משנה
באחד בתשרי ראש השנה לשנים – למניין השנים, שהשנה מתחילה באחד בתשרי, ולשמיטין – ששנת השמיטה מתחילה באחד בתשרי, שמשנכנס תשרי אסורות עבודות הקרקע (שמיטה היא השנה השביעית במניין שבע שנים שמונים וחוזרים ומונים. מן התורה אסורות בשנת השמיטה זריעה וקצירה בשדה וזמירה ובצירה באילנות, ויש אומרים שאף חרישה אסורה מן התורה. שאר העבודות, כשיש בהן משום תיקון הקרקע או משום תיקון האילן והשבחתו, אסורות מדברי סופרים), וליובילות – ששנת היובל מתחילה באחד בתשרי (יובל הוא שנת החמישים במניין חמישים שנה שמונים וחוזרים ומונים. בשנת היובל מצווה לשלח עבדים עבריים לחירות ולהחזיר לבעליהן הראשונים שדות שנמכרו ואסורות עבודות הקרקע), ולנטיעה (צמח נטוע) – לעניין שלוש שנות ערלה, שהנוטע אילן, כשמגיע אחד בתשרי מתחילים למנות לנטיעה שנה שנייה משנות הערלה, וכעבור שנתיים מאותו אחד בתשרי נגמרות שלוש שנות הערלה, ולירקות – לעניין מעשר ירקות, שירקות מתעשרים לפי שנת לקיטתם, ואין מעשרים מירקות שנלקטו לפני אחד בתשרי על ירקות שנלקטו אחרי אחד בתשרי.
באחד בשבט ראש השנה לאילן – לעניין מעשר פירות האילן, שפירות האילן מתעשרים לפי שנת חנטתם (התחלת התהוות הפרי) (שהפירות שחנטו בשנה השלישית לשמיטה לפני שבט, אף על פי שנקטפו לאחר שבט, דנים אותם כפירות של שנה שנייה לשמיטה, ונוהג בהם מעשר שני, ואילו הפירות שחנטו משבט ואילך נוהג בהם מעשר עני), ואין מעשרים מפירות שחנטו לפני אחד בשבט על פירות שחנטו אחרי אחד בשבט, כדברי בית שמי (שמיי); ובית הלל אומרין: בחמשה עשר בו – בחמישה עשר בשבט ראש השנה לאילן.
בתוספתא ראש השנה א,ז שנו: תשרי ראש השנה לשנים ולשמיטים וליובלות לנטיעה ולירקות ולמעשרות. כיצד לשנים ולשמיטים וליובלות? - אין מתחילים למנות לשנים ולשמיטים וליובלות אלא מתשרי.
חנטה היא ראשית התפתחות הפרי לאחר הפריית הפרח, המלווה בדרך כלל בנשירת עלי העטיף.
"כדברי" שנאמר במשנה מציין כאן שהיתה משנה ישנה סתמית, ונוסחה היה: "ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. באחד בתשרי ראש השנה לשנים... באחד בשבט ראש השנה לאילן", והתנא של משנתנו הוסיף עליה מחלוקת.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: באחד בתשרי ראש השנה לשנים.
מביאים ברייתא: שנים מניין? – מה המקור בכתוב שלשנים מונים מחודש תשרי? - כתוב אחד אומר: "וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה" (שמות כג,טז) – (ועוד תחוג לי את) חג האסיף (חג אסיפת התבואה ופירות האילן), (וזמנו הוא) בצאת השנה (לאחר שיצאה השנה שעברה והחלה שנה חדשה), לאחר שאתה אוסף את יבולך מהשדה, וכתוב אחר אומר: "וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה" (שמות לד,כב) – חג האסיף תעשה לך בתקופת השנה (העונה שמסתיים בה סיבוב השנה שעברה ומתחיל סיבוב השנה החדשה. והכוונה לשנה החקלאית התלויה בסיבוב החמה בשמים. לכן משמעותה של "תקופה" בלשון חכמים היא הרגע שבו ניכר שינוי בסיבוב החמה בשמים. ויש בשנה ארבעה רגעים כאלה: תקופת ניסן (היום והלילה שווים), תקופת תמוז (היום הארוך ביותר), תקופת תשרי (היום והלילה שווים) ותקופת טבת (הלילה הארוך ביותר). ומכאן שיש ארבע תקופות בשנת החמה. "תקופה" בצירוף זה משמעה גם רגע התקופה וגם משך הזמן שבין רגע תקופה אחת לרגע התקופה שלאחריה). הרי שהחודש שהשנה יוצאת בו (החודש שלאחר שיצאה השנה שעברה והחלה שנה חדשה) יש בו חג ותקופה ואסיף. איזהו חודש שיש בו חג ותקופה ואסיף ושנה יוצאה בו? איזה זה? - זה תשרי – שחודש תשרי יש בו חג (חג הסוכות) ותקופה (רגע תקופת תשרי) ואסיף (שבו נגמר איסוף התבואה ופירות האילן) ו(לכן) שנה יוצאת בו. מכאן שלשנים מונים מחודש תשרי. אין תימר – אם תאמר: טבת – שהחודש ששנה יוצאת בו הוא טבת, ואם כן, לשנים יהיו מונים מחודש טבת, - אית ביה תקופה ולית ביה חג ואסיף – יש בו (בחודש טבת) תקופה (רגע תקופת טבת), ואין בו חג ואסיף (ולכן טבת אינו החודש ששנה יוצאת בו). אין תימר – אם תאמר: ניסן – שהחודש ששנה יוצאת בו הוא ניסן, ואם כן, לשנים יהיו מונים מחודש ניסן, - אית ביה תקופה וחג ולית ביה אסיף – יש בו (בחודש ניסן) תקופה (רגע תקופת ניסן) וחג (חג הפסח), ואין בו אסיף (ולכן ניסן אינו החודש ששנה יוצאת בו). אין תימר – אם תאמר: תמוז – שהחודש ששנה יוצאת בו הוא תמוז, ואם כן, לשנים יהיו מונים מחודש תמוז, - אית ביה תקופה ואסיף ולית ביה חג – יש בו (בחודש תמוז) תקופה (רגע תקופת תמוז) ואסיף (שבו מתחיל איסוף התבואה ופירות האילן), ואין בו חג (ולכן תמוז אינו החודש ששנה יוצאת בו). ואיזה זה? - זה תשרי – שרק חודש תשרי יש בו חג (חג הסוכות) ותקופה (רגע תקופת תשרי) ואסיף (שבו נגמר איסוף התבואה ופירות האילן) ו(לכן) שנה יוצאת בו. מכאן שלשנים מונים מחודש תשרי.
בכמה מקומות המונח "אין תימר" מציע אפשרות עיונית כדי לדחותה. המונח בהוראה זו בא לבטל קושיה אפשרית על קביעה הבאה לפני המונח כדי לבסס את הקביעה, באמצעות סוג של הוכחה בדרך השלילה. הסגנון המקובל אצל המונח בהוראה זו הוא: "אין תימר:" [טענה המנוגדת לאמור לעיל, שתישלל בהמשך] - [נימוק לשלילת הטענה]. הטענות המועלות בלשון "אין תימר" נדחות בדרך כלל מפני שהן בלתי אפשריות מבחינה הלכתית או מבחינה מציאותית ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
במכילתא דרבי ישמעאל 'בוא' מסכתא דפסחא פרשה א נאמר: "החודש הזה" (שמות יב,ב) - זה ניסן. אתה אומר זה ניסן; או אינו אלא אחד מחודשי השנה? - כשהוא אומר: "וחג האסיף בצאת השנה" (שמות כג,טז), "וחג האסיף תקופת השנה" (שמות לד,כב), אמרת: צא וראה, אי זה חודש שיש בו אסיף ותקופה ושנה יוצאה בו וקרוי שביעי? - אי אתה מוצא אלא תשרי. לאחר שלמדת ששביעי זה תשרי, ראשון זה ניסן.
ובמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות כג,טז נאמר: "וחג האסיף בצאת השנה", ולהלן הוא אומר: "תקופת השנה" (שמות לד,כב). אימתי שנה יוצאה? - הוי אומר: בתקופה. - יכול תקופת טבת? - תלמוד לומר: "חג", יצאת תקופת טבת שאין בה חג. - יכול תקופת ניסן, שהרי יש בה חג? - תלמוד לומר: "חג האסיף" - שיש בה אסיף, יצאת תקופת ניסן שאין בה אסיף. - יכול תקופת תמוז, שהרי יש בה אסיף? - תלמוד לומר: "חג האסיף בצאת השנה", ולהלן הוא אומר: "תקופת השנה" - תקופה שיש בה חג ואסיף ושנה יוצאה בה. והיזו זו? - זו תקופת תשרי.
ושם שמות לד,כב נאמר: "וחג האסיף תקופת השנה", ולהלן הוא אומר: "בצאת השנה" (שמות כג,טז). איזה הוא חג שיש בו אסיף ותקופה ושנה יוצאה בו? - הוי אומר: זה תשרי.
הירושלמי כדרכו החליף כאן את הלשון המקורית של הברייתא: "יכול...? - תלמוד לומר..." (שלוש פעמים) בלשון ארמית: "אין תימר... - ...".
בבבלי ראש השנה ח,א שאלו על אחד בתשרי שהוא ראש השנה לשנים, לאיזה עניין נאמר הדבר, ותירץ רב פפא שהוא לשטרות (לציון תאריכים בשטרות), אבל רבי זירא פירש לעניין תקופה, שאחד בתשרי הוא ראש השנה למניין השנים והתקופות, שהן נמנות מתשרי, וכרבי אליעזר שבתשרי נברא העולם, ואילו רב נחמן בר יצחק פירש לעניין דין, שבאחד בתשרי העולם נידון (ראה משנה בהלכה ג).
בירושלמי כאן משמע שפירשו "ראש השנה לשנים" כרבי זירא.
כיוון שלמדו לעיל מן הכתוב שראש השנה הוא בתשרי ולא בתמוז, מביאים ויכוח של חכמים בשאלה דומה.
אמרין חברייא קומי – אמרו החברים (קבוצת החכמים בבית המדרש) לפני רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): ויהא תמוז! – מדוע לא אמרו שהחודש שיש בו ראש השנה (לשנים וכו', וכן יום הכיפורים וחג הסוכות) הוא תמוז?
אמר לון: – אמר להם (רבי יונה לחברים): כתיב: – כתוב (בפרשת המועדים): "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה" (ויקרא כג,כד) – הרי שראש השנה הוא בחודש השביעי (וכן כתוב באותה פרשה ביום הכיפורים ובחג הסוכות), ואתון אמרין הכין?! – ואתם (החברים) אומרים כך (כמו שאמרתם, שיהיה ראש השנה בתמוז, שאינו החודש השביעי)?!
אמרין ליה: – אמרו לו (שוב החברים לרבי יונה): ויהא תמוז! – מדוע לא אמרו שהחודש שיש בו ראש השנה (לשנים וכו', וכן יום הכיפורים וחג הסוכות) הוא תמוז?
אמר לון: – אמר להם (רבי יונה לחברים): מיכן והילך (משעה זו והלאה) על שמות חדשים אתם רָבִים עלי – מעתה, הואיל וחזרתם ושאלתם אותה שאלה עצמה, הרי שאתם מתווכחים עימי על סדר שמות החודשים, ואתם מתכוונים לשאול אותי: מדוע לא קראו לחודש שיש בו ראש השנה בשם תמוז אלא בשם תשרי? (מה שנקטו תמוז הוא לאו דווקא), אך יש לי להשיב לכם, דאמר – שאמר רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): שמות חדשים עלו בידם מבבל – כשעלו ישראל מבבל, הביאו עימהם את שמות החודשים שהיו נוהגים בבבל ואת סדרם, ולפי זה, מניין החודשים תחילתו מניסן, ותשרי הוא החודש השביעי ולא תמוז. בראשונה (בתחילה, בימים שעברו) היו קוראים לחודש תשרי ירח האיתנים, שנאמר (בחנוכת המקדש): "וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" (מלכים א ח,ב) – שיעור הכתוב: בחג (הסוכות) בירח האיתנים הוא החודש השביעי (למניין החודשים שתחילתו מניסן); - הרי שירח האיתנים הוא השם הקדום לחודש תשרי, ונקרא כך משום שבו נולדו אבות – אברהם אבינו ויעקב אבינו נולדו בחודש תשרי (אבל יצחק אבינו נולד בחודש ניסן), מתו אבות – אברהם אבינו ויעקב אבינו מתו בחודש תשרי, שהקב"ה משלים שנותיהם של הצדיקים, וכיוון שנולדו בתשרי מתו בתשרי, נפקדו אימהות – ה' זכר לטובה בחודש תשרי את שרה אימנו ואת רחל אימנו, שהיו עקרות ונתן ה' להן ילדים; ולכן חודש תשרי נקרא כך על שם האיתנים (החזקים), הם האבות והאימהות של ישראל. בראשונה היו קוראים לחודש מרחשוון ירח בול, שנאמר (בבניין בית המקדש): "וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי כָּלָה הַבַּיִת" (מלכים א ו,לח) – בניין הבית כלה בשנה האחת עשרה למלכות שלמה בחודש בול שהוא החודש השמיני (למניין החודשים שתחילתו מניסן); - הרי שירח בול הוא השם הקדום לחודש מרחשוון (באכדית: בולו - עץ יבש), ונקרא כך משום שבו העלה נובל – בחודש זה העלים שעל האילנות מתייבשים ('ירח בול' מלשון נבילה), והארץ עשויה בולות בולות – בחודש זה האדמה עשויה גושים גושים, כיוון שבחודש זה, כשהאדמה מתייבשת לאחר שהגשמים יורדים, גרגרי העפר נדבקים לגושים ('ירח בול' על שם בולות), ונקרא כך גם משום שבו בוללים לבהמה מתוך הבית – בחודש זה מתקינים מזון לבהמות מן התבואה שבתוך הבית, כיוון שבחודש זה כבר כלה הכל מן השדה ('ירח בול' מלשון בלילה). בראשונה היו קוראים לחודש אייר ירח זיו, שנאמר (בבניין בית המקדש): "בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית יֻסַּד בֵּית ה' בְּיֶרַח זִו" (מלכים א ו,לז) – יסודות הבית הונחו בשנה הרביעית למלכות שלמה בחודש זיו, ככתוב: "וַיְהִי... בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לה'" (מלכים א ו,א) – שלמה התחיל לבנות את בית ה' בשנה הרביעית למלכותו בחודש זיו שהוא החודש השני (למניין החודשים שתחילתו מניסן); - הרי שירח זיו הוא השם הקדום לחודש אייר, ונקרא כך משום שבו זיוו של עולם – בחודש זה העולם מבהיק (מנצנץ ומאיר) מהזיו (הזוהר) של אור השמש, הצמחים ניכרין (שאפשר להכירם) – זה מזה, שאינם דומים זה לזה, וזיוום (המראה) אינו כאחד, כיוון שבחודש זה הצמחים נעשים גדולים, והאילנות ניכרין – זה מזה, שאינם דומים זה לזה, וזיוום אינו כאחד, כיוון שבחודש זה האילנות עושים פירות; אבל קודם לכן אין הצמחים והאילנות ניכרים זה מזה. מיכן והילך – לאחר שגלו ישראל לבבל, קראו לחודשים בשמות שלנו, שהם: ניסן, אייר וכו', שנאמר (בעליית נחמיה מהגולה): "וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ נִיסָן שְׁנַת עֶשְׂרִים לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ" (נחמיה ב,א), "וַיְהִי בְחֹדֶשׁ כִּסְלֵיו שְׁנַת עֶשְׂרִים" (נחמיה א,א) – לארתחשסתא המלך, ונאמר (בבחירת אסתר למלכה): "וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת" (אסתר ב,טז) – אסתר נלקחה לאישה למלך והובאה לבית המלכות בחודש העשירי (למניין החודשים שתחילתו מניסן) הוא חודש טבת. הרי שלאחר שגלו ישראל לבבל קראו לחודשים בשמותיהם הבבליים, ולא קראו להם עוד בשמותיהם העבריים הקדומים. מכאן ששמות החודשים עלו בידם מבבל.
בכמה מקומות המונח "ואת אמר" (לעיתים בא כחלק מהצורה "ואת/ון אמר/ין הכין") בא במשפטים המתפרשים בתמיהה, והוא מציע את הדין החל במקרה הנידון, שאינו אמור להיות נכון לאור האמור לפני כן. המונח בהוראה זו בא במשפטים בעלי שני חלקים: בחלק הראשון מוצע נתון העולה מן הדיון הקודם, ובחלק השני מוצעת המסקנה התמוהה העולה מכך. בכמה מקומות תוכנה של מסקנה זו מוצע בצורה מפורשת, ואילו במקומות אחרים המסקנה מוצעת בסגנון "ואת אמר הכין". לעיתים המונח בא כדי לתרץ קושיה (כמו כאן) ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
בנוסף לחודשים ניסן, כסליו וטבת, נזכרו במקרא גם החודשים סיוון, אלול, שבט ואדר. כל שמות החודשים הללו נזכרו בספרים: זכריה, אסתר, עזרא ונחמיה. ספרים אלה נכתבו לאחר שגלו ישראל לבבל. תמוז נזכר בספר יחזקאל כשם אליל. שמות החודשים מקורם באכדית.
בבבלי ראש השנה ז,א אמרו: תנו רבנן: באחד בניסן ראש השנה לחודשים (רש"י: למניין חודשי השנה). - ...אמר רבינא: דבר זה מתורת משה רבנו לא למדנו, אלא מדברי קבלה למדנו: "ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חודש הוא חודש שבט" (זכריה א). - רבה בר עולא אמר: מהכא: "ותילקח אסתר אל המלך אחשוורוש אל בית מלכותו בחודש העשירי הוא חודש טבת" (אסתר ב). - רב כהנא אמר: מהכא: "בארבעה לחודש התשיעי בכסליו" (זכריה ז). - רב אחא בר יעקב אמר: מהכא: "וייקראו סופרי המלך בעת ההיא בחודש השלישי הוא חודש סיוון" (אסתר ח). - רב אשי אמר: מהכא: "הפיל פור הוא הגורל לפני המן מיום ליום ומחודש לחודש שנים עשר הוא חודש אדר" (אסתר ג). - ואיבעית אימא מהכא: "בחודש הראשון הוא חודש ניסן" (אסתר ג).
בבבלי אמרו, ששמות החודשים וסדרם למדנו מדברי קבלה (ספרי נביאים וכתובים). ובירושלמי אמרו, ששמות החודשים וסדרם עלו בידם מבבל. ודבר אחד הוא, שהכתובים שהביאו בבבלי הם מספרים שנכתבו לאחר שגלו ישראל לבבל, כמו שהביאו בירושלמי (וראה תוספות בבבלי שם).
ר"מ המאירי (בבלי ראש השנה ב,ב) הביא את הירושלמי כאן בנוסח: "סדר החודשים עלה עימהם מבבל".
רמב"ן (בפירושו לתורה שמות יב,ב ובדרשה לראש השנה) כתב, שביציאתם של ישראל ממצרים נצטוו למנות את החודשים מחודש ניסן שבו יצאו ממצרים, כדי לזכור את יציאתם ממצרים, ומניין החודשים היה החודש הראשון והחודש השני וכו', שמשמעו הראשון ליציאת מצרים והשני לה, אבל כשעלו מבבל, התחילו לקרוא את החודשים בשמותיהם הבבליים, מפני שנצטוו לזכור שהוציאם ה' מבבל, שנאמר: "ולא ייאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון" (ירמיהו טז,יד-טו), וכדי לזכור את יציאתם מבבל עם יציאתם ממצרים, הזכירו את החודשים בשמותיהם הבבליים וגם את מניינם מחודש ניסן, כמו שנזכרו בכתובים בספרי זכריה ועזרא ונחמיה ובמגילת אסתר. רמב"ן (בדרשתו) הוסיף, ששמות החודשים שבמקרא, ירח זיו וירח בול וירח האיתנים, אינם שמות שנקראו בפי ישראל, אלא הם שמות תואר שהזכיר הכתוב, ודרשו חכמים אותם על מה שאירע בחודשים אלו. גם ריטב"א (בבלי ראש השנה ג,א) כתב כך.
חברייא
הכינוי 'חברייא', המופיע תכופות בירושלמי, מתייחס לקבוצת תלמידי חכמים באחת מישיבותיה של ארץ ישראל, בייחוד בטבריה, בתקופת האמוראים, שעדיין לא הגיעו להוראה.
ירח האיתנים, שבו נולדו אבות, מתו אבות, נפקדו אימהות
בבבלי ראש השנה י,ב-יא,א אמרו: תניא: רבי אליעזר אומר: בתשרי נברא העולם, בתשרי נולדו אבות (רש"י: אברהם ויעקב), בתשרי מתו אבות, בפסח נולד יצחק, בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה (אימו של שמואל הנביא) (רש"י: בא זכרונן לטובה ונגזר עליהן הריון)... רבי יהושע אומר: בניסן נברא העולם, בניסן נולדו אבות, בניסן מתו אבות, בפסח נולד יצחק, בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה...
תניא: רבי אליעזר אומר: מניין שבתשרי נולדו אבות? - שנאמר: "וייקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האיתנים בחג" - ירח שנולדו בו איתני עולם.
ובפסיקתא רבתי פרשה ו נאמר: "בירח האיתנים" (מלכים א ח,ב) - זה חודש תשרי. ולמה הוא קורא "ירח האיתנים"? - החודש שנולד בו אברהם, שנאמר: "משכיל לאיתן האזרחי" (תהילים פט,א) (ודרשוהו על אברהם).
ושם הוספה א פרשה ג נאמר: מדד (הקב"ה) את החודשים ולא מצא חודש נאה לסליחה ולכפרה כחודש תשרי שבו נולדו אבות העולם.
ובבראשית רבה עג,א נאמר: אמר רבי אלעזר: בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה.
ובמדרש תנחומא פרשת 'וירא' סימן יז נאמר: בראש השנה נפקדה שרה. וארבע עקרות נפקדו בראש השנה, ואלו הן: שרה ורבקה ורחל ולאה.
רבי חנינה בירושלמי כאן סבור כרבי אליעזר שאמר שבתשרי נולדו אבות ובתשרי מתו אבות.
במכילתא דרבי ישמעאל 'בוא' מסכתא דפסחא פרשה יד, בסדר עולם רבה פרק ה, בפסיקתא רבתי פרשה ו, בשמות רבה טו,יא, ובמדרש תנחומא פרשת 'וירא' סימן יז ופרשת 'בוא' סימן ט נאמר, שיצחק נולד בניסן / בחמישה עשר בניסן / בפסח.
בתוספתא סוטה יא,ו נאמר: הקב"ה משלים שנותם של צדיקים ברצון ובשמחה, שנאמר: "את מספר ימיך אמלא" (שמות כג,כו).
ובבבלי ראש השנה יא,א ובמדרש תנחומא פרשת 'ואתחנן' סימן ו נאמר: הקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש, שנאמר: "את מספר ימיך אמלא" (שמות כג,כו).
ירח בול
בפסיקתא רבתי פרשה ו נאמר: שלמה גמר מלאכת המקדש בחודש מרחשוון - "ובשנה האחת עשרה בירח בול כלה הבית" (מלכים א ו,לח) - מהו "בירח בול"? - בירח שהביא הקב"ה את המבול.
ובמדרש תנחומא פרשת 'נח' סימן יא ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'נח' סימן יז נאמר: "ובשנה האחת עשרה בירח בול" (מלכים א ו,לח) - מהו בירח בול? - בירח שבלים לבהמה מן הבית / שבוללים לבהמות מתוך הבית. דבר אחר: "בירח בול" - בזמן שהארץ עושה בולים בולים.
ירח זיו
בבבלי ראש השנה יא,א אמרו: "בחודש זיו" (מלכים א ו) - דאית ביה זיוא לאילני.
אתם רבים עלי
בבראשית רבה לא,ד נאמר: "מֵרֹב עֲשׁוּקִים יַזְעִיקוּ, יְשַׁוְּעוּ מִזְּרוֹעַ רַבִּים" (איוב לה,ט) - "מרוב עשוקים יזעיקו" - אלו הנעשקים, "ישוועו מזרוע רבים" - אלו העושקים, אלו רָבִים על אלו (העושקים על הנעשקים), ואלו רָבִים על אלו (הנעשקים על העושקים. דורש "מרוב" ו"רבים" לשון ריב)...
רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: אף שמות המלאכים עלו בידן מבבל – כשעלו ישראל מבבל, הביאו עימהם גם את שמות המלאכים. בראשונה (בתחילה, בימים שעברו) לא נזכרו שמות המלאכים, שנאמר (בחזון שליחת ישעיהו להינבא): "וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים" (ישעיהו ו,ו), "שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ" (ישעיהו ו,ב) – מלאכים עומדים סביב ה', ואחד מהם עף אל ישעיהו. מיכן והילך – לאחר שגלו ישראל לבבל, נזכרו שמות המלאכים, שנאמר (בחזון שנגלה לדניאל): "וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל אֲשֶׁר רָאִיתִי בֶחָזוֹן בַּתְּחִלָּה מֻעָף בִּיעָף" (דניאל ט,כא) – המלאך גבריאל, שראה דניאל בחזון שלפני כן, עף בטיסה מהירה, ונאמר (במראה שנגלה לדניאל): "וְאֵין אֶחָד מִתְחַזֵּק עִמִּי עַל אֵלֶּה כִּי אִם מִיכָאֵל שַׂרְכֶם" (דניאל י,כא) – (המלאך אמר לדניאל:) אין מלאך אחר מסייע לי להילחם עם שרי האומות לבד ממיכאל שהוא שרו של עם ישראל (במקרא נזכרו בשמותם רק המלאכים גבריאל ומיכאל, ושניהם בספר דניאל. אולם בספרות חכמים מצויים שמות של מלאכים נוספים). הרי שלא נזכרו שמות המלאכים בספרי המקרא שנכתבו קודם שגלו ישראל לבבל אלא נזכרו בספרי המקרא שנכתבו אחר שגלו ישראל לבבל. מכאן ששמות המלאכים עלו בידם מבבל.
בבראשית רבה מח,ט נאמר: "והנה שלושה אנשים ניצבים עליו" (המלאכים שנקראו כאן "אנשים" היו לפי המדרש מיכאל וגבריאל ורפאל) - אמר רבי חנינה: שמות חודשים עלו בידם מבבל. רבי שמעון בן לקיש אמר: אף שמות מלאכים מיכאל וגבריאל ורפאל (ולפי ששמות המלאכים עלו בידם מבבל, לא נקראו כאן המלאכים בשמם).
בבבלי ברכות ד,ב אמרו: ...במיכאל כתיב: "ויעף אלי אחד מן השרפים" (ישעיהו ו)... מאי משמע דהאי "אחד" מיכאל הוא? - אמר רבי יוחנן: אתיא "אחד" "אחד". כתיב הכא: "ויעף אלי אחד מן השרפים", וכתיב התם: "והנה מיכאל אחד השרים הראשונים בא לעוזרני" (דניאל י).
• • •
במשנה שנינו: באחד בתשרי ראש השנה לשמיטים.
מסבירים: לשמיטים מניין? – מה המקור בכתוב שלשמיטים מונים מחודש תשרי? - נאמר (בעניין שנת השמיטה): "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה" (דברים טו,א) – מראשית השנה השביעית אתה חייב לשבות מעבודת הקרקע (המילה שמיטה עניינה עזיבה ונטישה). הרי שהשמיטה תלויה בשנים. ויש ללמוד מהכתוב הזה: - מה שנים מתשרי, אף שמיטים מתשרי – כמו שלשנים מונים מחודש תשרי (כמו שלמדו לעיל מהכתוב), כך לשמיטים מונים מחודש תשרי.
בבבלי ראש השנה ח,ב אמרו: "ולשמיטים". - מנלן (רש"י: ששנת שמיטה מקודשת מראש השנה ואסורה בעבודת הקרקע)? - דכתיב: "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ" (ויקרא כה), וגמר "שנה" "שנה" מתשרי, דכתיב: "מראשית השנה" (דברים יא). - ולגמור "שנה" "שנה" מניסן, דכתיב: "ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות יב)! - דנים שנה שאין עימה חודשים משנה שאין עימה חודשים, ואין דנים שנה שאין עימה חודשים משנה שיש עימה חודשים.
בבבלי למדו בגזירה שווה, ובירושלמי למדו בהיקש.
• • •
במשנה שנינו: באחד בתשרי ראש השנה ליובילות.
מסבירים: ליובילות מניין? – מה המקור בכתוב שליובלות מונים מחודש תשרי? - נאמר (בעניין שנת היובל): "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים" (ויקרא כה,ח) – תספור שבעה שבועות של שנים, שהם שבע פעמים שבע שנים (ובסוף ארבעים ותשע שנים תהיה שנת יובל). הרי שהיובל תלוי בשנים ובשמיטים. ויש ללמוד מהכתוב הזה: - מה שנים ושמיטין מתשרי, אף יובילות מתשרי – כמו שלשנים ולשמיטים מונים מחודש תשרי (כמו שלמדו לעיל מהכתובים), כך ליובלות מונים מחודש תשרי.
ומקשים: התיבון: – השיבו (הקשו על הלימוד מהכתוב): והכתיב (=והא כתיב): – והרי כתוב (באותו עניין): "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם" (ויקרא כה,ט) – (בסוף ארבעים ותשע שנים) תשמיעו תרועות שופר בכל ארץ ישראל בעשירי בתשרי שהוא יום הכיפורים, לסימן שהשנה שנת יובל. הרי שליובלות יש למנות מיום הכיפורים, שלא כמו לשנים ולשמיטים שמונים מאחד בתשרי!
ומתרצים: רבי יונה ורבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמרו תריהון – שניהם, בשם רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): כדי שיהו (שיהיו) כל חדשי השנה שוין (דומים), לא יהא חודש אחד נחלק (מופרד לחלקים) לשתי שנים – כדי שיהיה חודש תשרי דומה לשאר חודשי השנה, לכן לא יהיה חודש זה מופרד לשני חלקים, חלקו האחד שעד יום הכיפורים יהיה מהשנה שלפני שנת היובל, וחלקו השני שמיום הכיפורים יהיה משנת היובל. ולכן ליובלות מונים מאחד בתשרי, אף על פי שתוקעים ביום הכיפורים.
ומקשים: התיבון: – השיבו (הקשו על התשובה שאמרו רבי יונה ורבי יוסה): והתנינן (=והא תנינן): – והרי שנינו (במשנה): באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמיי; בית הלל אומרים: בחמשה עשר בו – לעניין מעשר פירות האילן מונים מחמישה עשר בשבט. הרי אין כל חדשי השנה שוין, וחודש אחד נחלק לשתי שנים! – הרי, לדברי בית הלל, אין חודש שבט דומה לשאר חודשי השנה, שחודש זה מופרד לשני חלקים, חלקו האחד שעד חמישה עשר בו הוא משנה אחת, וחלקו השני שמחמישה עשר בו הוא משנה אחרת! ובכן אף ליובלות יהיו מונים מיום הכיפורים! - אין מתרצים קושיה זו.
המונח "התיב" ("התיבון" בלשון רבים) מציע קושיות. תפקידו העיקרי של המונח הוא לפרוך דעות המופיעות לפני כן. על פי רוב אלו הן דעות אמוראיות. "התיב" כזה יכול להציע מקור ספרותי שממנו מקשים, בסגנונות כגון "והא כתיב", "והא תני/נן". בכמה מקומות המונח בא בלשון רבים ובצורה סתמית ("התיבון"), בלי לפרש את זהותם של המקשים.
המונח "והא כתיב" ("והכתיב") מציע פסוקים שמהם מקשים על האמור לפני כן. בדרך כלל, המונח מציע קושיה שמטרתה לפרוך קביעה המופיעה לפני כן, מכיוון שהפסוק המוצע על ידי המונח, לבדו או בצירוף דרשתו, נראה כסותר קביעה זו.
המונח "והא תנינן" מציע קושיה ממשנה על האמור לפניו כדי לפרוך דברים אלה. המונח מציע קושיות על מימרות אמוראיות. בדרך כלל התלמוד מציע תירוצים לקושיות אלו, אולם יש שקושיות אלו נשארות ללא תשובה.
המונח "הרי" מסב את תשומת ליבו של הלומד למקרה, עובדה או קביעה הלכתית שיש בה כדי להוביל את הלומד למסקנה מסוימת. תפקידו הרווח ביותר של המונח הוא להציע קושיות - בדרך כלל קושיות שמטרתן לפרוך קביעה שלפניהן. לפעמים המונח בא אחרי מונחי קושיה אחרים, כגון "התיבון", "והא תני/נן", כדי לפרט את הקושיה שתחילתה הוצעה במונחים אלה (כמו כאן) ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
בבבלי ראש השנה ח,ב אמרו: "ליובלות". - יובלות באחד בתשרי הוא? בעשרה בתשרי הוא, דכתיב: "ביום הכיפורים תעבירו שופר" (ויקרא כה)! - הא מני? רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה היא. דתניא: "וקידשתם את שנת החמישים שנה" (ויקרא כה), מה תלמוד לומר? - לפי שנאמר: "ביום הכיפורים תעבירו שופר", יכול לא תהא מתקדשת אלא מיום הכיפורים ואילך? - תלמוד לומר: "וקידשתם את שנת החמישים שנה" - מלמד שמתקדשת והולכת מתחילתה (מראש השנה). מכאן אמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה: מראש השנה עד יום הכיפורים, לא היו עבדים נפטרים לבתיהם (שהרי עדיין לא תקעו בשופר) ולא משתעבדים לאדוניהם (שהרי כבר התחילה שנת היובל) [ולא היו שדות חוזרות לבעליהן (לא היו שדות שנמכרו חוזרות למוכריהן ולא היו קוניהן משתמשים בהן ("טורי אבן"))]... כיוון שהגיע יום הכיפורים ותקעו בית דין בשופר, עבדים נפטרים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהן (מפני שהכתוב תלה שחרור העבדים וחזרת השדות בתקיעת השופר).
לדעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, היובל חל מראש השנה לעניין עבודת הקרקע ולעניין שילוח העבדים וחזרת השדות, שמראש השנה אסורות עבודות הקרקע, ומראש השנה אין העבדים משתעבדים לאדוניהם והשדות יוצאות מיד קוניהן, אבל אין העבדים נפטרים לבתיהם ואין השדות חוזרות לבעליהן אלא לאחר שתקעו בית דין בשופר ביום הכיפורים.
בבבלי אמרו, שמה ששנינו במשנה: "באחד בתשרי ראש השנה ליובלות", הרי זה כדעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, ואין זה כדעת חכמים. לדעת חכמים, היובל חל לעניין שילוח העבדים וחזרת השדות ביום הכיפורים לאחר תקיעת השופר. חכמים סוברים, שהכתוב "וקידשתם את שנת החמישים שנה" נדרש בעניין אחר, ואין להם פסוק לדרוש ששנת היובל מתקדשת מראש השנה.
ר"ן כתב, שלדעת חכמים אסורות עבודות הקרקע מראש השנה, ואין לומר שלא יהיו אסורות עבודות הקרקע מתחילת השנה מפני הכתוב: "ביום הכיפורים תעבירו שופר", שכתוב זה לצורך שילוח עבדים הוא כתוב, ולא העמידו את המשנה כחכמים ולעניין עבודת הקרקע, לפי שעיקר שמו של יובל על שם שילוח עבדים. ואילו ריטב"א סובר, שלדעת חכמים מותרות עבודות הקרקע עד יום הכיפורים, שלדעתם היובל תחילתו ביום הכיפורים ולא קודם לכן כלל.
לבבלי היתה מסורת שחכמים חולקים על רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה וסוברים ששנת היובל אינה מתקדשת כלל מתחילתה ("מקורות ומסורות").
בירושלמי שאלו על מה ששנינו "באחד בתשרי ראש השנה ליובלות" כמו ששאלו בבבלי, והשיבו שהיובל חל מראש השנה כדי שיהיו כל חודשי השנה שווים ולא יהיה חודש אחד נחלק לשתי שנים.
הברייתא שהובאה בבבלי מקורה 'בהר' פרשה ב (נוסח הברייתא שבבבלי שונה במקצת מהנוסח שבספרא). לפי הבבלי, רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה בא לפרש את הדברים שנאמרו בתחילת הברייתא (ששנת היובל מתקדשת מראש השנה). אבל אפשר שרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה בא לחלוק על הדברים שנאמרו בתחילת הברייתא, ואם כן, מי שאמר דברים אלו סובר שבראש השנה העבדים נפטרים לבתיהם והשדות חוזרות לבעליהן.
• • •
פירות האילן בשלוש השנים הראשונות לנטיעתו הם פירות ערלה ואסורים באכילה ובהנאה. פירות האילן בשנה הרביעית לנטיעתו נקראים "נטע רבעי", וצריך להעלותם לירושלים ולאוכלם שם, ואם קשה להעלותם לירושלים - מחללים אותם על מעות ומעלים את המעות לירושלים ומוציאים אותם שם על דברי אכילה ושתייה.
במשנה שביעית ב,ו שנינו: אין נוטעים ואין מבריכים ואין מרכיבים ערב שביעית פחות משלושים יום לפני ראש השנה – של שביעית (שנת השמיטה), שאין הנטיעה נקלטת באדמה אלא לאחר שלושים יום, והנוטע או מבריך או מרכיב ערב שביעית (השנה השישית לשמיטה) פחות משלושים יום לפני ראש השנה, נמצאת הנטיעה או ההברכה או ההרכבה נקלטת בשביעית, והרי זה כאילו נוטע או מבריך או מרכיב בשביעית; ואם נטע או הבריך או הרכיב – ערב שביעית פחות משלושים יום לפני ראש השנה, - יעקור – את האילן שנטע או את הענף שהבריך או את הענף שהרכיב.
שלושים יום הוא זמן הקליטה של הנטיעה, ההברכה או ההרכבה. קליטה זו צריכה להסתיים לפני ראש השנה של שביעית, כדי שיהא מותר לקיים אותה נטיעה, הברכה והרכבה.
במשנה שנינו: באחד בתשרי ראש השנה לנטיעה.
ממחישים את הדברים: כיצד לנטיעה? – באיזה אופן אחד בתשרי הוא ראש השנה לנטיעה? -
כאן התחלת מקבילה בירושלמי שביעית ב,ו. הברייתא להלן מובאת בירושלמי ערלה א,ב.
תני: – שנוי (שנו ברייתא): הנוטע – אילן, והמבריך – מכופף ענף של אילן לתוך האדמה ומוציא את ראשו מצד אחר, והענף מכה שם שורשים וצומח ממקומו החדש כאילן בפני עצמו, והמרכיב – תוחב ענף רך מאילן אחד לתוך אילן אחר (ומדברים במרכיב אילן מאכל מין במינו), שלשים יום לפני ראש השנה – או יותר, - ועלתה (צריך לומר כמו במקבילות: עלתה) לו שנה שלימה – כשהגיע אחד בתשרי נחשבת לנטיעה שנה למניין שנות ערלה, מכיוון שהנטיעה נקלטה בשנה הקודמת, ושלושים יום נחשבים כשנה שלמה, מותר (צריך לומר כמו במקבילות: ומותר) לקיימו בשביעית – אם נטע או הבריך או הרכיב בערב שביעית (השנה השישית לשמיטה) שלושים יום לפני ראש השנה של שביעית (שנת השמיטה), רשאי להשאיר בשביעית את האילן שנטע או את הענף שהבריך או שהרכיב; אבל הנוטע והמבריך והמרכיב פחות משלשים יום לפני ראש השנה, ולא (צריך לומר כמו במקבילות: לא) עלתה לו שנה שלימה – כשהגיע אחד בתשרי לא נחשבת לנטיעה שנה למניין שנות ערלה, עד שיגיע אחד בתשרי הבא, מכיוון שהנטיעה נקלטה בשנה החדשה, אסור (צריך לומר כמו במקבילות: ואסור) לקיימן (לקיימו) בשביעית – אם נטע או הבריך או הרכיב בערב שביעית פחות משלושים יום לפני ראש השנה של שביעית, חייב לעקור בשביעית את האילן שנטע או לחתוך את הענף שהבריך או שהרכיב. אבל אמרו – חכמים: פירות נטיעה זו אסורין עד חמשה עשר בשבט – כשנגמרו שלוש שנות ערלה ומגיע אחד בתשרי של השנה הרביעית, הפירות של אילן זה שנטע או שהבריך או שהרכיב שחנטו לפני חמישה עשר בשבט של השנה הרביעית עדיין אסורים באכילה ובהנאה משום ערלה, מפני שחמישה עשר בשבט הוא ראש השנה לאילן (לדברי בית הלל).
ומסבירים: מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה (שפירות נטיעה זו אסורים בשנה הרביעית עד חמישה עשר בשבט)?) - רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): נאמר (במצוות נטע רבעי): "וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ" (ויקרא יט,כד) (המילה "הרביעית" נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה) – בשנה הרביעית מזמן נטיעת האילן ייחשבו פירותיו כקודש, שחייבים לאכול אותם במקום שבו בנוי המקדש (בירושלים). פירות השנה הרביעית קרויים בלשון חכמים "נטע רבעי". ויש ללמוד מהכתוב, שאף בשנה הרביעית הפירות אסורים באכילה ובהנאה (כמבואר להלן).
ושואלים: מה את שמע מינה? – מה אתה לומד ממנה? (איך אתה לומד מהכתוב שאף בשנה הרביעית הפירות אסורים באכילה ובהנאה? והרי הכתוב מדבר במצוות נטע רבעי ולא באיסור ערלה!)
ומשיבים: אמר רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): נאמר (באיסור ערלה): "שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל" (ויקרא יט,כג) – בשלוש השנים הראשונות מזמן נטיעת האילן ייחשבו פירותיו כערלה, שחייבים להשאיר אותם על העץ, ואסורים באכילה ובהנאה; ונאמר בתחילת הכתוב שלאחריו: "וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת..." (ויקרא יט,כד) – ויש לדרוש את הכתוב כאילו המילים "ובשנה הרביעית" מחוברות לכתוב הקודם המדבר באיסור ערלה, שאף בחלקה הראשון של השנה הרביעית הפירות נחשבים כערלה ואסורים באכילה ובהנאה (-"שלוש שנים... לא ייאכל ו(גם) בשנה הרביעית"), ורק בחלקה השני של השנה הרביעית הפירות הם נטע רבעי (-"ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש").
המונח "תני" מציע ברייתות.
המונח "מה טעמא" שואל מה טעמה או מקורה של קביעה מסוימת, ובתשובה לכך מוצע פסוק או סברה.
המונח "מה את שמע מינה" שואל כיצד אפשר להסיק מסקנה מסוימת ממקור ספרותי המובא כראיה לדעה מסוימת, מכיוון שלכאורה יסוד הראיה אינו מובן. על פי רוב, המונח מוסב על דרשות פסוקים. במקום אחד (כאן) התשובה לשאלה של המונח איננה תוספת פרשנות עצמאית למקור שעליו מוסב המונח, אלא חזרה בצורה מלאה יותר על הפסוקים שנדרשו לפני המונח באופן המבהיר את היסוד לדרשה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
אמר רבי בא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) קומי – לפני רבי זעורה: נראים דברים – הדברים שאמרו לעיל, שפירות נטיעה זו אסורים בשנה הרביעית עד חמישה עשר בשבט (הפירות שחנטו לפני חמישה עשר בשבט של השנה הרביעית אסורים משום ערלה), מתקבלים על הדעת, בשנטעו שלשים יום לפני ראש השנה – כשנטע את האילן שלושים יום לפני ראש השנה, וכשהגיע אחד בתשרי התחילו למנות לו שנה שנייה משנות הערלה, וכעבור שנתיים מאותו אחד בתשרי נגמרו שלוש שנות הערלה, שכיוון שהקלת עליו בתחילתו, שעלתה לו שנה שלמה ואין מונים לו שלוש שנות ערלה שלמות מראש השנה, יש לך להחמיר עליו בסופו, שיהיו הפירות אסורים בשנה הרביעית עד חמישה עשר בשבט; אבל אם נטעו פחות משלשים יום לפני ראש השנה – כשנטע את האילן פחות משלושים יום לפני ראש השנה, - איתא חמי: – בוא וראה: שנה שלימה לא עלתה לו (הגרסה במקבילה: שנה שלימה עלתה לו (רש"ס גרס שם כמו כאן, וגם כמה ראשונים גרסו כמו כאן)) – כשהגיע אחד בתשרי לא עלתה לאילן שנה למניין שנות ערלה, ורק כעבור שלוש שנים מאותו אחד בתשרי נגמרו שלוש שנות הערלה, ואת אמר הכין?! – ואתה אומר כך?! (וכי אתה אומר, שגם אם נטעו פחות משלושים יום לפני ראש השנה, יהיו הפירות אסורים בשנה הרביעית עד חמישה עשר בשבט?!) והרי, כיוון שהחמרת עליו בתחילתו, שלא עלתה לו שנה שלמה ומונים לו שלוש שנות ערלה שלמות מראש השנה, אין לך להחמיר עליו בסופו, שיהיו הפירות אסורים בשנה הרביעית עד חמישה עשר בשבט, אלא יהיו אסורים רק עד אחד בתשרי (רק הפירות שחנטו לפני אחד בתשרי של השנה הרביעית יהיו אסורים משום ערלה)!
אמר ליה: – אמר לו (רבי זעורה לרבי בא בר ממל): ואין כיני (=כן היא) – ואם כך היא (כמו שאמרת, שהדברים שאמרו לעיל, שהפירות אסורים בשנה הרביעית עד חמישה עשר בשבט (הפירות שחנטו לפני חמישה עשר בשבט של השנה הרביעית אסורים משום ערלה), הם רק כשנטע את האילן שלושים יום לפני ראש השנה, ומשום חומרה), ואפילו נטעו שלשים יום לפני ראש השנה - יהא אסור עד שלשים יום לפני ראש השנה! – כשנטע את האילן שלושים יום לפני ראש השנה, יש לך להחמיר עליו יותר, שיהיו מונים לו שלוש שנות ערלה שלמות מיום ליום, ויהיו הפירות אסורים בשנה הרביעית אף עד שלושים יום לפני ראש השנה שלאחריה (אף הפירות שחנטו לפני שלושים יום לפני ראש השנה יהיו אסורים משום ערלה)! - אלא הדברים שאמרו לעיל, שהפירות אסורים בשנה הרביעית עד חמישה עשר בשבט, הם בכל נטיעה, ואף כשנטע את האילן פחות משלושים יום לפני ראש השנה, ומשום שחמישה עשר בשבט הוא ראש השנה לאילן.
ואומרים: מאי כדון? – מהו (מהי) עכשיו? (עכשיו שנחלקו רבי בא בר ממל ורבי זעורה, מה ההלכה?) - אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): מכיון שהוא עומד בתוך שנתו של אילן, משלים שנתו – מכיוון שבאחד בתשרי של השנה הרביעית לנטיעה האילן שנטע הוא באמצע השנה לאילן, שכן ראש השנה לאילן הוא בחמישה עשר בשבט ולא באחד בתשרי, לכן יש לסיים את השנה של האילן שנטע. הרי שבכל נטיעה הפירות אסורים בשנה הרביעית עד חמישה עשר בשבט.
המונח "איתא חמי" מציע היסקים בתמיהה המורכבים משני חלקים: נתון שלאורו מעלים היסק, ומסקנה בתמיהה העולה מתוך נתון זה. בדרך כלל המשפטים שמציע המונח מתפקדים כשלב עצמאי בדיון התלמודי (אולם בשני מקומות מצאנו חריגים, כמו כאן).
בכמה מקומות המונח "ואת אמר" (לעיתים בא כחלק מהצורה "ואת אמר הכין") בא במשפטים המתפרשים בתמיהה, והוא מציע את הדין החל במקרה הנידון, שאינו אמור להיות נכון לאור האמור לפני כן. המונח בהוראה זו בא במשפטים בעלי שני חלקים: בחלק הראשון מוצע נתון העולה מן הדיון הקודם, ובחלק השני מוצעת המסקנה התמוהה העולה מכך. בכמה מקומות תוכנה של מסקנה זו מוצע בצורה מפורשת, ואילו במקומות אחרים המסקנה מוצעת בסגנון "ואת אמר הכין".
המונח "אין כיני" מציע מסקנה העולה מתוך המקרה הנידון לפני כן, בדרך כלל כדי להקשות על האמור שם.
המונח "מיי כדון" ("מיי" = מה היא. הצורה "מאי כדון" משקפת השפעה בבלית) מציע פתרונות לקשיים מסוגים שונים העולים בשלב הקודם של הסוגיה, כגון הכרעה בנוגע לעניין הנתון במחלוקת. בדרך כלל, המונח מוסב על משא ומתן אמוראי. לרוב הוא מציע פתרונות שמקורם בסברה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
עד כאן המקבילה בירושלמי שביעית.
לראב"ד (בהשגותיו לרמב"ם מעשר שני ונטע רבעי ט,יא) היתה גרסה דומה בירושלמי לגרסה כאן. הוא פירש, שרבי זעורה שאל את רבי בא בר ממל, שכשנטע שלושים יום לפני ראש השנה, למה לא יהיו מונים לו שלוש שנים שלמות, ויהיו הפירות אסורים בשנה הרביעית עד שלושים יום לפני ראש השנה, והשיב רבי מנא, שדי לנו שיהיו הפירות אסורים בשנה הרביעית עד חמישה עשר בשבט, אבל כשנטע פחות משלושים יום לפני ראש השנה, מונים לו שלוש שנים שלמות מראש השנה, ואין הפירות אסורים בשנה הרביעית עד חמישה עשר בשבט, אלא אסורים רק עד אחד בתשרי של השנה הרביעית, כמו שאמר רבי בא בר ממל.
לרז"ה היתה גרסה אחרת בירושלמי: "אמר ליה (רבי זעורה לרבי בא בר ממל): כן הוא, אפילו נטעו פחות משלושים יום לפני ראש השנה - יהא אסור" (ואינו גורס: "עד שלושים יום לפני ראש השנה"). לפי גרסת רז"ה, רבי זעורה סובר, שאף כשנטע פחות משלושים יום לפני ראש השנה ולא עלתה לו שנה, הפירות אסורים עד חמישה עשר בשבט של השנה הרביעית. רז"ה אינו מפרש את תשובת רבי מנא, אבל מפתיחת דבריו ברור שהתשובה היא, שגם במקרה זה הפירות אסורים עד חמישה עשר בשבט. בגרסת רז"ה ובשיטתו נקטו ר"ן וריטב"א. ר"ן ציין שיש בנידון מחלוקת בירושלמי ("תוספתא כפשוטה" ו"ירושלמי - מסכת שביעית").
מסקנת הירושלמי לפירושנו היא כרז"ה, על אף שגרסת הירושלמי שלפנינו היא כראב"ד.
בתוספתא ראש השנה א,ח שנו: כיצד לנטיעה? - אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב שלושים יום לפני ראש השנה - עלתה לו שנה, ומותר לקיימן בשביעית; פחות מיכן - לא עלתה לו שנה, ואסור לקיימו בשביעית. ופירות נטיעה זו אסורים עד חמישה עשר בשבט, אם ערלה - ערלה, ואם רבעי - רבעי.
ובתוספתא שביעית ב,ג שנו: הנוטע והמבריך והמרכיב שלושים יום לפני ראש השנה - עלתה לו שנה, ומותר לקיימו בשביעית; פחות מכן - לא עלתה לו שנה, ואסור לקיימו בשביעית. פירות נטיעה זו אסורים עד חמישה עשר בשבט, אם ערלה - ערלה, אם רבעי - רבעי.
התוספתא בראש השנה מבארת את המילים "ראש השנה לנטיעה" על ידי ההלכה שבתוספתא בשביעית.
התנא בברייתא זו סובר ששלושים יום לקליטה, וכל זמן שלא נקלט הוא כמונח בכד, ובשלושים יום הוא נקלט, ויום אחד בשנה חשוב כשנה, וכרבי מאיר בבבלי ראש השנה י,ב, ויום שלושים עולה לכאן ולכאן. אבל מי שסובר ששלושים יום בשנה חשובים כשנה, צריך שלושים יום חוץ משלושים יום של קליטה ("תוספתא כפשוטה").
בירושלמי גרסו בברייתא זו: "אבל אמרו פירות נטיעה זו" וכו', ומלשון זו משמע שהדברים מתייחסים לרישא, שאם נטע שלושים יום לפני ראש השנה, אף על פי שעלתה לו שנה, מכל מקום הפירות אסורים משום ערלה עד חמישה עשר בשבט. וכך הסיק רבי בא בר ממל בירושלמי גם מכוח ההיגיון. אבל כגרסה בתוספתא בשביעית ובראש השנה כן הוא גם בבבלי ראש השנה, ומרצף הדברים משמע שהם מתייחסים לסיפא, כשנטע פחות משלושים יום לפני ראש השנה ולא עלתה לו שנה, ושנתו נשלמת מתשרי עד חמישה עשר בשבט, אבל ברישא, כשנטע שלושים יום לפני ראש השנה ועלתה לו שנה, אין הפירות אסורים אלא עד ראש השנה. ואמנם יש שפירשו שרק במקרה שבסיפא נמשך איסור הערלה עד חמישה עשר בשבט (ואין צריך למנות שלש שנים שלמות, אלא מונה שתי שנים ובשנה השלישית הפירות אסורים עד חמישה עשר בשבט (ראב"ד בשם קצת מפרשים בספר האשכול, וכן כנראה גם ר"ח)). ברם רש"י פירש שהאיסור עד חמישה עשר בשבט מתייחס לרישא. ורז"ה פירש שהאיסור עד חמישה עשר בשבט מתייחס לכל הברייתא, בין לרישא בין לסיפא, וזה על פי גרסתו בירושלמי ("תוספתא כפשוטה" ו"ירושלמי - מסכת שביעית").
בתוספתא ובבבלי ברייתא זו מסיימת: "אם ערלה - ערלה, אם רבעי - רבעי". המפרשים פירשו, שהפירות שחנטו עד חמישה עשר בשבט של השנה הרביעית דינם כפירות ערלה, והפירות שחנטו עד חמישה עשר בשבט של השנה החמישית דינם כפירות נטע רבעי. ברם עיון בהלכות אלה לאור המציאות החקלאית (בפרק הזמן שבין ראש השנה לחמישה עשר בשבט כמעט שאין מעצי הארץ שחונטים) מביא למסקנה, שהכוונה לפירות שהבשילו עד חמישה עשר בשבט, ואין הכוונה לפירות שחנטו עד חמישה עשר בשבט. והטעם להמשכת איסור פירות הערלה עד חמישה עשר בשבט, מפני שאז מסתיימת לגמרי הבשלת הפירות שעיקר גדילתם היתה בשנה הקודמת שנת הערלה.
טעם זה הוא מעין טעם הדבר שכתבו ר"ן וריטב"א (שכיוון שחניטת הפירות בין אחד בתשרי לחמישה עשר בשבט היא מחמת מים שהאילן שתה לפני אחד בתשרי, הרי זה כאילו חנטו הפירות לפני אחד בתשרי), אם כי אף הם פירשו ככל המפרשים שהכוונה לפירות שחנטו. ר"ן וריטב"א אמרו, שכיוון שזהו טעם הדבר, אין לחלק בין נטע שלושים יום לפני ראש השנה ובין נטע פחות משלושים יום לפני ראש השנה, כשיטת רז"ה.
לאור האמור, גם ללא דרשת הכתוב יש טעם בהמשכת שנת הערלה עד חמישה עשר בשבט. הרי שדרשת הכתוב לא באה אלא כאסמכתא, והיא בעצם דרשה של אמוראים ("ירושלמי - מסכת שביעית").
בבבלי ראש השנה ט,ב-י,א אמרו: "לנטיעה". - מנלן (רש"י: דראש השנה שלה תשרי)? - דכתיב: "שלוש שנים... ערלים" (ויקרא יט), וכתיב: "ובשנה הרביעית" (שם), ויליף "שנה" "שנה" מתשרי, דכתיב: "מראשית השנה" (דברים יא). - וליגמר "שנה" "שנה" מניסן, דכתיב: "ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות יב)! - דנים שנה שאין עימה חודשים משנה שאין עימה חודשים, ואין דנים שנה שאין עימה חודשים משנה שיש עימה חודשים.
תנו רבנן: אחד הנוטע, אחד המבריך ואחד המרכיב ערב שביעית שלושים יום לפני ראש השנה - עלתה לו שנה (רש"י: כיוון שהגיע יום אחד בתשרי, עלתה לו שנה למניין שני ערלה), ומותר לקיימן בשביעית. פחות משלושים יום לפני ראש השנה - לא עלתה לו שנה (רש"י: עד תשרי הבא, אם אינה ערב שביעית), ואסור לקיימן בשביעית (רש"י: אם ערב שביעית היא, משום תוספת שביעית, שמוסיפים מחול על הקודש). ופירות נטיעה זו אסורים עד חמישה עשר בשבט, אם לערלה - ערלה, ואם לרבעי - רבעי (רש"י: ואף על פי שאמרנו עלתה לו שנה, מכל מקום אם חנטו בה פירות לאחר ראש השנה של שנה רביעית לפני חמישה עשר בשבט - עדיין הם אסורים משום ערלה, שאף על פי שאחד בתשרי ראש השנה לנטיעה, חמישה עשר בשבט ראש השנה לאילן, וזו כבר נעשית אילן, לפיכך אין שנתה מתחדשת לצאת מידי ערלה עד חמישה עשר בשבט, אבל אם חנטו בה פירות משם והלאה - דין רבעי עליהם, ובחמישה עשר בשבט לשנה הבאה יצאו מידי רבעי פירות החונטים בה מכאן ואילך). - מנא הני מילי (רש"י: ששנות ערלה ורבעי נמשכות לאסור פירות החונטים לפני חמישה עשר בשבט)? - אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, ומטו בה משמיה דרבי ינאי: אמר קרא: "ובשנה הרביעית" (רש"י: וי"ו מוסיף על עניין ראשון: יהיה לכם ערלים אף בתוך השנה הרביעית) "ובשנה החמישית" (ויקרא יט) (רש"י: מוסיף על עניין רבעי דסליק מיניה) - פעמים שברביעית (רש"י: כגון שמיהרו פירות לחנוט ברביעית לפני חמישה עשר בשבט) ועדיין אסורים משום ערלה, ופעמים שבחמישית ועדיין אסורים משום רבעי (רש"י: כגון שחנטו פירות בחמישית לפני חמישה עשר בשבט, אבל אם איחרו לחנוט עד לאחר חמישה עשר בשבט - אין בהם איסור).
לפי הבבלי, נמסרו דברי רבי יוחנן על ידי רבי חייא בר אבא. ולפי הירושלמי, נמסרו דברי רבי יוחנן על ידי רבי יסא (אסי).
המבריך והמרכיב
בספרא 'קדושים' פרשה ג נאמר: "ונטעתם" - פרט למרכיב ולמבריך.
הרי שאין דין ערלה בהברכה ובהרכבה. רמב"ם ור"ש (משנה ערלה א,ה) אמרו לגבי הברכה, שבספרא מדובר שלא ניתק מהאילן את הענף שהבריך, אבל משניתקו מתחיל למנות שנות ערלה (וכן אמרו תוספות ורמב"ן ור"ן וריטב"א ור"מ המאירי בבלי ראש השנה ט,ב).
שיטת רבי יוחנן בירושלמי ערלה א,ב היא שאין בהרכבה ערלה כלל, והולכים בהרכבה אחר גיל האילן שעליו הרכיבו ולא אחר זמן ההרכבה. והסיקו בירושלמי שם: "לית כאן מרכיב", שהמילה "מרכיב" בברייתא שלנו היא אשגרת לשון (ר"מ המאירי בבלי ראש השנה ט,ב: לא הוזכר מרכיב אלא לפי הרגל הלשון, שרגילים להזכיר מבריך אצל מרכיב), שהרי לרבי יוחנן אין בהרכבה ערלה. "תוספתא כפשוטה" אומר, שאין הכוונה להגיה את הברייתא נגד כל הנוסחאות בתוספתא בשביעית ובראש השנה ובירושלמי ובבבלי, אלא שלא שנו בברייתא "מרכיב" לעניין ערלה, אלא לעניין שביעית בלבד ("ירושלמי - מסכת שביעית").
רמב"ם אומר, שבספרא מדובר שלא ניתק מהאילן האחד את הענף שהרכיב באילן האחר, אבל משניתקו מתחיל למנות שנות ערלה. אבל רוב הראשונים (רמב"ן ור"ן ורשב"א וריטב"א בבלי ראש השנה ט,ב) חולקים וסוברים, שאין הבדל זה בין ניתק ללא ניתק אמור אלא בהברכה, אבל בהרכבה, כשהרכיב באילן שכבר עברו עליו שנות ערלה - פטור מן הערלה, מפני שבטל הענף באילן שהורכב בו, אבל כשאין הענף יכול להיבטל באילן שהורכב בו, כגון שהורכב באילן שנטע לסייג ולקורות ולעצים, שאין בו דין ערלה, או באילן סרק - חייב בערלה.
• • •
במשנה שנינו: באחד בתשרי ראש השנה לירקות.
ממחישים את הדברים: כיצד לירקות? – באיזה אופן אחד בתשרי הוא ראש השנה לירקות? - לקט (אסף) ממנו ישראל ערב ראש השנה עד שלא חשיכה וגוי משחשיכה – אם לקט ישראל מן הירק בערב ראש השנה קודם שהתחיל ליל ראש השנה, וגוי לקט מן הירק לאחר שהתחיל ליל ראש השנה (נקטו גוי, משום שאסור לישראל ללקוט לאחר שחשכה, מפני שהוא יום טוב), - מעשר מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו (שלוש המילים האחרונות נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה) – ישראל חייב לעשר מהירק שנלקט קודם שחשכה בפני עצמו ומהירק שנלקט לאחר שחשכה בפני עצמו, ואינו רשאי לעשר מזה על זה, מפני שאין מעשרים מירקות שנלקטו לפני אחד בתשרי על ירקות שנלקטו אחרי אחד בתשרי.
בתוספתא ראש השנה א,ט שנו: כיצד לירקות? - ליקט ירק בערב ראש השנה עד שלא בא השמש, וחזר וליקט משבא השמש, - אין תורמים ומעשרים מזה על זה, מפני שזה חדש וזה ישן. היתה שנייה ונכנסה שלישית - הראשון מתעשר מעשר שני, והשני מתעשר מעשר עני. היתה שלישית ונכנסה רביעית - הראשון מתעשר מעשר עני, והשני מתעשר מעשר שני.
ובתוספתא תרומות ב,ו שנו: כיצד אין תורמים מחדש על הישן? - אין תורמים מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו. ליקט ירק בערב ראש השנה עד שלא בא השמש, וחזר וליקט משבא השמש, - אין תורמים ומעשרים מזה על זה, מפני שזה חדש וזה ישן. היתה שנייה ונכנסה שלישית - הראשון מתעשר מעשר שני, והשני מתעשר מעשר עני. היתה שלישית ונכנסה רביעית - הראשון מתעשר מעשר עני, והשני מתעשר מעשר שני.
התוספתא בראש השנה מבארת את המילים "ראש השנה לירקות" על ידי ההלכה שבתוספתא בתרומות. והברייתא כורכת יחד ירקות ומעשרות, שהרי "ירקות" פירושו מעשרות של ירקות. ונקטו כאן דוגמה של ירקות שהולכים בהם אחר לקיטה, והוא הדין במעשר תבואה שהולכים בה אחר שליש, שאם הביאה שליש לפני ראש השנה אין מעשרים ממנה על תבואה שהביאה שליש לאחר ראש השנה.
יש גרסה בתוספתא: "וחזר וליקט אחר משבא השמש", ואין "אחר" אלא גוי, וזהו פירוש על פי הירושלמי כאן ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי ראש השנה יב,א-ב אמרו: תנו רבנן: ליקט ירק (רש"י: אשמועינן דירק בתר לקיטה אזיל לעניין מעשר, ואף על פי שגדל בשנה אחת, אם נלקט בשתי שנים - הוי חדש וישן, שאין תורמים מן החדש על הישן, דכתיב: "שנה שנה" (דברים יד)) ערב ראש השנה עד שלא תבוא השמש, וחזר וליקט משתבוא השמש, - אין תורמים ומעשרים מזה על זה, לפי שאין תורמים ומעשרים לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש. אם היתה שנייה נכנסת לשלישית, שנייה (רש"י: מה שנלקט בשנה שנייה של שמיטה) - מעשר ראשון ומעשר שני, שלישית (רש"י: מה שנלקט בשנה שלישית) - מעשר ראשון ומעשר עני.
לפי גרסת הירושלמי, נאמר בברייתא במפורש שלקט גוי משבאה השמש וחשכה ליל ראש השנה (ר"מ המאירי הוסיף, שישראל עמד עליו. ואולי הכוונה, שדווקא אם נלקט מדעת בעלים - נקבע למעשר). אבל בבבלי מדובר שלקט ישראל בליל ראש השנה באיסור, שהרי יום טוב הוא (ר"מ המאירי), או שלקט במוצאי ראש השנה (ריטב"א).
• • •
במשנה שנינו: בית הלל אומרים: בחמישה עשר בו (בשבט ראש השנה לאילן).
מסבירים: מה טעמם של בית הלל? - רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) ורבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמרו בשם רבי לעזר (בן פדת, אמורא בדור השני) שאמר בשם רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון), - חד אמר: (שתי המילים נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה) – אחד (מהם) אמר (בשם רבי אלעזר שאמר בשם רבי הושעיה): כבר יצאו רוב גשמי שנה כולה – כבר (בחמישה עשר בשבט) נגמרו רוב הגשמים של השנה הזו, וכבר רובה של תקופה מבחוץ – כבר (בחמישה עשר בשבט) עבר רובה של תקופת טבת (ומחמישה עשר בשבט ואילך הפירות חונטים, ולכן יום זה הוא ראש השנה לאילן (תקופת טבת היא משך הזמן שמן היום שבו הלילה הארוך ביותר ועד היום שבו היום והלילה שווים)); וחורנה אמר: – והאחר אמר (בשם רבי אלעזר שאמר בשם רבי הושעיה): עד כאן הן חיין ממי השנה שעברה – עד חמישה עשר בשבט האילנות מתפרנסים (ניזונים) ממי הגשמים שירדו בשנה הקודמת, מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה – מחמישה עשר בשבט ואילך האילנות מתפרנסים (ניזונים) ממי הגשמים שירדו בשנה הזאת שאחר הקודמת (ולכן יום זה הוא ראש השנה לאילן).
ואומרים: ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא – ואין יודעים מי אמר זאת ומי אמר זאת (אין יודעים האם רבי זעורה הוא שאמר בשם האמוראים הללו את המימרה האחת ורבי אילא הוא שאמר בשם האמוראים הללו את המימרה האחרת או שמא להפך). מן מה דאמר – מן (מתוך) מה שאמר רבי יסא (רבי יוסי, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בשם רבי אילא שאמר בשם רבי לעזר שאמר בשם רבי הושעיה: כבר יצאו רוב גשמי השנה כולה, וכבר רוב התקופה מבחוץ, - הוי: – אֱמוֹר (הסק מכאן): רבי זעורה דו (=דהוא) אמר: – רבי זעורה שהוא אמר (בשם רבי אלעזר שאמר בשם רבי הושעיה): עד כאן הן חיין ממי שנה שעברה, מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה.
המונח "מן מה ד..." מציע היסקים, בדרך כלל פשיטת בעיות או הכרעה בנוגע לעניינים מסופקים מסוגים אחרים, על סמך מקורות המוצעים אחרי המונח. בדרך כלל, בא "הוי" או "הדא אמרה" אחרי המונח כדי להציע את המסקנה השייכת לעניין.
המונח "הוי" (התרגום "אֱמוֹר" אינו מילולי, אולם יקשה להציע תרגום מילולי המשקף את הוראתו המדויקת של המונח) מציע מסקנה בעקבות משא ומתן בקשר לעניין מסוים. המונח מציע מסקנות מסוגים שונים. לפעמים מסקנות אלו באות בעקבות חוסר ודאות בשלב הקודם של הסוגיה (כמו כאן) ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
נראה שטעמם של בית שמיי, שאין חולקים חודש אחד לשתי שנים (כמו שאמרו לעיל לעניין יובלות), ולכן מקדימים את ראש השנה לאילן לאחד בשבט, אף על פי שעדיין לא יצאו רוב גשמי השנה ועדיין האילנות חיים ממי השנה שעברה, כמו שאמרו כאן בטעמם של בית הלל.
בבבלי ראש השנה יד,א אמרו: "באחד בשבט ראש השנה לאילן...". - מאי טעמא? - אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: הואיל ויצאו רוב גשמי שנה (רש"י: שכבר עבר רוב ימות הגשמים ועלה השרף באילנות, ונמצאו הפירות חונטים מעתה), ועדיין רוב תקופה מבחוץ (רש"י: עדיין רוב תקופת טבת לבוא). - מאי קאמר (רש"י: 'ועדיין רוב תקופה מבחוץ')? (כל שכן, דכיוון דרוב תקופה מבחוץ, עדיין לא הגיע זמן החנטה, ולא היה להם לקבוע ראש השנה עד אדר!) - הכי קאמר: אף על פי שרוב תקופה מבחוץ, הואיל ויצאו רוב גשמי שנה.
לפי ר"ח, הטעם שאמרו בא לפרש את דברי בית הלל. ולפי תוספות, הטעם שאמרו בא לפרש את דברי בית שמאי וגם את דברי בית הלל.
בבבלי סברו ש"רוב תקופה מבחוץ" משמעו שלא עבר רובה של תקופה, ולכן הנוסח בבבלי: "ועדיין רוב תקופה מבחוץ", שלא כנוסח בירושלמי: "וכבר רובה של תקופה מבחוץ", ולפיכך אמרו בבבלי: "הכי קאמר: אף על פי שרוב תקופה מבחוץ, הואיל ויצאו רוב גשמי שנה".
בשני התלמודים הובאו בשם רבי אושעיא נימוקים לקביעת שבט כראש השנה לאילן. בבבלי הנוסח הוא: "הואיל ויצאו רוב גשמי שנה, ועדיין רוב תקופה מבחוץ", ובירושלמי הנוסח הוא: "כבר יצאו רוב גשמי שנה כולה, וכבר רובה של תקופה מבחוץ".
המפרשים פירשו "רוב גשמי שנה" - רוב מספר ימי הגשמים, וחישבו בדרכים שונות אותם ימים, לשיטת בית הלל עד חמישה עשר בשבט, ולשיטת בית שמאי עד לראשון בו. גם אפשר לפרש "רוב גשמי שנה" - רוב כמות הגשמים. ואכן חישוב רב שנתי של כמויות הגשמים באזורי הארץ השונים מוכיח, שראש חודש שבט הוא מועד גבולי מבחינת כמויות הגשמים היורדות במשך השנה. עד ראש חודש שבט יורדת כמחצית כמות הגשמים השנתית, ובחמישה עשר בשבט כבר ירדה למעלה ממחצית כמות הגשמים השנתית.
בירושלמי מובא טעם נוסף: "עד כאן הן חיין ממי שנה שעברה, מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה". הכוונה היא שעד שבט מנצלים שורשי האילנות העמוקים את מי השנה הקודמת, ומכאן ואילך תופסים את מקומם מי השנה החדשה שהספיקו לחדור לעומק. בחודש שבט מורגשת התעוררות האילנות מתרדמת החורף. הם מתחילים לקלוט תמיסות מזון מהקרקע ולהזרימן לאזורי הצמיחה. בעקבות זאת מתחילים ניצני הלבלוב והפריחה להתעבות, אף שהם עדיין לא נפתחים (פרט לשקד). נראה שמחלוקת בית שמאי ובית הלל לגבי תאריכו של ראש השנה לאילן, יסודה בכך שבית שמאי התייחסו לסימנים המוקדמים של התעוררות זו, המופיעים כבר בראשון בשבט, בעוד שבית הלל התייחסו לסימנים מתקדמים יותר - התפתחות הניצנים - המופיעים בחמישה עשר בו ("תרביץ" מו - חמישה עשר בשבט - הלכה ומציאות).
חמישה עשר בשבט והתקופה
כיוון שחמישה עשר בשבט אינו חל בתאריך קבוע לפי חשבון לוח החמה, יש שינויים ביחס שבין חמישה עשר בשבט ובין התקופה. יש שנים שחמישה עשר בשבט חל לפני אמצע תקופת טבת ויש שנים שהוא חל אחרי אמצע תקופת טבת. בבבלי הלכו לפי השנים שחמישה עשר בשבט חל לפני אמצע תקופת טבת, ולכן אמרו שבחמישה עשר בשבט עדיין רוב תקופת טבת מבחוץ. אבל בירושלמי הלכו לפי השנים שחמישה עשר בשבט חל אחרי אמצע תקופת טבת, ולכן אמרו שבחמישה עשר בשבט כבר רוב תקופת טבת מבחוץ.
במשנה ביכורים ב,ו שנינו: אתרוג – אילן האתרוג, שווה ...לירק – לירקות, בדרך אחד, שבשעת לקיטתו עישורו – שלעניין מעשרות הולכים בו אחר לקיטת הפירות ולא אחר חנטתם, שפירות האתרוג שנלקטו בשנה הראשונה לשמיטה ובשנייה וברביעית ובחמישית מפרישים מהם מעשר ראשון ומעשר שני, והפירות שנלקטו בשנה השלישית לשמיטה ובשישית מפרישים מהם מעשר ראשון ומעשר עני; דברי רבן גמליאל. רבי אליעזר אומר: שווה לאילן – של שאר פירות, בכל דבר – אף לעניין מעשרות, שהולכים בו אחר חנטה ולא אחר לקיטה.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ביכורים ב,ה.
מביאים ברייתא (בתוספתא שביעית): מעשה ברבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) שלקט אתרוג – עץ אתרוג, ונתן (במקבילה: ונהג) עליו חומרי בית שמיי וחומרי בית הלל – שליקט רבי עקיבה באחד בשבט (כמו ששנו בתוספתא) בשנה שלישית (או שישית) לשמיטה, ורבי עקיבה סבר כרבן גמליאל (משנה ביכורים ב,ו) שאתרוג הולכים בו לעניין מעשרות אחר לקיטה, אלא שלדעת בית שמאי השנה מתחילה לעניין מעשר פירות האילן באחד בשבט, וכשליקט באחד בשבט בשנה שלישית (או שישית) לשמיטה היא כבר שנה שלישית (או שישית) למעשרות וחייב במעשר עני, אבל לדעת בית הלל השנה מתחילה לעניין מעשר פירות האילן בחמישה עשר בשבט, וכשליקט באחד בשבט בשנה שלישית (או שישית) לשמיטה עדיין היא שנה שנייה (או חמישית) למעשרות וחייב במעשר שני, ורבי עקיבה החמיר כשניהם מספק ועישר מעשר שני ומעשר עני.
ושואלים: ולמה לי אתרוג? אפילו שאר כל האילן! – מדוע נזכר בברייתא שהמעשה היה באתרוג? והרי, אם החמיר רבי עקיבה כבית שמאי וכבית הלל מספק, היה נוהג כך אף בשאר האילנות! שבשאר אילן, שהולכים בו אחר חנטה, כשחנט באחד בשבט בשנה שלישית לשמיטה, לדעת בית שמאי היא כבר שנה שלישית למעשרות וחייב במעשר עני, אבל לדעת בית הלל עדיין היא שנה שנייה למעשרות וחייב במעשר שני. - אין משיבים על שאלה זו.
ומציעים ברייתא: תני: – שנוי (שנו ברייתא בתוספתא שביעית): כחומרי רבן גמליאל (נשיא הסנהדרין ביבנה ותנא בדור השני) וכחומרי רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) (ב"שרידי הירושלמי": חומרי רבן גמליאל ורבי אליעזר) – רבי עקיבה לא נהג באתרוג שליקט חומרי בית שמאי וחומרי בית הלל, כמו ששנו בברייתא לעיל, אלא נהג בו חומרי רבן גמליאל וחומרי רבי אליעזר, שליקט רבי עקיבה בשנה שלישית למעשרות אתרוג שחנט בשנה שנייה למעשרות, ולדעת רבן גמליאל שאתרוג שונה משאר אילן לעניין מעשרות, שאין הולכים בו אחר חנטה אלא אחר לקיטה, חייב במעשר עני, ולדעת רבי אליעזר שאתרוג שווה לשאר אילן לעניין מעשרות, שהולכים בו אחר חנטה, חייב במעשר שני, ורבי עקיבה החמיר כשניהם מספק ועישר מעשר שני ומעשר עני. - לפי מה ששנו בברייתא כאן מובן מדוע נזכר בברייתא שהמעשה היה באתרוג.
הברייתא לעיל היא דעת תנא קמא בברייתא שבתוספתא שביעית. והברייתא כאן היא דעת רבי יוסה בירבי יהודה בברייתא שבתוספתא שביעית.
ומקשים: רבן גמליאל ורבי ליעזר על דבית הלל אינון הווי! (כן הוא גם ב"שרידי הירושלמי". ובמקבילה: ורבן גמליאל ורבי אליעזר לא מן בית הלל אינון הוו?! והגרסה בר"ח: ורבן גמליאל ורבי אליעזר לא על דבית הלל אינון הוו?! ונראה שיש לגרוס: ורבן גמליאל ורבי אליעזר לא על דבית הלל אינון הווי?!) – וכי רבן גמליאל ורבי אליעזר לא על דעתם של בית הלל הם דנו (עסקו, הביעו דעה)?! (ולדעת בית הלל חמישה עשר בשבט ראש השנה לאילן, וכיוון שאתרוג שווה לשאר אילן לעניין ראש השנה, ראש השנה שלו חמישה עשר בשבט, וכשליקטו רבי עקיבה באחד בשבט (כמו ששנו בתוספתא) בשנה שלישית לשמיטה, אף לדעתו של רבן גמליאל שאתרוג הולכים בו לעניין מעשרות אחר לקיטה, חייב במעשר שני, שהרי רבן גמליאל סבר כבית הלל שראש השנה של אילן הוא חמישה עשר בשבט, ונמצא שחנט ונלקט בשנה שנייה למעשרות, ולא היה לרבי עקיבה לעשר אלא מעשר שני בלבד!)
אין הכוונה בקושיה זו שרבן גמליאל ורבי אליעזר סברו שניהם כבית הלל, שהרי שיטת הירושלמי בכל מקום שרבי אליעזר שמותי הוא (היה תלמיד בית שמאי), ואם כן, רבי אליעזר עצמו סבר כבית שמאי, אלא הכוונה בקושיה זו שכיוון שרבי עקיבא שהחמיר כשניהם סבר כבית הלל, יש להעמיד את מה שאמרו רבן גמליאל ורבי אליעזר (עישורו אחר לקיטה או אחר חנטה) על פי מה שסברו בית הלל (חמישה עשר בשבט ראש השנה).
הביטוי "על ד..." פירושו: על דעתו של רבי פלוני. המילה "הווי" פירושה: דן, עסוק, מביע דעה, והיא מהשורש 'הוי'.
הפירוש במקבילה: וכי לא מן בית הלל הם היו?! (אין משמעה של "הווי" כאן כמשמעה של "הוו" במקבילה).
ומתרצים: אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): תיפתר – תתפרש (ברייתא זו תוסבר), שחנט קודם לחמשה עשר בשבט של שנייה ונכנסה שלישית – במעשה ברבי עקיבה מדובר שחנט האתרוג לפני חמישה עשר בשבט בשנה שלישית לשמיטה, שעדיין היא שנה שנייה למעשרות, וכשהגיע חמישה עשר בשבט התחילה שנה שלישית למעשרות, וליקט אותו רבי עקיבה באחד בשבט בשנה הבאה (שנה לאחר שחנט), שעדיין היא שנה שלישית למעשרות. על דעתיה דרבן גמליאל עישורי (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה: עישורו) עני – לדעתו של רבן גמליאל שאתרוג הולכים בו לעניין מעשרות אחר לקיטה, חייב במעשר עני, כיוון שנלקט בשנה שלישית למעשרות; על דעתיה דרבי אליעזר עישורי (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה: עישורו) שני – לדעתו של רבי אליעזר שאתרוג הולכים בו לעניין מעשרות אחר חנטה, חייב במעשר שני, כיוון שחנט בשנה שנייה למעשרות, ורבי עקיבה החמיר כשניהם מספק ועישר מעשר שני ומעשר עני. ואף אם ליקטו קודם לכן, היה רבי עקיבה נוהג כן, אלא שמעשה שהיה כך היה, כמפורש בבבלי.
ושואלים: מה עשה (במקבילה נוסף: לו)? – איך עישר רבי עקיבה מפירות האתרוג מעשר שני ומעשר עני? (שכן יש כאן חשש לקלקול מעשרות, שהרי אם המעשר הראשון מביניהם שהפריש אין בו צורך, לא תיקן כלל, ואותו מעשר עצמו צריך תיקון, והמעשר השני מביניהם שהפריש שיש בו צורך אינו כשיעורו, שהרי הפריש רק עשירית ממה שנשאר לאחר שהפריש את המעשר הראשון מביניהם)
ומשיבים: קרא שם על מעשר (ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה נוסף: שני) שבו ופדייו ונתנו לעני – רבי עקיבה קרא שם למעשר שני (נתן עיניו בצד הפירות ואמר: עשירית מהם היא כאן מעשר שני), ופדה אותו בדמים והוציאו לחולין, ואחר כך הפריש מהפירות מעשר עני ונתנו לעני, שכיוון שפדה מעשר שני, רשאי העני לאכול מעשר עני בכל מקום, ודמי פדיון מעשר שני העלה לירושלים (מעשר שני שלא נפדה חייבים לאוכלו בירושלים, ומעשר עני רשאי העני לאוכלו בכל מקום).
המונח "תני" מציע ברייתות.
המונח "תיפתר" מציע פרשנות למקורות ספרותיים המבוססת על אוקימתות. המונח ממלא תפקידים שונים. במקומות רבים הוא מתרץ קושיות. המונח מציע אוקימתות מסוגים שונים. הוא מופיע בכמה סגנונות, כגון "תיפתר ש[קרה דבר מסוים]".
המונח "על דעתיה דרבי פלוני" ממלא תפקידים מגוונים. לפעמים המונח מפרט את הדין החל במקרה מסוים אליבא דשני בני פלוגתא, ובמקרים כאלה הוא רגיל לבוא פעמיים בזה אחר זה ("על דעתיה דרבי פלוני... על דעתיה דרבי אלמוני...") ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
עד כאן המקבילה בירושלמי ביכורים.
הסוגיה שייכת לראש השנה ולביכורים. לראש השנה, אגב "חומרי בית שמאי וחומרי בית הלל", שמחלוקתם נתפרשה בראש השנה במשנה. לביכורים, אגב "כחומרי רבן גמליאל וכחומרי רבי אליעזר", שמחלוקתם נתפרשה בביכורים במשנה. ואין להכריע מה מקורה ("סוגיות מקבילות בירושלמי", עמוד 19).
בתוספתא שביעית ד,כא שנו: מעשה ברבי עקיבא שליקט אתרוג באחד בשבט, ונהג בו כדברי בית שמיי וכדברי בית הלל. רבי יוסה בירבי יהודה [אומר]: כדברי רבן גמליאל וכדברי רבי ליעזר. אמר רבי יוסה: העיד רבי אבטלס משם חמישה זקנים, שאתרוג בשעת לקיטתו למעשר. ורבותינו נמנו עליו ואמרו באושא, שאתרוג בשעת לקיטתו למעשר.
בירושלמי לא נזכר שהמעשה ברבי עקיבא היה באחד בשבט, אבל מן העניין מוכח שהמעשה היה ביום זה.
ובתוספתא תרומות ב,ו וראש השנה א,ט שנו: ליקט אתרוג בערב חמישה עשר בשבט עד שלא בא השמש, וחזר וליקט משבא השמש, - אין תורמים ומעשרים מזה על זה, מפני שזה חדש וזה ישן.
בבבלי ראש השנה יד,א-ב אמרו: תנו רבנן: מעשה ברבי עקיבא שליקט אתרוג (רש"י: פירות אילן אתרוג) באחד בשבט, ונהג בו שני עישורים (רש"י: מעשר שני כבשנה שניה, ומעשר עני כבשנה שלישית, שהיתה שניה נכנסת לשלישית), אחד כדברי בית שמאי (רש"י: שאמרו: נתחדשה שנה וכבר נכנסה שלישית משחשיכה), ואחד כדברי בית הלל (רש"י: האומרים: לא נתחדשה שנה עד חמישה עשר בו). - רבי יוסי בר יהודה אומר: לא מנהג בית שמאי ובית הלל נהג בו, אלא מנהג רבן גמליאל ורבי אליעזר נהג בו (רש"י: שני עישורים שנהג בו לאו משום ספק כבית שמאי ספק כבית הלל, אלא משום ספק הלכה כרבן גמליאל דאמר: אתרוג אחר לקיטה כירק, משום דדרכו ליגדל על כל מים, והרי נלקט בשלישית, או שמא כרבי אליעזר דאמר: אחרי חנטה הלכו בו כשאר אילנות, והרי חנט בשנייה). דתנן: אתרוג שווה לאילן בשלושה דרכים ולירק בדרך אחד. שווה לאילן (רש"י: לילך אחר חנטה) בשלושה דרכים: לערלה ולרבעי ולשביעית, ולירק בדרך אחד: שבשעת לקיטתו עישורו (רש"י: שאם חנט בשנייה ונלקט בשלישית - מתעשר כדת שנה שלישית כירק, לפי שאף הוא דרכו ליגדל על כל מים); דברי רבן גמליאל. רבי אליעזר אומר: אתרוג שווה לאילן לכל דבר.
"רבי יוסי בר יהודה אומר: לא מנהג בית שמאי ובית הלל נהג בו, אלא מנהג רבן גמליאל ורבי אליעזר נהג בו". - באחד בשבט - כבית שמאי?! (רש"י: לרבי יוסי בר יהודה דאמר משום דנהג בו מנהג רבן גמליאל עישרו מעשר עני כדין שלישית, אם כן כבית שמאי סבירא ליה, דנתחדשה שנה היום, דאי כבית הלל - לקיטתו וחנטתו בשנה אחת הוו) - אמר רבי חנינא, ואיתימא רבי חנניא: הכא באתרוג שחנטו פירותיו קודם חמישה עשר דאידך שבט עסקינן (רש"י: דאשתקד, שהאתרוג דר באילנו שתיים ושלוש שנים, ובחמישה עשר בשבט דאשתקד נכנסה שנה שלישית, ועדיין לא יצאת שלישית, נמצא שחנט בשנייה ונלקט בשלישית), ובדין הוא דאפילו קודם לכן (רש"י: דאם ליקטו קודם לכן, בכסליו או בטבת, נמי הוה נוהג בו שני עישורים, משום מנהג רבן גמליאל ורבי אליעזר), ומעשה שהיה כך היה (רש"י: בראשון בשבט היה). - רבינא אמר: כרוך ותני (רש"י: כפול את דברי רבי יוסי בר יהודה ושנה בה שתי מחלוקות): לא אחד בשבט היה (רש"י: שאין בה חידוש שנה), אלא חמישה עשר בשבט היה (רש"י: לבית הלל נתחדשה שנה), ולא מנהג בית שמאי ובית הלל נהג בה, אלא מנהג רבן גמליאל ורבי אליעזר נהג בה.
בבבלי שאלו על רבי יוסי בר יהודה אותה שאלה ששאלו עליו בירושלמי. תשובת רבי חנינא / חנניא בבבלי היא תשובת רבי יוסה בירבי בון בירושלמי.
מעין מה שאמרו בירושלמי כאן אמרו בירושלמי מעשרות ד,ו: אביונות (פירות צלף) - נותנין עליהן חומרי אילן וחומרי זרעין. וליידה מילה? - שאם היתה שנייה נכנסת לשלישית, שהוא מפריש ופודהו ונותנו לעני.
...על דבית הלל אינון הווי
כעין סגנון זה אמרו בירושלמי מעשר שני ג,ח ושקלים ח,ה: לא הוי בה רבנן אלא על דבר קפרא.
ונתנו לעני
"טורי אבן" הקשה, למה נתנו לעני מספק, הרי המוציא מחברו עליו הראיה, ואין צריך לתת לעני מספק, ותירץ, שהירושלמי לשיטתו בפאה ד,ח שבספק מתנות עניים חייב לתת לעני. ורב ניסים גאון כתב, שעשה כן לפנים משורת הדין כדי לצאת ידי ספק.
ראש השנה לאילן
חודש שבט נבחר כמועד הקובע את השתייכות הפרי לשנה הקודמת או לשנה החדשה, מכיוון שחודש זה מפריד הפרדה גמורה בין עונת הפרי הישן לפרי החדש. בעונה זו כבר סיימו פירות הקיץ את הבשלתם, והפירות החדשים עדיין לא התחילו להתפתח. לכן העיקרון של הבשלת הפרי (ולא של חנטה) הוא העומד ביסוד ההלכות הקשורות בראש השנה לאילן (קביעת שנת המעשר וקדושת פירות שביעית). עיקרון זה עומד ביסוד האיסור של פירות ערלה עד חמישה עשר בשבט של השנה הרביעית, כיוון שפירות אלה התפתחו בשנת הערלה השלישית. לגבי האתרוג נחלקו רבי אליעזר ורבן גמליאל, האם גמר מועד הבשלת הפרי קובע את עישורו כאילן, או מועד לקיטתו כירק.
האתרוג שונה מעצי הארץ בכך שהוא עשוי לפרוח, לחנוט ולהניב פרי כמעט בכל חודשי השנה, בעוד שעצי הארץ פורחים וחונטים באביב ומבשילים פריים בקיץ או בראשית החורף. לאחר שהבשיל יכול האתרוג להישאר על האילן עוד חודשים אחדים. הרי שמחנטתו ועד לקיטתו עוברת לעיתים יותר משנה. מבין עצי הארץ האתרוג הוא היחיד שאינו יכול להתקיים ללא השקאה. עקב התכונות המיוחדות של האתרוג נתעוררו לגביו בעיות הלכתיות ("תרביץ" מו - חמישה עשר בשבט - הלכה ומציאות).
• • •