משנה
משנה זו באה ללמד, אילו עדים פסולים לעדות החודש. משנה זו כולה מובאת ממסכת סנהדרין, ששם מקומה לפי עניינה.
כל הנקרא "רשע" - פסול לעדות מן התורה, שנאמר: "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס", ודרשו: אל תשת רשע עד. מכאן, כל מי שעבר עבירה שחייב עליה מלקות - פסול לעדות, שנקרא "רשע", וכן מי שחייב כרת או מיתת בית דין - פסול לעדות, שנקרא "רשע". וכן מי שלקח ממון חברו שלא כדין, כגון גנב או גזלן, - פסול לעדות. משנה זו אינה מונה אלא פסולים מדברי חכמים, שכל אלו חשודים לעבור עבירות בדבר שבממון, ולכן נחשדו אף להעיד שקר.
אלו הן הפסולין – לעדות, ובכללה גם עדות החודש: המשחק בקוביא – במשחק של קוביות (עצמות או אבנים), והזוכה בו מקבל כסף כפי שהתנו ביניהם המשחקים (מקור המילה קוביא ביוונית), והמלוה בריבית – ואפילו בריבית שאינה אסורה אלא מדברי חכמים, ומפריחי יונים – משחק בתחרות יונים, וזוכה בו מי שקדמה יונתו ליונת חברו, וסוחרי שביעית – שעושים סחורה בפירות שגדלו בשנה השביעית (שנת השמיטה), שאסור לעשות בהם סחורה, ועבדים – עבדים כנענים (עבדים שאינם יהודים). זה הכלל: – כך הוא סיכום הדברים: כל עדות שאין האשה כשירה לה – כגון עדות בענייני ממונות ועדות בענייני נפשות, אף הן – כל הפסולים הללו שנמנו במשנתנו, אינן כשירין לה – לעדות זו. אבל כל עדות שהאישה כשרה לה, כגון להעיד על אישה שמת בעלה כדי להתיר אותה להינשא (משנה יבמות טו,ד; טז,ז), או להעיד על סוטה שנטמאה כדי שלא להשקותה את המים המאררים (משנה סוטה ו,ב), אף כל הפסולים הללו שנמנו כאן כשרים לה (כך שנו בתוספתא סנהדרין ה,ב).
יש שלא גרסו במשנה עבדים, שהרי המשנה אינה מדברת אלא בפסולים מדברי חכמים, ועבדים פסולים לעדות מן התורה, שדינם כנשים.
"זה הכלל" בא כרגיל לכלול בכלל אחד את הפרטים שבהלכה שלפניו ("מבוא לנוסח המשנה").
• • •
תלמוד
במשנה סנהדרין ג,ג שנינו: ואלו הן הפסולין (לדון ולהעיד): המשחק בקוביא, והמלוה בריבית, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית.
ובמשנה שבועות ז,ד שנינו: היה אחד מהן (אחד מבעלי הדין, דהיינו הנתבע) משחק בקוביא, ומלוה בריבית, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית (והריהו חשוד על השבועה, ואין משביעים אותו) - שכנגדו (דהיינו התובע) נשבע ונוטל (שתיקנו לו חכמים להישבע וליטול את מה שהוא תובע).
כאן התחלת מקבילה בירושלמי סנהדרין ג,ו ושבועות ז,ד.
במשנה שנינו: "אלו הם הפסולין...".
מביאים ברייתא (בעניין הפסולים שנמנו במשנה):
המשחק בקובייא - זה המשחק בפסיפסין (אבנים קטנות (מקור המילה ביוונית)). אחד המשחק בפסיפסין ואחד המשחק בקליפי (בקליפות של) אגוזים ורימונים – אף על פי שהקליפים אינם עשויים למשחק. גם זה וגם זה פסולים לעדות. מאימתי מקבלין אותו? – ממתי ייחשב המשחק בקובייא ככשר לעדות? משישבור את פסיפסיו – כדי שלא יוכל לשחק בהם, ויבדק – יבדקו אותו לאחר מכן שאינו מוסיף לשחק בקובייא, ויחזור בו חזרה גמורה – יתחרט לגמרי על מעשיו הקודמים.
מלוה בריבית - זה שהוא מלוה בריבית. מאימתי מקבלין אותם (אותו)? – ממתי ייחשב המלוה בריבית ככשר לעדות? משיקרע את שטרותיו – על הלוואותיו בריבית, כדי שלא יוכל ליטול בהם ריבית ממי שהלוה להם, ויבדק – יבדקו אותו לאחר מכן שאינו מוסיף להלוות בריבית, ויחזור בו חזרה גמורה – יתחרט לגמרי על מעשיו הקודמים (במקבילה בסנהדרין נשמט סופו של הקטע לעיל ותחילתו של הקטע הזה).
מפריחי יונים - זה שהוא ממרה (מנצח) יונים – גורם ליונים לנצח בתחרות יונים, שמזרז אותם בקולו שיטוסו מהר ('המרה' היא משורש מ,ר,ר, ופירושה: ניצוח ("מחקרים בתורת ארץ ישראל")). אחד הממרה יונים ואחד הממרה שאר בהמה חיה ועוף – גם זה וגם זה פסולים לעדות. מאימתי מקבלין אותו? – ממתי ייחשב מפריח יונים ככשר לעדות? משישבור את פגימיו (אצטבאות של עץ (מקור המילה ביוונית)) – שעליהם מעמידים את היונים המתחרות, כדי שלא יוכל להמרות יונים, ויבדק – יבדקו אותו לאחר מכן שאינו מוסיף להפריח יונים, ויחזור בו חזרה גמורה – יתחרט לגמרי על מעשיו הקודמים.
סוחרי שביעית - זה תגר שביעית – סוחר שעושה סחורה בפירות בשנה השביעית (שנת השמיטה). אי זהו סוחר (במקבילות: תגר) שביעית – שנמנה במשנה? - זה שהוא יושב ובטל כל שני שבוע – שאינו עושה סחורה בפירות במשך כל שאר שש השנים של שבע שנות השמיטה, כיון שהגיעה שביעית התחיל מפשיט את ידיו (שולח את ידיו, מתעסק לפרנסתו) ונושא ונותן בפירות עבירה (במקבילות: בפירות שביעית) – בשנה השביעית הוא עושה סחורה בפירות, ויש לחשוד שהוא עושה סחורה בפירות שגדלו בשנה השביעית, ולכן הוא נקרא "סוחר שביעית" ולא "סוחר פירות שביעית". אבל אם הוא עושה סחורה בפירות במשך כל שאר שש השנים של שבע שנות השמיטה, אף על פי שהוא עושה סחורה בפירות גם בשנה השביעית, כשר לעדות, שאין לחשוד שבשנה השביעית הוא עושה סחורה בפירות שביעית, אלא יש להחזיק אותו שבשנה השביעית הוא עושה סחורה בפירות היתר שהוא עושה בהם סחורה בשאר השנים (ר"מ המאירי בבלי סנהדרין כד,ב). הרי שסוחר שביעית שנמנה במשנה הוא מי שאין יודעים עליו בוודאות שהוא סוחר בפירות שביעית, והוא פסול לעדות מדברי חכמים, אבל מי שיודעים עליו בוודאות שהוא סוחר בפירות שביעית - פסול לעדות מן התורה. מאימתי מקבלין אותו? – ממתי ייחשב סוחר שביעית ככשר לעדות? - משתגיע שביעית אחרת – כשתבוא השנה השביעית הבאה, ויבדק – יבדקו אותו בה שאינו מוסיף בשנה השביעית לעשות סחורה בפירות, ויחזור בו חזרה גמורה – יתחרט לגמרי על מעשיו הקודמים.
ומציעים ברייתא: תני: – שנוי (שנו ברייתא): רבי יוסי (בן חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: שני (במקבילה בסנהדרין: שתי) שביעיות – סוחר שביעית ייחשב ככשר לעדות רק כשיבואו שתי שנות השביעית הבאות ויבדקו אותו בהן שאינו מוסיף בשנה השביעית לעשות סחורה בפירות. רבי יוסי חולק על התנא לעיל, שאמר: "משתגיע שביעית אחרת" וכו' (שביעית אחת בלבד).
תני – שנוי (שנו ברייתא) בשם רבי נחמיה (תנא בדור הרביעי) (במקבילות: רבי נחמיה אומר): חזירת ממון – כדי שסוחר שביעית ייחשב ככשר לעדות, צריך הוא שיחזיר את הממון שהרוויח בשנה השביעית מעשיית סחורה בפירות, לא חזירת דברים – אין דיו שיחזור בו בדברים, שיתחרט ויאמר שלא יוסיף בשנה השביעית לעשות סחורה בפירות, ויאמר (במקבילות: שיאמר להם): – צריך הוא שיאמר: הא (הנה, הרי) לכם מאתים זוז (מין מטבע) וחלקום לעניים מה שנשתכרתי (במקבילות: שכנסתי) מפירות עבירה – מה שהרווחתי בשנה השביעית מעשיית סחורה בפירות. רבי נחמיה חולק על התנא לעיל, שאמר: "ויחזור בו חזרה גמורה" (חזרת דברים בלבד).
המונח "תני" מציע ברייתות.
המונח "תני בשם רבי פלוני" מציע ברייתות המיוחסות לחכמים נקובי שם ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
בתוספתא סנהדרין ה,ב שנו: המשחק בקוביא - זה המשחק בפסיפסין. אחד המשחק בפסיפסים ואחד המשחק בקליפי אגוזים ובקליפי רימונים. לעולם אין יכול לחזור בו עד שישבר את פסיפסיו ויחזור בו חזרה גמורה. המלוה בריבית - אין יכול לחזור בו עד שיקרע את שטרותיו ויחזור בו חזרה גמורה. מפריחי יונים - זה הממרא את היונים. אחד היונים ואחד הממרא שאר בהמה וחיה ועוף. לעולם אינו יכול לחזור בו עד שישבר את פגימיו ויחזור בו חזרה גמורה. סוחרי שביעית - זה היושב ובטל בשאר שני שבוע, כיוון שהגיע שנת השמיטה התחיל מפשיט ידיו ורגליו ונושא ונותן בפירות עבירה. לעולם אין יכול לחזור בו עד שתגיע שמיטה אחרת וייבדק ויחזור בו חזרה גמורה. רבי נחמיה אומר: חזרת ממון ולא חזרת דברים. כיצד? אמר: מאתיים דינר אלו כינסתי מפירות עבירה, חלקו אותם לעניים.
בבבלי סנהדרין כה,א אמרו: "ומפריחי יונים". - מאי מפריחי יונים? - הכא תרגומה: אי תקדמיה יונך ליוני (רמ"ה: מתנים ביניהם: אם יונתך קודמת ליונתי - אני נותן לך כך וכך, ומפריחים אותן כאחת ומנקשים אחריהן, וכל אחת ואחת מכרת ניקוש של בעליה וממהרת לעוף לקול הניקוש, ומי שיונתו קודמת נוטל מחברו כפי תנאו). רבי חמא בר אושעיא אמר: ארא (תשובות הגאונים: מנהג מפריחי יונים, שמעמידים שובכים ופיגמים ומציבים בהם יונים, שמשבשים בהן יונים של בני אדם אחרים, כדי שיעמדו עם יוניהם ויצודו אותן, והם כגזלנים. רמ"ה: קושרים חוט ארוך ביונים, וקצהו בעץ, כדי שלא תוכל היונה לנושאו ולברוח, ומפריחים אותן, והן מצפצפות, ויונים של בני העיר מתקבצות שם לקולן, והוא פורש להן רשתות ונוטלן, והוא גזל).
ושם כה,ב אמרו: המשחק בקוביא - אלו הן המשחקים בפיספסים. ולא בפיספסים בלבד אמרו, אלא אפילו קליפי אגוזים וקליפי רימונים (רש"י: שאין עשויים לכך ואקראי בעלמא הוא). ואימתי חזרתם? משישברו את פיספסיהם ויחזרו בהם חזרה גמורה. - דאפילו בחינם לא עבדי (אינם משחקים).
המלוה בריבית - אחד המלוה ואחד הלווה. ואימתי חזרתם? משיקרעו את שטריהם ויחזרו בהם חזרה גמורה. - דאפילו לנוכרי לא מוזפי (בריבית. רמ"ה: שהעושה תשובה צריך לקדש עצמו במותר לו ולעשות הרחקה יתרה, כדי שלא יבוא עוד לידי קלקול).
מפריחי יונים - אלו שממרים את היונים. ולא יונים בלבד אמרו, אלא אפילו בהמה חיה ועוף (רש"י: דלאו מילתא דשכיחא הוא). ואימתי חזרתם? משישברו את פגמיהם ויחזרו בהם חזרה גמורה. - דאפילו במדבר (רש"י: דלא שכיחי יונים של אחרים) נמי לא עבדי (רש"י: והאי פירושא ללישנא דארא נקיט לה, ולא מגופא דברייתא היא. וללישנא ד'אי תקדמיה יונך ליוני' איכא לפרושי האי חזרה גמורה דאפילו בחינם נמי לא עבדי).
סוחרי שביעית - אלו שסוחרים בפירות שביעית. ואימתי חזרתם? משתגיע שביעית אחרת וייבדלו (רש"י ורמ"ה: שלא יישאו וייתנו בפירותיהם ויפקירו פירות שדותיהם לעניים). אמר רבי נחמיה: לא חזרת דברים (רש"י: לומר: לא נוסיף עוד) בלבד אמרו, אלא חזרת ממון. כיצד? אומר: אני פלוני בר פלוני כינסתי מאתים זוז מפירות שביעית, והרי הם נתונים במתנה לעניים.
ר"ן בחידושיו אומר, שרבי נחמיה חולק על חכמים בעניין סוחר שביעית בלבד, שחכמים סוברים, שכיוון שלא גזל ממון מבעלים, אף על גב שנהנה מפירות שביעית, אינו חייב להחזיר ממון, ורבי נחמיה סובר, שחייב להחזיר ממון, אבל בשאר הדברים, כגון מלוה בריבית ומשחק בקוביא, שבא לידו מיד חברו ממון אסור, פשוט שאף חכמים מודים שחייב להחזיר את הממון.
רמ"ה אומר, שלא נאמרה בכולם חזרת ממון אלא בסוחרי שביעית, משום שבכולם אין צריך להשמיענו, שפשוט לנו שכל דבר שיש בו ריח גזל וכיוצא בו אין תשובתו תלויה אלא בחזרת ממון (ומי שנטל ריבית חייב להחזיר את הריבית שנטל), אבל בשביעית צריך להשמיענו, שאף על גב שהפקר הוא ואין בו גזל צריך חזרת ממון, וצריך לתת לעניים, משום שעיקר שביעית לעניים הוא, שכתוב: "ואכלו אביוני עמך".
דברי רבי יוסי "שתי שביעיות" לא נזכרו בתוספתא ובבבלי.
לא פורש מה הם אותם פירות שביעית שסחרו בהם סוחרי שביעית, האם הכוונה לפירות האילנות שבעליהם אספום ולא הפקירום, או הכוונה לספיחי זרעים וירק שהמסחר בהם אסור. ברם התיאור "כיוון שהגיעה שביעית התחיל מפשט את ידיו ונושא ונותן בפירות עבירה" מתייחס למסחר בפירות שאינם שלו ("ירושלמי - מסכת שביעית").
מביאים ברייתא: הוסיפו עליהן – חכמים הוסיפו על הפסולים לעדות שנמנו במשנה את הרועים – שסתמם שהם רועים את בהמותיהם בשדות של אחרים, והם כגזלנים, והחמסנים – הלוקחים דבר בעל כורחם של הבעלים ונותנים את דמיו, והגזלנים – שעברו על גזל מדברי חכמים (אבל הגזלנים שעברו על גזל מן התורה פסולים לעדות מן התורה), וכל החשודין על הממון – שהם חשודים שהם גוזלים ממון של אחרים, עדותן בטילה.
אמר רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): ובלבד ברועים בהמה דקה – רק רועי בהמה דקה (צאן) פסולים לעדות, שאינם יכולים למנוע מבהמותיהם רעייה בשדות של אחרים, אבל רועי בהמה גסה (בקר) כשרים לעדות, שהם יכולים למנוע מבהמותיהם רעייה בשדות של אחרים.
בבבלי סנהדרין כה,ב אמרו: תנא: הוסיפו עליהם הגזלנים והחמסנים. - גזלן דאורייתא הוא? - לא נצרכא אלא למציאת חרש שוטה וקטן (רש"י: יש בהם גזל מפני דרכי שלום, שלא יתקוטט עם אביו או עם קרוביו).
תנא: עוד הוסיפו עליהם הרועים, הגבאים (שגובים את מיסי המלכות ולוקחים יותר מן הקצוב לפי החוק), והמוכסים (שנוטלים מכס מעוברי דרכים שלא כדין).
אמר רבא: רועה שאמרו - אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה. - ומי אמר רבא הכי? והאמר רבא: רועה בהמה דקה בארץ ישראל - פסולים (רש"י: משום יישוב ארץ ישראל), בחוצה לארץ - כשרים. רועה בהמה גסה - אפילו בארץ ישראל כשרים! - ההוא במגדלים איתמר (רש"י ורמ"ה: מגדלי בהמה דקה בבתים ובחצרות - פסולים, שבהמה דקה משתמטת והולכת לשדות של אחרים, אבל מגדלי בהמה גסה - כשרים, שבהמה גסה אינה משתמטת ואפשר לשומרה. אבל רועים שמרעים באפר של יישוב, בין בהמה דקה ובין בהמה גסה, - פסולים, שנכנסת לשדות של אחרים).
אמר רב חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): מאן תנא – מי שנה (מי החכם ששנה את המשנה הזאת במסכת ראש השנה האומרת) מפריחי יונים – פסולים לעדות? - רבי ליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני), דתנינן תמן: – ששנינו (משנה) שם (במסכת אחרת - עדיות ב,ז): שנים בשם רבי ליעזר: – שני דברים נאמרו לפני רבי עקיבא משמו של רבי אליעזר: יוצא (יוצאה) היא אשה בעיר של זהב – יוצאת אישה בשבת לרשות הרבים בעטרה של זהב העשויה כדמות העיר ירושלים (ראה משנה שבת ו,א), ומפריחי יונים פסולין מן העדות – הרי שרבי אליעזר הוא שסבור שמפריחי יונים פסולים לעדות.
המונח "מאן תנא" שואל איזה תנא עומד מאחורי קביעה תנאית עלומת שם. המונח יכול להיות מוסב על משניות או ברייתות. הסגנון המקובל אצל המונח הוא: "מאן תנא [מובאה, ולעיתים ניסוח אחר, מן המקור התנאי שעליו מוסב המונח]? רבי פלוני". לעיתים מובא מקור ספרותי לדברי החכם ששמו מופיע אחרי המונח.
המונח "דתנינן תמן" מציע משנה המשמשת כמקור לאמור לפניו. למונח שתי הוראות עיקריות. לפעמים המונח מציע מראה מקום לדברי חכם שנזכר לפני כן. על פי רוב, המונח מציע משנה ממקום אחר ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) קומי – לפני רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): כל ההיא דסנהדרין (צריך לומר כמו במקבילות ובכתב יד אשכנזי: עוד הדא דסנהדרין) כרבי ליעזר? – האם גם זאת של סנהדרין (האם גם המשנה הזאת במסכת סנהדרין האומרת שמפריחי יונים פסולים לעדות) היא כרבי אליעזר?
אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסה לרבי מנא): דברי הכל היא (צריך לומר כמו במקבילות: דברי הכל היא הכא. וכך מוכח מלהלן בסמוך) – המשנה במסכת סנהדרין דברי הכל היא, אפילו כדברי חכמים החלוקים על רבי אליעזר (אמרו "הכא" על המשנה במסכת סנהדרין, לפי שהם עסוקים בה עכשיו, וזה רגיל בירושלמי).
ושואלים: מהו דברי הכל היא הכא? (מילים אלו אינן במקבילות) – על שום מה המשנה במסכת סנהדרין דברי הכל היא? והרי רבי אליעזר הוא שסבור שמפריחי יונים פסולים לעדות, אבל חכמים סבורים שהם כשרים לעדות!
ומשיבים: אמר רבי יוסה: יודעין אנו (צריך לומר כמו במקבילה בשבועות: יודעין היו) שהוא פסול מעידות ממון – הכל היו יודעים דבר זה, שמפריחי יונים פסולים לעדות ממון, והכל סבורים כך, אפילו חכמים החלוקים על רבי אליעזר, שכיוון שמפריחי יונים חשודים על הממון, הם חשודים להעיד שקר בעדות ממון, ודבר זה לא היו צריכים להעיד כשנאמר דבר זה לפני רבי עקיבא משמו של רבי אליעזר. מה בא להעיד? – מה הדבר שהיו צריכים להעיד כשנאמר דבר זה לפני רבי עקיבא משמו של רבי אליעזר? - כשם שהוא פסול מעדות ממון, כך הוא פסול מעדות נפשות – הדבר שהיו צריכים להעיד הוא שמפריחי יונים פסולים לכל עדות, ואף לעדות נפשות, כמו שהם פסולים לעדות ממון, ואף על פי שעדות נפשות חמורה מעדות ממון ולא היה לנו לומר שהם חשודים להעיד שקר בעדות נפשות. וכיוון שמפריחי יונים פסולים לעדות ממון אף לדעת חכמים, לכן המשנה במסכת סנהדרין המדברת בעדות ממון היא דברי הכל. ועידי החודש כעידי נפשות אינון (הם) – לדבר זה, משום שעדות החודש אינה עדות בענייני ממון שהם חשודים עליו. הרי שרבי אליעזר שסבור שמפריחי יונים פסולים אף לעדות נפשות הוא שסבור שהם פסולים לעדות החודש, ולכן המשנה כאן במסכת ראש השנה המדברת בעדות החודש היא כרבי אליעזר, כמו שאמר רב חונה לעיל.
ומקשים (על רב חונה): והא תני (במקבילות: דתנינן / דתנינן תמן. ונראה שכאן צריך לומר: והא תנינן. ובמקבילות צריך לומר: והא תנינן / תנינן תמן): – והרי שנינו (בסופה של המשנה במסכת ראש השנה): זה הכלל: כל עדות שאין האשה כשירה לה – כגון עדות ממון ועדות נפשות, אף הן – כל הפסולים שנמנו במשנתנו, אינן כשירין לה – אבל עדות שהאישה כשרה לה (כגון להעיד על אישה שמת בעלה כדי להתיר אותה להינשא, או להעיד על סוטה שנטמאה כדי שלא להשקותה את המים המאררים), אף הם כשרים לה (כך שנו בתוספתא סנהדרין ה,ב)! - זה הכלל שבסופה של המשנה אינו כרבי אליעזר, שהרי רבי אליעזר סבור שמפריחי יונים פסולים לכל עדות, ואף לעדות שהאישה כשרה לה, ואם כן, כיצד אמר רב חונה שהמשנה במסכת ראש השנה היא כרבי אליעזר? (דעת רבי אליעזר היא, שהפסולים לעדות אינם כשרים להעיד על אישה שמת בעלה (משנה יבמות טז,ז), אבל הם כשרים להעיד על סוטה שנטמאה (משנה סוטה ו,א). עדות שהאישה כשרה לה כוללת גם עדות על אישה שמת בעלה, ולכן סופה של המשנה, שלפיו הפסולים לעדות כשרים לעדות שהאישה כשרה לה, אינו כרבי אליעזר, שכן לדעתו הם פסולים להעיד על אישה שמת בעלה)
ומשיבים: מאן תניתה? – מי שנה אותה (את סופה של המשנה במסכת ראש השנה)? - רבנן – חכמים (חכמים החלוקים על רבי אליעזר וסבורים שהפסולים לעדות כשרים לעדות שהאישה כשרה לה הם ששנו את סופה של המשנה).
ותמהים: רבנן כרבי ליעזר?! – וכי חכמים כרבי אליעזר?! (וכי חכמים סבורים כרבי אליעזר שמפריחי יונים פסולים גם לעדות נפשות?! והרי חכמים סבורים שמפריחי יונים פסולים רק לעדות ממון ולא לעדות נפשות! ואם כן, כיצד אפשר לומר שסופה של המשנה במסכת ראש השנה הוא כחכמים?)
ומשיבים: מודיי ליה פליגין (נראה שצריך לומר כמו במקבילות: ופליגין) עלויי – מודים (מסכימים) לו וחלוקים עליו (חכמים מודים לרבי אליעזר בעדות נפשות, וסבורים שמפריחי יונים פסולים לכל עדות שאין האישה כשרה לה, כגון לעדות ממון ולעדות נפשות, והם חלוקים על רבי אליעזר רק בעדות שהאישה כשרה לה, וסבורים שמפריחי יונים כשרים לעדות שהאישה כשרה לה. לכן סופה של המשנה במסכת ראש השנה הוא כחכמים. - ברם תחילתה של המשנה היא דברי הכל, שלא כמו שאמר רב חונה לעיל. לפי מה שאמרו כאן בדעת חכמים, יש לומר בדרך אחרת את מה שאמר רבי יוסה לעיל: 'יודעים היו שהוא פסול מעדות ממון ומעדות נפשות. מה בא להעיד? כשם שהוא פסול מעדות ממון ומעדות נפשות, כך הוא פסול מעדות אישה').
רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רב חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) (במקבילה בסנהדרין: רבי הונא בשם רב הונא (גדול אמוראי בבל בדור השני) אמר. ובמקבילה בשבועות (בטעות): רבי הונא בשם רבי יונה): כולהן דרבי (במקבילות: כולא / כולהון כרבי. וצריך לומר: כולה דרבי) ליעזר – כולה של רבי אליעזר (כל המשנה במסכת ראש השנה, לא רק תחילתה אלא גם סופה, היא כרבי אליעזר, שרבי אליעזר סבור שמפריחי יונים פסולים לכל עדות שאין האישה כשרה לה, כגון עדות ממון ועדות נפשות, אבל הם כשרים לעדות שהאישה כשרה לה (כגון להעיד על סוטה שנטמאה), אבל חכמים סבורים שמפריחי יונים פסולים רק לעדות ממון. לכן המשנה במסכת ראש השנה היא כרבי אליעזר. - דעת רבי אליעזר היא, שהפסולים לעדות אינם כשרים להעיד על אישה שמת בעלה (משנה יבמות טז,ז), אבל הם כשרים להעיד על סוטה שנטמאה (משנה סוטה ו,א). לדברי רבי יונה בשם רב חונה, יש לומר שעדות שהאישה כשרה לה אינה כוללת עדות על אישה שמת בעלה, ואין מדובר אלא בעדות שהאישה כשרה לה לדעת רבי אליעזר, כגון להעיד על סוטה שנטמאה).
ומציעים קשר בין שתי מחלוקות: אתיין (במקבילה בסנהדרין: ואתייא) אילין פלוגוותה כאילין פלוגוותה – באות אלו הדעות (חילוקי הדעות של התנאים שנחלקו להלן בעניין עד זומם) כמו אלו הדעות (חילוקי הדעות של התנאים שנחלקו לעיל בעניין מפריחי יונים), דתני: – ששנוי (שנו ברייתא): עד זומם – עד שהעיד שראה מעשה, ובאו עדים אחרים ואמרו לעד: איך אתה מעיד שראית את המעשה, והרי עימנו היית באותו זמן במקום אחר, פסול בכל עדות (במקבילות: מכל עדיות) שבתורה – אפילו נמצא זומם בעדות ממון, פסול אף לעדות נפשות, ואף על פי שעדות נפשות חמורה מעדות ממון ולא היה לך לומר שהוא חשוד להעיד שקר בעדות נפשות; דברי רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי). אמר רבי יוסי (בן חלפתא, תנא בדור הרביעי): אימתי? – באיזה זמן עד זומם פסול לכל עדות? - בזמן שנמצא זומם בעדות נפשות – שכיוון שעדות נפשות חמורה מעדות ממון, יש לך לומר שהוא חשוד להעיד שקר גם בעדות ממון, אבל אם נמצא זומם בעדות ממון - על הממון נחשד ומממון נפסל (במקבילות: אינו פסול אלא מאותה עדות בלבד) – שכיוון שעדות נפשות חמורה מעדות ממון, אין לך לומר שהוא חשוד להעיד שקר בעדות נפשות, ואינו פסול אלא לעדות ממון. ואתייא דרבי יוסי כרבנן ודרבי מאיר כרבי אליעזר – ובאה (דעתו) של רבי יוסי כחכמים (שסבורים שמפריחי יונים החשודים על הממון פסולים רק לעדות ממון) ו(דעתו) של רבי מאיר כרבי אליעזר (שסבור שמפריחי יונים פסולים אף לעדות נפשות. - הקשר בין שתי המחלוקות הוא לפי דברי רבי יוסה לעיל ולפי דברי רבי יונה בשם רב חונה כאן, שכן לפי דבריהם חכמים סבורים שמפריחי יונים פסולים רק לעדות ממון. אבל לפי מה שאמרו לעיל "מודיי ליה ופליגין עלויי" (לפי פירושנו), חכמים סבורים שמפריחי יונים פסולים גם לעדות נפשות, ולפי זה אין קשר בין שתי המחלוקות).
המונח "דברי הכל היא" (גם "דברי הכל היא הכא". אין הבדל בין צורה זו, שהיא נדירה באופן יחסי, לצורה הרווחת יותר בלי "הכא" בסוף) מציין שמקור הלכתי או דין מסוים הוא נכון לפי דעת הכל, בניגוד לאפשרות אחרת שהוצעה בסוגיה, שלפיה העניין הנזכר נכון רק לפי תנא מסוים.
המונח "מהו" שואל בכמה מקומות מה פשר מילה, צירוף מילים או משפט מסוים. לעיתים התשובה ל"מהו" שכזה מתארת את כל השתלשלותו של העניין הנידון, ובמקרים כאלה נראה שהמונח מתפרש במובן "על שום מה".
המונח "והא תנינן" מציע קושיה ממשנה על האמור לפניו כדי לפרוך דברים אלה. המונח מציע קושיות על מימרות אמוראיות. יש מקומות שבהם כתוב "והא תני", ונראה שצריך לומר "והא תנינן", מפני שהמונח מציע משנה ולא ברייתא.
במקומות אחדים מצאנו את הצורה "מאן תניתה" במקום "מאן תנא" הרווח יותר. נראה שאין הבדל בין הצורות הללו מצד משמעותן, אולם יש הבדל סגנוני ביניהן: אחרי "מאן תנא" מוצעת הפסקה מן המקור התנאי שעליה מוסב המונח, ואילו אחרי "מאן תניתה" אין פסקה כזו, שהרי אין צורך בה.
המונח "אתייא" מציע קשרים מסוגים שונים בין דברי תנאים ואמוראים. המונח בא בסגנונות שונים. כאשר המונח מקשר בין שתי מחלוקות, הוא עשוי לבוא בסגנון "אתיין אילין פלגוותא כהינין פלגוותא". במקרים כאלה מחלוקת אחת מובאת כרגיל לפני המונח, והמחלוקת השנייה, שנקשרה למחלוקת הראשונה על ידי המונח, מובאת אחריו.
המונח "דתני" מציע ברייתות המשמשות כמקור לאמור לפניו. למונח שתי הוראות עיקריות. לפעמים המונח מציע מראה מקום לדברי חכם שנזכר לפני כן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
עד כאן המקבילה בירושלמי סנהדרין ושבועות.
בתוספתא עדיות א,י-יא שנו: ...שניים משום רבי אליעזר: אישה מה היא לצאת בעיר של זהב? - ...רבי אליעזר מתיר וחכמים אוסרים. מפריחי יונים מה הן לעדות? - ...רבי אליעזר מכשיר וחכמים פוסלים.
בתוספתא החליפו את דברי רבי אליעזר בדברי חכמים ואת דברי חכמים בדברי רבי אליעזר בעניין מפריחי יונים.
בתוספתא סנהדרין ה,ב שנו: המשחק בקוביא... המלווה בריבית... מפריחי יונים... סוחרי שביעית... במה דברים אמורים (שהם פסולים)? - בקידוש החודש... בדיני ממונות ובדיני נפשות, אבל עדות שהאישה כשירה לה - הם כשירים לה.
בתוספתא מכות א,יא שנו: עד זומם פסול מכל עדיות שבתורה; דברי רבי יהודה. אמר לו רבי יוסי: במה דברים אמורים? בזמן שהוזם לעדות נפשות, אבל לא הוזם אלא לעדות ממון - אינו פסול אלא לאותה עדות בלבד.
בבבלי סנהדרין כז,א-ב אמרו: עד זומם פסול לכל התורה כולה; דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: במה דברים אמורים? שהוזם בדיני נפשות, אבל הוזם בדיני ממונות - כשר לדיני נפשות.
...הכא סתם לן תנא כרבי מאיר. - היכא סתם לן? ...אלא הכא סתם לן תנא, דתנן: אלו הם הפסולים: המשחק בקוביא והמלוה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית ועבדים. זה הכלל: כל עדות שאין האשה כשירה לה - אף הם אין כשירים לה. מני? אילימא רבי יוסי - והאיכא עדות בדיני נפשות, שאין האשה כשירה לה והם כשירים לה. אלא לאו רבי מאיר היא.
אמר ליה: דברי הכל היא
כשמעמידים משנה כחכם יחיד, דרכו של האמורא רבי יוסה להעמיד אותה כדברי הכל.
יודעין היו... ומה בא להעיד?...
הלשון הזו נאמרה כאן ובמקומות אחרים שבהם הובאה הלכה שהעיד עליה חכם.
• • •