בראשית ברא אלהים וכו' (א, א). ונ"ל כי כתיב (תהלים קכב, ב) עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, כי האדם צריך לחשוב תמיד שיעלה עצמו עד מקור מחצב נשמתו עד ראשית עליון, כמו בשעה ששיעור כביכול ית"ש נקודת ירושלים.
והנה כתיב (תהלים קיא, ו) ראשית חכמה יראת ה', כי עיקר הכל הוא היראה, אבל צריך להיות יראת רוממות, ושהיראה יהיה מתוך האהבה.
ובזה פירשנו הפסוק (תהלים לד, ה) דרשתי את ד' וענני וכו', כי איתא בגמרא (פסחים כב:) ששמעון העמוסני היה דורש כל אתין שבתורה, וכשהגיע לאת ה' אלהיך תירא (דברים ו, יג) פירש, עד שבא רבי עקיבא ופירש את ה' אלהיך לרבות תלמידי חכמים. כי בזה שיש לאדם יראת רבו ויראת ת"ח, מזה יוכל האדם להשיג יראת רוממות, אבל זה שאינו ירא מרבו ממילא אינו יכול להשיג יראת רוממות, והאיש הזה עדיין אינו שלם.
וזה פירוש הפסוק דרשתי את ה', כי דוד המלך ע"ה הי' לו יראת רבו, וזה דרשתי את ה', שדרשתי את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח, ולזה וענני - נעניתי בתפלתי, כי כשיש לאדם יראת רוממות בודאי הוא נענה בתפלתו. ומכל מגורותי הצילני - שעי"ז שהשיג יראת רוממות ניצל מיראת חיצונית. והביטו אליו ונהרו (תהלים שם), ואותן שצופין ומביטין ודבוקים בהצדיק הזה, ונהרו - הם ג"כ מאירים.
ואיתא שבשעת בריאת העולם הלכו האותיות לפני הקב"ה בדרך תשר"ק לברוא בהם העולם, ולא רצה לברוא בהם כי אם באות בי"ת, וכדאיתא בזוהר הקדוש (זח"א ב:).
ונ"ל ליתן טעם, כי שמעתי אומרים בשם הרב הגדול וכו' מוה' שמעון אודר בערגיר זצללה"ה שאמר טעם למה אנו אומרים אשר קדשנו במצותיו, והל"ל אשר קדשנו במצוה, ואמר הוא הטעם, כי לכל מצוה ומצוה שהאדם עושה צריך לצרף לזה יראת ה' ואהבת ה' כי בלא דחילו ורחימו לא פרחית לעילא (ת"ז ת' י' כה:), ולזה שייך שפיר אשר קדשנו במצותיו, עכדה"ק.
ונוכל לומר שלזה רומז הבי"ת של ב"ראשית, ב' ראשית (ת"ז ת' ה יט:), כי צריך להאדם להיות לו יראת רוממות ואהבת ה' מראשית עליון, וזה עיקר וקיום העולם.
ואיתא בתיקונים (שם) בראשית - ב' ראשית ניקודא בהיכלא. כי כתיב (תהלים קכא, ח) ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם, כי האדם צריך לחדש עצמו תמיד בכל יום ובכל שעה בתיקונין חדשין, ויבין ויביט שלא פעל ועשה מאומה עד עתה, ותשוקתו יהיה להתחיל מחדש ולהאיר נשמתו, וזה סוד בתר דיינקא הדר איתעברת מינייהו (זח"ג סה:), ולזה צדקו דברי רשב"י ע"ה זכותו יעמוד לנו שאמר ניקודא בהיכלא ולא אמר וא"ו בהיכלא, להורות לנו כי האדם צריך להיות תמיד בבחי' עיבור בסוד בתר דיינקא וכו' וכנ"ל, ולזה צ"ל בבחי' ניקודא, כי העיבור מתחיל מנקודא, ודבר שכבר מציור אין שייך בו עיבור.
וזפ"ה ה' ישמור צאתך, דהיינו שהקב"ה יושב ומצפה, לשון ואביו שמר את הדבר (בראשית לז, י), צאתך - רומז ללידה. ובואך - ואח"כ תהי' שוב בבחי' עיבור. מעתה ועד עולם - ודבר זה צריך להיות תמיד:
ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור (א, ג). וי"ל דהוי לי' למימר ויהי כן כמו בשאר ימים. ונ"ל דהפסוק בא ללמד שהאדם לא יתיאש עצמו חלילה מה שנילכד ח"ו בעצת יצה"ר, רק יעורר עצמו בתשובה שלימה כי הכל היה גלוי לפניו ית"ש במחשבתו הקדומה כשראה לברוא את העולם ראה את האדם אם יחטא ח"ו אבל יעשה תשובה, כדאיתא (פסיקתא דר"כ כד, ז) יעשה תשובה ויכפר, וזה מרומז בפסוק ויאמר אלהים יהי אור, נקרא צדיק מעיקרא, ויהי אור ניקרא בחינת בעל תשובה, ויהי לשון צער (מגילה י:) רומז על מי שנילכד ח"ו בעצת היצה"ר, ואח"כ אור - גם זה יוכל להיות אור ע"י התשובה שיעשה, הכל היה בכח המאמר של ית"ש.
עוד נ"ל, דאיתא בכתבי האר"י זלה"ה (ע' פע"ח ש' הקדישים פ"ב) פירוש על פסוק (תהלים לט, ג) נאלמתי דומיה, כי בזמן הגלות הכנסת ישראל הוא בבחינת אלם, כי נתעלה בחי' יו"ד הי"א מבחי' אלהים ונשאר אלם, וזהו דומיה דום י"ה. וז"פ הכתוב ויאמר - שיהי' בבחינת אמירה ולא בבחי' אלם, יהיה כשיהיה אלהים, השם מלא, ואז יהיה אור, ויהי לשון חוזק - שיתחזק האור.
עוד נ"ל, דהנה פי' הפסוק (בראשית כז, כח) ויתן לך אלהים מטל השמים ומשמני הארץ, אלהים נקרא הצדיק שבדור, וזה בירך יצחק אבינו ליעקב, שיהיה בכל דור צדיק שיהיו מטל השמים - שימשיך השפעה לבנ"י מעולמים העליונים ויאיר נשמתם, ומשמני הארץ - ויבא להם השפעה ונחת רוח בזה העולם. וז"פ ויאמר אלהים, שהכל יהיה באמירת הצדיק, ויאמר יהי אור ויהי אור, אפילו מי שהוא בבחי' צער יהיה ג"כ אור ע"י הצדיק שיפעול כן:
ויהי אור (א, ג). למה לא כתיב ויהי כן כמו בשאר ימים. אלא לרמוז בא להמתיק הדינים בשורשן שהוא חסד הראשון, וזהו ויהי, אפילו דבר צער כשאתה מעלה לשורשן הוא אור, ודוק כי קצרתי:
(זה העתק מכת"י ההמ"ח זצללה"ה):
ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמינו כדמותינו וכו' (א, כו). ואיתא בזהר (זח"א יג.) בצלמינו דא עתירא, כדמותינו דא מסכינא. והנה כבר ביארתי פירוש זוהר הזה לעיל, אבל קשה מ"מ בעשיה לא כתיב כדמותינו כדאיתא (בראשית א, כז) ויעש את האדם בצלמו.
ויבואר על פי מה ששמעתי מכאדמו"ר מוה' יעקב יצחק זצללה"ה מלובלין פירוש הגמרא (חגיגה ט:) יאי עניותא לישראל כוורדא סומקא לסוסא חיוורא. ופירש הוא ז"ל, דהיינו בעת שמוליכין הסוס למכור אז נותנין הרסן בחכו ומקשטין הסוס ליפותו שיקפצו עליו זביני, אבל בעת שעומד בבית אז מסירין ממנו הרסן וקושרין אותו באבוס ונותנין לו תבן ומספוא לאכול. וזה שדימ' הגמרא העניות לישראל כסוס, דהיינו בעיני כל האומות נהי' נראין כעניים כדי שלא יקטרגו עלינו, אבל בביתינו דיהיה לנו כל טוב כמו המשל של סוס ע"כ.
וזה מבואר ג"כ, דהיינו בכח מחשבתו הקדומה כשעלה ברצונו לברוא את האדם כתיב בצלמינו כדמותינו דא עתירא ודא מסכינא, אבל בעשיה לא כתיב כי אם בצלמינו, כי מחויב להיות ישראל כל טוב והעניות יהיה רק במחשבה, כדמיון:
ויכולו השמים והארץ וכל צבאם (ב, א). נ"ל כי ידוע ששמים וארץ רומז לזו"נ (זח"ב קטז.), וזפ"ה ויכולו, דהיינו שיכלה ויתמה הוי והחסרון מן העולם, ויהיה תיבת ויכולו כאילו הם ב' תיבות נפרדות - ע"י השמים והארץ, ע"י שיהיה יחוד זו"נ כנ"ל. ומפרש הפסוק והולך וכל צבאם, אפילו מי שיש לו רצון טוב לזה וכל תשוקתו תמיד שיהיה יחוד זו"נ, וזה וכל צבאם לשון רצון, אז מרצון טוב הזה יתפעל ג"כ שיכלה הוי וחסרון מהעולם ורק טוב יהיה בעולם, אמן:
ואד יעלה מן הארץ (ב, ו). בהקדם פירוש הפייט בר"ה כמה יעברון וכמה יבראון, דהנה בני ישראל מכונים בשם אדם מספרו מ"ה דוגמא דאדם דלעילא (זח"א כה:), ואע"פ שיש לאומות העולם ג"כ צורת אדם, אבל הם כקוף בפני אדם כמאמר חז"ל (יבמות סא.) על פסוק אדם אתם כו' (יחזקאל לד, לא).
וז"פ הפייט כמה יעברון, הכ"ף היא כמו, דהיינו אותם שהם כמו מ"ה בדמיון אדם, והם אומות העולם, יעברון - שיעברון מן העולם. וכמה, פירוש שהם בחי' מ"ה, וממשיכין על עצמם שם הוי"ה ב"ה שנרמז בתיבת וכמה, דהיינו כ"ו מ"ה, והם בני ישראל שנקראים אדם וממשיכין עליהם שם הוי"ה ב"ה כנ"ל, וז"פ וכמה יבראון - אותם שהם בבחי' וכמה כנ"ל, יבראון - שיפרו וירבו ויהיה להם בחי'.
ואעפ"י שהאדם הוא דוגמא דלעילא, ומהנראה שיהיה תמיד בדביקות הבורא ב"ה, רק שיש ניצוצות שעדיין לא ניתקנו כידוע (פע"ח ש' התפילה פ"ז), וזה היה חסד אל שיהיה לפעמים להצדיק ירידה לצורך עליה, דהיינו להעלות אותן הניצוצות עמו. וזפ"ה ואד, דהיינו שאלף מרומז על שם הוי"ה ב"ה, כי צורת האלף הוא יו"ד וא"ו יו"ד (ת"ז ת' יט מב.) מספר כ"ו (טעמי המצות פ' עקב), וזהו ואד, קאי על האדם שיש לו בחי' אלף כנ"ל, ובחי' דל"ת שהוא לשון ירידה, אבל זה הוא לצורך עליה, והיינו יעלה מן הארץ שיעלה הניצוצות (והשקה את כל פני האדמה איני זוכר):
ונהר יוצא מעדן וכו' (ב, י). דהנה ישראל נמשלו לגן כידוע (ע' יומא עה., שהש"ר ד כה), והגן צריך לזבל אותו ולעבוד בתוכו, וכל מה שמזבלים אותו יותר עושה פירות יותר. כן כל איש ישראל צריך להסתכל על עצמו תמיד בחסרונותיו, ולהסיר מעליו הרע, וזפ"ה היושבת בגנים חבירים מקשיבים וכו' (שה"ש ח, יג), דהיינו שהשכינה שוכנות על האדם כזה שמגנה עצמו תמיד.
ויש עוד מדריגת צדיקים, שזוכין להתעדן מנעימות התורה וכל עבודתם בלתי לד' לבדו. וז"פ הגמרא (מו"ק טז:) שאמרו חז"ל על דוד המלך ע"ה בשעה שהיה עוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, דהיינו שזכה למעלה גדולה כזו שהיה יכול להתעדן מעידון התורה, ואעפ"כ היה כתולעת (ע' חולין פט.) כי היה כל עבודתו בלתי לה' לבדו. והצדיק שיש לו מדרגה כזו הוא ממשיך שפע על הצדיקים שהם בחי' גן כנ"ל, וזפ"ה ונהר יוצא מעדן, מהצדיק אשר הוא בבחינת עדן כנ"ל, להשקות את הגן, היינו הצדיק שהוא בחינת גן כנ"ל.
ומשם יפרד, כמו ששמעתי מכבוד אדמו"ר מוה' יעקב יצחק זצללה"ה מלובלין ושם הוא לשון שממה, דהיינו ע"י עבדות הצדיק הנ"ל יתפרדו כל פועלי און. וז"פ ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, שהצירוף של חודש תשרי הוא והי"ה כמובא בסידור האר"י זלה"ה (מוסף דר"ח), והוא לשון שמחה (בר"ר מב, ג), דהיינו ע"י עבדות הצדיקים הנ"ל יתפרדו כל פועלי און ויושפע השפעות טובות ושמחה בחודש תשרי שהוא תחילת השנה, לארבעה ראשים - לארבעה תקופֹת השנה, שיהיה כל השנה טובה:
ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן וכו' (ב, י). דהנה כתיב (תהלים נא, יז) אדני שפתי תפתח, דהעיקר עבדות של האדם בתורתו ובתפלתו צ"ל להאיר מדת המלכות קדישא וליחדה למעלה, וצריך להאמין באמונה שלימה שכל חסרונו ח"ו הוא רק כטיפה מן הים בערך מה שנחסר למעלה לשכינה כביכול, וצריך שיהיה בקשתו שיושלם החסרון למעלה וממילא יבא הטוב אליו, אבל האדם צריך להיות שפל ואין בעיניו ואז יכול לקבל שפע מאתו ית"ש, כאשר דברנו תמיד מזה, וזה עיקר ויסוד לעבודתו ית"ש.
וזפ"ה ונהר יוצא מעדן, דהיינו הצדיק שמעדן עצמו כתולעת יוכל להמשיך אור עליון, וזהו ונהר יוצא מעדן דהיינו על ידי הצדיק, להשקות את הגן שיתמלא ויושלם המדות מלכות שנקרא גן (זח"ג רמז.).
ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, דהנה כבר פירשנו פי"ה (תהלים לז, כז) סור מרע ועשה טוב, פירוש כי הש"י ב"ה דרכו להיטיב, רק הקליפות הם המונעים שפע מאתנו, וכאשר האדם פורש עצמו מהרע ונוטה עצמו לטוב, בזה משבר הקליפות ונתגלה הטוב, הניצוצין קדישין שנפלו למטה, ונתעלה הניצוצין למעלה, ובזה בא שפע לישראל, וז"פ סור מרע, דהיינו בזה שמסיר עצמו מרע לוקח מספר סור מרע ונשאר ה' כמספר ה' אותיות הוי"ה ב"ה.
וז"פ (בראשית ג, יח) וקוץ ודרדר תצמיח לך, קוץ נק' היו"ד וקוצ"ו, ודרדר נק' הוא"ו ותרין ההי"ן, ולכן נק' דרדר כי מההי"א מתחיל ההולדה (ע' זח"א צו:), לשון דורות, וזה תצמיח לך כדברינו הנ"ל - דהיינו כשמסיר עצמו מהרע משבר הקליפות ונתגלה הוי"ה ב"ה, וז"פ וקוץ ודרדר תצמיח לך, שקוץ ודרדר רומז על הוי"ה ב"ה וכנ"ל, תצמיח לך - יתגלה לך.
נחזור לפסוק הנ"ל (תהלים שם) ושכֹן לעולם, עוד תזכה להמשיך שפע מש"ע נהורין עילאין (זח"ג קכח:) עד בחי' כ"ו, וזהו ושכן בגימטריא ש"ע, לעולם - עד הבחינה שנק' עולמתא. וז"פ [ו]משם יפרד, שהשממה יפרד וישבר, והיה לארבעה ראשים - ויתגלה הוי"ה ב"ה.
עוד נ"ל פירוש הפסוק ונהר יוצא מעדן (ב, י), דאיתא בזוה"ק (זח"ב ח:) כשיבוא עת הגאולה יבואו האבות הק' בגן עדן ויעטרו למשיח צדקינו בעטרין קדישין. וזפ"ה ונהר יוצא מעדן, נהר נקרא משיח צדקינו כמ"ש (ישעיה ב, ב) ונהרו אליו וכו', יוצא מעדן - שיוצא מגן עדן מעוטר כנ"ל, להשקות את הגן - נק' ישראל שהם מגונים ונבזים עתה בעיני האומות, והיה לארבעה ראשים - ונזכה במהרה לארבעה דגלים, אמן כן יהי רצון:
ונהר יוצא מעדן וכו' (ב, י). נ"ל כי יש צדיקים שמחמת גודל קטנותם שמכירים תמיד חסרונם, בלתי אפשרי להנשא עצמם לעבדות, והעבדות צ"ל בהתנשאות, וכמ"ש ויגבה לבו בדרכי ה' (דה"ב יז, ו), ולהצדיק כזה משפיעין אותו מלמעלה שיגבה לבו להעבדות.
וזפ"ה ונהר יוצא מעדן, שיוצא מעדן נשמות שייסעו לצדיק הזה, ונהר הוא לשון קיבוץ כמ"ש (ישעיה ב, ב) ונהרו אליו, יתאספו ויתקבצו אליו נשמות קדישין מעדן. להשקות את הגן, את הצדיק הזה שמגנה עצמו. ומשם יפרד, ואותם שהם בהשממה, שאינם רוצים בהתחברות, יפרד - יתפרדו כל פועלי און. והיה לארבעה ראשים, דהיינו כשבא השפעה מעדן כנ"ל עי"ז יתפרדו כל פועלי און, ויתקנו המוחין של ישראל ויהיה להם מוחין (קדושין) [קדישין], וזה והיה לארבעה ראשים, רומז לארבעה רהיטי דמוחין (ע' זח"ג קמ.):
וזהב הארץ ההוא טוב (ב, יב). נ"ל כי האדם צריך לקום בחצות לילה ולבקש רחמים על כנסת ישראל ועל בניה מהקב"ה, ולאקמא שכינתא מעפרא, וזה הי' עבדות דוד המלך ע"ה שקם בחצות לילה, וזפ"ה וזהב - בגימטריא דוד, הארץ ההוא - שקם בחצות לילה לפייס ולרצות להשכינה ועביד נייחא לה, טוב - היינו שטוב לילך בדרך הזה, שם הבדולח - ומזה יוכל להשיג הארה מאור ה' מטלא דבדולחא (זח"ג קכח:), ואבן השוהם - להמשיך עד בחינה שנקרא אבן השוהם רומז לבחי' דעת, ודו"ק:
ויבן ה' וכו' (ב, כב). נ"ל דאיתא בזוה"ק (זח"א יג.) בצלמינו דא עתירא, כדמותינו דא מסכנא. ולהבין זה נבוא לבאר גם כן מאמר הגמרא (יבמות סג.) כל העוסק בבנין מתמסכין. נ"ל דאיתא בספרים הק' שנתן לנו הקב"ה כח ע"י עבדותינו להאיר ימי הבנין, ולהמשיך עליהם מוחין קדישין מחכמה עליונה, ולהמשיך עיינין לבחינת מלכות קדישא שנק' עולמתא קדישא שפירתא דלית לה עיינין (זח"ב צה.), וצריך להמשיך לה עיינין מחכמה עילאה שנק' מעינות החכמה, ומי שעוסק בבנין עולם ואינו ממשיך מחכמה עליונה אזי הוא מתמסכן, אבל מי שממשיך מוחין קדישין מחכמה עילאה אזי בא עליו עושר וגדולה, כי בצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז, יב).
וז"פ זוה"ק בצלמינו דא עתירא, כי צלם רומז על המוחין קדישין כידוע (ע' ע"ח שכ"ה פ"א מ"ב), דהיינו כדברינו הנ"ל בצל החכמה בצל הכסף. כדמותינו, דא מסכינא, דהיינו שעוסק בימי הבנין ואינו ממשיך מוחין קדישין כנ"ל, אזי הוא מתמסכן, וכדמותינו נק' ימי הבנין.
וזפ"ה ויבן ה' אלהים את הצלע, צלע נק' השכינה כביכול (ת"ז ת' יב כז., ע' פרדס שכ"ג ע' צלע), וצריך לבנות אותה שיהיו עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג), ולהמשיך לה מוחין קדישין מחו"ב נק' ה' אלהים כידוע (זח"א כו.). וז"פ ויבן, שצריך לבנות אותה ולהמשיך לה מוחין קדישין, והמוח הוא חיות של כל דבר, ותיבת ויבן בגימטריא חיים, וגם לשון בינה, ה' אלהים מבחי' חו"ב שנקרא ה' אלהים וכנ"ל, עד הבחי' שנקרא צלע וכנ"ל. ויביאה אל האדם, דהיינו להמשיך מדת אהבה לעבודתו ית"ש, וזהו ויביאה לשון אהבה, לעבוד הבורא ב"ה באהבה, כדאיתא בזוהר (ע' זח"ב רטז.) שזה עיקר העבדות, כי באתרא דיראה לית תמן פולחני, והעיקר העבדות שיהיה באהבה, ודו"ק:
בזעת אפך תאכל לחם וכו' (ג, יט). ונקדים לפרש הפסוק (דברים לג, כז) מעונה אלהי קדם ומתחת זרועות עולם, ויובן גם כן מאמר הגמרא (ע' ברכות יז:) צדיקים נוטלים בזרוע.
דהנה משם י"ה שהם ב' כתפין דאא"נ, עיין בסידור (האריז"ל מוסף אחר קדושה) ביחוד זכירה בראש השנה, משם יורד(ו)ת השפע דרך חו"ב עד זרועות עולם, ומשם ולמטה נוטלים הב' צדיקים יסוד ומלכות, וכך צריך האדם להמשיך בתפלתו להוריד שפע משם י"ה שנק' כתפים. וזפ"ה (דברים ג, כג) ואתחנן אל ה', שתיבת ואתחנן בגימטריא כתף י"ה. עד אל יה וזה סוד חמש עשרה אמה קלעים לכתף.
וזפ"ה מעונה אלהי קדם, עד זרועות עולם, ומתחת זרועות עולם - דהיינו עד עולם המעשה יורד(ו)ת השפע דרך ב' צדיקים צדיק דלמעלה וצדיק דלמטה.
וזה מאמר הגמרא צדיקים נוטלים בזרוע, כי הצדיקים אינם רוצים מאומה, אבל הבורא ב"ה רצונו להשפיע שפע לבני ישראל ע"י הצדיקים, ועושה אותם הקב"ה צינור להשפע הנמשך ממנו ית"ש לבני ישראל, וזה צדיקים נוטלים בזרוע - היינו הצדיקים נוטלים השפע הבאה עד זרועות עולם, ודרך הצדיקים יורד(ו)ת השפע לעולם המעשה.
וידוע (ע"ח שט"ז פ"ד) כי אא"נ יונק השפע מז"ת דעתיק, וזפ"ה בזעת אפך, בזעת ס"ת ז"ת דעתיק, עד אפיך שהוא אא"נ, תאכל לחם - ומשם לז"א הנקרא א"ר, עד שובך אל האדמה שהיא כנסת ישראל (זח"א רסג.).
וזפ"ה ולגד אמר ברוך מרחיב גד כו' (דברים לג, כ), דהנה כתיב (במדבר יא, ז) והמן כזרע גד הוא, והאדם צריך להמשיך בתפלתו שפע ממקור העליון מבחי' אין, שנק' אין מזל לישראל כידוע, וזפ"ה והמן - דהיינו פרנסת ישראל, צ"ל נמשך כמו זרע האדם שהולכות מהמוח עד סוף דכל דרגין, כן צריך להמשיך פרנסת ישראל ממזל העליון עד עולם המעשה, וזה והמן כזרע גד הוא, כי גד הוא מזל כנ"ל. וזפ"ה ולגד אמר, למי שממשיך שפע מהמזל העליון, אמר השי"ת ברוך מרחיב גד - שיתרחב המזל ויושפע ממנו כל טוב.
כלביא שכן, לביא בגימטריא יג"ל, והוא שם משם מ"ב, וז"ס שיעור חלה מ"ג ביצים שאנו לשין בערב שבת, על שם שהשם הקדוש יג"ל הוא יומו בערב שבת, וטרף זרוע אף קדקוד - כנ"ל שפרנסת האדם צריך להמשיך ממקור העליון עד עולם המעשה, וזהו וטרף לשון פרנסה, זרוע היינו דרך זרועות עולם כנ"ל, אף קדקוד מורה על עולם העליון (פע"ח ש' הסליחות פ"ח), היינו שהשפע הולכ(ו)ת ממקור עליון דרך זרועות עולם עד עולם המעשה, הכל כנ"ל ודו"ק:
ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם (ג, כא). נ"ל דאיתא בזוה"ק (זח"ב קעח., זח"ג ה:) כי האדם נקרא שלם כשהוא דכר ונוקבא. אבל האיך יוכל האדם להיות בזווגא כדומה בעת התורה והתפלה ובעשיות המצוה. אבל באמת הוא כך, שצריך האדם להיות בחינת משפיע ע"י עבודתו, להמשיך שפע מחכמה העליונה עד הבחינה שנק' כנסת ישראל, שנק' עולימתא שפירתא דלית לה עיינין (זח"ב צה.). וצריך להמשיך לה עיינין מחכמה עילאה שנק' עיינין (ע' זח"א כו:) לשון מעיינות החכמה.
וזה נ"ל כוונת הזוהר שכתב שצריך האדם להיות דכר ונוקבא, היינו על דרך הנ"ל, שיגרום במעשיו להמשיך ולהשפיע לבחינת כנסת ישראל, כי צריך האדם לידע ולהבין שהחסרון למטה ח"ו אינו כי אם כטיפה מן הים בערך החסרון למעלה ח"ו, וצריך עיקר כוונתו להיות שיושפע הכ"י ותתמלא בהשפעה מחכמה עילאה, ואז ממילא יהיה טוב גם בזה העולם.
וזפ"ה ויעש ה' אלהים, דהיינו שהאדם מחויב לעשות שיגרום במעשיו להמשיך השפעה מבחי' ה' אלהים השם מלא נק' חו"ב (זח"א כו., וע' זח"ב קסא:). לאדם - לבחינת אדם, ולאשתו נק' כנסת ישראל, שיהיו מושפעים ממקור עליון.
כתנות עור, ואיתא בגמרא (בר"ר כ, יב) בתורתו של רבי מאיר היה כתוב באלף. ותרווייהו הם אמת, דאיתא בסה"ק (ע"ח שי"א פ"ו מ"ת) שהשפע נקרא בחינת אמר - ר"ת או"ר מי"ם רקי"ע. כי בהתחלתה מלמעלה הוא בחינת אור, בהי"א עילאה, ואח"כ נגוד קצת נק' בחינת מים, ואח"כ בחי' רקיע. וזהו כתנות עור בעי"ן ובאל"ף, כי למעלה הוא בחינת אור באל"ף, ואח"כ כשנגוד נקרא בחינת רקיע, וזהו כתנות עור בעי"ן. וילבישם - מסוד המלבוש ודו"ק:
ושם אחיו יובל הוא היה אבי כל תופש כנור ועוגב (ד, כא). פירוש זה הפסוק נ"ל, כי חו"ב נק' תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין (זח"ג ד.), היינו כי יש קרובים שנתרחקו אח"כ, אבל אחיו לא מתפרדין לעולם, וזפ"ה ושם אחיו יובל, לשון יובלא, רומז על בינה (זח"ג קח:), הוא היה אבי לשון אב בחכמה, היינו שהולדת הבינה הוא מחכמה. ועיקר עבדות הצדיקים להמשיך מוחין קדישין מחו"ב דרך ששה קצוות לכ"י ולהסמיך גאולה לתפלה, וזה נרמז בפסוק כל תופש כנור ועוגב, דאיתא בגמרא (ברכות ג:) כינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, פירוש דוד נק' מלכות (זח"ב קכג.) ים כנרת (זח"ג קנ.), וכינור רומז ליסוד, ודוד המלך ע"ה היה משתוקק לחבר ב' בחינות הנ"ל. וז"פ הגמרא, כינור רומז ליסוד, היה תלוי למעלה ממטתו של דוד רומז למלכות. וזפ"ה כל תופש כנור ועוגב, רומז ליסוד ומלכות, דהיינו להמשיך מוחין קדישין מחו"ב וכנ"ל לצורך זיווג יסוד ומלכות ודו"ק:
ויהי כל ימי חנוך וכו' (ה, כג). ויובן גם כן מאמר הגמרא (ביצה י:) כדאמר אביי בדף הכא נמי בדף. דהנה השי"ת ב"ה אין לו שם ותואר כלל, רק מצד חסדו להשפיע שפע לבני ישראל האציל כביכול מאורו שמות הקדושים כפי שנוכל להתפלל לפניו, וידוע (ע' ירושלמי מכות פ"ב ה"ו) כשעלה במחשבתו ית' לברוא את העולם היה קטרוג ח"ו ואמרו עתיד למחטי קמך וכו' עד שבאתה תשובה ואמרה יעשה תשובה ויכפר, לכן התשובה נק' אימה (זח"ג טז.), כי מבשרי אחזה אלקי (איוב יט, כו), כמו שעל ידי האם הולד נולד כמו כן ע"י התשובה נתחדש העולם. והנה האציל השי"ת ב"ה שם הקדוש שנקרא אהי"ה, דהיינו כשאדם עושה תשובה ואומר אהיה טוב מעתה, הוא בבחינת אהי"ה, ואח"כ ממשיך עליו הוי"ה ב"ה, ושם הוי"ה משורש התשובה מספרו ס"ג (ע"ח ש' הכללים פ"ח), מלשון סיג, דהיינו שמפריש הסוגים מעצמו, ומתחרט מאוד, ומקבל עליו עול מלכות שמים, ושם אהי"ה ושם ס"ג מספרם ד"ף, וז"פ הגמרא כדאמר אביי בדף, דהיינו שכוונת התרצן היה כמו שאמר אביי בדף, רומז על הנ"ל, הכא נמי בדף, ומספר שני שמות הנ"ל הם מספר אחה"ע בגרון (זח"ג רצה:, ע"ח שי"ג פי"ג):
וזפ"ה ויהי כל ימי חנוך, דהיינו הצדיק שהולך תמיד בבחי' הנ"ל, שמספר חנוך עולה ג"כ מספר שני שמות הנ"ל. חמש וששים שנה - ממשיך אדנות הבורא ב"ה בעולם, שמספרו ס"ה. ושלש מאות שנה שממשיך שפע משלש ראשונות, ודו"ק:
ונח מצא חן בעיני ה' וכו' (ו, ח). כי הצדיק שממשיך רחמים, וטבעו להמשיך רחמים תמיד, ומתיירא שלא יגיע השפע הק' למצערי השכינה ח"ו. וזה הבטיחה התורה, ונח שהוא נח לבריות, מצא חן בעיני ה', מה שהוא ממציא חן יושאר הכל בעיני ה', בעיני הוא לשון מעין ומקור - השי"ת, הם ישראל עמו ונחלתו:
ונח מצא חן בעיני ה' (ו, ח). נ"ל כי נח רומז לשבת קודש, שבו שבת ונח הקב"ה, ונח - פי' שמכין עצמו בששת ימי המעשה על שבת קודש, מצא חן בעיני ה':