משנה
משנה זו דנה במצוות הבאת עולת ראייה ברגל ומפרטת את הפטורים ממצווה זו.
הכל חייבין בראייה – בהבאת קורבן עולת ראייה כשבאים להיראות במקדש בשלושה רגלים בשנה, חוץ מחרש (שאינו שומע), שוטה (שאינו שפוי בדעתו), וקטן, וטומטום (שאיברי המין שלו מכוסים קרום וקשה להבחין אם הוא זכר או נקבה), ואנדרוגינס (שיש לו איברי מין של זכר ונקבה. מקור המילה ביוונית), נשים, ועבדים – עבדים גויים שמלו וטבלו לשם עבדות, שאינן משוחררין – שדינם לעניין מצוות כנשים, החיגר (צולע ברגלו), והסומא (עיוור), והחולה, והזקן, וכל שאינו יכול לעלות ברגליו – מירושלים להר הבית (המילים האחרונות הן פירוש לחלק האחרון של הרשימה, מ'החיגר' ועד 'הזקן').
הסופר במסירה שלפנינו כתב בטעות בסופה של המשנה 'והקטן' במקום 'והזקן'. בשני כתבי יד של המשנה: 'והזקן כל שאינו יכול לעלות ברגליו', ונוסף בגיליון של כתב יד אחד אחרי 'והזקן' 'והקטן ו-'. ובכתב יד שלישי ובקטע גניזה של המשנה: 'והזקן ושאינו יכול לעלות ברגליו'.
אין מקום כאן (בסופה של המשנה) ל'והקטן', אחר שהוא נזכר כבר בראשה של המשנה בכל עדי הנוסח, ואף הירושלמי מברר עניינו לפי סדר זה לאחר 'שוטה' ולפני 'טומטום'. והואיל ואנו רואים טעות שבכתב יד זה (פארמה של המשנה) היא בגיליון ובכתב יד זה (ליידן של הירושלמי) בפנים, נראה שסופר כתב יד ליידן העתיק מכתב יד פארמה. אין לדעת מה גרם לסופר כתב יד ליידן להשמיט 'והזקן', אולי תשומת ליבו לגיליון ("מסורות ונוסחאות בתלמוד", עמודים 25-26).
אפשר שהסופר במסירה שלפנינו כתב 'והקטן וכל שאינו יכול' על פי הלשון הדומה שלהלן 'אי זהו קטן כל שאינו יכול'.
אי זהו קטן – שמוזכר בראש המשנה, שהוא פטור מן הראייה? כל שאינו יכול לרכוב על כתיפו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית; דברי בית שמי (בני בית המדרש שיסד שמאי, מחכמי הזוגות). ובית הלל (בני בית המדרש שיסד הלל, מחכמי הזוגות) אומרים: כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו – גיל מבוגר יותר מאשר 'לרכוב על כתיפו של אביו', ולעלות מירושלם להר הבית, שנאמר: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה" (שמות כג,יד) – המילה "רגלים" נדרשת בעניין 'רגל' ממש, אבר מאברי הגוף, ללמד שאינו חייב בראייה אלא מי שיכול לעלות ברגליו, וקטן שאינו יכול לעלות ברגליו אינו חייב.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "הכל חייבין בראייה חוץ מקטן".
מציעים פרשנות מצמצמת למשנה: מתניתא – המשנה (שאמרה שהכול חייבים בראייה חוץ מקטן שאינו יכול לעלות ברגליו מירושלים להר הבית), - בראיית קרבן – (עוסקת) בחובה המוטלת על כל אחד להביא קורבן עולת ראייה בעלותו לרגל לירושלים, ורק לעניין חובה זו המשנה קובעת שקטן שאינו יכול לעלות ברגליו פטור מהבאת קורבן, אבל בראיית פנים – בחובת המוטלת על כל אחד להיראות אל פני ה' במקדש, - אפילו קטן חייב – חובה זו חלה אף על קטן שאינו יכול לעלות ברגליו (הכוונה שהאב חייב להעלות את בנו הקטן שאינו יכול שאינו יכול לעלות ברגליו, אבל הקטן עצמו איננו בר חיוב. - אבל קטן שיכול לרכוב על כתיפו של אביו או שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית חייב אף בראיית קורבן, ואביו מביא עליו קורבן).
ומציעים מקור לקביעה האמורה לפני כן: מן הדא: – מזאת (מהפסוק הזה. - 'מן הדא' תחת 'מן הדין', באשגרת מונח ("אוצר לשונות ירושלמיים")): כתוב במצוות 'הקהל': "בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם, הַקְהֵל אֶת הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף" (דברים לא,יא-יב) – משה ציווה את הכוהנים ואת הזקנים לכנס את כל העם ולקרוא את התורה לפניהם בחג הסוכות של שנת השמיטה, בשעה שהכול באים ליראות אל פני ה' במקדש. הרי שבחג הכול מצווים לבוא ולהיראות אל פני ה' וגם הטף, ואֵין קטן גדול מטף?! (בתמיהה) – וכי אין קטן (שאינו יכול לרכוב על כתיפו של אביו או שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית) גדול מטף (ילדים קטנים ביותר)?! וכיוון שאף הטף חייב בראיית פנים בחג ("כל ישראל" = "האנשים והנשים והטף"), כל שכן שהקטן שהוא גדול מהטף חייב בראיית פנים, ואין הקטן פטור אלא מראיית קורבן (החילוק בין ראיית פנים ובין ראיית קורבן אינו אלא לעניין קטן שלמדים את דינו מן הכתוב המפורש במצוות 'הקהל' ("הטף"), אבל לעניין שאר הפטורים שנמנו במשנה אין חילוק בין ראיית פנים ובין ראיית קורבן. ברם אפשר שהחילוק הזה הוא אף לעניין נשים שנזכרות בכתוב במצוות 'הקהל'. - התורה תלתה את מצוות 'הקהל' במצוות הראייה, ולכן למדים ממצוות 'הקהל' למצוות הראייה).
ומציעים מקור תנאי המסייע לאמור לפני כן: דתני: – ששונה (התנא): מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר חסמא (תנאים בדור השלישי) שהיו מהלכין מיבנה ללוד והקבילו את פני רבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני) בבקיעין (יישוב בארץ יהודה במישור החוף, בין לוד ליבנה) – באו לפניו. אמר להן: מה חידוש היה לכם בבית המדרש היום? אמרו לו: הכל תלמידיך ומימיך אנו שותים – כולנו תלמידיך ותורתנו קיבלנו ממך, וכל מה שאמרו בבית המדרש תורתך היא, וכיצד אפשר לומר לך דבר שלא שמעת?. אמר להן: אף על פי כן, אי איפשר לבית המדרש שלא יהא בו דבר חדש בכל יום. מי שבת שם? – מי החכם ששהה בשבת ביבנה ודרש בבית המדרש? (התקיימה תורנות של החכמים שדרשו בשבתות בבית המדרש של החכמים לפני תלמידיהם) אמרו לו: רבי לעזר בן עזריה (תנא בדור השלישי). אמר להן: מה היתה פרשתו – שדרש בה? אמרו לו: "הַקְהֵל אֶת הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף... לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים לא,יב). פתח בה – רבי לעזר בן עזריה, ואמר: (במקבילה בסוטה (במקום שלוש המילים האחרונות): (אמר להן:) 'ומה אמר בה?' (אמרו לו:)) הואיל והאנשים – שחייבים בתלמוד תורה, באין ללמוד – וזהו שנאמר: "וּלְמַעַן יִלְמְדוּ", והנשים – שפטורות מתלמוד תורה, באות לשמוע – כדי שיידעו לקיים את המצוות, וזהו שנאמר: "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ" (נראה שבמעמד 'הקהל' היו מסבירים ומפרשים לעם את דברי התורה שנקראו, ונוסף לתורה שנקראה היו מוסיפים גם דברי תורה שבעל פה, כמו שהיה במעמד הקריאה בתורה בימי עזרא כמסופר בנחמיה פרק ח. כך היו מלמדים את האנשים ומשמיעים לנשים שהיו באים למעמד 'הקהל'. יש להביא ראיה לכך מדברי רבי יהודה בתוספתא סוטה ז,יז בעניין מעמד 'הקהל', שהמלך היה גם דורש את הפרשות (=ההלכות) הנדרשות מדברי התורה שקרא), הטף למה בא? – שהרי הטף אינו מסוגל לא ללמוד ולא לשמוע, אלא כדי ליתן שכר למביאיהן – הקב"ה ציווה על הבאת הטף כי רצה שהאנשים והנשים המביאים את הטף עימם יקבלו שכר על כך. - הרי שהטף הם קטנים ביותר שאינם יכולים להפיק שום תועלת מנוכחותם במעמד 'הקהל', ולכן יש להוכיח מכאן את הקביעה שהקטן של המשנה גדול מהטף שב'הקהל' (מה שנאמר שם: "וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ (את דברי התורה) יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים לא,יג) מדבר בקטנים שהם גדולים יותר מהטף ומסוגלים ללמוד ולשמוע). אמר להן – רבי יהושע לרבי יוחנן בן ברוקה ולרבי אלעזר חסמא: אין הדור יתום – אינו נחשב יתום, בלא חכם, מפני שרבי לעזר בן עזריה (צריך להוסיף כמו במקבילה בסוטה: 'שרוי' - שוכן) בתוכו.
יש הבדל בין שיטת הירושלמי לשיטת הבבלי. לפי הבבלי ד,א, הברייתא שמרבה קטן מן "כל זכורך" מדברת בקטן שהגיע לחינוך שהוא חייב בראייה מדרבנן, והמקרא אינו אלא אסמכתא, והמשנה מתכוונת אף היא לחינוך קטן בזמן שיכול לעלות ברגליו להר הבית. מסתימת לשון הבבלי משמע גם כן, שלשון ראייה במשנתנו כלולות בה ראיית העזרה והבאת הקורבן, עיין בתוספות (ב,א).
אבל שיטת הירושלמי כך היא: המשנה מדברת בראיית קורבן, אבל בראיית פנים בעזרה אפילו נשים וקטנים חייבים, מפני שכך הוא מפרש את המקרא בפרשת 'הקהל' (ולא שלומדים 'ראייה' 'ראייה' מ'הקהל', כמו שהוא בבבלי). אבל גם בראיית קורבן, קטן שיכול לעלות ברגליו להר הבית חייב מן התורה בקורבן, משום שמרבים אותו מן "כל זכורך", ואם אינו יכול לעלות הרי הוא פטור, משום שנאמר "רגלים", כדברי רבי יוחנן בשם רבי ינאי ("ששה סדרי משנה", סדר מועד, השלמות והוספות, עמוד 509).
ומצביעים על הבדל בין דעות תנאים: אתיא דרבי לעזר בן עזריה דלא כבן עזאי (שמעון בן עזאי, תנא בדור השלישי) – באה (הולכת שיטתו) של רבי לעזר בן עזריה שלא כ(שיטתו של) בן עזאי (רבי לעזר בן עזריה, שאמר שהנשים באות לשמוע ולא ללמוד, אינו מסכים לדעתו של בן עזאי, המובאת בהמשך), ומציעים מראה מקום לדברי חכם שנזכר לפני כן (בן עזאי): דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה סוטה ג,ד): מיכן (מכאן) אמר בן עזאי: חייב אדם ללמד את בתו תורה, שאם תשתה – את מי הסוטה ולא יבדקוה המים, אף על פי שנטמאה בזנות עם איש אחר, תדע שהזכות תולה לה – ולא תוציא לעז על המים שאין בהם ממש, שכן תלמד שדרשו חכמים בפרשת סוטה, שאם יש זכות לסוטה שנטמאה, זכות זו תולה לה את עונשה, שהוא תלוי ועומד, ואין נפרעים ממנה אלא לאחר זמן. - הרי שלדעת בן עזאי נשים חייבות בתלמוד תורה (הנימוק של בן עזאי שתדע שהזכות תולה לה, הוא רק דוגמה לכך שנשים חייבות ללמוד כדי שיידעו דברים שיש צורך וחשיבות בידיעתם).
לקטע האחרון כאן מקבילה בירושלמי סוטה ג,ד: "ובן עזאי דלא כרבי לעזר בן עזריה (נזכר בהמשך), דתני: מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר חסמא...".
במקבילה בסוטה בלי 'אתיא'. סדר התנאים שונה בשתי הסוגיות. אפשר שהגרסה בלי 'אתיא' מקורית יותר. אפשרות זו מסתברת לאור נדירותו של הסגנון שבחגיגה, וכן לאור העובדה שעיקר תפקידו של 'אתיא' הוא להצביע על דמיון ולא על הבדל. לחלופין, אפשר שהגרסה בלי 'אתיא' היא שיבוש, שמקורה בהשמטה של המונח, ושמא שתי הגרסאות שקולות ערך ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 107, הערה 576).
בתוספתא סוטה ז,ט שנו: מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי לעזר חסמא שבאו מיבנה ללוד והקבילו פני רבי יהושע בפקיעין. אמר להם רבי יהושע: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו ומימיך אנו שותים. אמר להם: אי אפשר שלא יהא חידוש בבית המדרש / אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש. שבת של מי היתה? אמרו לו: של רבי לעזר בן עזריה היתה. אמר להם: היכן היתה הגדה? / ובמה דרש? (אמרו לו:) "הקהל את האנשים והנשים והטף". אמר להם: מה דרש בה? אמרו לו: רבי, כך דרש בה: אם אנשים באים ללמוד ונשים באות לשמוע, טף למה הם באים? כדי ליתן שכר למביאיהם.
ושם ז,יב שנו: ...אמר להם: אין דור יתום, שרבי לעזר בן עזריה שרוי בתוכו.
ובמכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה טז נאמר: כבר שבתו תלמידים ביבנה ולא שבת שם רבי יהושע. וכשבאו תלמידיו אצלו, אמר להם: מה דברים היה לכם ביבנה? אמרו לו: אחריך (אנו הולכים אחריך), רבי. אמר להם: ומי שבת שם? אמרו לו: רבי אלעזר בן עזריה. אמר להם: אפשר ששבת שם רבי אלעזר בן עזריה ולא חידש לכם דבר? אמרו לו: רבי, כלל זה דרש: "אתם ניצבים היום כולכם טפכם נשיכם" (דברים כט,ט) - וכי מה טף זה יודע להבין בין טוב לרע? אלא ליתן שכר למביאיהם, לרבות שכר עושי רצונו, לקיים מה שנאמר: "י'י חפץ למען צדקו" וגו' (ישעיהו מב,כא). אמר להם: אי זה דבר חדש יתר על זה? הריני כבן שבעים שנה ולא זכיתי לדבר זה בלתי היום. אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן עזריה יצא מחלציך. אין הדור יתום, שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו.
ובמסכת אבות דרבי נתן נוסח א פרק יח נאמר: לעת זקנותו של רבי יהושע נכנסו תלמידיו לבקרו. אמר להם: בניי, מה חידוש היה לכם בבית המדרש? אמרו לו: תלמידיך אנו ומימיך אנו שותים. אמר להם: חס ושלום, שאין דור יתום של חכמים. שבת של מי היתה? אמרו לו: שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה. אמר להם: ובמה היתה ההגדה היום? אמרו לו: בפרשת "הקהל את העם האנשים והנשים והטף" (דברים לא,יב). אמר להם: ומה דרש בה? אמרו לו: כך דרש בה: אנשים באים ללמוד ונשים לשמוע, טף למה הם באים? כדי לתת שכר טוב למביאיהם. אמר להם: מרגליות טובה היתה בידכם וביקשתם לאבדה ממני. אלמלי לא באתם אלא לשמוע דבר זה די.
ובבבלי חגיגה ג,א-ב אמרו: תנו רבנן: מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין. אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו, ומימיך אנו שותים. אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש. שבת של מי היתה? - שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה. - ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו: בפרשת הקהל. - ומה דרש בה? - "הקהל את העם האנשים והנשים והטף" (דברים לא,יב) - אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באים? כדי ליתן שכר למביאיהם. - אמר להם: מרגלית טובה היתה בידכם וביקשתם לאבדה ממני!
...בלשון הזה אמר להם: אין הדור יתום, שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו.
דרשתו של רבי לעזר בן עזריה מצויה במקבילות מרובות. בירושלמי סוטה וחגיגה מובא רק חלקה הראשון של הדרשה שדרש רבי אלעזר בן עזריה (וכך הבאנו כאן גם מהמקבילות), ובמקבילות מובאת כל הדרשה.
בבבלי חגיגה ג,א למדו בגזירה שווה מפרשת 'הקהל' שחרש ואילם פטורים מראייה ברגל, ואגב כך הביאו בבבלי שם את הסיפור על דרשתו של רבי אלעזר בן עזריה בפרשת 'הקהל'. ואילו בירושלמי למדו מפרשת 'הקהל' שקטן חייב בראיית פנים ברגל, והוכיחו מחלקה הראשון של הדרשה שדרש רבי אלעזר בן עזריה את הקביעה שקטן גדול מטף.
• • •
במשנה שנינו: "הכל חייבין בראייה חוץ מחרש".
כאן התחלת מקבילות בירושלמי תרומות א,ב ויבמות יב,ד.
מניין למדים שחרש פטור מן הראייה? -
חברייא – החברים (קבוצת תלמידי החכמים) אמרו בשם רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני): כתוב במצוות 'הקהל': "בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה'... הַקְהֵל אֶת הָעָם... לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ" (דברים לא,יא-יב) – משה ציווה את הכוהנים ואת הזקנים לכנס את כל העם ולקרוא את התורה לפניהם בחג הסוכות של שנת השמיטה, בשעה שהכול באים ליראות את פני ה' במקדש, כדי שישמעו את דברי התורה. הרי שבחג הכול באים ליראות, משום שחייבים בראייה. ויש ללמוד מן הכתוב "למען ישמעו" שהיכולים לשמוע חייבים בראייה, אבל חרש פטור מן הראייה (חרש פטור אף מראיית פנים).
ומציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, במדבר ואינו שומע – מקורו של הדין במקרה הזה ברור (מן הכתוב "למען ישמעו" יש ללמוד שחרש שאיננו שומע אך יכול לדבר פטור מן הראייה (אדם כזה למד לדבר לפני שהתחרש)). אבל חרש (במקבילות אין מילה זו) שומע ואינו מדבר? – מה מקורו של הדין במקרה הזה? (מניין למדים שאילם ששומע אך אינו יכול לדבר פטור מן הראייה?)
ומשיבים: רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי לעזר: "וּלְמַעַן יִלְמְדוּ" (דברים לא,יב) ויש לקרוא כך: - 'ולמען יְלַמֵּדוּ(ן)' – לאחרים. ויש ללמוד מן הכתוב הזה שהיכולים לדבר וללמד אחרים חייבים בראייה, אבל השומע ואינו מדבר פטור מן הראייה.
ומציעים היסק מן האמור לפני כן: אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): הדא אמרה – זאת אומרת (יש להסיק מדברי רבי לעזר), דלית כללוי דרבי כללין – שאין כלליו (הלכות כלליות) של רבי (רבי יהודה הנשיא, מסדר המשנה) כללים (הכלל שכלל רבי במשנה תרומות: "חרש שדיברו חכמים בכל מקום - שאינו לא שומע ולא מדבר" - אינו כלל שנכון בכל מקום, כי מצאנו לדברי רבי לעזר שחרש במשנה כאן כולל גם את מי שמדבר ואינו שומע ואת מי ששומע ואינו מדבר).
ומציעים משנה ממקום אחר: דתנינן תמן (במקום 'דתנינן' צריך לומר: 'תנינן' (ראה "אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 328, הערה 590). - יש להגיה כי מוצע משפט עצמאי שאינו מתקשר עם האמור לפניו): – שנינו שם (משנה תרומות א,ב): חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום – אסור לו להפריש תרומה, ומציעים הנחה: וסברנן מימר: – וסברנו לומר: מדבר ואינו שומע - חרש – חרש במשנה כולל אותו, שומע ואינו מדבר - אינו (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה, ואינה במקבילות, ויש לגרוס אותה שם) חרש – חרש במשנה אינו כולל אותו, ומציעים משנה: ותנינן: – ושנינו (משנה יבמות יב,ד, בעניין מצוות חליצת נעל היבם על ידי היבמה לשם הפקעת זיקתה ליבם והתרת נישואיה לאחרים): החרש שנחלץ – שחלצה לו יבמתו, והחרשת שחלצה, והחולצת לקטן - חליצתה פסולה, אמר (צריך לומר כמו במקבילות: 'ואמר') רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): בשאין (צריך לומר כמו במקבילה ביבמות: 'שאין') יכולין לומר "וְאָמַר (היבם): לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ" (דברים כה,ח) "וְאָמְרָה (היבמה): מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל, לֹא אָבָה יַבְּמִי" (דברים כה,ז), וכן: "וְאָמְרָה: כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו" (דברים כה,ט) – מצוות החליצה מתקיימת בפני בית דין, והיבמה והיבם צריכים לומר את הפסוקים האלה לפני החליצה ולאחריה (ראה משנה יבמות יב,ו). החרש שנחלץ והחרשת שחלצה - חליצתה פסולה, מפני שאינם יכולים לומר מה שהם צריכים לומר. הרי שחרש במשנה כולל גם את מי ששומע ואינו מדבר, ומציעים משנה: ותנינן: – ושנינו (משנה תרומות א,ב): חרש שדיברו חכמים בכל מקום - שאינו לא שומע ולא מדבר – אבל מי שמדבר ואינו שומע ומי ששומע ואינו מדבר אינם בכלל חרש. זה הכלל שכלל רבי, אך אין הוא מתאים למה שמצאנו בכמה מקומות במשנה שהוצעו כאן. ומציעים סיוע: ודא (במקבילות: 'הדא') מסייעה – וזאת מסייעת לרבי יונה, דרבי יונה אמר: הדא אמרה: – זאת אומרת (יש להסיק מדברי רבי לעזר): לית כללוי דרבי כללין – אין כלליו של רבי כללים (הכלל שכלל רבי במשנה תרומות: "חרש שדיברו חכמים בכל מקום - שאינו לא שומע ולא מדבר" - אינו כלל שנכון בכל מקום, כי מצאנו שחרש במשנה חגיגה כולל גם את מי שמדבר ואינו שומע ואת מי ששומע ואינו מדבר. מה שמצאנו בעוד מקומות במשנה שהוצעו כאן מחזק את דברי רבי יונה שהכלל שכלל רבי במשנה תרומות בעניין חרש אינו כלל שנכון בכל מקום).
עד כאן המקבילות בירושלמי תרומות ויבמות.
בבבלי חגיגה ב,ב-ג,א אמרו: "חוץ מחרש שוטה וקטן". - קתני חרש דומיא דשוטה וקטן, מה שוטה וקטן - לאו בני דעה נינהו, אף חרש נמי - לאו בר דעה הוא. והא קא משמע לן כדתנן (משנה תרומות א,ב): חרש שדיברו חכמים בכל מקום - שאינו לא שומע ולא מדבר (שאינו בן דעה). - הא מדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר - חייב.
...והתניא: מדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר - פטור (מן הראייה)! - אמר רבינא, ואיתימא רבא: חסורי מיחסרא (המשנה), והכי קתני: הכול חייבים בראייה, חוץ מחרש מדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר, שפטור מן הראייה, ואף על פי שפטור מן הראייה, חייב בשמחה (אכילת בשר קודשים בימי החג). ואת שאינו לא שומע ולא מדבר, ושוטה וקטן - פטורים אף מן השמחה, הואיל ופטורים מכל מצוות האמורות בתורה (לפי שאינם בני דעת).
תניא נמי הכי: הכול חייבים בראייה, חוץ מחרש מדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר, שפטור מן הראייה, ואף על פי שפטור מן הראייה, חייב בשמחה. ואת שאינו לא שומע ולא מדבר, ושוטה וקטן - פטורים אף מן השמחה, הואיל ופטורים מכל מצוות האמורות בתורה.
על פי ברייתא זאת הבבלית השלימו ביד חזקה את המשנה. אבל המשנה המדברת רק מראייה יכולה לכלול כל מיני חרש ולהסכים עם שתי הברייתות יחד, כי הדיוק "חרש דומיא דשוטה וקטן" אינו מכריח.
אבל הירושלמי מפרש את משנתנו כפשטה. חרש שבמשנת חגיגה הוא לרבי אלעזר בין מדבר ואינו שומע בין שומע ואינו מדבר, כברייתא שבבבלי ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 633).
בבבלי סמכו על הכלל שבמשנה תרומות בעניין חרש, שלא כדברי רבי יונה בירושלמי.
ובבבלי שם ג,א אמרו: מאי שנא לעניין ראייה דפטירי (חרש ואילם), ומאי שנא לעניין שמחה דמחייבי? - לעניין ראיה גמר 'ראייה' 'ראייה' מ'הקהל'. - והתם (ב'הקהל') מנלן? - דכתיב: "למען ישמעו ולמען ילמדו" (דברים לא,יב), ותניא: "למען ישמעו" - פרט למדבר ואינו שומע, "ולמען ילמדו" - פרט לשומע ואינו מדבר (שאינו יכול ללמוד). - למימרא שכשאינו מדבר אינו לומד?... - אמר מר זוטרא: קרי ביה (קְרָא בו בפסוק זה): 'למען יְלַמְּדוּ' (ואילם אינו יכול ללמד אחרים).
בבבלי יבמות קד,ב אמרו: תנן: החרש שנחלץ, והחרשת שחלצה, והחולצת מן הקטן - חליצתה פסולה... אמרי דבי רבי ינאי: (החרש והחרשת - חליצתה פסולה) לפי שאינם ב"אמר" ו"אמרה".
דבי רבי ינאי בבבלי כרבי יוחנן בירושלמי.
ומציעים שאלה: רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) בעי – שואל (מסתפק): חרש באזנו אחת, מהו? – מה הדין במקרה של חרש באוזנו אחת? האם הוא חייב בראייה או פטור מן הראייה?
ופושטים את השאלה (בציון שדינו של העניין הזה נתון במחלוקת תנאים העוסקת בעניין אחר): אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): מחלוקת רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) ורבנין – והחכמים, ומפרטים את המחלוקת בהצעת ברייתא: דתני: – ששונה (התנא): כתוב בעניין בגדי כהונה: "וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת" (שמות כח,מ) - רבנין אמרין (כאן מושגר לשון ארמי בתוך הברייתא): – החכמים אומרים: שתי כותנות לכל אחד ואחד – משה נצטווה לעשות שתי כותונות לכל אחד מבני אהרן הכוהנים (ולאו דווקא שתיים אלא אפילו יותר, ותפס מספר רבים המועט). רבי יוסי אמר – אומר: אפילו כתונת אחת לכל אחד ואחד – משה נצטווה לעשות רק כותונת אחת לכל אחד מבני אהרן הכוהנים. ומציעים את מקורם של דברי התנאים: מה טעמון דרבנין? – מה טעמם (מקורם בכתוב) של החכמים? "וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת" (שמות כח,מ) – כוונת הכתוב שלכל אחד מבני אהרן צריך לעשות כותונות. מה טעמיה דרבי יוסי? – מה טעמו (מקורו בכתוב) של רבי יוסי? למאה בני אהרן תעשה כותנות – כוונת הכתוב שלכל בני אהרן צריך לעשות כותונות, כותונת לכל אחד מהם, ולפי שבני אהרן רבים הם, הזכיר "כותונות" בלשון רבים (מחלוקת רבי יוסי והחכמים מובאת בירושלמי יומא ג,ו). ומסיימים את פשיטת השאלה בהצעת דרשה המקבילה לדרשה המופיעה לפני כן: והכא: – וכאן (בעניין חרש באוזנו אחת): כתוב במצוות 'הקהל': "בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה'... תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם" (דברים לא,יא) – משה ציווה את הכוהנים ואת הזקנים לכנס את כל העם ולקרוא את התורה לפניהם בקול רם, כדי שתגיע לאוזניהם, שכולם ישמעו, בחג הסוכות של שנת השמיטה, בשעה שהכול באים ליראות את פני ה' במקדש. הרי שבחג הכול באים ליראות, משום שחייבים בראייה. - רבנין אמרין: – החכמים אומרים: שתי אזניים לכל אחד ואחד – כוונת הכתוב "נגד כל ישראל באוזניהם" - אוזניהם של כל אחד ואחד מישראל, שכל אחד מישראל ישמע בשתי אוזניו. ויש ללמוד מן הכתוב הזה שהיכולים לשמוע בשתי אוזניים חייבים בראייה, אבל חרש באוזנו אחת פטור מן הראייה. רבי יוסה אומר: אפילו אוזן אחת לכל אחד ואחד – כוונת הכתוב "נגד כל ישראל באוזניהם" - אוזניהם של כל ישראל, אוזן של כל אחד מהם, שכל אחד מישראל ישמע אפילו באוזנו האחת בלבד, ולפי שישראל רבים הם, הזכיר "אוזניהם" בלשון רבים. ויש ללמוד מן הכתוב הזה שהיכולים לשמוע אפילו באוזן אחת בלבד חייבים בראייה, ולכן גם חרש באוזנו אחת חייב בראייה. הרי שדינו של חרש באוזנו אחת נתון במחלוקת רבי יוסי והחכמים.
במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דכספא פרשה כ נאמר: "באוזניהם" (דברים לא,יא) - להוציא חרשים.
בבבלי חגיגה ג,א אמרו: אמר רבי תנחום: חרש באזנו אחת - פטור מן הראייה, שנאמר: "באוזניהם" (דברים לא,יא).
• • •
במשנה שנינו: "הכל חייבין בראייה חוץ משוטה".
מניין למדים ששוטה פטור מן הראייה? -
אמר רבי לעזר (אמורא בדור השני): כתוב בנאום הראשון של משה לישראל: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים" (דברים ד,לה) – ה' הראה לכם את המעשים שעשה כדי שתדעו שהוא האלוהים. הרי שתכלית הראייה בשביל לדעת. ויש ללמוד מכאן שהבא לראות את פני ה' במקדש צריך להיות בר דעת, ולכן שוטה שאין לו דעת פטור מן הראייה.
בבבלי אמרו, ששוטה פטור מן הראייה הואיל ופטור מכל מצוות האמורות בתורה.
• • •
במשנה שנינו: "הכל חייבין בראייה חוץ מקטן".
רבי ירמיה ורבי אייבו בר נגרי (אמוראים ארץ ישראלים בדור השלישי והרביעי) הוון יתיבין אמרין – היו יושבים (ו)אומרים: תנינן: – שנינו (משנה חגיגה א,א): אי זהו קטן – שפטור מן הראייה? כל שאינו יכול לרכוב על כתיפו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית; דברי בית שמי. ובית הלל אומרים: כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית – אבל קטן שהוא יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית חייב בראייה. ויש לתמוה: וקטן שומע וקטן מדבר?! – הרי קטן שהוא יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית אינו שומע ומדבר עד שיגדל, ומדוע הוא חייב בראייה? שכן למדנו מן הכתוב במצוות 'הקהל': "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ", שרק מי ששומע ומדבר חייב בראייה. חזרון ואמרון: – חזרו ואמרו (רבי ירמיה ורבי אייבו בר נגרי שהעלו קושיה פתרו אותה): כתוב בעניין שלוש רגלים: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה' / אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' / אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כג,יז; שמות לד,כג; דברים טז,טז) – כלל הזכרים שבך חייבים להיראות לפני ה' במקדש בשלוש הרגלים, - לרבות – יש להוסיף את הקטן – שלמדים מן המילה "כל" שקטן חייב בראייה.
ושואלים: ויימר: – ושיאמר (החכם): "כָּל זְכוּרְךָ" - לרבות – יש להוסיף את החרש! – מדוע חרש פטור מן הראייה? והרי יש ללמוד מן המילה "כל" שחרש חייב בראייה, כמו שלמדים מן המילה "כל" שקטן חייב בראייה!
ומשיבים: כתוב במצוות 'הקהל': "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ" (דברים לא,יב) - פרט לחרש – יש להוציא מן הכלל את החרש, שלמדים מן הכתוב הזה שרק מי ששומע ומדבר חייב בראייה, אבל חרש פטור מן הראייה.
ושואלים: ויימר: – ושיאמר (החכם): "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ" - פרט לקטן – יש להוציא מן הכלל את הקטן! – מדוע קטן חייב בראייה? והרי יש ללמוד מן הכתוב הזה שקטן פטור מן הראייה, כמו שלמדים מן הכתוב הזה שחרש פטור מן הראייה! (הסופר במסירה שלפנינו השמיט מ'פרט לחרש' עד 'פרט לקטן' בשל הדמיון, ומגיה השלים כמו שהוא בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני")
ומשיבים: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): מאחר שכתוב אחד מרבה וכתוב אחד ממעט – הכתוב "כל זכורך" מוסיף דבר, והכתוב "למען ישמעו ולמען ילמדו" מוציא דבר מן הכלל, מרבה אני את הקטן שהוא ראוי לבוא לאחר זמן – למדים מן הכתוב האחד שקטן חייב בראייה, מפני שלאחר זמן יגדל ויהא שומע ומדבר, ומוציא אני את החרש שאינו ראוי לבוא לאחר זמן – למדים מן הכתוב האחר שחרש פטור מן הראייה, מפני שאף לאחר זמן לא יהא שומע ומדבר (הלשון 'שהוא ראוי לבוא לאחר זמן' מקורו במשנה זבחים יד,ב, ושם 'ראוי לבוא' פירושו: ראוי להקרבה).
ומציעים שאלה: שמואל בר אבא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעא קומי – שאל לפני רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): קטן חרש, מהו שיהא חייב? – מה הדין של קטן שהוא חרש? האם יהא חייב בראייה כדין קטן, או שמא לא יהא חייב בראייה כדין חרש?
ופושטים את השאלה (בהצעת היסק בתמיהה): אמר ליה: – אמר לו (רבי זעורה): איתא חמי: – בוא (ו)ראה: יציבא בארעא (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'בשמייא' ומגיה הגיה 'בארעא'), וגיורא בשמי שמייא?! (בתמיהה) – האזרח (תושב קבוע בארץ) באדמה, והגר (זר, היושב בארץ נוכרייה) בשמי השמים (בשמים הגבוהים ביותר)?! (הפתגם הזה משמש לתמיהה שמשמעותה, שלא ייתכן כן, כשם שלא ייתכן שמעמדו של הגר יהיה למעלה משל האזרח. הפתגם הזה ישנו גם בבבלי עירובין ט,א, יומא מז,א ובבא קמא מב,א, והוא מבוסס על דברים כח,מג) אִילּוּ גדול חרש - פטור, קטן חרש - לא כל שכן?! – אם גדול חרש פטור מן הראייה אף שהוא גדול, בוודאי שקטן חרש פטור מן הראייה.
ודוחים את הצעת ההיסק: אמר רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי): בדין היה – כך היה ראוי להיות (דין - שורת הדין), קטן ולא חרש יהא פטור – קטן שהוא יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית, אף שאינו חרש, יהא פטור מן הראייה. אבל גזירת הכתוב הוא – מצווה שניתנה ללא נתינת טעם, "כָּל זְכוּרְךָ" - לרבות – יש להוסיף את הקטן – שלמדים מן המילה "כל" שקטן שהוא יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית חייב בראייה. לכן הייתי אומר: אילו (צריך לומר: 'אפילו') קטן (כך כתב הסופר במסירה שלפנינו, ומגיה הגיה בטעות 'גדול') חרש יהא חייב, שלא לחלוק בהילכות 'זְכוּרְךָ' – לא להבדיל ולהבחין בין קטן לקטן ולומר שקטן שאינו חרש חייב בראייה וקטן חרש פטור מן הראייה, אלא כשם שקטן חייב אף על פי שאינו שומע ומדבר, משום הכתוב "כל זכורך", כך קטן חרש חייב אף על פי שאינו שומע ומדבר, משום הכתוב "כל זכורך". ויש להציע מסקנה: הוי – הוֹוֶה (נמצא), צורכה לההיא דאמר – [יש] צורך ל[מימרה] ההיא שאומר רבי יוסה: מאחר שכתוב אחד מרבה וכתוב אחד ממעט, מרבה אני את הקטן שהוא ראוי לבוא לאחר זמן, ומוציא אני את החרש שאינו ראוי לבוא לאחר זמן – ממימרה זו יש ללמוד שקטן חרש פטור מן הראייה, שדינו כחרש ולא כקטן, מפני שקטן חרש אף לאחר זמן לא יהא שומע ומדבר.
בסוגיה לעיל שבראש הלכה זו אמרו, שקטן שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית חייב בראיית פנים ואינו פטור אלא מראיית קורבן, אבל קטן שהוא יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית חייב אף בראיית קורבן. שאר הפטורים שנמנו במשנה ובהם חרש פטורים אף מראיית פנים. בסוגיה כאן דנים בהשוואת קטן שהוא יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית שאינו שומע ומדבר עם חרש לעניין חובת ראייה ובלימוד מן הכתוב "כל זכורך" המרבה ומן הכתוב "למען ישמעו ולמען ילמדו" הממעט. לפי הסוגיה לעיל אין מקום לדון בהשוואה זו ובלימוד מן הכתובים הללו, שכן בסוגיה לעיל למדים מן הכתוב המפורש במצוות 'הקהל' ("הטף") שכל קטן אף שאינו שומע ומדבר חייב בראיית פנים. לכן נראה שהסוגיה כאן חלוקה על הסוגיה לעיל, ואינה לומדת מן הכתוב במצוות 'הקהל' ("הטף") שכל קטן חייב בראיית פנים, ואינה מחלקת בין ראיית פנים ובין ראיית קורבן, ומי שפטור מראייה פטור אף מראיית פנים ומי שחייב בראייה חייב אף בראיית קורבן.
במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות כג,יז ו-לד,כג נאמר: "כל זכורך" - לרבות את הקטנים.
ובספרי דברים פסקה קמג נאמר: "כל זכורך" - להביא את הקטנים.
בבבלי חגיגה ד,א אמרו: תנו רבנן: "כל זכורך" - לרבות את הקטנים.
והתנן: חוץ מחרש שוטה וקטן! - אמר אביי: לא קשיא. כאן - בקטן שהגיע לחינוך, כאן - בקטן שלא הגיע לחינוך. - קטן שהגיע לחינוך דרבנן היא! (שהחיוב לחנך ילד במצוות אינו מן התורה) - אין הכי נמי, וקרא אסמכתא בעלמא.
ובבבלי חגיגה ו,א אמרו: בעי רבי שמעון בר אבא: קטן חיגר לדברי בית שמאי (שיכול לרכוב על כתיפו של אביו ולעלות) וסומא לדברי שניהם (שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות), מהו? - היכי דמי? אילימא בחיגר שאינו יכול להתפשט (להתרפא), וסומא שאינו יכול להתפתח - השתא גדול (במצב כזה) פטור, קטן מיבעיא (נצרכה לומר שפטור)?! לא צריכא, בחיגר שיכול להתפשט (קודם שיהא גדול), וסומא שיכול להתפתח, מאי? - אמר אביי: כל היכא דגדול חייב מדאורייתא - קטן (באותו מצב) נמי מחייבינן / מחנכינן ליה מדרבנן, כל היכא דגדול פטור מדאורייתא - קטן נמי פטור מדרבנן (וכאן, כיוון שגדול פטור, גם קטן פטורים מלחנכו).
שאלת רבי שמעון בר אבא בבבלי בעניין קטן חיגר וקטן סומא היא מעין שאלת שמואל בר אבא בירושלמי בעניין קטן חרש. אפשר שהשואל בשני התלמודים אחד הוא, ובאחד מהתלמודים נשתבש שם השואל בשל הדמיון בשני השמות.
• • •
במשנה שנינו: "הכל חייבין בראייה חוץ מטומטום".
קובעים: הכל מודים – כל החכמים, שנחלקו להלן בפטורו של טומטום מן הראייה, מסכימים ואינם חולקים, בטומטום שנקרע – במקרה של טומטום שנקרע הקרום המכסה את איברי המין שלו, ונמצא זכר – שיש לו אבר המין של זכר, ביום טוב הראשון – של החג, שהוא חייב – להקריב עולת ראייה ושלמי חגיגה.
ומציעים מחלוקת אמוראים (המונגדת לקביעה שלפני כן, המציינת שביום טוב הראשון אין מחלוקת): מה פליגין? – [ב]מה חלוקים? בשאר הימים – בטומטום שנקרע ונמצא זכר באחד משאר ימי הרגל. חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא) אמר: כתוב בעניין שלוש רגלים: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה' / אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' / אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כג,יז; שמות לד,כג; דברים טז,טז) – כלל הזכרים שבך חייבים להיראות לפני ה' במקדש בשלוש הרגלים, ויש לקרוא כך: 'יִרְאֶה' - את שהוא חייב בראשון חייב בשיני – מי שהיה חייב בראיית פנים ("יֵרָאֶה") ביום הראשון, חייב בראיית קורבן ('יִרְאֶה') באחד משאר הימים, אם לא הקריב ביום הראשון, את שאינו חייב בראשון אינו חייב בשיני – מי שהיה פטור מראיית פנים ביום הראשון, פטור מראיית קורבן באחד משאר הימים. ולכן טומטום שנקרע ונמצא זכר באחד משאר הימים, שהיה פטור מראיית פנים ביום הראשון - פטור מראיית קורבן באחד משאר הימים.
אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כל שבעה תשלומין לראשון – אם לא הקריב עולת ראייה ושלמי חגיגה ביום טוב הראשון, אף שהיה פטור מלהקריבם ביום הראשון, יכול הוא להשלימם ולהקריבם באחד משאר ימי הרגל. ולכן טומטום שנקרע ונמצא זכר באחד משאר הימים, אף שהיה פטור מלהקריב ביום הראשון - חייב להקריב באחד משאר ימי הרגל.
אמר רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מפסח השיני לָמַד רבי יוחנן – שכל שבעה תשלומים לראשון. ויש להציע השוואה: כמה דרבי יוחנן אמר תמן: – כמו שרבי יוחנן אומר שם (בפסח שני): פסח שיני תשלומין לראשון – אם לא הקריב קורבן פסח בפסח ראשון (בארבעה עשר בניסן), אף שהיה פטור מלהקריבו בפסח ראשון, כגון מי שהיה טמא או בדרך רחוקה, יכול הוא להשלימו ולהקריבו בפסח שני (בארבעה עשר באייר), כן הוא אמר הכא: – כך הוא (רבי יוחנן) אומר כאן (בעולת ראייה ושלמי חגיגה): כל שבעה תשלומין לראשון.
רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) אמר: כל שבעה חובה – כל יום משבעת ימי הרגל הוא חיוב לעצמו. ולכן טומטום שנקרע ונמצא זכר באחד משאר הימים - חייב להקריב.
ומציעים מקרה נפקות בין הדעות האמוראיות: מה נפק מן ביניהון? – מה יוצא מביניהם? (מלבד המקרה האמור לעיל של טומטום שנקרע ונמצא זכר באחד משאר ימי הרגל) גר שנתגייר בשאר הימים – באחד משאר ימי הרגל. - ומפרטים את הדין החל במקרה זה לפי כל צד במחלוקת: על דעתיה דחזקיה – על דעתו של חזקיה, פטור – מלהקריב עולת ראייה ושלמי חגיגה, כיוון שהיה פטור ביום הראשון, על דעתיה דרבי יוחנן ו(ד)רבי הושעיה – על דעתם של רבי יוחנן ורבי הושעיה, חייב – להקריב עולת ראייה ושלמי חגיגה, אף שהיה פטור ביום הראשון (גר שנתגייר נכנס לעזרה מיד ואינו זקוק להזאת שלישי ושביעי ("תוספתא כפשוטה", מועד ב, עמוד 615)).
ומציעים מקרה נפקות שני בין הדעות האמוראיות: אף בטמא כן – מי שהיה טמא ביום הראשון של החג והיה פטור מלהקריב עולת ראייה ושלמי חגיגה. ניטמא (צריך לומר: 'ניטהר' ("שערי תורת ארץ ישראל"). היה כתוב בקיצור 'ניט' ונפתח הקיצור בטעות 'ניטמא' במקום 'ניטהר' ("משבי"ח")) בשאר הימים – באחד משאר ימי הרגל, - ומפרטים את הדין החל במקרה זה לפי כל צד במחלוקת: על דעתיה דחזקיה – על דעתו של חזקיה, פטור – מלהקריב עולת ראייה ושלמי חגיגה, כיוון שהיה פטור ביום הראשון, על דעתיה דרבי יוחנן ו(ד)רבי הושעיה – על דעתם של רבי יוחנן ורבי הושעיה, חייב – להקריב עולת ראייה ושלמי חגיגה, אף שהיה פטור ביום הראשון.
ומציעים הבחנה בין שני המקרים כדי לדחות את האמור לפני כן: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): תמן – שם (בטומטום שנקרע ונמצא זכר באחד משאר ימי הרגל), - ראוי הוא – היה ראוי להקריב עוד ביום הראשון, שהרי נתברר שהוא זכר מברייתו, קריעה היא שגרמה – שלא נמצא זכר אלא באחד משאר ימי הרגל. ברם הכא – אבל כאן (בטמא שנטהר באחד משאר ימי הרגל), - הטמא עצמו אינו ראוי – לא היה ראוי להקריב ביום הראשון, שהרי היה טמא (וכן גר שנתגייר באחד משאר ימי הרגל). ולכן רק טומטום שנקרע ונמצא זכר באחד משאר ימי הרגל - חייב להקריב לדעתו של רבי יוחנן, אבל טמא שנטהר באחד משאר ימי הרגל - פטור מלהקריב לדעתו של רבי יוחנן (אבל לדעתו של רבי הושעיה, אף טמא שנטהר באחד משאר ימי הרגל - חייב להקריב).
במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה ז ופרשה יז נאמר: "וחגותם אותו חג לי'י" (שמות יב,יד) - אין לי אלא יום טוב ראשון שהוא טעון חגיגה. יום טוב אחרון מניין? תלמוד לומר: "וביום השביעי חג לי'י" (שמות יג,ו). אין לי אלא יום טוב ראשון ואחרון שהם טעונים חגיגה, חולו של מועד מניין? הרי אתה דן: הואיל ויום טוב ראשון ואחרון קרויים מקרא קודש, וחולו של מועד קרוי מקרא קודש, אם למדת על יום טוב ראשון ואחרון שהם קרויים מקרא קודש שהם טעונים חגיגה, אף חולו של מועד שהוא קרוי מקרא קודש דין הוא שיטעון חגיגה.
רבי יוסי הגלילי אומר: הרי הוא אומר: "שבעת ימים תחוג לי'י אלוהיך" (דברים טז,טו) - להביא שבעת ימי הפסח שיטענו חגיגה. או אינו מדבר אלא בחג? כשהוא אומר: "וחגותם אותו חג לי'י" (ויקרא כג,מא), הרי חג אמור. ומה אני מקיים "שבעת ימים תחוג לי'י"? להביא שבעת ימי הפסח שיטענו חגיגה.
תנא קמא ורבי יוסי הגלילי מחייבים הבאת חגיגה בכל אחד משבעת ימי הפסח, אלא שתנא קמא לומד זאת מהשוואת חול המועד לימי ה'חג' המפורשים בכתוב (ראשון ושביעי), ואילו רבי יוסי הגלילי דורש את האמור בסוכות אף לעניין פסח, ובסוכות הרי מפורש שיש לחוג שבעה ימים, ולא רק יום אחד.
הלשון 'טעון חגיגה' האמור כאן על כל שבעת הימים מורה בבירור על חיוב מתמשך, ולא על תשלומים ("שמחת הרגל בתלמודם של תנאים", עמודים 68-69).
בבבלי חגיגה ט,א-ב אמרו: ותנא מייתי לה (את ההלכה שמי שלא הקריב קורבנות חגיגה ביום טוב הראשון של החג מביא אותם כל הרגל) מהכא: "וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה" (ויקרא כג,מא) - יכול יהא חוגג והולך כל שבעה! - תלמוד לומר: "אותו" - אותו (יום טוב הראשון של החג) אתה חוגג, ואי אתה חוגג כל שבעה. אם כן, למה נאמר "שבעה"? - לתשלומים.
מאי תשלומים? - רבי יוחנן אמר: תשלומים לראשון (שקורבנות שהיה חייב להביא ביום הראשון ולא הביא יכול להשלים בשאר הימים). ורבי אושעיה אמר: תשלומים זה לזה (שכל יום הוא חיוב לעצמו, אם לא הביא קודם את קורבנותיו).
מאי בינייהו? - אמר רבי זירא: חיגר ביום ראשון ונתפשט (התרפא) ביום שני איכא בינייהו. רבי יוחנן אמר: תשלומים לראשון - דחזי בראשון חזי בשני, דלא חזי בראשון לא חזי בשני (שהרי השני אינו אלא תשלומים לראשון בלבד). ורבי אושעיה אמר: תשלומים זה לזה - אף על גב דלא חזי בראשון חזי בשני (שהרי הוא חיוב בפני עצמו).
ומי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר חזקיה: נטמא ביום (ביום טוב הראשון) - מביא (קורבנות הרגל כשייטהר ברגל, מכיוון שהיה ראוי לחגיגה לפני טומאתו), בלילה (נטמא בליל יום טוב הראשון) - אינו מביא (קורבנות הרגל אחרי שייטהר, שמכיוון שלא היה ראוי לחגיגה לפני טומאתו, שוב אין חיוב חל עליו). ורבי יוחנן אמר: אף בלילה - נמי מביא! - אמר רבי ירמיה: שאני טומאה הואיל ויש לה תשלומים בפסח שני (כשהיה טמא ולא הקריב קורבן פסח בראשון).
מתקיף לה רב פפא: הניחא למאן דאמר: שני תשלומים דראשון הוא (למי שנתחייב בראשון ונאנס ולא עשאו, שלדעה זו טומאה אינה דחייה גמורה). אלא למאן דאמר: שני רגל בפני עצמו הוא (גם למי שלא נתחייב בראשון, שלדעה זו אין להוכיח מכאן לעניין תשלומים למי שנטמא) - מאי איכא למימר?...
בבבלי חגיגה ט,א הובאו מדרשי הלכה המלמדים שחובת חגיגה היא ביום הראשון אך יש לה תשלומים בכל ימי הרגל. לפי הבבלי הכל מודים שאין בשאר הימים אלא חובת תשלומים, ולא נחלקו אלא בגדר התשלומים.
מפרשי הירושלמי הסכימו כולם בביאור שיטת רבי הושעיה: אין הוא סבור שחובת החגיגה חלה בכל שבעת ימי החג, אלא אף הוא מודה שבשאר הימים אין צורך אלא בתשלומים אם לא הקריב בראשון, ולא נחלק רבי הושעיה על רבי יוחנן אלא בגדרם של התשלומים כמפורש בבבלי. אבל קשה ביותר לקיים הסבר זה בירושלמי. שהרי לביאור זה נמצא שאין מחלוקת של ממש בין רבי יוחנן לרבי הושעיה: שניהם מודים שתשלומים לפנינו, ושגדר התשלומים הוא 'זה לזה', היינו שאף הפטור בראשון חייב בשני. ולא עוד אלא שאין בדברי רבי הושעיה כל רמז לעניין התשלומים, ומלשונו ברור שאכן 'כל שבעה חובה' - דברים כמשמעם.
ברי שרבי הושעיה אימץ את שיטת המכילתא להלכה, והוא סבור שכל שבעה חובה להביא קורבן חגיגה. לפיכך אין לירושלמי כל צורך לבאר 'מה נפק' בין רבי הושעיה לחולקים עליו אלא לבאר את המחלוקת שבין חזקיה לרבי יוחנן, כי שניהם מודים בתשלומים, ולא נחלקו אלא בגדרם: לחזקיה גר שנתגייר פטור בשאר הימים, שהרי היה פטור בראשון, ואילו לרבי יוחנן חייב, ורבי הושעיה ודאי מודה בזה לרבי יוחנן, שהרי לשיטתו כל שבעה חובה.
אבל הבבלי לא הכיר את שיטת המכילתא כל עיקר, ואינו יודע אלא את משנתנו וסיעתה, שאין חובת חגיגה למעלה מפעם אחת. כדי לא להעמיד את רבי הושעיה כחולק על המקורות התנאיים, הוצרך הבבלי לעבד את שיטתו ולפרשה: לא 'כל שבעה חובה', אלא 'כל שבעה תשלומים זה לזה', ונמצא רבי הושעיה בבבלי כרבי יוחנן בירושלמי, ורבי יוחנן בבבלי כחזקיה בירושלמי ("שמחת הרגל בתלמודם של תנאים", עמודים 70-72).
• • •
במשנה שנינו: "הכל חייבין בראייה חוץ מאנדרוגינס".
מניין למדים שאנדרוגינס פטור מן הראייה? -
כתוב בעניין שלוש רגלים: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה' / אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' / אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כג,יז; שמות לד,כג; דברים טז,טז) – כלל הזכרים שבך חייבים להיראות לפני ה' במקדש בשלוש הרגלים, - פרט לאנדרוגינס – יש להוציא מן הכלל את האנדרוגינס, שלמדים מן המילים "כל זכורך" שרק מי שהוא זכר כולו חייב בראייה, אבל אנדרוגינס שאין הוא זכר כולו אלא הוא מקצת זכר פטור מן הראייה.
ומציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם שנינו (משנה שבת יט,ג בעניין דחיית שבת משום מילה): ספק – שספק הוא, האם נולד לאחר שבעה חודשים של היריון שהוא קרוב לחיים ודוחים עליו את השבת כדי למולו, או שמא נולד לאחר שמונה חודשים של היריון שמסוכן הוא ובוודאי לא יחיה ואין דוחים עליו את השבת כדי למולו, ואנדרוגינס – אדם שיש לו זכרות ונקבות, אין מחללין עליו (בקטע גניזה של המשנה ובפסקה מהמשנה בירושלמי שבת: 'עליהן') את השבת – ואין מלים אותם בשבת. רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) מתיר באנדרוגינס – לדחות עליו את השבת כדי למולו, לפי שרבי יהודה סובר שהוא כזכר לעניין מילה.
כאן התחלת מקבילות בירושלמי שבת יט,ג ויבמות ח,א.
ושואלים: מה אמר כא (במקבילות: 'בה', וצריך להגיה שם כמו כאן) רבי יהודה? – מה אומר כאן (בחגיגה) רבי יהודה? (האם גם לעניין ראייה מחשיב רבי יהודה את אנדרוגינס כזכר והוא חייב בראייה?)
ופושטים את השאלה בהצעת מקור תנאי: נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (מברייתא): יוחנן בן דהבאי (תנא בדור הרביעי) אמר משום רבי יהודה: אף הסומא (עיוור) – בשתי עיניו פטור מן הראייה. ויש לדייק: ולית בר נש אמר – ואין אדם אומר: "אף", אלא דהוא מודי על קדמייתא – אלא שהוא מודה על (ההלכה) הראשונה (פירוש 'קדמייתא' כאן ובמקבילות: ההלכה הראשונה שבאה במשנה, לעומת דברי רבי יהודה שבאו עליה בתוספתא חגיגה א,א ("אוצר לשונות ירושלמיים"). - רבי יהודה האומר "אף" מודה בשאר המנויים במשנה וגם אנדרוגינס בכלל שהם פטורים מן הראייה).
ומציעים סתירה מדבריו של חכם על עצמו: מחלפא שיטתיה דרבי יהודה! – מוחלפת שיטתו של רבי יהודה (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר)! ומפרטים את הסתירה: תמן הוא אמר: – שם (בחגיגה) הוא אומר: פרט – "כל זכורך" - פרט לאנדרוגינס, שפטור מן הראייה, שאינו כזכר, והכא הוא אמר: – וכאן (בשבת) הוא אומר: לרבות – "כל זכר" (בראשית יז,י ו-יב) - לרבות אנדרוגינס, שדוחים את השבת על אנדרוגינס כדי למולו, שהוא כזכר (לימוד זה לרבי יהודה נמצא בבבלי שבת, ראה להלן)?!
ומיישבים את הסתירה: רבי יודה ורבנין – והחכמים, שנחלקו בדין אנדרוגינס לעניין מילה, מקרא אחד (פסוק אחד מסוים) הן דורשין – כתוב בעניין ברית מילה: "וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ" (בראשית יז,יד). רבנין דרשין – החכמים דורשים "עָרֵל" (בראשית יז,יד) - מה תלמוד לומר – מה יש ללמוד מהכתוב היתר: "(ערל) זָכָר"? עד שיהא כולו זכר – רק מי שהוא זכר כולו חייבים למולו, אבל אנדרוגינס שאין הוא זכר כולו אין חייבים למולו. ורבי יודה דרש – דורש "זָכָר" (בראשית יז,יד) - מה תלמוד לומר – מה יש ללמוד מהכתוב היתר: "עָרֵל"? ואפילו מקצתו ערל – אף אם יש בו קצת עורלה - חייבים למולו, ולכן אנדרוגינס שמקצתו ערל חייבים למולו. ברם הכא – אבל כאן (בחגיגה), - "כָּל זְכוּרְךָ" (שמות כג,יז; שמות לד,כג; דברים טז,טז) - פרט לאנדרוגינס – רק מי שהוא זכר כולו חייב בראייה, אבל אנדרוגינס שאין הוא זכר כולו אלא הוא מקצת זכר פטור מן הראייה.
עד כאן המקבילות בירושלמי שבת ויבמות.
פתיחת הסוגיה בשבת וביבמות: 'תמן תנינן: הכל חייבין בראייה חוץ מ...אנדרוגינס', שהיא משנת חגיגה. ואילו פתיחת הסוגיה בחגיגה: 'תמן תנינן: 'ספק אנדרוגינס... רבי יהודה מתיר באנדרוגינס', שהיא משנת שבת.
מקור הסוגיה בחגיגה, ומשם הועתקה לשבת וממנה ליבמות. שכן הלשון שבהמשך: 'מה אמר כא רבי יהודה?' ו'כא' = 'הכא' היינו חגיגה, לעומת 'תמן תנינן' שבפתיחת הסוגיה בחגיגה שהיא משנת שבת. וכל כוונת הסוגיה היא לברר דעת רבי יהודה באנדרוגינס לעניין ראייה, האם דינו כזכר אם לאו. ועוד, שבסוף הסוגיה בא: 'ברם הכא (חגיגה) - "כָּל זְכוּרְךָ" - פרט לאנדרוגינס'.
אלא שהמשפט: 'תמן הוא אמר: פרט, והכא הוא אמר: לרבות?!', שבו 'תמן' - חגיגה ו-'והכא' - שבת, קשה, שהיה צריך לומר: 'תמן הוא אמר: לרבות, והכא הוא אמר: פרט?!'. אבל שמא יש כאן אשגרה ממקום אחר. אין במשפט זה כדי לשנות מה שהכרענו שהמקור הוא בחגיגה. והמעתיקים החליפו בשבת בפתיחה את משנת שבת במשנת חגיגה ("סוגיות מקבילות בירושלמי" (עבודה), עמוד 87).
במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דכספא פרשה כ נאמר: "כל זכורך" - להוציא טומטום ואנדרוגינוס.
בבבלי חגיגה ד,א אמרו: תנו רבנן: "זכורך" - להוציא טומטום ואנדרוגינוס.
בספרא 'תזריע' פרשה א נאמר: "עורלתו" - עורלתו ודאי דוחה את השבת, ואין הספק דוחה את השבת. "עורלתו" - עורלתו ודאי דוחה את השבת, ואין אנדרוגינוס דוחה את השבת. רבי יהודה אומר: אנדרוגינוס דוחה את השבת.
בבבלי שבת קלו,ב-קלז,א אמרו: "רבי יהודה מתיר באנדרוגינוס". - אמר רב שיזבי אמר רב חסדא: לא לכול אמר רבי יהודה אנדרוגינוס זכר הוא (אלא לדין מילה בלבד), שאם אתה אומר כן (שדינו כזכר לכל דבר) - בערכין ייערך! - ומנלן דלא מיערך? - דתניא: "הזכר" (ויקרא כז,ג) - ולא טומטום ואנדרוגינוס. יכול לא יהא בערך איש, אבל יהא בערך אישה! - תלמוד לומר: "הזכר" "ואם נקבה היא" (ויקרא כז,ג-ד) - זכר ודאי ונקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס.
אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא (שלא לכול אמר רבי יהודה אנדרוגינוס זכר הוא): הכול כשרים לקדש (מי חטאת), חוץ מחרש, שוטה וקטן. רבי יהודה מכשיר בקטן ופוסל באישה ובאנדרוגינוס (משנה פרה ה,ד). - שמע מינה.
ומאי שנא גבי מילה (שלרבי יהודה אנדרוגינוס כזכר)? - משום דכתיב: "הימול לכם כל זכר" (בראשית יז,י).
שני התלמודים מדגישים, שרק לעניין מילה מחשיב רבי יהודה את אנדרוגינס כזכר, אבל לא לדברים אחרים כמו ערכים, קידוש מי חטאת וראייה. בתלמודים נאמרו דרשות שונות לרבי יהודה לעניין מילה.
יוחנן בן דהבאי משום רבי יהודה: אף הסומא
במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דכספא פרשה כ נאמר: "יראה" - להוציא את הסומים.
ובמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות כג,יז נאמר: "יראה" - פרט לסומה שאין יכול לראות.
בתוספתא חגיגה א,א שנו: יוחנן בן דהבאי אומר משום רבי יהודה: אף הסומא, שנאמר: "יראה" - פרט לסומא (דורשים "יֵרָאֶה" 'יִרְאֶה', וסומא בשתי עיניו אינו יכול לראות).
המשנה הראשונה שהיתה לפני רבי יהודה לא שנתה סומא, והוסיף רבי יהודה סומא במשנתו, ורבי שנה במשנתנו את משנת רבי יהודה שכללה סומא ("תוספתא כפשוטה"; "מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד תקעח).
בבבלי חגיגה ב,א אמרו: תניא: יוחנן בן דהבאי אומר משום רבי יהודה: סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה, שנאמר: "יֵרָאֶה" 'יִרְאֶה'...
במקורות ארץ ישראלים לא נזכר בשום מקום שסומא באחת מעיניו פטור מן הראייה. ובדברי יוחנן בן דהבאי לא נזכר לא בתוספתא ולא בירושלמי סומא באחת מעיניו, ובוודאי שלפי פשוטה של לשון בתוספתא ובירושלמי בסומא בשתי עיניו עסוקים אנו שאינו יכול לראות ("תוספתא כפשוטה").
הירושלמי להלן אינו מזכיר את המקור לפטור של הסומא, אף שהוא מזכיר את המקורות לשאר הפטורים המנויים במשנה. מזה יש להוכיח שבמשנה שלפני הירושלמי לא היה "והסומא" (כך כתבו ב"שערי תורת ארץ ישראל" עמוד 618 וב"מבוא לנוסח המשנה" עמוד 1307). אך קביעה זו מנוגדת לכל עדי הנוסח של המשנה, והירושלמי לא פירש את המקור לפטור של הסומא משום שדרכו לקצר (כך כתב ב"תוספתא כפשוטה". וראה "מקורות ומסורות", מועד ג, עמודים תקעח-תקעט).
• • •
במשנה שנינו: "הכל חייבין בראייה חוץ מנשים".
מניין למדים שנשים פטורות מן הראייה? -
מביאים מדרש: כתוב בעניין שלוש רגלים: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה' / אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' / אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כג,יז; שמות לד,כג; דברים טז,טז) – כלל הזכרים שבך חייבים להיראות לפני ה' במקדש בשלוש הרגלים, - פרט לנשים – יש להוציא מן הכלל את הנשים, שלמדים מן המילים "כל זכורך" שרק הזכרים חייבים בראייה.
במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דכספא פרשה כ, במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות כג,יז ובספרי דברים פסקה קמג נאמר: "זכורך" - להוציא את הנשים.
בבבלי חגיגה ד,א אמרו: תנו רבנן: "זכור" - להוציא את הנשים.
• • •
במשנה שנינו: "הכל חייבין בראייה חוץ מעבדים".
מניין למדים שעבדים פטורים מן הראייה? -
מציעים מקור עם תוספת דרשה: נישמעינה מן הדא (מונח זה מציע פשיטת בעיות. כאן המונח אינו מציע פשיטת בעיה, אלא מוסב ישירות על המשנה. מסתבר שכאן צריך לומר 'מן הדא' במקום 'נישמעינה מן הדא', וכי הביטוי 'נישמעינה מן הדא' בא כאן באשגרה, אולי מלעיל (שם המונח הזה מתאים) ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 490, הערה 76)): – מזאת (מהפסוק הזה): כתוב בעניין שלוש רגלים: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה' / אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה'" (שמות כג,יז; שמות לד,כג) – כלל הזכרים שבך חייבים להיראות לפני ה', שהוא האדון על הכול, במקדש בשלוש הרגלים; ויש לדרוש מן המילים "פני האדון ה'": - את שאין לו אדון אלא הקב"ה – מי שיש לו רק אדון אחד, שהוא הקב"ה, הוא חייב בראייה, יצא (היה מחוץ לכלל) העבד שיש לו אדון אחר – חוץ מן הקב"ה, ולכן העבד פטור מן הראייה (דרשה זהה ישנה בירושלמי ברכות ג,ג בעניין פטור של עבדים מקריאת "שמע").
בבבלי חגיגה ד,א אמרו: "ועבדים שאינם משוחררים". - מנלן? - אמר רב הונא: אמר קרא: "את פני האדון ה'" (שמות לד,כג) - מי שאין לו אלא אדון אחד ("האדון ה'"), יצא זה שיש לו אדון אחר.
מביאים דרשה נוספת שנדרשת מהפסוק הזה.
אמר רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): מניין שכל המקיים מצות ראייה כאילו מקביל פני שכינה (כבוד אלוהים) – כאילו בא לפני הקב"ה, וכביכול רואה את פני הקב"ה? ויש להציע מקור: מן הדא: – מזאת (מהפסוק הזה): "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן י'י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות לד,כג) – יש לדרוש את המילה "יֵרָאֶה" כאילו כתוב "יִרְאֶה", שהעולה לרגל אל בית ה' כאילו מקביל את פני השכינה וכביכול רואה את פני ה' (דרשה דומה ישנה בירושלמי ברכות א,ב: "'וראיתם אותו' (במדבר טו,לט) - מגיד שכל המקיים מצות ציצית כאילו מקביל פני שכינה", שיש לדרוש את המילה "אותו" שהיא מוסבת על הקב"ה).
• • •
במשנה שנינו: "הכל חייבין בראייה חוץ מחיגר".
מניין למדים שחיגר פטור מן הראייה? -
מציעים פסוק: דכתיב: – שכתוב בעניין שלוש רגלים: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה" (שמות כג,יד) – כל אחד מישראל חייב לחגוג לשם ה' שלוש פעמים בכל שנה; ויש ללמוד מן המילה "רגלים", שיש במשמעותה כאן גם הליכה ברגל אל בית ה', שרק מי שיכול לעלות ברגליו למקדש חייב בראייה, אבל החיגר שאינו יכול לעלות ברגליו למקדש פטור מן הראייה.
• • •
במשנה שנינו: "הכל חייבין בראייה חוץ מחולה".
מניין למדים שחולה פטור מן הראייה? -
מציעים פסוק: דכתיב: – שכתוב (בחג השבועות ובחג הסוכות): "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים טז,יא); "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" (דברים טז,יד) – חייבים לשמוח במקדש ברגל; ויש ללמוד מן המילה "ושמחת" שהחולה שאינו יכול לשמוח מחמת חוליו פטור מן הראייה, כיוון שתכלית הראייה היא השמחה.
במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דכספא פרשה כ נאמר: "רגלים" (שמות כג,יד) - המהלכים ברגליהם, להוציא את החיגרים. "ושמחת" (דברים טז,יא) - להוציא חולה.
בבבלי חגיגה ד,א אמרו: "והחיגר והסומא והחולה והזקן". - תנו רבנן: "רגלים" (שמות כג,יד) - פרט לחיגר ולחולה ולסומא ולזקן.
התלמודים חלוקים במקור לפטור של חולה.
• • •
במשנה שנינו: "הכל חייבין בראייה חוץ מזקן כל שאינו יכול לעלות ברגליו".
מניין למדים שזקן פטור מן הראייה? -
מציעים פסוק: דכתיב: – שכתוב בעניין שלוש רגלים: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה" (שמות כג,יד) – כל אחד מישראל חייב לחגוג לשם ה' שלוש פעמים בכל שנה; ויש ללמוד מן המילה "רגלים", שיש במשמעותה כאן גם הליכה ברגל אל בית ה', שרק מי שיכול לעלות ברגליו למקדש חייב בראייה, אבל הזקן שאינו יכול לעלות ברגליו למקדש פטור מן הראייה.
אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): תרתיהון (צריך לומר: 'תרתיהין' (לשון רבות)) לקולא – שתיהן (שתי הדרשות לעיל, הדרשה מן הכתוב "ושמחת" בעניין חולה והדרשה מן הכתוב "רגלים" בעניין חיגר וזקן) לקולה (ולא לחומרה, שלא באו שתי הדרשות ללמד, שרק מי שאינו יכול לא לשמוח ולא להלך פטור מן הראייה, אבל מי שיכול לשמוח ואינו יכול להלך או מי שיכול להלך ואינו יכול לשמוח חייב בראייה, אלא באו ללמד כמבואר להלן). יכול לשמוח ואינו יכול להלך, קורא אני עליו "רְגָלִים" – יש ללמוד מן הכתוב "רגלים" שהוא פטור מן הראייה כיוון שאינו יכול ללכת. יכול להלך ואינו יכול לשמוח, קורא אני עליו "וְשָׂמַחְתָּ" – יש ללמוד מן הכתוב "ושמחת" שהוא פטור מן הראייה כיוון שאינו יכול לשמוח. הרי ששתי הדרשות לקולה.
במשנה שנינו: "אי זהו קטן? כל שאינו יכול לרכוב על כתיפו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית; דברי בית שמי. ובית הלל אומרים: כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית".
מביאים מדרש הלכה אמוראי שבא לתת טעם למחלוקת שבין בית שמיי ובית הלל.
רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר בשם רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): בית שמי ובית הלל מקרא אחד הן דורשין – כמבואר להלן.
בית שמי אומרים: כתוב אחד אומר: "זְכוּרְךָ" – הכתוב הזה מרבה את הקטן אף שאינו יכול לעלות מירושלים להר הבית, שהוא חייב בראייה, וכתוב אחר אומר: "רְגָלִים" – הכתוב הזה ממעט את הקטן שאינו יכול לעלות מירושלים להר הבית, שהוא פטור מן בראייה. טול מבנתיים את שהוא יכול לרכוב על כתיפו של אביו – יש להסיק משני הכתובים, שקטן שהוא יכול לרכוב על כתיפו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית - חייב בראייה (-"זכורך"), אבל קטן שאינו יכול לרכוב על כתיפו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית - פטור מן הראייה (-"רגלים").
ומקשים: ואפילו קטן יכול הוא לרכוב יצא (אין לגרוס מילה זו, וכן כתב ב"קורבן העדה")! – הרי אף אם הוא קטן ביותר, יכול הוא לרכוב על כתיפו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, ונמצא שיש להרבות כל קטן ואין למעט כל קטן!
וחוזרים מן הדבר שנאמר קודם לכן ואומרים דבר אחר: אלא טול מבנתיים את שהוא רואה כתיפו של אביו ומפסיע – יש להסיק משני הכתובים, שקטן שהוא פוסע לאביו כשהוא רואה את כתיפו של אביו כדי שירכיב אותו על כתיפו, והוא יכול לרכוב על כתיפו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית - חייב בראייה (-"זכורך"), אבל קטן שאינו פוסע לאביו כשהוא רואה את כתיפו של אביו, אף שהוא יכול לרכוב על כתיפו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית - פטור מן הראייה (-"רגלים").
בית הלל דורשין: כתוב אחד אומר: "זְכוּרְךָ", וכתוב אחד (צריך לומר: 'אחר') אומר: "רְגָלִים". טול מבנתיים את שהוא יכול לאחוז בידו של אביו – יש להסיק משני הכתובים, שקטן שהוא יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית - חייב בראייה (-"זכורך"), אבל קטן שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית - פטור מן הראייה (-"רגלים").
ומנגידים את הדין של מקרה אחד למקרה אחר: ולעניין טהרות – בהלכות טהרת המאכלים, את אמר – אתה אומר: את שהוא תפוס ביד אביו – קטן שהיה תפוס בידו של אביו, - ספיקו כפיקח – אם ספק האם נגע הקטן בטומאה ונטמא אם לאו (ספק טומאה ברשות היחיד) - ספיקו טמא, מפני שאביו שיש בו דעת נשאל עליו, ודבר שיש בו דעת להישאל האם נטמא - ברשות היחיד ספיקו טמא. אביו תופש (צריך לומר: 'תפוש', וכן הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל") בידו – קטן שהיה תופס בידו של אביו, ואין אביו תופסו, - ספיקו כחרש – אם ספק האם נגע הקטן בטומאה ונטמא אם לאו - ספיקו טהור, מפני שהקטן אין בו דעת להישאל, ודבר שאין בו דעת להישאל האם נטמא - ספיקו טהור אף ברשות היחיד (הירושלמי קורא ליש בו דעת להישאל - "פיקח" ולאין בו דעת לישאל - "חרש" ("הירושלמי כפשוטו", עמוד 267)). ברם הכא – אבל כאן (לעניין ראייה), בין כך ובין כך – בין אם הקטן תפוס ביד אביו ועולה מירושלים להר הבית ובין אם אביו תפוס בידו ועולה מירושלים להר הבית, - חייב – הקטן בראייה.
במשנה טהרות ג,ו שנינו: חרש, שוטה וקטן שנמצאו במבוי שיש בו טומאה (והמבוי רשות היחיד, וספק האם הלכו במקום טומאה ונטמאו אם לאו) - הרי אלו בחזקת טהרה (לפי שאין בהם דעת להישאל, שאינם יודעים להשיב על מה ששואלים אותם, ולכן ספיקם טהור אף ברשות היחיד). וכל הפיקח (שיש בו דעת להישאל, אלא שספק לו האם הלך במקום טומאה אם לאו) - בחזקת טומאה (שברשות היחיד ספק טומאה טמא).
ובתוספתא טהרות ג,ז שנו: תינוק שהיה תפוס בידו של אביו או שהיה רכוב על גבי כתיפו של אביו - ספיקו טמא, מפני שאביו נשאל עליו. חרש, שוטה וקטן - ספיקם טהור, מפני שאין בהם דעת לישאל.
ומציעים בעיה: רבי בון בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעא קומי – שאל לפני רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): איכן (היכן) היו מראים פנים? – באיזה מקום במקדש חייבים בראיית פנים בשלושה רגלים? בהר הבית או בעזרות? – האם די להראות פנים בהר הבית או שמא צריך להראות פנים בעזרה?
ופושטים את הבעיה בהצעת מקור תנאי בתוספת דיון קצר: אמר ליה: – אמר לו (רבי זעורה): נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (מברייתא): הטמא פטור מן הראייה מהבאת קורבן עולת ראייה, דכתיב: – שכתוב (בעניין המצוות הקשורות למקום שיבחר ה'): "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה, וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם" (דברים יב,ה-ו) – כל אחד מכם יבוא אל המקום שיבחר ה' לשכון בו ויביא לשם את קורבנותיו. ויש ללמוד מן הכתוב הזה, שמי שמותר לבוא למקדש חייב להביא קורבנות, אבל מי שאסור לבוא למקדש פטור מלהביא קורבנות. וכיוון שטמא אסור לבוא למקדש, פטור מלהביא קורבנות עולת ראייה ושלמי שמחה. ויש לתמוה: ואֵין טמא מת נכנס להר הבית?! (בתמיהה) – הרי טמא מת מותר להיכנס להר הבית, ואם ראיית פנים היא בהר הבית, מדוע הוא פטור מן הראייה? ומציעים את התשובה לבעיה: הדא אמרה: – זאת אומרת: בעזרה היו מראים פנים – ראיית פנים היא בעזרה, ולא בהר הבית. וכיוון שטמא מת אסור להיכנס לעזרה, הוא פטור מן הראייה (מן התורה מותר טמא מת להיכנס אף לעזרת נשים, שעזרת נשים דינה כהר הבית, ולכן העזרה האמורה כאן היא עזרת ישראל).
בתוספתא חגיגה א,א שנו: הטמא פטור מן הראייה, שנאמר: "ובאת שמה" "והבאתם שמה" (דברים יב,ה-ו) - הראוי ליכנס לעזרה, יצא טמא שאין ראוי ליכנס לעזרה.
בבבלי חגיגה ד,ב אמרו: תנו רבנן: טמא פטור מן הראייה, דכתיב: "ובאת שמה" "והבאתם שמה" (דברים יב,ה-ו) - כל שישנו בביאה (למקדש) ישנו בהבאה (של קורבנות), וכל שאינו בביאה אינו בהבאה.
ומציעים בעיה נוספת: מאיכן (מהיכן) את (אתה) מודד? – מהיכן בירושלים מודדים את המרחק שהקטן יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות להר הבית? מן החומה? מן הבתים? – האם יש למדוד מן החומה שסביב ירושלים, שמקלים למדוד מהמקום הרחוק ביותר מהר הבית, או שמא יש למדוד מן הבתים שבתוך ירושלים הסמוכים להר הבית, שמחמירים למדוד מהמקום הקרוב ביותר להר הבית?
ופושטים את הבעיה בהצעת ברייתא המיוחסת לאמורא: תני – שונה (ברייתא) שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): מן השילוח (בריכה בירושלים שבה נקווים מי מעיין הגיחון, ומקומה בקצה הדרום מזרחי של ירושלים סמוך לחומת העיר בתקופת הבית השני) – מודדים מן השילוח, וכל קטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מן השילוח להר הבית חייב בראייה. ושילוח היה באמצע המדינה (העיר) – בתוך ירושלים, לפנים מן החומה (השילוח נמצא במקום הנמוך ביותר בעיר, וכשמודדים מן השילוח, לא רק שמקלים למדוד מהקצה האחרון של העיר, אלא מקלים עוד למדוד מהמקום הנמוך ביותר בעיר, וכל קטן שאינו מסוגל לטפס ולעלות את העלייה הקשה מהשילוח להר הבית - פטור מן הראייה ("השילוח כנקודת ציון בדיני ראייה", "סיני" קלד, עמודים קס-קסז). - עולי הרגל טבלו במי בריכת השילוח וטיהרו עצמם לפני שעלו לבית המקדש בשלוש הרגלים, וזה הטעם שמודדים מן השילוח).
ומציעים בעיה: רבי בון בר חייה בעא קומי – שאל לפני רבי זעורה: מהו לשלח חגיגתו ביד אחר? – מה הדין במקרה של מי שפטור מן הראייה? האם הוא רשאי לשלוח קורבן שלמי חגיגה בידי אדם אחר שיקריב בשבילו? (קורבן שלמי חגיגה אינו בא משום ראייה אלא בא לכבוד החג)
ופושטים את הבעיה בהצעת מקור תנאי בתוספת דיון קצר: אמר ליה: – אמר לו (רבי זעורה): נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (מברייתא): מוכי שחין – חולים במחלת עור, ופולפסין – בעלי פוליפוס (גידול ברקמה הרירית בחלל האף (מקור המילה ביוונית)), שהן מחלות המדיפות ריח רע, פטורין מן הראיה, דכתיב: "וּבָאתָ שָׁמָּה, וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה" (דברים יב,ה-ו). הטמא פטור מן הראיה, דכתיב: – שכתוב במצוות 'הקהל': "בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם" (דברים לא,יא) (נראה שהנוסח שלפנינו הוא אשגרה מלהלן, וכאן צריך לומר רק: 'מוכי שחין ופולפסין פטורין מן הראיה, דכתיב: "בבוא כל ישראל לראות"') – משה ציווה את הכוהנים ואת הזקנים לכנס את כל העם ולקרוא את התורה לפניהם בחג הסוכות של שנת השמיטה, בשעה שהכול באים ליראות את פני ה' במקדש. ויש ללמוד מן הכתוב הזה: - הראוי לבוא עם כל ישראל – ליראות את פני ה' במקדש, - מביא – חייב להביא קורבנות עולת ראייה ושלמי חגיגה, ושאינו ראוי לבוא עם כל ישראל - אינו מביא – פטור מלהביא קורבנות עולת ראייה ושלמי חגיגה. וכיוון שמוכי שחין ופולפסין נודף מהם ריח רע ואינם יכולים לבוא עם כל ישראל, פטורים מלהביא קורבנות עולת ראייה ושלמי חגיגה (התורה תלתה את מצוות 'הקהל' במצוות הראייה, ולכן למדים ממצוות 'הקהל' למצוות הראייה). ויש לשאול: וישלח חגיגתו ביד אחר! – מדוע אמרו שמוכה שחין פטור מלהביא קורבן שלמי חגיגה, ולא אמרו שהוא רשאי לשלוח קורבן שלמי חגיגה בידי אדם אחר שיקריב בשבילו? ומציעים את התשובה לבעיה: אמר רבי יוסי: (נראה ששלוש מילים אלו יתירות, כי כל האמור כאן הוא מדברי רבי זעורה שפשט את הבעיה, ולא מצאנו בשום מקום שסופה של פשיטת בעיה אמור על ידי אמורא אחר מהאמורא שפשט את הבעיה. אך ראה מה שכתבנו להלן) זאת אומרת שאינו משלח חגיגתו ביד אחר – הוא אינו רשאי לשלוח קורבן שלמי חגיגה בידי אדם אחר שיקריב בשבילו (בעוד ש'הדא אמרה' רגיל לבוא אחרי 'נשמעינה מן הדא' כדי להציע את סופן של פשיטות בעיה, 'זאת אומרת' ממלא תפקיד זה רק במקום אחד (כאן). כלום אפשר, לאור נדירותו של 'זאת אומרת' בהוראה זו, שהגרסה כאן היא משנית, ומקורה בחילוף בטעות בין 'זאת אומרת' ל'הדא אמרה', מכיוון שמונחים אלה רגילים להתחלף ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 227 והערה 16. וכן שם, עמוד 168, הערה 132). - אפשר שהירושלמי כאן במקורו הציע את סופה של פשיטת הבעיה במונח 'הדא אמרה', ואחרי כן הובא מקור שהוצע ממנו היסק זהה לפשיטת הבעיה, וההיסק הוא המשפט 'אמר רבי יוסי: זאת אומרת שאינו משלח חגיגתו ביד אחר', ונשמט בטעות הדומות סופה של פשיטת הבעיה והמקור שהובא אחרי כן).
ומציעים קושיה: רבי שַׁמַּי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי) בעי – שואל (מקשה): או חילוף (היפוך הדברים)! – שמא נדרוש את הכתובים בצורה הפוכה מזו שהוצעה לפני כן! מוכי שחין ופולפסין פטורין מן הראיה, דכתיב: "בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת". הטמא פטור מן הראיה, דכתיב: "וּבָאתָ שָׁמָּה, וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה"! (המשפט השני 'הטמא פטור...' הוא מהשלמת מגיה במסירה שלפנינו. הנוסח שלפנינו כאן הוא היפוכו של הנוסח בברייתא שלפנינו לעיל כפי שמצופה מהקושיה כאן, אך הנוסח שלפנינו לעיל שגוי כפי שכתבנו לעיל, וגם ברור מן התירוץ להלן שיש להפוך את הנוסח בקושיה כאן ולגרוס כך: 'מוכי שחין ופולפסין פטורין מן הראיה, דכתיב: "וּבָאתָ שָׁמָּה, וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה". הטמא פטור מן הראיה, דכתיב: "בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת"!'. וכן גרס כאן ב"שערי תורת ארץ ישראל". הרי שהסופר במסירה שלפנינו שגרס בקושיה כאן רק 'מוכי שחין ופולפסין פטורין מן הראיה, דכתיב: "בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת"' דילג מן 'דכתיב' שבמשפט הראשון עד 'דכתיב' שבמשפט השני) – מדוע לא אמרו (בברייתא השנייה) שמוכי שחין ופולפסין פטורים מן הראייה משום שלמדים מן הכתוב "וּבָאתָ שָׁמָּה וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה" שמי שיכול לבוא למקדש חייב להביא קורבנות ומי שאינו יכול לבוא למקדש פטור מלהביא קורבנות, וכן מדוע לא אמרו (בברייתא הראשונה) שטמא פטור מן הראייה משום שלמדים מן הכתוב "בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת" שמי שיכול לבוא עם כל ישראל למקדש חייב להביא קורבנות ומי שאינו יכול לבוא עם כל ישראל למקדש פטור מלהביא קורבנות?
ומתרצים את הקושיה: חזר רבי שמי ומר – ואמר (רבי שמי שהעלה קושיה פתר אותה): מוכי שחין ופולפסין, אף על פי שאינן ראויין לבוא עם כל ישראל, ראויין הן לבוא בפני עצמן – ולכן יש ללמוד שהם פטורים מן הראייה מן הכתוב "בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת", ואין ללמוד מן הכתוב "וּבָאתָ שָׁמָּה וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה". הטמא אינו ראוי לא בפני עצמו ולא עם כל ישראל – ולכן אפשר ללמוד שהוא פטור מן הראייה מן הכתוב "וּבָאתָ שָׁמָּה וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה".
בבבלי חגיגה ד,א אמרו: תניא: אחרים אומרים: המקמץ (האוסף צואת כלבים לצורך עיבוד עורות), והמצרף נחושת (העובד בזיקוק הנחושת מן הסיגים), והבורסי (העוסק בעיבוד עורות) - פטורים מן הראייה, משום שנאמר: "כל זכורך" - מי שיכול לעלות עם כל זכורך (עם כל שאר ישראל), יצאו אלו שאינם ראויים לעלות עם כל זכורך (משום שריחם רע, ואין אנשים רוצים להיות עימם).
ומציעים שאלה: הפריש (הקדיש) חגיגתו ומת, היורשים מהו שיביאו אותה? – מה הדין במקרה של מי שהפריש קורבן שלמי חגיגה ומת לפני שהספיק להיראות במקדש ברגל ולהקריב אותו? האם יורשיו של המת חייבים להקריב בתוך הרגל קורבן זה במקומו? (אם הפריש חגיגתו ומת לאחר שנראה במקדש ברגל ולפני שהספיק להקריב אותה, היורשים מביאים אותה, כיוון שכבר חלה עליו החובה להביאה ולא נפטר מחובה זו כשמת. ואם לא הפריש חגיגתו, אם מת לפני שהספיק להיראות במקדש ברגל, היורשים פטורים מלהביא במקומו, כיוון שלא שחלה עליו החובה להביא, ואם מת לאחר שהספיק להיראות במקדש ברגל, היורשים חייבים להביא במקומו, כיוון שכבר חלה עליו החובה להביא)
ומשיבים על השאלה: רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר: כתוב בעניין שלוש רגלים: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים טז,טז) – כלל הזכרים שבך חייבים להיראות לפני ה' במקדש בשלוש הרגלים, "וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם" (שם) – כשתבואו להיראות לפני ה', אל תבואו בידיים ריקות, בלי קורבנות, אלא הביאו עימכם עולות ראייה ושלמי חגיגה; ויש ללמוד מן הכתוב: - הראוי לבוא - מביא – מי שיכול לבוא ולהיראות לפני ה' במקדש ברגל (-"ייראה" הראשון), חייב להביא קורבן חגיגה (-"ייראה" השני), ושאינו ראוי לבוא - אינו מביא – מי שאינו יכול לבוא ולהיראות לפני ה' במקדש ברגל, פטור מלהביא קורבן חגיגה. הרי שמי שהפריש חגיגתו ומת לפני שהספיק להיראות במקדש ברגל ולהקריב אותה, פטור מלהביא חגיגתו, ולכן אין יורשיו מביאים אותה.
ומשיבים עוד על השאלה בהצעת מימרה והשוואה לה: אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): כהיא דרבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) ורבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) תריהון אמרין: – כמו (המימרה) ההיא שרבי יוחנן ורבי יונתן שניהם אומרים: כתוב בעניין שלוש רגלים ופדיון בכורות: "כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה" (שמות לד,כ) – צריכים לפדות כל בן בכור זכר בחמישה שקלים הניתנים לכוהנים; ויש ללמוד מן המילה "כל": - אפילו לאחר מיתה – אם מת האב ולא פדה את בנו הבכור מן הכוהן, עוברת חובת פדיון הבן לנכסי האב, אם השאיר אחריו נכסים (ראה משנה בכורות ח,ג-ד). ומציעים השוואה למימרה כדי להשיב על השאלה: והכא – ו(גם) כאן (הדין הבא לפני כן חל גם במקרה הנידון), "וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם" (שמות לד,כ) – כשתבואו למקדש ברגל תביאו עימכם קורבנות; ויש ללמוד מסמיכות העניינים בכתוב: - אפילו לאחר מיתה – מי שהפריש חגיגתו ומת לפני שהספיק להיראות במקדש ברגל ולהקריב אותה, אינו פטור מלהביא חגיגתו, ולכן יורשיו מביאים אותה (רבי זעורה חולק על רבי אילא. - בפדיון הבן חלה החובה על הנכסים אף אם לא הפריש האב את כסף פדיון בנו לפני שמת, אבל בחגיגה חלה החובה על הנכסים רק אם הפריש האב את חגיגתו לפני שמת).
במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות יג,יג נאמר: "וכל בכור בניי אפדה" - אפילו לאחר מיתה (אפילו לאחר מיתת האב, חייבים היורשים לפדות).
מן הסוגיה (בירושלמי כאן) יוצא שפירוש 'לאחר מיתה' הוא, שלאחר מיתת האב הנכסים משועבדים לכוהן ("ששה סדרי משנה", סדר קדשים, השלמות ותוספות, עמוד 396).
בבבלי בכורות נא,ב אמרו: "המפריש פדיון בנו ואבד - חייב באחריותו (וצריך לתת לכוהן חמש סלעים אחרות)" (משנה בכורות ח,ח). - מנלן? - אמר ריש לקיש: אתיא 'ערך' 'ערך' מערכים (כשם שבערכים חייב באחריותם, כך בבכור חייב באחריות דמי הפדיון). רב דימי אמר רבי יונתן: "כל בכור בניך תפדה, ולא ייראו פניי ריקם" (שמות לד,כ), ויליף "ריקם" "ריקם" מעולת ראייה, מה עולת ראייה - חייב באחריותה, אף פדיון הבן - חייב באחריותו.
מתקיף לה רב פפא: קרא לקרא? (וכי צריך מקרא לסייע למקרא אחר?! שהרי המשנה עצמה הסתמכה כבר על הכתוב שהאב חייב באחריות דמי הפדיון)
אלא אמר רב פפא: הא (דין המשנה שהאב חייב באחריות דמי הפדיון) כדקתני טעמא (במשנה): "יהיה לך, אך פדה תפדה" (במדבר יח,טו), וכי איתמר דריש לקיש ארישא איתמר: "אחר שלושים יום (מת הבן הבכור לאחר שלושים יום להיוולדו), אף על פי שלא נתן (האב עדיין פדיונו לכוהן) - ייתן (חייב האב לתת חמש סלעים לכוהן)" (משנה בכורות ח,ו). - מנא לן? - אמר ריש לקיש: אתיא 'ערך' 'ערך' מערכים (כשם שבערכים האומר: 'ערך פלוני עליי', ומת אותו פלוני - חייב המעריך לשלם, כך בבכור שמת - חייב אביו לתת לכוהן פדיונו). רב דימי אמר רבי יונתן: "כל בכור בניך תפדה, ולא ייראו פניי ריקם", מה להלן (בעולת ראייה) - יורשים חייבים (להביא עולתו אם מת), אף כאן (בבכור) - יורשים חייבים (לתת לכוהן פדיונו אם כבר נתחייב האב בפדיונו ומת).
בבבלי דיברו בעניין עולת ראייה, ובירושלמי דיברו בעניין שלמי חגיגה.
בירושלמי אין לומדים בכור מעולת ראייה, אלא להיפך, ראייה מבכור, לפי שדורשים את הכתוב בבכור בשמות לד,כ: "תפדה" - אפילו לאחר מיתה, כמו המכילתא, אלא שהיא דורשת לאחר מיתה מן "וכל בכור בניי אפדה" ("ששה סדרי משנה", סדר קדשים, השלמות ותוספות, עמוד 396).
בבבלי בכורות נא,ב הביאו מסורת ארץ ישראלית לפירוש דברי המשנה שם. רב פפא מתקן את נוסח המסורת הארץ ישראלית של סתם התלמוד והוא משנה את מקומה ותוכנה. בדברי רב דימי בשם רבי יונתן נמסר זה בלבד: "'כל בכור בניך תפדה, ולא ייראו פניי ריקם', ויליף 'ריקם' 'ריקם' מעולת ראייה", ובסתם התלמוד התאימו את הדרש לפי הסיפא ועניינה, ואילו רב פפא התאימה לרישא. לא היתה בידי רב פפא מסורת אחרת מפי השמועה, אלא ששינה את מקומה ועניינה של המסורת של סתם התלמוד מהסיפא לרישא על יסוד הקושיה שהעלה עליה.
דברי רבי יונתן יש להם יסוד גם בירושלמי חגיגה א,א.
יש מקום לשער שמסורת זו באה לבתי המדרש בבבל כשהיא מקוטעת, שיש להקיש בכור וקורבן ראייה זה לזה מתוך הכתוב "כל בכור בניך תפדה...", ובבית מדרשו של סתם התלמוד פירשו שלומדים בכור מעולת ראייה בגזירה שווה לעניין האחריות, ואילו בבית מדרשו של רב פפא למדו גזירה שווה זו מעולת ראייה לעניין מת הבכור לאחר שלושים יום. הדרש של רבי יונתן הוא בכיוון הפוך מזה שבירושלמי, וחיברו את המסורת הארץ ישראלית שבידם לפירוש המשנה, הסיפא לסתם התלמוד, והרישא לרב פפא.
לפי התיקון של רב פפא מתקרבת יותר המסורת הארץ ישראלית בבבלי על הדרש של רבי יונתן למסורת שנמסרה בירושלמי בשם רבי יוחנן ורבי יונתן. והצד השווה שבהם שיש להקיש היורשים בבכור והיורשים בקורבן ראייה זה לזה ("תורת ארץ ישראל בבבל", עמודים 92-93).
יש לדקדק בדברי רב פפא, שאמר "וכי איתמר דריש לקיש ארישא איתמר", ולא אמר "וכי איתמר דריש לקיש ודרב דימי אמר רבי יונתן ארישא איתמר". ועוד יש לדקדק בדברי רב פפא, שלא אמר בדברי רב דימי אמר רבי יונתן "ויליף 'ריקם' 'ריקם' מעולת ראייה" כמו שאמר סתם התלמוד. ועוד יש לדקדק בדברי רבי יונתן לפי רב פפא "מה להלן - יורשים חייבים, אף כאן - יורשים חייבים", שאם הדברים מוסבים על הרישא במשנה בבכורות בעניין מת הבכור, מהו "יורשים חייבים", והרי אין לשון זה מתאים אלא כשמת האב ולא כשמת הבן!
ונראה, שלפי רב פפא אין דברי רב דימי אמר רבי יונתן מוסבים על הרישא במשנה בבכורות, אלא יש לפרש את דבריו כמו בירושלמי כאן, שרבי יונתן בא לומר שלמדים ראייה מבכור, מה בכור היורשים חייבים כשמת האב, כי לאחר מיתת האב הנכסים משועבדים לכוהן, אף ראייה היורשים חייבים כשמת האב, והלימוד הוא מסמיכות בכור וראייה בכתוב (כך פירש גם הרב אלעזר משה הורוויץ בבבלי שם).
ומציינים שדינו של העניין שנזכר לפני כן נתון במחלוקת אמוראים: אמר רבי בא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): מחלוקת שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) ורבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) – הדין במקרה של מי שהפריש קורבן שלמי חגיגה ומת ברגל לפני שהספיק להקריב אותו נתון במחלוקת שמואל ורבי יוחנן (כמבואר בסוף הדיון שלהלן),
ומציעים משנה ממקום אחר: דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה קינים ב,ה): האשה – שחייבת להביא קורבנות חטאת ועולה (כגון יולדת או זבה, שמביאה קן, שתי תורים או שני בני יונה, אחד מהם חטאת ואחד מהם עולה), שהביאה חטאתה ומתה – קודם שהספיקה להביא עולתה, יביאו היורשין עולתה – שנשתעבדו נכסיה להקדש. עולתה ומתה – אם הביאה עולתה ומתה קודם שהספיקה להביא חטאתה, לא יביאו היורשין חטאתה – שחטאת שמתו בעליה - תמות. ומציעים מחלוקת אמוראים: שמואל אמר: במופרשת – היורשים חייבים להביא עולתה של האישה שמתה רק במקרה שהפרישה אותה בחייה. רבי יוחנן אמר: אפילו אינה מופרשת – היורשים חייבים להביא עולתה של האישה שמתה אף במקרה שלא הפרישה אותה בחייה.
ומציעים שאלה: מה אנן קיימין? – [ב]מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (באיזה מקרה יש להעמיד את מחלוקת שמואל ורבי יוחנן?) ומציעים שתי אפשרויות ודוחים אותן: אם בשירשו קרקע – אם מדובר במקרה שירשו היורשים מהאישה קרקע, - יש להציע קושיה על כך: בהדא – בזאת אמר שמואל: במופרשת? – במקרה זה לא ייתכנו דברי שמואל, שקרקע משועבדת להקדש מדין תורה בשל חובת הקורבן שיש על האישה, ולכן אף אם לא הפרישה האישה את העולה בחייה, היורשים שירשו קרקע חייבים להביא עולתה! אם בשירשו מיטלטלין – אם מדובר במקרה שירשו היורשים מהאישה מיטלטלים ולא קרקע, - יש להציע קושיה על כך: בהדא – בזאת רבי יוחנן אמר: אפילו אינה מופרשת? – במקרה זה לא ייתכנו דברי רבי יוחנן, שמיטלטלים אינם משועבדים להקדש מדין תורה בשל חובת הקורבן שיש על האישה, ולכן רק אם הפרישה האישה את העולה בחייה, היורשים שירשו מיטלטלים חייבים להביא עולתה! אלא ודאי ששמואל שאמר במופרשת דיבר במקרה שירשו מיטלטלים ורבי יוחנן שאמר אפילו אינה מופרשת דיבר במקרה שירשו קרקע.
ומציעים נפקותות בין שתי הדעות: מה נפק מן ביניהון? – מה יוצא מביניהם? (אחרי שנקבע ששני החכמים שלכאורה חולקים זה על זה מסכימים, מתי בכל זאת יש מחלוקת ביניהם?) ירשו קרקע – במקרה שירשו היורשים מהאישה קרקע, שהיא משועבדת להקדש, - ומפרטים את הדין החל במקרה זה לפי שתי הדעות: על דעתיה דשמואל – על דעתו של שמואל, לתבוע – את היורשים להביא את עולתה שהם חייבים להביא, אין (אין לגרוס מילה זו ("קורבן העדה" ורידב"ז)) תובעין – בית דין את היורשים, ולמשכן – לקחת משכון מהיורשים שהם חייבים להביא את עולתה, אין ממשכנין – בית דין את היורשים; על דעתיה דרבי יוחנן – על דעתו של רבי יוחנן, א(ו)ף למשכן ממשכנין. ירשו מטלטלין – במקרה שירשו היורשים מהאישה מיטלטלים, שאינם משועבדים להקדש, - ומפרטים את הדין החל במקרה זה לפי שתי הדעות: על דעתיה דרבי יוחנן – על דעתו של רבי יוחנן, לתבוע תובעין ולמשכן אין (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה) ממשכנין; על דעתיה דשמואל – על דעתו של שמואל, אף לתבוע אין תובעין – הרי שנחלקו שמואל ורבי יוחנן במקרה שירשו קרקע האם בית דין ממשכנים את היורשים ובמקרה שירשו מיטלטלים האם בית דין תובעים את היורשים. - לפי רבי בא בר ממל, הדין במקרה של מי שהפריש חגיגתו ומת לפני שהספיק להיראות במקדש ברגל ולהקריב אותה נתון במחלוקת זו של שמואל ורבי יוחנן במקרה שירשו קרקע האם בית דין ממשכנים את היורשים ובמקרה שירשו מיטלטלים האם בית דין תובעים את היורשים (רבי בא בר ממל חולק על רבי אילא ועל רבי זעורה לעיל).
בבבלי קידושין יג,ב אמרו: תנן: האישה שהביאה חטאתה ומתה - יביאו יורשים עולתה - אמר רב יהודה אמר שמואל: והוא שהפרישתה (האישה את העולה) מחיים (בחייה), אבל לא הפרישתה מחיים - לא (אין היורשים חייבים להביא קורבן עולה). אלמא קסבר: שיעבודא לאו דאורייתא (אין דין שעבוד נכסים מן התורה). - אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: אפילו לא הפרישתה מחיים. אלמא קסבר: שיעבודא דאורייתא (מכיוון שהיתה עליה חובה להקריב גם עולה, נשתעבדו לכך נכסיה, וחובה זו מוטלת על הנכסים אף לאחר מותה של האישה, גם אם לא הופרשה העולה על ידי האישה).
מחלוקת שמואל ורבי יוחנן בבבלי היא כמחלוקתם בירושלמי כפי שהוצעה בתחילה. בבבלי אמרו בהסבר המחלוקת, שלדעת שמואל שיעבודא לאו דאורייתא, ולדעת רבי יוחנן שיעבודא דאורייתא. אבל לפי הירושלמי, אף לדעת שמואל שיעבודא דאורייתא.
• • •