המאמר שלישי באמונת האמתיות
אשר נאמין בהם אנחנו המאמינים בתורה האל ית' ושהכופר באחד מהן יקרא מין:
והנה כאשר חקרנו בהם מצאנום ב׳ חלקים מלבד פנות השש אשר כלל אותם דמאמר הב': החלק הא' אמונות בלתי נחלות במצות מיוחדות. והב׳ אמונות נתלות במצות מיוחדות. אם החלק הא׳ מצאנום ח׳. הא' חדוש העולם. הב' השארות הנפש. הג' גמול ועונש. הד' תחיית המתים. הח׳ נצחיות התורה. הו' ההבדל שבין נבואת משה רבינו ע״ה לשאר הנביאים. הז' היות הכהן גדול נענה באורים ותומים. הח' ביאת המשיח. ולזה חלקנו החלק הזה לח' כללים. והנה לא ראינו לשומם מכלל פנות התורה למה שעם היות האמונה בהם מחוייבת והכפירה בהם מדי עצום עד שהכופר יחשב מכלל המינים הנה כבר יצוייר מציאת התו' זולתם ולזה לא שמנו אותם יסוד ושרשים לה. והתמה מיד' המורה שסד׳ בפי' לפ' חלק י״ג עיקרים אשר שמם יסידות לדת. והנה אם קרא עקרים האמונות האמתיות אשר הכפיר בהם מינות הנה ימצאו יותר מט״ו ואם קרא עקרי פנות ויסודות הדת אשר לא תצוייר זולתם הנה אינם יותר מז' כשנמנה בהם מציאותו ית' או ח' אם נמנה ג"כ בפנות היות התורה תורת אלהית מן השמים ובכך אפשר שיסופק עלינו ממה שהוסכם עליו ונתפרסם לקצת הקודמים היות אמונת החדוש קוטב התורה אשר בה תסוב להיות מחייב יכלת השם ולהיות הנמצאות כלם אצלו כחומר ביד היוצר שזולת זה לא יצוייר מציאות התורה מתכלית אחר להיותו מהתחלה שכלית. הנה אם שיהיה תכליתו בעצמו ואם שיפנה לתכלית אחר הוא התכלית האחרון. ואם לא יהיה התכלית ההוא הראשון פעל הריק אשד הוא נמנע בחק הטבע להיותו מהתחלה שכלית. הנה כבר התבאר אם כן שהתכלית האחרון לכלל המציאות יחוייב אף למאמיני הקדמית וכל שכן לנו אנחנו קהל המאמינים בתורת משה. והנה כבר נחשב שדברינו בתכלית הזה עם דברי הרב המורה בתכלית המרחק וזה שהוא חתר לבאר בחלק השלישי מספרו שבקשת התכלית לכלל המציאות בטלה לכל אחד מהדעות עם שהודה ואמר זה לשונו כל פעל שיעשה בכוונה אי אפשר לדבר ההוא אשר עשה מבלתי תכלית אחד אשר בגללו עשה וזה מבואר לא יצטרך למופת לפי העיון הפלוסופי עד כאן. ומלבד זה קבל אף לפי דעת הקדמות שא״א לכל נמצא טבעי מבלתי תכלית אחד לפי שהטבע לא יעשה דבר לבטלה. ואולם לפי שהוא מבואר נגלה מאלה ההקדמות אשר הורה שאין המלט מתכלית האחרון לכל אחד משני הדעות ולא נעלם זה ממנו לחוזק הראותו הנה יראה שדעת הרב אמנם הוא בבקשת התכלית כי עם שנניח מציאותו בקשתו כבדה וכמעט נמנעת כמו שרמז הרב זה נאמרו. אמנם מציאות התכלית האחרונה חשב כל מדבר בטבע שא״א מבלעדיו אמנם ידיעת הדבר כבד מאד כל שכן תכלית המציאות בכללו עד כאן. וכבר חתר גם כן ידיעתו לפי דברי ארסטו אלא שהוא חשב לבאר קושי מציאותו אף לדעת החדוש כי הוא יראה שלא תפסק השאלה יהיה לתכלית מה שיהיה כמו שרמז באמרו ואפילו היה הכל מפני האדם ותכלית האדם כמו שנאסר לעבוד השם השאלה קיימא והוא מה התכלית בהיותו עובד. והוא יתברך לא יוסיף שלמות אם יעבדוהו ואם נאמר אין זה לשלמותו כי אם לשלמותינו כי הוא הטוב לנו והוא שלמותינו תתחייב השאלה בעצמה. ומה תכלית מציאותינו בזה השלמות אי אפשר בהברה מבלתי שיגיע העניין בנתינת התכלית אל כן רצה השם או גזרה חכמתו עד כאן. זהו מה שיראה בפי' דברי הרב ואמנם מה שהביא סעד לדבריו מסדור התפלה וחתם ואמר הנה בארו שאין שם תכלית אלא רצון צריך שנפרשהו בדרך רחוק קצת והוא שאין שם תכלית ידוע לנו אלא רצון לבד זהו הנראה לנו בישוב דבריו. אלא שכבר התבאר במה שקדם היות הטבה והחנינה ענין עצמו לשלם ולטוב המוחלט ולפי שהכל יכספו הטוב הוא מבואר שהפועל כשיפעל לתכלית טוב נפסק השאלה והתכלית ההוא כי להיותו טוב תכליתו בעצמו ולזה הטוב המוחלט אשר ההטבה לו דבר עצמי הנה כשיפעל דבר תכליתו ההטבה והנה תפסק השאלה מה בעצמותה בכלל וביחוד האותות והמופתים שכאובה שהם יסודות ועמוד לה. ואמנם למאמיני הקדמות שיראו היות המציאות על צד החיוב ממנו הנה לא יצוייר מציאותה בשום צד וכאשר היה זה כן. הנה ראוי למנות האמונה הזאת עמוד גדול ופנה עם יתר הפנות במאמר הב', והנה התר הספק איננו ממה שיקשה כשיתבאר חיוב יכלת השם אף למאמיני הקדמות והוא מה שנעלם מעיני הקודמים ואולם איך יתבאר זה הנה מה שיבא בג״ה. ואמנם לפי שחיוב אמונת חחדוש מבואר כפי התורה והקבלה הנה צריך שנחקור כפי מנהגינו איך ראוי שיאמן ובאופן ידיעתנו בו. ושמנו אותו בכלל הראשון מזה המאמר: