משנה
מכשירי אוכל נפש דינם כאוכל נפש ומותר לעשותם בחול המועד לצורך המועד.
מעמידין תנור וכיריים וריחיים במועד (במסירה שלפנינו נוסף "וריחיים" בידי מגיה) – מותר בחול המועד להרכיב את חלקיהם ולחבר אותם, מפני שהעמדה זו היא צורך המועד לאפות ולבשל ולטחון בהם. רבי יהודה אומר: אין מכבשין את הריחים – אסור לנקר (לקדוח, לעשות חריצים) בחול המועד את אבני הריחיים, כשהן חלקות ואינן טוחנות יפה, כדי לעשותן חדודות, כתחילה (בתחילה, בפעם הראשונה) – כשהריחיים חדשים, מפני שיש בניקור זה טרחה רבה. אבל מותר לנקר ריחיים ישנים, שהואיל ודי בניקור מועט, מותר לעשותו בחול המועד.
בבבלי מועד קטן י,א אמרו: מעמידים תנור וכיריים במועד, ובלבד שלא יגמור מלאכתם; דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: אף יגמור. רבי יהודה אומר משמו: מעמידים את (אבן הריחיים) החדשה, ומכבשים את הישנה. ויש אומרים: אין מכבשים כל עיקר (אפילו את הישנה).
דעת רבי אליעזר, שכל דבר שהוא לצורך המועד, אף על פי שהותר בחול המועד, מותר לעשותו בתנאי שלא ישלימו עד תומו. אולם חכמים סוברים, שרשאים לגמור את המלאכה, משום שדבר שהותר לעשותו בחול המועד יכול להיעשות במלואו.
רבי יהודה בשם רבי אליעזר מתיר לצורך המועד גם לכבש את אבני הריחיים הישנות, שהיא מלאכת הדיוט ואין טרחתה מרובה, אבל אוסר לכבש אבני ריחיים חדשות, כי היא מלאכת אומן וטרחתה מרובה. הלכה זו מיוחסת לרבי יהודה גם במשנה. וחכמים חולקים ומתירים בין בחדשים ובין בישנים.
דברי רבי יהודה במשנה זהים לדברי רבי יהודה בברייתא שאמר משמו של רבי אליעזר. ואף על פי שחכמים מן הסתם חולקים על רבי אליעזר, רבי יהודה הולך בשיטת רבי אליעזר, "מפני שרבי יהודה בנו של רבי אילעאי, ורבי אילעאי תלמידו של רבי אליעזר, לפיכך הוא (רבי יהודה) שונה משנת רבי אליעזר" (תוספתא זבחים ב,יז). אבל בכתב יד של המשנה הגרסה היא במשנה: רבי יהודה אומר: אף מכבשים את הריחיים בתחילה. לפיה צריך לומר שרבי יהודה רק מסר כן משמו של רבי אליעזר, ואילו הוא עצמו סובר כחכמים שאפילו חדשים מותר לכבש ("מקורות ומסורות").
תנור וכיריים וריחיים
התנור היה משמש לאפיית לחם ומיני מאפה אחרים. הרבו להשתמש בתנור אף לצורכי בישול וצלייה. התנור היה בדרך כלל קבוע ומחובר לקרקע, אך היו מצויים גם תנורים קטנים יותר שהיו מטלטלים אותם ממקום למקום ומעבירים אותם מן החצר לבית. התנור המצוי היה עשוי חרס. היו תנורים הבנויים אבנים או לבנים או העשויים מתכת.
הכיריים היו משמשים לבישול. הכיריים היו כלי מאורך או מעוגל, והיה עליהם מקום לשפיתת שתי קדרות. לרוב היו הכיריים עשויים חרס, אך לפעמים היו בנויים אבן או עשויים מתכת.
הריחיים היו משמשים לטחינת קמח. הריחיים היו של אבן.
מעמידים תנור
מעמידים - מרכיבים תנור של חוליות או של דפים.
תנור של חוליות הוא תנור שלאחר שנוצר נחתך בבית האומן לחוליות שרוחבן פחות מארבעה טפחים. בזמן השימוש מרכיבים אותן, ובזמן שהתנור נטמא קל לפרקו לחלקיו ולטהרו על ידי כך.
תנור של דפים ייצרוהו בכמה חלקים. כל חלק נקרא דף של תנור ושימש לאפייה. דף כזה אינו מקבל טומאה הואיל ואין בו רוב התנור. מחברים את הדפים לתנור שלם על ידי לימודים (נסרים), ואם נטמא אפשר לפרקו על ידי סילוק לימודיו והתנור נטהר.
מכבשים ריחיים
בבבלי מועד קטן י,א אמרו: מאי מכבשים? - רב יהודה אמר: מנקר ריחיא (רש"י: מכה בפטיש על הריחיים ומנקר, כשהם חלקים יותר מדי ואינם טוחנים יפה).
על שאר מכשירי אוכל נפש שהתירו לעשותם בחול המועד לצורך המועד, ראה ירושלמי להלן ב,ב.
• • •
במשנה שנינו: מעמידים תנור במועד.
תנא – שנה (ברייתא) רבי חלפתא בר שאול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): ובלבד שלא יגדרנו (צריך לומר: יגדלנו) כתחילה – מותר להעמיד בחול המועד תנור שנעשה קודם המועד, אבל אסור לעשות תנור חדש בחול המועד. התנור המצוי בימיהם היה עשוי חרס, ותחילה היו גודלים (קולעים) תבנית תנור מענפים, ועל גבי התבנית הזו היו מדביקים טיט, ואחר כך היו מניחים את התנור להתייבש או מסיקים אותם באש להקשות אותו. אסור לעשות תנור חדש במועד, מכיון שאינו מתייבש עד לאחר המועד, ואינו ראוי לאפות בו במועד.
בבבלי מועד קטן יא,א אמרו: רב יהודה שרא לאמי תנוראה למגדל תנורי (רש"י: לעשות התנור מחדש, שראוי לאפות בו במועד), ולרבה בר עשבי למגדל מהולתא (רש"י: נפה). איני? והא תני רבה בר שמואל: ושווים שאין גודלים תנור לכתחילה! - לא קשיא: כאן - בימות החמה (רש"י: כלומר, כשיש ימות החמה, שאין יורדים גשמים ברגל - מותר לעשות בו תנור, לפי שמתייבש מהר ויכולים לאפות בו במועד), כאן - בימות הגשמים (רש"י: כלומר, כשיורדים גשמים ברגל - אין עושים תנור, לפי שאינו מתייבש מהר עד לאחר המועד, ואינו יכול לאפות בו במועד, ועבד טירחא שלא לצורך המועד).
הברייתא שהובאה בבבלי היא מעין זו שהובאה בירושלמי.
תני: – שנוי (שנו ברייתא לענין חול המועד (ראבי"ה)): תנור וכיריים חדשים – שעדיין לא הסיקו אותם באש ולא התקשו, - אין סכין אותן בשמן – להחליקם ולצחצחם יפה, ואין טולין אותן במטלית – אין מעבירים עליהם מטלית לנגבם ולהחליקם, אחרי שהיו סכים אותם בשמן, ואין חוסמין אותן בצונין – אין מקשים אותם במים קרים, אחרי שהיו מסיקים אותם באש (הגרסה בברייתא שבתוספתא ביצה המובאת להלן: ואין מפיגין אותן (מחלישים ומסירים את חומם) בצונין), בשביל שיתחסמו – כדי שהתנור והכיריים יתקשו, וכן אין מסיקים אותם באש כדי שיתקשו (הטעם "בשביל שיתחסמו" מוסב על הכל: טולים במטלית, מפיגים בצונין, וכן מסיקים באש), ואם בשביל לשפות (להעמיד) עליהן את הקדירה (סיר) – לצורך המועד, כשאין לו תנור וכיריים אחרים (כדלהלן), ולא בשביל שיתחסמו, - מותר – להסיק באש תנור וכיריים חדשים, אף על פי שעל ידי ההסקה באש כדי לאפות ולבשל בהם יתקשו; וכן מותר להפיג אותם במים צוננים, בשביל שלא תישרף הקדרה שהעמיד עליהן לצורך המועד, כשאין לו תנור וכיריים אחרים, אף על פי שעל ידי ההפגה במים צוננים יתקשו.
לפי תוספות רא"ש, ברייתא זו מדברת לענין יום טוב, ומשמע שמלאכות אלו, שאסור לעשות אותן ביום טוב, מותר לעשות אותן בחול המועד.
ואומרים: ותני כן: – ושנוי (שנו ברייתא בתוספתא ביצה ג,טז לענין יום טוב) כך (כמו הברייתא ששנו לענין חול המועד): תנור וכיריים חדשים – שעדיין לא הסיקו אותם באש ולא התקשו, - הרי הן ככל הכלים המיטלטלין בחצר – ומותר לטלטלם ביום טוב. ואף על פי שאסור לאפות ולבשל בהם ביום טוב, מפני שעל ידי ההסקה באש כדי לאפות ולבשל בהם הם מתקשים והרי הוא מתקן כלי, מכל מקום מותר לטלטלם, משום שהם ראויים להשתמש בהם בדברים אחרים. בהמשך הברייתא שבתוספתא שנו לענין יום טוב את אותן ההלכות ששנו בברייתא לעיל לענין חול המועד, אלא שהירושלמי קיצר ולא הביא אלא את תחילתה של הברייתא שבתוספתא.
ומספרים: רבי יודן בירבי ישמעאל (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) הורי – הורה (פסק הלכה) מדוחק – בשעת הדחק, כשאין לו כירה אחרת, להביא כירה חדשה מבית האומן – לביתו, ולטלטל אותה ביום טוב, כדי לשפות עליה את הקדירה כתחילה (בפעם הראשונה) ביום טוב – ולהסיק את הכירה החדשה באש, אף על פי שעל ידי ההסקה באש כדי לבשל בה תתקשה הכירה. פסק הלכה זה, שמטלטלים כירה חדשה ביום טוב ומותר לשפות עליה את הקדרה כשאין לו כירה אחרת, הוא כמו ששנו בברייתא שבתוספתא.
בתוספתא ביצה ג,טז שנו (לענין יום טוב): התנור והכיריים חדשים הרי הם ככל הכלים, ומטלטלים אותם, אבל אין סכים אותם שמן, ואין סוחטים אותם במטלית (שהיו טובלים את המטלית בשומן וממרחים ומחליקים אותו), ואין מפיגים אותם בצונין כדי לחסמם, אם בשביל לאפות בהם - מותר.
ובבבלי ביצה לד,א אמרו: תנו רבנן: תנור וכיריים חדשים (רש"י: וכל שכן ישנים) - הרי הם ככל הכלים הניטלים בחצר (רש"י: דחזו למיתב בגוייהו מידי), אבל אין סכים אותם שמן (רש"י: להחליקם ולצחצחם), ואין טשים (רש"י: שפים) אותם במטלית (רש"י: להחליקם), ואין מפיגים אותם בצונין (רש"י: לאחר הסקם) כדי לחסמם (רש"י: שמתקשים על ידי הצונין. וכולם משום דמתקן מנא). ואם בשביל לאפות (רש"י: שהוסקו הרבה וחושש שלא תישרף הפת) - מותר (רש"י: להפיגם).
הפירוש לעיקרן של הברייתא שבתוספתא ושל הברייתא שבירושלמי הוא של רי"ד (רבי ישעיה דטראני).
לפי רי"ד, אסור לאפות ולבשל בתנור ובכיריים חדשים ביום טוב, מפני שהם נחסמים. אבל כל הראשונים חולקים וסוברים שמותר לאפות ולבשל בהם, מפני שאינם נחסמים על ידי אפייה ובישול בלי חיסום במים צוננים (לדבריהם הטעם "בשביל שיתחסמו" מוסב רק על מפיגים בצונין). מתוך דברי הירושלמי כאן ("רבי יודן בירבי ישמעאל הורי מדוחק" וכו') משמע כרי"ד ("תוספתא כפשוטה").
תנור וכיריים חדשים
הקדרים לא היו מסיקים את התנור ואת הכיריים שיצרו, אלא מכרו אותם ללקוחות לפני צריפתם בכבשן, והלקוחות היו צריכים להסיק אותם בזמן השימוש בהם או לפני השימוש.
היו סכים בשמן את התנור ואת הכיריים החדשים לפני שנצרפו בכבשן. סיכה בשמן לפני שהכלי נצרף באה לשם נתינת צבע שחור לכלי.
• • •