משנה
במשנה זו שתי הלכות במעמדו של הכוהן הגדול.
אין בין כהן משוח בשמן המשחה – כוהן גדול שנמשח בשעת מינויו בשמן המשחה, למרובה בגדים – כוהן גדול שהתחנך בשעת מינויו בריבוי בגדים, שהוסיפו לו ארבעה בגדים (חושן, אפוד, מעיל וציץ) על הארבעה שלבש עד למינויו (כתונת, מכנסיים, מצנפת ואבנט), ומעתה הוא משמש בשמונה בגדים, אלא פר הבא על כל המצות – כוהן משוח שחטא בשגגת הוראה ומעשה, שטעה והורה לעצמו היתר בדבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, ועשה על פי הוראתו, מביא פר לקורבן חטאת (ויקרא ד,ג-יב). אבל מרובה בגדים שחטא בשגגת הוראה ומעשה, אינו מביא פר לקורבן חטאת, אלא כשבה או שעירה, כדין כל אדם שחטא בשגגה (ויקרא ד,כז-לה. - בבית המקדש הראשון כוהנים גדולים התחנכו בשעת מינוים בריבוי בגדים ובמשיחה בשמן המשחה במשך שבעה ימים רצופים. בבית המקדש השני, שלא היה שמן המשחה, כוהנים גדולים התחנכו בשעת מינוים בריבוי בגדים בלבד במשך שבעה ימים רצופים).
אין בין כהן ששימש (צריך לומר כמו בכתבי היד של המשנה: 'משמש') – כוהן גדול המשמש עכשיו בעבודה, לכהן שעבר – ששימש בכהונה גדולה והעבירוהו מחמת זקנה או מחמת מום ונתרפא, או ששימש זמנית במקום הכוהן הגדול הקבוע שלא היה יכול לשמש ועבר, אלא פר יום הכיפורים – שהוא בא מנכסי הכוהן הגדול המשמש ולא מנכסי הכוהן שעבר, ועשירית האיפה – מנחת חביתי כוהן גדול (ויקרא ו,יג-טו), הקריבה בכל יום, שהיא באה מנכסי הכוהן הגדול המשמש ולא מנכסי הכוהן שעבר, והכוהן שזכה בהקרבתה בפייס מקריבה. אבל לשאר דברים שניהם שווים, והם מפורשים במשנה הוריות ג,ד: זה וזה שווים בעבודת יום הכיפורים, ומצווים על הבתולה, ואסורים על האלמנה, ואינם מיטמאים בקרוביהם, ולא פורעים, ולא פורמים, ומחזירים את הרוצח.
• • •
תלמוד
במשנה כאן והוריות ג,ד שנינו: "אין בין כהן משוח בשמן המשחה למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצות".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי הוריות ג,ד.
בויקרא ד,ג נאמר בעניין פר החטאת של הכוהן המשיח: "אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם, וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַה' לְחַטָּאת".
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): כהן משיח – כוהן משוח שחטא בשגגת הוראה ומעשה, מביא פר. אין המרובה בגדים – שחטא בשגגת הוראה ומעשה, מביא פר – כמו ששנינו במשנה.
ומעירים: ודלא – ושלא כרבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) – הדעה בברייתא חולקת על דעתו של רבי מאיר, ומציעים מקור לשיטת התנא הנזכר: דרבי מאיר אמר: המרובה בגדים – שחטא בשגגת הוראה ומעשה, מביא פר.
ומציעים את טעמו של רבי מאיר: מה טעמא דרבי מאיר? – מה הטעם (המקור בכתוב) של רבי מאיר (שגם המרובה בגדים מביא פר)? - 'משיח' (ויקרא ד,ג) – זה כוהן המשוח בשמן המשחה, - מה תלמוד לומר – מה יש ללמוד מהכתוב 'כהן' (שם)? לרבות (להוסיף) את המרובה בגדים – גם כוהן גדול שלא נמשח בשמן המשחה מביא פר לחטאתו.
ומציעים את טעמם של החולקים על רבי מאיר: מה טעמון דרבנין? – מה טעמם (מקורם בכתוב) של החכמים (שהמרובה בגדים אינו מביא פר)? - 'משיח' (שם) - יכול זה המלך! – אולי יעלה על דעתך שגם המלך, שנמשח למלכות בשמן המשחה, יביא פר לחטאתו! תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר): 'כהן' (שם) – כוהן מביא פר, אבל מלך אינו מביא פר. אי (צריך לומר: 'או') 'כהן' יכול אף מרובה בגדים! – אולי יעלה על דעתך שהכתוב 'כוהן' מלמד שגם כוהן מרובה בגדים יביא פר לחטאתו! תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר): 'משיח' – כוהן משוח מביא פר, אבל כוהן מרובה בגדים אינו מביא פר. או יכול שאני מרבה אף משוח מלחמה! – אולי יעלה על דעתך שהכתוב 'משיח' מוסיף שגם כוהן שנתמנה להיות משוח מלחמה, שמושחים אותו בשמן המשחה כדי לדבר אל העם במערכות המלחמה, יביא פר לחטאתו! תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר): 'המשיח' – ה"א היידוע בראש המילה באה להדגיש שהוא הכוהן החשוב ביותר מכל הכוהנים המשוחים, שאין על גביו משיח – כוהן גדול שנמשח לכהונה גדולה, שאין כוהן משוח אחר גדול ממנו, מביא פר, אבל כוהן משוח מלחמה, שיש כוהן משוח אחר גדול ממנו, והוא הכוהן הגדול, אינו מביא פר.
הדרשות שנאמרו על ידי סתם התלמוד הירושלמי בטעמו של רבי מאיר ובטעמם של החכמים החולקים עליו הן למעשה תנאיות כפי שמלמדות המקבילות.
בתוספתא הוריות ב,ג שנו: המרובה בגדים צריך להביא פר; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אין צריך להביא פר.
בבבלי מגילה ט,ב והוריות יב,א אמרו: מתניתין דלא כרבי מאיר, דתניא: מרובה בגדים מביא פר הבא על כל המצוות; דברי רבי מאיר. - מאי טעמיה דרבי מאיר? דתניא: "המשיח" - אין לי אלא משוח בשמן המשחה. מרובה בגדים מניין? תלמוד לומר: "הכוהן המשיח".
ובבבלי הוריות יב,א אמרו: תנו רבנן: "משיח" - יכול מלך! תלמוד לומר: "כוהן". אי "כוהן", יכול מרובה בגדים! תלמוד לומר: "משיח". אי "משיח", יכול משוח מלחמה! תלמוד לומר: "המשיח", שאין על גביו משיח. - מאי משמע? - כדאמר רבא: "הירך" (בראשית לב,לב באיסור גיד הנשה) - המיומנת (החשובה) שבירך, הכא נמי "המשיח" - המיומן שבמשוחים.
בספרא "ויקרא" דיבורא דחובה פרשה ב נאמר (בעניין פר החטאת של הכוהן הגדול): "משיח" - יכול זה המלך! תלמוד לומר: "כוהן". או "כוהן" - יכול המרובה בבגדים! תלמוד לומר: "משיח". או "משיח" - יכול אף משוח מלחמה! תלמוד לומר: "המשיח" - שאין על גביו משיח.
ומציעים סתירה: מחלפה שיטתון דרבנין! – מוחלפת שיטתם של החכמים! (דבריהם של החכמים סותרים את עצמם!) הכא כתיב – כאן (במנחת חביתי כוהן גדול) כתוב 'משיח' – "וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ" (ויקרא ו,טו), והכא כתיב – וכאן (בפר החטאת של הכוהן הגדול) כתוב 'משיח' – "אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא" (ויקרא ד,ג), הכא אינון אמרין – כאן (במנחת חביתי כוהן גדול) הם (החכמים) אומרים לרבות (להוסיף) מרובה בגדים – שהוא מביא מנחת חביתים (שהרי המשנה שהיא כדעתם של החכמים אמרה שאין בין כהן משוח בשמן המשחה למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצוות, ומכאן שלעניין מנחת חביתים שניהם שווים), והכא אינון אמרין – וכאן (בפר החטאת של הכוהן הגדול) הם (החכמים) אומרים להוציא (למעט) את המרובה בגדים – שאינו מביא פר לחטאתו?!
ומיישבים את הסתירה בהצעת הבחנה בין המקורות: אמר רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): כל מדרש ומדרש בעניינו (צריך לומר: 'כעניינו') (הלשון הזה שגור בפי רבי אילא בכמה מקומות בירושלמי) – כל דרשה ודרשה נדרשת לפי עניינה. תמן – שם (במנחת חביתי כוהן גדול), - כל הפרשה אמורה באהרן – שנאמר שם: "זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה'" (ויקרא ו,יג), הרי שהפרשה מדברת בכוהן גדול, ואין צורך שיאמר הכתוב "כוהן" כדי לומר שהפרשה מדברת בכוהן גדול ולא במלך. לאי זה דבר נאמר 'כהן' (ויקרא ו,טו)? לרבות את המרובה בגדים – שגם הוא מביא מנחת חביתים. ברם הכא – אבל כאן (בפר החטאת של הכוהן הגדול), - אין הפרשה אמורה באהרן – לא נאמר כאן שהפרשה מדברת בכוהן גדול. אִילּוּ נאמר 'משיח' (ויקרא ד,ג) ולא נאמר 'כהן', הייתי אומר: (לעולם על העלם דבר מביא פר ועל שגגת מעשה מביא שעיר. הוי צורך הוא שיאמר 'כהן'. או אלו נאמר 'כהן' ולא נאמר 'משיח', הייתי אומר: (המוסגר נוסף במסירה שלפנינו על ידי מגיה על פי המקבילה, ובשל כך שיבש את כל הסוגיה ("הירושלמי כפשוטו", עמוד יז), ויש למוחקו)) זה המלך – המלך, שנמשח למלכות בשמן המשחה, יביא פר לחטאתו. ולכן יש צורך שיאמר הכתוב "כוהן" כדי לומר שהפרשה מדברת בכוהן גדול. אִין (במקבילה: 'אם') תאמר – אם תקשה על כך: כבר קדמה פרשת המלך (ויקרא ד,כב-כו) – בסמוך לפרשה הזו שנאמר בה 'משיח' כבר נאמרה פרשת חטאת המלך: "אֲשֶׁר נָשִׂיא (מלך) יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם", שאינו מביא פר לחטאתו, אלא שעיר, ואם כן, אין לומר שהפרשה שנאמר בה 'משיח' מדברת במלך אלא בכוהן גדול, הייתי אומר – כדי לדחות את קושייתך: על העלם דבר מביא פר ועל שגגת מעשה מביא שעיר – שתי הפרשות מדברות במלך, הפרשה שנאמר בה 'משיח' מדברת במלך (שנמשח למלכות בשמן המשחה) שחטא בהעלם דבר (שנעלם ממנו הדין והורה לעצמו היתר בטעות בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, ועשה מעשה בשוגג על פי הוראת עצמו) שהוא מביא פר לחטאתו, והפרשה שנאמר בה 'נשיא' מדברת במלך (אף שלא נמשח) שחטא בשגגת מעשה (שחטא בשוגג חטא שזדונו כרת) שהוא מביא שעיר לחטאתו. ומציעים מסקנה: הוי – הוֹוֶה (נמצא), צורך הוא שיאמר 'משיח' – יש צורך שהכתוב בפר החטאת יאמר 'משיח', כדי למעט את המרובה בגדים, שאינו מביא פר לחטאתו, וצורך הוא שיאמר 'כהן' – וגם יש צורך שהכתוב בפר החטאת יאמר 'כוהן', כדי למעט את המלך, שאינו מביא פר על שגגת הוראה ומעשה.
בספרא "צו" פרשה ג נאמר (בעניין מנחת חביתי כוהן גדול): "משיח" - אין לי אלא משוח בשמן המשחה. מרובה בגדים מניין (שמביא מנחת חביתים)? תלמוד לומר: "והכוהן".
בבבלי הוריות יב,א אמרו: אמר מר: "'משיח' - יכול מלך!" - מלך, פר הוא דמייתי? שעיר הוא דמייתי! - סלקא דעתך אמינא: בהעלם דבר יביא פר, בשגגת מעשה יביא שעיר, קא משמע לן (שאינו מביא פר).
• • •
במשנה כאן והוריות ג,ד שנינו: "אין בין כהן משמש לכהן שעבר אלא פר יום הכיפורים ועשירית האיפה".
כאן המשך המקבילה בירושלמי הוריות ג,ד.
אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): עבר והביא עשירית האיפה שלו – כוהן שעבר מכהונה גדולה מחמת איזו סיבה שהיא, אם עבר על ההלכה שאין מנחת חביתי כוהן גדול באה משלו אלא משל הכוהן המשמש בקביעות בכהונה גדולה, והביא אותה משלו במקום שהכוהן המשמש יביא אותה משלו, - כשר – לא נפסלה המנחה שהביא הכוהן שעבר, ואין הכוהן המשמש מביא אותה משלו באותו יום.
שנינו במשנה (יומא א,א): מתקינין לו כהן אחר תחתיו – קודם יום הכיפורים מזמינים כוהן להיות כוהן גדול במקום הכוהן הגדול, שמא יארע לו (במקבילות וכן בכתבי היד ובקטעי גניזה של המשנה: 'בו') פסול – שיפסול את הכוהן הגדול לעבודה, כגון טומאה, ויבוא זה וישמש במקומו.
כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי יומא א,א.
ומציעים שאלה: מה? – מה הדין? מייחדין ליה עימיה? – (האם) מייחדים (שמים במקום אחד) אותו עימו? (האם קודם יום הכיפורים מפרישים את הכוהן האחר מביתו ללשכה שהיתה בעזרה, שלשם מפרישים את הכוהן הגדול מביתו?)
ומשיבים (בדחיית האפשרות שהוצעה בשאלה): אמר רבי חגי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): משה! – במשה! (לשון שבועה) דינון מייחדין ליה עימיה דו קטיל ליה – שאם הם מייחדים אותו עימו, הוא הורג אותו (יש לחשוש שמא הכוהן הגדול יהרוג את הכוהן האחר, מפני איבה שתהיה בין שניהם (חכמינו וגם יוסף בן מתתיהו מעידים על תככים ומריבות ומאבקים בקרב הכוהנים במקדש בסוף ימי הבית השני). ולכן אין מפרישים את הכוהן האחר למקום אחד עם הכוהן הגדול ("תוספתא כפשוטה"), אלא מפרישים אותו למקום אחר. - מילת הקריאה "משה" רגילה בפי רבי חגי. ההסבר המקובל הוא שזו לשון שבועה המבטאת את בטחונו של רבי חגי בדבריו. קריאות כאלו בפי רבי חגי יכולות להתפרש כתמיכה באמור לעיל או כהסתייגות מהאמור לעיל, ולפעמים קשה להכריע כיצד לפרש את הדברים, כמו כאן, האם כוונתו לפסוק בניחותא שאין מייחדים אותו עימו, או שמא הוא תמה על עצם השאלה ("תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ד", עמודים 182-183 והערה 80)).
ומביאים מדרש הלכה: כתוב במנחת חביתי כוהן גדול: "זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד" (ויקרא ו,יג) – מיום הימשח אחד מבני אהרן לכוהן גדול הוא מביא מנחה זו תמיד בכל יום; ויש לדרוש מהמילה "אותו": - אחד מושחין ואין מושחין שנים – אין מושחים שני כוהנים גדולים כאחד (אין ממנים שני כוהנים גדולים שישמשו באותו זמן, שכל זמן שכוהן גדול ראוי לשמש, אין ממנים כוהן גדול אחר. אבל אם אירע פסול בכוהן גדול, ממנים אחר תחתיו).
אמר רבי יוחנן: מפני איבה – אין ממנים שני כוהנים גדולים כאחד, מפני שאם ימנו, יש לחשוש שתהיה שנאה ביניהם.
בספרא "צו" פרשה ג נאמר: "אותו" - אין מושחים שני כוהנים גדולים כאחד.
ומביאים ברייתא: עבר זה ושימש זה – כוהן גדול שעבר מכהונתו מחמת פסול שאירע בו, ושימש אחר תחתיו בכהונה גדולה, ואחר כך חזר הראשון לכהונתו, - הראשון – הכוהן הגדול שחזר לכהונתו, כל מצות (במקבילות: 'קדושת') כהונה עליו – כל דיני כוהן גדול חלים עליו, השֵיני – ששימש תחת הראשון, אינו כשר לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט – אינו רשאי לעבוד במקדש לאחר שחזר הראשון לכהונתו, לא בשמונה בגדים ככוהן גדול, משום איבה, ולא בארבעה בגדים ככוהן הדיוט, לפי שמשעה ששימש כוהן גדול אינו חוזר עוד להיות כוהן הדיוט, שכן מעלים בקודש ולא מורידים (מותר להעלות חפץ או אדם לדרגת קדושה גבוהה יותר מזו שהוא נמצא בה עכשיו, אבל אסור להוריד חפץ או אדם לדרגת קדושה נמוכה יותר מזו שהוא נמצא בה עכשיו), ואם ישמש בארבעה בגדים, ייחשב כמחוסר בגדים שעבודתו פסולה. אבל שאר כל דיני כוהן גדול חלים עליו, שהרי הוא כוהן גדול מן התורה, ואינו מיטמא אפילו לקרוביו שמתו, ואינו פורע שערו ופורם בגדיו באבלו, ואסור לשאת אלמנה, וחייב לשאת בתולה, וכשמת שב הרוצח לביתו מעיר מקלטו.
אמר רבי יוחנן: עבר ועבד – הכוהן השני ששימש תחת הראשון, אם עבר על ההלכה שאינו רשאי לעבוד במקדש לאחר שחזר הראשון לכהונתו, ועבד בשמונה בגדים, - עבודתו כשירה – שהרי הוא כוהן גדול מן התורה, אלא שהחכמים אסרו עליו לכתחילה לעבוד בשמונה בגדים משום איבה (אבל אם עבד בארבעה בגדים - עבודתו פסולה, לפי שהוא מחוסר בגדים).
ומציעים בעיה: עבודתו משל מי? – הפר והאיל של יום הכיפורים שצריכים לבוא מכספו של הכוהן הגדול, משל מי הם באים כשהכוהן הגדול נפסל לעבודה ביום הכיפורים ואינו יכול להקריב? האם הם באים משל הכוהן הגדול שנפסל לעבודה, או שמא משל הכוהן הממלא את מקומו של הכוהן הגדול בעבודת יום הכיפורים, הואיל ואינו ראוי לעבודה באותו יום?
ופושטים את הבעיה: נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה (את פשיטת הבעיה) מזאת (מהברייתא להלן): מעשה בבן אילם – שהיה כוהן בבית המקדש השני, מציפורין, שאירע קרי – פליטת זרע מקרית, המטמאת ופוסלת לעבודה באותו יום, לכהן גדול ביום הכיפורים – ונפסל הכוהן הגדול לעבודה, ונכנס בן אילם – לבית המקדש, ושימש תחתיו בכהונה גדולה – מילא את מקומו בעבודת יום הכיפורים (לפי יוסף בן מתתיהו, יוסף בן אילם הכוהן החליף את מתתיהו בן תיאופילוס הכוהן הגדול בימי הורדוס), ואמר למלך – בן אילם שאל את המלך (שביד המלך למנות כוהן גדול, שבסוף ימי הבית השני מינו המלכים כוהנים גדולים), כשיצא – מבית המקדש, אחרי שעשה את העבודה ביום הכיפורים (במקבילה ביומא: 'וכשיצא אמר למלך'): אדוני המלך, פר ושעיר של יום (במקבילה ביומא נוסף 'הכיפורים'. ובמקבילה בהוריות: 'פר ואיל הקריבים היום') – שקרבו היום על ידי (הלשון 'פר ושעיר' תמוה מאוד, שהרי השעיר אינו בא משל כוהן גדול אלא משל ציבור. והמפרשים הגיהו על פי הירושלמי הוריות 'פר ואיל'. ושמא צריך לומר: 'פר ועשיר'', כלומר, ועשירית האיפה, ונשתבש 'ושעיר' ("תוספתא כפשוטה"). - פר ואיל שהכוהן הגדול מקריב ביום הכיפורים בשבילו באים מממונו של הכוהן הגדול ולא משל הציבור. גם עשירית האיפה באה מממונו של הכוהן הגדול), - משלי – מכספי, הן קריבים או משל כהן גדול – מכספו של הכוהן הגדול שאת מקומו מילאתי? – כלומר, וכי לא משלי הם?! והרי המלך יודע שהם היו משלי, ובדין הוא שאשאר כוהן גדול, והכוהן הגדול שנפסל לעבודה יידחה. וידע המלך מה שאלו (במקבילות: 'מה הוא שואלו') – המלך הבין לְמה רמז בן אילם בשאלה נמלצת זו ששאל אותו, אמר לו – המלך: בן אילם, אִילּוּ (מגיה מחק בטעות מילה זו במסירה שלפנינו) לא דייך אלא ששימשתה שעה אחת לפני מי שאמר והיה העולם (כינוי לאלוהים) - דייך (כפל לשון יש כאן, וצריך לומר: 'אילו לא שימשתה אלא שעה אחת לפני מי שאמר והיה העולם - דייך', או שצריך לומר כמו במקבילה בהוריות: 'לא דייך ששימשתה שעה אחת לפני מי שאמר והיה העולם?!' (בתמיהה)). וידע בן אילם שהוסע מכהונה גדולה – בן אילם הבין שהועבר מתפקיד הכהונה הגדולה, שביד המלך להוריד כוהן גדול (ורק מרובה בגדים, אבל כוהן גדול שנמשח קדושתו עולמית, כמפורש בתוספתא שבועות א,ו ("תוספתא כפשוטה")), ואינו כשר לא לכוהן גדול ולא לכוהן הדיוט. - מן הברייתא הזאת יש לפשוט, שביום הכיפורים כשהכוהן הגדול פסול לעבודה ואינו יכול להקריב, הפר אינו משל הכוהן הגדול, אלא משל הכוהן הממלא את מקומו (אין לפרש שבן אילם שאל שאלה רגילה משום שלא ידע משל מי פר ואיל הקריבים ביום הכיפורים במקרה הזה, שהרי שאל למלך ולא שאל לחכמים, והמלך שמדובר בו כאן ודאי לא ידע להשיב על כך).
בתוספתא יומא א,ד שנו: למה מפרישים כוהן אחר תחתיו? שמא (שאם) יארע בו פסול, ישמש תחתיו.
וכוהן גדול חוזר לכהונה גדולה, וזה ששימש תחתיו כל מצוות כהונה גדולה עליו; דברי רבי מאיר. רבי יוסה אומר: אף על פי שאמרו: כל מצוות כהונה גדולה עליו, אינו כשר לא לכוהן גדול ולא לכוהן הדיוט. - אמר רבי יוסה: מעשה ביוסף בן אילים מציפורי ששימש תחת כוהן גדול שעה אחת, ולא היה כשר לא לכוהן גדול ולא לכוהן הדיוט. כשיצא אמר למלך: פר ושעיר שקרבו היום משל מי היו? משלי, או משל כוהן גדול? ידע המלך מה אמר לו. אמר לו: מה זה, בן אילים? לא דייך ששימשת תחת כוהן גדול שעה אחת לפני מי שאמר והיה העולם, אלא שאתה מבקש ליטול לך כהונה גדולה?! באותה שעה ידע בן אילים שהוסע מן הכהונה הגדולה.
בבבלי יומא יב,ב-יג,א אמרו: תנו רבנן: אירע בו פסול בכוהן גדול ועבר ומינו כוהן אחר תחתיו (ואחר כך נתקן פסולו של ראשון), ראשון - חוזר לעבודתו (ככוהן גדול), שני - כל מצוות כהונה גדולה עליו (ואף הוא משמש בשמונה בגדי כהונה); דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: ראשון - חוזר לעבודתו, שני - אינו ראוי (לשמש) לא לכוהן גדול (ולעבוד בשמונה בגדים) ולא לכוהן הדיוט (ולעבוד בארבעה בגדים). - ואמר רבי יוסי: מעשה ביוסף בן אלם מציפורי שאירע בו פסול בכוהן גדול ומינוהו תחתיו. ואמרו חכמים: ראשון - חוזר לעבודתו, שני - אינו ראוי לא לכוהן גדול ולא לכוהן הדיוט.
כוהן גדול - משום איבה, כוהן הדיוט - משום מעלים בקודש ולא מורידים (ההסבר הזה אינו במקבילות בתוספתא ובירושלמי ואינו אלא הוספה אמוראית בבלית ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמודים טז-יז)).
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יוסי. ומודה רבי יוסי (לרבי מאיר), שאם עבר (הכוהן השני) ועבד - עבודתו כשירה.
ובבבלי מגילה ט,ב והוריות יב,ב אמרו: "אין בין כוהן משמש לכוהן שעבר אלא פר יום הכיפורים ועשירית האיפה". - הא לכל דבריהם - זה וזה שווים. אתאן לרבי מאיר, דתניא: אירע בו פסול בכוהן גדול ועבר ומינו כוהן אחר תחתיו, ראשון - חוזר לעבודתו, שני - כל מצוות כהונה גדולה עליו; דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: ראשון - חוזר לעבודתו, שני - אינו ראוי לא לכוהן גדול ולא לכוהן הדיוט. - ואמר רבי יוסי: מעשה ביוסף בן אלם מציפורי שאירע בו פסול בכוהן גדול ומינוהו תחתיו, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו: ראשון - חוזר לעבודתו, שני - אינו ראוי לא לכוהן גדול ולא לכוהן הדיוט. - כוהן גדול - משום איבה, כוהן הדיוט - משום מעלים בקודש ולא מורידים.
מדברי הבבלי במגילה ובהוריות מוכח שרבי מאיר חולק על רבי יוסי וסובר שמצוות כהונה גדולה על השני ועובד בשמונה לכתחילה, ומשנתנו במגילה א,ט ובהוריות ג,ד כרבי מאיר ולא כרבי יוסי. אבל הירושלמי במגילה ובהוריות לא העיר כלום, ולא עוד אלא שבירושלמי במגילה ובהוריות וביומא אמרו: "עבר זה ושימש זה - הראשון כל מצוות כהונה עליו, השני אינו כשר לא לכוהן גדול ולא לכוהן הדיוט", ולא נזכרה שם כלל דעת רבי מאיר. ולפי הירושלמי אפשר לפרש את התוספתא, שרבי יוסי אינו חולק על רבי מאיר אלא מוסיף ומפרש, ומשנתנו במגילה ובהוריות כדברי הכול, והיא שונה את ההלכה מדאורייתא ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי: "שאירע בו פסול בכוהן גדול". ובירושלמי: "שאירע קרי לכוהן גדול". לדעת רמב"ן, אף בבבלי "פסול" הוא קרי.
בבבלי במקום מלך יש חכמים.
בכל המקורות (תוספתא, ירושלמי ובבלי) משמעות "תחתיו" הוא מילוי מקום זמני, וזה בניגוד למשמעות במקרא.
מוסר הידיעה (על יוסף בן אילם מציפורי) הוא רבי יוסי בן חלפתא איש ציפורי, המספר על כוהן זה בן עירו. על ידיעותיו כולן אנו יודעים כי הן מתייחסות רק לדברים שאירעו בשנים האחרונות של הבית. חייבים אנו להסיק כי אף המעשה ביוסף בן אילם אירע בזמן זה. מעשה זה נזכר גם אצל יוסף בן מתתיהו, והוא מזכיר את שם הכוהן הגדול שאת מקומו מילא יוסף בן אילם: מתתיהו בן תיאופילוס. היו שני כוהנים גדולים בשם זה, אחד בימי הורדוס (בשנת 5 לפני הספירה) ואחד בימי אגריפס השני (בשנים 65-67 לספירה). אפשר שבידי יוסף בן מתתיהו מצויה היתה ידיעה כי יוסף בן אילם מילא את מקומו של מתתיהו בן תיאופילוס, אולם הוא לא ידע למי מן השניים הכוונה והקדים את המאורע לימי הורדוס ("הכוהנים ועבודתם", עמוד 147, הערה 80).
ומספרים: מעשה בשמעון בן קמחית – שהיה כוהן גדול בבית המקדש השני (לפי יוסף בן מתתיהו, שמעון בן קמחית מונה לכוהן גדול על ידי הנציב הרומי ביהודה בשנת 17/18 לספירה), שיצא – מבית המקדש, לדבר עם מלך ערבי (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה: 'ערב יום כפורים עם חשכה'. ובמקבילה ביומא כתב הסופר 'לדבר עם המלך ערבי', ומגיה הגיה 'לדבר עם המלך ערב יום הכיפורים'. ובמקבילה בהוריות כתב הסופר 'לטייל עם המלך ערב יום הכיפורים עם חשיכה'. - המילים 'ערב יום הכיפורים' או 'ערב יום הכיפורים עם חשיכה' הן הוספה של פירוש בירושלמי, והנכון הוא: 'לדבר עם מלך ערבי / המלך הערבי', ומעשה שהיה ביום הכיפורים עצמו היה, ולא בערב יום הכיפורים עם חשיכה ("תוספתא כפשוטה")) – לדבר עם מלך גוי ביום הכיפורים, ונתזה צנורה (זרם, קילוח) של רוק מפיו – של המלך, על בגדיו – של הכוהן הגדול, וטימאתו – שגוי דינו כזב, ורוקו מטמא, ונפסל הכוהן הגדול לעבודת יום הכיפורים, ונכנס יהודה אחיו ושימש תחתיו בכהונה (במקבילה ביומא נוסף 'גדולה') – מילא את מקומו בהמשך עבודת יום הכיפורים, וראת (וראתה) אימן – קמחית, שני בניה – שמעון ויהודה אחיו, כהנים גדולים ביום אחד – ששניהם שימשו באותו יום.
ומספרים עוד: שבעה בנים היו לקמחית וכולהם (וכולם) שימשו בכהונה גדולה – שבכל פעם שאירע פסול לשמעון בן קמחית ביום הכיפורים ולא עשה עבודתו, נכנס אחד מאחיו שהפרישו אותו שבעה ימים ושימש באותו יום תחתיו בכהונה גדולה, ומי ששימש פעם אחת אינו יכול לשמש פעם אחרת, שכוהן שעבר אינו כשר לא לכוהן גדול ולא לכוהן הדיוט, ולכן כולם שימשו בכהונה גדולה. שלחו חכמים – חכמי ישראל, ואמרו לה – לקמחית: מה מעשים טובים יש בידך – שבגללם זכית שכל שבעה בנייך שימשו בכהונה גדולה? אמרה להן – לחכמים: יבוא עלי – ביטוי של שבועה שפירושו: יבוא עליי דבר רע, אם ראו קורות (מוטות עבים המשמשים לבניין) ביתי שערות ראשי ואימרת חלוקי (אימרה היא פס צבעוני שהיו אורגים או תופרים לאורך החלוק לשם נוי. חלוק הוא בגד תחתון ארוך שנלבש על הגוף) מימיי – כלומר, נשבעת אני שלא ראו קורות ביתי את שערות ראשי ואת אימרת חלוקי מימיי, שאפילו בתוך ביתי לא גיליתי את שערות ראשי, ולא פשטתי את בגדיי ולבשתי אותם בגלוי אלא תחת מצעי המיטה, שתמיד היה כל גופי מכוסה היטב; ויבוא עליי כל רע אם ראו קורות ביתי את שערות ראשי ואת אימרת חלוקי.
אמרון: – אמרו (חכמים): כל קמחיא קמח – כל הקמחים הם קמח (פשוט ורגיל), וקימחא דקימחית סולת – אבל הקמח של קמחית הוא סולת (קמח מובחר ונקי מכל פסולת). כלומר, מעשיה יפים וברורים ביותר, שבצניעותה היא עולה על כל חברותיה (בדברי שבח אלה לקמחית על צניעותה יש משחק מילים על שמה של קמחית). וקרון עלה: – וקראו עליה (את הפסוק הזה): "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה, מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ" (תהילים מה,יד) – בפנים, בתוך חדרי ארמון המלך, נמצאת בת המלך בכל כבודה ותפארתה, בגדיה משובצים (שזורים) חוטי זהב (פסוק זה לקוח מתוך מזמור שהוא שיר הלל למלך ביום חתונתו. פסוק זה מופיע בחלק של המזמור המתאר ומשבח את הכלה המיועדת); ויש לדרוש את הכתוב, שאישה שהיא צנועה ביותר ויופיה מכוסה היטב זוכה שייצאו ממנה בנים הלובשים בגדי כהונה גדולה העשויים חוטי זהב (הדרש מיוסד על הלשון "משבצות זהב" שנזכר בעשיית בגדי הכוהן הגדול (שמות פרק כח ופרק לט). שתי אבני השוהם שעל כתפות האפוד היו מוקפות במשבצות זהב, ושתים עשרה אבני החושן היו מוקפות במשבצות זהב, והקצוות של שתי העבותות של החושן היו מחוברות לשתי משבצות זהב שהיו על כתפות האפוד).
בתוספתא יומא ג,כ שנו: מעשה בשמעון בן קמחית שיצא לדבר עם המלך ערבי (צריך לומר: 'מלך ערבי' / 'המלך הערבי' ("תוספתא כפשוטה")), וניתזה צינורא (של רוק) מפיו ונפלה על בגדיו וטימאתו, ונכנס אחיו ושימש תחתיו בכהונה גדולה, וראת אימם של אלו שני בניה כוהנים גדולים בו ביום.
בבבלי יומא מז,א אמרו: אמרו עליו, על ישמעאל בן קמחית, שיצא וסיפר עם ערבי אחד בשוק, וניתזה צינורה מפיו ונפלה לו על בגדיו, ונכנס ישבאב אחיו ושימש תחתיו, וראתה אימם שני בניה כוהנים גדולים ביום אחד / בו ביום.
אמרו עליו, על שמעון בן קמחית, שיצא וסיפר עם הגמון אחד בשוק, וניתזה צינורה מפיו ונפלה לו על בגדיו, ונכנס יוסף אחיו ושימש תחתיו, וראתה אימם שני בניה כוהנים גדולים ביום אחד / בו ביום.
שבעה בנים היו לה לקמחית וכולם שימשו בכהונה גדולה בחייה. אמרו לה חכמים: מה עשית שזכית לכך? אמרה להם: מימיי לא ראו קורות ביתי קילעי שערי (שערותיי הקלועות). אמרו לה: הרבה (נשים) עשו כן, ולא הועילו (עד כדי כך, ומשמים הוא שסייעוך לכך).
בויקרא רבה כ,יא נאמר: מעשה בשמעון בן קמחית שיצא לדבר עם המלך הערבי. ניתזה צינורה מפיו על בגדיו וטימאתו, ונכנס יהודה אחיו ושימש תחתיו בכהונה גדולה. אותו היום ראתה אימם שני בניה כוהנים גדולים. - אמרו: שבעה בנים היו לה לקמחית וכולם שימשו בכהונה גדולה. שלחו אחר קמחית, אמרו לה: מה מעשים טובים יש בידך? אמרה להם: יבוא עליי אם ראו קורות ביתי שערות ראשי ואימרת חלוקי מימיי. - אמרו: כל קמחיא קמחא, וקמחא דקמחית סולת. וקרון עלה: "כל כבודה בת מלך פנימה, ממשבצות זהב לבושה" (תהילים מה,יד).
ובפסיקתא דרב כהנא כו,י נאמר: מעשה בשמעון בן קמחית שיצא לדבר עם מלך הערביים, וניתזה צינורה של רוק מפיו על בגדיו וטימאתו, ונכנס יהודה אחיו ושימש תחתיו בכהונה גדולה. אותו היום ראתה אימם שני בניה כוהנים גדולים. - אמרו חכמים: שבעה בנים לקמחית וכולהם שימשו בכהונה גדולה. נכנסו חכמים אצלה, אמרו לה: מה מעשים טובים יש בידך? אמרה להם: יבוא עליי אם ראו קורות ביתי שערות ראשי מימיי. - אמרין: כל קמחייה קמחין, וקמחה דקמחית סלית. וקראו עליה הפסוק הזה: "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהילים מה,יד).
יבוא עלי
בירושלמי ובמדרשים אנו מוצאים לשון רגיל של שבועה: "יבוא עליי, אם...". "יבוא עליי" אינו אלא קיצור של קללה שהיתה מעיקרה חלק מנוסח של שבועה ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמודים 92-93).
• • •
כאן המשך המקבילות בירושלמי הוריות ג,ד ויומא א,א.
כיוון שדנו לעיל במשוח מלחמה לעניין פר החטאת, דנים בו לעניינים נוספים.
מביאים מדרש הלכה: יכול יהא משוח מלחמה – כוהן שנתמנה להיות משוח מלחמה, שמושחים אותו בשמן המשחה כדי לדבר אל העם במערכות המלחמה, מביא עשירית האיפה שלו (מילה זו אינה במקבילה ביומא)! – אולי יעלה על דעתך שכוהן משוח מלחמה חייב להביא מנחת חביתים משלו בכל יום, כמו שכוהן גדול משוח חייב להביא אותה משלו בכל יום! - תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר): "וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ" (ויקרא ו,טו) – הכוהן מבניו של אהרן, שיימשח לכוהן גדול במקום הכוהן הגדול שמת, יביא את מנחת החביתים; ויש לדרוש מן הכתוב: - את שבנו עובד (צריך לומר כמו במקבילה בהוריות: 'עומד') תחתיו מביא עשירית האיפה שלו (מילה זו אינה במקבילות. הסופר במסירה שלפנינו השמיט מ"שלו" עד "שלו" בשל שוויון סופות והושלם על ידי מגיה) – כוהן גדול, שבנו נעשה כוהן גדול במקומו לאחר שמת, מביא את מנחת החביתים משלו. יצא (יצא מחוץ לכלל) משוח מלחמה שאין בנו עובד (צריך לומר כמו במקבילה בהוריות: 'עומד') תחתיו – משוח מלחמה אינו בכלל הפרשה הזו, מפני שאין בנו של משוח מלחמה נעשה משוח מלחמה במקום אביו שמת, ולכן משוח מלחמה אינו מביא את מנחת החביתים.
ומניין למשוח מלחמה שאין בנו עובד (צריך לומר כמו במקבילה בהוריות: 'עומד') תחתיו? – מאיפה למדים שאין בנו של משוח מלחמה נעשה משוח מלחמה במקום אביו שמת? - תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר): "שִׁבְעַת יָמִים יִלְבָּשָׁם הַכֹּהֵן תַּחְתָּיו מִבָּנָיו אֲשֶׁר יָבֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ" (שמות כט,ל) – הכוהן מצאצאי אהרן, שיתמנה לעבוד במקדש את עבודת הכוהן הגדול במקום הכוהן הגדול שמת, חייב ללבוש תחילה במשך שבעה ימים רצופים את שמונת הבגדים של הכוהן הגדול, ובלבישה זו הוא מתקדש לכוהן גדול; ויש לדרוש מן הכתוב: - את שהוא בא אל אוהל מועד לשרת בקודש בנו עובד (צריך לומר כמו במקבילות: 'עומד') תחתיו – כוהן גדול, שבא אל קודש הקודשים, שהיא מעבודת יום הכיפורים הכשרה בכוהן גדול בלבד, בנו נעשה כוהן גדול במקומו לאחר שמת. יצא (יצא מחוץ לכלל) משוח מלחמה שאינו בא אל אהל מועד לשרת בקודש (מגיה הוסיף במסירה שלפנינו 'אין בנו עובד תחתיו', ואינו במקבילה ביומא) – משוח מלחמה אינו בכלל הפרשה הזו, מפני שאינו בא אל קודש הקודשים, שהרי אינו כוהן גדול, ולכן אין בנו של משוח מלחמה נעשה משוח מלחמה במקום אביו שמת.
בספרא "צו" פרשה ג נאמר: יכול שאני מרבה אף משוח מלחמה (שמביא מנחת חביתים בכל יום)! - תלמוד לומר: "תחתיו מבניו" - את שבנו עומד תחתיו מביא עשירית האיפה. יצא משוח מלחמה שאין בנו עומד תחתיו. - ומניין שאין בנו עומד תחתיו? - תלמוד לומר: "שבעת ימים ילבשם הכוהן תחתיו מבניו אשר יבוא אל אוהל מועד לשרת בקודש" - את שבא אל אוהל מועד לשרת בקודש בנו עומד תחתיו. יצא משוח מלחמה שאינו בא אל אוהל מועד לשרת בקודש.
בבבלי יומא עב,ב-עג,א אמרו: יכול יהא בנו של משוח מלחמה עומד תחתיו, כדרך שבנו של כוהן גדול עומד תחתיו! - תלמוד לומר: "שבעת ימים ילבשם הכוהן תחתיו מבניו אשר יבוא אל אוהל מועד לשרת בקודש" - מי שבא אל אוהל מועד לשרת בקודש יהא בנו עומד תחתיו. יצא משוח מלחמה שלא בא אל אוהל מועד לשרת בקודש.
ושואלים: ומניין שהוא מתמנה כהן גדול? – מאיפה למדים שכוהן משוח מלחמה ראוי להתמנות כוהן גדול במקומו לאחר שמת?
ומשיבים: (מגיה הוסיף במסירה שלפנינו 'שנאמר', ואינו במקבילות) "וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר נָגִיד הָיָה עֲלֵיהֶם לְפָנִים, י'י עִמּוֹ" (דברי הימים א ט,כ) – פינחס בן אלעזר בן אהרן הכוהן, לפני שנעשה כוהן גדול, שימש בתפקיד ממונה על הלוויים השוערים, והיה ה' עימו (בעזרו). פינחס היה משוח מלחמה במלחמת מדיין בסוף ימי המדבר (תוספתא סוטה ז,יז; בבלי סוטה מג,א), ולאחר שמת אביו נעשה כוהן גדול (כך יש לדרוש את המילה "נגיד"). מכאן שמשוח מלחמה מתמנה כוהן גדול.
ומספרים: רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי), כד דהוה (במקבילות: 'כד הוה') בעי למקנתרה (במקבילות: 'מקנטרה / מקנתרה') – כאשר (כל אימת ש-) היה רוצה לקנתר (לנזוף, לגעור (מקור המילה 'לקנתר' ביוונית: לעקוץ)) לרבי אלעזר בירבי יוסי (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, בנו של האמורא רבי יוסה) – שלא יחטא, הוה אמר ליה: – היה אומר לו: לפנים עמו (במקבילה בהוריות אין שתי מילים אלו), 'לפנים עמו' – יש לדרוש את הכתוב לעיל כאילו הוא נקרא: "לְפָנִים י'י עִמּוֹ" - לפנים (בעבר) היה ה' עימו, ולא לאחר מכן, שניטלה מפינחס רוח הקודש, שנענש על שלא עשה להצלתה של בת יפתח, שלא הלך פינחס אצל יפתח להתיר לו את נדרו שנדר להקריב את בתו לעולה (בראשית רבה ס,ג; ויקרא רבה לז,ד), - בימי זמרי – משבט שמעון, שבא על אישה מדיינית בחטא בעל פעור (במדבר פרק כה), מיחה (התנגד) – פינחס בזמרי, מפני שהיה ה' עימו, והרג את זמרי וכיפר על בני ישראל, ובימי פילגש בגבעה – שאנשי הגבעה עינו אישה פילגש (שופטים פרקים יט-כ), לא מיחה – פינחס באנשי הגבעה, מפני שלא היה ה' עימו, ומתו רבים במלחמה בין שבטי ישראל ובין בני בנימין בשל מעשה זה (פינחס עדיין היה חי בימי פילגש בגבעה, כמו שנאמר שם: "וְשָׁם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים בַּיָּמִים הָהֵם, וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן עֹמֵד לְפָנָיו (לשרת ככוהן גדול) בַּיָּמִים הָהֵם" (שופטים כ,כז-כח)). - מכאן שכשאדם אינו חוטא ה' עימו.
בבראשית רבה ס,ג ובויקרא רבה לז,ד נאמר: פינחס ניטלה / נסתלקה ממנו רוח הקודש, הדא היא דכתיב: "ופינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים, י'י עימו" (דברי הימים א ט,כ).
ושואלים: ומניין שהוא נשאל (במקבילה בהוריות: 'עובד') בשמונה? – מאיפה למדים שכוהן משוח מלחמה חייב ללבוש שמונה בגדי כוהן גדול כשהוא נשאל באורים ותומים (כוח אלוהי הפועל בחושן, שמשיב לשואליו בענייני ציבור של ישראל), כגון בשעת יציאה למלחמה? (משוח מלחמה יכול להיות גם שואל באורים ותומים את הכוהן הגדול וגם נשאל)
ומשיבים: רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי חייה (בר בא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי חייה (שלוש מילים אלו יתירות) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני. - במקבילה בהוריות: 'רבי בא בר חייה בשם רבי יוחנן', ובמקבילה ביומא: 'רבי חייה בשם רבי יוחנן'): "וּבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן יִהְיוּ לְבָנָיו אַחֲרָיו" (שמות כט,כט) – הכוהנים מצאצאי אהרן, שישמשו כוהנים גדולים בדורות הבאים, חייבים ללבוש בגדים העשויים כמו הבגדים שלבש אהרן שהיה כוהן גדול, - מה תלמוד לומר – מה יש ללמוד מהכתוב "אַחֲרָיו"? אלא לגדולה שלאחריו – יש ללמוד מהכתוב הזה, שהבגדים שלבש אהרן שהיה כוהן גדול יהיו למי שהוא אחריו בגדולה, והוא כוהן משוח מלחמה, שהוא הבא בגדולה אחרי הכוהן הגדול (בתוספתא הוריות ב,י שנו: משוח בשמן המשחה קודם למרובה בגדים, ומרובה בגדים קודם למשוח מלחמה, ומשוח מלחמה קודם לסגן). ומכאן שמשוח מלחמה נשאל בשמונה בגדים כמו הכוהן הגדול.
ושואלים: ומניין שהוא עובד (במקבילה בהוריות: 'נשאל') בשמונה? – מאיפה למדים שכוהן משוח מלחמה חייב ללבוש שמונה בגדי כוהן גדול כשהוא עובד במקדש?
ומשיבים: (צריך להוסיף כמו במקבילה בהוריות: 'רבי ירמיה' (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם) רבי אימי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (בהשלמת מגיה במסירה שלפנינו ביומא: 'רבי ירמיה בשם רבי יוחנן', והשמיט 'רבי אימי'. וכאן השמיט הסופר 'רבי ירמיה'): "וּבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן יִהְיוּ לְבָנָיו אַחֲרָיו" (שמות כט,כט) - מה תלמוד לומר – מה יש ללמוד מהכתוב "אַחֲרָיו"? אלא לגדולה (במקבילה בהוריות: 'לקדושה', וכן הוא בהשלמת מגיה במסירה שלפנינו ביומא) שלאחריו – יש ללמוד מהכתוב הזה, שהבגדים שלבש אהרן שהיה כוהן גדול יהיו למי שהוא אחריו בגדולה, והוא כוהן משוח מלחמה, שהוא הבא בגדולה אחרי הכוהן הגדול. ומכאן שמשוח מלחמה עובד בשמונה בגדים כמו הכוהן הגדול.
אמר ליה – אמר לו רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) – לרבי ירמיה: עמך הייתי – לפני רבי אמי כשאמר דבר זה בשם רבי יוחנן. לא אמר – רבי אמי בשם רבי יוחנן: עובד – לא אמר את הלימוד מהכתוב "אחריו" לעניין עובד בשמונה, אלא – אמר: נשאל – אמר את הלימוד מהכתוב "אחריו" לעניין נשאל בשמונה, כמו שאמר לעיל רבי חייה בר בא בשם רבי יוחנן.
במה (במקבילה בהוריות: 'בכמה') הוא נשאל? (נראה שמילים אלו יתירות, שכן האמור להלן אינו תשובה לשאלה זו. ובמסירה שלפנינו ביומא הוא בהשלמת מגיה. אפשר שמילים אלו הן נוסח אחר לשאלה לעיל, שנכתב על הגיליון ונכנס לתוך פנים הירושלמי כאן)
אייתי רב הושעיה (אמורא בדור השלישי) מתניתא דבר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) מן דרומה ותנא: – הביא רב הושעיה משנת בר קפרא מן הדרום (מלוד, המרכז החשוב בדרום ועירו של בר קפרא) ושנה: וחכמים אומרים: אינו כשר (במקבילות: 'אינו עובד') לא בשמונה של כהן גדול ולא בארבעה של כהן הדיוט – כוהן משוח מלחמה אינו רשאי לעבוד במקדש, לא בשמונה בגדים ככוהן גדול (אף שמן התורה הוא ראוי לעבוד בשמונה בגדים, החכמים אסרו עליו משום איבה בין הכוהן הגדול ובינו), ולא בארבעה בגדים ככוהן הדיוט (כמו שמסביר רבי בא להלן).
אמר רבי בא: בדין היה – כך היה ראוי להיות (דין - שורת הדין), שיהא – כוהן משוח מלחמה, עובד – במקדש, בארבעה – בגדים, ולמה אינו עובד – בארבעה בגדים? שלא יהו אומרים: ראינו כהן גדול, פעמים עובד בארבעה – בגדים, פעמים שהוא עובד בשמונה – בגדים, שכיוון שכוהן משוח מלחמה נשאל בשמונה בגדים, אם יהיה עובד במקדש בארבעה בגדים, יהיו בני אדם אומרים שראו כוהן גדול, פעמים משמש בארבעה בגדים, ופעמים משמש בשמונה בגדים, מפני שיהיו סבורים שהוא כוהן גדול כיוון שהוא נשאל בשמונה.
ותמהים: אמר רבי יונה: ולא מבפנים (במקבילה בהוריות: 'בפנים') הוא עובד?! (בתמיהה) – וכי לא בפנים (במקדש) הוא עובד בארבעה?! ולא מבחוץ (במקבילה בהוריות: 'בחוץ') הוא נשאל?! (בתמיהה) – וכי לא בחוץ (חוץ למקדש) הוא נשאל בשמונה?! וטועים בין דבר מבפנים לבחוץ?! – וכי בני אדם אינם מבחינים בין דבר הנעשה בפנים ובין דבר הנעשה בחוץ?! ולכן, אף שכוהן משוח מלחמה נשאל בשמונה, אם יהיה עובד בארבעה, לא יהיו אומרים שראו כוהן גדול, פעמים משמש בארבעה בגדים ופעמים משמש בשמונה בגדים, מפני שהעבודה בשמונה היא בחוץ והעבודה בארבעה היא בפנים, ואין לטעות ביניהן.
ומתרצים: וכי רבי טרפון (תנא בדור השני) אביהן (במקבילה בהוריות: 'רבן') של כל ישראל – כך כינו את רבי טרפון, שהיה אחד החכמים הגדולים בדורו, לא טעה בין תקיעת הַקְהֵל לתקיעת קרבן?! (בתמיהה) – הרי רבי טרפון טעה ולא הבחין בין התקיעה בחצוצרות בשעת הקהל (התקהלות כל ישראל בבית המקדש במוצאי שמיטה בחג הסוכות, כדי לקרוא בפניהם פרשיות מסוימות בתורה), שנעשית בחוץ (בתוספתא סוטה שנו, שביום הקהל הכוהנים תוקעים בחצוצרות בכל ירושלים כדי להקהיל את העם), ובין התקיעה בחצוצרות בשעת הקרבת קורבנות הציבור, שנעשית בפנים, כאמור להלן! ואם רבי טרפון טעה בין דבר הנעשה בפנים ובין דבר הנעשה בחוץ, בוודאי שסתם בני אדם יכולים לטעות כך.
ומציעים ברייתא המשמשת כמקור לדברים אלה: דתני: – ששונה (התנא): כתוב (בעניין החצוצרות ושימושן): "וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת, וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם" (במדבר י,ח) – התפקיד לתקוע בחצוצרות מוטל על הכוהנים בכל הדורות; ויש לדרוש את המילה "הכוהנים": - תמימים – שאין בהם מומים, ולא בעלי מומין – בעלי מום אינם כשרים לתקוע בחצוצרות על קורבנות הציבור במקדש; דברי רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) – שרבי עקיבה למד בגזירה שווה, שתקיעה בחצוצרות בשעת הקרבת קורבנות הציבור במקדש שנאמר בה "הכוהנים" טעונה כוהנים תמימים, כמו שהקרבת הקורבנות שנאמר בה "הכוהנים" טעונה כוהנים תמימים. אמר לו רבי טרפון: אקפח את בניי – לשון שבועה: הריני נשבע בחיי בניי (לשון זו שגורה בפי רבי טרפון), אם לא ראיתי – בילדותי, כשבית המקדש היה קיים, את שמעון אחי אימא – שהיה כוהן, חיגר (צולע) באחת מרגליו – שהוא בעל מום (כוהן נפסל אף אם היה חיגר רק באחת מרגליו), עומד בעזרה – שבמקדש, וחצוצרתו בידו ותוקע – הרי שבעלי מום כשרים לתקוע בחצוצרות בשעת הקרבת קורבנות הציבור במקדש. אמר לו רבי עקיבה: שמא (אולי) לא ראיתוֹ – את אחי אימך תוקע, אלא בשעת הקהל – שבשעת הקהל התקיעה בחצוצרות כשרה בבעלי מום, ואני אומר בשעת הקרבן – שבשעת הקרבת קורבנות הציבור במקדש התקיעה בחצוצרות טעונה כוהנים תמימים. אמר לו רבי טרפון: אקפח את בניי, שלא הטיתה (לא פנית, לא סרת) ימין ושמאל – ממה שראיתי. אני הוא שראיתי את המעשה – של אחי אימי, ושכחתי – שהמעשה היה בשעת הקהל (במקבילות כתב הסופר במסירה שלפנינו 'אני הוא ששמעתי ולא היה לי לפרש', ומגיה הגיה ביומא כמו כאן. לשון זו מופיעה בוויכוח של רבי עקיבה ורבי טרפון בעניין אחר שיש בו לשונות דומים לוויכוח כאן, אך לשון זו אינה מתאימה לכאן), ואתה דורש – את הכתובים מדעתך, ומסכים על השמועה (במקבילה ביומא: 'ומסכים לשמועה') – מה שאתה דורש מתאים להלכה המקובלת. כלומר, במה ששיערת שראיתי בשעת הקהל כיוונת לאמת. הא (הרי, מכאן ש-) כל הפורש (נבדל, מתרחק) ממך כפורש מחייו – שכן הפורש ממך פורש מהתורה שהיא מקור החיים (לשון זו שגורה בפי רבי טרפון). - הרי שרבי טרפון טעה שתי טעויות: טעה שאחי אימו תקע בשעת הקורבן, בעוד שתקע בשעת הקהל, וטעה שאחי אימו תקע בעזרה, בעוד שתקע חוץ למקדש (כך כתב גם ב"עלי תמר").
בבבלי יומא עב,ב-עג,א אמרו: כי אתא רב דימי אמר: משוח מלחמה משמש (עובד) בשמונה כלים, שנאמר: "ובגדי הקודש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו" - למי שבא בגדולה אחריו.
מיתיבי: משוח מלחמה אינו משמש לא בשמונה ולא בארבעה! - אמר אביי: אי הכי, זר משווית ליה! (לא ייתכן להחשיבו כזר שאינו ראוי לעבוד כלל!) כי תניא ההיא (אינו משמש בשמונה) משום איבה.
יתיב רבי אבהו וקאמר לה להא שמעתא (שאמר רב דימי) משמיה דרבי יוחנן. אהדרונהו רבי אמי ורבי אסי לאפייהו (להראות שאין דעתם נוחה מהדברים). - איכא דאמרי: רבי חייא בר אבא אמרה ואהדרונהו רבי אמי ורבי אסי לאפייהו. - אמר רב פפא: בשלמא רבי אבהו / בשלמא למאן דאמר רבי אבהו אמרה, משום יקרא דבי קיסר לא אמרו ליה (משום שרבי אבהו היה קרוב למלכות, לא אמרו לו במפורש שאין דעתם נוחה מדבריו). אלא רבי חייא בר אבא / אלא למאן דאמר רבי חייא בר אבא אמרה, לימרו ליה (במפורש): לא אמר רבי יוחנן הכי!
כי אתא רבין אמר: נשאל איתמר (בגדים שכוהן גדול משמש בהם, משוח מלחמה נשאל בהם באורים ותומים). - תניא נמי הכי: בגדים שכוהן גדול משמש בהם, משוח מלחמה נשאל בהם.
לפי הבבלי, רבי אבהו או רבי חייא בר אבא אמרו בשם רבי יוחנן שמשוח מלחמה עובד בשמונה, ורבי אמי ורבי אסי אמרו שלא אמר רבי יוחנן עובד אלא נשאל. ולפי הירושלמי, רבי חייא בר אבא אמר בשם רבי יוחנן שמשוח מלחמה נשאל בשמונה, ורבי ירמיה מסר שרבי אמי אמר בשם רבי יוחנן שמשוח מלחמה עובד בשמונה, ורבי יונה אמר שלא אמר רבי אמי בשם רבי יוחנן עובד אלא נשאל.
אייתי מתניתא דבר קפרא מן דרומה
אין באזכור הרווח בירושלמי "אייתי מתניתא דבר קפרא מן דרומה" הוכחה חותכת כי לבר קפרא היה בית מדרש בדרום. מאזכור זה אפשר רק ללמוד, שמשנתו (קובץ המשניות שלו) היתה רווחת או מקובלת יותר בדרום ("לשאלת מקומם של בתי המדרש של בר קפרא ורבי הושעיה רבה", "דברי הקונגרס העולמי השמיני למדעי היהדות" ב, עמוד 10).
"וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת"
בספרי במדבר פסקה עה נאמר: "הכוהנים" - בין תמימים בין בעלי מומים; דברי רבי טרפון.
רבי עקיבא אומר: תמימים ולא בעלי מומים. נאמר כאן 'כוהנים' ונאמר להלן 'כוהנים' (סביר שהכוונה לויקרא כא,כא: "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי ה'", ו'כוהנים' אינו ציטוט מילולי כפי שמצוי לא אחת בגזירה שווה. אפשר שהכוונה ל'כוהנים' במקום אחר דוגמת "והקריבו בני אהרן הכוהנים" (ויקרא א,ה), שפורש ככוהנים תמימים ולא בעלי מומים). מה 'כוהנים' האמורים להלן - תמימים ולא בעלי מומים, אף 'כוהנים' האמורים כאן - תמימים ולא בעלי מומים.
אמר לו רבי טרפון (לרבי עקיבא): עד מתי מגבב (מקושש ומלקט פסוקים) ומביא? עקיבא, איני יכול לסבול! אקפח את בניי, אם לא ראיתי שמעון אחי אימא חיגר ברגלו אחת שהיה עומד ומריע בחצוצרת.
אמר לו: הין, שמא בהקהל ראית, שבעלי מומים כשרים בהקהל וביום הכיפורים וביובל (ביום הכיפורים של יובל).
אמר לו: העבודה, שלא בידיתה. אשריך, אברהם אבינו, שיצא מחלציך עקיבא. טרפון ראה ושכח, עקיבא דורש מעצמו ומסכים להלכה. הא כל הפורש ממך כפורש מחייו.
בתוספתא סוטה ז,טו-טז שנו: אותו היום (ביום הקהל) כוהנים עומדים בגדרים ובפרצות (כדי להקהיל את העם), וחצוצרות של זהב בידיהם, תוקעים ומריעים ותוקעים. בו ביום (ביום הקהל) ראה רבי טרפון חיגר עומד ומתריע בחצוצרות, משם ראה (ראה לומר) חיגר תוקע במקדש.
רבי טרפון ראה חיגר תוקע בחצוצרה חוץ למקדש בשעת הקהל, ומזה סבר לומר שחיגר תוקע בחצוצרה במקדש בשעת הקורבן.
• • •
כאן המשך המקבילות בירושלמי הוריות ג,ד ויומא א,א.
מביאים מדרש הלכה: כתוב (בפרשת העבודה ביום הכיפורים): "וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו" (ויקרא טז,לב) – הכוהן, שיימשח ושימונה לכוהן גדול במקום אביו הכוהן הגדול שמת, יעשה את כל העבודות של יום הכיפורים, - מה תלמוד לומר? – מה יש ללמוד מהכתוב הזה? לפי שכל הפרשה – פרשת העבודה ביום הכיפורים, אמורה באהרן – שאהרן נזכר בפרשה כמה פעמים, אין לי אלא אהרן עצמו – אין לי ללמוד אלא שאהרן הוא שיעשה את כל העבודות של יום הכיפורים. מניין לרבות (להוסיף) כהן אחר? – מאיפה למדים שגם כוהן גדול אחר יעשה את כל העבודות של יום הכיפורים? תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר): "אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ" (שם) – כוהן גדול שיימשח יעשה את כל העבודות של יום הכיפורים. אין לי אלא משוח בשמן המשחה – אין לי ללמוד אלא שכוהן גדול שנמשח בשעת מינויו בשמן המשחה יעשה את כל העבודות של יום הכיפורים. המרובה בגדים – כוהן גדול שהתחנך בשעת מינויו בריבוי בגדים בלבד ולא במשיחה בשמן המשחה, מניין? – מאיפה למדים שגם הוא יעשה את כל העבודות של יום הכיפורים? תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר): "וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ" (שם) – כוהן גדול שיתחנך בריבוי בגדים יעשה את כל העבודות של יום הכיפורים (לשון 'מילוי יד' משמעו מינוי ומתן סמכות. בכתובים אחרים בעניין מינוי הכוהן הגדול והכוהנים נזכרים משיחה ולבישת בגדים ומילוי יד, וכיוון שכאן לא נזכרה לבישת בגדים, דרשו אותה ממילוי יד). ומניין לרבות (להוסיף) כהן (צריך להוסיף כמו במקבילות: 'אחר') המתמנה? – מאיפה למדים שגם כוהן המתמנה קודם יום הכיפורים שמא יארע פסול בכוהן גדול ממלא את מקומו בעבודת יום הכיפורים, אף על פי שלא התחנך בשעת מינויו בריבוי בגדים ובמשיחה בשמן המשחה? תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר): "וְכִפֶּר הַכֹּהֵן" (שם) – המילה "הכוהן" יתירה, שהרי כל הפרשה אמורה בכוהן, ויש ללמוד ממילה זו, שגם כוהן אחר המתמנה יעשה את כל העבודות של יום הכיפורים.
בספרא "אחרי מות" פרשה ה נאמר: "וכיפר אשר ימשח אותו" - מה תלמוד לומר? לפי שכל הפרשה אמורה באהרן, אין לי אלא אהרן עצמו. מניין לרבות כוהן אחר? תלמוד לומר: "אשר ימשח אותו". אין לי אלא משוח בשמן המשחה. מרובה בגדים מניין? תלמוד לומר: "ואשר ימלא את ידו". מניין לרבות כוהן אחר המתמנה? תלמוד לומר: "וכיפר הכוהן".
ושואלים: במה הוא מתמנה? – כיצד ממנים כוהן המתמנה קודם יום הכיפורים שמא יארע פסול בכוהן גדול, שאינו מתמנה בריבוי בגדים ובמשיחה?
ומשיבים: רבנין דקיסרין – חכמי קיסריה אומרים בשם רבי חייה בר יוסף (אמורא בדור השני): בפה – הוא מתמנה בפה, שבית הדין שממנים אותו אומרים לו שהוא מתמנה לעבוד במקום הכוהן הגדול.
ומציעים היסק מן האמור לפני כן: אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): הדא אמרה – זאת אומרת, שממנין זקנים בפה – ולא בידיים (לא ממנים חכם בדרך של הנחת ידי הממנה על ראש המתמנה, אלא ממנים בפה, שבית הדין שממנים אותו אומרים לו שהוא מתמנה לחכם).
ומציעים סיוע ממשנה: אמר רבי חייא בר אדא (השני, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): מתניתא אמרה כן: – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה עדיות ה,ו) אומרת כך (שממנים זקנים בפה): עקביה בן מהללאל (מגדולי חכמי ישראל בדור שלפני החורבן) העיד ארבעה דברים – מסר עדות בפני החכמים על ארבע הלכות ששמע מפי רבותיו. אמרו לו – החכמים לעקביה: חזור בך – מעדותך, בארבעה דברים שהיית אומר – נגד דעת החכמים, ונעשך אב בית דין לישראל – נמנה אותך להיות שני לנשיא הסנהדרין. - משמע שאם היה חוזר בו היה נעשה מיד אב בית דין באמירה בפה של החכמים. מכאן שממנים חכמים באמירה בפה ולא בסמיכה בידיים.
עד כאן המקבילות בירושלמי הוריות ויומא.
הקטע מ"תני: כהן משיח מביא פר. אין המרובה בגדים מביא פר" עד "הוי צורך הוא שיאמר 'משיח' וצורך הוא שיאמר 'כהן'" וכן המימרה "אמר רבי יוחנן: עבר והביא עשירית האיפה שלו - כשר" שייכים באותה מידה לירושלמי מגילה והוריות בשל שני חלקי המשנה הזהים שנשנו כאן ושם.
הקטע מ"מה? מייחדין ליה עימיה?" עד "'כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה'" מקורו בירושלמי יומא על המשנה שם: "מתקינין לו כהן אחר תחתיו, שמא יארע לו פסול", ומשם הועתק למגילה והוריות.
הקטע מ"יכול יהא משוח מלחמה מביא עשירית האיפה שלו!" עד "הא כל הפורש ממך כפורש מחייו", שעוסק בכוהן משוח מלחמה שנזכר בקטע הראשון, מקורו בירושלמי מגילה והוריות, והועתק ליומא.
הקטע מ"'וכפר הכהן אשר ימשח אותו'" עד "חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר ונעשך אב בית דין" מקורו בירושלמי יומא על המשנה שם: "מתקינין לו כהן אחר תחתיו, שמא יארע לו פסול", ומשם הועתק למגילה והוריות.
בבבלי יומא יב,א-ב אמרו: "ומתקינים לו כוהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול". - פשיטא, אירע בו פסול (בכוהן הגדול) קודם תמיד של שחר - מחנכים אותו (את הכוהן האחר) בתמיד של שחר (מלבישים אותו בשמונה בגדי כהונה והוא מקריב את קורבן התמיד של שחר, ועל ידי זה הוא נעשה כוהן גדול בפועל). אירע בו פסול אחר תמיד של שחר, במה מחנכים אותו? (שהרי במקרה זה הוא מתחיל לעבוד את עבודת יום הכיפורים שנעשית בארבעה בגדי לבן שהם בגדיו של כוהן הדיוט, ובאיזו פעולה הוא נעשה כוהן גדול בפועל לאחר מינויו?)
אמר רב אדא בר אהבה: מחנכים אותו באבנט (שהאבנט שהכוהן הגדול לובש ביום הכיפורים עשוי בד, ואינו כמו האבנט שכוהן הדיוט לובש שעשוי כלאיים של צמר ופשתים, ועל ידי לבישתו הוא מתחנך להיות כוהן גדול)...
אמר אביי: לובש שמונה בגדים ומהפך בצינורא (במזלג על המזבח, למהר את שריפת איברי קורבן התמיד, ועל ידי עבודתו בבגדי כהונה גדולה הוא מתחנך להיות כוהן גדול)...
רב פפא אמר: עבודתו מחנכתו (אינו צריך חינוך מיוחד, אלא בעבודת יום הכיפורים עצמה המיוחדת לכוהן גדול שהוא עובד הוא מתחנך להיות כוהן גדול)...
הירושלמי שאומר שהכוהן האחר מתמנה בפה מדבר במינויו קודם יום הכיפורים, והבבלי מדבר בחינוכו של הכוהן האחר ביום הכיפורים כשהוא נכנס לשמש תחת הכוהן הגדול שאירע בו פסול.
ממנין זקנים בפה
בבבלי סנהדרין יג,ב אמרו: אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: בידא ממש סמכין ליה או בשמא סמכין ליה? - אמר ליה: מותבי ליה ידא ארישא וסמכי ליה בשמא וקרי ליה "רבי" ויהבי ליה רשותא למידן דיני קנסות.
בימיהם של האמוראים, וכנראה כבר בימי התנאים, לא סמכו או מינו חכם בדרך של הנחת הידיים על ראש המתמנה או הנסמך, אלא מינו בפה, "קרי ליה רבי" וכאמור במפורש בירושלמי (כאן). ברם, לפנים היתה הסמיכה בידיים, כלומר, הסומך היה שם את שתי ידיו על ראש הנסמך. מצינו עדות מפורשת בבבלי (סנהדרין יג,ב), לפי נוסחאות קדומות, שהסמיכה היא בידיים ("מקורות ארץ ישראליים היסטוריוגרפיים קדומים במסורת התלמוד הבבלי", "עיונים בהיסטוריוגרפיה", עמוד 75).
• • •