השראת השכינה
א. הכתוב אומר: ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ (שמות כה). ה׳ נתן כוח לבני ישראל להקים לו בית בארץ, שירד משמים מגבהי מרומים וישרה שכינתו בתוך המקום הזה למטה. זוהי גדולתם של ברואי מטה בלבד העולים במדריגתם על כל ברואי מעלה. לגבי המלאכים, מלאכי עליון, אנו קוראים שהם מקדישים את ה׳ בשמי מרום ואומרים: ״קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות מלא כל הארץ כבודו״, אבל אינם יודעים היכן מקומו ושואלים זה לזה: ״איה מקום כבודו?״ ולעומתם עונים: ״ברוך כבוד ה׳ ממקומו״, כלומר, נעלם מהם מקומו של ה׳ כביכול. והם מברכים אותו בכל מקום שהוא. ואילו בני ישראל השוכנים עלי ארץ, בכוחם לעשות שהקדוש ברוך הוא ירד משמים, ויצמצם עצמו, כביכול, בתוך אוהל קטן בנוי מארבעים ושמונה קרשים שהם מקימים בשבילו. וזו לשונם של חז״ל: ״בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: ׳עשה לי משכן׳, התחיל מתמיה ואומר: כבודו של הקדוש ברוך הוא מלא עליונים ותחתונים והוא אומר: ׳עשה לי משכן׳ וכו׳. אמר הקדוש ברוך הוא לא כשם שאתה סבור כך אני סבור, אלא עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום וחמשה במערב, ולא עוד אלא שארד ואצמצם שכינתי בתוך אמה על אמה״ (שמות רבה לד:א).
הקדוש ברוך הוא כלל בתוך המשכן את כל הבריאה ואת כל הנעשה בששת ימי בראשית, כפי שחז״ל פירטו: ״בשביעי כתיב ׳ויכולו השמים והארץ׳, ובמשכן כתיב: ׳ותכל כל עבודת המשכן׳; בבריאת העולם כתיב ׳ויכל אלהים׳, ובמשכן כתיב ׳ויהי ביום כלות׳ וכו׳ וכו׳״ (מדרש תנחומא פקודי). ולא רק העולמות התחתונים אלא כלל בתוכו גם את העולמות העליונים, כפי שאמרו חז״ל: ״׳כי כל בשמים ובארץ׳, אתה מוצא כל מה שברא הקדוש ברוך הוא למעלן ברא למטן וכו׳ וכו׳, למעלן - ׳שרפים עומדים ממעל לו׳ (ישעיה ו), ולמטן - ׳עצי שטים עומדים׳ (שמות כה); למעלן - כרובים שנאמר: ׳יושב הכרובים׳ (ישעיה לז), למטן - ׳ויהיו הכרובים׳ (שמות כה) וכו׳ וכו׳; למעלן - ׳כסא ה׳׳, למטן - ׳כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו׳ (ירמיה יז); למעלן - ׳נוטה שמים כיריעה׳ (תהלים קד), ולמטן - ׳עשר יריעות׳ וכו׳ וכו׳. ולא עוד אלא שחביבין כל מה שלמטן משל למעלן, תדע לך שהניח כל מה שלמעלן וירד בשל מטן, שנאמר: ׳ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם׳״ (שמות רבה לג; וראה גם סוף לה).
כמו כן היו כל הכלים דוגמה של מעלה. לגבי המנורה כתוב שאמר ה׳ למשה: ״וראה בתבניתם אשר אתה מראה בהר״ (שמות כח), ואמרו חז״ל שנתקשה משה במעשה המנורה עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא מנורה של אש (ראה רש״י שם), הרי שהמנורה היתה כדוגמת מנורת אש מלמעלה. וכן אמרו חז״ל ״כשעלה משה למרום, הראה לו הקדוש ברוך הוא כל כלי המשכן ואמר לו כמותן עשה״ (שמות רבה י). ומשום שבמשכן נכלל כל מה שיש בשמים ובארץ, ציוה הקדוש ברוך הוא שיקים אותו בצלאל שידע את כל סודות הבריאה, כפי שאמרו חז״ל: ״יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בו שמים וארץ, כתיב הכא: ׳וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת׳, וכתיב התם: ׳וה׳ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה׳, וכתיב: ׳בדעתו תהומות נבקעו׳״ (ברכות נה.). ועוד שעל חכמתו נקרא שאמר לו משה: ״בצל אל היית״ (שם).
ולאחר כל זה, עוד לא הספיקה כל חכמתו של בצלאל, ו״בשעה שגגמרה מלאכתו של המשכן לא שרתה שכינה עליו והביא אותו לבצלאל ואהליאב וכל חכמי לב ולא יכלו להעמידו עד שבא משה רבינו והעמידו שנאמר: ׳ויקם משה את המשכן׳״ (שמות מ; וראה תנחומא שם). ולמה? משום שלמרות כל החכמות שבעליונים ותחתונים שהיו כלולים במשכן, לא על ידם באה השראת השכינה כי אם על ידי התורה וחוקיה, ורק משה רבינו שהוא קיבל את התורה מסיני והוא שנתן אותה לישראל, הוא הראוי להשכין את השכינה, ורק לאחר שהוא הקים את המשכן כתוב: ״ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה׳ מלא את המשכן״ (שם).
וכך אנו מוצאים בבית המקדש. רק שלמה המלך שאלהים נתן לו ״חכמה ותבונה הרבה מאד ורוחב לב כחול אשר על שפת הים״ (מלכים א ה:ט), הוא שהיה ראוי לבנות אותו. וגם שלמה עשה הכל למטה כנגד מה שנמצא למעלה, כפי שדרשו חז״ל: ״למעלן - זבול וערפל וכו׳, ולמטן - ׳אז אמר שלמה ה׳ אמר לשכון בערפל, בנה בניתי בית זבול לך׳ (מלכים א ח:יב-יג)״ (שמות רבה לג:ד), שהרי גם בבנין בית המקדש היו כלולים כל מעשה בראשית. ובכל זאת לאחר הכל, אמר הקדוש ברוך הוא: ״הבית הזה אשר אתה בונה, אם תלך בחוקותי ואת משפטי תעשה ושמרת את כל מצוותי ללכת בהם וכו׳ ושכנתי בתוך בני ישראל״ (שם ו). השראת השכינה אינה תלויה בכל החכמות של כל הברואים שלמעלה ושלמטה, כי אם בחוקות התורה ובמשפטיה. אם ישמרו את התורה, אז ישים ה׳ משכנו במקדש שהכינו לו, ואם לא ישמרו את התורה לא תשרה השכינה בתוכם. ולא רק משום שזה תנאי להשראת השכינה, כי אם משום שלימוד התורה ושמירת התורה זוהי השכנת השכינה. ואמנם כתוב לגבי המשכן: ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״, ודרשו: ״׳ושכנתי בתוכו׳ - לא נאמר, אלא, ׳ושכנתי בתוכם׳, בתוך בני ישראל״. אין השכינה שורה בתוך הבית על כל החכמה והתבונה והדעת הכלולות בהוויתו, אלא בתוך לבותיהם של ישראל, כי העיקר היא מדריגתם הרוחנית עד כמה שהם לומדים את התורה ומקיימים אותה ושם שוכנת השכינה, בתוך לבו וראשו של כל אחד ואחד. וזוהי גדולתו של האדם, שבכוחו על ידי רוממותו הרוחנית להוריד את השכינה מלמעלה שתצטמצם בתוך ד׳ אמותיו של תורה ושם מקום כבודו.
מצינו בעוד מקומות, שחז״ל ראו עיקר גדולתו של האדם לא בהשגותיו בחכמות הבריאה ובסודות ההויה של העליונים והתחתונים, אלא דוקא בידיעותיו ובחריפותו בהלכות התורה, ואף משה רבינו עם שיא השגותיו בכל רזי העולם, לא עמדו לו זכויותיו אלא בשל יסודות ההלכה המיוחסים לו.
חז״ל מספרים: ״אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקדוש ברוך הוא שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבונו של עולם מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבונו של עולם! הראהו לי, אמר לו: חזור לאחוריך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כוחו. כיון שהגיע לדבר אחד (שצריך טעם, רש״י), אמרו לו תלמידיו: רבי! מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני. נתישבה דעתו״ (מנחות כט).
הרי שלא עמדו למשה כל השגותיו האלהיות בשעה שלא ירד לעומק דרשותיו של רבי עקיבא בהלכה ותשש כוחו, ורק לאחר שמסר רבי עקיבא שגם ההלכות אין מקורן אלא ממשה מסיני - נתישבה דעתו. והוא אשר אמרו חז״ל: אין להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה בלבד, (ברכות ח), ורק במקום זה הוא משרה את שכינתו.
ומכיון שהתורה לא ניתנה למלאכי השרת, למרות שהם נבדלים ומרחפים בעולמות העליונים, אין הם יודעים איה מקום כבודו, ורק ישראל ברואי מטה שקיבלו את התורה ולומדים אותה ומקיימים מצוותיה, הם בכוחם לעשות מקדש לה׳ לקבוע את מקומו בתוכם, בתוך מוחותיהם ולבותיהם, ולהשכין שכינתו בקרבם.
ולא עוד אלא שמצינו שבכוחו של האדם להאציל מזיו השכינה גם על אחרים, ולהטיל קדושה על כל חפץ ועצם. הנה מעבד אדם קלף מעורה של בהמה, חותך ממנו גוילין וכותב עליהם דברי התורה. ועל ידי כוונותיו לשם קדושת התורה הם נהפכים לדבר שבקדושה. ולא עוד אלא שגם התשמישים שהאדם מייחד לספר התורה, המעיל שהוא עוטפו בו, הארון שהוא גונזו בתוכו, השולחן שהוא מניחו עליו וכדומה, מקבלים קדושה על ידו ואסור להשתמש בהם לצרכי חולין, ואף נתון בידי האדם שיעור הקדושה של כל דבר, אם תהיי זאת קדושה חמורה או קדושה יותר קלה. כשהוא כותב על הקלף דברי הנביאים, יש להם קדושה יותר קלה ואסור להניח אותם על הקלף שכתב עליו דברי תורה, וכן אסור להניח גמרא על ספר נביאים וכדומה.
ומנין לו הכוח הזה? הכוח הזה בא לו מתוך כך שה׳ הטביע בו היכולת לעשות משכן לה׳ ולמשוך על ידי מעשיו, על ידי לימוד התורה וקיום התורה, את השכינה כביכול שתשרה בתוכו, בתוך מוחו ולבו, והוא בעצמו נהפך למקום מקדש, לעצם של קדושה. ומתוך כך יכול הוא להאציל מקדושתו על כל העצמים, למשוך את כוח הקדושה על כל חפץ שהוא רוצה ובמדה שהוא מכוון.11ראה מסילת ישרים פ׳ כו
ואם יש הבדלי קדושה בחפצים שמתקדשים על ידי האדם עד שאסור להניח ספר שכתב בו נביאים על ספר שכתב בו תורה, כאמור, על אחת כמה שהאדם בעצמו שהוא מקור הקדושה צריך להיזהר מלבא במגע עם אנשים הפחותים ממנו במדריגת הקדושה, כגון חסיד עם צדיק, וכל שכן שיש להתרחק מאנשים שאינם מהוגנים. ומכאן נבין למה הקפיד ריש לקיש לא לדבר עם שום אדם שאינו ברום המעלה, ואף לא דיבר עם ר׳ אלעזר שהיה ״מרא דארעא דישראל״ וקבעו מתוך כך ״דמאן דמשתעי ריש לקיש בהדיא בשוק יהבו ליה עיסקא בלא סהדי״ (ראה יומא ט:). ריש לקיש לא נהג כך משום גאוה חלילה, אלא משום שהכיר מעלתו שהוא בבחינת ספר תורה שנכתב בקדושה ובטהרה ושכינת אל על ראשו, והוא בעצמו אינו רשאי לזלזל בקדושה זו.
את הכלל הזה אנו מוצאים גם בהלכה: כתוב בתורה לגבי נגעים: ״וחלצו את האבנים״ (ויקרא יד), ודרשו חז״ל: ״מלמד ששניהם חולצים, שניהם קוצעים, שניהם מביאים. מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכנו״ (תורת כהנים שם). ולכאורה מה צריך השכן לסבול מנגעי חבירו והלא מדברים כאן אף במקרה שלא ראה את חבירו ולא שמע אותו, ומה פשעו ומה חטאתו? אלא שעליו היה לשמור על מעמדו הרוחני, על מדת הקדושה השרויה בתוכו, ולבדוק מי גר בשכונתו ולהתרחק ממי שהוא במדריגה פחותה ממנו, ומכיון שלא נזהר בזה וזלזל בעצמו, נפגעה מדריגתו ונעשה ראוי שיפגעו בו הנגעים שלקה בהם חבירו.
חז״ל אמרו עוד: ״הזהרו בגחלתם (של חכמים) שלא תיכוה וכו׳ וכל דבריהם כגחלי אש״ (אבות ב:י). הוי אומר, כפי שאמרנו, שתלמידי החכמים הם בבחינת מקדש ה׳ ושכינה שורה בתוכם והם בבחינת גחלי אש של קדושה, ויש לשמור שלא תיהפך לאש של גיהנום רחמנא לצלן.
ודרושה בזה זהירות רבה שהיא כחוט השערה. הכתוב אומר: ״ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם לפני האלהים״ (שמות יח), ואמרו חז״ל ״מכאן שכל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה נהנה מזיו השכינה״ (ברכות סד), כלומר, שתלמיד חכם אף שהוא אוכל לחם, יש בסעודתו משום זיו השכינה, והם בבחינת ויאכלו וישתו ויחזו את האלהים. אולם מצינו גם להיפך, שאמרו חז״ל על אצילי בני ישראל, לאחר שכתוב עליהם: ״ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו״ (שמות כג) - ״שהיו ראויים להשתלח בהם יד וכו׳ שזנו עיניהם מן השכינה״ (ויקרא רבה כ), ולא היתה בהם הרתיעה הדרושה בפני קדושת ה׳.
ומכאן למעשה, כמה שבני הישיבה צריכים להזהר מבלי להתחבר עם מי שאינו מוכר להם, אף אם לא ידוע עליו שאינו הגון, כי כל מגע אתו עלול לפגוע במדריגתם ולהשפיע עליהם לרעה, וכל שכן שלא יתרפו מדברי תורה, שכל הפורש מהם פורש מן השכינה ונהפך בזמן קצר לאחר, עד שלא נשאר בו כל היכר שהיה בו פעם משהו מן הקדושה. ואשרי המחזיק בתורה ומתקרב אל השכינה.
ב. כתוב אחד אומר: ״רם על כל גויים ה׳ על השמים כבודו״, ובכתוב השני כתוב: ״המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ״ (תהלים קיג). ויש הבדל גדול ביניהם. בפסוק הראשון מובעת דעת הגויים שהם רואים את התרוממותו של ה׳ בזה שכבודו על השמים, ודעה זו מוטעית היא, כפי שמבואר בפסוק השני, כי באמת אין הבדל לגבי ה׳ בין השמים והארץ והוא גבוה מעל הכל, אלא שהוא יורד מגובהי מרומים ומשפיל לראות גם בשמים וגם בארץ. ולהיפך מקום כבודו הוא דוקא על הארץ, כפי שהכתוב אומר: ״מלא כל הארץ כבודו״, כי את ״הארץ נתן לבני אדם״ והוא משרה את שכינתו ביניהם.12ראה חז״ל: ״מהו ׳ולכבוד אהיה בתוכה׳ (זכריה ב), והלא אין כבודו של הקדוש ברוך הוא אלא במרום, שנאמר: ׳על השמים כבודו׳? אמר רבי יהושע בן לוי: להודיע שבחן של ישראל לכל באי עולם שבשבילם הקדוש ברוך הוא מוריד שכינתו משמי מרום ומשרה אותה בארץ״ (ילקוט שם). ומשום כך אמר ה׳ לישראל: ״ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם״, ולאחר שהוקם המשכן כתוב: ״ויכם הענן את אוהל מועד וכבוד ה׳ מלא את המשכן״ (שמות מ). וכן נאמר בכתובים רבים: ״ויבוא משה ואהרון אל אוהל מועד וכו׳ וירא כבוד ה׳ אל כל העם״ (ויקרא ט); ״ובבא משה אל אוהל מועד לדבר אתו וישמע את קול ה׳ מדבר אליו מעל הכפורת״ (במדבר ז), ועוד.
אולם לפי זה, לכאורה, עכשיו שאין לנו משכן ומקדש אין שכינת ה׳ בתוכנו. אלא הוא אשר דיברנו, כי השראת השכינה אינה תלויה בבתים של המשכן והמקדש שהקימו לה׳ כי אם בלימוד התורה ובשמירת חוקיה ומצוותיה, כמו שאמר ה׳ לשלמה: ״הבית הזה אשר אתה בונה, אם תלך בחוקותי ואת משפטי תעשה ושמרת את כל מצוותי ללכת בהם וכו׳ ושכנתי בתוך בני ישראל״ (מלכים ו). והלא גם בזמן שהיו המשכן ובית המקדש קיימים, אילו לא היו הכוהנים בעבודתם ולוויים בדוכנם וישראל במעמדם - לא היה כבוד ה׳ שרוי בבתים האלה. הוי אומר, שהעיקר הוא בקיום התורה ובמצוותיה וכל השראת השכינה אינה תלויה אלא בזה. ומכאן שבכל מקום ובכל זמן שבני ישראל לומדים את התורה ומקיימים אותה - שכינה עמהם. וכן אמרו חז״ל בפירוש: ״עשרה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם, שנאמר: ׳אלהים נצב בעדת אל׳ וכו׳ וכו׳. ומנין אפילו שנים? שנאמר ׳אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו ויקשב ה׳ וישמע׳. ומנין אפילו אחד? שנאמר ׳בכל מקום אשר אזכיר שמי אבא אליך וברכתיך׳״ (אבות ג:ב). ולא עוד אלא שחז״ל אומרים: ״עשרה קדמה שכינה ואתיא״ (ברכות ו), אם באים עשרה ללמוד, השכינה קודמת לבא לפני שיופיעו כל העשרה, משום שכתוב ״נצב בעדת אל״ - ״מעיקרא משמע״ (ראה רש״י שם).
ולפי זה כמה גדול עונשו של ביטול תורה של יחיד וכל שכן של רבים, כי הרי בהתכנסם ללמוד תורה, הם מורידים את השכינה שתשכון בתוכם וכאילו מקימים משכן ומקדש ה׳ ועוד יותר מזה, וברגע שהם מבטלים מלימודם הרי הם מסלקים את השכינה, כביכול, ומחריבים את בית מקדשם.
ועוד, שהם מגרשים את עצמם מגן העדן, כי מה היה גן העדן? שה׳ היה שרוי בתוכו, כדמצינו לגבי אדם וחוה שלאחר שחטאו כתוב: ״וישמעו את קול ה׳ אלהים מתהלך בגן״ (בראשית ג), ופירשו חז״ל: ״שהיתה שכינה מתהלכת ממנו על שחטא״ (פסיקתא זוטרתא; וראה גם בבראשית רבה יט). והנה כשרבים לומדים תורה אלהים נצב על גבם, כאמור, והרי הם בגן עדן, וכשהם מפסיקים את לימודם, שכינה מתהלכת מהם והם מסתלקים מגן העדן.
ואין המדובר בלימוד תורה לכל היום, כי אם בלימוד של כל רגע וכל מלה. חז״ל אומרים: ״עלמא אמאי קא מקיים - אקדושא דסידרא״ (סוטה מט), ופירש רש״י: ״סדר קדושה, שלא תקנוה אלא שיהו כל ישראל עוסקים בתורה בכל יום דבר מועט שאומר קריאתו ותרגומו והן כעוסקים בתורה״. והנה מופלא הדבר מאד, כי הרי גם לתפילה יש ערך רב, כפי שאמרו חז״ל שהקדוש ברוך הוא מצוי בבית הכנסת ועשרה שמתפללים שכינה עמהם (ברכות ו), אלא שחז״ל הוסיפו ש״אוהב ה׳ שערים המצוינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות, דכתיב ׳אוהב ה׳ שערי ציון מכל משכנות יעקב׳״ (שם ח). ומשום כך תיקנו בסוף התפילה שיאמרו ״קדושה דסידרא״, כלומר פסוק וחצי מדברי הנביאים ותרגומם, שיש בזה משום לימוד תורה, כדי שילכו מחיל אל חיל, מתפילה ללימוד (ראה ברכות סד). ועל קטע קטן זה אומרים: ״ברוך אלהינו שבראנו לכבודו וכו׳ ונתן לנו תורת אמת״ ומתפללים ״תתקבל צלותהון ובעותהון דכל בית ישראל״, כלומר שבזכות לימוד מועט זה תתקבלנה תפילותינו לפני ה׳. ולא עוד אלא שדוקא על פסוק ומחצה זה שאף ילד קטן יודע פירושו הפשוט, קיים כל העולם משום שזה לימוד תורה.
ומצינו עוד שאף לימוד אות אחת יש לו ערך רב. חז״ל אומרים: ״הלוקח ספר תורה מן השוק כחוטף מצוה מן השוק. כתבו, מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני״ (מנחות ל). ומהו ההבדל בין לוקח לכותב? משום שהקונה ספר תורה בשוק, מקבל אותו מן המוכן ואינו יגע בזה והריהו כחוטף מצוה, במקום אשר הכותב משקיע יגיעה עד שהוא רוכש אותו, וכמוהו כמקבל תורה מסיני כי בודאי היה מוכן גם לטרוח וללכת למדבר כדי לקבלה (ראה טור או״ח רעא:א בשם נימוקי יוסף). והנה רב ששת מוסיף: ״אם הגיה אפילו אות אחת, מעלה עליו כאילו כתבו״. הרי שאף יגיעה של אות אחת חשובה לגבי הקדוש ברוך הוא שאף הוא כמוהו כמקבל תורה מסיני.
ולפי האמור, הרי בלימוד תורה אף בפסוק אחד, והוא הדין אף באות אחת, מקיימים את כל העולם, את השמש, הירח והכוכבים ואת כל היקום. ולא רק מקיימים את העולם, כי אם גם בונים עולמות חדשים, כפי שדרשו חז״ל על הפסוק ״כל בניך לימודי ה׳״ - ״אל תיקרי בניך אלא בוניך״ (ברכות סד), היינו שתלמידי החכמים בונים עולמות. ועל אחת כמה כשלומדים תורה ברבים, שיושבים תלמידי חכמים בצוותא ומנגחים זה לזה בהלכה ומשיבים זה לזה בשאלות ותשובות, וביחוד בלימוד בישיבה שהוא מקום תורה מיוחד, שכאמור, שרויה בו שכינת ה׳ ונמצאים במחיצתו ובקירבתו, כביכול, שנאמר על זה: ״קרבת אלהים לי טוב״ (תהלים עג), ו״אין טוב אלא תורה״ (ברכות ה).
ומכאן גם להיפך, כמה מחריבים את העולם בביטול תורה, אף בביטול של רגע אחד ואפילו אות אחת, ומכל שכן בביטול תורה דרבים ובמקום השראת השכינה. ויש להתחזק, איפוא, ולנצל כל רגע לתורה ולהשרות בזה ללא הרף משכן כבוד ה׳ בתוכנו.