משנה
אין נמנין על הבהמה כתחילה ביום טוב – חבורת אנשים אינה רשאית להצטרף יחד ביום טוב כדי לקנות בהמה מהשוחט שמוכר בשר ולחלק את הבשר ביניהם על פי מה שהם מסכימים, אבל נמנין עליה מערב יום טוב ושוחטין ומחלקין ביניהן – ביום טוב.
רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: שוקל אדם – ביום טוב, בשר כנגד הכלי – שהוא נותן כלי שמשקלו ידוע על כף אחת של המאזניים, ונותן בשר על הכף השנייה, או כנגד הקופיס – סכין גדולה שקוצצים בה בשר ועצמות (מקור המילה ביוונית). אבל אסור לשקול במאזניים ביום טוב כנגד משקלות.
וחכמים אומרים: אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר – אין משתמשים ביום טוב במאזניים כלל לשקילה, אלא מודדים על פי אומד.
• • •
תלמוד
אין נמנים על בהמה ביום טוב
במשנה שנינו: "אין נמנין על הבהמה כתחילה ביום טוב".
מציעים דיוק המצמצם את תחולתה של הקביעה במשנה: הא – אבל להוסיף - מוסיפין – אין נמנים על הבהמה ביום טוב כתחילה דווקא, אבל אם כבר נמנו עליה מערב יום טוב - רשאים להוסיף ביום טוב אחרים שיימנו עימם על הבהמה. היו חמשה - נעשין עשרה – אם כבר נמנו על הבהמה חמישה מערב יום טוב - רשאים להוסיף ביום טוב חמישה אחרים שיימנו עימם על הבהמה ויהיו יחד עשרה.
ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: לא יאמר אדם לחבירו – ביום טוב: הרי אני עמך בסלע, הרי אני עמך בשקל – הרי אני נמנה עימך בבהמה שאתה שוחט בשווי של סלע או של שקל, שפיסוק דמים כגון זה יש בו משום מיקח וממכר שאסור ביום טוב. אבל אומר הוא לו – ביום טוב: הרי אני עומד (צריך לומר כמו בברייתא שבתוספתא: 'עמך') למחצה לשליש ולרביע – הרי אני נמנה עימך בחצי או בשליש או ברבע מן הבהמה, ולאחר יום טוב הם קובעים כמה היה שווה חצי או שליש או רבע.
תוספתא ביצה ג,ה: כיצד אין נמנים על הבהמה ביום טוב? לא יאמר לו: הריני עימך בסלע, הריני עימך בשתיים, אלא אומר לו: הריני עימך למחצה ולשליש ולרביע.
בבלי ביצה כז,ב: מאי "אין נמנים"? - אמר רב יהודה אמר שמואל: אין פוסקים דמים לבהמה כתחילה ביום טוב (הדרך היתה שכל אחד מהקונים המשתתפים בבהמה קוצב סכום דמים שהוא נותן לשוחט ונוטל חלק בבשר הבהמה בסכום שקצב).
תניא נמי הכי: לא יאמר אדם לחברו: הריני עימך בסלע, הריני עימך בשתיים, אבל אומר לו: הריני עימך למחצה לשליש ולרביע.
לפי הבבלי, אסור להימנות ביום טוב דווקא בפיסוק דמים, וכך התוספתא מפרשת את משנתנו. לפי הירושלמי, אפשר שאפילו בלא פיסוק דמים - אסור, ואפשר שאסור להימנות דווקא בפיסוק דמים (ראה "תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמודים 968-969).
• • •
שקילה ביום טוב
דינו של הבכור שהוא ניתן לכוהן. אבל ממקורות תנאיים שלאחר ימי הבית וממקורות מאוחרים יותר עולה, שהבכור נשאר ברשות בעליו, ולאחר שנפל בו מום ונבדק נאכל לנמנים עליו בסעודת חבורה שגם כוהן השתתף בה (ראה "משנת ארץ ישראל", מסכת בכורות, מבוא, עמודים 12-17, שמוכיח שהבכור נאכל בסעודת חבורה מהברייתא בתוספתא בכורות ג,יד שמובאת בירושלמי להלן).
מספרים: רבי חייה רובה – הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) ורבי שמעון ברבי (בנו של רבי יהודה הנשיא, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) שקלו מָנָה כנגד מָנָה בבכור – שני החכמים נמנו על בכור בהמה טהורה שנפל בו מום ונשחט, וכשחילקו ביניהם את בשר הבכור נתנו על כף אחת של מאזניים חתיכה של בשר חולין שמשקלה ידוע ונתנו על הכף השנייה חתיכה של בשר הבכור, ששקילה כזו אינה מדויקת (במשנה בכורות ה,א שנינו: "כל פסולי המוקדשים (קודשים שנפל בהם מום ונפדו)... נשקלים בליטרא (במשקל), חוץ מן הבכור (של בהמה טהורה שנפל בו מום)... שוקלים מנה כנגד מנה בבכור". - בירושלמי מועד קטן ב,ג אמרו, שאסרו למכור בשר בכור במשקל כדי שימכרו אותו בזול, שכשמוכרים באומד אין מדקדקים במשקל ומוכרים בזול. ובבבלי ביצה כח,א אמרו, שאסרו למכור בשר בכור במשקל משום שיש בזה ביזוי קודשים).
ומצמצמים את תחולת הקביעה: במי דברים אמורים? בחול – הדברים שנאמרו לעיל, ששני החכמים שקלו מנה כנגד מנה בבכור, נכונים רק במקרה של יום חול. הא – אבל ביום טוב - אסור – לשקול מנה כנגד מנה, על שם (משום) אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר – כך חכמים אומרים במשנתנו, שאסור להשתמש ביום טוב במאזניים כלל לשקילה, לא מנה כנגד מנה, ולא כנגד כלי.
רב אבון (רבין, אמורא בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): אפילו לתלותו בכף מאזנים מפני העכברים – אפילו להניח ביום טוב בשר בכף המאזניים התלויה בגובה כדי לשומרו מן העכברים, - אסור – מפני שנראה כשוקל. כך יש ללמוד מהלשון "אין משגיחים בכף מאזניים כל עיקר" שנקט עורך המשנה בדברי החכמים, ולא אמר "וחכמים אוסרים".
אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): לא מטעם הזה – עורך המשנה לא נקט בדברי החכמים את הלשון "אין משגיחים בכף מאזניים כל עיקר" להשמיענו שאפילו לתת בשר במאזניים כדי לשומרו מן העכברים - אסור, אלא בגין דתנינן: – לפי ששנינו (במשנתנו): רבי יהודה אומר: שוקל אדם בשר כנגד הכלי או כנגד הקופיס. וחכמים אומרים: אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר. הא תנייא קדמייא סבר מימר: – אבל התנא הראשון (רבי יהודה) סובר לומר: משגיחין – בכף מאזניים ביום טוב, שמותר להשתמש ביום טוב במאזניים לשקילה שלא כדרך ששוקלים בחול. הרי שהלשון "אין משגיחים בכף מאזניים כל עיקר" שנקט עורך המשנה בדברי החכמים בא להוציא מדעתו של רבי יהודה, שלדעת החכמים אסור להשתמש ביום טוב במאזניים כלל לשקילה ואפילו כנגד כלי. הא – אבל לתלותו בכף מאזניים מפני העכברים - מותר – לדעת החכמים, שלא כמו שאמרו לעיל בשם שמואל.
בבלי ביצה כח,א: מאי "כל עיקר"? - אמר רב יהודה אמר שמואל: אפילו לשומרו מן העכברים.
רבי חייא ורבי שמעון ברבי היו שוקלים מנה כנגד מנה ביום טוב.
כמאן? לא כרבי יהודה ולא כרבנן! אי כרבי יהודה - האמר: שוקל אדם בשר כנגד הכלי או כנגד הקופיץ. כנגד הכלי - אין, כנגד מידי אחרינא - לא. אי כרבנן - הא אמרי: אין משגיחים בכף מאזניים כל עיקר! - אינהו דעבוד כרבי יהושע. דתניא: רבי יהושע אומר: שוקלים מנה כנגד מנה ביום טוב.
אמר רב יוסף: הלכה כרבי יהושע, הואיל ותנן בבכורות כוותיה. דתנן: ...שוקלים מנה כנגד מנה בבכור (משמע שאף במקום שאסרו לשקול כרגיל, מותר לשקול מנה כנגד מנה).
ספר החילוקים בין בני מזרח ומערב סימן טז: אנשי מזרח שוקלים בשר במועד, ובני ארץ ישראל אפילו לתלותו בכף מאזניים מפני העכברים אסור, מן הדא: אין משגיחים בכף מאזניים כל עיקר.
בסוגיית הירושלמי הובאה עובדה ברבי חייה רובה ורבי שמעון ברבי שמסיקים ממנה לאסור שקילה ביום טוב. ובבבלי הובאה העובדה ברבי חייה רובה ורבי שמעון ברבי בשינוי מן הירושלמי, שיוצא ממנה להתיר לשקול ביום טוב, בשעה שהירושלמי אומר בבכור, ומדגיש שזה היה בחול, אבל ביום טוב אסור. הבבלי מסתמך על ברייתא שלא היתה ידועה בארץ ישראל, ואינה לא בתוספתא ולא בירושלמי, והיא כנראה ברייתא בבלית, המתירה לשקול מנה כנגד מנה ביום טוב. ועל פי הברייתא הזאת פוסק רב יוסף, וכנראה שכך היה המנהג הבבלי לשקול ביום טוב מנה כנגד מנה או כנגד כלי. אנו רואים, שבני ארץ ישראל פוסקים כחכמים של המשנה, ובני בבל נוטים מן המשנה, כדי לקיים את מנהגם המבוסס על ברייתא בבלית ("החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל", עמוד 124).
ומציעים ברייתא (בעניין בכור): תני: – שונה [התנא]: רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) אומר: אף מפייס הוא אדם את עצמו בליטרא, לידע מה הגיע לו – כשמחלקים בסעודה את בשר הבכור בין בני החבורה שמנויים על הבכור על ידי הטלת גורל, מותר לכל אחד לשקול במשקל את החלק שהוא מקבל, כדי לדעת כמה הגיע לו (לשון הברייתא קשה. 'מפייס' / 'מפיס' הוא מלשון 'פייס' - גורל, כמו במשנה שבת כג,ב: "מפיס עם בניו ועם בני ביתו" ובתוספתא שבת יז,ד: "מפיס אדם את אורחיו". כך פירוש העניין על פי "מבוא לנוסח המשנה", עמוד 629, ו"משנת ארץ ישראל", מסכת בכורות, מבוא, עמוד 16).
ומציעים מעשה המתקשר אל האמור לפני כן: כהדא: – כמו זאת (כמו המעשה שלהלן): רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) זבן חרובין דשמיטה – קנה חרובים של שמיטה. אתא שאל לרבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) – בא (רבי מנא) ושאל את רבי חזקיה (האם מותר לשקול במשקל את החרובים שקנה? - במשנה שביעית ח,ג שנינו: "אין מוכרים פירות שביעית לא במידה ולא במשקל ולא במניין". בירושלמי שם נימקו: 'כדי שימכרו בזול', שעל ידי שמוכרים באומדן מוסיפים בעין יפה. כך גם נימקו בירושלמי מועד קטן (ראה לעיל) את ההלכה שאין מוכרים בשר בכור במשקל). אמר ליה: – אמר לו (רבי חזקיה לרבי מנא): נהגין רבנין כהדא דרבן שמעון בן גמליאל – נוהגים החכמים כמו זאת (כמו הדעה) של רבן שמעון בן גמליאל (בברייתא בעניין בכור. וכמו שמותר לאדם לשקול לעצמו בשר בכור שקיבל, כך מותר לשקול לעצמו פירות שביעית שקנה).
תוספתא בכורות ג,יד: רבן שמעון בן גמליאל אומר: מפייס אדם את עצמו בליטרא בבכור, לידע מה הגיעו.
ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: הטבח לא יהא שוקל בידו ומניח – אסור לשוחט החותך חתיכות בשר ביום טוב לתת אותן בכף ידו כדי לשער את משקלן ולהניח אותן לפני האורחים, מפני שידו כליטרא היא – ידו היא כמו משקל, כיוון שהוא רגיל לשער משקל בידו, ולכן הדבר אסור כשקילה בכלי. אבל חותך הוא בסכין ונותן לזה ולזה – אף על פי שהוא יודע על פי מראה עיניו לכוון בדיוק את משקלן של חתיכות בשר שהוא חותך, כאילו הוא שוקל במשקל, מותר לו לחתוך ביום טוב ולתת לאורחים, מפני שאינו נראה כעושה מעשה חול.
תוספתא ביצה ג,ה: וחכמים אומרים: אין משגיחים בכף מאזנים כל עיקר, אבל שוקל בידו ומניח, ואם היה טבח אומן - אל ישקול בידו, מפני שידו כמשקל, אבל חותך בכלי ונותן לזה ולזה.
בבלי ביצה כח,א: אמר רב יהודה אמר שמואל: טבח אומן אסור לשקול בשר ביד.
שמואל אמר דבר שנמצא בברייתא.
• • •
הרגל בהמה, ניפוח וחביטה
מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אין מרגילין ביום טוב – אסור להרביע בהמה (לזווג זכר עם נקבה) ביום טוב, מפני שהדבר דומה למלאכה, ולא בחול בבכור ולא בפסולי המוקדשין – אסור להרביע אף בימי חול לא בכור של בהמה טהורה (תם או אף בעל מום) ולא פסולי המוקדשים (בהמות שהוקדשו לקורבן ונפל בהן מום ונפדו).
מה הטעם שאסור להרביע בכור ופסולי המוקדשים? -
אמר רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): שלא יהא כעובד בו עבודה בחייו – אסור להרביע בכור ופסולי המוקדשים שהם זכרים, משום שנראה כאילו הוא עושה בהם עבודה, ואסור לעבוד עבודה בבכור ובפסולי המוקדשים בעודם חיים.
אמר רבי יוסטא בר שונם (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, נקרא בשם מקומו שונם בעמק יזרעאל): גזרו עליהן שלא ירעו אותן עדרים עדרים – אסור להרביע פסולי המוקדשים שהם נקבות, משום החשש שישהה מלשחוט אותם ויחזיק בהם זמן רב ויגדל מהם עדרים של בהמות שיש בהן קדושה ועלול לעבוד בהן עבודה.
פירשנו את הברייתא ואת דברי האמוראים בעקבות מה שלכאורה היה אפשר לומר לפי "תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 954, הערה 27. וראה "תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 1258.
תוספתא ביצה ב,יא: אין מרגילים ביום טוב, ואין מרגילים בחול בבכור ובפסולי המוקדשים.
תוספתא מועד קטן ב,יא: אין מרביעים במועד, ואין מרביעים בבכור ובפסולי המוקדשים.
מרגילין
הפועל 'הִרְגִיל' משמעו בעיקר: הוביל, משך, גרר. הרבה מההופעות של 'הִרְגִיל' בספרות חז"ל משמשות בהקשרים של הובלה וגרירה למעשה מיני. הפועל 'הִרְגִיל' הפך להיות לשון נקייה לציון גוף המעשה של תשמיש ("הרגל מצווה", "תרביץ" סה, עמודים 233-234).
על פי משמעות הפועל 'הרגיל' ועל פי שתי הברייתות הדומות בתוספתא ביצה ומועד קטן, פירשנו 'מרגילין' - מרביעים.
כל המפרשים פירשו ש'מרגילין' הוא אופן מיוחד של הפשטת עור בהמה. על הקושי בדברי האמוראים לפי פירוש זה, ראה "משנת ארץ ישראל", מסכת תמורה, עמודים 49-51, שהציע פירוש אחר ל'מרגילין'.
בבלי תמורה כד,א ובכורות לג,א-ב: תנו רבנן: אין מרגילים ביום טוב. כיוצא בו, אין מרגילים בבכור ולא בפסולי המוקדשים.
בשלמא ביום טוב - דקא טרח טירחא דלא חזי ליה, אלא בכור - מאן תנא? - אמר רב חסדא: בית שמאי היא, דאמרי בכור בקדושתיה קאי (בכור בעל מום עומד בקדושתו הראשונה כתם)... - פסולי המוקדשים - מאן תנא? - אמר רב חסדא: רבי אלעזר ברבי שמעון היא...
אמרי במערבא משמיה דרבי אבין: מפני שנראה כעובד עבודה בקודשים. רבי יוסי בר אבין אמר: גזירה שמא יגדל מהם עדרים עדרים.
הטעמים בבבלי שאמרו בארץ ישראל הם הטעמים בירושלמי. שם האמורא הראשון זהה בשני התלמודים, ובשם האמורא השני יש חילוף בין התלמודים.
אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): כל עמא מודיי – כל העם (כל החכמים, רבי חייה רובה ורבי שמעון ברבי החולקים להלן) מודים, מינפוח – לנפח (בהמה בחול המועד לפני שחיטתה כדי שתיראה שמנה), - שרי – מותר. (ל)מיחבוט – לחבוט (להכות בהמה בחול המועד לפני שחיטתה כדי לשפר את צבע עורה) - רבי חייה רובה – הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) ורבי שמעון ברבי (בנו של רבי יהודה הנשיא, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) – נחלקו שני החכמים בדבר זה. חד אמר: – [חכם] אחד אומר: אסור – לחבוט, וחורנה אמר: – ו[החכם] האחר אומר: מותר – לחבוט.
אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): כל עמא מודיי – כל העם (כל החכמים, רבי חייה רובה ורבי שמעון ברבי החולקים להלן) מודים, (ל)מיחבוט – לחבוט, - אסור (בקטע גניזה: 'אסיר'). (ל)מינפוח – לנפח, - רבי חייה רובה ורבי שמעון ברבי – נחלקו שני החכמים בדבר זה. חד אמר: – [חכם] אחד אומר: אסור – לנפח, וחורנה אמר: – ו[החכם] האחר אומר: מותר – לנפח.
כיוון שהברייתא בתוספתא מועד קטן (ראה לעיל), הדומה לברייתא בתוספתא ובירושלמי כאן שמובאת לעיל, מזכירה הרבעת בהמה בחול המועד, דנים בירושלמי גם בניפוח ובחיבוט בהמה בחול המועד.
חביטת הבהמה היתה נעשית על מנת להשפיע על צבע עורה.
הסופרים הקדמונים מספרים, שהיו מסרטים (עושים חתך) בעור הבהמה ונופחים אוויר לתוך הקרביים של הבהמה כשהיא חיה, והאיכרים האמינו שמתוך כך תבלע הבהמה יותר מים ותשמין. אבל אין כאן אלא אחיזת עינים. מן הצורך היה להאכיל את הבהמה לאחר מכאן, כדי להרבות את שומנה באמת. ולפיכך דנו בירושלמי ביצה ג,ו, האם מותר לחבוט ולנפח את הבהמה בחול המועד ("תוספתא כפשוטה", נזיקין, עמוד 189; "יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמודים 287-288).
• • •