פעם אחת שהעדים שהעידו שקידשו בית דין את החודש) השתתקו (חדלו לדבר, נהיו אילמים). אמר לון: – אמר להם (רבי ברכיה לעדים): שמעתון דאיתקדש ירחא? – האם שמעתם שהתקדש החודש? וארכינון בראשיהון וקבלון – והרכינו בראשיהם (כפפו העדים את ראשם כמשיבים "הן") וקיבל אותם (רבי ברכיה קיבל את עדותם שהתקדש החודש).
במשנה גיטין ז,א שנינו: נשתתק, ואמרו לו: נכתוב גט לאשתך? והרכין בראשו - בודקים אותו שלוש פעמים (בשלושה עניינים שונים, כדי להיווכח האם דעתו מיושבת): אם אמר על לאו - לאו (על שאלה שצריכים להשיב עליה: 'לאו', השיב כראוי: ,לאו'), ועל הן - הן (ועל שאלה שצריכים להשיב עליה: 'הן', השיב כראוי: ,הן', הרי זה סימן שדעתו צלולה), הרי אלו יכתבו וייתנו (כיוון שהרכין בראשו בעניין הגט).
ובתוספתא גיטין ה,א שנו: היה חולה ומשותק, אמרו לו: נכתוב גט לאשתך? הרכין בראשו - בודקים אותו שלוש פעמים: אם אמר על לאו - לאו, ועל הן - הן, דבריו קיימים. וכשם שבודקים אותו לגיטין, כך בודקים אותו למיקחות ולמתנות ולירושות ולעדיות.
בירושלמי גיטין ז,א הביאו ברייתא דומה לברייתא שבתוספתא, ואמרו, שדווקא נשתתק פתאום מתוך בוריו צריך בדיקה שלוש פעמים, אבל נשתתק מחמת חולי אין צריך בדיקה אלא פעם אחת, לפי שמחמת חולשתו הוא שנשתתק ודעתו צלולה.
• • •