משנה
השוחט חיה ועוף ביום טוב - בית שמיי אומרים: יחפור בדקר – ביתד שחופרים בה, ויכסה – בעפר את הדם, שמצווה לכסות דם שחיטת חיה טהורה ועוף טהור, ובית הלל אומרים: לא ישחוט, אלא אם כן היה לו עפר מוכן – מלפני יום טוב. ומודים – בית הלל לבית שמאי, שאם שחט – ואין לו עפר מוכן, שיחפור בדקר ויכסה.
שאפר הכירה מוכן – אפר הכירה הוא מוכן ואינו "מוקצה", ומותר לכסות בו את הדם ביום טוב.
שאפר הכירה מוכן
בבבלי ביצה ח,א אמרו, ששי״ן זו ('שאפר') היא במקום וי"ו. והוא מצוי במשנה. - סיבתה של שי״ן זו היא, מפני שמשנה מעין זו נעתקה ממקומה בלשונה, ששי״ן זו היתה מקשרת בו משפט זה עם העניין שלפניו, והובאה למקום שאינו מקומה, ואף על פי שהועברה למקום אחר לא שינו את לשונה ("מבוא לנוסח המשנה", עמודים 652-653).
נראה שלשון המשנה המקורי היה: 'אפר שהסיקו מערב יום טוב - מכסים בו ביום טוב, שאפר הכירה מוכן'. אפשר שחלקו הראשון של משפט זה נשמט מסיבה כל שהיא באחד משלבי המסירה הקדומים של המשנה. בתוספתא ביצה א,ה נמצא המשפט הניגודי למשפט זה: 'אפר שהסיקו ביום טוב - אין מכסים בו ביום טוב, לפי שאינו מן המוכן'. ובא משפט זה שבתוספתא ולימד על משפט זה שבמשנה.
• • •
תלמוד
מלאכה שהותרה מכללה ביום טוב
כאן התחלת מקבילה בירושלמי שבת ז,ב.
מביאים מחלוקת אמוראים.
רבי חייה (בר בא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): המבשל נבילה ביום טוב - אינו לוקה – אף שהוא מבשל ביום טוב דבר שאינו ראוי לאכילת אדם, אין דינו כמי שעושה מלאכה ביום טוב שלא לצורך אוכל נפש שהוא חייב מלקות, שהותר מכלל בישול ביום טוב – יום טוב הותר מכלל איסור בישול, ואף שלא לצורך אוכל נפש.
רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: לוקה, שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד – יום טוב הותר מכלל איסור בישול רק לצורך אוכל נפש בלבד.
ומציעים קושיה כדי לפרוך את דעת רבי יוחנן: התיב – השיב (הקשה) רבי בא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) על הדא דרבי יוחנן – על [המימרה] הזאת של רבי יוחנן: מעתה – אם הדברים שלפני כן נכונים, מתעורר קושי כמוצע בהמשך, החורש ביום טוב - אינו לוקה, שהותר מכלל חרישה ביום טוב – מתוך שהותרה חרישה ביום טוב לצורך כיסוי הדם (כמו ששנינו במשנתנו, שמותר לחפור בדקר כדי לכסות את הדם, וחפירה בדקר היא תולדה של חרישה), תותר גם כל חרישה שהיא! – והרי הדין הוא שהחורש ביום טוב בעדים והתראה - לוקה מן התורה (ראה משנה מכות ג,ט)!
ומתרצים את הקושיה: רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): לא הותרה חרישה כדרכה – אף כשהותרה חרישה ביום טוב לצורך כיסוי הדם, לא הותרה אלא חרישה שלא כדרכה, שחפירה בדקר אינה חרישה כדרכה, ולכן אין אומרים שמתוך שהותרה חרישה ביום טוב לצורך כיסוי הדם, תותר גם כל חרישה שהיא. אבל כשהותר בישול ביום טוב לצורך אוכל נפש, הותר בישול כדרכו, ולכן אומרים שמתוך שהותר בישול ביום טוב לצורך אוכל נפש, הותר גם בישול שלא לצורך אוכל נפש.
ומתרצים עוד את הקושיה: רבי שמיי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי) אמר קומי – לפני רבי יוסה: רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אילא: דרבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) היא – של רבי שמעון היא (יש להעמיד את משנתנו כרבי שמעון), ומציעים את שיטתו של החכם הנזכר: דרבי שמעון אמר: עד שיהא לו צורך בגופו של דבר – שיטתו של רבי שמעון, שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה (שכוונתו של העושה היא למטרה השונה ממטרתה הרגילה של המלאכה) - פטור עליה בשבת וביום טוב, עד שיהא לו צורך בגופה של המלאכה (שיתכוון במעשה המלאכה לאותה תכלית שהיא תכליתה הרגילה והמקובלת של המלאכה), והואיל ולשיטה זו החופר גומה ואינו צריך לגומה עצמה אלא לעפרה - פטור (כי גומות נחפרות כרגיל לצורך גופן ולא לצורך עפרן), אף על פי שאסור, לכן השוחט חיה ועוף ביום טוב מותר לחפור בדקר כדי לכסות בעפר את הדם (לבית שמאי ישחוט ויחפור בדקר, ולבית הלל אם שחט יחפור בדקר).
קם – עמד רבי יוסי עם רבי אחא – ניגש רבי יוסי (לאחר שרבי שמיי אמר לפניו את התירוץ שאמר רבי אחא בשם רבי אילא) לרבי אחא (כדי לשאול אותו), אמר ליה – אמר לו (שאל רבי יוסי את רבי אחא): את(ה) אמרת(ה) הדא מילתא?! (בתמיהה) – אתה אמרת את הדבר הזה (את התירוץ לקושיה על רבי יוחנן, שיש להעמיד את משנתנו כרבי שמעון)?! - ויש להציע מימרה שממנה קשה על רבי אחא: לא כן אמר רבי יוחנן: – (וכי) לא כך אומר רבי יוחנן: דברי רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי), עשרים וארבעה דברים מקולי בית שמיי ומחומרי בית הלל, וזה אחד מהן – לדברי רבי מאיר, משנתנו היא אחד מעשרים וארבעה דברים שבית שמאי מקלים ובית הלל מחמירים?! (בתמיהה) נֹאמר (בשני קטעי גניזה ובמקבילה: 'נימר' - נֹאמר): עשרים ושלשה! – המימרה של רבי יוחנן היתה צריכה להיות מנוסחת באופן אחר, שלדברי רבי מאיר עשרים ושלושה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, מפני שאין משנתנו אחד מהם, כיוון שלדעת רבי יוחנן לפי רבי אחא משנתנו כרבי שמעון, ורבי מאיר עשוי לחלוק על רבי שמעון ולסבור שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה - חייב עליה, ולכן השוחט חיה ועוף ביום טוב אסור לחפור בדקר כדי לכסות בעפר את הדם, ונמצא שלרבי מאיר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה! - ויש לחזור מן הדברים שנאמרו קודם לכן: אלא רבי מאיר ורבי שמעון שניהן אמרו דבר אחד – רבי מאיר סובר כרבי שמעון, שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה - פטור עליה, ולכן לרבי מאיר נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה, ולכן לדברי רבי מאיר עשרים וארבעה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, וזה אחד מהם. - ויש להציע דברי אמורא הסותרים את האמור לפני כן: לא כן סברנן מימר: – (וכי) לא כך סברנו לומר: אמר רבי יוחנן: רבי יוסה (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) ורבי שמעון שניהן אמרו דבר אחד (ירושלמי שבת ב,ה) – רבי יוסי אומר, שאם כיבה את הנר בשבת מפני שחס על הנר (על הכלי) שלא יפקע לפי שכלה השמן או שחס על השמן ורוצה להניחו לשעה אחרת - פטור (משנה שבת ב,ה), שהוא סובר כרבי שמעון, שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה - פטור עליה, שאין לו צורך בגוף הכיבוי ולא כיבה אלא מפני שצריך לנר או לשמן?! (בתמיהה) נימר: – נֹאמר: רבי מאיר ורבי יוסה ורבי שמעון שלשתם אמרו דבר אחד! – המימרה של רבי יוחנן היתה צריכה להיות מנוסחת באופן אחר, ששלושת התנאים האלה אמרו דבר אחד, כיוון שלדעת רבי יוחנן לפי רבי אחא שמשנתנו כרבי שמעון, גם רבי מאיר סובר כרבי שמעון, שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה - פטור עליה! ומאחר שרבי יוחנן לא צירף גם את רבי מאיר לשיטת הסוברים כך, ראיה שרבי מאיר אינו פוטר על מלאכה שאינה צריכה לגופה. - ויש להקשות: אלא מילין דצריכן לרבנין פשיטן לכון, פשיטן לרבנין צריכן לכון! – דברים שנצרכים (כלומר, שמסופקים) לחכמים פשוטים לכם, [וה]פשוטים לחכמים נצרכים (כלומר, מסופקים) לכם!
המשנה במסכת עדויות בפרק ד מונה עשרים ושלושה דברים שהם מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. רבי יוחנן בירושלמי כאן אומר, שרבי מאיר מונה עשרים וארבעה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, וכן שנינו מניין עשרים וארבעה בתוספתא עדויות ב,ב, ונוספה בה מחלוקת שאינה במשנה. במסכת עדויות פרק ה' רבי יהודה מוסיף שישה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל על אלה שנשנו בפרק ד, רבי יוסי מוסיף עוד שישה דברים, רבי שמעון מוסיף עוד שלושה דברים, ורבי אלעזר מוסיף עוד שני דברים.
התנא של פרק ד במסכת עדויות, שהוא סתם משנה, הוא רבי מאיר.
קצר לצורך עשבים – תלש עשבים בשבת או ביום טוב כדי להאכיל אותם לבהמתו, - חייב משום קוצר, ואינו חייב משם שהוא מייפה את הקרקע – אף שהוא מתקן את הקרקע, אינו חייב משום חורש, מפני שאין כוונתו לתקן את הקרקע, ואינו מתחייב אלא על מלאכה שמתכוון לעשותה.
ומציעים בעיה המתעוררת בעקבות הקביעה שלפני כן: לא צורכה די לא – אין צורך [בלימוד ובעיון] אלא (כלומר, אין הספק אלא), קצר לייפות את הקרקע – אם קצר כדי לתקן את הקרקע, - מהו שיהא חייב משם קוצר ומשם שהוא מייפה את הקרקע? – האם הוא חייב גם משום קוצר, מפני שתלישת העשבים היא תוצאה מחויבת מהקצירה ("פסיק רישיה"), או שמא אינו חייב אלא משום חורש אבל לא משום קוצר, מפני שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה - פטור עליה, שאין לו צורך בעשבים התלושים? ואפילו תימר: – ואפילו תאמר: דרבי שמעון היא – של רבי שמעון היא, ברם כרבנין – אבל כחכמים (החולקים על רבי שמעון וסוברים שגם מלאכה שאינה צריכה לגופה - חייב עליה), - מכל מקום הרי חרש ומכל מקום הרי קצר – ולכן אם קצר לייפות את הקרקע - חייב משום חורש וגם משום קוצר.
ומציעים דברי אמוראים המסייעים לדברי אמורא המופיעים לפני כן: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): מיליהון דרבנין מסייען – דבריהם של החכמים (שלשלת האמוראים נקובי שם שלהלן) מסייעים לרבי יוסי רבי (מורי), דאמר רבי חייה בשם רבי יוחנן: דג שסחטו – בשבת או ביום טוב, להוציא ממנו את הציר הבלוע בו, אם לגופו – אם סחט כדי לאכול את הדג עצמו בלא הציר, - הרי זה פטור – מפני שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה - פטור עליה, שאין לו צורך בציר שהוציא, אם להוציא ציר – אם סחט כדי לאכול את הציר, - הרי זה חייב – משום מפרק, שהוא תולדה של מלאכת דש.
ואפילו תימר: – ואפילו תאמר: דרבי שמעון היא – של רבי שמעון היא, ברם כרבנין – אבל כחכמים (החולקים על רבי שמעון וסוברים שגם מלאכה שאינה צריכה לגופה - חייב עליה), - מכל מקום הרי סחט ומכל מקום הרי הוציא ציר – ולכן אף אם סחט לגופו - הרי זה חייב.
עד כאן המקבילה בירושלמי שבת.
מקור הסוגיה הוא בביצה, משום שמחלוקת רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, שעליה נושאים ונותנים בסוגיה, היא לעניין יום טוב, וקושיית רבי בא בר ממל בעניין חרישה היא ממשנתנו. הסוגיה הועתקה לשבת, משום שעסקו שם לפני כן במלאכת חורש בשבת.
• • •
כיסוי דם וצואה ביום טוב
במשנה שנינו: "שאפר הכירה מוכן".
מציעים היסק העולה מן המשנה: רב אבון (רבין, אמורא בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבנין דתמן – החכמים של שָׁם (חכמי בבל): זאת אומרת, שאין אפר הכירה מוכן אלא למצוה – יש להסיק מן המשנה הדנה בכיסוי הדם של חיה ועוף שנשחטו ביום טוב, שמותר ליטול אפר כירה ביום טוב רק לכסות בו דם שחיטה, משום שהוא עושה מצווה בדבר, אבל אסור ליטול אפר כירה לכסות בו צואה.
ומציעים פרשנות מצמצמת למשנה: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): בשלא הכינו – מותר ליטול אפר כירה ביום טוב רק לכסות בו דם שחיטה, במקרה שלא הכין אותו מערב יום טוב כדי להשתמש בו ביום טוב לצרכיו, אבל אם הכינו - מכסין בו צואה ומצוה – במקרה שהכין אפר כירה מערב יום טוב כדי להשתמש בו ביום טוב לצרכיו, מותר ליטול אותו ביום טוב גם לכסות בו צואה ולא רק לכסות בו דם שחיטה.
ומציעים קשר בין דברי אמוראים: ואתייא כהיא דאמר – ו[המימרה (של רבי מנא, שאם הכינו לצרכיו - מכסים בו צואה ומצווה)] באה (הולכת) כמו [המימרה] ההיא שאומר רבי שמיי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי): דרש – דרשה בציבור, רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני): הכינו למצוה - מכסין בו מצוה – במקרה שהכין אפר כירה מערב יום טוב כדי לכסות בו דם שחיטה ביום טוב, מותר ליטול אותו ביום טוב רק לכסות בו דם שחיטה, אבל אסור ליטול אותו לכסות בו צואה, לצואה - מכסין בה (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'בו') צואה ומצוה – במקרה שהכין אפר כירה מערב יום טוב כדי לכסות בו צואה ביום טוב, מותר ליטול אותו ביום טוב גם לכסות בו צואה ולא רק לכסות בו דם שחיטה.
ומציעים מחלוקת אמוראים: רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר: איתפלגון – נחלקו רב זירא (אמורא בבלי בדור הרביעי) ורבי (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'ורב') אבא בר יוסף (רבא, מגדולי אמוראי בבל בדור הרביעי, בנו של רב יוסף בר חמא. - רבא הוא האמורא הבבלי האחרון הנזכר בירושלמי). חד אמר: – [חכם] אחד אומר: יש הכן לצואה – הכנה סתם של עפר מערב יום טוב כדי להשתמש בו ביום טוב מועילה כדי לכסות בו אפילו צואה ביום טוב, וחורנה אמר: – ו[החכם] האחר אומר: אין הכן לצואה – הכנה סתם של עפר מערב יום טוב כדי להשתמש בו ביום טוב אינה מועילה כדי לכסות בו צואה ביום טוב (ורק הכנה של עפר כדי לכסות בו צואה מועילה לכסות בו צואה).
ומציעים קושיה כדי לפרוך דעה המופיעה לפני כן: מתיב מאן דאמר – משיב (מקשה) מי שאומר: אין הכן, למאן דאמר – למי שאומר: יש הכן: ויכסה בו את הכוי! – לפי מי שאומר, שהכנה סתם של עפר מערב יום טוב כדי להשתמש בו ביום טוב מועילה כדי לכסות בו אפילו צואה ביום טוב, מדוע שנינו במשנה ביכורים ב,ט וחולין ו,א, שהואיל ואין דמו של כוי טעון כיסוי לאחר השחיטה אלא מספק, אסור לשחוט אותו ביום טוב, מפני שאסור ליטול עפר ביום טוב לצורך כיסוי דמו שהוא ספק (כוי הוא בעל חי טהור, וטיבו לא היה מוגדר האם הוא חיה ודמו טעון כיסוי או שהוא בהמה ואין דמו טעון כיסוי), והרי כשם שהכנה סתם של עפר מועילה לכסות בו אפילו צואה, כך הכנה סתם של עפר תועיל לכסות בו את דמו של כוי!
ומתרצים את הקושיה: אמר ליה: – אמר לו (מי שאומר יש הכן למי שאומר אין הכן): כוי - דרך בני אדם לטעות בו – אם יהיה מותר לשחוט כוי ביום טוב ולכסות את דמו בעפר שהוכן סתם, יש לחשוש שבני אדם יטעו ויעשו דבר שהוא אסור, כמבואר בסמוך, צואה - אין דרך בני אדם לטעות בה – ולכן מותר לכסות צואה ביום טוב בעפר שהוכן סתם. אמר ליה: (בקטע גניזה אחד אין שתי מילים אלו, ואין לגרוס אותן, וכן כתב ר"א אזכרי בפירושו) אם אומר את (אתה) כן – שיהיה מותר לכסות את דמו של כוי ביום טוב בעפר שהוכן סתם, אף הוא – הרי הוא חופר בדקר ומכסה – יש לחשוש שמא יטעה ויסבור שדמו של כוי טעון כיסוי כמו דמה של חיה ודאית, ובשל כך, אם לא יהיה לו עפר מוכן, יחפור בדקר ביום טוב לכסות את דמו של כוי, כמו שהוא חופר בדקר ביום טוב לכסות את דמה של חיה ודאית, ולא התירו דבר זה בכוי, כיוון שאין דמו טעון כיסוי אלא מספק.
בבלי ביצה ח,ב: אמרי במערבא: פליגי בה רב יוסף בר חמא ורבי זירא, ואמרי לה: רבא בריה דרב יוסף בר חמא ורב זירא. חד אמר: כוי הרי הוא כצואה, וחד אמר: כוי אינו כצואה.
תסתיים דרבא הוא דאמר: כוי הרי הוא כצואה, דאמר רבא: הכניס עפר (מבעוד יום) לכסות בו צואה (ביום טוב) - מותר לכסות בו דם ציפור, דם ציפור - אסור לכסות בו צואה. תסתיים.
לכאורה, המחלוקת בכוי שמובאת בבבלי בשם "אמרי במערבא" אינה נמצאת בירושלמי. אולם אחרי העיון מתברר שיש ללמוד על מחלוקת כזאת מן המשא והמתן בירושלמי.
המחלוקת בין רבא ורב זירא, לפי פירוש ר"א אזכרי, היא האם כל עפר שהכינו סתם מוכן גם לצואה. בירושלמי מקשה מי שאומר אין הכן למי שאומר יש הכן: "ויכסה בו את הכוי!". זאת אומרת, שמי שאומר אין הכן מדמה כוי לצואה ומי שאומר יש הכן סובר שאין לדמות. בבבל הכירו את כל הסוגיה, ולמדו ממנה על המחלוקת בכוי.
המחלוקת של "חד אמר... וחורנה אמר..." שבירושלמי מובאת בבבלי בשמות האמוראים. מן המשא והמתן בירושלמי למד הבבלי שמי שאומר אין הכן סובר שכוי הרי הוא כצואה. אבל אין אנו יודעים עדיין את שם האמורא הסובר שכוי הרי הוא כצואה, מכיוון שאין אנו יודעים מי הוא שאומר אין הכן. על זה אומר הבבלי "תסתיים" שרבא הוא הסובר שכוי הרי הוא כצואה, כי הוא מי שאומר אין הכן, "דאמר רבא..." ("ירושלמי ביצה עם פירוש ר"א אזכרי", מבוא, עמודים 22-23).
למרות שהמחלוקת בבבלי היא בין אמוראי בבל, הבבלי מביא אותה בשם "אמרי במערבא", ולכן הבבלי גם אומר רבא בריה דרב יוסף בר חמא ולא סתם רבא.
ומציעים ברייתא: ותני כן (מונח זה בא ככל הנראה באשגרה מלהלן, וצריך לומר כמו בקטע גניזה אחד: 'תני', וכן הוא במובאת הירושלמי ברשב"א, וכן הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל" ("לדרכי שילובן של האגדות בירושלמי", "אסופות" יא, עמוד רה, הערה 46). וכן הגיה ב"אוצר לשונות ירושלמיים" עמוד 607): – שונה [התנא]: הביא עפר לטוח את גגו, או סיד לסוד את ביתו - מכסין בו – דם שחיטת חיה ועוף ביום טוב.
ומציעים גרסה חלופית עלומת שֵׁם של הברייתא: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: אין מכסין בו – דם שחיטת חיה ועוף ביום טוב.
ומיישבים את הסתירה בין המקורות התנאיים על ידי העמדתם במקרים שונים: רבי יוסה בירבי בון אמר בשם רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי): מאן דאמר: – מי שאומר: מכסין - לשעבר (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'בשעבר' - בדיעבד) – במקרה שכבר שחט חיה ועוף ביום טוב, מותר לו לכסות את הדם בעפר שהביא לטוח את גגו. מאן דאמר: – [ו]מי שאומר: אין מכסין - בבא לישאל כתחילה (לכתחילה) – במקרה שבא לשאול חכם, האם מותר לו לשחוט חיה ועוף ביום טוב ולכסות את הדם בעפר שהביא לטוח את גגו, אין מתירים לו לשחוט ולכסות בעפר זה, אלא אומרים לו שישחוט ויכסה בעפר מוכן.
תוספתא ביצה א,ה: היה לו עפר בתוך ביתו להטיח בו את גגו, סיד לסוד בו את ביתו - מכסים בו / אין מכסים בו.
בכתבי היד של התוספתא שתי גרסאות, כמו בירושלמי.
• • •
כוי אין מכסים את דמו ביום טוב
מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: כוי – בעל חי טהור, וטיבו לא היה מוגדר האם הוא חיה או בהמה, אין מכסין את דמו – אם נשחט ביום טוב, מפני שהוא ספק – ספק חיה שטעונה כיסוי, ספק בהמה שאינה טעונה כיסוי. - ויש ללמוד דין זה בקול וחומר: מה אם מילה שוודייה דוחה את השבת – שמילה בזמנה דוחה את השבת, - אין ספיקה דוחה את יום טוב – שעל ספק מילה בזמנה (כגון שנולד בין השמשות וספק האם יומו השמיני חל ביום טוב) אין דוחים את יום טוב (שאין מלים אותו. ראה משנה שבת יט,ה), כיסוי הדם שאין וודייו דוחה את השבת – כמו שפירשו להלן, - דין הוא שלא ידחה ספיקו את יום טוב – הסברה מחייבת שספק כיסוי הדם אינו דוחה יום טוב, ומכאן שכוי אין מכסים את דמו ביום טוב.
ומפסיקים את הברייתא ותמהים על האמירה "כיסוי הדם שאין ודאו דוחה את השבת": ומותר לשחוט בשבת?! – מכיוון ששחיטה אסורה בשבת, אין כיסוי דם בשבת, ולכן ההנחה שביסוד קול וחומר זה שכיסוי הדם אינו דוחה את השבת חסרת משמעות!
ומתרצים את התמיהה: רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר לה – אומר אותה (את המימרה) סתם, רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): בשוחט לחולה – במקרה שהוא שוחט חיה או עוף בשבת לחולה שיש בו סכנה, כדי שיאכל בשר מבושל טרי, ששחיטה לפיקוח נפש מותרת בשבת, אבל אסור לכסות את הדם במקרה זה, ומכאן ההנחה שכיסוי הדם אינו דוחה את השבת (ר"ן כתב בבבלי חולין, שרצו החכמים לעשות היכר שיום זה אסור בשחיטה, ולפיכך לא התירו אלא שחיטה שהיא צורכו של חולה בלבד ולא כיסוי הדם).
ומביאים את המשך הברייתא: אמרו לו – החכמים לרבי יוסי: והרי שופר שבגבולים – תקיעת שופר בראש השנה מחוץ למקדש, יוכיח – שאין זה קול וחומר, שאין וודייו דוחה את השבת – שאין תוקעים מן התורה בגבולים בראש השנה שחל בשבת (כמפורש בירושלמי ראש השנה ד,א), והרי ספיקו דוחה את יום טוב – כמו שפירשו להלן. וכמו כן, כיסוי הדם, אף על פי שאין ודאו דוחה את השבת, יהא ספקו דוחה את יום טוב.
ומפסיקים את הברייתא ותמהים על האמירה "ספיקו דוחה את יום טוב": מה ספק יש שם? – איזה סוג של ספק תקיעה יש שם שדוחה את יום טוב של ראש השנה? יום חול הוא - יתקע! יום טוב הוא - יתקע! – אם הספק הוא האם יום זה (שאינו יום שבת) הוא יום חול (היום השלושים לחודש אלול) שאין בו מצוות תקיעה או יום טוב של ראש השנה (היום הראשון לחודש תשרי) שיש בו מצוות תקיעה, הרי הוא רשאי לתקוע ביום זה, בין אם הוא יום חול שאין בו חילול, ובין אם הוא יום טוב שהמצווה דוחה את יום טוב, ולכן הטענה שספק תקיעה דוחה את יום טוב אינה נכונה!
ומתרצים את התמיהה: רבי חנינה (נראה שצריך לומר: 'רבי חונה' - רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): באנדרוגינס (מי שיש לו איברי מין של זכר ונקבה. מקור המילה ביוונית) – במקרה של אנדרוגינס, שיש להסתפק האם הוא איש שחייב בתקיעה או אישה שאינה חייבת בתקיעה, שתקע – לאנדרוגינס אחר בראש השנה, שהוא מוציא אותו ידי חובתו, וזה הוא ספק תקיעה שדוחה את יום טוב של ראש השנה.
ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן: ותני כֵן: – ושונה [התנא] כך: אנדרוגינס – שתקע בראש השנה, מוציא את מינו – מוציא אנדרוגינס אחר ידי חובת תקיעת שופר, משום שאף הוא או איש או אישה כמוהו, ואינו מוציא את שאינו מינו – אדם אחר (המילים 'ואינו מוציא...' נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה, ואינן בשני קטעי גניזה). טומטום (מי שאיברי המין שלו מכוסים קרום ואינם ניכרים וקשה להבחין אם הוא זכר או נקבה) אינו מוציא לא את מינו – טומטום אחר, ולא את שאינו מינו – אדם אחר. טומטום הוא ספק איש ספק אישה, ולפיכך אינו מוציא ידי חובת תקיעת שופר אפילו את מינו, שמא התוקע הוא אישה והשומע הוא איש.
ומציעים קושיה: רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בעי – שואל (מקשה על רבי אחא): אם באנדרוגינס שתקע, בדא דתני (צריך לומר: 'תני'): – בזאת שונה [התנא]: אין לו תשובה (קושיה, פִרכה)?! – אם מדובר במקרה של אנדרוגינס שתקע, הרי שהאמור בהמשך הברייתא (ראה להלן) לא ייתכן! (לפי תירוצו של רבי אחא, קושיית החכמים על הלימוד בקול וחומר שאמר התנא רבי יוסי היא קושיה, והרי אמור בהמשך הברייתא שאין קושיה על הלימוד בקול וחומר?)
ומביאים את המשך הברייתא: אמר (ב"הטרמינולוגיה של הירושלמי" עמוד 115 הערה 11 מגיה: 'דאמר') רבי אביי (מגיה במסירה שלפנינו הגיה בטעות: 'אבין'. בקטע גניזה: 'ר' אביי'. ובתוספתא: 'ר' אבא'. - רב ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 166), אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): זה – הלימוד בקול וחומר שאמר התנא רבי יוסי, אחד מארבעה דברים שהיה רבי חייה הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) אומר: אין להן תשובה (קושיה, פִרכה) – מפני שקושיית החכמים על הלימוד בקול וחומר שאמר התנא רבי יוסי היתה קשה לרבי חייה, והשיב רבי לעזר (בר קפרא, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) בנו של רבי לעזר (צריך לומר כמו בשני קטעי גניזה: 'ר' ליעזר') הקפר (תנא בדור החמישי) – בר קפרא הקשה קושיה אחרת על הלימוד בקול וחומר שאמר התנא רבי יוסי, שאין ללמוד ממילה, שאין ספיקה דוחה יום טוב, לכיסוי הדם, שלא ידחה ספיקו יום טוב: מה אם מילה (צריך לומר כמו בתוספתא: 'מה למילה') שאין ספיקה דוחה את יום טוב, וודייה דוחה את לילי יום טוב (אין מובן לטענה זו. וצריך לומר כמו בתוספתא: 'שאין וודייה דוחה את לילי יום טוב'. המילה 'שאין' נשמטה בשלב קדום מאוד של המסירה, כיוון שאינה גם בשני קטעי גניזה) – על ספק מילה בזמנה אין דוחים את יום טוב, שהרי מילה אינה נוהגת בליל יום טוב, כי מילה נוהגת ביום ולא בלילה, תאמר בכיסוי הדם שוודייו דוחה את לילי יום טוב?! – האם תאמר בכיסוי הדם, שוודאו דוחה את לילי יום טוב (שהשוחט חיה או עוף בליל יום טוב צריך לכסות את הדם), שלא ידחה ספיקו את יום טוב? ולכן אין ללמוד ממילה לכיסוי הדם. הואיל וודייו דוחה את לילי יום טוב, דין הוא שידחה ספיקו את יום טוב – ייתכן שהסברה מחייבת שספק כיסוי הדם דוחה יום טוב.
רבי אבא (רב) שיבח את רבי אלעזר בנו של רבי אליעזר הקפר, על סמך כך שהיה רבי חייה אומר
שהוכחתו של רבי יוסי היא אחד הדברים שאין לו תשובה עליה, והנה בא רבי אלעזר
והשיב.
זה אחד המקומות המאוחרים ביותר בתוספתא שמדבר בו האמורא רב (והוא מוזכר בשמו בצורה המקובלת: רבי אבא) ("מחקרי לשון ומינוח בספרות התלמודית", עמוד 379).
רבי אלעזר הקפר (הבן) פעל בזמן המעבר בין תנאים לאמוראים, והוא עצמו פעל הן כתנא הן כאמורא. כשדבריו באים במקור תנאי, במשנה או בברייתא, הוא נקרא בשמו בצורה המקובלת "רבי אלעזר בנו של רבי אליעזר הקפר", ובבבלי "רבי אלעזר הקפר ברבי" (בנו של חכם מוסמך). הבבלי משתמש בשמו בצורה המקובלת לדבריו כתנא, ובשם "בר קפרא" לפעילותו כאמורא, ואף לברייתות ששנה כאמורא. הדבר מזכיר חלוקה כזאת באזכור האמורא רב, שהוא גם תנא, ובתור תנא הוא נקרא "רבי אבא" (שם, עמודים 418-419).
פירוש התואר 'הקפר' או 'קפרא' בארמית: אפשרות ראשונה, שמוצאו של רבי אליעזר הקפר מהכפר קֻפֵּירָה שבגולן. אפשרות שנייה, שתנא זה עסק בהפקת תרופות או תבלינים מן הצמח קפר, ולפיכך כונה בשם הצמח. צמח הקפר ידוע בשם צלף. ניצני פרחיו נקראו בשם קפרס או קפריסין (מיוונית). האפשרות הראשונה מתקבלת יותר על הדעת, אולם תיתכן גם האפשרות השנייה ("כתובות יהודיות מן הכפר דבורה שבגולן", "תרביץ" מ, עמוד 407).
ומציעים את סיכום הדברים שנזכרו לפני כן: וקמת – ועמדה (ועלתה המסקנה), כמה דצרכת לרבנין קדמאיי וקשת בידיהון, כן צרכת לרבנין אחריי וקשת בידיהון – כמו שנצרכה לחכמים הראשונים ונתקשתה בידיהם, כך נצרכה לחכמים האחרונים ונתקשתה בידיהם (כשם שתשובת החכמים לרבי יוסי (התנא) בברייתא נסתפק פירושה לרבי חייא ובר קפרא, ונותרה קשה בידיהם ולא נפתרה, כך נסתפק פירושה לרבי יוסי (האמורא) ורבי חנינא, ונותרה קשה בידיהם ולא נפתרה. וטעם הדבר, שרבי חייא ובר קפרא ורבי יוסי (האמורא) סוברים שתקיעת אנדרוגינוס לחבירו בראש השנה כשרה בדיעבד ולא לכתחילה, ולכן אין שָׁם ספק תקיעה שדוחה את יום טוב של ראש השנה לכתחילה. ואף על פי שרבי חנינא בשם רבי אחא מכשיר תקיעת אנדרוגינוס לחבירו לכתחילה, הוא שתק לו לרבי יוסי בפירושה של תשובת החכמים ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 748, הערה 704)).
ומפרטים את הדין החל במקרה מסוים לפי שני בני מחלוקת: על דעתיה דרבי אחא – על דעתו של רבי אחא, אנדרוגינס מוציא את מינו כתחילה – לכתחילה. על דעתיה דרבי יוסה – על דעתו של רבי יוסי (האמורא), לשעבר – בדיעבד.
תוספתא ביצה א,ה-ז וחולין ו,א-ג: רבי יוסה אומר: כוי אין שוחטים אותו ביום טוב, מפני שהוא ספק, ואם שחטו - אין מכסים את דמו.
אמר רבי יוסה: ומה מילה שוודאה דוחה את השבת - אין ספיקה דוחה את יום טוב, כיסוי הדם שאין ודאו דוחה את השבת - אינו דין שלא יהא ספיקו דוחה את יום טוב?!
אמרו לו: שופרות שבגבולים יוכיחו, שאין ודאם דוחה את השבת וספיקם דוחה את יום טוב, הם יוכיחו לכיסוי הדם, שאף על פי שאין ודאו דוחה את השבת, שיהא ספיקו דוחה את יום טוב.
השיב רבי לעזר בנו של רבי ליעזר הקפר: מה למילה שאין ספיקה דוחה את יום טוב, שאין ודאה דוחה את לילי יום טוב, תאמר בכיסוי הדם שוודאו דוחה את לילי יום טוב?! הואיל וודאו דוחה את לילי יום טוב, דין הוא שיהא ספיקו דוחה את יום טוב.
אמר רבי אבא: זה אחד מן הדברים שהיה רבי חייה אומר: אין לי תשובה, והשיב רבי לעזר.
תוספתא ראש השנה ב,ה: אנדרונינוס מוציא את מינו ואין מוציא את שאינו מינו. טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו.
בבלי חולין פד,ב-פה,א: תניא: רבי יוסי אומר: כוי אין שוחטים אותו ביום טוב, ואם שחטו - אין מכסים את דמו מקול וחומר: ומה מילה שוודאה דוחה את השבת - אין ספיקה דוחה יום טוב, כיסוי שאין ודאו דוחה את השבת - אינו דין שאין ספיקו דוחה יום טוב?!
אמרו לו: תקיעת שופר בגבולים תוכיח, שאין ודאה דוחה את השבת, וספיקה דוחה יום טוב.
השיב רבי אלעזר הקפר ברבי תשובה: מה למילה שכן אינה נוהגת בלילי יום טוב, תאמר בכיסוי שנוהג בלילי יום טוב?
אמר רבי אבא: זה אחד מן הדברים שאמר רבי חייא: אין לי עליהם תשובה, והשיב רבי אלעזר הקפר ברבי תשובה.
קתני מיהא: "כיסוי שאין ודאו דוחה את השבת". - היכי דמי? לאו דשוחט לחולה בשבת (שאין מכסים את הדם בשבת)? (ומכאן קושיה על מי שאומר (רב עינא) שהשוחט לחולה בשבת - חייב לכסות) - ודילמא דעבר ושחט (בשבת באיסור, אבל השוחט לחולה, כיוון שנדחתה השבת אצל שחיטה, נדחתה גם אצל כיסוי)! - דומיא דמילה (שממנה למד רבי יוסי), מה מילה - ברשות (שמצווה למול בשבת), אף כיסוי נמי - ברשות (ששוחט לחולה בהיתר).
"אמרו לו: תקיעת שופר בגבולים תוכיח, שאין ודאה דוחה את השבת, וספיקה דוחה יום טוב". - מאי ספיקה? אילימא: ספק חול ספק יום טוב - השתא ודאי יום טוב דחיא, ספק חול ספק יום טוב מיבעיא? (ואין ללמוד מכאן לכיסוי דם הכוי שהוא ספק שידחה יום טוב) - אלא ספק איש ספק אישה (כגון טומטום, וביום טוב ודאי, שאף שאישה פטורה מתקיעת שופר, טומטום שהוא ספק איש ספק אישה חייב בתקיעת שופר. ומכאן יש ללמוד שכוי שהוא ספק בהמה ספק חיה מכסים את דמו ביום טוב).
ורבי יוסי (שאינו מקבל הוכחה זאת) לטעמיה, דאמר: ודאי אישה נמי תקעה (רשאית לתקוע ביום טוב, אף שאינה מצווה בכך)...
"השיב רבי אלעזר הקפר ברבי תשובה: מה למילה שכן אינה נוהגת בלילי יום טוב". - בלילי יום טוב הוא דלא נהגא, הא בשאר לילות נהגא?! (הרי מילה אינה נוהגת אלא ביום!) - אלא, מה למילה שכן אינה נוהגת בלילות כבימים, תאמר בכיסוי שנוהג בלילות כבימים?
• • •
אפר כירה מוכן
במשנה שנינו: "ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. שאפר הכירה מוכן".
מצמצמים את תחולת הקביעה במשנה: הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שאפר כירה מוכן, ומותר לכסות בו דם ביום טוב) - באפר שהוסק מערב יום טוב – במקרה של אפר מהסקה של ערב יום טוב, שהעצים שהסיקו בהם את הכירה הפכו לאפר בערב יום טוב, אבל באפר שהוסק ביום טוב – במקרה של אפר מהסקה של יום טוב, - לא בדא (=בהדא) – לא בזאת (לא בדין הזה, שבמקרה הזה האפר אינו מוכן מערב יום טוב, ואסור לכסות בו דם ביום טוב) (במסירה שלפנינו נכתב "ב'ד'א'" (=במה דברים אמורים), ויש נקודה לסימן פיסוק אחרי "לא", והכול מוטעה, וצריך להיות: "בדא"', ויש לשים את הנקודה אחריה).
בשלא שחט – האיסור לכסות באפר שהוסק ביום טוב קיים רק כשעדיין שלא שחט, שלכתחילה לא ישחוט ויכסה את הדם באפר שהוסק ביום טוב, אבל אם שחט – אם כבר שחט חיה או עוף ביום טוב, ואין לו עפר מוכן לכסות בו את הדם, - מוטב שיטול מאפר שהוסק ביום טוב – ויכסה בו את הדם, כדי שלא יבטל את מצוות כיסוי הדם, ואל יחפור בדקר ויכסה – בעפר את הדם, משום שנטילת אפר מהסקה של יום טוב אסורה מדברי החכמים, ואילו חפירה בדקר אסורה מן התורה.
תוספתא ביצה א,ה: אפר שהסיקו ביום טוב - אין מכסים בו ביום טוב, לפי שאינו מן המוכן.
בבלי ביצה ח,א: אפר כירה מוכן הוא. - אמר רב יהודה אמר רב: לא שנו אלא שהוסק מערב יום טוב, אבל הוסק ביום טוב - אסור.
חברייא אמרין: – החברים (קבוצת תלמידי החכמים בבית המדרש) אומרים: שמצות 'עשה' דוחה למצוה ב'לא תעשה' – בית הלל מודים, שאם שחט חיה או עוף ביום טוב, ואין לו עפר מוכן לכסות בו את הדם, שיחפור בדקר ויכסה בעפר את הדם, מפני שמצוות 'עשה' של כיסוי הדם דוחה את מצוות 'לא תעשה' של איסור מלאכה ביום טוב (לדעת הירושלמי אין ביום טוב אלא 'לא תעשה', אבל לפי הבבלי ביצה ח,ב מלאכה ביום טוב אסורה ב'עשה' וב'לא תעשה', ואין 'עשה' דוחה 'לא תעשה' ו'עשה').
ומציעים קושיה לפי חכם מסוים: על דעתיה דרבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) דו אמר: – על דעתו של רבי יונה שהוא אומר: מצות 'עשה' דוחה למצוה ב'לא תעשה' אף על פי שאינה כתובה בצידה - ניחא – [הדבר] נוח (מובן שמצוות 'עשה' של כיסוי הדם דוחה את מצוות 'לא תעשה' של איסור מלאכה ביום טוב, אף על פי שאין שתי המצוות הללו כתובות בתורה זו בצד זו, באותה פרשה או בפרשות סמוכות). על דעתיה דרבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) דו אמר: – על דעתו של רבי יוסי שהוא אומר: הואיל ואין מצות 'עשה' דוחה [למצוה] (הושלם כמו בשני קטעי גניזה) ב'לא תעשה' אלא אם כן היתה כתובה בצידה – הרי שלפי רבי יוסי אין לומר שמצוות 'עשה' של כיסוי הדם דוחה את מצוות 'לא תעשה' של איסור מלאכה ביום טוב!
ומתרצים את הקושיה: מכיון שהתחיל במצוה אומרים לו: "מָרֵק!" – השחיטה וכיסוי הדם נחשבות מצווה אחת, שתחילתה השחיטה וסופה כיסוי הדם, ומכיוון שהתחיל את המצווה בהיתר, שכן השחיטה הותרה ביום טוב, אומרים לו שיגמור את המצווה ויכסה את הדם, שהמתחיל במצווה יש לו לגמור אותה מיד ולא להפסיק ולגמור אותה לאחר זמן, ולפיכך יחפור בדקר ויכסה בעפר את הדם.
חברייא
הכינוי 'חברייא' בירושלמי בא בהוראה עיקרית אחת: קבוצת תלמידי חכמים באחת מישיבותיה של ארץ ישראל, בייחוד בטבריה, במרוצת המאה השלישית ועד למחצית המאה הרביעית, שעדיין לא הגיעו להוראה מסיבה כלשהי ("חכמי המשנה והתלמוד", עמוד 82).
• • •
קערה שחקקה קוף
ומציעים בעיה: רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בעי – שואל (מסתפק): קערה שחקקה קוף – קוף שעשה חלל בתוך חתיכת עץ או אבן ביום טוב ויצר על ידי כך קערה, מהו? – מה הדין? האם מותר ליטול את הקערה ביום טוב ולהשתמש בה?
ומציעים מחלוקת אמוראים כדי להציע תשובה לבעיה: רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר: איתפלגון – נחלקו רבי זעורה ורב המנונא (אמורא בבלי בדור השלישי). חד אמר: – [חכם] אחד אומר: אסור – ליטול את הקערה ביום טוב ולהשתמש בה, וחורנה אמר: – ו[החכם] האחר אומר: מותר – ליטול את הקערה ביום טוב ולהשתמש בה (ייתכן שהמחלוקת נאמרה בבבל לפני עלייתו של רבי זעורה לארץ ישראל, ומשם הביאה רבי יוסה בירבי בון ("עוד לבעיית עריכתה של מסכת נזיקין ירושלמי", "תרביץ" פא, עמוד 278, הערה 660). - סתם הירושלמי מוסר שרבי זעורה הציע בעיה במקרה זה, ורבי יוסה בירבי בון יודע לומר שרבי זעורה אמר את הדין במקרה זה. דבר דומה יש בירושלמי שבת א,ט: "רבי אחא אמר: רבי יוסי ברבי חנינה בעי: מהו... - רבנן דקיסרין אמרין: איתפלגון רבי יוחנן ורבי יוסי בר חנינה...").
ומציעים הסברים לדעות הסותרות: מאן דאמר: – מי שאומר: אסור - נעשה (בקטע גניזה: 'נעשת') כמוקצה שיבש ולא ידע בו – דינה של קערה שחקקה קוף דומה לדינם של תאינים שהונחו לייבוש והסיח הבעלים דעתו מהם והגיעו לידי ייבוש מבעוד יום טוב ונעשו ראויים לאכילה ולא ידע הבעלים מבעוד יום טוב שיבשו ורק ביום טוב התברר לו שכבר יבשו מבעוד יום. אף על פי שהתאינים יבשו מבעוד יום וכבר היו בעינם לפני יום טוב, מכל מקום הם אסורים באכילה ביום טוב, שכיוון שלא ידע הבעלים מבעוד יום שיבשו, אינם מוכנים (ראה ירושלמי שבת ג,ו), ואסור להשתמש ביום טוב בדברים שאינם מוכנים. והוא הדין קערה שחקקה קוף אסור להשתמש בה ביום טוב, שאף על פי שחתיכת העץ היתה בעינה מבעוד יום, מכל מקום אינה מוכנה, שהרי הבעלים לא ידע שתיחקק למחר ביום טוב ולא היתה דעתו עליה כלל מערב יום טוב. מאן דאמר: – [ו]מי שאומר: מותר - נעשה (בקטע גניזה: 'נעשת') כטבל שתיקנו שוגג – דינה של קערה שחקקה קוף דומה לדינם של פירות טבל שהפרישו מהם תרומות ומעשרות בשוגג ביום טוב, שאסור להפריש תרומות ומעשרות ביום טוב (משנה ביצה ה,ב) משום "עובדין דחול", שהיה יכול להפריש מערב יום טוב (האיסור להפריש תרומות ומעשרות ביום טוב אינו משום מתקן, שהרי מותר לתקן אוכל ביום טוב), ומכל מקום אם הפריש בשוגג הם מותרים באכילה ביום טוב ודינם כמוכן. והוא הדין קערה שחקקה קוף מותר להשתמש בה ביום טוב (אפשר לפרש את הסוגיה גם בשבת. האיסור להפריש תרומות ומעשרות בשבת הוא מפני שמתקן את הפירות לאכילה, ומכל מקום אם הפריש בשוגג הם מותרים באכילה בשבת ודינם כמוכן. ראה משנה תרומות ב,ג).
ומציעים בעיה: מאן דאמר: – מי שאומר: מותר (צריך לומר: 'אסור', כמו שהגיהו הגר"א, רד"ל, "גליוני הש"ס" ו"שערי תורת ארץ ישראל"), מהו לישתמש על גב מקומה? – האם מותר להשתמש בקערה זו במקום שהיא עומדת על הקרקע, מבלי ליטול אותה (כגון להניח בתוכה דבר)?
ומציעים תשובה לבעיה: כך אנו אומרים: אסור לישתמש על גבי קרקע?! (בתמיהה) – וכי אנו אומרים שאסור להשתמש בקרקע ולהניח עליה דבר?! הרי מותר להשתמש בקרקע, אף שהקרקע אינה מוכנה, וכך גם מותר להשתמש בקערה, אף שהקערה אינה מוכנה (כך פירש את הבעיה האחרונה ואת תשובתה ב"גליוני הש"ס").
• • •